botox

תביעה לשלום-בית

1. מבוא
אישה שמעוניינת בשלום-בית תעשה הכל מצידה למען השלום-בית {הדברים יפים גם למקרה בו הבעל מעוניין בשלום-בית}.

גם אם לאישה אין אפשרות כספית לטיפול זוגי, עליה ללוות כסף בכדי לנסות להשכין את השלום בביתה.

אדם שרוצה לשמור על מסגרת הבית ועל הזוגיות עושה מאמצים כדי לאפשר לכך כאשר מציעים לו פתרון לסיכון פירוקם {ראה לעניין זה גם תיק מס' 580813-1 (רבני) פלוני נ' פלונית, תק-רב 2011(1), 39, 45 (2011), שם דחה בית-הדין הרבני תביעת האישה לשלום-בית מחמת היותה "לא רצינית" ברצונה לשלום-בית}.

אישה הנתבעת לגירושין ורוצה בשלום-בית "צועקת" מייד "רצוני בשלום-בית ואיני רוצה להתגרש" ולא מתחמקת במשך חודשים - בדרכים עקלקלות - מקבלת הזמנות לבית-הדין הרבני, לדוגמה.

יש בעובדה כי האישה לא שלחה ולו שליח אחד - שיפעל לרצות ולשכנע את הבעל לחזור הביתה כך שישוב השלום למעונם, כדי להעיד על אי-רצונה בשלום-בית.

כך גם, יש בעובדה כי לא נשלח ולו מכתב, פקס או מייל לבעל, כדי להעיד על אי-רצונה של האישה לשלום-בית {ראה גם תיק מס' 366705-1 (רבני) פלוני נ' פלונית, תק-רב 2010(4), 170 (2010)}.

2. כאשר האישה פנתה לבית-המשפט בתביעה רכושית - זו הוכחה - שגם האישה רוצה גירושין ולא שלום-בית
בתיק מס' 1750-21-1 {פלונית נ' פלוני, פדאור (2009)} קבע בית-הדין {כב' הדיינים: הרב חגי איזירר, דיין - יו"ר; הרב מנחם חשאי, דיין; הרב ציון אלגרבלי, דיין}:

