החיסיון במשפט האזרחי והפלילי בעין המשפט
הפרקים שבספר:
- היחס בין חיסיון מסמך לבין קבילותו
- החיסיון במשפט האזרחי והפלילי בעין המשפט - מבוא
- סוגי החיסיון במשפט הישראלי
- חיסיון מוחלט וחיסיון יחסי - מבוא
- מוסד ה"רלבנטיות"
- החיסיון בראי תקנות סדר הדין האזרחי
- חיסיון של מסמכים שהוכנו לקראת משפט
- החיסיון בהליך גישור
- חיסיון בנקאי
- חיסיון לטובת המדינה
- חיסיון לטובת הציבור
- הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה
- ראיות מפלילות - חיסיון בפני הפללה עצמית
- חיסיון עורך-דין-לקוח
- חיסיון רופא
- חיסיון פסיכולוג
- חיסיון עובד סוציאלי
- חיסיון כהן דת
- חיסיון עיתונאי
החיסיון במשפט האזרחי והפלילי בעין המשפט - מבוא
ביישום הלכות ה"חיסיון" נתערבבו לעיתים קרובות מספר נושאים ומושגים הקשורים בין במישרין, ובין בעקיפין, לסוגיה זו של ה"חיסיון". סקירת המהות של החיסיון תידון בספר זה, תוך הבהרת המושגים השונים ואבחנתם מסוגיית ה"חיסיון". לא אחת רואים אנו כי יש עירוב מושגים בין גילוי, סודיות, חיסיון וקבילות וכדברי המלומד י' קדמי לעניין ההדדיות שבין המושגים השונים[1]:"אף שבעיקרון "חיסיון" מכוון לשמור על "סודיות", יש להבחין בין השניים. "החיסיון" – מהווה חריג לעיקרון הגילוי, שעל פיו אין להסתיר דבר בהליך שיפוטי (עד חייב לגלות את כל הידוע לו); ותכליתו למנוע ממידע "חסוי" מלבוא בפני הערכאה השיפוטית. ה"סודיות" – מהווה חריג לעיקרון הפומביות; ותכליתה למנוע חשיפתו של מידע "סודי" בפני הציבור."
פרופ' א' ארנון מתאר בספרו[2] את הרקע והמקורות לטענת ה"חיסיון". וכדבריו:
"הכלל הוא, כי חובה על כל אדם להעיד ולמסור כל ראיה, כל עוד לא הראה שהדין מכיר בטעם צודק לסירובו. בשל אי-מילוי אחר חובה זו הוא צפוי לסנקציות משפטיות... אדם פטור מן החובה להעיד או למסור ראיה כאשר הוא יכול להצביע על טענת חיסיון המוכרת על-ידי הדין. עילות החיסוי קבועות בדין ואין בעל דין יכול להוסיף עליהן במעשה ידיו, כגון על-ידי סימון מסמך כ"פנימי" או "סודי"[3]. כאשר טענת חיסיון מתקבלת על-ידי טריבונל שיפוטי, נמנעת ממנו האפשרות להתחשב במידע שעשוי היה לעזור לבירור העובדות השנויות במחלוקת. אחד מבעלי הדין עלול איפוא להיפגע. חומרת הפגיעה תהיה תלויה בנסיבות המקרה – כגון הערך הראייתי של המידע החסוי, חשיבות הפלוגתה אשר לבירורה דרוש אותו מידע והאפשרות למצוא ראיה אחרת להוכחת אותן עובדות. אשר-על-כן, נחשבות טענות החיסיון כחריגים לכלל היסודי בדבר החובה למסור כל ראיה, והטוען לחיסיון – עליו הראיה. המגמה של המשפט בן-זמננו היא לצמצם, במידת האפשר, את המקרים בהם יכירו בטענות חיסיון.
יש להבחין בין חיסיון שנתבע לראיה ובין דרישה לקיים בדלתיים סגורות, כחריג לעיקרון הפומביות – למרות שאת שניהם ניתן לבסס לעיתים בנימוקים דומים. מכוח סעיף 38(ב) לחוק בתי-המשפט, התשי"ז-1957, רשאי בית-משפט לדון בעניין בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך לשם שמירה על בטחון המדינה. מכוח סעיף 44(א) לפקודת הראיות אין אדם חייב למסור ראיה, אשר גילויה עלול לפגוע בבטחון המדינה. אולם אם ראיה חסויה היא, אין להביאה אפילו בדלתיים סגורות. מאידך גיסא, הצורך לשמור על בטחון המדינה יכול ויצדיק את סגירת הדלתות, אף בלא שהראיה תהיה חסויה.
