סוגיות בבית-הדין הרבני
הפרקים שבספר:
אישור הסכם
1. האם ניתן לבטל הסכם גירושין מחמת העובדה כי אישור ההסכם נעשה במותב שני דיינים?בתיק מס' 372213-1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2010(4), 68, 75 (2010)} נדונה טענת התובעת כי יש לבטל את ההסכם היות ומתן פסק-הדין לאישור ההסכם נעשה במותב שני דיינים, פגם היורד לשורש הסמכות ומביא לביטול ההליכים.
בית-הדין הרבני קבע כי פסק-הדין ב- בג"צ 1555/05 {יחזקאל לוי נ' בית-הדין הרבני האיזורי מחוז תל-אביב, תק-על 2009(3), 507 (2009)}, תומך לכאורה בטענת התובעת. הטענה היא שהסכמה אינה מועילה לרפא את הפגם הקיים בהרכב של שניים.
ואולם, עדיין יש שוני, בכך שבמקרה דנן אין מדובר בהכרעה שיפוטית אלא באישור הסכם, וההסכם עצמו ודאי היה מוסכם על הצדדים ערב בקשת האישור.
בפרשת יחזקאל לוי נאמר כי "שאלה היא האם יש להחיל על עניין זה את תורת הבטלות היחסית, באופן שחרף בטלותן של ההחלטות האמורות לא תבוטלנה תוצאותיהן, כולן או חלקן. השיקולים הרלבנטיים לעניין זה הם, בעיקרם, אלה: מחלוקות בענייני גירושין הן מהעניינים הגורליים והכאובים ביותר בחיי אדם. אין זה מקרה כי הכרעה בהם ניתנה בחוק למותב שלושה של בית-הדין הרבני. דיון והכרעה בהרכב חסר בעניין גורלי מסוג זה עשויים לפגוע פגיעה ממשית בתקינות ההליך, שכן נגרעת מן ההליך שותפות שלושה דיינים בחשיבה ובשיקול-הדעת בנושא מהותי זה של המעמד האישי. התוצאות הרות-הגורל של הליך גירושין מחייבות בהקשר הענייני עמידה קפדנית על דרישת מותב תלתא, כפי שנקבע בדין".
מבואר, שהפסלות של הרכב חסר באה מכוח הצורך בקיום הליך שיפוטי המצריך שיקול-דעת המושתת על שותפות של שלושה דיינים, מה שלא נחוץ בהליך של אישור הסכם, עליו מסכימים הצדדים.
ההלכה והחוק מאפשרים לדיין יחיד לאשר הסכם גירושין מפני שהתפקיד השיפוטי הנחוץ לאישור הסכם לא מצריך רמת שיקול-דעת לו שותפים שלושה דיינים.
די בדיין אחד שיבדוק שבני הזוג הניצבים בפניו עשו הסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו של ההסכם. בהליך אישור הסכם תוספת של דיין תהיה בבחינת טובים השנים מן האחד.
כמו כן, שאלה היא האם להלכת יחזקאל לוי יש תחולה רטרוספקטיבית, כפי שיש בדרך-כלל לכל הלכות בג"צ.
בית-הדין קבע כי נראה, שהתשובה לכך במקרה זה היא שלילית.
ראשית, גם ב- בג"צ 8638/03 {סימה אמיר נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, תק-על 2006(2), 98 (2006)}, נותרה בצריך עיון השאלה אם יש לפסק-הדין השלכה על פסקי-בוררות של בית-הדין שניתנו קודם לכן. למעשה, בתי-המשפט לא נגעו בסוג זה של פסקי-דין והשאירו אותם בתוקפם.
שנית, דעת הרוב והמיעוט בפרשת יחזקאל לוי דנו בשאלת ה"בטלות היחסית" אשר מדי פעם נוהגים להחילה. והיתה על כך מחלוקת.
לבסוף נקבע כי צירוף שני אלה מביא למסקנה כי לכל הדעות במקרה דנן לא יחילו את הלכה שנקבעה בפשרת יחזקאל לוי.
2. האם ניתן לאשר הסכם בענייני רכוש בפני בית-הדין בדיין אחד?
