botox

ענייני רכוש

1. דחיית תביעת הבעל להצהיר כי הוא בעלים של מחצית דירה הרשומה על-שם האישה שנרכשה על ידה לפני הנישואין
בתיק מס' 360584-2 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2011(2), 7, 13 (2011)} קבע בית-הדין:

"עובדות והליכים
א. לפנינו תביעות לחלוקת רכוש ותביעת כתובה.
הצדדים, פלוני (להלן:"הבעל") ופלונית (להלן:"האישה") נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1988.
היו אלו נישואין ראשונים לבעל ושניים לאישה. מנישואין אלו נולדו לצדדים שלושה ילדים, אחד מהם עדיין קטין. לאישה בן נוסף מנישואיה הראשונים.
בעקבות משבר בחיי הנישואין עזב הבעל את הדירה ברמת גן הרשומה על-שם האישה בחודש נובמבר 2007 ועבר להתגורר בבית הרשום על-שם שני הצדדים בשכונת [...] בצפת.
ביום ט"ז אב התשס"ח (17.8.2008) הגיש הבעל תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האיזורי בתל אביב.
לאחר דחיות, התחמקויות, התפתלויות ועיכובים נאות הבעל לתת גט לאשתו, והצדדים התגרשו זה מזה בגט פיטורין ביום א' חשון התשס"ט (19.10.2009).
ב. לתביעת הגירושין אשר הגיש כרך הבעל גם הנושא הרכושי. בשלב מאוחר יותר, ביום כ"ב סיוון התשס"ט (21.6.2009) הגישה האישה תביעה רכושית משלה כמו גם תביעת כתובה.
ביום י"ז שבט התשס"ט (11.2.2009) קיים בית-הדין דיון בעניינם של הצדדים. לאחר שמיעת הצדדים ולנוכח התמונה שהתבהרה בפניו נתן בית-הדין תוקף של פסק-דין להסכמתם להתגרש והורה על פירוק השיתוף בביתם של הצדדים בצפת. בית-הדין אפשר לבעל להגיש בתוך 15 יום התנגדות מנומקת להחלטה בדבר פירוק השיתוף וביקש גם את תגובתו לבקשת האישה לפרק את השיתוף ברכב מסוג פאג'רו הרשום על-שמה.
ביום י"ט אדר התשס"ט (15.3.2009) קבע בית-הדין שגם לאחר עיון בהתנגדותו המנומקת של ב"כ הבעל אין הוא רואה מקום לשנות את החלטתו בדבר פירוק השיתוף בבית בצפת.
ביום כ"ה ניסן התשס"ט (19.4.2009) קיים בית-הדין דיון נוסף בעניינם של הצדדים במהלכו שב ושטח ב"כ הבעל את התנגדותו לפירוק השיתוף בבית בצפת. הטיעון המרכזי של ב"כ הבעל היה שלבעל זכויות בדירה ברמת גן אשר רשומה על-שם האישה ואשר נרכשה עוד טרם הנישואין, ולפיכך יש לבדוק את כלל הזכויות הרכושיות טרם פירוק שיתוף, כך שאם תתקבל תביעתו ניתן יהיה לבצע חלוקה בעין של שני הנכסים ולמנוע הפסדי מס לשני הצדדים.
לאחר שמיעת טענות וטיעוני שני הצדדים ולאחר שיקול-דעת נתן בית-הדין ביום 30.4.2009 החלטה כדלקמן:
"1. לפנינו תביעת גירושין ותביעות כרוכות, לרבות תביעה לחלוקת רכוש, אשר הגיש הבעל.
בכתב התביעה המקורי אשר הוגש לבית-הדין ביום ט"ז אב התשס"ט (17.8.08) ביקש הבעל מפורשות לבצע חלוקה של הרכוש המשותף.
2. בדיון הראשון אשר התקיים בפני בית-הדין ביום י"ז שבט התשס"ט (11.2.09) הביעו שני הצדדים את רצונם להתגרש, משכך, פנה בית-הדין לעסוק בתביעה הרכושית של הבעל.
בדיון נתברר לבית-הדין שלבני הזוג בית בשכונת [...] בצפת הרשום על-שם שני בני הזוג. על הבית רובצת הלוואת משכנתא גדולה אשר סכום ההחזר החודשי שלה גבוה כאשר סכום החיוב החודשי מנוכה מחשבון הבנק של האישה. האישה טענה בפני בית-הדין שאין ביכולתה לעמוד בסכום החיוב החודשי הגבוה ולפיכך קיים חשש ממשי שאם לא יפורק השיתוף באופן מיידי והבית לא יימכר על-ידי בני הזוג בעצמם הוא יימכר על-ידי הבנק לפירעון המשכנתא. כמו כן ביקשה האישה למכור רכב מסוג פאג'רו הרשום על-שמה ולחלק את תמורתו בין בני הזוג.
בסיומו של הדיון נתן בית-הדין פסק-דין כדלהלן:
1. הצדדים יתגרשו כהסכמתם.
2. הבית שבשכונת [...] מס' [...] בצפת הידוע כגוש [...] חלקה [...] הרשום על-שם הצדדים יימכר החל מיום 1.3.2009. מתמורת מכירת הדירה ישולמו המשכנתאות הרשומות על-שם בני הזוג.
3. בית-הדין מאפשר לבעל להגיש התנגדות מנומקת להחלטה האמורה בסעיף 2 בתוך 15 יום עם העתק לב"כ האישה.
4. על הצדדים להגיש טענותיהם בדבר רכב הפאג'רו בתוך 15 יום.
5. במידה והדירה לא תימכר על-ידי הצדדים - לבקשה מתאימה של מי מהצדדים ימנה בית-הדין כונס נכסים וזאת לאחר ה-15.4.2009.
3. לשולחנו של בית-הדין הגיעה ביום 24.2.09 התנגדות מנומקת של הבעל להחלטת בית-הדין על פירוק השיתוף בדירה. כמו כן התנגד הבעל למכירת רכב הפאג'רו הרשום על-שם האישה ולחלוקת תמורתו. ביום 3.3.09 הגיש הבעל כתב תביעה מתוקן לגירושין ובו תביעות רכושיות שלא הוזכרו בכתב התביעה המקורי. בתביעתו טוען הבעל שיש לו זכויות בדירה אשר נרכשה טרם הנישואין ואשר רשומה על-שם האישה.
4. ביום י"ט אדר תשס"ט (15.3.09) לאחר עיון בהתנגדות המנומקת ובכתב התביעה המתוקן נתן בית-הדין החלטה ולפיה אין הוא רואה שיש בנימוקים שהוגשו כדי לשנות את החלטתו על פירוק השיתוף בבית הרשום על-שם הצדדים.
כמו כן החליט בית-הדין להיעתר לבקשת האישה לפרק את השיתוף ברכב הפאג'רו הרשום על-שם האישה. בית-הדין החליט כך, לאחר שהגיע למסקנה, שהבעל הוא, לכל היותר, שותף ברכב הרשום על-שם האישה. תימוכין למסקנה זו מצא בית-הדין בפרוטוקול הדיון בבית-משפט לענייני משפחה בת"א מיום 25.8.08 ממנו עולה מפורשות כי הצדדים הגיעו להסכם ולפיו הבעל יעביר לאישה 40,000 ש"ח וירשם כבעלים נוספים של הרכב.
בית-הדין גם קבע בהחלטה שלבקשת מי מהצדדים ימנה בית-הדין כונס נכסים. כמו כן קבע בית-הדין, שבמועד הדיון הקבוע ניתן יהיה להעלות את כלל הטענות הרכושיות.
5. בתחילת הדיון אשר התקיים ביום כ"ה ניסן התשס"ט (19.4.09) ביקש ב"כ האישה מבית-הדין למנות כונס נכסים לבית ולרכב. את בקשתו נימק בכך שב"כ הבעל מסרב לשתף פעולה ליישום החלטות בית-הדין.
ב"כ הבעל התנגד לבקשה והחל לפרוש את טענותיו הרכושיות הנוגעות לדירה אשר נרכשה טרם הנישואין ואשר רשומה על-שם האישה ושלטענתו למרשו זכויות בה. ב"כ הבעל התנגד בתקיפות להחלטת בית-הדין לפרק באופן מיידי את השיתוף בבית הרשום על-שם שני הצדדים. את התנגדותו נימק בכך שמן הראוי ליתן פסק-דין אחד על כל העניינים הרכושיים, כמו כן הוא סבור, שעלול להיגרם נזק מיסויי באם פירוק השיתוף בשני הנכסים לא יעשה בעת ובעונה אחת.
6. לאחר שמיעת הצדדים וב"כ ולאחר שיקול-דעת מחליט בית-הדין למנות כונס נכסים לבית ולרכב. ואלו נימוקי החלטתנו. הבעל עצמו ביקש בתביעת הגירושין המקורית לחלק את הרכוש המשותף. לבית-הדין הוברר שעיכוב פירוק השיתוף בבית עלול לגרום נזק כלכלי כבד לשני בני הזוג מאחר שישנו חשש ממשי שהבנק אשר נתן הלוואה לבני הזוג ואשר משכנתא רשומה על-שמו, יבקש למכור את הדירה לצורכי פירעון המשכנתא. כמו כן אין בית-הדין רואה כל מקום לעכב את מכירת הרכב אשר הבעל זכאי לכל היותר למחצית מתמורתו. עיכוב מכירת הרכב גורם לירידת ערכו וממילא להפסד לשני בני הזוג. לא למותר לציין, שרשיונו של הבעל נשלל לתקופה ממושכת, כך שבכל מקרה אין הוא יכול לעשות שימוש ברכב ולפיכך התנגדותו למכירה תמוהה בעיני בית-הדין.
7. כפי שצויין כבר לעיל הבעל טוען שהוא בעל זכויות בדירה הרשומה על-שם האישה ואשר נרכשה טרם הנישואין. בשלב זה טרם שנתקיים בבית-הדין דיון הוכחות, ואין בית-הדין יכול לקבוע האם יש ממש בתביעה זו. מכל מקום, בהסכמת האישה מטיל בית-הדין עיקול על כל זכויותיה של האישה גב' פלונית בדירה ברח' [...] רמת גן הידועה גם כגוש [...] חלקה [...].
8. בית-הדין ממנה את עורך-דין שמואל מורן ככונס נכסים על הנכסים הבאים:
א. בית מספר [...] בשכונת [...] בצפת הידוע כגוש [...] חלקה [...] אשר רשום על-שם שני בני הזוג.
ב. רכב פאג'רו שמספרו [...] הרשום על-שם האישה.
שכר-טרחתו של כונס הנכסים יעמוד על 3% מערך הנכסים בתוספת מע"מ כחוק.
9. בית-הדין קובע דיון בעניינים הרכושיים שנשארו תלויים ועומדים ליום ל' סיוון התשס"ט (22.6.09) בשעה 10:30."
ג. הבעל וב"כ לא השלימו עם החלטת בית-הדין בדבר פירוק השיתוף בבית בצפת וברכב הפאג'רו ופעלו במקביל בשני מסלולים - לגיטימי ופלילי. בעוד ב"כ הבעל פועל לעיכוב החלטת בית-הדין ומגיש בקשות עיכוב ביצוע לכל ערכאה אפשרית, מרשו - הבעל, פעל לסיכול החלטת בית-הדין בדרכים "נמרצות" ו"יצירתיות".
התנהגותו והתנהלותו של הבעל - שגבלה בפלילים - מתוארת להלן בהחלטת בית-הדין מיום ל' סיון התשס"ט (22.6.2009):
"1. לפנינו בקשתו של כונס הנכסים עורך-דין שמואל מורן לשחררו מתפקידו ככונס נכסים על הרכב כמו כן מבקש כונס הנכסים לפסוק לו שכר-טרחה על-פי שיקול-דעתו של בית-הדין.
2. ביום י"ט אדר התשס"ט (15.3.2009 )פסק בית-הדין כי רכב הפאג'רו שמספרו [...] הרשום על-שם האישה יימכר ותמורתו תחולק בשווה בין הצדדים.
ביום ו' אייר תשס"ט (30.4.2009) מינה בית-הדין את עורך-דין שמואל מורן ככונס נכסים על הרכב האמור.
3. בתקופה האחרונה הגיש כונס הנכסים לבית-הדין מספר הודעות בהם מתוארת התנהלותו של הבעל הנועדת לשיבוש הליכי הכינוס.
על פניו, התנהגות והתנהלות זו של הבעל גובלת בפלילים. הבעל, על אף הוראות מפורשות של בית-הדין סירב להעביר את הרכב להחזקתו של כונס הנכסים. הבעל החנה את הרכב מאחורי שער נעול בשרשרת כשלוחית הרישוי שלו מוסרת וזאת כדי להקשות על זיהויו. יתרה-על-כן, הגלגל הקדמי שמאלי של הרכב פורק והרכב הועמד על גבי בלוקים, ככל הנראה במטרה לסכל את גרירתו. בתיק בית-הדין מצורפות תמונות המעידות על עובדות אלו.
ביום י"ז סיון התשס"ט (9.6.09) נתן בית-הדין צו המורה לחברת "איתוראן" לאתר את מיקומו של הרכב נשוא הכינוס ולהודיע באופן מיידי לכונס הנכסים על מיקומו של הרכב. החלטה זו נתנה לבקשת הכונס שחשש שהבעל יעלים את הרכב ממקום הימצאו. כמו כן הורה בית-הדין לכונס הנכסים לתפוס את הרכב ולגרור אותו כמצבו בעת תפיסתו לשם מכירתו המיידית.
ביום כ"ב סיון התשס"ט (14.6.09) הגיעה לשולחנו של בית-הדין הודעה של הכונס ולפיה הרכב נעלם. כמו כן הודיע כונס הנכסים כי חברת "איתוראן" הודיעה כי מערכות החברה לא מצליחות לאתר את מיקום הרכב. האישה הגישה על כך תלונה במשטרה.
4. לבית-הדין ברור מעל לכל ספק כי הבעל הוא העומד מאחורי המעשים הפליליים לשיבוש פעולתו של כונס הנכסים וזאת במטרה למנוע את מכירתו. על כן מחליט בית-הדין כי הרכב יחשב כאילו נמכר ונקנה כולו על-ידי הבעל כך שהאישה זכאית למחצית ערכו.
5. פעולותיו של כונס הנכסים חרגו מכל מסגרת הגיונית והוא וצוות משרדו נאלצו להשקיע שעות עבודה רבות ביותר. לפיכך, מחליט בית-הדין ששכר-טרחתו של כונס הנכסים יועמד על 10% משווי הרכב, כאשר מר פלוני יישא ב- 9% מערך הרכב וגב' פלונית תישא ב- 1% מערך הרכב. לשכר-הטרחה יתווסף מע"מ כחוק.
6. לאחר שיקול-דעת קובע בית-הדין שלצורך החלטה זו יועמד ערך הרכב על 75 אלף ש"ח.
7. שכר-טרחתו של כונס הנכסים וחלקה של האישה ברכב יגבו מתמורת מכירת הבית הרשום על-שם שני בני הזוג בשכונת [...] בצפת."
כאמור, ב"כ הבעל פעל לעיכוב החלטת בית-הדין בכל דרך אפשרית. לאחר שבית-הדין האיזורי ובית-הדין הגדול דחו את בקשתו לעיכוב ביצוע עתר ב"כ הבעל לבג"צ (בג"צ 4988/09 פלוני נ' בית-הדין הרבני האיזורי ת"א ואח', תק-על 2009(4), 3204 (2009)).
בפסק-דין מיום י"ג כסליו התש"ע (30.11.09) דחה בית-המשפט העליון את העתירה ואף חייב את הבעל בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪ לטובת האישה.
השופטים קבעו שאין כל עילה המצדיקה את התערבותם ושאף לגופו של עניין צדק בית-הדין האיזורי בהפעלת שיקול-דעתו.
כונס הנכסים פעל במקצועיות וביעילות לפירוק השיתוף בנכס ושלוש הצעות המגובות בהמחאות בנקאיות לרכישת הנכס הוגשו לו. בטרם הושלם הליך פירוק השיתוף התקיים בבית-הדין הגדול דיון בערעור הבעל על ההחלטה בדבר פירוק השיתוף. בהחלטה מיום א' ניסן התש"ע (16.3.2010) נעתר בית-הדין הגדול לבקשת הבעל ועיכב את פירוק השיתוף למשך 6 חודשים בכפוף להפקדת סכום של 50,000 בחשבון האישה. בית-הדין הגדול אף ביקש מבית-הדין האיזורי ליתן פסק-דין בעניין הרכושי בהקדם.