"בית-הדין האיזורי פסק (ביום י"ז באייר התשס"ח 22.5.08) בדעת רוב כי "על האישה לקבל גיטה". נתקבלה הבהרה מראב"ד שהוא חלק מדעת הרוב כי "על האישה לקבל גיטה" פירושו חיוב גט.
בנמוקיו מבסס האב"ד את פסק-הדין על כך שהאישה אף כי רצתה שלום-בית אולם לבסוף הגיעה למסקנה שאין מקום לשקם את חיי המשפחה, א"כ אין מקום לעכב את הגט גם לא בגלל תביעות רכושיות.
גם הביטוי שאמרה בבית-משפט "אין המשך לחיי הנישואין" זו הערכת מצב נוכח התנהגות הבעל כלפיה.
במקרים כאלה ישנם שני מצבים שההבדל ביניהם ברור. יש מצב בו האישה משלימה עם הכיוון של הגירושין אבל שאיפתה הבסיסית הוא לשלום-בית וגם כיום היא מוכנה לשלום-בית אם הבעל יפייס אותה כראוי. יעזוב האישה הזרה ילך עמה לייעוץ. ישנו מצב בו התנהגות הבעל גרמה לאישה שהיא אינה מוכנה יותר לשוב ולשקם את חיי המשפחה בשום תנאי ובשום פיוס וייעוץ.
מדברי הראב"ד ברור שהאישה נמצאת בקטגוריה הראשונה וכך גם נטען בפנינו. בדיון בפנינו הצהירה האישה שגם כיום היא מוכנה בסיוע ייעוץ לבנות שלום-בית מחדש. היא הצהירה שלמען שלום-בית היתה מוכנה לסגור כל התיקים של חלוקת רכוש בבית-המשפט.
נותרה א"כ רק העובדה שמצד הבעל לא נראה שום סיכוי של צעד חיובי לקראת האישה וממילא עולה שאין סיכוי לשלום-בית. אך כלום זה מהוה עילה לחיוב האישה בגט ולהפסיד מזונותיה?
גם הדיין הנוסף המייצג דעת הרוב שקבע שאין הצדדים רוצים זב"ז לא התכון לומר שהאישה לא רוצה שלום-בית כי אם כך הדבר כיצד כתב בד-בבד שהיא זכאית לכתובתה. גם מדברי האב"ד נראה שלא פסיקא ליה שהפסידה כתובתה. היה אולי מקום לפרש כוונתם שהם חייבו האישה בגט מטעם מאיס עלי של הבעל ולכן אינה מפסידה כתובתה. אבל נראה גם לסוברים שבמקום מאיס עלי עם אמתלאות מבוררות יש מקום לחייב את הצד השני בגט אבל בנדון שלנו טענת מאיס עלי הושמעה כאשר הבעל כבר היה בקשר של חיים משותפים עם אישה שנתן עיניו ולבו בה וא"כ אין לו נאמנות לטעון מאיס עלי.
הבעל אמנם טוען שהקשר עם האישה הזרה החל לאחר שאולץ לעזוב את הבית אבל אין לו נאמנות לטעון כך כאשר את עצם טענת ה"מאיס עלי" הוא טען בבית-הדין לאחר שכבר היה בקשר אמיץ עם אישה.
שמא תאמר שהצדדים הם מעדות המזרח שלא קבלו את החדר"ג של גירושין בעל-כורחה מ"מ זהו מנהג כל הקהילות כאן בארץ וקבלו עלייהו בעת הנישואין (והארכתי בזה בפסק-דין בתיק בן נעים משנת התשס"ט).
גם אם נאמר שאין בזה מנהג משום שלמקרה שהפרוד נמשך ארבע שנים לא התחייבו מראש, מ"מ הנובע מזה אינו לחייב אותה בגט אלא להתיר לבעל לגרשה בע"כ. אבל בי"ד לא יסייע לו בזה. גם נובע מזה שיכול לומר לה טלי גיטך וכתובתך ואפטר מהמזונות וקים לי כדעת רא"ם אבל כאן אינו יכול להציע כתובה, כי לא נפסק מה חיובו בזה.
אולם כאמור לעיל אין לקבל במצב כזה את הטענה של פקיעת המנהג, כי אמנם הם בפרוד של ארבע שנים אבל הפרוד נגרם או נמשך עקב הקשר האינטימי עם אישה זרה ובכה"ג אין להקל במנהג, ויתכן שכל כולו של המנהג נועד למנוע עזיבות חמורות של הנשים ונתינת עינים באישה זרה.
בנוסף, יש לזכור שאין הלכה כר"ע ואין לגרש אשתו הראשונה מפני טיעון של "מצא אחרת" ונראה שגם ר"ע יודה שאם מצא אחרת וחי עמה ללא נישואין אין אישה כזו כלולה בהיתר של ר"ע. (ועי' בהעתק הפסק-דין מתיק בן נעים).
אנו ערים לגישה (שאין מקורה בספרות התורנית) המחייבת גט במקום של "מות הנישואין" אולם זו גישה פסולה ויש להרחיק גישה זו כעיקרון.
בית-הדין דן במושגים של עילות גירושין וכן גם בטענות מאיס עלי לסוגיהן וכלליהן בלבד. "מות הנישואין" יכול להשקל כחלק מהמרכיב וההוכחה לטענת מאיס עלי ותו לא.
לאור הנ"ל מתקבל הערעור, ובית-הדין מקבל את פסק-הדין של דעת המיעוט של בית-הדין האיזורי.