816334-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2010(4), 33 (2010)} קבע בית-הדין:
"בפנינו ערעור ברשות על החלטת בית-הדין הרבני האיזורי בירושלים אשר נתן תוקף להסכמות בענייני רכוש שנעשו בפני בית-הדין בדיין אחד וכן על החלטה ופסיקתא מאוחרות יותר ובהן הוראות ביצוע לבנק הפועלים אשר בו היו מופקדים כספים של הצדדים בהתאם להסכם שבין הצדדים.
לטענת המערערת, התביעה שהיתה לפני בית-הדין היתה תביעה לחלוקת רכוש בלבד. בעת שניתנו ההחלטות לא היתה תלויה ועומדת תביעת גירושין שאליה ניתן היה לכרוך את התביעה הרכושית. ממילא, הדיון בבית-הדין וההחלטות נעשו והתקבלו בחוסר סמכות. זאת ועוד: בית-הדין ישב בדיון בדיין אחד, ואין זכר בפרוטוקול הדיון להסכמות כלשהן של הצדדים לדיון בדיין אחד, או להכרזה של בית-הדין כי העניין ראוי להיות נדון בדיין אחד.
בדיון בפנינו הוסיף ב"כ המערערת וטען כי מרשתו לא הבינה את אשר קורה בדיון והמתורגמן לשפה האתיופית לא באר לה את הדברים.
ב"כ המשיב טען בדיון כי אי-הגשת תביעת הגירושין הוא בגדר "עניין טכני". סוגיית הסכסוך המשפחתי עלתה בדיון בבית-הדין האיזורי. האישה אמרה שאינה רוצה את הבעל. הצדדים גרים בנפרד. בינתיים כבר הוגשה תביעת גירושין וכבר יש החלטה כי על הצדדים להתגרש.
מדברי ב"כ המערער עלה כי למעשה הכספים הנזכרים בפסיקתא של בית-הדין מיום ג' בסיון התש"ע (16.5.2010), כבר שוחררו על-ידי הבנק.
לאחר העיון בטענות ובמענות הצדדים ובתיקי בית-הדין האיזורי ובית-הדין הגדול, נראה כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי בלבד, בעיקר לאור העובדה כי העניין הוא תיאורטי.
אכן, בעת שהוגשה התביעה הרכושית לא היתה תלויה ועומדת תביעת גירושין בבית-הדין. עקב כך קיים קושי לגבי סמכות בית-הדין לתת החלטה שיפוטית המכריעה בסכסוך בין הצדדים. אולם במהלך הדיון שנערך בפני בית-הדין הגיעו הצדדים לידי הסכם משותף שהועלה על הכתב ונחתם על-ידי הצדדים. הצדדים בעצמם ביקשו מבית-הדין לתת את ההחלטה נשוא הערעור, ובית-הדין נעתר לכך.
על-פי סעיף 1 לתקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), התש"ן-1990, בית-דין רבני איזורי מוסמך לאשר בדיין אחד הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. החלטתו של בית-הדין מן המועד הנ"ל הינה, הלכה למעשה, אישור של הסכם ממון שנכרת בין הצדדים, ובית-הדין במותב של דיין אחד היה מוסמך לאשרו אף ללא קבלת הסכמת הצדדים למתן האישור בדיין אחד.
לא הובאה בפנינו כל ראיה התומכת בטענתה של המערערת כי היא לא הבינה את הדברים שנאמרו במהלך הדיון או כי לא הבינה את משמעות ההסכם ותוצאותיו. הטענה האמורה אף לא הוזכרה בכתב הערעור והיא נטענה כטענה בעלמא, ולכן דינה לדחיה.
המשמעות של הדברים דלעיל היא כי אף אם נקבל את הטענה שבית-הדין לא היה מוסמך באותה עת לתת הוראות אופרטיביות מעבר לאישור גרידא של הסכם הממון, אין למצוא כל פגם בתוקפו של ההסכם והוא אושר כדין בהתאם לתקנות הדיינים ובהתאם לסעיף 2 לחוק יחסי ממון. משבוצע ההסכם ככתבו וכלשונו, אין כל עילה מוצדקת לפתוח את העניין מחדש, ולא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור.
