botox
הספריה המשפטית
דיני חוזים (דיני הממונות בישראל) - דין, הלכה ופרשנות

הפרקים שבספר:

פטור בשל אונס או סיכול חוזה (סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות))

סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"18. פטור בשל אונס או סיכול החוזה
(א) הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי-אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.
(ב) במקרים האמורים בסעיף-קטן (א) רשאי בית-המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על-פי החוזה או, על-פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית-המשפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו."

טענת הסיכול, המעוגנת בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות) הנ"ל משחררת את הטוען מכל חיוביו על-פי החוזה ומקנה לו טענת הגנה מפני סעד האכיפה וסעד הפיצויים.

תנאי מקדמי לקיומה של טענת הסיכול הינו כי הפרת החוזה הינה תוצאה של נסיבות שלא רק שהמפר לא ידען בפועל בעת כריתת החוזה, אלא, לא היה עליו לדעת עליהן וכי "לא יכול היה למנען" {דברי כב' השופט כ' סעב ב- בש"א (חי') 12186/04 אליאס שלופה ניקולא נ' עורך-דין עבאדי חסן, תק-מח 2006(1), 13453 (2006)}.

סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות) קובע שלושה תנאים מצטברים להתקיימותו של סיכול. ואלה הם:

האחד, התרחשות נסיבות מסכלות את קיומו של החוזה;

השני, היעדר צפיה או היעדר ידיעה של מפר החוזה על הנסיבות שסיכלו את החוזה;

השלישי, אי-יכולתו של מפר החוזה למנוע את קרות הנסיבות.

{ראה גם דברי כב' השופט ר' רחמים ב- ת"א (ת"א-יפו) 23122/05 שלמה קסלר ואח' נ' רוז נסיעות בע"מ (היסתור אלטיב בע"מ), תק-של 2006(4), 20175 (2006)}

באם אחד מן התנאים הנ"ל לא יתקיים - תידחה טענת הסיכול. ב- ת"א (ת"א-יפו) 21441/04 עורך-דין דגן שלמה נ' ארקיע אינטרנשיונל (1981) בע"מ, תק-של 2004(4), 10856 (2004)} קבע כב' השופט אחיקם סטולר כי ל"נוכח העובדה ששני התנאים הראשונים להחלתו של סעיף 18(א) הנ"ל, לא התקיימו, לא יכולה הנתבעת להסתמך עליו ולזכות בפטור מפיצויים".

די במודעות לסיכון לכשעצמה בכדי להביא לדחיית טענת הסיכול. יודגש, כי "סיכול הוא תוצאה מנסיבות שלא ידעו או ראו הצדדים ולא היה לראותן או לדעתן. הסיפא והרישא של הסעיף הם תנאים מצטברים ולא די שקיום החוזה הוא בלתי-אפשרי כדי שיהא זה סיכול אלא יש צורך שאי-אפשרות זו נבעה מהנסיבות כאמור ברישא" {ראה ע"א 767/77 גבי בן חיים נ' יוסף כהן, פ"ד לד(1), 564 (1979)}.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 33527/03 {אוסנת הרוני נ' בן-יצחק חב' לבניין בע"מ ואח', תק-של 2005(3), 2920 (2005)} דחה כב' השופט מרדכי בן חיים את טענת הסיכול שהעלו הנתבעים. לגישתו, "סיכול החוזה נתפש כהפרה ככל ההפרות, דהיינו, תיאור מצב שבו לא מילא צד לחוזה את אשר קיבל על עצמו לבצע אלא שתוצאות ההפרה תהיינה שונות, במובן זה שאם התקיימו הנסיבות המפורטות בסעיף 18(א) הנ"ל - לא תהיה ההפרה עילה לאכיפה או לפיצויים".