(-) חגי איזירר

ראיתי מ"ש עמיתי, ולענ"ד נראה כמ"ש בתיק אחר שכאשר בטלו התנאים המינימליים לשיקום שלום-בית בין בני בני הזוג, ואפ' שהמדובר באשמת הבעל שעיניו נתן באחרת מ"מ אין איסור לגרש אישה ראשונה כאשר קבלה האישה כל המגיע לה, ומעבר לכך לפי ההלכה, ולכן בנידונינו שהאישה פנתה לבית-משפט לפירוק השותפות באופן שאינה מצטמצמת לקבל רק המגיע לה לפי ההלכה, ובנוסף לכך תקבל גם מלוא כתובתה, אין כל טעם וסיבה להמשך הנישואין, (עיין תעלומות-לב חאהע"ז סי' א'). ולשאלה הנשאלת כיצד מתיישב האמור עם המנהג שלא לגרש אישה בע"כ, נראה לי שהמנהג מתייחס למצב רגיל ולא למקרים חריגים הדורשים טיפולו של בית-הדין, כשם שבעילות המפורסמות לחיוב גירושין באישה וכל אנפין שוויין שלא חל המנהג יש לחייב האישה בגירושין, שהנושא הוא בתחום טיפולו של בית-הדין.
ובנידוננו שהבעל אשם, יש לנהוג בו בטיפול שונה מהרגיל בעילות לגירושין שלא להפעיל סנקציות בשלב ראשון ולבדוק אפשרות להשתמש באמצעי כפיה כגון בשימוש במתן היתר נישואין, באם האישה לא תסכים להתגרש, או באמצעים אחרים מלבד הסנקציות הקבועות בחוק, וזאת כמובן באם החוק מאפשר זאת במסגרת חיוב גירושין בתיק גירושין, ובית-הדין יחליט על כך, ויצויין שהיסוד ללכת לפי המנהג בנישואין מקורו בשו"ע אבהע"ז סימן קנ"ד בהגהה "וכל מקום שיש מנהג הולכים אחר המנהג, ואפ' לא התנו בשעת נישואין כאילו התנו שכל הנושא על דעת המנהג הוא נושא" (דעת עצמו וכ"כ הרשב"א סי' אלף ש"ז ובתשובות מיימוניות סוף אישות לה) מ"מ כאשר שהצדדים פרודים עידן ועידנים אין מנהג כזה, והנושא הוא בתחום הכרעתו של בית-הדין, ומה גם שלו יצוייר שהמנהג מתייחס גם למקרה זה יש לבטלו, מאחר ומצב תלוי אחריתו מי ישורנו. וכן לו יצוייר שכרוך איסור כלשהוא בחיוב גירושין מצד האיסור שלא לגרש אישה ראשונה לא היה הרה"ג חיים פלאגי גוזר נידוי על מי שגורם עיכוב גירושין אצל שני בני הזוג. עיין שו"ת חיים ושלום אבהע"ז ס"ק קיב "דבדרך-כלל אני אומר כל שנראה לבי"ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים... ולדעת מרן החביב בי"ד מנדין אותו..." ולו יצוייר שיש איסור בדבר מצד גרושי אישה ראשונה אין מנדין מי שמעכב גירושין.
ולגופו של עניין נראה שהמדובר באיסור גרושי ראשונה רק כשגרים ביחד ולא נפרדים עידן ועידנים, ועיין ברמב"ם בפרק י"ד מהלכות אישות שכתוב בגין מורד דמוספים על כתובתה "דאם שנאה יגרשנה" למרות שבהלכות גירושין פרק י', סעיף כ"א, כתב ... "ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא-אם-כן מצא בה ערוות דבר ואין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה אבל שניה