botox
הספריה המשפטית
דיני חוזים (דיני הממונות בישראל) - דין, הלכה ופרשנות

הפרקים שבספר:

פיצויים בעד נזק שאינו של ממון (סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות))

סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"13. פיצויים בעד נזק שאינו של ממון
גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית-המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין."

חוק החוזים (תרופות) מעניק, בצד תרופות אכיפת החוזה וביטולו, את סעד הפיצויים, לנפגע מהפרת חוזה. סעדי האכיפה והביטול שוללים זה את זה, וברור כי אדם אינו יכול לפנות לבית-המשפט ולבקש כי יורה על אכיפת חוזה, ובה בעת לדרוש את ביטולו. עם-זאת, סעד הפיצויים הוא סעד הנוסף על שני סעדים אלו. כך יכול אדם לבקש אכיפה או ביטול של החוזה, ובמקביל לדרוש פיצויים על הנזק שגרמה ההפרה.

ישנם כמה סוגי פיצויים, בהם מכיר חוק החוזים (תרופות), והם: פיצויי הסתמכות, המהווים פיצויים בעד הנזק שנגרם עקב ההפרה, אותם מעניק סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), ומטרתם להעמיד את הנפגע בדיוק באותו המצב בו היה לו היה החוזה מקויים. המדובר בתשלום בגין נזקים שנגרמו לתובע אותם בגין נזקים שנגרמו לו בשל הפרת החוזה.

כן קיימים פיצויים בעד נזק שאינו ממון, הכוללים עגמת נפש, אותם מעניק סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות) בהם נדון בפרק זה.

וכן פיצויים מוסכמים שהם פיצויים בסכום שעליו הסכימו הצדדים מראש, אותם מעניק סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות).

סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות) מאפשר, בנסיבות בהן נגרם נזק שאינו נזק של ממון, פסיקת פיצויים בעדו לנפגע.

עוד בטרם נחקק חוק החוזים (תרופות) נפסק ב- ע"א 495/66 {מני נ' כהן, פ"ד כא(1), 113 (1966)} כי: "מי ששוכר משרד בקומה ד' של בית עם מעלית, חוסר המעלית גורם לו סבל ואי-נוחות" אשר "אינם ניתנים לתרגום מדוייק בכסף, והם עניין שבאומדנה".

מכאן למדים, כי עוד בטרם חקיקת סעיף 13 הנ"ל, פסקו בתי-המשפט פיצויים עבור פגיעה ברגשות, בתביעות בשל הפרת הבטחת נישואין, שניתן לראותן כפיצויים עבור עגמת נפש, בגדר נזק בלתי-ממוני, שגרמה הפרת ההתחייבות לקשרי נישואין.

גם לאחר שנת 1970, שנת חקיקת חוק החוזים (תרופות), הוסיפו בתי-המשפט לפסוק ברוח זו.

דוגמה לפסיקה מעין זו ניתן לראות ב- ע"א 116/75, 149 נביה בן ראז'י חאיק נ' ויקטוריה ספיה, פ"ד לא(1), 90 (1976)}. שם נפסקו פיצויים "בשל עגמת נפש ובושה", אולם מבלי להסתמך על סעיף 13 הנ"ל.

באותו מקרה הכירה המשיבה את המערער בשנת 1970 כאשר הייתה נשואה ואם לשני ילדים. לבעלה היא נישאה בהיותה בת 15 שנה והוא גדול ממנה ב- 23 שנים. הזיווג לא עלה יפה, בעלה היכה אותה מן היום הראשון של הנישואין, וזמן קצר לאחר שהכירה את המערער התחילו יחסים אינטימיים ביניהם. העניין לא הוסתר מעיני הבעל וזה לא הביע התנגדות לכך, והנתבע אף בא לגור בבית הזוג עד שהמערער עזב את הבית עם המשיבה, המערער הבטיח לה נישואין והמשיבה התגרשה מבעלה בבית-הדין של העדה היוונית. משהייתה פנויה חזר בו המערער מהבטחת הנישואין ועזב את הבית ונשא אישה אחרת.

בבית-המשפט המחוזי ביקשה התובעת הצהרה לגבי זכויותיה בדירה שבה גרה עם המערער וכן תבעה 40,000 ל"י פיצויים. בית-המשפט המחוזי דחה את תביעת ההצהרה בעניין הדירה ופסק לתובעת 5000 ל"י פיצויים.

בית-המשפט העליון, מפי כב' הנשיא י' זוסמן, פסק לאישה פיצויים בשל עגמת נפש והבושה שנגרמה לה, עקב הפרת הבטחת הנישואין.