טענות הצדדים
ד. בית-הדין קיים שני דיונים ארוכים בעניין הרכוש במסגרתם נחקרו הצדדים והעידו עדים.
עם סיום הדיון השני הורה בית-הדין להגיש סיכומים בכתב ואלו אכן הוגשו לשולחנו של בית-הדין.
לכל אחד מהצדדים "נרטיב" משלו בעניין ההתנהלות הכלכלית המשפחתית. בעוד האישה מתארת את הבעל כאיש עסקים כושל ולא הגון שתרומתו הכלכלית לפרנסת המשפחה היתה שולית, הבעל מתאר שני בני זוג הנושאים במשותף במאמץ הכלכלי המשפחתי.
בית-הדין לא רואה מקום להכריע בין "הנרטיבים". לצדדים תביעות רכושיות וממוניות הדדיות ובהן עלינו להכריע על-פי דין.
ה. הבעל מבקש לחלק את הרכוש המשותף מחצה על מחצה ומייחד את כל סיכומיו לתביעתו, ולפיה, ייקבע שמצויות בבעלותו מחצית הזכויות בדירת המגורים ברח' [...] ברמת גן (להלן:" דירת המגורים") הרשומה על-שם האישה ואשר נרכשה על ידה כחמש שנים לפני הנישואין.
לדברי הבעל אף שדירת המגורים - בה התגוררו הצדדים מראשית נישואיהם ובה גדלו את ילדיהם - נרכשה על-ידי האישה עוד קודם הנישואין, מכל מקום, המשכנתא שנטלה האישה לשם רכישת הדירה שולמה בתקופת הנישואין ממקורות משותפים.
זאת ועוד, הדירה שופצה והורחבה ממקורות כספיים משותפים ואף שועבדה לשם נטילת משכנתאות לטובת בניית הבית בצפת.
לטענת הבעל, עובדות אלו כמו גם התנהלותם הכלכלית המשותפת של הצדדים יש בה ללמד על כוונת שיתוף בדירת המגורים וכפועל יוצא יש בה כדי להחיל חזקת שיתוף סימולטנית לחוק יחסי ממון.
ו. האישה מבקשת לחייב את הבעל בכתובתה ובתוספת כתובתה. עוד מבקשת האישה מבית-הדין לדחות את תביעת הבעל בעניין דירת המגורים וליישם באופן מיידי את החלטות בית-הדין בדבר פירוק השיתוף בבית בצפת וברכב הפאג'רו.
האישה גם מבקשת לחייב את הבעל במחצית החזרי המשכנתא בהם נשאה לבדה, במחצית החוב למע"מ, בכספים בהם מעל בקופת סוכנות הדואר של האישה, בדמי שימוש ראויים בגין שימוש בלעדי בבית בצפת וברכב הפאג'רו ובכל החיובים השוטפים הנובעים מהשימוש הבלעדי בבית בצפת.



דיון והכרעה
ז. האישה תובעת את כתובתה ואת תוספת כתובתה העומדת על 50,000 ₪ בתוספת הצמדה מיום הנישואין. שטר הכתובה המקורי צורף לכתב התביעה.
האישה לא ויתרה על כתובתה עם סידור הגט. להלן ציטוט מפרוטוקול הדיון ביום סידור הגט:
"בית-הדין: לכל צד שמורה הזכות לתבוע תביעה כלשהיא שעמדה לו לפני מתן הגט, ומתן הגט לא יהווה מניעה לתבוע את הזכויות שעמדו לכל צד לפני הגט לרבות הכתובה.
נציגת ב"כ הבעל: בסדר, העניין ידון בדיון הבא.
הבעל: בסדר, אני מסכים להתגרש.".
הבעל הוא זה שעזב את הבית והגיש את תביעת הגירושין. כתובה היא שטר לכל דבר, ועל הטוען לפטור מכתובה מוטל נטל ההוכחה.
במהלך הדיונים שקיים בית-הדין בעניינם של הצדדים לא הוכחה ולמעשה אף לא הועלתה כל עילה שיש בה להפסיד את האישה מכתובתה ומתוספת כתובתה.
בית-הדין מוצא נכון לציין שבפסק-הדין פלילי בעניינו של הבעל מיום 4.1.2010 כותב בית-המשפט המחוזי בנצרת:
"שירות המבחן התרשם, כי הנאשם חש אשמה בשל הפרידה מאשתו כשהיא נתונה במצוקה נפשית ועל הפגיעה בילדיו."
למעלה מן הצורך, יש בדברים אלו תימוכין נוספים לחבות הבעל בכתובת אשתו.
בנסיבות אלו, הבעל חייב בכתובה ובתוספת הכתובה במלואה. לעניין הצמדת תוספת הכתובה ושמירת ערכה הריאלי דעתנו - כפי שכבר כתבנו בכמה פסקי-דין - כי יש להצמיד תוספת כתובה.
לא נעלמו מענינו דעות החולקים עלינו בעניין ההצמדה, אולם אנו סבורים, שגם החולקים יחייבו הצמדה במלואה במקרה אשר לפנינו, כאשר קיימת תביעה מטעם הבעל - נטולת בסיס הלכתי - לקבלת זכויות בדירה שהיתה בבעלותה של האישה קודם הנישואין.
סוף דבר, הבעל חייב בכתובת אשתו ובתוספת הכתובה כשהיא צמודה.
בירור שעשה בית-הדין מלמד שערך הכתובה ותוספת הכתובה הצמודה עומד על כ- 240,000 ש"ח.
ח. הדיונים בבית-הדין נסבו רובם ככולם בעניינה של דירת המגורים [...] ברמת גן הרשומה על-שם האישה ואשר נרכשה על ידה כחמש שנים לפני הנישואין.
האישה טוענת "כולה שלי" בעוד הבעל טוען "חציה שלי".
את תביעתו מבסס הבעל על טענות עובדתיות ועל טיעון משפטי ולפיו התנהלותם הכלכלית המשותפת של הצדדים יש בה ללמד על כוונת שיתוף בדירת המגורים וכפועל יוצא יש בה כדי להחיל חזקת שיתוף סימולטנית לחוק יחסי ממון.
ט. תחילה עלינו לברר את העובדות.
הדירה נקנתה על-ידי האישה תמורת 56,000 דולר על-פי חוזה מיום 26.07.1983.
על-פי חוזה המכר סכום של 31,000 דולר (להלן: "התשלום הראשון") צריך היה להיות משולם עד מועד חתימת החוזה כשהיתרה בסך 25,000 דולר (להלן: "התשלום השני") תשולם עד ליום 31.7.1988 בתשלומים.
לטענת האישה, התשלום הראשון ( 55% מתמורת הדירה ) ששילמה, הורכב ממקורות עצמיים שלה ושל אביה בסך 17,000 דולר (26%), ממשכנתא בסך של 12,000(21%) וממענק מותנה בסך 4,000 דולר (8%).
התשלום השני (45%) שולם, לדברי האישה, ממקורות עצמיים טרם הנישואים ושנתיים לפני המועד האחרון הנקוב בחוזה. העולה מן האמור, לטענת האישה, שרכיב המשכנתא עמד רק על כ-20% ממחיר הדירה כשחלק נכבד ממנו נפרע טרם הנישואין. לטענת האישה גם לאחר הנישואין הוחזרו תשלומי המשכנתא על ידה ומחשבונה הנפרד.
לבעל גרסה שונה לחלוטין. לטענתו, מקורו של התשלום הראשון בסך 31,000 דולר (55% ממחיר הדירה) היה משכנתא שנלקחה על-ידי האישה ושהוחזרה ברובה במהלך חיי הנישואין. עוד הגדיל הבעל לטעון שהתשלום השני (45%) שולם בכלל לאחר הנישואין כשעיקר הכסף גוייס ממכירת רכבו.
טענותיה של האישה נתמכות במסמכים רבים המוכיחים, תומכים ומאששים אותם. זאת ועוד, גם דבריה והופעתה האמינה בבית-הדין של מוכרת הדירה, גב' [...], מאשרת ותומכת באופן מוחלט בטענותיה של האישה.
לעומת זאת, הבעל לא הציג כל ראיה שיש בה ממש לאישוש טענותיו. אך לא זו בלבד. טענות הבעל - שחלקן תמוהות - הופרכו על-ידי מוכרת הדירה כמו גם על-ידי המסמכים אשר הגישה האישה.
הבעל התנהל בחקירתו בבית-הדין בצורה מפותלת ושינה את גרסאותיו פעמים רבות נוכח מסמכים שסתרו גרסה קודמת.