אם שנאה יגרשנה", ועיין בטור וברשב"ש סי' ח"א שלא גורס המלה שניה, ולכאורא דברי הרמב"ם סותרים אחד את השני ומוכרחים לומר כשמדובר במורד דמאיס שאני דבטלו תנאי אישות, דאין איסור לגרש. ויש מקום להאריך הרבה בנושא זה מאחר והגדרים ברמב"ם לא ברורים דמצד אחד מצריך ערוות דבר כשיטת ב"ש למרות שההלכה היא כב"ה, ומוכרחים לומר שהמכוון בדבריו בערוות דבר פ' בכיעור, בניגוד לדעת בית שמאי שיש צורך בערוות דבר ממש כעדים והראיה, משא"כ לבית הלל, כשהמדובר רק באומדנות או פשרה כנגדו כתב שאין למהר לגרשה למרות שמעיקר הדין מותר כשיש כיעור ואומדנות לזנות או פשע כנגדו כב"ה משא"כ שניה אם פשעה כנגדו ומצד זה שונא אותה יכול לגרש אותה, ועכ"פ הרמב"ם בסעיף הזה לא דבר במצב של פירוד ובמיוחד כשהוא ממושך.
ואין לתמוה על דברי, כיצד יתכן דשנאה ושוכב עמה שבזה דבר הרמב"ם בפרק י' מהלכות גירושין שאז יש הבדל בין אישה ראשונה לשניה יש ליישב דישנה מציאות כזאת, עיין ברמב"ם הלכות אישות הלכה י"ט... וכן האיש אין ראוי שיקדש אישה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא תן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה", הרי שקיימת מציאות כזאת, וכן נראה שהרמב"ם מדבר בשנאה על רקע פשיעה כנגדו כמ"ש הב"י ולכן ממשיך בחיי אישות משא"כ בהלכות אישות פרק י"ד שהמדובר במורד שמואס באשתו שאז אין איסור לגרשה.
ויצויין שזה נראה מוכרח ממ"ש מרן בשו"ע סי' כ"ה סעיף ח' שלא יבוא על אשתו והיא שנואה לו בשעת תשמיש וכן אם גמר בליבו ... ע"ש וא"כ כיוון שהוא שונא איך יכול לחיות איתה. ומה שמשמע מרמב"ם בהלכות גירושין שאפ' שנואה אשתו ראשונה לא ימהר לגרשה. המדובר בשנאה שלא בלב אלא תלויה בפשיעה כנגדו, שאז במחית הפשיעה ניתן לתקן השנאה ולא בשנאה בלב או שלא ניתנת לתיקון באופן מעשי.
ויצויין גם שניתן להבין מהרמב"ם ומלשונו של שו"ע שהמכוון ברמב"ם שאין למהר לשלחה שהמדובר בעצה טובה, ואין איסור כרוך בעקביו, כמו שמשמע מלשונם וזאת כשיש שנאה ועיין ב"ח סי' ע"ז שכתב דמדברי הרמב"ם שכתב המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אותה אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה "משמע מלשונו דדין מורד אינו אלא כאומר בעינא ליה ומצערנא ליה אבל באותן מאיסא עלי ולא בעינא לה אע"ג שהיא רוצה להמתין יוציא מיד ויתן כתובה ... ואפ' בזמן הזה שאין מגרשים בע"כ אף-על-פי-כן אין מוסיפים ... עכ"ל
ולכן בסיכום, נראה שלא להתערב בפסק-דין של בית-הדין האיזורי, ומה גם שיש גם צד בנידו"ד שנראה ששני הצדדים לא רוצים כיום אחד השני לאור פניית האישה לבית-משפט בנושא הרכוש ולאור המשתקף בתיק.