על כן, ברור שהצדדים רשאים להסתמך על ההסכם שנכרת ביניהם לצורך בקשת כל סעד מכל ערכאה מוסמכת. בכלל האמור איננו רואים מניעה מלפנות לבית-הדין בבקשה או בתביעה רכושית חדשה בהסתמך על ההסכם ולכרוך אותה בגירושין של בניה"ז, מאחר ובפועל הצדדים טרם התגרשו."
3. האם בסמכותו של בית-הדין הרבני לדון בבקשת צד שלישי לבטל פסק-דין לאישור הסכם גירושין, אשר לטענתו פוגע בזכויותיו?
בתיק מס' 620283-1 (רבני) {אלמוני נ' פלוני ופלונית, תק-רב 2010(3), 16, 18 (2010)} קבע בית-הדין:
"בפני בית-הדין תביעה מצד התובע עורך-דין אלמוני, כנגד שני הנתבעים פלוני ופלונית בתביעה לביטול פסק-דין לאישור הסכם גירושין שניתן בבית-הדין ביום כ"ג סיון התשס"ט (15.6.2009).
התקיים דיון שבו הופיעו התובע וכן הנתבעת פלונית, אך הנתבע פלוני לא התייצב לדיון כנדרש. לאחר הדיון הנתבע פלוני הגיש כתב הגנה מנומק.
התובע, עורך-דין אלמוני, במסגרת תפקידו כעורך-דין, תובע בתיקי הוצאה לפועל נגד הנתבע פלוני, סכום כולל של 25.000 ₪. כמו כן התובע מייצג לקוחות נוספים בהוצאה לפועל, בתביעות נגד הנתבע פלוני בסך כולל של 315.000 ₪.
הנתבעים, הם בני זוג עם שני ילדים, שחתמו על הסכם גירושין , שקיבל תוקף של פסק-דין בבית-הדין בצפת ביום ט' סיון התש"ס (12.6.2000). בהסכם זה נקבע, שהנתבע ישלם מזונות לשני ילדיו בסך 4000 ₪. וכן הוסדרו בהסכם זה שאר הנושאים הכרוכים בגירושין.
מאוחר יותר בתאריך ה' חשון התשס"ב (22.10.2001), הנתבעים שינו את תנאי ההסכם, וחתמו בבית-הדין על הסכם חדש, שבו האב התחייב בסכום של 6000 ₪ לשני ילדיו, ובו ביום הצדדים התגרשו בבית-הדין.
ביום כ"ג סיון התשס"ט (15.6.2009) הצדדים הופיעו בבית-הדין והציגו בבית-הדין הסכם חדש, שבו האב התחייב לשלם 5000 ₪ לחודש, עבור חוב ישן של מזונות ילדים מלפני 13 שנה, שלא נפרעו החל מתאריך 2/1997 ועד 2/2000. וכן נכתב בהסכם זה כי האב ישלם לאם תשלום חד פעמי של 55,000 שקל עבור הוצאות מיוחדות בהן היא נשאה במהלך השנים, וכי הסכום ישולם ב- 55 תשלומים שווים של 1000 שקל כדמי מזונות.
את ההסכם הזה התובע מבקש לבטלו. לטענת התובע, ההסכם אינו אלא פיקציה ונחתם למראית עין, וכי כל מטרתו הברחת כספי הנתבע פלוני מנושיו באמצעות הסכם זה. לטענת התובע, ההסכם הוצא במרמה תוך שימוש לרעה בהליכי בית-הדין והטעייתו וכן נוגד את תקנת הציבור.
מצד הנתבעים הופיעה הנתבעת פלונית, והגיבה על התביעה באופן עצמאי ללא קשר לנתבע פלוני. טענותיה נטענו הן בכתב ההגנה והן בעל-פה, וכדלהלן:
א. יש לדחות את התביעה על-הסף, משום שהתובע הוא צד ג' שאינו שותף להסכם, ואינו יכול לבטל את ההסכם שנחתם מרצונם של שני הצדדים.
ב. המזונות שולמו לילדים ולא לנתבעת, ואין לפגוע בהם, כי מזונות הילדים קודמים לגביה לפני שאר הנושים.