אנו מוצאים לנכון להביא שתי דוגמאות שיש בהם ללמד על "אמינותו" של בעל.
1. הבעל הגיש בתיק מוצגים לבית-הדין "עותק" של "הסכם גירושין" שלכאורה נחתם בינו ובין אשתו.
כאשר נתבקש הבעל על-ידי בית-הדין להציג את המסמך המקורי לצורך בדיקת מז"פ, וזאת לנוכח הכחשתה הגורפת של האישה וטענתה שחתימתה זוייפה, סירב הבעל להציג את "המסמך". גם בסיכומים אשר הגישו ב"כ הבעל "אבד זכרו" של הסכם הגירושין.
2. בכתבי הטענות אשר הגיש לא ציין הבעל שבבעלותו - מכוח צו ירושה - חלק מעזבונו הנכבד של אביו.
גם בחקירתו - כשנשאל על כך על-ידי ב"כ האישה - השיב הבעל : "הנכסים הם ירושה, הם אינם בבעלותי ואינם רשומים על-שמי" (פרוטוקול הדיון מיום 15.6.2010 שורות 10-9). רק כשהוצג לפניו צו הירושה חזר בו.
דומה שגם הבעל וב"כ מודעים היטב לכך שהמסכת העובדתית שהציגו אינה אמינה ונקובה ככברה.
רק כך ניתן להסביר מדוע מספר פעמים חוזר על עצמו בסיכומי הבעל הטיעון, שאף אם תתקבל טענתה של האישה שהיא שילמה את מלוא התמורה עבור רכישת הדירה, עדיין מצויה הדירה בבעלותם המשותפת של הצדדים.
סוף דבר, התברר שמלוא תמורת הדירה שולמה על-ידי האישה לפני הנישואין ושלאחר הנישואין רבצה על הדירה משכנתא ששיעורה היה פחות מ- 20% מתמורת הדירה.
כפי שהוכח וכפי שגם הודה הבעל בחקירתו החזרי המשכנתא שולמו במשך השנים על-ידי האישה ונוכו מחשבונה הפרטי הנפרד.
בנסיבות אלו, ניתן לקבוע הן על-פי דין והן על-פי חוק כי דירת המגורים [...] ברמת גן נרכשה על-ידי האישה ותמורתה שולמה על ידה.
שני הצדדים מודים שהדירת המגורים שופצה והורחבה מספר שנים לאחר הנישואין. אולם, בעוד הבעל אינו נוקב בעלות השיפוץ ומסתפק בקביעה סתמית שהשיפוץ מומן ממקורות משותפים, האישה טוענת שעלות השיפוץ שהיתה זניחה יחסית (15,000 דולר), ושמומנה מהלוואה שנטלה ושאותה החזירה בסיוע כספים שקבלה מאביה.
בית-הדין מוצא לנכון לציין שבחקירתו הודה הבעל שהחזרי המשכנתא בגין השיפוץ כמו גם בגין יתרת תמורת הדירה נוכו מחשבונה הנפרד של האישה (פרוטוקול הדיון מיום 15.6.2010 שורות 240-237).
י. האם על-פי דין לבעל זכויות קנייניות או זכויות אחרות בדירת המגורים הרשומה על-שם של אשתו לנוכח המסכת העובדתית שהתבהרה לעיל?
בשולחן ערוך אבן העזר סימן פ"ח, סעיף ז' נפסק:
"הוציא הוצאות על נ"מ של אשתו וגרשה, בין שהוציא מעט ואכל פירות הרבה, בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט, אפילו אכל גרוגרות אחת דרך כבוד, כדרך איש בביתו, או שאכל דינר אפילו שלא דרך כבוד, ואפילו לא לקח בפירות ממה שהוציא אלא חבילה אחת של זמורות, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל."
וכתב החלקת מחוקק (ס"ק י"א) בשם המרדכי וש"ג: "לאו דווקא הוציא הוצאה נפסדת ובלתי-ניכרת, אלא אפילו בנה פלטרין אקרקע מלוג של אשתו ודר בו זמן מועט וגירשה, מה שבנה בנה ואינה צריכה לשלם לו הבניין כי לא חלקו חז"ל בין הוצאה הנכרת לבלתי-נכרת" וכן כתב הבית שמואל שם (ס"ק י"א).
בפד"ר ה' עמוד 169 (פסק-דין של הגר"ע הדאיה והגר"ב ז'ולטי זצ"ל ויבדלח"א הגרי"ש אלישיב שליט"א) מבואר שכל מה שמשקיע הבעל בנ"מ של אשתו נעשה חלק אינטגראלי מהם.
העולה מן האמור, שאפילו היה ממומן שיפוץ הדירה מכספיו של הבעל - ולא כך הם פני הדברים, לא היה הדבר מקנה לבעל על-פי דין כל זכות קניינית בנכס ואף לא זכות להחזר הוצאות נוכח העובדה שהוא דר בה לאחר השיפוץ - לא זמן מועט - אלא שנים רבות.
יא. את תביעתו למחצית זכויות הבעלות בדירת המגורים ברח' [...] ברמת גן, מבסס הבעל מכוח טיעון בדבר קיומם של הלכות שיפוטיות אזרחיות המקנות לבן זוג זכויות קנייניות גם בנכסים אותם מעט במפורש חוק יחסי ממון מהסדר איזון המשאבים.
בית-הדין מכיר היטב מספר פסקי-דין אשר הקנו לבן זוג זכויות קנייניות גם בנכסים אותם לא כלל חוק יחסי ממון בהסדר איזון המשאבים. בפסקי-דין אלו נמצאה קונסטרוקציה משפטית להחיל את השיתוף הזוגי גם על נכסים חיצוניים שאינם נכסי מאמץ משותף מכוח הדין הכללי, מכוח החלת חזקת שיתוף סימולטנית לחוק יחסי ממון ולאחרונה אפילו מכוח "רוח התקופה והעידן". מכל מקום, כמו שגם נקבע בפסיקה אין מנוס מבדיקת כל נסיבותיו של כל מקרה לגופו.
יב. בית-הדין סבור שהמקרה אשר לפנינו אינו עומד בקריטריונים אשר נקבעו בפסקי-דין אלו.
הפסיקה האזרחית פיתחה תנאי-סף המאפיינים את הנסיבות שבהן יוחל שיתוף זוגי על נכסים חיצוניים שאינם נכסי מאמץ משותף.
הראשון מבין תנאי-הסף מתייחס לסוג הנישואים כאשר ניתנת העדפה בולטת לנישואים ראשונים.
במקרה אשר לפנינו אלו נישואים שניים לאישה. לא זו בלבד, לנישואין אלו הגיעה האישה כשהיא אם לילד מנישואיה הראשונים.
תנאי-סף מהותי נוסף עוסק בדפוס הכלכלי השיתופי בו פעלה המשפחה. בפסיקה נקבע שלא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ואפילו ממושכים המלווים בגידול ילדים, כדי להקנות זכויות בדירת מגורים הרשומה על-שם בן זוג אחד לבן הזוג השני, אלא על האחרון להראות נסיבות עובדתיות קונקרטיות מהן ניתן להסיק קיומה של כוונת שיתוף ובכללן שיתוף משאבים כללי בין בני הזוג.
אנו סבורים שהמקרה אשר לפנינו אינו עומד אף בתנאי-סף מהותי זה.
אף שהיה לבני הזוג גם חשבון בנק משותף, מכל מקום, לאורך כל התקופה היה לאישה גם חשבון פרטי נפרד. כפי שהתברר, החזרי המשכנתא על דירת המגורים נוכו לאורך השנים מחשבונה הפרטי הנפרד של האישה.
זאת ועוד. לא ניתן לומר במקרה אשר לפנינו שנתקיים שיתוף משאבים כללי בין בני הזוג. ביום 17.12.1998 ניתן צו ירושה על עזבונו של אביו של הבעל. העזבון היה נכבד וכלל כספים ונכסי נדל"ן רבים. חלקו של הבעל רשום על-שמו והוא לא טרח לפעול ולהסדיר לאורך השנים רישום על שני הצדדים.
אף שבמהלך אחד הדיונים טען הבעל, בחקירה נגדית, שהוא "מוכן" לרשום מחצית מזכויותיו על-שם האישה, הוא לא חזר על הצעתו "הנדיבה" בסיכומיו.
אנו סבורים שמידת הדין כמו גם מידת הצדק תלקה אם נקבל את תביעת הבעל לקבלת זכויות בדירת המגורים הרשומה ונאפשר מצב בלתי-נסבל שבו: שלי - שלי ושלך - גם כן שלי!
ככל שהדבר נדרש, אנו סבורים שזהו המקום הראוי להפעיל את הסמכויות המיוחדות על-פי סעיף 8(1) לחוק יחסי ממון ולקבוע שדירת המגורים תישאר בבעלותה המלאה של האישה ושוויה לא יאוזן.
סוף דבר, אנו דוחים את תביעת הבעל, ולפיה, ייקבע שמצויות בבעלותו מחצית הזכויות בדירת המגורים ברח' [...] רמת גן הרשומה על-שם האישה ואשר נרכשה על ידה כחמש שנים לפני הנישואין.
יג. האישה מבקשת לחייב את הבעל במחצית החזרי המשכנתא בהם נשאה לבדה, במחצית החוב למע"מ, בכספים בהם מעל בקופת סוכנות הדואר של האישה, בדמי שימוש ראויים בגין שימוש בלעדי בבית בצפת, ובכל החיובים השוטפים הנובעים מהשימוש הבלעדי בבית בצפת.
הבעל הודה בחקירתו בבית-הדין שההחזר החודשי של כלל המשכנאות שנטלו הצדדים עומד על 7000 ₪ לחודש. כמו כן הודה הבעל שגם לאחר הפירוד החזרי המשכנתאות השוטפים מנוכים באופן שוטף מחשבון הבנק של האישה. הבעל טען בדיון שהתקיים ביום 15.6.2010 שממועד הפירוד העביר לאישה את חלקו בתשלומי המשכנתא במזומן אולם הודה שמזה שנה וחצי אין הוא משלם את חלקו בתשלומי המשכנתא.
האישה מכחישה בתוקף העברת כספים במזומן והבעל לא הציג כל ראיה התומכת בדבריו.
בית-הדין מקבל את גרסת האישה ודוחה את גרסת הבעל.
הבעל אינו איש תמים - וזאת בלשון זהירה. הבעל עצמו צירף לתיק המוצגים שהגיש לבית-הדין מסמך עליו חתמה האישה - לבקשתו - המאשר כי שילם שכר לימוד של הבן המשותף.
אין לנו ספק שאם אכן היה הבעל מעביר כספים במזומן לאישה לטובת פירעון המשכנתא - כפי טענתו - הוא היה דואג להחתים את האישה על קבלות כפי שעשה כשהעביר כספים לטובת שכר לימוד של הבן המשותף.
אשר-על-כן, אנו מחייבים את הבעל בתשלום מחצית מהחזרי המשכנאות ששילמה האישה מיום הפירוד.
מסכום זה ינוכו 50,000 ₪ ששילם הבעל על-פי החלטת בית-הדין הגדול על חשבון חיובו בהחזרי משכנתא.
בית-הדין גם מחייב את הבעל לשלם מחצית מהחוב למע"מ בסך 115,826 ₪ שנוצר בתקופת החיים המשותפים. הבעל הודה בכתבי טענותיו כמו גם בדיון בבית-הדין שזהו חוב משותף ולא המציא כל ראיה ששילם לאישה ולו שקל אחד על-חשבון החוב.
את תביעתה של האישה להחזר כספים בהם מעל הבעל ושאותם משך - לטענתה - מקופת סוכנות הדואר של האישה, אנו דוחים נוכח העובדה שלא הוכחה.
האישה תובעת לחייב את הבעל בדמי שימוש ראויים בגין שימוש בלעדי בבית בצפת ובכל החיובים השוטפים הנובעים מהשימוש הבלעדי בבית בצפת.
אין כל ספק שהבעל חייב לשאת ולשלם במלואם את כל החיובים השוטפים הנובעים מהשימוש הבלעדי שעשה בבית בצפת החל מחודש נובמבר 2007.
בכל הנוגע לתביעה לתשלום דמי שימוש ראויים יש לבית-הדין ספקות עובדתיים והלכתיים, ועל כן, במידה והאישה עומדת על תביעתה, בית-הדין יאפשר לה להגיש השלמת טענות וטיעונים. ככל שתוגש השלמה שכזו יבקש בית-הדין את תגובת הבעל טרם מתן החלטה.
יד. אשר-על-כן, לאור כל האמור אנו פוסקים:
א. אנו דוחים את תביעת הבעל, ולפיה, ייקבע שמצויות בבעלותו מחצית הזכויות בדירת המגורים ברח' [...] רמת גן, הרשומה על-שם האישה ואשר נרכשה על ידה כחמש שנים לפני הנישואין.
ב. ההחלטות בעניין פירוק השיתוף בבית בשכונת [...] בצפת וברכב הפאג'רו עומדות בתוקפן והליכי הכינוס יושלמו באופן מיידי.
ג. הבעל חייב בעיקר כתובת אשתו. הבעל גם חייב בתוספת הכתובה כשהיא צמודה ושערכה עומד היום על קרוב ל 240,000 ₪.
מכל מקום, לפנים משורת הדין ולנוכח העובדה שהאישה הסכימה להתפשר עם הבעל, ישקול בית-הדין לבטל את חיוב תוספת הכתובה הצמודה לאחר שישולמו כל החיובים האחרים שבפסק-דין זה לרבות מכירת הבית שבצפת וחלוקת תמורתו. כל זאת בכפוף לכך שהבעל לא ישבש את הליכי כינוס הנכסים ויתנהל באופן נורמטיבי.
ד. בית-הדין מסמיך את כונס הנכסים, עורך-דין שמואל מורן, לנכות מחלקו של הבעל את שאר החיובים שחוייב בהם בפסק-דין זה. בית-הדין גם מסמיך את כונס הנכסים לקבוע את החיובים המדוייקים על סמך אסמכתאות שיוגשו לו. בית-הדין יקבע לכונס הנכסים שכר-טרחה נוסף בגין עבודה זו.
ככל שיידרש, יפנה כונס הנכסים לבית-הדין לקבלת הוראות מתאימות."












2. לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ואפילו ממושכים המלווים בגידול ילדים, כדי להקנות זכויות בדירת מגורים הרשומה על-שם בן זוג אחד לבן הזוג השני, אלא על האחרון להראות נסיבות עובדתיות בנוסף לעצם קיום הנישואין מהם ניתן להסיק - מכוח הדין הכללי - הקניית זכויות בדירת המגורים
בתיק מס' 335906-3 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2010(2), 133, 135 (2010)} קבע בית-הדין:

"עובדות והליכים
1. לפנינו תביעה לחלוקת רכוש. הצדדים, פלוני (להלן: "הבעל"), ופלונית (להלן: "האישה"), נישאו זה לזה בשנת 1984. מנישואין אלו נולדו לצדדים שני ילדים שכיום הינם בגירים. בעקבות משבר בחיי הנישואין הוגשה על-ידי הבעל לבית-הדין תביעת גירושין ותביעה רכושית כרוכה. הצדדים התגרשו ביום כ"ח אדר א' התשס"ח (5.3.08).
2. בית-הדין קיים מספר דיונים ארוכים ומקיפים בעניינם של הצדדים במסגרתם נחקרו הצדדים ונשמעו עדויות. הצדדים קיבלו בקניין שבית-הדין יפסוק בתביעה הרכושית על-פי עקרונות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "החוק" או "חוק יחסי ממון").
ביום כ"ד ניסן התשס"ח (29.4.08) מינה בית-הדין בהסכמת הצדדים את רו"ח מר ציון דותן כמומחה מטעם בית-הדין על-מנת לשום ולהעריך את כלל נכסי הצדדים, לרבות נכסים הנזקפים או המוחזקים לזכותם ונמצאים ביד אחרים.
ביום כ"ז תשרי התשס"ט (26.10.08) הגיש רו"ח דותן חוות-דעת מקיפה בעניינם של הצדדים הכוללת הערכה שמאית, המלצה בעניין תשלומי איזון אותם הבעל צריך לשלם לאישה ומסקנות בירוריו בעניין הטענות ההדדיות בדבר גניבת והברחת כספים.
בסיום הדיונים ומסכת הטענות והראיות הורה בית-הדין לצדדים להגיש סיכומים בכתב - ואלו אכן הגיעו לשולחנו של בית-הדין.
עניינה של הדירה מס 1 ברח' [...] בעיר [...]
3. אין מחלוקת בין הצדדים שהם בעלים משותפים בחלקים שווים בדירה מס' 1 ברחוב [...] בעיר [...]- הרשומה על-שם שני הצדדים בחלקים שווים - והידועה כגוש [...] חלקה [...].
4. שמאית המקרקעין גב' ורדה הראל מונתה על-ידי רו"ח דותן לערוך שומה לדירה ולתכולתה. בית-הדין מאמץ את חוות-דעתה של השמאית גב' הראל בעניין הערכת שווי הדירה ותכולתה.
5. בית-הדין אף מאמץ את המלצתו של רו"ח דותן ולפיה הצדדים יגיעו להסכמה על חלוקה של התכולה - ובהיעדר הסכמה - תשלם האישה לבעל את מחצית ההפרש של ערך התכולה העודפת הנמצאת ברשותה.