דיני החיסיון בארץ היו בראשונה בעיקר פרי של ההלכה הפסוקה, אשר קלטה אותם מן המשפט המקובל. הגיבוש הסטטוטורי הראשון היה בחוק לתיקון דיני הראיות, התשכ"ח-1968, אשר הוסיף לפקודת העדות את הסעיפים 5א-5ז. בעקבות שינויים אלה מורה כיום פקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, על טענות החיסיון הבאות: חיסיון לטובת המדינה בענייני ביטחון ויחסי חוץ וחיסיון לטובת הציבור בעניין ציבורי חשוב אחר (סעיפים 44-46); חיסיון מפני הפללה עצמית (סעיף 47); חיסיון ההתקשרות בין עורך-דין ולקוח (סעיף 48); חיסיון המידע שנמסר על-ידי חולה לרופא או לפסיכולוג (סעיפים 49 ו- 50) והחיסיון של כהן דת על דבר שנאמר לו בוידוי (סעיף 51). כל ההוראות האלה של פקודת הראיות חלות לא רק בבתי-המשפט הרגילים, אלא גם בכל טריבונל המוסמך על-פי הדין לגבות ראיות (סעיף 52)."
היה ובית-המשפט הגיע למסקנה כי לבעל הדין עומדת טענת חיסיון, הרי שבעל הדין פטור מלגלות אותה ראיה, למרות שהיא רלבנטית למשפט. מול האינטרס של גילוי האמת, המשפט מכיר איפוא בערכים אחרים שיש לחברה אינטרס לעודד אותם ולתמרץ את פעולתם. זאת, גם במחיר של מתן חיסיון, תוך העדפת סודיות המידע, על פני האמת העובדתית[4].
לעניין הסודיות נאמר ב- ת"פ (חי') 1059/05[5]:
"הזכות לסודיות עומדת עד לנקודת הזמן שבה נדרשת ראיה על-פי דין, כאשר הדין הכופה מבטל את הסודיות. הדין הכופה יכול ויהיה גם החובה לגילוי מסמכים על-פי תקנות סדר הדין האזרחי. מקום בו בית-המשפט מורה על גילוי מסמך, הדבר שקול לחובה ליתן עדות, וכידוע, הכל מצווים להעיד ולהציג מסמכים במשפט – סעיף 1 לפקודת הראיות, תקנה 178 לתקנות סדר הדין האזרחי.
מה היחס בין חיסיון לבין סודיות? הוראות סודיות פזורות לאורכה ולרוחבה של החקיקה. חלק מהוראות אלו, מקימות חיסיון וחלק מהן קובעות במפורש כי אין בהן כדי לפגוע בחובת הגילוי. חובות סודיות אחרות "שותקות" ועל בית-המשפט לפרש ולקבוע, ממקרה למקרה, אם יש להסיק מחובת הסודיות גם חיסיון – א' שטיין "חיסיון בנק-לקוח בדיני הראיות" משפטים כה (תשנ"ה-1995) 45, 48-50."
יפים הם דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- רע"א 2235/04[6]:
"דיני חיסיונות – המסגרת הנורמטיבית
10. המשפט עומד על גילוי האמת ועשיית צדק, ודיני הראיות נועדו לשרת תכלית זו (א' ברק "על משפט, שיפוט וצדק", משפטים כז (תשנ"ו) 5). גילוי האמת במשפט משרת את אינטרס הפרט המתדיין להביא את צדקתו לאור. בה בעת, הוא משרת אינטרס ציבורי כללי, להבטיח חיי חברה תקינים וצודקים (רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 61. להלן: פרשת אזולאי). הגשמת עיקרון גילוי האמת ועשיית צדק מחייבת יישומו של עיקרון הגילוי והחשיפה של כל חומר, מסמכים ונתונים הצריכים לעניין העומד במחלוקת. לפיכך, ערך גילוי האמת ועיקרון הגילוי והחשיפה של חומר רלבנטי הנדרש לצורך כך הם הכלל במשפט. כך, דרך-כלל מותר להזמין כל אדם ליתן עדות קבילה השייכת לעניין (סעיף 1 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971) וחובה על בעל הדין להמציא כל מסמך רלבנטי לעניין שברשותו, וכל פרט שבידיעתו העשוי לשרת את גילוי האמת (תקנות 105 עד 118 לתקנות סדר הדין האזרחי בעניין גילוי ועיון במסמכים ושאלונים). גילוי האמת הוא ערך מהותי במחלוקת בין פרטים. הוא ערך מרכזי גם במישור הציבורי, בהתנהלותה התקינה של החברה ובפעילות ראויה של השלטון, המותנים בקיום גילוי ושקיפות של מידע ונתונים, שהם חיוניים לביקורת אפקטיבית על מעשי המינהל. זוהי נקודת המוצא העומדת בבסיסו של חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (ז' סגל, הזכות לדעת באור חוק חופש המידע (תש"ס) 11-14).
