סוגיות בבית-הדין הרבני
הפרקים שבספר:
סמכות מקומית
1. מהו מקום המגורים האחרון של בני הזוג?בתיק מס' 8541/6 (אש') {פלוני נ' פלונית, פדאור (2009)} קבע בית-הדין {כב' הדיין הרב יוסף יצחק רבינוביץ}:
"בפני בית-הדין הרבני באשדוד הוגשה תביעה לגירושין של הבעל פלוני כנגד אשתו פלונית.
התביעה הוגשה בתאריך 20.5.08. הדיון שנקבע לתאריך סמוך נדחה בגלל בקשתו של הבעל להקפיא את התיק. בתאריך 28.12.08 ביקש הבעל לפתוח את התיק ולקיים דיון. והצדדים הוזמנו לדיון ל- ט' שבט 3.2.09.
האישה-הנתבעת הגישה בתאריך 19.1.09 בקשה להעביר את הדיון לבית-הדין הרבני בבאר שבע בנימוק שהנתבעת "אמא לשתי בנות קטנות - [...] בת שנה וארבעה חודשים, ותינוקת בת חודש ושבוע, מאחר ואין לה סידור לבנות ואין באפשרותה להגיע לאשדוד, מניקה את התינוקת, והנסיעה לאשדוד היא יום שלם".
הבעל-התובע מתנגד לבקשה, לטענתו, הבת הגדולה תשהה בגן בזמן הדיון. וחמותו-אם האישה גרה עם הנתבעת ועוזרת לה ויכולה להחזיק את הילדים. לדבריו, הוא נפגע בתאונת דרכים ומצב בריאותו מקשה על תנועותיו, ובגלל שהוא מהווה משענת לאביו הנכה ומקום עבודתו בלוד יקשה עליו להגיע לבאר שבע.
בתחילת מכתבו מציין הבעל-התובע, שתיק התביעה נפתח בתחילת 2008. "מרכז חיינו התנהל ברובו וכולו באשדוד, דירת המגורים המשותפת שלי ושל אשתי היתה ברח' [...] אשדוד", ואכן, בתקנות הדיון של בתי-הדין הרבניים, התשנ"ג תקנה י(1) נקבע כי "תביעה בין בני זוג בענייני אישות תוגש לבית-הדין הרבני של מקום המגורים האחרון של בני הזוג".
אולם בתקנה כ(1)) נקבע כי "בית-הדין רשאי, לפי שיקול-דעתו, לקיים דיון תוך חריגה מכללי הסמכות המקומית דלעיל". ובתקנה (2) נקבע "נשיא בית-הדין הרבני הגדול לערעורים רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, לפני בקשת בית-הדין הדן בעניין מסויים או לבקשת אחד הצדדים, להעביר את הדיון לבית-דין אחר אם ראה נימוק חשוב לכך שירשם בהחלטתו". ועיין תקנה כ"א(1).
והנה, נפסק להלכה בחו"מ סי' י"ד ס"א שהתובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת, והפתחי תשובה סק"ד כתב שם בשם מוהר"י העשיל אשכנזי, שבאיש ואשתו, צריכה האישה ללכת למקום האיש שאף היא חייבת בכבוד בעלה וגם טלטולא דגברא קשה, ודחה שם את דבריו להלכה, וכתב שמתשובת ברית אברהם אהע"ז סי' צ"ב לא נראה כן, הביאו הפ"ת באהע"ז סי' ע"ה סק"ג. [ועיין יביע אומר ח"ב חו"מ סי' ד' שדחה ראיה זו, ויש לדון בדבריו]. וכן פסקו הערוך השולחן ס"ד והערך שי חו"מ שם ד"ה אב. ועיין אגרות משה חו"מ סי' ה' שגם כן מסיק כן. ועיין שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ב סי' י"ב.
מבואר לכאורה שבתביעת גירושין של הבעל כנגד אשתו הולכין אחר הנתבע היכן שדרה האישה. [גם מספק אין לחייב את האישה לבא למקום בעלה].
אולם בתקנות הדיון נקבע שהתביעה תוגש לבית-הדין הרבני שבמקום המגורים האחרון של בני הזוג.