נקודות המחלוקת בין הצדדים:
6. הצדדים חלוקים ביניהם בחמישה עניינים עיקריים :
א. עניינה של הדירה מס' 2 ברחוב [...] בעיר [...] הרשומה על-שם הבעל.
ב. האם יש מקום - בנסיבות יצירת הקרע בין הצדדים - שבית-הדין יפעיל סמכות מיוחדת על-פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון ויקבע שאיזון שווי הנכסים לא יהיה מחצה על מחצה - אלא על-פי יחס אחר שיקבע בית-הדין.
ג. חוות-דעתו של רואה חשבון ציון דותן - כאשר לכל אחד מהצדדים מספר השגות עליה.
ד. תביעת האישה לפיצוי בגין המוניטין אשר רכש הבעל.
ה. תביעת האישה להחזרים כספיים בגין הלוואה להוריה ובגין כספים מזומנים שנלקחו לטענתה מהדירה המשותפת.
עניינה של הדירה מס' 2 ברחוב [...] בעיר [...].
7. אין מחלוקת בין הצדדים שהדירה נקנתה על-ידי הבעל ואביו מר א' ח' קודם לנישואי הצדדים וכי בעת הנישואין היתה הדירה רשומה ע"ש הבעל ואביו בחלקים שווים. אין גם מחלוקת כי בחודש אוקטובר 1984, שלושה חודשים לאחר מועד הנישואין, פעלו הבעל ואביו להעביר את חלקו של האב בדירה לבעלותו של הבן.
8. האישה תובעת קבלת פסק-דין הצהרתי, ולפיו, היא בעלת מחצית הזכויות בדירה מס' 2 ברחוב [...]. את תביעתה זאת מבססת האישה על שני נימוקים:
א. מכוח קיומו של הסכם כביכול בין הורי הצדדים שנערך קודם חתונתם, ולפיו, הורי האישה יממנו את הוצאות החתונה ואת הוצאות רכישת ציוד נדרש לבני הזוג ואילו הוריו של הבעל ישתתפו בהוצאות בדרך של העברת חלקו של אבי הבעל בדירה לבעלות האישה.
ב. מכוח הלכות שיפוטיות המקנות לבן זוג זכויות בנכסים שהיו בבעלות בן זוגו אף קודם הנישואין או שנתקבלו במתנה במהלך הנישואין.
9. הזכויות בדירה רשומות במלואם על-שם הבעל, ומשכך, נטל ההוכחה בדבר קיומו של הסכם בין האישה והוריה ובין אביו של הבעל רובץ על כתפיה של האישה.
אנו סבורים כי הטענה בדבר קיומו של הסכם מעוררת על פניה תמיהה.
לגרסת האישה - הנתמכת בעדות אמה - צד האישה נשא בכל הוצאות החתונה, כמו גם, בעלות רכישת ציוד בסיסי לזוג הצעיר בסכום כולל של 18,000 דולר.
לדברי האישה, סוכם קודם החתונה בין הורי הצדדים, ששני הצדדים יישאו בעלויות החתונה בחלקים שווים, כך שהורי האישה יממנו את ההוצאות בפועל ואילו הורי הבעל ימלאו את התחייבותם - בדרך של העברת חלקו של האב בדירה לבעלות האישה.
לדברי האישה, ערכה של הדירה במועד החתונה עמד על כ- 35,000 אלף דולר. על פניו מתעוררת מאליה השאלה - מה ההיגיון שהורי הבעל שצריכים להשתתף בהוצאות בסך 9000 דולר על בסיס עיקרון חלוקה שוויונית - יעשו זאת בדרך של העברת זכויות בשווי של 18,000 דולר?
10. זאת ועוד. בית-הדין מתקשה לקבל את גרסתה של האישה בדבר קיומו של הסכם מחייב בשל מספר טעמים נוספים:
א. אין כל הסכם כתוב, כמו גם, כל תיעוד בכתב אחר שיש בו לאשש את הטענה בדבר קיומו של הסכם. ההיגיון מחייב שההסכם הנטען היה צריך לעלות על הכתב - בצורה כזאת או אחרת - ולכלול פרטים בדבר ההתחייבויות ההדדיות של הצדדים.
ב. טענת האישה בדבר הסכם מגובה אך ורק בעדות אמה, שלא ניתן לתת משקל ראייתי משמעותי לדבריה בשל היותה בעלת עניין. כמו כן הקבלות והתיעוד שהוצגו בפני בית-הדין על-ידי אמה של האישה בדבר הוצאות החתונה - אין בהם כדי לגבות את מכלול הטענות בדבר הוצאות החתונה והוצאות רכישת ציוד לבני הזוג. אין גם בראיות שהוצגו בפני בית-הדין כדי להוכיח מעל כל ספק שצד האישה לבדו נשא בהוצאות החתונה.
ג. ההיגיון מחייב שאם אכן היה הסכם מחייב - אשר הופר מיד לאחר הנישואין, היה על האישה להתריע על כך מיד - ולא להעלות טענה זו 20 שנה מאוחר יותר במהלך הליכי גירושין.
אמה של האישה טוענת בתצהיר המצורף לסיכומים שמעולם לא דיברה עם הוריו של הבעל או עם הבעל עצמו על הפרה כביכול של ההסכם. אם אכן היה הסכם שהופר, קשה להבין כיצד לא נעשתה "מחאה" על ההפרה - בצורה זו או אחרת - לאורך השנים.
ד. הסבריה של האישה מדוע לא פעלה לאורך שנים לרישום הדירה על-שמה לא הניחו את דעת בית-הדין. ההסברים אודות שיקולי מס תמוהים. חוסר המעש של האישה לאורך שנים יש בו כדי ללמד – שאולי - גם היא הבינה שלא היה כאן הסכם מחייב של ממש.
סוף דבר, בית-הדין סבור שהאישה רחוקה מאוד מלהרים את נטל הראיה בדבר קיומו של הסכם מחייב כביכול.
11. לחילופין, ובמקביל, האישה תובעת קבלת מחצית הזכויות בדירה ברחוב השומר, מכוח טענה בדבר קיומם של הלכות שיפוטיות המקנות לבן זוג זכויות קנייניות גם בנכסים אותם מעט במפורש חוק יחסי ממון מהסדר איזון המשאבים. בית-הדין מוצא לנכון לציין שהאישה לא צרפה לסיכומיה כל אסמכתא משפטית לביסוס טיעוניה אלו. כמו כן האישה לא צרפה כל אסמכתא לביסוס טענתה הסתמית על שיפוצים שערכו כביכול הצדדים במשותף בדירה. הבעל בסיכומי תשובתו מכחיש שנעשו שיפוצים בדירה.
12. בית-הדין אכן מכיר מספר פסקי-דין אשר הקנו לבן זוג זכויות קנייניות גם בנכסים אותם לא כלל חוק יחסי ממון בהסדר איזון המשאבים. פסקי אלו מצאו דרך קונסטרוקציה משפטית להחיל את השיתוף הזוגי גם על נכסים חיצוניים שאינם נכסי מאמץ משותף.
13. בית-הדין סבור שהמקרה אשר לפנינו אינו עומד בקריטריונים אשר נקבעו בפסקי-דין אלו שהעיקרי שבהם קיומה של אינדיקציה פוזיטיבית ספציפית לקיומה של כוונת שיתוף, ומשכך, אין האישה זכאית לקבלת זכויות בדירה מס' 2 ברחוב [...]. הפסיקה קבעה שלא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ואפילו ממושכים המלווים בגידול ילדים, כדי להקנות זכויות בדירת מגורים הרשומה על-שם בן זוג אחד לבן הזוג השני, אלא על האחרון להראות נסיבות עובדתיות בנוסף לעצם קיום הנישואין מהם ניתן להסיק - מכוח הדין הכללי - הקניית זכויות בדירת המגורים. במקרה אשר לפנינו, אפילו נקבל את גרסתה של האישה כי בקשה מהבעל שיעביר מחצית מחלקו בדירה על שמה פעמים רבות, התנהלותו של הבעל - שהתחמק מכך פעם אחר פעם - מלמדת שלא היתה כל כוונה מצידו להקנות לאישה זכויות בדירת המגורים.

זאת ועוד, בבואנו לדון בחלוקת הרכוש בעניינם של הצדדים על-פי עקרונות חוק יחסי ממון מכוח היותו מנהג מדינה ישנו קושי להתחשב בפסיקה משפטית שאינה עקבית. (עיין רמב"ן פרק חזקת הבתים ושו"ת מהר"ש ענגיל שהרחיב בעניין זה). אמנם חרף לשונו המפרשת של חוק יחסי ממון בסעיף 5(א)(1) ישנם מספר פסקי-דין שמצאו דרך להחיל את השיתוף הזוגי גם על נכסים חיצוניים שאינם נכסי מאמץ משותף - אולם במאמרי מלומדים נמתחת ביקורת על היעדר עקביות בפסיקה. בנסיבות אלו, כשאין פסיקה עקבית, ישנו קושי לראות בפסיקה משום מנהג מדינה. זאת ועוד, לפני כשנה וחצי תוקן חוק יחסי ממון ונעשו בו שינויים משמעותיים (תיקון מס' 4). במסגרת התיקון שולבו בחוק הלכות שיפוטיות שונות, ובכללן עניין כושר השתכרות - שלא היה לו ביטוי בדברי המחוקק עד למועד התיקון. סעיף 5 לחוק הממעט באופן מפורש מהסדר איזון המשאבים נכסים שהיו לאחד מבני הזוג ערב הנישואין או נכסים שנתקבלו במתנה במהלך הנישואין - לא תוקן. בנסיבות אלו, ספק רב אם ניתן להסתמך על פסיקה שיפוטיות לא עקבית שהיתה הזדמנות למחוקק לאמצה - ולא עשה כן.
סוף דבר, אנו דוחים את תביעת האישה לקבלת מחצית מהזכויות בדירה מס' 2 ברחוב [...] הרשומה על-שם הבעל.

בקשת הבעל לחלוקה לא שוויונית בשל נסיבות מיוחדות
14. הבעל מבקש כי בית-הדין יורה על חלוקה לא שוויונית של הרכוש המשותף בהתאם לסמכותו הקבועה בסעיף 8 לחוק יחסי ממון וזאת בשל נסיבות מיוחדות.
בית-הדין דוחה את בקשתו של הבעל.
אמנם בפני בית-הדין הוצגו ראיות המלמדות שרגליים לדבר שהאישה קיימה מערכת יחסים עם גבר זר לאחר שנוצר קרע בין הצדדים - ועוד בהיותה נשואה, ואם אכן כך היו פני הדברים הדבר חמור. אולם, בית-הדין אינו דן דיני שמים.
השימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון נעשה במידה ובמשורה - ובמקרים נדירים בלבד - כדוגמת מקרה בו בן זוג חי חיים כפולים עם בן זוגו ובמקביל עם מאהב/ת במשך תקופה ממושכת.
נסיבות המקרה אשר לפנינו אינן מצדיקות שימוש בסמכותו המיוחדת של בית-הדין לחרוג מאיזון משאבים שוויוני.
הבעל טוען עוד שבמהלך הליך הגירושין הסבה לו האישה נזקים במקום עבודתו תוך שהיא מלבינה את פניו, גורמת בפיחות במעמדו ועוצרת את קידומו המקצועי. בית-הדין לא קיים הליך ראיות מסודר לבירור העניין. אף אם נניח שכך הם פני הדברים - יתכן שהתנהלותה זו של האישה מבססת עילה לתביעת נזיקין - אולם, מכל מקום, סעיף 8 לחוק יחסי ממון אינה הדרך המתאימה לקבלת פיצויים בגין תביעת נזיקין.

השגות הצדדים על חוות-דעתו של רו"ח ציון דותן
15. בהחלטה מיום כ"ד ניסן התשס"ח (29.4.08) מינה בית-הדין את רו"ח ציון דותן לשום ולהעריך את כלל נכסי הצדדים לרבות נכסים הנזקפים או המוחזקים לזכותם ונמצאים אצל אחרים. בית-הדין אף הסמיך את רו"ח דותן לבדוק טענות בדבר הברחת וגנבת כספים. רו"ח דותן הכין חוות-דעת מפורטת שהניחה את דעתו של בית-הדין.
לכל אחד מהצדדים מספר השגות על חוות-הדעת. לאחר בחינת ההשגות ונימוקיהם, ולאחר שיקול-דעת דוחה בית-הדין את ההשגות ומאמץ את חוות-דעתו של רו"ח דותן. להלן נימוקינו.
הבעל משיג על כך שרו"ח דותן לא אימץ את טענתו בדבר גניבות חודשיות - כביכול, מהחשבון המשותף. רו"ח דותן בחן טענה זו וההסבר שמסרה האישה בדבר סבב כספים לצורך "הקופה הקטנה" של מקום עבודתה התקבל על דעתו. לאחר שיקול-דעת, בית-הדין לא רואה מקום להתערב בשיקול-דעתו של רו"ח דותן.
השגה נוספת של הבעל הינה בדבר חיובו של הבעל לשלם לאישה כספים - עוד טרם פרישתו לגמלאות - לשם איזון נכסי בני הזוג. בית-הדין דוחה את טענת הבעל שהזכויות הפנסיוניות אינם מובטחות לו. זכויות פנסיוניות הנם רכוש לכל דבר ועניין - גם אם מועד מימושם הוא לאחר זמן. סעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון מכליל בהגדרת "כלל נכסי בני הזוג" גם זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה וקרנות השתלמות.
באשר לטענה שאין לבעל יכולת כעת לשלם לאישה תשלומי איזון על נכסים פנסיונים עתידיים - בית-הדין מוצא לנכון להזכיר שבבעלות הצדדים דירה בחלקים שווים שצריכה להימכר ותמורתה צריכה להתחלק בין הצדדים בחלקים שווים - כך שהאישה תוכל לרכוש את חלק הבעל בדירה בקיזוז הכספים המגיעים לה - או לחילופין- הדירה תימכר והבעל יוכל מחלקו בתמורה - לשלם לאישה את הכספים להם היא זכאית.
בית-הדין דוחה את טענת הבעל באשר לנזק שנגרם לו בעטיה של האישה בגין משיכת שמונים אלף ₪ לחשבונה הפרטי. בית-הדין מציין את העובדה שגם הבעל משך כספים באופן חד-צדדי. אך ללא קשר לכך, ומבלי להצדיק את משיכת הכספים על-ידי האישה, היה על הבעל לפעול לכיסוי יתרת החובה ולתבוע את חלקו בכספים שנמשכו במסגרת התביעה הרכושית.
בית-הדין דוחה את השגות ב"כ האישה בעניין העברת סכום של מאה ושלושים אלף ₪ מהחשבון המשותף לחשבונו של אחיו שעליה הצהיר הבעל עצמו. בדיון אשר התקיים בבית-הדין נתן הבעל הסברים שהניחו את דעתו של בית-הדין, ולפיהן, כספים אלו אכן מאוזנים, שלא מדובר במשיכה נוספת, ושמדובר במשיכה של הסכום בן מאה ותשעים אלף ₪ - אשר בחלקו השתמש הבעל למימון הוצאות משפטיות - ושסכום זה אכן בא לידי ביטוי באיזון המשאבים כמפורט בחוות-דעתו של רו"ח דותן.
בית-הדין דוחה גם את ההשגה בדבר חיובה של האישה במחצית הסך של 46,338 ₪ - שהינו סכום השיק הבנקאי שהבעל קיבל בגין מימוש אופציות - ושלא נפרע בגין האישה. ב"כ האישה לא הביא כל אסמכתא לביסוס טענתו שהבעל לא הפסיד את הסכום.

תביעת האישה לפיצוי בגין כושר השתכרות
16. האישה עותרת לקבלת פיצוי בגין "מוניטין אישי של הבעל".
לאחר תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון אכן נקבע, מחד, בסעיף 8(2) - כי רשאי בית-הדין לקבוע שאיזון הנכסים לא יהיה מחצה על מחצה - בהתחשב בין היתר, בנכסים עתידיים - לרבות כושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג. אולם מאידך עניין כושר ההשתכרות לא אוזכר בסעיף 5 לחוק אשר מגדיר מה הם נכסי בני הזוג שיש לאזנם. בית-הדין מקבל את הגישה - שיש לה ביטוי במאמרי המלומדים - שהמחוקק לא ראה שיש בכל מקום ומקרה להכיר בכושר השתכרות כנכס בר איזון ושהדבר הושאר לשיקול-דעתו של בית-הדין בכל מקרה ומקרה.
17. לשני בני הזוג אין השכלה גבוהה אקדמית - או מקצועית מקבילה - שנרכשה במהלך תקופת הנישואין. האישה עסקה במזכירות ובניהול משרד של חברה קבלנית, וכפי הנראה, היא בעלת מיומנות ומקצועיות רבה בתחום זה. הבעל מעוסק בחברת HP והוא בעל מומחיות טכנולוגית. על אף שהבעל משתכר בנקודת זמן זו יותר מהאישה - במקרה אשר לפנינו - אין אנו רואים מקום לפסיקת פיצוי בגין פערי כושר השתכרות. הבעל אינו איש צעיר ואינו בעל השכלה גבוהה, ומשכך, לא ניתן לקבוע ברמת ודאות מספקת - לאור המציאות התעסוקתית של אנשים מבוגרים בתחום הטכנולוגיה - שלאורך שנים הוא יהיה בעל כושר השתכרות גבוה משל האישה.
בנסיבות אלו, לא רואה בית-הדין מקום לפסיקת פיצוי בגין פערים בכושר השתכרות.