ג. ההסכם אינו קנוניה, אלא נחתם בכנות. הרקע לגירושין היה הסתבכות של בעלה לשעבר בחובות רבים שהיא ערבה להם, שגרם למתח רב ביניהם, ולכן התגרשו. אחרי הגירושין האב עבר לעבוד לגור בדרום הארץ, ובשבתות מגיע לכמה שעות כדי לראות את הילדים, ואינו ישן בבית האם. עם זאת האב מכיר בחובתו לילדיו ולכן הסכים לשלם את מזונותיהם בסכומים נכבדים, וכן להחזיר לאם את ההוצאות שהוציאה לבדה עבור הילדים בשנים 2000-1997.
הנתבע פלוני טען בכתב ההגנה כי דמי המזונות נקבעו לרווחתם של הילדים ולא היתה מניעה שהוא יחייב עצמו בהם במסגרת ההסכם.
יש לברר שתי שאלות מקדמיות:
האם התובע מוסמך לתבוע את ביטול החוזה שנעשה בין הנתבעים בלבד, בעוד התובע הוא צד ג' שאינו שותף להסכם. והאם יש סמכות חוקית לבית-הדין לדון בתביעה החורגת מנושא המעמד האישי, העוסקת בתביעה ממונית שבין צד ג' ובין הנתבעים.
ביחס לשאלה הראשונה אנו קובעים כדלהלן: גם אם התובע אינו שותף להסכם שנחתם בין הנתבעים, הרי מאחר שההסכם בין הנתבעים פוגע בתובע שהוא צד ג', עומדת לו הזכות, הן מהפן ההלכתי, והן מהפן החוקי - לתבוע את ביטול ההסכם הפוגע בו.
ביחס לנושא הסמכות יאמר כדלהלן - אמנם הבקשה שבפנינו, הבאה על-ידי צד שלישי להליך הקודם בעניין הגירושין, חורגת ממקרה רגיל שבו לאחר הגט בא אחד הצדדים, ומבקש לבטל את הסכם הגירושין. על-פי המצב המשפטי הקיים, בית-הדין מוסמך לדון בבקשת בעל-דין לבטל פסק-דין שניתן בעבר על-ידי בית-הדין, כשם שלכל טריבונל שנתן פסק-הדין מקורי, נתונה הסמכות לדון בביטולו או בשינויו. ראו דבריו של כב' הנשיא מ' שמגר ב- ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1), 767 (1984) שבו נכתב:
"גם משניתן פסק-דין המאשר הסכם, הרי אם הוכח, שמאז הינתנו חל שינוי מהותי בנסיבות, וכי יהיה זה בלתי-צודק להשאירו על כנו, ניתן לפתוח את העניין מחדש. פסק-הדין מבוסס על מערכת נסיבות מסויימת, הקיימת בעת הינתנו ועם שינוי הנסיבות באופן מהותי עלול המשך קיומו של פסק-הדין להפוך לבלתי-צודק ... כשם שניתן לפתוח מחדש פסק-דין רגיל למזונות, שניתן על יסוד הכרעתו העניינית של בית-המשפט, כשמשתנות הנסיבות שינוי מהותי, כן ניתן לפתוח פסק-דין, גם אם הוא ניתן בהסכמה. פסק-דין, שניתן בהסכמה, אין לפתחו אלא במקרים נדירים, וזאת בשל אופיו ההסכמי. ודאי שניתן לפתחו, אם הצדדים השאירו פתח לכך, במפורש או במשתמע... אך גם אם לא היתה זו כוונת הצדדים, מכוחו של בית-משפט לקרוא תניה כזו לתוך ההסכם, וזאת מאחר שיש לראות את ההסכם כמכוון למערכת עובדות ונסיבות מסויימת, כפי שהיתה בעת כריתת החוזה... מגמת היסוד היא האיזון בין שני אינטרסים, הינו בין אינטרס הסופיות של פסק-הדין לבין האינטרס, שלא ישאר על כנו פסק-דין, שאכיפתו הפכה, עקב שינוי נסיבות, לבלתי-צודקת לחלוטין."
על פסק-דין זה חזר כב' השופט מ' חשין ב- בג"צ 6103/93 סימה לוי נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4), 591 (1994).