במקרה דנן, הגיע בית-המשפט למסקנה כי הנתבעים "היו מודעים לאפשרות (ולמעשה, לסיכון) הנובעת משיעבוד זכויות כהן במקרקעין עליהם נבנה הבית ו/או מעיקול זכויותיהם" שכן בהסכם הקומבינציה נקבעו הוראות מפורשות, לפיהן, התחייבו כהן להימנע מלשעבד ו/או להסיר כל עיקול שיוטל על הנכסים. לאור הנ"ל, נקבע כי "שעה שהנתבעים התקשרו בהסכם עם המנוח, הם היו מודעים לסיכון הנובע מהטלת שיעבודים או עיקולים על המקרקעין".

בסיסה של דוקטרינת הסיכול נדונה ב- ע"א 865/76 {חנה לופז ואח' נ' אלי שושני, פ"ד לא(3), 748, 751 (1977)}, שם קבע כב' השופט מ' לנדוי כדלקמן:

"הדיבור 'הייתה הפרת החוזה' אינו הולם מקרים של כוח עליון, הגורם לחוסר יכולת לבצע את החוזה, כי הפרת החוזה היא בדרך-כלל מעשה או מחדל של הצד החייב לפי החוזה. אולם יש להניח שהסעיף חל גם כאשר אירע אירוע חדש, שהצדדים לחוזה לא חזוהו מראש ולא חייבים היו לחזותו מראש - אירוע אשר עושה את קיום החוזה לבלתי-אפשרי או לשונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים לחוזה, כלשון הסעיף."

במרוצת השנים, פירשו בתי-המשפט בצמצום רב את דוקטרינת הסיכול. באשר ליכולת הצדדים לצפות הסיכול נקבע לא אחת, כי "הכול צפוי" ואין דבר שלא ניתן לצפותו {ראה לדוגמה, ת"ק (עכו) 2058/06 (הרוש פאני) תהילה ואח' נ' אופיר טורס בע"מ ואח', תק-של 2007(3), 11693 (2007)}.

להלן: מספר דוגמאות באשר ל"יכולת הצפיה" כפי שניתן לראות בפסיקת בתי-המשפט: על חקלאי לצפות ירידת גשמים בתחילת עונת הזריעה {ע"א 736/82 כפר חסידים נ' אברהם, פ"ד לט(2), 490, 494 (1985)}; גירוש היהודים מאוגנדה בשנת 1972 לא היה מאורע בלתי-צפוי {ע"א 101/74 חירם לנדאו נ' פיתוח מקורות מים, פ"ד ל(3), 661, 667 (1976)}; מלחמה לא הוכרה כבלתי-צפויה {ע"א 715/78 כץ נ' נצחוני, פ"ד לג(3), 639, 643 (1979)}.

הפסיקה שלעיל רוקנה הלכה למעשה את סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות) מתוכנו.

בשל הקירבה הרעיונית בין עיקרון הסיכול בנסיבות של שינוי מהותי בתשתית החוזית, הקבוע בחוק החוזים (תרופות), לבין הדרישה לתום-לב בביצוע חוזה מכוח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), קיימת התפתחות בפסיקת בתי-המשפט, אשר פותחת פתח לקבלת טענת ההגנה של "סיכול" במקרים מסויימים, למרות שלכאורה "הכול צפוי" {כב' השופטת אביגיל כהן ב- ת"א (ת"א-יפו) 36507/01 ג'רני הפקות בע"מ נ' עובדיה איציק ואח', תק-של 2005(2), 920 (2005)}.