(-) ציון אלגרבלי

הערעור שבפנינו נסב על פסק-דין של בית-הדין האיזורי בנתניה מיום י"ז באייר התשס"ח (22.5.08) שפסק כדלהלן:
לדעת הרוב: בית-הדין קיבל את תביעת הבעל לגירושין, ועל האישה לקבל גיטה.
לדעת המיעוט: על הצדדים להתגרש זה מזו.
נתקבלה הבהרה מאב"ד שהוא חלק מדעת הרוב כי, "על האישה לקבל גיטה", פירושו, "חיוב גט".
אב"ד מנמק את פסק-דינו, "מאחר והצדדים חיים בנפרד הרבה שנים, והואיל והאישה הגישה לבית-המשפט תביעה רכושית, והדיונים שם עשויים להמשך זמן רב אין מקום לעכב את הגט, בגין תביעה רכושית".
גם הדיין הנוסף שהצטרף לדעת האב"ד כתב, שאין הצדדים רוצים זה בזה, ואין סיכוי שיחזרו לשלום-בית, שניהם מבקשים להתגרש.
האישה פנתה לבית-המשפט בתביעה רכושית, זו הוכחה, שגם האישה רוצה גירושין ולא שלום-בית.
לאור כך, מצטרף לפסק-הדין שכתב אב"ד, לפיו, על האישה לקבל גט.
בית-הדין מחייב את הבעל לשלם לאשתו את מלוא סכום הכתובה.
לדעת המיעוט: לא הוכחה כל עילה לחייב את האישה לקבל גט, אין בהסכמתה להתגרש כדי לקבוע שהיא חייבת להתגרש. הבעל נתן עינו באחרת, והאישה לקבל סכום הכתובה, ואולי גם פיצויים זכותה להציב תנאי קבלת הגט בענייני הרכוש שנידון בבית-המשפט.

לאור כך קובע:
א. אין מקום לחייב את האישה להתגרש.
ב. כיוון, שהאישה מסכימה להתגרש, בית-הדין קובע על הצדדים להתגרש זה מזה וזכותה לעכב בגירושין עד שיוצע לה פיצוי סביר ומתאים.
ב"כ המערער טען, שאין עילה לחייב את האישה לקבל גט.
הבעל עזב את אשתו בשנת 2003, ומאז הם חיים בנפרד, וגם כיום עם אישה אחרת. האישה הגישה לבית-המשפט תביעה רכושית בכל הזכויות הרשומות על שמו בלבד, וזאת לאחר שכל בקשותיה ממנו לשלום-בית נדחו.
גם כיום אומרת האישה שאם הבעל יפייס אותה וירצה לחזור אליה, היא מסכימה לעשות שלום-בית עם ייעוץ, והיא תקפיא את התביעה הרכושית שהגישה לבית-המשפט.
ואם הבעל יסרב לכך, היא מסכימה להתגרש בהסכם הוגן, שכל הרכוש יחולק ביניהם בחלקים שווים בנוסף לכתובה שהיא זכאית לקבל.
מבקש לקבל את הערעור, ולאמץ דעת המיעוט.
ב"כ המשיב טען, הבעל עזב את האישה לאחר שקללה אותו ואת הוריו. וכן סרבה לקיים אתו יחסי אישות. האישה אמרה בבית-המשפט שאין מקום לשלום-בית, כי הבעל לא רוצה ייעוץ ואינו רוצה לחזור הביתה.
עוד טוען, האישה בגדה בבעלה, הלכה לים עם מספר גברים, ונכנסה לאוהל עם גבר אחד. היא סרבה להיבדק בפוליגרף.
עוד טען ב"כ המשיב, גם לדעת המיעוט, על האישה לקבל גט.
מבקש לדחות את הערעור.
האישה הכחישה דברי הבעל והאשמותיו כלפיה.