בית-המשפט התייחס לטענת המערער, כי הסכם הנישואין היה נגוע באי-חוקיות, ודחה את טענתו בקובעו, כי אמנם בשעת עשיית ההסכם הייתה התובעת אשת איש ואולם כבר נפסק כי מטעם זה לא מן ההכרח לפסול את ההסכם בכל מקרה ומקרה. אכן הסכם הבא לפגוע במוסד הנישואין עלול להיפסל מפני תיקונו של עולם, אך כאשר הוכח שהיחסים בין הבעל והאישה היו מעורערים מיסודם, וכי הנישואין היו קיימים על הנייר בלבד, אין לראות בהסכם הנישואין נגיעה באי-חוקיות. הבעל עצמו הכין לבעלה של אשתו מקום בביתו והנישואין היו קליפה ריקה מתוכן שאינה ראויה להגנת בית-המשפט. הפיצוי שנפסק לאישה היה בשל עגמת נפש ובושה ועל-כן לא היה צריך לדרוש ממנה הוכחת נזק לעניין זה.

יש להדגיש, כי גם לפי סעיף 13 לחוק התרופות מוטל על הנפגע הנטל להוכיח את נזקו, גם אם הוא בלתי-ממוני, בדומה לכללים הנהוגים באשר לתביעות המוגשות מכוח סעיף 10 לחוק הנ"ל, העוסק בנזק ממוני, שם חלים מבחני הסיבתיות והציפיות וכן החובה להקטנת הנזק. מבחנים אלו יחולו בהתאמה גם על תביעה המוגשת לפי סעיף 13 לחוק.

ובנסיבות בהן יצליח הנפגע להוכיח את נזקו הבלתי-ממוני, יטה בית-המשפט לפסוק לו פיצויים בהתאם.

ב- ע"א 58/73 {יואב שקד נ' זיוה זילברפרב, פ"ד כט(1), 151 (1974)} התבררה תביעת פיצויים עקב הריון בעקבות הבטחת נישואין. באותו מקרה, המשיבה, אישה גרושה, הכירה את המערער וקיימה איתו חיי אישות שכתוצאה מהם הרתה לו. לאחר שהרתה נרשמו הצדדים לנישואין ולאחר מכן חזר בו המערער מהסכמתו.

המשיבה תבעה פיצוי על הפרת הבטחת נישואין ואת נזקיה המיוחדים והכלליים ציינה כדלהלן: 7000 ל"י עבור הפסקת העבודה בעת ההריון ושנה אחת אחריו לשם טיפול בילד, כ- 4000 ל"י שכר דירה מוגדל מאז שנולד הילד, 10,000 ל"י בעד הצער הנפשי והבושה לרבות הקושי להתחתן מחדש, ובסה"כ כ- 21,000 ל"י.

בינתיים לאחר הגשת התביעה, נישאה המשיבה לאדם אחר. בית-המשפט המחוזי סבר כי מכיוון שבינתיים נישאה המשיבה יש להפחית במידה נכרת את סכום הפיצויים הנדרש בתביעה וחייב את המערער לשלם 12,000 ל"י מבלי לציין את פרטי החישוב.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט צ' ברנזון, דחה את טענתו העיקרית של המערער, לפיה הנזק המיוחד הוא כולו תוצאה של ההריון ולא של הפרת הבטחת הנישואין ואין להביאו בחשבון כלל.

בית-המשפט לא ראה לנכון להתערב בסכום הפיצויים שנפסק לטובת המשיבה, בבית-המשפט קמא. בציינו, שעניין פיתוייה של אישה לחיות חיי אישות עם גבר בעקבות הבטחתו לשאתה לאישה הוא הגורם להגדלת הפיצויים עקב הפרת הבטחת הנישואין, ואם הפיתוי הוא גורם כזה, הרי ברור שתוצאות הפיתוי כמו הריון ולידה יהיו גורם כזה ואף יותר מזה.

פיצויים בשל נזק שאינו ממון, כמו פיצויים בשל נזק ממון, אפשר שיתלוו לתרופה אחרת מבין אלה הקבועות בחוק החוזים (תרופות), ואפשר שיבואו במקומן, לפי האמור בסעיף 2 לחוק החוזים (תרופות).

למשל, כאשר הנפגע זוכה בתרופת האכיפה, ניתן לפסוק לו בנוסף, פיצויים בשל עגמת הנפש שנגרמה לו עקב ההפרה. הוא הדין, שעה שזוכה הנפגע בתרופת הביטול, ניתן לפסוק לו גם פיצויים בשל עגמת הנפש שנגרמה לו בשל האכזבה שנגרמה לו עקב הפרת החוזה.

ישנם שני ראשי נזק עיקריים בגינם נפסקים פיצויים מכוח סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות), והם: חוסר נוחות ועגמת נפש.

סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות) דן בפיצויים בעד נזק שאינו נזק ממון. הווה אומר, כאב וסבל, עגמת נפש וכל מה שלא ניתן לכמת בכסף.