בשנים האחרונות חל שינוי. תחילתו של השינוי נעוץ בהערתו של כב' השופט י' אנגלרד ב- ע"א 6328/97 {רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5), 506, 517 (2000)}, שם הביע את דעתו על השינוי הנדרש בגישת בית-המשפט ועל השפעת עיקרון תום-הלב בביצוע החוזה. וכדבריו:

"גישתו הכללית של בית-משפט זה - כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת כץ, ע"א 715/78 כץ נ' נצחוני, פ"ד לג(3), 639 (1979) על נסיבותיה המיוחדות - נראית בעיני נוקשה מדי. מבחינה עקרונית, יש, לטעמי, לבחון בכל מקרה ומקרה את השפעתו של אירוע חריג, כגון פרוץ מלחמה, על מהותם של היחסים החוזיים. כלומר, את מבחן הצפיות יש להחיל לא על עצם פרוץ המלחמה, אלא על ההשלכות המעשיות של האירוע על מהות היחסים החוזיים ... קיימת קירבה רעיונית גדולה בין עיקרון הסיכול בנסיבות של שינוי מהותי בתשתית החוזית לבין הדרישה לתום-לב בביצוע החוזה (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). מתקשר העומד על ביצוע דווקני של החוזה על-אף השינוי המהותי שחל בו בשל נסיבות חיצוניות - מתקשר כזה אינו נוהג בתום-לב ... נמצא, כי המוסד של סיכול הוא גם ביטוי לעיקרון תום-הלב בחוזים. על רקע דברים אלה, אפשר ומן הראוי לשוב ולעיין בגישתו המצמצמת של בית-המשפט בפרשת כץ."

על גישה זו חזר כב' השופט י' אנגלרד ב- ע"א 5628/99 {מרקין ואח' נ' שרה משה, פ"ד נז(1), 14, 20 (2002)}, שם קבע, כי הפקעה של מקרקעין, המונעת ממוכר את האפשרות של קיום החוזה - מהווה אירוע המסכל את קיום החוזה.

כב' השופט צבן קבע ב- ת"א (יר') 3531/01 {בן אבו חברה ולפיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2002(2), 20053 (2002)} כי:

"התפיסה המסורתית של דיני החוזים, לפיה החיוב החוזי הינו חיוב מוחלט, נסדקה וכורסמה. בשל קידום עיקרון תום-הלב, מועדפת היום הגישה המוסרית - ערכית ביחסים החוזיים, ולפיה צדדים לחוזה אינם יריבים אלא שותפים, ובעיקר בחוזים ארוכי טווח כמו החוזים שבפנינו. צד לחוזה רשאי אמנם לעמוד על זכותו החוזית עד תום, אך עליו להשתמש בזכותו כמקובל בין צדדים המנהלים עסקים בתום-לב, על-מנת שלא להפוך 'לנבל ברשות החוזה'... סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) הכניס למשפטנו את מבחן ההגינות בביצועו של חוזה, ולכן יש לבחון אם צד לחוזה נוהג בתום-לב בביצוע התחייבויותיו ובניצול זכויותיו החוזיות..."

עצם העובדה כי צד עומד על קיום זכותו החוזית איננה שוללת את תום-ליבו. כדי להוכיח היעדר תום-לב, יש להצביע על נסיבות מתאימות {ראה ר"ע 30/82 מולטליק בע"מ נ' רב בריח בע"מ, פ"ד לו(3), 272, 276 (1982)}. בפסיקת בתי-המשפט נקבעו מספר מבחנים שעל פיהם עמידה דווקנית על זכות חוזית תיחשב דווקא לחוסר תום-לב של צד לחוזה.

סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות) מכוון למקרים בהם צד לחוזה, איננו יכול לקיים את התחייבותו החוזית שלא באשמתו וזאת בגין אירועים חיצוניים ושינוי נסיבות קיצוני.

כלומר, הפסיקה החדשה פתחה פתח לשימוש בטענת הסיכול, וזאת למרות שבעבר סיכויי טענה כזו, היו קלושים ביותר.