תביעות האישה בגין הלוואה להוריה ובגין כסף מזומן שנלקח מהדירה
18. האישה גם תובעת קבלת פסיקה הצהרתית, ולפיה, הצדדים חבים חוב משותף של 30,000 ₪ לאימה - בגין הלוואה שנתנה כביכול לרכישת מכונית.
גרסתה של האישה ואימה בעניין לא גובתה בראיה כל שהיא שיש בה להוכיח שמדובר בהלוואה - ולא במתנה - כגרסת הבעל, אשר מודה שבני הזוג קיבלו מתנה בסך 21,000 ₪ מאימה של האישה בדרך של העברה בנקאית.
בית-הדין אינו יכול לשלול את גרסת הבעל - המכחיש קבלת 9000 ₪ במזומן מאימה של האישה - ואשר טוען, שבאותו פרק זמן - מכרו הצדדים ניירות ערך בסכום דומה, ששימשו אותם להשלמת הסכום הנדרש לרכישת המכונית.
19. האישה תובעת לחייב את הבעל להחזיר מחצית כספים מזומנים שלקח לדבריה מהדירה המשותפת. אין בית-הדין יכול לשלול את גרסתה של האישה שהיו כספים מזומנים שנלקחו על-ידי הבעל - אולם אין בית-הדין יכול לקבל את התביעה שלא הובאה לה כל ראיה - כאשר הבעל מכחיש מכל וכל קיומו של כסף מזומן בדירת הצדדים.
20. סוף דבר, בית-הדין מאמץ את חוות-דעתו של רו"ח דותן, ולפיה, על הבעל לשלם לאישה את תשלומי האיזון שנקבעו על ידו.
מתשלומים אלו ינוכו דמי השכירות הראויים אותם חייב בית-הדין את האישה בגין מגוריה בדירת הצדדים בהחלטות קודמות."






3. ערך מוניטין עסקי כלול בכלל נכסי בני הזוג לצורך איזון המשאבים
בתיק מס' 4654-24-1 (חי') {פלוני נ' פלונית, פדאור (2010)} קבע בית-הדין:

"במסגרת תיק לחלוקת רכוש הצדדים (בכריכה) בהתאם לחוק יחסי ממון, קיימת בפנינו תביעת האיש (הבעל לשעבר) וב"כ, שלא לכלול את נושא המוניטין העסקי של האיש, כחלק מהאקטואריה שתוטל על רו"ח המכריע. ומנגד דרישת האישה (הנתבעת) וב"כ להכליל את נושא המוניטין באקטואריה.
הצדדים וב"כ המציאו לבית-הדין את סיכומי עמדותיהם לאור החלטת בית-הדין מיום י"א טבת התש"ע 28.12.09 "שעל התובע וב"כ להמציא לבית-הדין אסמכתאות משפטיות התומכות בגרסתו לפיה "מוניטין" אינו בר-איזון בהתאם לחוק יחסי ממון. ועל הנתבעת וב"כ להמציא לבית-הדין תגובתם לעמדת התובע, בצירוף אסמכתאות".

פרטים עובדתיים נחוצים:
א. הצדדים נישאו ביום 15.12.82.
ב. הצדדים התגרשו ביום 11.3.07.
ג. החלטת בית-המשפט לענייני משפחה מיום 5.2.07 (במסגרת דיון מזונות) לחלוקת רכוש הצדדים על-פי חוק יחסי ממון.
ד. המועד הקובע 22.5.05.
ה. הצדדים הסמיכו את בית-הדין להמשיך ולדון בנושא חלוקת הרכוש לאחר הגט. במסגרת הסכם גירושין שנערך באמצעות בית-הדין ביום י"ח אדר התשס"ז 8.3.07. וקיבלו על עצמם בקנין וניתן תוקף פסק-דין להסכמות הצדדים בבית-המשפט.
ו. פסק-דין מבית-הדין הגדול מיום ז' טבת התש"ע 24.12.09 בו קבע, שעל בית-הדין האיזורי להחליט מראש האם על האקטואר לחשב את נושא המוניטין.
ז. ברשות התובע משרד לאדריכלות.

תמצית טענות הצדדים:
הקדמה: יש לציין שתיק זה עבר תלאות חריגות בנושא האקטוארי, ואין כאן המקום להלאות את הצדדים בהשתלשלות העניינים המוכרת להם. נתמקד רק בטענות הצדדים האם על האקטואר לחשב את המוניטין במסגרת איזון המשאבים.
הציר שעליו סובבים טענות הצדדים היא החלטת בית-המשפט לענייני משפחה בראשות כב' השופטת אלון, על מינוי מומחה מטעם בית-המשפט כאקטואר שישום ויעריך את כלל הזכויות והחובות שצברו הצדדים מיום נישואיהם בשנת 1982 ועד ליום בו הופסקו המגורים המשותפים.

לשון החלטת בית-המשפט היא כדלהלן:
"תוך 30 יום ממועד החלטתי זו יגיש כל אחד מהצדדים למומחה ולצד השני המסמכים שידרשו על-ידי המומחה, בתצהיר מגובה באסמכתאות, באשר לזכויות שנצברו במקומות עבודה שונים בתקופה הרלוונטית, וכן זכויות פנסיוניות, קרנות השתלמות, קופות גמל, פוליסות ביטוח, חשבונות בנק, מקדמות כספיים, תוכניות חסכון, יתרות חובה, הלוואות התחייבויות."
לטענת התובע: בלשון החלטת בית-המשפט לא הוזכר כלל נושא המוניטין ומאחר שבהסכם הגירושין שנערך בבית-הדין הרבני, צויין בסעיף 5 העוסק בנושא רכוש הצדדים "הצדדים מקבלים על עצמם את מסקנות חוות-דעת האקטואר שמונה על-ידי בית-המשפט". וכאמור בהחלטת בית-המשפט לא נזכר כלל נושא המוניטין. לפיכך יש להסיק מכך שני דברים.
א. ויתור מצד האישה להכללת המוניטין כנכס בר איזון.
ב. מאחר ולא סוכם על-ידי הצדדים עניין המוניטין בפני בית-המשפט בשעה שקבע את מסגרת איזון משאבי הצדדים ועליו מתבסס הסכם הגירושין דרישת האישה וב"כ להוספת המוניטין לאיזון, היא חסרת כל תוקף משפטי.
לדבריהם, השופטת בעצמה לאחר זמן בשיחה מזדמנת שלא במסגרת הדיון, התבטאה בפניהם שנושא המוניטין אינו בכלל החישוב האקטוארי.

תגובת הנתבעת וב"כ מסתכמים בנקודות הבאות:
א. חוסר תום-לב מצד התובע. שהרי המומחה הראשון שמונה על-ידי בית-המשפט חישב באקטואריה את המוניטין העסקי של הבעל (משרד אדריכלות) והתובע לא רק שלא הביע התנגדות אלא שיתף פעולה עימו.
ב. החלטת בית-המשפט הקובעת שבמסגרת האקטואריה יבדקו הזכויות שנצברו במקומות עבודה שונים, והרי ברור שנושא המוניטין הוא חלק בלתי-נפרד ממקום עבודתו של התובע היינו המוניטין העסקי.
ג. אף מלשון הסכם הגירושין שנערך בפני בית-הדין משתמע שהאקטואריה כוללת את נושא המוניטין. שהרי בסעיף 5 להסכם נאמר "האקטואר יבדוק את כל צדדי הזכויות והחובות של הצדדים ויאזן ביניהם". כל צדדי הזכויות המשמעות היא כל זכויות מכל מין וסוג.
ד. לצורך אי הכללת המוניטין באיזון המשאבים דרוש ויתור מפורש מצד האישה, דבר שאינו קיים נהפוך הוא היא טענה לאורך כל ההליך כי יש לחשב את המוניטין.

הבחינה החוקית לצורך הכרעה:
ראשית דבר ברור לצדדים שחלוקת רכושם חייבת להתבצע על-פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "החוק"). כפי שכאמור קבע בית-המשפט. והצדדים הסכימו לכך במסגרת הסכם גירושין. שניתן לו תוקף פסק-דין.
לגופו של חוק יחסי ממון עלינו לבחון, האם במסגרת איזון המשאבים נכלל או נגרע נושא המוניטין.
הסעיף בחוק העוסק בזכויות העומדות לאיזון עם התרת הנישואין הוא: סעיף 5(א) "עם התרת הנישואין... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי הזוג למעט..."
ובסעיף 5(ג): "בסעיף זה "כלל נכסי בני הזוג" - לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות".
בחלקו הראשון של סעיף 5(א) שעוסק בפירוט אותם נכסים שאינם בני איזון, לא נזכר שזכויות המוניטין אינם בני איזון. המשמעות היא שזכויות מוניטין נכללים "בכלל נכסי בני הזוג" שכל אחד מבני הזוג זכאי למחצית ערכם.
ניתן לכאורה להגדיר את מהותם של זכויות המוניטין, כזכויות עתידיות דהיינו נכס פאסיבי שעתיד להניב פירות מחמת ההשקעה של בעליו.
אם כך המקום המתאים לאיזכור זכויות המוניטין הוא בסעיף 5(ג) העוסק בזכויות כספיות וסוציאליות שאינם קיימים כיום, אלא עתידים לבוא, מכוח פרי עמלם של בני הזוג בתקופת הנישואין, אלא שבפירוט הזכויות העתידיות לא מופיע "מוניטין" המשתמע מכך שזכויות מוניטין או שאינם נכסים בני איזון. או שאינם מוגדרים כזכויות עתידיות ולכן נפקד מקומם בסעיף העוסק בזכויות עתידיות.
בהמשך לבחינת הנושא נפנה לסעיף 8 לחוק העוסק בסמכויות מיוחדות שהחוק מקנה לבתי-הדין ובתי-המשפט במסגרת חוק יחסי ממון:
"ראה בית-המשפט או בית-הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא לבקשת אחד מבני הזוג לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים."
ובסעיף קטן (2): "לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולל או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע, בהתחשב בין היתר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג".
פירושו של סעיף 8(2) לחוק הוא שיש לבית-הדין שיקול-דעת רחב לקבוע האם קיימים נסיבות מיוחדות המצדיקות שכלל נכסי בני הזוג לא יחולק בשווה, אלא שאחד מבני הזוג יקבל יותר בכלל נכסי בני הזוג. משום שלבן זוג השני עתידים להגיע נכסים לאחר התרת הנישואין מכוח כושר השתכרותו.
"כושר השתכרות" פירושו, הפוטנציאל האישי של בן הזוג, שמורכב ממספר משתנים והם: כשרונותיו המולדים, כשרונות נרכשים, המאמץ שהשקיע בלימודי ההשכלה וכן ברכישת המקצוע שבו הוא בחר ועוד מרכיבים.
בהצטרף כל המרכיבים הללו ביחד הם מייצרים את "ההון האנושי" שנצבר בו, שהוא המוניטין האישי שבסופו מניב את נכסי הקריירה.
החוק נותן לבית-הדין יכולת שיפוט [שיקול-דעת] להחליט האם להשאיר את נכסי הקריירה מה שמכונה במונחים המשפטיים מוניטין אישי כנכס אינדבידואלי, או להפכו לנכס [קולקטיבי] משותף לשני בני הזוג.
אולם, עסק שקיבל מוניטין מהותו שונה בזיקה לחוק. ולכן הוא אינו נכלל בסעיף 8(2) ואינו נתון לשיקול-דעתו של בית-הדין האם להשאירו באיזון נכסי בני הזוג או להוציאו.
מאידך כאמור המחוקק לא ראה צורך לפרט את המוניטין העסקי בסעיף הזכויות העתידיות.
צריך לומר שההגדרה המשפטית למהותו של מוניטין עסקי היא שזו השבחת הנכס. כמובן שהשבחת הנכס היא תולדה ממאמץ של בעל הנכס, שהוא בן הזוג, או מהשקעה משותפת של שני בני הזוג בתקופת הנישואין. אמנם השבחת הנכס שנוצרה במהלך תקופת הנישואין היא מהווה תוספת לנכס, אולם ניתן להתייחס אליה כעומדת בפני עצמה לצורך האיזון. ולכן השבחה שהיא תוצאה של השקעה של מי מבני הזוג בתקופת הנישואין, דינה להיות ברת-איזון ככלל נכסי בני הזוג.
וכך נפסק בפסק-דין של כב' השופטת מימון ב- תמ"ש (יר') 21342/04 א' ש' נ' ד' ש', תק-מש 2008(2), 551 (1008) (בעמ' 556 לפסק-הדין כותבת השופטת):
"השבחה הנובעת מעבודת בעל הנכס, בן זוגו או שני בני הזוג, או מהשקעת משאבים משותפים של בני הזוג, בתקופת הנישואין שונה כליל באופיה. תוצאת השקעת בני הזוג או אחד מהם אשר בגינה הושבח הנכס... ניתן להתייחס אליה לנכס בר איזון". וממשיכה שם השופטת "אכן אף אני סבורה כי הנסיבות האמורות מן הצדק לחלק את ההשבחה שווה בשווה בין בני הזוג, היות והיא הישג משותף שלהם..."
ובעמ' 568 לפסק-הדין היא מסכמת סוגיה זו:
"נראה לסיכום שגם בנסיבות בהן הושקעה עבודה ממשית על-ידי בעל הנכס, ורק על ידו, ובעקבות השקעה זו השביח הנכס, תיכלל ההשבחה באיזון הנכסים אף שהנכס עצמו יוותר מחוצה לו."
לחידוד הנושא ניתן להמחיש זאת, באופן שאף אם הנכס שהושבח היה שייך לאחד מבני הזוג ערב הנישואין, שכאמור בסעיף 5(א)(1) "נכסים שהיו להם ערב הנישואין אינם בני איזון". אם כן גוף הנכס לא יכלל במסגרת האיזון והשבחתו שנוצרה לאחר הנישואין עקב עבודת בן הזוג לאחר הנישואין כן תיכלל באיזון המשאבים.
זוהי מהותו של מוניטין עסקי בהתייחס לחוק יחסי ממון, השבחת הנכס.
השבחה זו כבר קיימת היום כמובן עם יכולת תפוקה מצטברת. ולכן הוא אינו בקטגוריה של פירות עתידיים שהם זכויות שכיום לא ניתן לממש אותם במלואם, אלא רק בעתיד עת הגיע זמן פרעונם.
ובשונה ממוניטין אישי שהם נכסי קריירה שיתכן שטרם ניתן לממשם, משום שבן הזוג טרם הפיק את התוצרת שהיא באופן חלקי פרי לימודיו, או טרם מיצה את כשרונותיו האישיים או קידומו האישי לכן הם מופיעים לצד נכסים עתידיים.

המסקנה האופרטיבית הנגזרת מהחוק:
ערך מוניטין עסקי כלול בכלל נכסי בני הזוג לצורך איזון המשאבים, מעצם טיבו של החוק, ככל נכס אחר שנצבר במהלך הנישואין המשותפים ואינו נתון לשיקול-דעת בית-הדין האם להוציאו מכלל נכסי בני הזוג לצורך האיזון על-פי חוק, כדוגמת מוניטין אישי. לכן לגבי מוניטין עסקי חל סעיף 5(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג האומר "נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם" כלומר אם היתה הסכמה מפורשת בכתב בין בני הזוג לגרוע נכס מסויים, הרי שהחוק לאיזון המשאבים לא יחול לגביו. אבל כל עוד לא היתה הסכמה בכתב לאי-איזון הנכס, אף אם קיימים הוכחות להצהרת כוונות לא יועיל, והנכס יאוזן.
במקרה דנן אין שום הסכמה מפורשת בכתב להוציא את המוניטין העסקי מכלל נכסי האיזון.
לפיכך המוניטין העסקי יכלל באקטואריה לצורך חישובו במסגרת איזון המשאבים.