אילו היתה שאלה דומה עולה בבית-המשפט האזרחי, ברי שבית-המשפט היה מוסמך לדון בבקשת צד שלישי לבטל הסכם בענייני משפחה שניתן לו תוקף של פסק-דין, ובלבד שהיא תוגש בתובענה עצמאית (כפי שנעשה כאן), וה"ה ביחס לבית-הדין הרבני בנושאים הנתונים לסמכותו.
יצויין ב- ע"א 701/76 צבי עפרון אח' נ' חב' הכשרת היישוב בישראל בע"מ, פ"ד לא(3), 79 (1977), שבו פסק בית-המשפט העליון: אדם שלא היה צד בהליכים שבהם ניתן פסק-דין, אשר לטענתו פוגע בזכויותיו, יכול לתבוע את תיקון המעוות רק על דרך של תובענה עצמאית.
וכך גם כתב ד"ר י' זוסמן בספרו סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 787:
"כגון דא הגשת תביעה היא הדרך היחידה לביטול פסק-דין, ואף מי שלא היה בעל דין, אך פסק-הדין פוגע בו, יכול להגיש תביעה לביטול פסק-הדין, על-פי העילה שההסכם היה פגום , כגון שהיה נגוע באי חוקיות."
העולה מתוך הנ"ל כי לבית-הדין סמכות לדון בבקשת צד שלישי לבטל פסק-דין אשר לטענתו פוגע בזכויותיו. יש לראות סמכות זו כסמכות טבועה של בית-הדין הרבני, שלא להותיר על כנו פסק-דין אשר בדיעבד מתברר שהוא פוגע שלא כדין בזכויות צד שלישי.
לגופה של תביעה דנן - בית-הדין נוכח כי הנתבעים הופיעו בבית-הדין המועד הנזכר, ביום כ"ג סיון תשס"ט (15.6.2009), והציגו הסכם חדש ביניהם. בפרוטוקול הדיון נכתב בקצרה כדלהלן: "הצדדים הופיעו, ומציגים הסכם לקביעת גובה דמי המזונות עבור העבר של שני הילדים מאור ושני. ושני הצדדים מבקשים לאשרו ושינתן להסכם תוקף". באותו מעמד הצדדים לא מצאו לנכון לציין בפני בית-הדין את המשמעות שיש להסכם על גורמים אחרים, האמורים להינזק מאישור ההסכם, כשבאותו מועד הצדדים ידעו כי הנתבע פלוני הסתבך בחובות כבדים מאד העולים לסך של כמה מיליוני שקלים. באותו דיון הצדדים היו חייבים להודיע לבית-הדין כי אישור הסכם זה מבוקש בנסיבות שבהם לבעל חובות כבדים, והיה עליהם לבקש מבית-הדין לדון באישור ההסכם לאור נסיבות האמת שהיו קיימות באותו מועד, ולבחון את תוקף ההסכם למרות המשמעות הקשה שיש לו ביחס לנושים. אך נסיבות אלו הוסתרו מבית-הדין. אמנם אין מניעה שאדם יתחייב בהתחייבות נדיבה מאד לטובת ילדיו או גרושתו, לרבות תשלום מזונות עבור שנים רבות למפרע ועוד סכום חד-פעמי גדול בסך 55,000 שקל, אך כשהצדדים מבקשים מבית-הדין לאשר התחייבות מסוג זה, בלא לעדכן את בית-הדין במשמעות המיידית של אישור ההסכם, הרי שבכך הצדדים ניצלו לרעה את הליכי בית-הדין, ביודעם שחוב מזונות קודם לחובות אחרים ובכך ימנעו מבעלי חובות לגבות את חובם.
אמנם כשהצדדים מבקשים מבית-הדין לאשר הסכם גירושין שבו נקבעים דמי מזונות בסכום מקובל, אין מניעה שבית-הדין יאשר את ההסכם, תוך השארת הזכות לגורם הנפגע מההסכם לבקש לבטלו. אך כשההסכם קובע תנאים משופרים ומופלגים מאד למזונות הילדים כמפורט, לא יתכן להסתיר מבית-הדין את התמונה המלאה של מצבם הכלכלי של הצדדים.
במקרה זה חוסר תום-הלב של הנתבעים בדיון הנ"ל בולט מאד ואין בו ספק.