11. חרף עוצמתו של ערך גילוי האמת בהליך השיפוטי, אין הוא ערך מוחלט. לצדו עומדים ערכים ואינטרסים נוגדים שהמשפט מייחס להם משקל. על ערכים נוגדים אלה, נימנים ערכים שנועדו להגן על זכויות שונות של הפרט, ובעיקר, הגנה על האוטונומיה האישית שלו בהקשרים שונים. נימנים עליהם גם ערכים שנועדו להגן על עניין חברתי כללי כגון אינטרס המדינה בתחומים שונים, או אינטרס ציבורי חשוב אחר. ההתנגשות בין ערך גילוי האמת לבין ערך נוגד אחר – מולידה את נקודת האיזון בין הערכים. נקודת איזון זו נועדה ליצור שיווי משקל ראוי בין הערכים המתמודדים, ולהביא לסינתיזה הרמונית שהיא חיונית לחיי חברה תקינים וליחס ראוי בין השלטון לפרט, ובין הפרטים בינם לבין עצמם. התנגשות ערכית זו הביאה את המשפט להכרה בקיומם של חיסיונות ראייתיים, המונעים במצבים מסויימים גילוי ראיה קבילה ורלבנטית בהליך שיפוטי, גם במקום שגילויה אילו הותר, היה עשוי לקדם את גילוי האמת.
החיסיונות הראייתיים נחלקים לשני סוגים: חיסיונות סטטוטוריים בפקודת הראיות, אשר הסדירו את טיבם של החיסיונות ואת הכללים להחלתם; בצידם, מוכרים חיסיונות הלכתיים, פרי פיתוח של ההלכה הפסוקה, אשר נקבעו לצורך השגת תכליות חשובות שונות, תוך הסדרת הדרכים והתנאים להחלתם. מבין החיסיונות הסטטוטוריים, נזכיר את החיסיונות הקשורים באינטרס המדינה או אינטרס ציבורי אחר (סעיפים 44 ו- 45 לפקודת הראיות); מבין החיסיונות ההלכתיים, נצביע על החיסיון העיתונאי, שטיבו ותנאי החלתו הוסדרו ב- ב"ש 298/86 ציטרין נ' בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב, פ"ד מא(2) 337 (להלן: פרשת ציטרין).
גם בהחלת החיסיונות, בין הסטטוטוריים בין ההלכתיים, נקודת המוצא היא כי יש לתת בכורה לערך גילוי האמת, ולהחיל את החיסיון בבחינת חריג, שתחום התפרשותו מצומצם ככל האפשר (נ' זלצמן "'אמת עובדתית' ו'אמת משפטית' – מניעת מידע מבית-המשפט לשם הגנה על ערכים חברתיים", עיוני משפט כד (תשס"א) 263, 265). עצם ההכרה בקיומו של חיסיון בעל אופי כזה או אחר מותנית בקיומו של ערך בעל משקל המצדיק גריעה מחובת הגילוי (רע"א 637/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אברת – סוכנות לביטוח, פ"ד נה(3) 661, 664). אולם, גם משהוכר הצורך בהחלת חיסיון בתחום מסויים, היקפו על-פי-רוב מוגבל ויחסי. להוציא מספר חיסיונות סטטוטוריים בעלי אופי מוחלט, מרבית החיסיונות הסטטוטוריים וההלכתיים הינם יחסיים, פרי שקלול ערכי במישור העקרוני ולצורכי ההחלה הקונקרטית לנסיבות מקרה נתון. כך, למשל, החיסיונות הסטטוטוריים לטובת המדינה ולטובת הציבור בפקודת הראיות מותנים בשאלה האם 'הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה' (השווה בש"פ 4857/05 טלי פחימה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 479). באותה מידה, החיסיון ההלכתי העיתונאי הוא יחסי, ורשאי בית-המשפט לחרוג ממנו בהינתן שיקולי רלבנטיות, וחיוניות גילויו של המידע לעשיית צדק בנושא מהותי (פסקה 15 לפסק-דינו של הנשיא שמגר בפרשת ציטרין). אופיים של החיסיונות משתקף בהערכה היחסית הנעשית בין הנזק לתועלת העשויים לצמוח מגילוי הראיה לקידום ערך חברתי כללי או אינטרס מוכר של הפרט, מול חשיבות גילויה של האמת לעשיית משפט צדק (ש' נתניהו "על התפתחויות בסוגיית החיסיונות המקצועיים", ספר זוסמן (תשמ"ד) 297, 298)."
[1] י' קדמי, על הראיות (חלק שני) 863-865.
[2] א' הרנון, דיני ראיות (חלק שני) 67-68.
[3] המ' 121/58 קרן קיימת לישראל בע"מ נ' כץ, פ"ד יב(2) 1472, 1475.
[4] דברי בית-המשפט ב- ת"פ (חי') 1059/05 מדינת ישראל נ' אבי אורי ואח', תק-של 2005(2) 15081.
[5] ת"פ (חי') 1059/05 מדינת ישראל נ' אבי אורי ואח', תק-של 2005(2) 15081.
[6] רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלי שירי, תק-על 2006(2) 4466.