מן החומר שלפנינו עולה:
האב"ד בנימוקיו לפסק דינו כתב, האישה אמרה שתסכים להתגרש לאחר שתקבל את זכויותיה הרכושיות דבר שהוא לגיטימי לכל הדעות... לכן נראה שהאישה חייבת להתגרש בהקדם האפשרי, ולאחר הגירושין זכותה להמשיך לנהל את תביעתה בנושא הרכוש והכתובה.
ויש להעיר כיצד מתיישבת קביעה זו, שהאישה חייבת לקבל גט עם הדברים שכתב לפני כן שהסכמת האישה להתגרש לאחר קבלת זכויותיה הרכושיות הוא דבר לגיטימי לכל הדיעות.
כמו כן העובדה שהצדדים חיים בנפרד משנת 2003 אין בה כדי לחייב את האישה בגט אם הפירוד נגרם בעטיו של הבעל שהכיר אישה אחרת וגר איתה.
גם הדיין הנוסף שהצטרף לדעת האב"ד כתב בנימוקיו, כי הצדדים אינם רוצים זה את זה, ואין סיכוי שיחזרו לשלום-בית. גם האישה רוצה גירושין כי הגישה לבית-המשפט תביעה רכושית. נראה לדעתו, שהחיוב של האישה לקבל גט אינו משום דינו של רבינו ירוחם שאם כן כיצד כתב שהאישה זכאית לקבל את מלוא סכום הכתובה, ולפי הדין של רבינו ירוחם היא זכאית רק לעיקר כתובה ולא לתוספת.
גם הקביעה שהאישה רוצה גירושין משום שהגישה לבית-המשפט תביעה רכושית, אין בה כדי לחייב את האישה לקבל גט, שכן בדיון האישה הצהירה בפנינו שמסכימה לפנות עם הבעל ליועץ כדי לשקם את המשפחה, ותקפיא את הדיונים בבית-המשפט בעניין הרכוש, והבעל סירב.
נראה לי לקבל את הערעור ולאמץ את דעת המיעוט שקבע שאין מקום לחייב את האישה לקבל גט.
לאור האמור, הערעור מתקבל."
3. כאשר לא אפסו הסיכויים לשלום-בית וכן בעל שמקיים יחסי אישות עם אשתו גם לאחר בגידתו, מראה בכך שעדיין אשתו חביבה בעיניו
בתיק מס' 2108-13-1 (נתניה) {פלונית נ' פלוני, פדאור (2008)} קבע בית-הדין {כב' הדיינים: הרב חיים שלמה שאנן - אב"ד; הרב מיכאל עמוס – דיין; הרב דוד בירדוגו – דיין}:

"לפנינו תביעה לשלום-בית מדור ומזונות שהוגשה על-ידי האישה בתאריך יא' בכסלו התשס"ו (12 בדצמבר 2005), כמו כן הגישה האישה תביעה למדור ספציפי ובקשה נגדית לביטול צו למדור ספציפי שהוגשה על-ידי הבעל.
בני הזוג נשואים זל"ז כ- 26 שנים, הצדדים נישאו בשנת 82.
האישה תובעת שלום-בית, הבעל מודה שכיום הוא חי עם אישה אחרת, אינו תובע גירושין, אבל מאידך מתנגד בתוקף לתביעת שלום-בית, הבעל הגיש תביעת פירוק שיתוף בבית-המשפט בתאריך 06 בדצמבר 2005.
בית-הדין קיים תשעה דיונים ארוכים, הוגשו סיכומים.
האישה טוענת לשלום-בית כי טוענת שגם לאחרונה קיימו היא ובעלה יחסי אישות, הנתון האחרון מאשש את טענותיה כי קיים סיכוי לשלום-בית.
א) הנחת יסוד היא שכל בן זוג רשאי לתבוע שלום-בית. כל עוד הוא לא מסכל ומונע את השלום ותביעת השלום היא מהפה ולחוץ. וכן הבעל חייב במזונות אשתו ובמדורה כל עוד האישה זקוקה לכך, וכל עוד היא אינה מורדת בו.
ב) הבעל לא העלה כל טענות שיש בהן ממש נגד האישה.
כל מה שטען הבעל שהאישה פנתה לעורך-דין שייעץ לה מהן זכויותיה במקרה גירושין ואולי גם להסכם גירושין, לא הוגשה מעולם תביעה לשום ערכאה בעניין גירושין, ואף אם פנתה האישה במר נפשה לעורך-דין לשם גירושין ומיד חזרה בה האם יש בזה כדי להרע את טענותיה שהיא רוצה שלום-בית? הוכחה נוספת לפני כשנה כשכב' בית-הדין הגדול קבע שיש לדון בפיצוי הוגן ומתאים לאישה הסכים ב"כ האישה (ולא האישה !) "בדמי עמל" לקבל הסכמה והבעל סירב, ומאידך בדיון בבית-המשפט בתאריך מוקדם לא הסכימה האישה לקבל פיצוי ולהתגרש.
ג) הבעל הודה על קיום יחסים עם אישה זרה, ובו בזמן למרות שהכחיש הרי נתברר, כי קיים יחסים עם אשתו בחודש 02/06, טענת "האונס" ו"הפיתוי" של הבעל אין בהן ממש. נתברר על-ידי פוליגרף, שהצדדים הסכימו להיבדק על ידו, כי גם במהלך הדיונים בבית-הדין הרבני בתאריך 23.09.2007 שניהם קיימו יחסים.
ד) טענת האישה היא כי הסיבה לבקשת פירוק השיתוף של הבית הוא פילגשו ושמה ו' שלו שעימה הוא חי. לדברי התובעת לפחות מתאריך 11/2005. ו"קשרים רציניים" היו ביניהם כבר מחודשי יולי אוגוסט 2005. התברר כי הבעל לן אצל אותה אישה כבר בתאריך 16 בדצמבר 2005, וכנראה אף לפני כן, לפי מה שנתברר מדברי החוקר לבעל היה מפתח לדירת פילגשו עוד בסוף 2005.
ה) לבית-הדין ברור כי הבעל עזב את אשתו לטובת ו' שלו וזו הסיבה שהוא הגיש תביעה לפירוק שיתוף בבית-משפט.
ו) מטרת מדור ספציפי הוא כגון המקרה דנן; בעל יבגדו באשתו, ירצה לגרשה וכיוון שלא יוכל לכוף אותה מחוסר עילה, הרי "ידחוף" אותה לגירושין על-ידי מכירת הדירה, לאישה יישאר מדור שלא הורגלה אליו, במקרה הטוב! ובמקרה פחות טוב שאינה יכולה לגור בו.
ז) בנוסף, במקרה שלפנינו, לא אפסו הסיכויים לשלום-בית, בעל שמקיים יחסי אישות עם אשתו גם לאחר בגידתו, מראה בכך שעדיין אשתו חביבה בעיניו.
ח) סיכומו של דבר, תביעת שלום-הבית מתקבלת; לאישה מגיע מדור שהורגלה אליו ב-מקום פלוני גוש 0000 חלקה 00 מגרש 0, לחילופין, על הבעל לשכור בעבור אשתו דירה באותו גודל שהתרגלה אליו ולהבטיח על-ידי ערבות סבירה שהסכום ישולם על ידו עד ולא יאוחר מיום פקיעת הנישואין.
מחייבים את הנתבע מר פלוני בהוצאות משפט שישולמו לתובעת הגב' פלונית בסך 8,000 ₪, וזאת בהתחשב בהוצאות ובהתמשכות הדיונים, ובטענותיו שנמצאו בלתי-נכונות."

4. תביעת שלום-בית לא כנה - מהי?
בתיק 6543-13-1 (אשקלון) {פלונית נ' פלוני, פדאור (2008)} קבע בית-הדין {כב' הדיינים: הרב בנימין בארי, אב"ד; הרב דוד דב לבנון, דיין; הרב זבדיה כהן, דיין}:

"ביום כ"ג בסיון התשס"ח (26.6.08), פסקנו:
"הבעל הגיש תביעה לשלום-בית והאישה מצידה הגישה תביעת גירושין.
לאחר שמיעת הצדדים ולאחר העיון שבחומר שבתיק פוסק בית-הדין שיש לקבל את תביעת הגירושין ועל הבעל לתת גט פיטורין לאשתו.
יש לקבוע תאריך לס"ג ולזמן את הצדדים .
בית-הדין ממליץ לב"כ הצדדים לנהל מו"מ ולהגיע להסכם גירושין עד למועד סידור הגט."

