סוגיות בבית-הדין הרבני
הפרקים שבספר:
חוק המתנה
1. הנותן מתנה לאשתו לא נותן זאת בתנאי, אלא נותן לה מתוך הערכה לפעולותיה ומשום אהבתו אותה לאותו זמן ואף שאחר-כך שנאה וסרחה עליו, אין זה מפקיע את המתנהבתיק מס' 3183-24-1 (ת"א) {פלוני נ' פלונית, פדאור (2009)} קבע בית-הדין {כב' הדיינים: הרב דב דומב, דיין; הרב אבירן יצחק הלוי, דיין; הרב יצחק זר, דיין}:
"הצדדים מתדיינים בפנינו בחלוקת הדירה.
לדברי באת-כוח התובע הבעל קיבל כספים מהוריו לקניית הדירה וחלקה של האישה ניתן לה במתנה, ועל-כן מבקשת, הואיל והאישה זינתה אחר-כך זוהי מתנה בתנאי והואיל והאישה הפרה את התנאי עליה להחזיר את המתנה.
מצרפת את פסק-דין בעהם (בג"צ 609/92 בעהם נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד מז(3), 288 (1993)) שקיים את פסק-הדין של בית-הדין הגדול שהחזיר מחצית הדירה לבעל לאישה שזינתה.
ב"כ האישה, לדבריו, פסק-דין בעהם אינו רלוונטי לאור הלכת בבלי (בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2), 221 (1994)), ועל-פיו בית-הדין צריך להיצמד לחוק המתנה ולא לדון על-פי ענייני הדין העברי של החזר מתנות.
כהקדמה, בית-הדין רוצה לציין שעוד בדיון הראשון הסכימו הצדדים שבית-הדין ידון על-פי עקרונות חוק יחסי ממון. בזה הביעו דעתם שהסכימו לדון על-פי חוק המדינה ולא על-פי דין תורה. בהסכמת הצדדים לדון על-פי חוק המדינה נוצר תנאי הלכתי שבית-הדין יכול לדון על כך מכוח ההלכה שכל תנאי שבממון קיים והם קיבלו עליהם בהסכמתם שבית-הדין ידון על-פי חוק, ולכן בית-הדין ידון על-פי החוק.
מעיון ב- בג"צ בבלי ובמיוחד בפסקה 32 עמ' 249 ואילך, עולה שבית-הדין צריך להיות צמוד לחוק האזרחי ופסק-הדין בפרשת בעהם בטל, וצריך לראות את בני הזוג כשותפים לכל דבר. הן נכון שניתנה מתנה לכל הפחות בהפרש מגובה המשכנתא שלקחו שני בני הזוג, וצריך בית-הדין לראותו כמתנה ולדון על-פי חוק המתנה.
להלן הסעיפים הנדרשים לענייננו על-פי חוק המתנה, התשכ"ח-1968:
"2. מתנה לאלתר
מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה.
4. תנאים וחיובים
מתנה יכול שתהיה על תנאי ...
5. התחייבות לתת מתנה
(א) ... (ב) ... (ג) ... רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן.."
לכאורה על-פי סעיף 5(ג), אם היתה התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן יכול לחזור בו מההתחייבות.
אין ספק שזנות אישה ואפילו מעשה כיעור היא התנהגות מחפירה של המקבל כלפי הנותן, אולם סעיף-קטן (ג) נאמר הוא על התחייבות לתת מתנה.
בסעיף 2 "מתנה לאלתר" שבו נאמר שמתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם, לא נאמר שבהתנהגות מחפירה המתנה חוזרת. אולם בסעיף 4, מתנה יכול שתהיה על-תנאי, ובאם הבעל היה מתנה זאת בפירוש שהמתנה היא בתנאי שלא תהיה התנהגות מחפירה התנאי היה מבטל את המתנה. אולם בלא שהתנה והיתה התנהגות מחפירה של האישה, זו אינה סיבה לבטל את המתנה ועל-כן לא נכתב שם "התנהגות מחפירה מבטלת את המתנה".
אולם יש לדון בזה על אומדנא שאדם נותן מתנה לאשתו הוא בתנאי שלא תבגוד. אכן גם על-פי הדין אישה שזינתה לא מפסידה מתנותיה, עיין פ"ת אבה"ז סי' צט' סק"ז, שהביא מהלבוש שאישה שזינתה לא מפסידה ממתנות שניתנו לה. בפד"ר כרך ו' (עמ' 31 ואילך) דן לומר שבזינתה הפסידה מתנותיה, כתבו בסוף פסק-הדין שכל זה כתבנו לדון להלכה, אבל למעשה קשה לחדש דבר שלא נזכר בפוסקים וכפי הנראה סוגיא דעלמא בבית-הדין שמגבים לאישה גם באופן כזה. ועל-כן אין בית-הדין יכול לפרש את חוק המתנה שבמקום שיש אומדנא שנתן מתנה על-תנאי חוזרת המתנה הואיל ועל-פי הדין אין הפסד מתנה בהתנהגות מחפירה ורק במורדת עם כל דיני המרידה נאמר החזרת מתנות.
יסוד הכלל הוא על-פי מה שהובא בח"מ באבה"ז סי' צט' סק"ז: אדם שנותן מתנה לחבירו האוהבו וכי אם אחר-כך נעשה שונאו, תחזור המתנה, כי על דעת שיהיה שונאו לא נתן לו?!
כמו-כן לגבי אישה, הנותן מתנה לאשתו לא נותן זאת בתנאי, אלא נותן לה מתוך הערכה לפעולותיה ומשום אהבתו אותה לאותו זמן ואף שאחר-כך שנאה וסרחה עליו, אין זה מפקיע את המתנה.
יש להוסיף, בגידת האישה עם מעשה זנות לא ראינו. מכל עדות העדים והקלטת עולה שיש כאן מעשה כיעור. דין הכיעור הוא שאם רצה הבעל לגרשה רשאי, אבל ודאי שהאישה יכולה להמשיך לחיות עם בעלה ולא נאסרה עליו על-ידי מעשי כיעור, ואף שהאישה סרחה על בעלה במעשי כיעור, לא מפסידה מתנותיה, כמו שכתב הרמ"א שם (אבה"ז צט') סעיף ב'. ואם בזנות, כתב הלבוש שאינה מפסידה מתנותיה כ"ש בכיעור אינה מפסידה.
ועיין בשו"ת חת"ס אבה"ז ח"א סי' קמ"א שהאריך לבאר דעת הלבוש, ואף אם יש פוסקים דס"ל דבזינתה מפסידה מתנותיה, מ"מ בכיעור יודו שלא מפסידה והיא מוחזקת בחלקה וא"א להוציא ממון.
מכל המצטבר, פוסק בית-הדין שהאישה לא הפסידה מתנותיה ויש לחלק את הכספים ממכירת הדירה בחלקים שווים, לאחר סילוק חוב המשכנתא ושכר-טרחת כונסי הנכסים."