סיכול חוזה אינו בגדר תרופה בין התרופות אשר מעניק חוק החוזים (תרופות) לצד הנפגע {דברי כב' השופט א' גולדברג ב- ע"א 345/82 ויקטור נוי ו-2 אח' נ' יהודה פדובה, פ"ד לט(3), 292 (1985)}. "אין הסיכול כשלעצמו מביא לבטלותו או לנפסדותו של החוזה" {ראה גם ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבניין ולהשקעות בע"מ נ' הוך, פ"ד לז(3), 393, 414 (1983)}. על-כן, התוצאה הנגזרת מ"סיכול" היא כי המפר נפטר מאכיפת החוזה ומחובת תשלום פיצויים ובתנאי ש"עונה" על הקריטריונים הקבועים בסעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות), שבעטיין לא ביצע המפר את חיוביו.

על-פי סעיף 18(ב) לחוק החוזים (תרופות) רשאי בית-המשפט לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על-פי החוזה, והכול - אם נראה לבית-המשפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו.

שביתה ובמיוחד שביתה המשביתה את המשק באופן כללי, גורמת לנזקים אדירים. תוצאה בלתי-נמנעת היא שחלק ניכר מהנזק נופל על כתפי אזרחים תמימים, אשר אין להם מזור. יש ונראה כי תוצאה מצערת זו היא בלתי-נמנעת, כפי תוצאות מצערות אחרות שנזקים רבים עמם נגרמו לאחרים באותה שביתה {ת"ק (ראשל"צ) 2129/03 גולדברג מאיה ואח' נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, תק-של 2004(2), 22914 (2004)}.

בנושא זה נקבע לא אחת לאחר שבתי-המשפט הכירו בפסיקותיהם בטענת הסיכול שהעלו חברות התעופה השונות, שטענו, כי התקיימותה של שביתה כללית במשק מהווה גורם מסכל לחוזה.

כתוצאה מכך, אי-עמידה בזמני הטיסות שנקבעו, מחד, ופגיעה בנוסעים מאידך, לא מהווה הפרת חוזה מצד חברות התעופה, אלא, סיכול לחוזה {ראה גם דברי כב' השופטת זהבה-קאודרס בנר ב- ת"ק (עכו) 2058/06 (הרוש פאני) תהילה ואח' נ' אופיר טורס בע"מ ואח', תק-של 2007(3), 11693 (2007)}.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 10431/05 {אסתר בוסתן ואח' נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ ואח', תק-של 2006(3), 3374 (2006)} נדונה השאלה האם השביתה שפרצה, מהווה סיכול לחוזה שנכרת בין הצדדים. כלומר, האם במועד כריתת החוזה, הייתה אל-על צריכה לצפות שקיום החוזה - הטסת התובעים ארצה - הוא בלתי-אפשרי?

במקרה דנן, התובעים היו אמורים לחזור לישראל מסנט פטרסבורג. בעקבות שביתה כללית שפרצה באותה העת במשק הישראלי על-ידי ההסתדרות, טיסתם של התובעים התעכבה ולא הגיעה במועדה.

כטענת הגנה, טוענת חברת אל-על כי השביתה יצרה מצב של סיכול החוזה בין הצדדים ומשכך פטורה היא מתשלום פיצוי לתובעים. מנגד, התובעים טענו כי טרם השביתה היה פרסום נרחב בדבר השביתה המתוכננת וכי אל-על הייתה צריכה לחזות בעת שהנפיקה לתובעים את כרטיסי הטיסה את השביתה הכללית, שהייתה צפויה לפרוץ במשק הישראלי וכי עליה היה להיערך בהתאם ולקיים כל טיסותיה המתוכננות מייד עם סיום השביתה.

כב' השופטת אסתר דודקביץ חזרה על ההלכה בעניין דנן וקבעה כי נסיבות של שביתה כללית במשק, המשביתה את נמלי התעופה, מהוות נסיבות של סיכול חוזה, אשר לא ניתנות לצפיה. בנוסף, נקבע כי, השביתות המתקיימות בישראל ואף ברחבי העולם כולו "הינם אירועים, המתרחשים פעם בפעם ואין לומר, כי מדובר בתופעה שיש להתעלם ממנה, כאילו אין כל סיכוי סביר שתתרחש".