לאור האמור ולאחר העיון בחומר המשפטי בית-הדין מחליט כדלקמן:
א. המוניטין העסקי של התובע (משרד האדריכלות), יחושב על-ידי האקטואר המכריע במסגרת איזון משאבי הצדדים, ויאוזן ביניהם.
ב. לאור הנסיבות הקיימות בתיק זה בית-הדין קובע שאין לאזן את המוניטין האישי.
ג. על האקטואר המכריע לחשב את ערך המוניטין העסקי אך ורק לתקופה שממועד הנישואין 15.12.82 ועד מועד הקרע 22.5.05.
ד. על הצדדים וב"כ להעביר לאלתר עותק מהחלטה זו והחלטת בית-הדין מיום י"א טבת התש"ע 28.12.09 לרו"ח האקטואר [...].
ה. מבוקש מהאקטואר לפעול בהתאם להנחיות בית-הדין ולהעביר לבית-הדין חוות-דעת בתוך 60 יום.
ו. על הצדדים וב"כ לשתף פעולה ככל הנדרש עם האקטואר."

4. אומנם חברה מוגדרת כגוף משפטי בפני עצמו, אולם ברור שבעל מניות בחברה הינו "בעל רכוש", ואין ספק כי המקום לדון בבעלות על מניות של בעל או אישה בחברה הינו בערכאה הדנה על כלל העניינים הרכושיים של בני הזוג
בתיק מספר (אש') 77414/1 {פלוני נ' פלונית, פדאור (2010)} קבע בית-הדין {מפי הרב יצחק רבינוביץ – דיין}:

"בפני בית-הדין הוגשה תביעה לגירושין של הבעל-התובע ביום 15.11.09 בה כרך את העניינים הניתנים לכריכה.
הצדדים אינם חלוקים בכך שהתביעה לגירושין הוגשה בכנות וכדין וכי העניינים הניתנים לכריכה נכרכו כדין ובכנות.
על-שם הבעל 10% מניות בחברה משפחתית הקרויה בשם [...] בע"מ המספקת [...] ועוסקת גם בממכר [...], ובמסגרת תביעתו לגירושין ביקש הבעל לדון גם בעניין חברה זו.
האישה הגישה תביעת רכוש לבית-המשפט לענייני משפחה באשדוד ביום 24.12.09 כנגד הבעל בעניין החברה הנ"ל וכנגד החברה שחלקה בשליטתו וחלקה בשליטת צד שלישי.
ב"כ הנתבעת טוען, כי "חברה" הינה ישות משפטית נבדלת ונחשבת כצד ג' לכל דבר ועניין, כפי שנכתב בסעיף 4 לחוק החברות כי "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות ..." ומצטט פסק-דין של בית-המשפט (ע"א 90/52 חברת חלקה 32 נ' בני עקיבא) בו נכתב כי "המושג אישיות משפטית הוא פיקציה משפטית שבאה להעניק לגוף המורכב מבני אדם שונים "תכונות אישיות". בתוקף פיקציה זו לגוף משפטי קיום נבדל. הוא אינו זיהה עם כל אחד מבני אדם ולא עם כלל בני אדם שמהם הוא מורכב, יש לו זכויות משלו, רצון משלו, רכוש משלו, וכל הנ"ל אינו מזדהה עם זכויות רכוש ורצון של כל אחד מחבריו ולא של כלל חבריו".
כמו כן, ציטט ב"כ הנתבעת עוד פסקי-דין ברוח זו מהן עולה כי חברה נחשבת לישות נפרדת. ולפיכך טוען כי היות ולבית-הדין הרבני יש זכות לדון אך ורק בענייני בני הזוג ולא בתביעות שכנגד צדדים שלישיים אין לבית-הדין הרבני סמכות לדון בענייני החברה.
בדיון שהתקיים ב- 3.3.10 נטענו הדברים בעל-פה על-ידי ב"כ הנתבעת, וב"כ התובע הגיב, כי אם נקבל טענה זו אזי הוצאנו מגדר סמכותו של בית-הדין הרבני את כל התיקים של מי מבעלי הדין שיש לו מניות בחברה ולא לכך התכוון המחוקק בסעיף 3 לחוק השיפוט הרבני.
והנה, אם נקבל את דבריו של ב"כ הנתבעת אזי גם לבית-המשפט לענייני משפחה לא תהיה הסמכות לדון בנוגע לבעלות על המניות בחברה, שהרי לבית-המשפט לענייני משפחה אין סמכות לדון בנוגע לצד שלישי כי אם לאחר שיצורף בתביעה לבן משפחה, ובנידונינו הסמכות לדון בבן משפחה הינה של בית-הדין הרבני ולפיכך אין מקום לידון בעניינה של החברה בבית-המשפט לענייני משפחה כפי שתבע ב"כ הנתבעת.
ובעצם העניין, בית-הדין סבור כי הסכמות לדון בעניין זכויותיו של הבעל במניות החברה נתונה לבית-הדין הרבני.
לבית-הדין הרבני ניתנה הסמכות לדון בכל ענייני רכוש שבבעלות בני זוג כאשר עניינם נכרך בתביעת גירושין כולל בעניין בעלות על מניות בחברה בע"מ.
אמנם חברה מוגדרת כגוף משפטי בפני עצמו, אולם ברור שבעל מניות בחברה הינו "בעל רכוש", ואין ספק כי המקום לדון בבעלות על מניות של בעל או אישה בחברה הינו בערכאה הדנה על כלל העניינים הרכושיים של בני הזוג, וכתוצאה מכך ה"חברה" כישות משפטית נפרדת מחוייבת לפעול על-פי הוראות פסק-הדין, ואם לא תעשה כך יש לתובעה בערכאה המתאימה.

לאור האמור, מחליט בית-הדין כי הסמכות לדון בנוגע לזכויותיהם של הבעל והאישה במניות חברת "[...] בע"מ" נתונה לבית-הדין הרבני."

5. תביעת אישה לביטול הסכם טרום-הנישואין שנחתם בין הצדדים - דחייתה
בתיק מס' 2535-24-1 (ח') {פלוני נ' פלונית, פדאור (2010)} קבע בית-הדין {כב' הדיינים: הרב מימון נהרי, אב"ד; הרב יוסף יגודה, דיין; הרב אברהם מייזלס, דיין}:

"בהמשך להחלטת בית-הדין מיום י' כסלו התשס"ט 7.12.08 עומדות בפנינו שלוש שאלות/תביעות מרכזיות להכרעתנו.
א. שאלת תוקפו של ההסכם שנחתם בין הצדדים טרם נישואיהם. והנגזר מכך, זכויות האישה במחצית מזכויות הבעל, ורכושו, הכולל דירה בעיר ק' ט', ומזונותיה, מיום הפירוד.
ב. תביעת הבעל וב"כ לחיוב האישה בגט, והטלת צווי הגבלה באם תסרב האישה לקבל גט.
ג. תביעת האישה לחייב את הבעל בכתובה ובפיצוי.
הצדדים וב"כ המציאו לבית-הדין את סיכומיהם בצירוף אסמכתאות.
התקיימו מספר רב של דיונים הן בהרכב קמא והן בהרכבו הנוכחי של בית-הדין במהלכם נשמעו עדותם של שלושה עורכי-דין שהיה להם קשר ישיר עם הצדדים בנוגע להסכם.
הצדדים וב"כ היו בבית-הדין הגדול בערעור שהגישה האישה וב"כ על החלטות בית-הדין בהרכב קמא.
כמו כן התנהלו דיונים רכושיים בבית-המשפט שעיקרן תביעת בתו של הבעל כנגד האישה לסילוקה מהדירה הרשומה על-שמה בטבעון, ותביעה נגדית של האישה להכרה בזכותה בדירה זו.
שתי התביעות הללו נדחו, ובית-המשפט הותיר לבית-הדין את הסמכות לדון בחלוקת הרכוש כולל זכות האישה בדירה זו.
בית-הדין הציע לצדדים וב"כ מספר פעמים להגיע לפשרה ואף ישב עם באי-כוחם במטרה לקרב בין העמדות ולהגיע להסכם אולם הדבר לא צלח.

נקדים תקציר עובדתי הרלוונטי למתן החלטתי העולה מן החומר הרב שהצטבר בתיקים
א. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בתאריך 7.02.00.
ב. לשני הצדדים אלו הם נישואין שניים ולכל אחד מהם שלושה ילדים מנישואין קודמים.
ג. לצדדים אין ילדים משותפים.
ד. הצדדים פרודים זה מזה כחמש שנים.
ה. הבעל עזב את הבית. הוא פתח תיק תביעה לגירושין, לדבריו, בגין התנהגותה של האישה הכוללת קללות, סחטנות, אי-קיום יחסי אישות. לדברי האישה, הבעל נתן עינו באישה אחרת אשר חמדה את כספו, האישה פתחה תיק תביעה לשלום-בית.
ו. הצדדים חתמו על הסכם חמשה ימים קודם נישואיהם במסגרתו נקבעו הסדרים רכושיים/זכויות/מזונות אישה והתנאים למקרה בו יבקש מי מהצדדים להתגרש.
ז. ההסכם נערך בסיועו של עורך-הדין פ' ע' (אחיין של הבעל) ואושר על-ידי עורך-הדין צ' וקסמן נוטריון לאחר שהצדדים חתמו בפניו.
ח. מעדותו של הנוטריון עולה כי הצדדים קראו את ההסכם נשאלו אם הבינו אותו כמקובל וכן קבלו עותק מההסכם.
ט. מעדותו של עורך-הדין צ' קלאוזנר עולה כי האישה התייעצה עמו קודם חתימתה על ההסכם, לכל הפחות בנוגע להיפרדה הרכושית שיש בו.
י. האישה לא בקשה את ביטולו של ההסכם במשך כחמש שנים עד למשבר שפרץ ביניהם.
יא. ההסכם קובע הפרדה רכושית בכל הקשור לנכסים וזכויות הצדדים, אלא-אם-כן השקיעו הצדדים ורכשו נכס במשותף שנרשם על שמם לאחר הנישואין.
יב. אין רכוש/נכס/עסק הרשום על-שם שני הצדדים.
יג. קיים רכוש וחברה הרשומים על-שם הבעל.
יד. לצדדים חשבונות בנק נפרדים טרם נישואיהם לשם הפקידו משכורתם וחסכונות גם לאחר הנישואין.
טו. הבעל שילם את הוצאות הבית השוטפות בדרך-כלל באמצעות חשבון העסק וכן את צרכי האישה ובתה (ראה פרוטוקול בית-המשפט מיום 27.12.06 עמוד 65).
טז. האישה משתכרת כשלושת אלפים ש"ח לחודש, לדבריה.
יז. האישה חסכה כחמש מאות ש"ח לחודש ממשכורתה, יש לה קרן השתלמות, ביטוח חיים בשווי השנוי במחלוקת. לדברי האישה וב"כ כשלושים אלף ש"ח, לדברי הבעל וב"כ כמאה שישים וחמש אלף ש"ח.
יח. שווי נכסיו, זכויותיו ומשכורתו של הבעל שנוי במחלוקת לדברי האישה וב"כ מליונים רבים, לדברי הבעל וב"כ, הבעל שותף בחברה שיש לה חובות גדולים.
יט. בית-הדין קמא פסק שלאישה לא מגיע מזונות.
כ. האישה ערערה על החלטה זו, ובית-הדין הגדול החזיר את התיק לבית-הדין בהרכבו הנוכחי שידון בשאלת תוקפו של ההסכם, מאחר ולשאלה זו יש השלכה גם כלפי תביעת האישה למזונות.
כא. בית-הדין קמא הוציא פסק-דין לפני כשלוש שנים שעל הצדדים להתגרש.
כב. האישה וב"כ ערערו על החלטה זו וערעורם נדחה. ראה החלטת בית-הדין הגדול מיום ז' אדר א' התשס"ח 13.02.08.
כג. הצדדים חיו יחד מספר שנים קודם הנישואין.
ע"כ תקציר עובדתי.

להלן טיעוני האישה וב"כ המרכזיים לביטול ההסכם:
שלוש טענות מרכזיות הועלו במסגרת סיכומיה והחומר הנלווה אליו.
א. טעות מצדה של האישה, הטעיה מצד הבעל, הדברים הללו מהווים פגם בכריתת ההסכם.
ב. עילת העושק המעוגנת בסעיף 18 לחוק החוזים בו נעשתה התקשורת (צ.ל. התקשרות) בחוזה, עקב ניצול מצוקה, חולשה שכלית, או גופנית או חוסר ניסיון, תנאי חוזה גרועים במדה בלתי סבירה מן המקובל.
ג. בסעיף 5 להסכם נאמר כי הבעל מחוייב במזונות אישה "לפי רצונו בלבד". דבר זה נוגד דין תורה והכתובה עליה חתם הבעל לאחר ההסכם ויש לפעול בהתאם להתחייבותו בכתובה המבטלת את ההסכם.

כרקע להוכחת טיעוניה, בסעיפים א'-ב' מציינת היא מספר עובדות:
א. האישה היתה והינה אשת חיל נאמנה לבעלה.
ב. האישה נתנה אמון בבעלה, לא בדקה חשבונות.
ג. אשת בית תמימה חונכה מקטנות ללכת אחר הבעל וכך עשתה.
ד. האישה לא קבלה ייעוץ משפטי, זמן לשקול את העניין ו/או לעיין בו כראוי.
ה. ההסכם נחתם מספר ימים קודם החתונה, כאשר כל מעייניה של האישה נתונים אך ורק לחתונה, בעקבות כך האישה היתה מתוחה נפשית, נרגשת, וזהו ההסכם הראשון עליו היא חתמה.
ו. ההסכם נערך על-ידי עורך-הדין פיני ענתבי אחיינו של הבעל שדאג לבעל ונישל אותה, לדבריה העדים שהופיעו בבית-הדין אינם אובייקטיביים וקשורים בדרך כזו או אחרת לבעל וב"כ.
ז. הבעל הציג לה מצג כביכול שדואג לעתידה הכלכלי בהעברת זכויותיו בביטוח החיים שלו על שמה לאחר מותו.
ח. הבעל איש עסקים ממולח הבקי ברזי המשפט ניצל את תמימותה של האישה ומעל באימונה, מציינת להחלטת בית-המשפט בו ציינה כב' השופטת צ' קינן מיום 13.06.07 עמוד 82.
ט. כהוכחה לטיעון ב' ציינה כי בהסכם ויתרה האישה ויתור גורף על כל זכויותיה בתמורה לפדיון פוליסת הביטוח שלבסוף לא הועברה אליה. הסכם כזה אינו מוסרי נוגד את חוק כבוד האדם וחירותו, את תקנת הציבור בהיותו גוזל מהאישה את זכויותיה המגיעות לה על-פי חוק יחסי ממון, לוקה בחוסר תום-לב ובכוונת זדון לרמות ולהטעות.
י. הוכחה נוספת מבקשת היא לראות בהחלטת בית-המשפט מיום 13.06.07 בו דחתה השופטת את תביעת הבעל בשם בתו לסילוק האישה מהדירה בקריית טבעון, והכירה בזכותה בדירה זו מעצם קביעתה שהדירה שייכת לבעל וזיקתה של האישה לבית תידון בבית-הדין.
יא. הוכחה נוספת מבקשת היא מבית-הדין לראות מעצם חתימת הצדדים על שרטוטי תכנית הבניה של הדירה הנ"ל כאומדן דעת של הצדדים לפיה לאישה זכויות בדירה זו.
באשר לשאלה המתעוררת מדוע נזכרה האישה לתבוע ביטול ההסכם רק לאחר מספר שנים הפנתה לדברי האישה מפרוטוקול הדיון בבית-המשפט ובו אמרה:
"קראתי את ההסכם ונחרדתי וכשישבתי לדבר איתו אמרתי לו זאת, והוא אמר לי שהוא יבטל את ההסכם ויצרף אותי לירושה."
יצויין כי הדברים נאמרו בהקשר לגרסתה לפיה מצאה את ההסכם בכיס מעילו של הבעל בשנת 2003-2002.
ע"כ תקציר טיעוני האישה וב"כ.

