botox
הספריה המשפטית
דיני חוזים (דיני הממונות בישראל) - דין, הלכה ופרשנות

הפרקים שבספר:

הטעיה (סעיף 15 לחוק החוזים)

סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"15. הטעיה
מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן."

לעילת ההטעיה ארבעה יסודות. האחד, קיומו של חוזה; השני, הטעיה של המתקשר על-ידי הצד השני לחוזה; השלישי, שהצד המתקשר אכן טעה ביחס למצב הדברים אף אם טעות זו אינה יסודית; הרביעי, קשר סיבתי "כפול" כיסוד אובייקטיבי בין ההטעיה לטעות ובין הטעות לקשר החוזי {תמ"ש (קר') 2290/06 פלונית נ' ש. ש ואח', תק-מש 2008(2) 411 (2008)}.

בעילת ההטעיה אין דרישה ליסודות הטעות ואולם קיימת דרישה שהטעות תתקיים עקב הטעיה שנגרמה על-ידי הצד שכנגד. מקובל לראות בעילת ההטעיה כנושאת "קשר סיבתי כפול" בין הטעות להתקשרות בחוזה ובין ההטעיה לבין הטעות.

שאלת הטעות ו/או ההטעיה הינה שאלה שבעובדה ועל הטוען לה לבסס את התשתית העובדתית לכל אחד מתנאי הסעיפים. החובה להוכחת הטעות והקשר הסיבתי שבין הטעות לבין ההתקשרות בהסכם, או ההטעיה – מוטלת, איפוא, על שכמו של התובע {ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3), 441 (1995); ע"א 362/89 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' יקבי חברון בע"מ, תק-על 92(1), 23 (1992); ע"א 690/88 רובין נ' רובין, פ"ד מד(3), 459, 462 (1990); ע"א 280/87 קופלמן נ' בינקין, פ"ד מג(2), 753 (1989)}.

הטעיה, אם-כן, יכולה ללבוש שתי צורות. האחת, היא הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות; השנייה, היא הטעיה במחדל, כלומר, אי-גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם לפי דין, נוהג או נסיבות {ד' פרידמן ונ' כהן חוזים, כרך ב' (תשנ"ג), 787; רע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד(1), 600, 607 (2000) שדן בהטעיה על-פי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; ע"א 3955/04 רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2005(3), 58 (2005) שדן בהטעיה על-פי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981}.

הטעיה מורכבת בעיקרה משתי קטגוריות חלופיות, שהן הטעיה אקטיבית ופאסיבית. הטעיה אקטיבית נגרמת עקב מצג שווא, כאשר למשל, צד ניאות להתקשר בחוזה עקב נתונים שאינם נכונים אשר נמסרו לו על-ידי הצד השני. פרטים שנמסרו מצד אחד למשנהו, הרי בין אם נמסרו מתוך חובה קונקרטית ובין אם נמסרו ללא חובה מוגדרת, חייבים להיות נכונים ואמיתיים {ד' פרידמן "טעות והטעיה תנאים מכללא מכוח הדין" המשפט א' (תשנ"ג), 161}.

הטעיה פאסיבית מקורה באי-גילוי, עת צד בחר להתקשר בחוזה על יסוד טעות, בשל הימנעותו של הצד שכנגד לגלות נתונים הידועים לו ושביכולתם להשפיע על החלטת הראשון באם להתקשר בחוזה אם לאו.

חובת הגילוי שבסעיף 15 לחוק החוזים, כפופה לעיקרון תום-הלב, שהינו כלי אובייקטיבי לבחינת מחוייבותו של כל אחד מהצדדים לחוזה כלפי הצד השני, כאשר תום-הלב המוגבר דורש גילוי מוגבר של פרטים רלבנטיים הידועים לצד אחד שאי-ידיעתו עלולה לפגוע בצד האחר.