ונראה שמקור התקנה הוא דברי תשובת הרשב"א ח"א סי' אלף קמ"ט, הובאו דבריו ברמ"א חו"מ סי' ע"ג ס"י שפסק בזה"ל:
"מי שהיה דר בעיר עם מלוה ויצא משם והניח ממונו בעיר שיצא משם, יכולים התובעים לכופו לדון עמהם בעירם שלא יהא כל אחד ואחד לוה והולך למדינת הים ובי"ד מודיעין לו תחילה."
מש"כ הרמ"א "והניח ממונו בעיר שיצא משם", כוונתו, שאם הנתבע לא יבוא לדון במקום בתובע, בית-הדין שבמקום התובע יקח ממונו, אבל גם בלאו הכי הינו מחוייב ללכת למקום התובע כמש"כ הרשב"א בתשובה הטעם "כדי שלא יהא כאו"א נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדה"י". וכן פסק הריב"ש סי' שנ"ג והובא בב"י חו"מ סי' ק"ו.
ונראה שהוא הדין בבעל ואישה שדרו במקום מסויים ואחד מהצדדים הלך למקום אחר גם כן שייכת תקנה זו.
(ובספר ישכיל עבדי ח"ו חו"מ סי' א' פסק על-פי סברא זו שכאשר הצדדים התחתנו בא"י ואחר-כך הלכו לגור בחו"ל שזכותה של התובעת לדון בא"י כיוון ששם התחייב בכל חיובי האישות, ומדגיש שם ש"גם השאיר רכוש כאן בארץ".
ולדברינו, א"צ לתוספת הנ"ל, גם נראה שאם בני הזוג דרו בחו"ל לא אזלינן בתר מקום נשואיהם וכפי שנכתב בתקנות הדיון שלא כדבריו עיי"ש)
ולכאורה יש לדחות ראיה זו, מפני שדווקא במלווה ולווה שייך תקנה זו מפאת החשש שילך הלווה ויטול מעות המלווה וישב במדה"י. אבל באיש ואישה י"ל שאין חשש כזה שהרי בסתמא אין לחוש שהאישה תלך למקום רחוק ותתעגן בשביל לעגן את בעלה, ועל כן אזלינן בתר עיקר הדין שהולכין אחר הנתבע (אחד הטעמים לדין זה הוא מפני ש"המוציא מחבירו עליו הראיה", וכל עוד לא הוכיח התובע את תביעתו, יד הנתבע על העליונה. עיין עיטור ח"ב אות ב' בירורין וביאור הגר"א חו"מ סי' י"ד ס"ק י"ח. ועיין קובץ הפוסקים חו"מ סי' י"ד ס"א שהביא משו"ת אבני חפץ סי' ק"א ומשו"ת שיבת ציון סי' צ"ח שהנתבע חשיב מוחזק בגופו. עיי"ש ועיין פד"ר ו' עמ' 276 ואילך ועיין לקמן).
ובספר יביע אומר ח"ב חו"מ סי' ד' כתב, שאם דרו ביחד בעיר אחת ואחר-כך מחמת הקטטה הלכה האישה למקום אחר, חייבת האישה לדון במקום הבעל על-פי דברי הכנה"ג סי' י"ד בשם המהרשד"ם חו"מ סי' ק"ג ו- שפ"ו, שאם המשא ומתן נעשה בעיר התובע ואחר-כך הנתבע פשט רגל והלך לעיר אחרת, חייב הנתבע לדון במקום התובע. והביא שם עוד פוסקים שפסקו כן. (כדמות ראיה לכך מביא ממה שנפסק באהע"ז סי' קס"ו ס"א שהיבמה הולכת אחר היבם, ואם הלך ממקומו אין כופין לילך אחריו. ויש לדחות, דשם יש גזיה"כ שהיבום בעירו כפי שציינו שם הט"ז והגר"א את דברי הגמ' בסנהדרין ל"א ע"ב. וכשלא נמצא בעירו הינו מחוייב לילך אחריה לקיים מצוותו).
ובסוף כתב שגם אם הוי הדין ספק יש לפסוק כן, כיוון שמעיקר הדין עבד לווה לאיש מלווה כמ"ש בתשובת לבושי מרדכי סי' פ"ז בשם תשובת הרי בשמים שמעיקר הדין נתבע הולך אחר התובע דעבד לווה לאיש מלווה. ותקנו שהולכין אחר הנתבע, ובספק תקנה הולכין אחר התובע כדין תורה דעבד לווה לאיש מלווה עיי"ש. ובסוף דבריו מציין למהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב סי' י' שפליג בזה ועיי"ש. ולכאו' מדברי העיטור וביאור הגר"א לעיל משמע שמעיקר הדין התובע הולך אחר הנתבע. ועיין מנחת אלעזר ח"ב סי' ב' שהוכיח מהגמ' בסנהדרין ל"א ע"ב שמעיקר הדין אזלי' בתר תובע דלא כמשמעות דברי הגר"א.