נקבע לא אחת, כי קיומה של מלחמה במדינת ישראל הינו גורם צפוי ועל-כן, יש לדרוש מצדדים לחוזה לצפות אפשרות קיומה של מלחמה בכל שלב שהוא במהלך השנה {ראה לדוגמה ת"א (ת"א) 2975/82 לרר נ' עיריית חולון, פ"מ התשמ"ד(א), 459}.

על גישה זו מותח כב' השופט הרן פינשטין ביקורת ב- ת"ק (רח') 2102/06 {מקוזס ג'ן פטריק נ' ראשית זהבה, תק-של 2007(1), 29201 (2007)}. לגישתו, אין אפשרות לקבוע כי כל חוזה ולו הקצר ביותר, חייב לכלול במפורש או מכללא, הנחת יסוד בדבר אפשרות לקיומה של מלחמה.

נקבע במקרה זה, כי סיכול החוזה נבע מגורם חיצוני - מלחמת לבנון השנייה, ולא ממעשה מכוון של התובעים אשר ביקשו להתחמק ממחוייבויותיהם. לאור הנ"ל, כב' השופט הרן פינשטין מקבל את התביעה בחלקה.

ב- ת"ק (קר') 1740/06 {קוזוקרו אדולף נ' מנו ספנות בע"מ, תק-של 2007(3), 11189 (2007)} קבע כב' השופט שחורי אליעזר כי כאשר התובעים לא יכולים היו להתייצב להפלגה בתקופת המלחמה מנסיבות שאינן בשליטתם ולאור העובדה כי התובעים לא יכולים היו לצפות המלחמה בעת שנקשרה העסקה בינם לבין הנתבעת, בית-המשפט רשאי לחייב את הנתבעת להשיב לתובעים את מה שקיבלה על-פי החוזה שנחתם בין הצדדים. בנוסף, על-פי סעיף 18(ב) לחוק החוזים (תרופות), רשאי בית-המשפט לחייב את התובעים לשפות את הנתבעת בגין הוצאותיה.

הלכה ידועה היא כי פגעי טבע לא הוכרו כאירוע מסכל שכן מאורעות צפויים הם. כך גם לגבי גשמים שירדו בתחילת העונה. עם-זאת, סנונית ראשונה, לגישה שונה ניתן למצוא ב- ע"א 345/89 {נאות דברת נ' ניהול והשקעות בע"מ, פ"ד מו(3), 350 (1992)}, שם קבע כב' השופט מ' חשין:

"אפשר שונים היו פני הדברים לו באו הגשמים שלא בעתם או שלא כדרכם: שלא כדרכם - לו בעיתות של 'משיב הרוח ומוריד הגשם' נתקללה השנה במבול - או אף בבן-מבול - משתק מערכות ומציף ערים ושדות; שלא בעתם ושלא כדרכם - לו לעת "מוריד הטל" היה משתבש מזג האוויר 'כשלג בקיץ וכמטר בקציר'."

ב- ת"א (יר') 748/95 {דורי נ' האוניברסיטה העברית, תק-מח 98(2), 85 (1998)} קבע כב' השופט מ' גל כי "רק סטיה קיצונית מתנאי מזג האוויר המקובלים מצדיקה התחשבות מיוחדת".

ב- ת"א (חי') 8732/99 {א.א.ק. היכלי אוקינוס (1993) בע"מ נ' ענת קושניר לבית מילר ואח', תק-של 2007(1), 3430 (2007)} עסקינן בתופעת טבע נדירה, כהגדרת בית-המשפט. כב' השופטת אריקה פריאל קבעה במקרה דנן, כי היות ועסקינן בתופעת טבע נדירה, שלא ניתן היה לצפותה מראש ולא ניתן היה למונעה, החברה פטורה מתשלום פיצויים לבני הזוג קושניר.