להלן טיעוני ותגובת הבעל וב"כ:
א. לצדדים אלו הם נישואין שניים, וכמקובל במקרים אלו ערכו הסכם, במסגרתו קבעו במפורש כי המדובר בנישואי נוחות וכאשר צד יבקש להתיר את קשר הנישואין באמצעות הודעת פירוד, לא יעמוד הצד השני בדרכו כך עוגנה הסכמה זו בסעיף 6 א' להסכם. על רקע זה הסכימו הצדדים להיפרדה רכושית, למעט נכסים שיירכשו במשותף לאחר הנישואים ויירשמו על-שמם.
אסמכתא לכך ציטט מפסקי-דין של הרב דיכובסקי שליט"א בשבתו בבית-הדין הגדול, בפסקי-הדין הללו ניתח הרב שליט"א את כוונתם ואומד-דעתם של בני זוג הבאים למסד את נישואיהם במערכת נישואין שניה כדי להבטיח את עתידם עתיד רכושם ועתיד ילדיהם.
בהתאם לכך מבקש הוא מבית-הדין לראות בתביעתו לגירושין מיום 3.08.05 כהודעת פירוד לאישה ולאכוף עליה את ההסכם.
ב. מעדויות של העדים (ענתבי שערך את ההסכם ווקסמן הנוטריון שאשרו) עולה כי הצדדים קראו את ההסכם, ההסכם הוקרא להם נמסר לידם במעמד החתימה ולא כפי שטענה האישה (בבית-המשפט) כי רק לאחר מספר שנים גילתה אותו בכיס מעילו של הבעל.
ג. האישור הנוטריוני מלמד על גמירות-דעת מאחר ונעשה על-ידי נוטריון מקצועי מהימן עם ניסיון רב שנים שקיימת כלפיו חזקה משפטית שעשה מלאכתו נאמנה, מצרף אסמכתאות משפטיות ופסק-דין של בית-הדין הרבני נתניה. לדבריו העד אין לו כל עניין עם הצדדים, מכחיש טענות האישה וב"כ כי הוא מקושר אליו ואל הבעל.
ד. האישה יצרה קשר עם עורך-הדין קלאוזנר טרם חתימה על ההסכם וכפי שהעיד בבית-הדין סיפרה לו שהבעל רוצה למסד את היחסים ביניהם ומבקש שתחתום על הסכם ממון והפרדה רכושית.
לעדות זו מבקש הוא מבית-הדין לייחס משקל רב בהיותו עד שהוזמן מטעם האישה וב"כ.
ה. באשר לטענות האישה וב"כ לטעות הטעיה/עושק, מציין הוא לסעיף 15 לחוק החוזים בו נקבעה הגדרת "הטעיה": "לרבות אי-גילויין של עובדות אשר לפי דין לפי נוהג לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".
לדבריו, האישה וב"כ לא הרימו את נטל ההוכחה לאמור בסעיף זה. אדרבא, לדבריהם, מדובר באשר בוגרת, גרושה, עם ניסיון חיים, הנסיבות העובדתיות הללו בצירוף העדויות של העדים יוצרות מארג אחד של הוכחות כנגד טענות האישה וב"כ.
ו. באשר לטענת עושק, טוען הבעל וב"כ, כי הוראות ההסכם אינם מקפחות את האישה. סעיף 8 בהסכם מדבר על הטבה שהאישה מקבלת והיא פרמית הבעל בפוליסת הביטוח. כמו כן הבעל התחייב במזונותיה ובמזונות בתה הקטינה וכן כל רכוש אשר יירכש מיום אישור ההסכם ממקורות מימון משותפים יהווה רכוש משותף בחלקים יחסיים למקורות המימון.
הסעיפים הללו מטיבים עם האישה ובתה ואינם מקפחים אותה כלל.
ז. הפרדה רכושית נהוגה בנישואין שניים כדבר שבשיגרה והדבר מעוגן בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון.
ח. העובדה שהאישה קבלה עותק מההסכם כבר בעת החתימה ולא פעלה מאז לביטולו, משמעותה, כי זכות הביטול גם אם היתה קיימת, אינה קיימת יותר וכפי שנאמר בסעיף 20 לחוק החוזים, שהביטול צריך להיעשות "תוך זמן סביר" לדבריו, שיהוי של כחמש שנים, לכל הדיעות הינו מעבר לזמן סביר, המאפשר ביטולו של הסכם.
ט. האישה לא השקיעה בנכסים הרשומים על-שם הבעל כלל, כולל הבית בקרית טבעון הרשום ע"ש בתו של הבעל ונקנה מגלגולי דירות שהיו בעבר לבעל עוד טרם הנישואין.
(צירף פרוטוקול בית-המשפט בו הודתה האישה בכך שלא השקיעה).
י. הצדדים שמרו על הפרדה רכושית בהתאם להסכם, מלאו אחר הוראותיו, הכוללות הפקדת משכורתם וחסכונותיהם בחשבונות הנפרדים שהיו להם טרם הנישואים.
הבעל שילם את הוצאות הבית ודאג לצרכי האישה ובתה הקטינה. הבעל פעל לרישום האישה כמוטבה בפוליסת הביטוח שלו (צירף מסמך המלצה).
יא. באשר לפרשנות ההסכם. ההסכם קובע בפירוש כי לכל צד הזכות לעשות בקניינו כרצונו ובנספח צויין במפורש מהו הרכוש הנפרד של כל צד.
בסעיף 3 ד' נאמר:
"כל צד יהא רשאי לעשות ברכושו הנפרד כל פעולה שהיא לפי שיקול-דעתו, והצד השני מצהיר כי אין לו ולא יהיה לו כלפי הצד האחר ו/או יורשיו כל תביעה ו/או טענה ו/או זכות מכל מין וסוג שהוא בכל עת שהיא לגבי הרכוש הנפרד ו/או הפירות ו/או הרווחים שיצטברו בעתיד מרכוש זה ו/או ממימוש הרכוש הנ"ל."
מכאן מבקש הוא להסיק שאין לאישה כל טענה לזכות ברווחי החברה בה הוא שותף, בזכויותיו ממקום עבודתו, או ברווחיו מכל נכס אחד הרשום על-שמו ומוגדר כרכוש נפרד.
בסעיף 3 ה' ו- 3 ו' נקבע במפורש כי רק רכוש שיירכש על-ידי שני הצדדים במימון משותף ויירשם על-שמם יהיה שייך לשניהם.
מכאן מבקש הוא להסיק שהדירה בקריית טבעון בכל מקרה אינה שייכת לאישה.
לסיכום: מבקש מבית-הדין לקבוע כי ההסכם בר-תוקף, ובהתאם לכך לדחות טענת האישה למזונות, מחצית מרכוש הרשום על-שם הבעל, מחצית מזכויותיו, וכן לבטל את העיקולים על נכסי הבעל שהוטלו על-ידי בית-הדין לבקשת האישה ולחייב את האישה להתגרש.
ע"כ תקציר טיעוני הבעל וב"כ.
לאחר העיון בטיעוני הצדדים וב"כ ושיקול-הדעת הנדרש לנסיבות העובדתיות המתוארות בריש דברינו, נראה לי כי יש לקבל את עמדת הבעל וב"כ בדבר תקפותו של ההסכם על כל המשתמע מכך. ומאידך, לקבל עקרונית את עמדת האישה וב"כ, לחייב את הבעל בתשלום הכתובה וכן בפיצוי בסכום שיניח את דעת בית-הדין. עם זאת להורות לצדדים להתגרש.
בנימוקיי להחלטה זו אקצר במסכת העובדות המפורטת ובהיבט המשפטי והתחוקתי שניתן על-ידי הצדדים וב"כ. ומאידך, ארחיב בהיבט ההלכתי ובמשקל שיש לתת לטיעון השלישי שהוזכר על-ידי האישה וב"כ בסיכומיה, ולא ניתן לו מענה על-ידי הבעל וב"כ בסיכומיו ובתגובותיו.

אציין את העובדות הנדרשות להיבט ההלכתי שהן:
א. ההסכם נחתם על-ידי הצדדים בנוכחות נוטריון שחזקה עליו שעשתה מלאכתו נאמנה שכן הוא בגדר אומן, ובמקרה כזה קיים הכלל הלכתי "חזקה אומן לא מרע אומנותיה", כלומר עומדת לכל אומן החזקה שלא יקלקל את מקצועו, ק"ו כאשר גם מעדותו של עורך-הדין קלאוזנר עולה שהאישה נועצה עמו ולא יתכן להטיל דופי בכל העדים.
ב. הצדדים קראו את ההסכם הבינו אותו וחתמו עליו בנוכחות נוטריון מרצונם החופשי וכפי שהצהירו בפניו. בעניין זה ההלכה קובעת בבירור כי החותם על מסמך/הסכם/שטר, אינו נאמן לטעון לא קראתי, לא הבנתי, לא דקדקתי, וגם אם אינו מבין לשון השטר מתחייב הוא במה שכתוב בו, ק"ו כאשר הוא מבין ויודע משמעותו. ראה טושו"ע חו"מ סימנים מ"ה סעיף ג' ובסמ"ע שם, סימן ס"א סעיפים י"ג-ט"ו ובנו"כ, טושו"ע אה"ע סוף סימן ס"ו, וכבר דנו על כך רבים מן הפדרי"ם גם אנוכי נדרשתי לכך לא מעט וכפי שציטט ב"כ הבעל בסיכומיו קטע מפסק-דין שכתבתי מיום ב' ניסן התשס"ה.
ג. האישה חוותה בעבר הליך גירושין וסביר להניח שעברה הליך הסכם גירושין חתמה עליו וככל הנראה אושר בערכאה שיפוטית, כך שחתימתה על הסכם זה אינו הסכם ראשון כפי שטענה. בית-הדין מתרשם כי המדובר באישה בוגרת בעלת ניסיון בהסכם אחד לפחות נראית משכילה ונורמטיבית לחלוטין.
ד. בנוסף, מעדותו של עורך-הדין קלאוזנר עולה כי האישה ידעה כי היא עומדת לחתום על הסכם ובו הפרדה רכושית ובידה היתה הבחירה להסכים או לא להסכים לכך.
ה. הצדדים ביצעו בפועל את הוראות ההסכם וכפי שציין הבעל וב"כ, ההפרדה הרכושית התבצעה במלואה לאחר ההסכם. העובדה, כי האישה נזכרה לבקש את ביטול ההסכם שנים מספר לאחר חתימתה עליו, ולאחר ביצועו בפועל, ללא הסבר המניח את דעת בית-הדין ובניגוד לדברי עורך-הדין וקסמן, מראים בעליל שאין בטענותיה ממש, גם אם נקבל חלק מדבריה מתוך זהירות יתירה. עדיין על-פי כללי ההלכה הנקוטים בידינו אין להוציא ממון מהבעל על-יסוד הטענות הללו. לו היינו נעתרים לבקשה זו, היינו מוצאים עצמנו עוסקים חדשות לבקרים בתביעות מעין אלו, ולא לכך נועד הצורך באישור הסכם חתום בנוכחות נוטריון או ערכאה שיפוטית.
ו. גם אם נקבל את דברי האישה, שהבעל לא רשם אותה בפועל כמוטבת, בפוליסת הביטוח שלו כפי שהתחייב, ומשכך טוענת שיש לבטלו, לדעתי אין בטענה זו לבטל את ההסכם, שכן כל הסכם מטיבו וטבעו הינו הסכם פשרה, ומשכך חל עליו הדין שנפסק בטושו"ע חו"מ סימן י"ב ובנו"כ שם, שבפשרה אם ביצעו הצדדים חלקים ממנה לא ניתן לחזור ולבטלה.
דברים מפורשים על כך כתב שם בערוך השולחן סעיף י"ד וז"ל:
"מה שאמרנו בפשרה צריכה קנין, היינו דווקא כשלא קיימו עדיין את הפסק של הפשרנים. אבל כשקיימו את הפסק כגון... אין יכולים לחזור אף בלא קנין, וכהאי גוונא בשאר דברים בקיום הפסק הוא יותר טוב מקנין, ואם מקצת הפסק קיימו ומקצת לא קיימו עדיין, ורוצה אחד מהן לחזור בו על מה שלא נתקיים אינו יכול לחזור, דהמקצת שקיים לא גרע מקנין."
הדברים הללו תקפים שבעתיים במקרה דנן בו נעשה קנין "סיטומתא" בחתימת הצדדים ועצם ביצוע חלקים מההסכם גם אם לא כולו כפי שטוענת האישה עדיין אין בטענתה כדי לבטלו.