סעיף 13 הנ"ל מחייב את הנפגע להוכיח את נזקו. במידה והצליח להוכיח כי ניזק כתוצאה מהפרת החוזה, יזכה בפיצויים.

בהקשר זה מתבקשת השאלה, מהי אמת-המידה לפיה פוסקים בתי-המשפט נזק בלתי-ממוני?

לבתי-המשפט אין אמת-מידה אובייקטיבית לפיה יכולים הם לאמוד את עגמת נפש ולפסוק פיצויים לפיה.

סעיף 13 נוקט לשון "רשאי". בית-המשפט אינו חייב לפסוק פיצויים בגין נזק בלתי-ממוני, גם אם ברור כי החוזה הופר וכי לנפגע נגרמו אי-אלו נזקים.

גם אם אין מחלוקת כי הייתה הפרה וגם אם נגרם נזק ממוני ולא ממוני, בית-המשפט יכול לפסוק פיצויים בגין הנזק הלא ממוני, ורשאי הוא שלא לפסוק פיצויים בגין ראש נזק זה.

כעניין של מדיניות משפטית, בתי-המשפט נמנעים מלפסוק פיצויים בגין כאב וסבל, לאישיות משפטית שאיננה בשר ודם, דוגמת חברה בע"מ.

גם תביעה בגין פגיעה בשמה הטוב של חברה, אינה מזכה בפיצויי מכוח סעיף 13. ועל הטוען זאת, להסתמך על סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), ולהוכיח שנגרם לחברה נזק ממוני, ובמידה ויתברר כי אכן כך, והפיצוי ייתן במסגרתו.

סעיף 13 לחוק, בדומה לסעיף 10 לחוק הסמוך לו, דורש מהנפגע לעמוד במבחני הסיבתיות והציפיות.

דוגמה לכך ניתן לראות ב- ע"א 348/79 {חנה גולדמן נ' יצחק מיכאלי ו-2 אח', פ"ד לה(4), 31 (1981)}. שם דובר על הסכם בין קבלן לבין קונים. הקבלן התחייב שבתאריך מסויים ימסור את הדירה לידי הקונים. אולם, בפועל הדירה נמסרה באיחור של שנה.

בתגובה, הקונים פלשו לדירה, חרף התנגדות הקבלן, עוד לפני שחוברו המים והחשמל, וכך שהו בדירה ללא חשמל ומים, מספר חודשים.

הקונים תבעו מהקבלן, בין השאר, פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה להם, אשר התבטאה במגורים בדירה ללא חשמל ומים.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) פסק לעניין הנזק הבלתי-ממוני, שאמנם מתקיים הקשר הסיבתי בין עגמת הנפש להפרה, אך מבחן הציפות אינו מתקיים כאן.

זאת כיוון שבעת כריתת החוזה הקבלן לא היה יכול וצריך לצפות שהקונים יחליטו לגור ללא חשמל ומים. לעומת זאת, הקבלן אכן היה צריך לצפות שתגרם לקונים עגמת נפש בשל האיחור במסירת הדירה, לכן בשל עצם האיחור שגרם לעגמת נפש פוצו הקונים, אך את הפיצוי בגין עגמת הנפש לא קיבלו.

בהקשר זה צויין כי:

"מתקשר חוזי סביר היה צופה כי איחור במסירתה של דירת מגורים יגרום סבל נפשי ועגמת נפש לקונה המאוכזב."

אולם, בהמשך נאמר כי:

"... אדם סביר לא צריך היה לצפות לכך, שהקונים יפרו את החוק ויעשו דין לעצמם, וייכנסו לדירה בלא היתר הבעלים."

את הנזק הבלתי-ממוני, שבא לידי ביטוי במגורים ללא מים וחשמל, גרמו הקונים לעצמם במעשה בלתי-חוקי, לכן הנזק לא נגרם כתוצאה מההפרה, אלא כתוצאה ממעשיהם שלהם, ולכך אין הקבלן אחראי-לכך.

כאמור, על הנפגע, התובע בגין נזק בלתי-ממוני, להוכיח את מבחני הסיבתיות והצפיות, ככל נזק ממוני, כקבוע בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות).

הווה אומר, על נפגע, המבסס תביעתו על-סמך סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות), להוכיח את נזקו, תוך הסתמכות על מבחני הקשר הסיבתי והקשר המשפטי.

במידה והנפגע לא הצליח להוכיח את נזקו זה, בית-המשפט לא יפסוק לו פיצויים בראש נזק זה. עצם הפרת החוזה אינה מספיקה לשם פסיקת פיצויים לפי סעיף 13. סעיף 13 לא נועד להעניש את המפר על עצם הפרתו את החוזה {ע"א 348/79 חנה גולדמן נ' יצחק מיכאלי ו-2 אח', פ"ד לה(4), 31 (1981)}.