והנה המהרשד"ם בחו"מ סי' ק"ג כתב וז"ל:
"ובר מדין אני אומר דבנידון דידן יש לבי"ד לעכב כנזכר מטעם דכשהאמין שמעון לראובן להפקיד נכסיו אצלו היה בהיותו דר בעיר סלוניקי כמו שהיה דר שמעון ועל דעת כן היה מאמינו שאם יפול איזה הפרש ביניהם יעמידו לדין בסלוניקי היום או למחרת כשיבוא לביתו לפקוד אשתו ובניו, אבל השתא שעקר דירתו מכאן, על ראובן מוטל לבוא לעמוד לדין אם ירצה נכסיו שבכאן דלאו כל כמיניה לקחת נכסי אחרים לאכול ולחדי ושילכו אחריו המפקידים אצלו, וגם כי סברא נכונה היא בעיני, וכמדומה ראיתי דין זה אלא שהשכחה מצויה."
ונראה מלשונו ב' טעמים לדין זה:
א. שמסתמא על דעת כך שיוכל לתבוע את הנתבע במקומו עשה עמו סחורה, ולכן מחוייב הנתבע לילך אחר התובע וזו סברא מדין תורה שכאילו קיבלו הצדדים עליהם בפירוש שידונו במקום התובע.
ב. מחמת תקנת חז"ל כסברת הרשב"א "שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למדה"י".
ונראה, שהטעם הראשון לא שייך אלא כשיש מרחק גדול בין מקום הנתבע למקום התובע ויש אומדנא שלא היה עושה עמו עיסקא אילולי היה יודע שידון עמו במקום הנתבע כעין העובדא של המהרשד"ם. אבל בנישואין שבני הזוג נישאו זל"ז בגלל הקשר שביניהם ודאי שאין אומדנא על כוונתם שבבית-דין שבמקום מגוריהם האחרון יהיה הדין ודברים שביניהם. ובפרט כאשר ההבדל בין מקום הנתבע למקום התובע אינם גדולים ואין קושי גדול להגיע למקום הנתבע, (כבנידונינו). ועיין היטב בלשון המהרשד"ם [ועיין שו"ת והשיב משה חו"מ סי' א']. אבל הטעם השני, שהוא מחמת תקנת חז"ל, שוודאי שנאמרה בהלוואה גם במקומות שאינן מרוחקין כל כך, י"ל ששייכת גם בבעל ואישה. אולם יש להסתפק בזה כפי שנתבאר לעיל. ונראה שלכן כתב היביע אומר "ולו יהא אלא ספק, ג"כ יש לפסוק כן".
אולם יש לדון במה שמסיק בתשובתו שבבעל ואשתו כשיש ספק בתקנה דהולכין אחר הנתבע אזלינן בתר עיקר הדין שהולכין אחר התובע דעבד לווה לאיש מלווה. דמלבד שכבר נחלקו בעצם העניין אם מעיקר הדין אזלינן בתר התובע, [עיין שו"ת מהריב"ל ח"ג סי' צ"ז, כנה"ג חו"מ סי' י"ד הגה"ט ס"ק כ"א. ובמנחת אלעזר ח"ב סי' ב' האריך בעניין] הרי בבעל ואשתו כאשר הבעל תובע גירושין לא שייך לומר "עבד לווה לאיש מלווה", ורק כשתובע שלום-בית י"ל ד"עבד לווה לאיש מלווה". [יש נידון אם רק במלוה נאמר דין ד"עבד לווה לאיש מלווה" או גם במקח ומזיק וגזלן עיין רמב"ם, שו"ע חו"מ סי' י"ד ס"א סמ"ע סק"ו, ביאור הגר"א סק"ז וס"ק י"ז שם] ואף בתשובה שם לא מיירי באופן שהבעל תבע גירושין.