העילה לביטול חוזה בשל הטעיה קמה בהתקיים היסודות הבאים: האחד, טעות אצל אחד הצדדים שהתקשרו בחוזה; השני, הטעיה שהטעה אותו הצד שכנגד; השלישי, קשר סיבתי כפול בין הטעות ובין ההתקשרות בהסכם וכן בין ההטעיה לבין הטעות.

ד' פרידמן כותב במאמרו {שם, 161} כי "הטעיה מורכבת בעיקרה משתי קטגוריות חלופיות, שהן הטעיה אקטיבית ופאסיבית. הראשונה נגרמת עקב מצג-שווא, כאשר, למשל, צד ניאות להתקשר בחוזה עקב נתונים לא נכונים, שאותם מסר לו הצד השני; השנייה מקורה באי-גילוי, עת צד בחר להתקשר בחוזה על יסוד טעות, בשל הימנעותו של הצד שכנגד לגלות נתונים הידועים לו ואשר ביכולתם להשפיע על החלטת הראשון אם להתקשר בחוזה אם לאו".

זאת ועוד. סעיף 15 לחוק החוזים מרחיב את יסוד ההטעיה גם למצבים של שתיקת הצד השני נוכח חובת גילוי.

בין הקטגוריה של "מצג-שווא" לזו של "אי-גילוי" קיים הבדל מהותי, וזאת לאור העובדה כי הדין הישראלי מטיל חובה כללית לומר אמת על כל מי שמוסר לזולתו אינפורמציה, שתכליתה לשכנעו להתקשר עמו בחוזה. במידה וחובה זו הופרה זכאי הצד המוטעה לבטל את ההסכם וזאת בכפוף לקשר סיבתי בין ההטעיה לבין ההתקשרות.

ב- ת"ק (יר') 2531/07 {רחל חוברה נ' רוזנטל יולנדה, תק-של 2007(4), 11097 (2007)} קבע בית-המשפט כי "הואיל ואין מחלוקת שהנתבעת גילתה לתובעת כי נעשה טיפול ברכב והתובעת מודה שלא נאמר לה מה היה סוג הטיפול, הרי שלא הוכח כי הייתה הטעיה מצד הנתבעת".

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 1502/04 {קריספין אבנר ואח' נ' ס.ע.ן. זהב בע"מ, תק-מח 2007(3), 9565 (2007)} קבע בית-המשפט כי "אף אם הוטעתה המשיבה על-ידי מי מטעם המבקשים, כי התשלום למנהל יהיה נמוך בהרבה מהתשלום אותו דרש המנהל בפועל, הרי שהמדובר בהטעיה כהגדרתה בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, דבר אשר מקנה למשיבה זכות לבטל את הסכם הקומבינציה. משבחרה לא לבטל את הסכם הקומבינציה, הרי אין היא יכולה להתנגד לביטולו ובד-בבד לא לבצעו כלשונו".

ב- ת"א (נת') 14212/01 {ארגוב שחר ואח' נ' שער אפריים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (בפירוק) ואח', תק-של 2007(3), 16898 (2007)} קבע בית-המשפט כי "משהסתירה האגודה מהתובעים עובדות מהותיות ורלבנטיות להתקשרותם עימה בהסכם, נהגה האגודה במהלך המשא-ומתן שלא בתום-לב, בניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ובהטעיה, נשוא סעיף 15 לאותו חוק".

ד"ר קרצ'מר ד' כותב במאמרו {"פגמים ברצון ביצירת החוזה: טעות והטעיה" עיוני משפט, 113} כי "החידוש העיקרי של סעיף 15 הדן בהטעיה הוא שסעיף זה מטיל חובת גילוי רחבה על צד לחוזה... עלינו לקרוא את סעיף 15 ביחד עם סעיף 12(א) לחוק. סעיף אחרון זה מטיל חובה על הצדדים לנהל משא-ומתן לקראת כריתת חוזה בדרך מקובלת ובתום-לב" {ראה גם ת"א (ת"א-יפו) 66600/04 כהן חנוך ואח' נ' לב ארי רועי (ציון שמש), תק-של 2006(4), 27022 (2006)}.