נכון לצטט במסגרת הנוכחית את פסק דינו של בית-המשפט העליון בתיק בש"א 6479/06 479 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' משה שנפ, פדאור 07(1), 873 (2007), עמ' 3, שבו נכתב כדלהלן:
"עיקרון תום-הלב מהווה עיקרון-על בשיטתנו המשפטית "אשר מצודתו פרושה... על כלל המערכת המשפטית בישראל" ... מעיקרון זה נגזר כי על בעלי הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת ובתום-לב. עליהם לפעול באופן סביר והוגן במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין ...
מחובת תום-הלב הדיוני נגזר האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט. תכליתו של איסור זה כפולה: במישור הציבורי, מטרתו לשמור על התקינות והטוהר של ההליך השיפוטי ולמנוע מבעל-דין להשתמש לרעה בבתי-המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק. במישור הפרטי, מטרתו למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי-הדין המתדיינים בפני בתי-המשפט ...
השאלה מהו שימוש לרעה בהליך השיפוטי, אינה ניתנת לתשובה אחידה וממצה. קשה להגדיר מראש מתי תעלה התנהגות של בעל-דין כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי; קל יותר לזהות את הפסול שבהתנהגות זו כאשר נתקלים בה. בדומה לעיקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי-משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנבחנת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-הדין והשאלה האם פעל בזדון עשויות להשליך על המסקנה האם עשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, עיקרו של המבחן בעניין זה הינו סבירות והגינות, קרי - כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין. התפיסה שבבסיס אמת-המידה האמורה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-הדין כלפי בית-המשפט; זאת, על-מנת לאפשר דיון והכרעה במחלוקות שהובאו בפני בית-המשפט, תוך הבטחת הליך שיפוטי תקין והוגן לפרט ולציבור בכללותו."
נחזור למקרה שבפנינו - אין ספק כי במקרה דנן שני הנתבעים פעלו בחוסר תום-לב קיצוני בהתנהגותם המתוארת ומנעו מבית-הדין לפסוק דין אמת בבואו לאשר את ההסכם שהוצג בפניו.
בנסיבות אלו מטעם זה בלבד דינו של פסק-הדין להתבטל, והצדדים יוכלו לבקש שיזומן מועד לדיון נוסף לאישור ההסכם, ובדיון זה יציגו בפני בית-הדין את כל המשמעויות הנגזרות מאישור ההסכם, וכן בית-הדין יאפשר למי שעלול להיפגע מאישור ההסכם, לבוא ולטעון את טענותיו, לרבות התובע דנן. ורק לאחר שהתמונה המלאה תהיה בפנינו נשקול אם לאשר את ההסכם כמבוקש.
מהפן ההלכתי - ההסכם אינו חל, משום שאין אדם יכול לעשות פעולה בממונו המחייבת אחרים והמסבה להם נזק ישיר. הלכה זו ברורה ומבוארת בכמה מקומות, כגון במסכת כתובות יט' א': אם חל על המלוה "שיעבודא דרבי נתן", אין המלוה נאמן לומר על שטר שבידו אמנה הוא, כיוון שבהודאה זו המלווה מחיייב מלווה אחר שהלווה לו. הר"ן שם כתב, שהמלוה גם אינו יכול למחול ללווה, כיוון שבמחילתו ללווה מפסיד את הנושים של המלוה. הלכה זו גם נפסקה בשולחן ערוך (חו"מ, סי' פו', ה') על שמעון שלווה מראובן ואחר-כך הלווה ללוי - "אין שמעון יכול למחול ללוי, ולא להרויח לו זמן, (שהרי) פקע השיעבוד שיש לשמעון על לוי, ונשתעבד לראובן. וכן אם אמר: שטר אמנה, או: פרוע הוא, אינו נאמן להפסיד לראובן".