ובאגרות משה חו"מ ח"א סי' ה' כתב, שאם מתחילה היתה דרה עם בעלה במקום אחד והלכה למקום אחר, והבעל תובע שלום-בית חייבת ללכת לדון במקום בעלה. עיי"ש שהאריך בטעם בזה, ולדבריו אף באופן שברחה מבית בעלה ושניהם דרים במקום אחר ממקום מגוריהם האחרון הדין הוא שהולכת למקום בעלה התובע [וכן מבואר ב"חכמת שלמה" למהרש"ק, חו"מ סי' י"ג, שאם הבעל תובע את אשתו צריכה לילך אחריו אף אם הלך למקום אחר ממקום מגוריהם האחרון. ונראה דדבריו מיירי כאשר תובע "שלום-בית"]. ואם בעלה או היא תובעים "גירושין", התובע הולך אחר הנתבע.
ובשו"ת קנין תורה בהלכה ח"ב סי' י"ב דן באישה שהלכה לבית אביה לאחר קטטה שהיה לה עם בעלה ותבעה גירושין, דמלבד שהולכין אחר הנתבע, יש לומר שהבעל חשיב מוחזק כיוון שכל מה שקנתה אישה קנה בעלה, ועל כן אף אם הבעל תובע האישה הולכת אחריו כמו שכתב השער המשפט סי' י"ד בשם החכם צבי שקהל שתובעים ליחיד, כיוון שצריך ליתן להם משכון קודם שירד לדין הם חשובים כמוחזקים והנתבע צריך לדון בעירם לפני דייני העיר, עיי"ש. ונראה שסברא זו נכונה כאשר הבעל תובע שלום-בית ולא כשתובע גירושין דבזה לא חשיב מוחזק.
ועיין בספר מאזנים למשפט להגר"ז סורוצקין ח"א סי' כ"ז שנראה מדבריו שכשתבע הבעל גירושין צריך ללכת אחר הנתבעת-האישה אף שהלכה לבית אביה ממקום מגוריהם המשותף האחרון.
ולכאורה על-פי האמור, בנידונינו יש לקבל את טענת האישה, שהבעל התובע גירושין הולך אחר הנתבע אף אם עברה ממקום מגוריהם האחרון. אולם נראה, כי לאחר שנתקן בתקנות הדיון - שתביעה בין בני זוג בענייני אישות תוגש לבית-הדין הרבני שיש לו את הסמכות שיפוטית לדון על מקום המגורים האחרון של בני הזוג אא"כ יש נימוק חשוב לחרוג מכלל זה - א"כ ניתן לומר שהסמכות לדון בין בני הזוג הינה רק לבית-דין של איזור השיפוט של מקום המגורים האחרון של בני הזוג ואין לבית-דין אחר סמכות לדון בני זוג ממקום שיפוט אחר ללא הסכמת בית-הדין של איזור השיפוט באישור נשיא בית-הדין הגדול כפי שהובא לעיל. ובזה נחשב הדבר שאין בית-דין במקום נתבע שאז הולכים אחר בית-דין שבמקום התובע [אם אין בית-דין אחר קרוב למקום הנתבע] כמ"ש הרמ"א בסי' י"ד ס"א, ובביאור הגר"א ציין מקור את דברי הנמוק"י ב"ק ו' ע"ב מדפי הרי"ף שהתובע את חבירו שדר בבבל דיני קנסות, כיוון שאין דנים דיני קנסות בחו"ל יכול לתובעו שיבוא לארץ ישראל. ועיין ישכיל עבדי ח"ו חו"מ סי' א', פד"ר ו', 277 י"ב, 149.152. י"ג, 264- 259.
ובנידונינו נראה, שאם אכן היה ניכר כי דברי האישה נכונים שיש לה קושי גדול לבוא לדיון בגלל שהיא אם לשתי בנות ומניקה, ולבעל אין קושי להגיע למקום האישה היה צריך לחרוג מתקנות הדיון ולהעביר את הדיון למקום האישה-הנתבעת. וכפי האמור לעיל.
אולם כיוון שלטענת הבעל קשה לו להגיע לבאר שבע בגלל מקום עבודתו ועוד סיבות, ולא נראה שלאישה יש קושי גדול להגיע בשעות הבוקר לבית-הדין מכיוון שגרה בית אמה - על כן אנו פוסקים כי מקום השיפוט הינו אשדוד, מקום המגורים האחרון של בני הזוג."