להלן נימוקינו לפסק-הדין:
הבעל פתח תיק לשלום-בית ב-26.3.07, ואילו האישה פתחה תיק גירושין ביום 29.4.08.
הדיון נדחה מספר פעמים לבקשת הצדדים כדי לאפשר מו"מ ביניהם . המו"מ לא צלח וכך התקיים הדיון הראשון ב- ט"ז סיון התשס"ח – 19.6.08.
לאחר שמיעת הצדדים ולאחר עיון מעמיק בחומר שבתיק פסק בית-הדין שיש לקבל את תביעת הגירושין של האישה ועל הבעל לתת גט פיטורין לאשתו.
בני הזוג נישאו בשנת 1995 ולהם שלושה ילדים קטנים הם חיים בנפרד כשנה.
הבעל תובע כאמור שלום-בית. הבעל טוען בכתב התביעה שההתדרדרות ביניהם חלה בעקבות משבר גיל המעבר. וכן טען שהמכשול העיקרי הם ההורים שלה שבאו להתגורר סמוך אליהם.
האישה תובעת גירושין בכל תוקף. היא אמרה שהתביעה לשלום-בית היא הזויה לחלוטין, אינה כנה ונועדה לצרכים טקטיים.
לדבריה, הבעל רועה בשדות זרים והוא חי כבר כחצי שנה עם חברה בנתיב העשרה. היא טענה שכבר מאז החודש הראשון לנישואין הוא בגד בה במלון באפריקה.
כאמור הגיע בית-הדין למסקנה שיש לקבל את תביעת האישה לגירושין ולא לקבל את תביעת הבעל לשלום-בית.
הבעל בעצמו הודה בחקירה במשטרה כי יש לו "חברה רצינית 3 חודשים".
הוא סיפר לחוקר במשטרה בקשר לאירוע שעליו הוגשה תלונה נגדו שהוא החזיר את הילדים לבית ולאחר מכן הוא התכוון לחזור לחברה.
גם בבית-הדין הודה הבעל שהוא גר בבית של אותה חברה, אולם הסביר שהוא גר ביחידה נפרדת בביתה, דברים בלתי מתקבלים על הדעת לחלוטין, שמוטב היה שלא יאמרו. הוא גם הודה שגם הילדים ישנו בביתה.
האישה גם האשימה אותו בקשר רומנטי קודם עם אישה נוספת בלכיש. הבעל ענה בעניין זה תשובה מגומגמת והרושם הוא שגם בעניין זה יש דברים בגו.
כמו כן הוצג בפנינו מסמך על התקשרות הבעל באינטרנט עם חברה להיכרויות כדי לחפש חברה חדשה לחיים, והוצג דף חשבון ממנו עולה שהתשלום היה בכרטיס אשראי שלו.
ההסבר שלו בבית-הדין כי מישהו אחר התחזה כאילו הוא הבעל ורשם אותו שלא בידיעתו, אינו מתקבל על הדעת ובמיוחד לאור העובדה שהכסף יצא דרך הכרטיס שלו.
מנגד יש התרשמות ברורה שגם כיום תביעתו לשלום-בית אינה כנה.
מלבד העובדות שצויינו לעיל על קשריו עם שתים אחרות ועל הכרויות האינטרנט, הוגש לפנינו מסמך שהוגש לבית-המשפט ובו הוא כתב שרצונו להתגרש.
גם בתשובתו לתביעה בענייני הרכוש הוא מותח ביקורת "קטלנית" על אשתו.
ומבקש להורות בצו על פירוק השיתוף.
על יסוד כל הדברים הנ"ל פסק בית-הדין לקבל את תביעת האישה לגירושין ולדחות את התביעה לשלום-בית."