גם לפי טענת הנתבעת, שמזונות הילדים קודמים לשאר הנושים, דבר שאינו פשוט על-פי ההלכה, כפי שיתברר להלן, יש מקום לתביעה על-ידי צד ג' - לבטל למפרע את ההסכם. כי אם יתברר שנעשתה קנוניה בין הנתבעים, באמצעות הסכם פיקטיבי המעניק מזונות מופרזים לילדים, ונועד להבריח כספים מהנושים, אין תוקף להסכם. אילו בית-הדין היה יודע שהאב חייב סכומים גדולים לנושים, ואין בידו לפרוע להם, היה בית-הדין פוסק מזונות לילדים בסכום מצומצם, לצורך כלכלתם המינימלית, כדי לצמצם את הפגיעה בנושים האחרים.
לגופה של תביעה דנן: לטענת התובע ההסכם הוא פיקטיבי ולדבריו מצויים בידו דו"חות של חוקרים שלפיהם הגירושין נעשו רק למראית עין, והנתבעים חזרו לחיות כבעל ואישה לכל דבר. לעומתו, הנתבעת מכחישה מכל וכל עובדה זו, לדבריה האב גר ועובד בדרום הארץ, ובא לבית הנתבעת בשבתות רק לביקור של כמה שעות, כדי לשהות עם ילדיו.
בית-הדין אינו נזקק להיכנס לעובי הקורה, כדי לברר מי מהצדדים דובר אמת, משום שגם הנתבעת הודתה הן בכתב ההגנה, והן בשעת הדיון, שהבעל הסתבך בחובות גדולים, סיבוך שלדבריה גרר בעקבותיו מתח בין בני הזוג, והיווה עילה לגירושין. כיוון שאין עוררין על העובדה, שבשעת עריכת ההסכמים השונים שנחתמו ביניהם, הנתבע היה שקוע בחובות גדולים, אם כן לא היה בסמכותו להפריש סכומים מופרזים לצורך מזונות ילדיו, מעבר למקובל, ועל-ידי כך לפגוע בזכותם של נושים אחרים.
יתר-על-כן, מלבד הקביעה כי הצדדים פעלו בחוסר תום-לב, כאמור, יש יסוד לקבל את טענת התובע, שבין הנתבעים נעשתה קנוניא, כדי להבריח כספים מהנושים, משום שהנתבע התחייב למזונות ילדיו בסכומים מופרזים מאד, מעבר למקובל: סכום של 4000 ₪ לפני עשר שנים לשני ילדים, וסכום של 6000 ש"ח בשנת תשס"ב! בנוסף לכך, בשנת תשס"ט - אחרי שהילדים הגיעו לגיל 18, הנתבע התחייב לפרוע חובות ישנים שנוצרו לפני 13 שנה, בגלל מזונות ילדיו. ההסכמים הנ"ל נראים תמוהים, כיצד הנתבע שפשט את הרגל, ומשכורתו מעוקלת, נוהג בנדיבות רבה כלפי ילדיו, ומתחייב להם בסכומים כבדים מעל ומעבר למקובל בין בני זוג שהתגרשו?
כאן המקום לברר - האם על-פי ההלכה אמנם מזונות הילדים קודמים לשאר החובות?
הרמב"ם (מלווה ולווה פ"א, ה"ח) פסק:
"מלווה שבא להיפרע שלא בפני הלווה, כגון שהיה הלווה במדינה רחוקה, ותפסה האישה מטלטלין מנכסי הבעל, כדי שתזון מהן, מוציאין אותן מידה, ונותנין לבעל חוב, שאפילו היה בעלה עמה לא היה יכול לזון את אשתו ובניו, עד שיפרע לו כל חובו."
הכסף משנה (מלווה ולווה פרק א' הלכה ח') ביאר הלכה זו בשם בעל התרומות שער א': כשם שהחוב לערכין קודם למזונות אשתו ובניו כך גם דין שאר חובות. גם בשולחן ערוך (חו"מ סי' צ"ז, סעיף כ"ד) נפסק:
"אין צריך לומר שלא תטול אשתו ממזונותיה להבא, אלא אפילו תפסה מנכסי בעלה, כגון שהלך למדינת הים ותפסה מנכסיו שתזון מהם, מוציאין מידה ונותנים למלווה, שאין לאישה מזונות, לא מקרקעי ולא ממטלטלי, עד שיפרע המלווה, אפילו היתה קודמת ואפילו הלך בעלה למדינת הים ולוותה בשטר ואכלה, אעל-פי שקדמה הלוואת מזונותיה בשטר להלוואתו של בעל השטר, אין הלוואת המזונות נגבית עד שיפרע בעל השטר תחלה."