לסיכום:
טענת האישה וב"כ לטעות מצידה של האישה נדחית בנסיבות הללו. ובאשר לטענתה להטעיה / עושק מצידו של הבעל:
בית-הדין בתוך עמו יושב ומאשר הסכמים מעין אלו לרוב, הסכם המדבר על הפרדה רכושית אינו חריג להסכמים בין צדדים בנישואין שניים שנעשים מטעמי נוחות כאשר הצדדים עדיין חוששים זה מזה וכל אחד בא עם מטענו מהסכם גירושין קודם, מה גם שבהסכם התחייב לבתה של האישה מזונות שאינו מחוייב בהן כלל, מקנה לאישה באופן חד-צדדי זכויות בפוליסת הביטוח מנהלים שלו לאחר מותו.
קשה להבין מהיכן נלקחה טענה זו וכי לב"כ האישה המלומדת לא ידוע מנוהג זה המקובל בחברה בת ימינו.
יפים הם דברי הגר"ש דיכובסקי בפסקי-הדין שצוטטו בסיכומי ב"כ האישה וכל המוסיף עליהם גורע.
פטור אנוכי מלהיכנס לשאלת ההשקעה בנכסים הרשומים על-שם הבעל ובגלגולי מימון רכישת הדירה בק' ט'.
הדברים הללו מתייתרים למקרא סעיף 3 תת-סעיף ז' המבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים את כוונת הצדדים בעת חתימתם על השטר.
בסעיף זה נאמר:
"למען הסר ספק, מובהר כי רק אותו רכוש אשר יהיה רשום על-שמות הצדדים ייחשב כרכוש משותף לצדדים, כאשר לכל אחד מחצית מהזכויות ברכוש זה, וזאת אך ורק כלפי נכסים שיהיו רשומים כנכסים משותפים ללא ציון חלקיהם."
סעיף זה מבטא באופן הברור ביותר שאך ורק רכוש הרשום על-שם שני הצדדים ייחשב כרכוש משותף.
מה ערך יש למקורות המימון של הדירה ב- ק' ט' או לחתימת הצדדים על תכניות שרטוט של דירה זו כדי לזכות את האישה במחצית הזכויות בדירה למקרא סעיף זה.
גם העובדה שבית-המשפט קובע בהחלטתו שהדירה שייכת לבעל ולא לבתו למרות שהדירה רשומה על-שמה, אין בה כדי לזכותה במחצית מהדירה או תמורתה.
בית-המשפט נקט בזהירות והעביר את ההחלטה בעניין לבית-הדין באשר הנושא בסמכותו של בית-הדין במסגרת חלוקת הרכוש בהתאם להסכם, וכל הבנה אחרת בהחלטת בית-המשפט הינה מוטעית.
הנימוקים ההלכתיים הללו המתבססים על העובדות שציינו די בהן כדי לדחות את תביעת האישה וב"כ לביטול ההסכם, זאת בנוסף להיבט המשפטי תחוקתי שהעלה ב"כ הבעל בסיכומיו, ומסקנתו אחת שיש לדחות תביעה זו של האישה וב"כ.
לסיכום: אין תשתית עובדתית וראייתית לטענת האישה וב"כ לביטול ההסכם מטיעוני טעות/הטעיה/עושק הן מההיבט ההלכתי והן מההיבט המשפטי-תחוקתי.
עתה לבירור הטענה השלישית שהעלתה האישה וב"כ בסיכומיה ומשום מה התעלם ממנה הבעל וב"כ.
בטענה זו גלומות שתי טענות: טענה א. סעיף 5 להסכם בו נאמר כי הבעל מחוייב במזונות לפי רצונו בלבד נוגד לדין התורה והתחייבות הבעל בכתובה שחתם לאחר מכן בהן הוא מחוייב במזונות אשתו בהתאם לרמתו הכלכלית ולא בהתאם לרצונו וזאת על-פי הכלל ההלכתי שנקבע על-ידי חז"ל "בעלייתו של בעל" כלומר שהבעל מחוייב להעלות את רמתה הכלכלית של האישה לרמתו שלו ולכן ההסכם בטל.
טענה שניה הבעל חתם על התחייבותו למזונות אישה בכתובה ללא תנאים ומגבלות. התחייבות זו שבאה אחר ההסכם, היא זו שמחייבת את הבעל ולא ההסכם, ובהתאם לכך יש לחייבו במזונות אישה מיום הפירוד ועד לסידור הגט, בטענה זו רוצה האישה וב"כ לטעון אך ורק בעניין תביעתה למזונות ולא לתביעתה לחלוקת רכוש וזכויות הבעל.

לדעתי, יש לדחות טענות אלו מן הנימוקים כדלהלן:
המעיין בסעיף 5 יראה כי התחייבות הבעל אינה מתייחסת אך ורק למזונות אישה אלא גם למזונות בתה הקטינה כך שניתן ליחס את המשך המשפט בהתאם ליכולתו ועל-פי רצונו, בהקשר להתחייבות הבעל למזונות בת האישה, כלפיה אינו מחוייב לא מדין תורה ולא מתנאי הכתובה.
זאת ועוד, אין באמירה זו סתירה מפורשת לתנאי הכתובה שכן כתוב בה בהתאם ליכולתו וניתן לפרש זאת בהתאם לרמתו הכלכלית. כך שהמשך המשפט על-פי רצונו בלבד אינו בהכרח מתייחס לאישה, אלא לבת האישה. ובכל מקרה כאשר מוצאים לכאורה סתירה בין שתי לשונות בשטר/הסכם, מפרשים את השטר/הסכם, באופן שלא יסתור וכפי שנפסק בטושו"ע חו"מ סימן מ"ב, סעיף ה' ובנו"כ שם, עוד ניתן להסביר שבהתאם לרצונו הכוונה שתינתן לו האפשרות לטענת צאי מעשה ידייך בהתאם לכללי ההלכה.
ולדעת הסמ"ע סק"י (בשם הדרכי משה וב"י) ניתן לפרש כן אף כשהפירוש דחוק.
ובאשר לטענה השניה הגלומה בטיעון זה, כבר פסקו הפוסקים במחלוקת זו של ר"מ ור' יהודה (ראה כתובות נ"ו ע"א) כר' יהודה שכל תנאי שבממון תנאו קיים ובהתאם לזה נפסק בטושו"ע אבה"ע (סימן ס"ט סעיף ו') בהקשר לחיובי בעל כלפי אשתו בזה"ל "התנה הבעל (קודם הנישואין) שלא יתחייב באחד מהדברים שהוא חייב בהם, או שהתנית האישה שלא יזכה הבעל באחד מהדברים שהוא זוכה בהם, התנאי קיים".
הלכה זו שוויונית היא הן כלפי החיובים שהבעל מתחייב לאישה עם נישואיו לאישה והן באשר לזכויותיו כמו מעשה ידיה. וכל זאת בענייני הממון שבניהם, כלפיהם בלבד נפסק כל תנאי שבממון תנאו קיים, וכמו שהבעל לא יכול לתבוע מהאישה את מעשה ידיה בהתאם לכתובה מאחר וחתם על הסכם הממון, כמו כן גם האישה לא יכולה לתבוע ממנו מזונות בהתאם לכתובה ובניגוד לנאמר בהסכם.

לסיכום: שתי הטענות הגלומות בטיעון השלישי שהעלתה האישה וב"כ נדחות. כך שנותרה על כנה החלטת בית-הדין בהרכב קמא לפיה אין מקום לחייב את הבעל במזונות אישה.
באשר לתביעת הבעל וב"כ לחייב את האישה בגט.
לדעתי יש להותיר את החלטת בית-הדין בהרכב קמא לפיה קבע כי על הצדדים להתגרש ולא בגדר המלצה גרידא, שכן פרק הזמן שחלף לא הטיב עם הצדדים. התפתחו יחסי עוינות קשים בגין התגוששותם בערכאות השונות והסיכוי לשלום-בית כדרישת האישה אפסי ובכל מקרה לא ניתן לצקת לתוכו תוכן מעשי כיום.
בית-הדין מקוה שהאישה תכבד החלטה זו של בית-הדין במלואה.
באשר לתביעת האישה לכתובה ולפיצוי ע"ס מיליון ש"ח.
בנוגע לכתובה אין מחלוקת על כך שהבעל מחוייב לשלם לאישה מלוא תשלום הכתובה על-סך עשרים ושישה אלף ש"ח.
ובאשר לבקשתה לפיצוי נוסף, ידועה מחלוקת הדיינים בשאלה זו, לפני קום המדינה מצאנו באוסף פסקי-דין מספר פסקי-דין שנכתבו על-ידי הרה"ר לישראל המחייבים את הבעל בפיצוי נוסף בהתאם לשיקול-דעת בית-הדין בכל מקרה לגופו.
אולם בשנים לאחר מכן לא נהגו רוב בתי-הדין לפסוק פיצויים נוספים ולמעט מספר פסקי-דין הרוב לא חייב.
הנושא נדוש רבות והרחיב על כך הגר"א שרמן שליט"א חבר בית-הדין הרבני הגדול במאמר מיוחד "היסודות בהלכה לפיצויי גירושין לאישה" פורסם בספר שורת הדין כרך י' מעמוד קכ"ד והלאה, לא המקום להאריך בעניין זה אולם נציין למסקנותיו הרלוונטיות למקרה דנן. שישנם שלושה סוגי פיצויים:
א. פיצויים הקשורים לביצוע הגירושין.
ב. פיצויים הקשורים לתחום הממוני רכושי.
ג. פיצויים הקשורים בירידת ערך שער המטבע.
באשר לפיצויים הקשורים לביצוע הגירושין והרלוונטיים למקרה דנן הסכים עמו מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב שליט"א שיש לחייב את הבעל.
במאמר זה הובאו דברי התעלומות לב, הרדב"ז, שו"ת גבעת פנחס ועוד ומסקנתם היא שכאשר הבעל תובע לחייב את אשתו בגט ללא עילה הלכתית מבוססת שיש לחייב בפיצוי נוסף חוץ מכתובתה.
לדבריהם, יש לחייב את הצדדים להתגרש ובמקביל לחייב את הבעל בפיצוי בהתחשב במצבו הכלכלי.
הנימוק המרכזי שעמד בפניהם היא טובת האיש שלא יהיה באיסור וטובת האישה שלא תהיה אלמנה חיה.
ומכאן למקרה דנן, האישה פתחה תיק תביעה לשלום-בית, גם בדיון האחרון שהתקיים בפנינו עדיין עמדה האישה על דרישה זו. אמנם בית-הדין בהרכב קמא כתב שאין מקום לשלום-בית אולם לא נוכל להתעלם מכך שהבעל לא הוכיח את עילות התביעה שלו וכפי שציין זאת בית-הדין בהרכב קמא.
ובפרט לטענת הבעל וב"כ שהצדדים מורדים זה בזה ויש להחיל עליהם דינו של רבינו ירוחם לא נמצא בכל החומר שבתיקים בסיס הלכתי לחייב את האישה בגט וכמו שהעיר על כך לנכון בית-הדין בהרכב קמא.
יתירה מכך לא ניתן להחיל על האישה דינו של רבינו ירוחם בנסיבות הללו בו אך ורק בדיון האחרון דרשה שלום-בית.
ראה על כך דבריו של הגר"א שרמן שליט"א בפסק-דין פורסם בפד"ר כרך כ', מעמוד 127 ואילך.
אשר-על-כן יש בהחלט להחיל על הבעל חיוב בפיצוי האישה מעבר לסכום הכתובה כדי לבצע את הגט.
ומאחר ולא ברור לנו יכולתו הכלכלית של הבעל. הבעל שותף בחברה בה שותפים גם קרובי משפחתו, ולא ידוע מה חלקו בשותפות זו.
בין הצדדים וב"כ קיימים חילוקי-דעות קיצוניים בעניין זה, ברווחי החברה, וכן ברכוש נוסף של הבעל וקיים קושי לבדוק את הדברים לאשורן במסגרת זו של בית-הדין מאחר ומעורבים בו צדדים שלישיים שלבית-הדין אין סמכות לבדוק בחשבונותיהם.

לסיכום: יש לחייב את הבעל בתשלום הכתובה.
ובאשר לפיצוי, בית-הדין קובע שלאישה מגיע פיצויים בנוסף לכתובה ועל הצדדים וב"כ לנהל מו"מ ענייני כדי להגיע להסכם פשרה על גובה הפיצוי.

לאור האמור מחליט בית-הדין כדלהלן:
א. תביעת האישה וב"כ לביטול ההסכם שנחתם בין הצדדים מיום 2.02.00 נדחית.
ב. תוקפו של ההסכם עומד במבחן הן מההיבט ההלכתי והן מההיבט המשפטי ומחייב את הצדדים.
ג. בהתאם לכך, תביעת האישה למזונות מיום הפירוד נדחית, כל צד יישאר בעלים על רכושו וזכויותיו.
ד. על הצדדים להתגרש.
ה. הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור גט.
ו. תביעת האישה וב"כ לתשלום כתובה ותוספת מתקבלת, ועל הבעל לשלם לאישה סך עשרים ושישה אלף ש"ח במועד סידור הגט עובר לביצועו.
ז. באשר לתביעת האישה וב"כ לפיצוי על-סך מיליון ש"ח בית-הדין קובע שלאישה מגיע פיצוי נוסף שיניח את דעת בית-הדין. באשר לגובה הפיצוי, בית-הדין ממליץ לצדדים וב"כ לנהל מו"מ אינטנסיבי וענייני על-מנת להגיע להסכם פשרה בסכום סביר ולהעבירו לאישור בית-הדין.
ח. הצדדים וב"כ רשאים להופיע בכל יום בין השעות 9.00-8.30 או 1.00-12.00 לצורך אישור ההסכם.
ט. בהיעדר הסכם כל צד יעביר לבית-הדין הצעתו בתוך 14 יום עם עותק לתגובת הצד השני.
י. באשר לתביעת הבעל וב"כ לביטול העיקולים בית-הדין יתן דעתו על כך בהתאם להתפתחויות.

(-) מימון נהרי, אב"ד
מצטרף למסקנות.

(-) יוסף יגודה, חב"ד
תופעת הנישואין השניים בגיל מתקדם, שבד-בבד עם התפרקותם לאחר תקופת נישואין יחסית לא ארוכה, גוררות תביעות רכושיות מופלגות וברובם על-ידי האישה, מוכרת מאוד.
תופעה זו היא תוצאה ממהותם של הנישואין השניים שנוצרים בחלק גדול מהמקרים מתוך שיקולי כדאיות של שני הצדדים ולא מתוך אהבת נעורים.
הסיבות לכך ידועות, ואחת הסיבות היא, שאישה מחפשת איש מצליח שמשתכר יותר ממה שהיא מסוגלת להוציא. האיש חש את רצונה העז של האישה להינשא בארנק שבכיסו ולכן הוא דורש לערוך הסכם ממון על בסיס הפרדה רכושית מוחלטת קודם הנישואין.
בהסכם זה חפצים הצדדים לשמור את כספם ורכושם לטובתם ולטובת ילדיהם מנישואין ראשונים. מאידך בדידותו של האיש קשה עליו ולכן הוא מחפש בת זוג שתקל על בדידותו במובן האישי ובתחזוקה הביתית, בנישואין שכאלו החיבור בין הצדדים הוא צר מאוד, ובהתאם לכך תנאי הסכם הממון הם כאלו שנועדו לאפשר פירוק נישואין על-פי יוזמת אחד הצדדים, מבלי שתביעת זכות כלשהי תעמוד למכשול.
השקפה זו מוכרת היטב לצדדים הבאים להינשא בנישואין שניים ועל דעת כן הם כורתים את ברית הנישואין.
מאידך מאחר ונישואין אלו כאמור כה נפיצים עם יכולת פירוק קלה למדי הם מתפרקים ללא עילות מבוססות, לפיכך שומה על בית-הדין לדאוג לכך שהאישה לא תהיה קלה בעיני הבעל להוציאה בבחינת השתמש וזרוק ועליו לפצותה בממון.

לאור האמור: אני מסכים למסקנתו של אב"ד הגר"מ נהרי שליט"א
א. הסכם הממון עובר לנישואין תקף.
ב. על הבעל לשלם לאישה את הכתובה בשלמותה בתוספת פיצוי שגובהו יקבע בהסכמת הצדדים."