הש"ך שם ס"ק י"ז כתב שהלכה זו נאמרה לשיטת הפוסקים שיעבודא דאורייתא, כיוון שהחוב לנושים חל מהתורה, ואילו מזונות אישה מדרבנן. אבל למ"ד שיעבודא דרבנן, אין עדיפות לשאר בעלי חוב לעומת מזונות האישה. לעומת זאת לדעת קצוה"ח (שם, יב) גם למ"ד שיעבודא דרבנן, השיעבוד אינו חל מהתורה, אם המלוה גובה מלקוחות ויתומים, אבל כשהמלווה בא לגבות מהלווה, לכל הדעות השיעבוד חל מהתורה.
לפי זה לכאורה היה מקום לבטל את חיוב המזונות בהסכם הגירושין רטרואקטיבית לחלוטין, כיוון שעל-פי ההלכה אין לגבות מזונות ילדים מהאב, במקום שיש נושים אחרים!
אלא שבאופן עקרוני יש מקום לדון שהתחייבות האב במזונות ילדיו בסכום מינימאלי תחול, גם אם יש עליו חובות אחרים, משני נימוקים:
ראשית, התחייבת האב במזונות, אינה פעולת גביה, אלא זו התחייבות עקרונית שעל האב רובץ חוב, וגם אם לפי שעה לא ניתן לממש את גביית החוב, בגלל העדיפות שיש לשאר הנושים, ההתחייבות חלה באופן עקרוני, קיימת משמעות מעשית להתחייבות עקרונית, שאם בתקופה מאוחרת ישתפר מצבו הכלכלי של האב יהיה ניתן למממש את ההתחייבות.
שנית, יש מקום לדון, שגם אם לפי דין תורה, אין זכות קדימה למזונות הילדים לעומת שאר הנושים, מכל מקום במצב של פשיטת רגל, כל בעלי החובות פונים לממש את חובותיהם באמצעות ההוצאה לפועל, גם בעלי חובות שזכו בדין תורה, ובהוצאה לפועל ניתנת עדיפות ראשונה למזונות הילדים, לכן יש למציאות זו תוקף של מנהג המדינה, כשכל בעלי החובות נוהגים בדרך זו. החזון איש (חו"מ ליקוטים סי' ט"ז) כתב על מנהגים שהשתרשו בציבור, ואינם לפי עיקר דין תורה, שיש להם תוקף של מנהג המדינה: "וכיוון דמורגל אצלנו דינא דמלכותא דינא אף שזה רק בתנאים מיוחדים, מכל מקום זה משפיע על בני אדם לסמוך בסתמא על שיעור שהם דנים, וזו כוונת הראב"ד בש"ך [חו"מ סי' ע"ג] ס"ק ל"ו, ונמצא דאנו דנין בדיננו ולא בדיניהם". העולה מדבריו, שגם אם על-פי עיקר הדין, דינא דמלכותא אינו מפקיע דין תורה, אבל אם הציבור מתנהג על-פי אותו חוק, הרי יש לו תוקף של מנהג המדינה.
כיוון שדרכם של נושים לפנות להוצאה לפועל לגביית חובותיהם, ובהוצאה לפועל נותנים עדיפות למזונות ילדים, יתכן שיש לכך תוקף של מנהג המדינה.
מסקנת פסק-הדין
לאור כל האמור - ניתן בזאת פסק-דין לביטול פסק-הדין לאישור הסכם הגירושין שניתן ביום כ"ג סיון התשס"ט (15.6.2009). הצדדים רשאים לבקש לקיים דיון מחודש בנושא. כמו כן בנסיבות שהתבררו בפנינו, אנו מעכבים ביצוע פסק-הדין לאישור הסכם גירושין קודם, במידה ועדיין ניתן מכאן ולהבא לגבות סכומי כסף בהתאם לאותם פסקי-דין, יש לפנות לבית-הדין בבקשה מנומקת לביטול עיכוב הביצוע הנוכחי, יצויין כי ילדי הצדדים כבר עברו את גיל 25, ואינן זקוקים כעת לדמי מזונות מהאב."