botox

חיסיון פסיכולוג

סעיף 50 לפקודת הראיות (נוסח משולב), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:


"50. עדות פסיכולוג
(א) פסיכולוג מומחה כמשמעותו בצו שהותקן לפי סעיף זה אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כפסיכולוג והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לפסיכולוג בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית-המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה.
(ב) הוראות סעיף-קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות פסיכולוג מומחה.
(ג) נטען חיסיון לפי סעיף זה, יהיה הדיון בדלתיים סגורות; החליט בית-המשפט לשמוע את העדות, רשאי הוא לשמעה בדלתיים סגורות.
(ד) שר הבריאות יתקין, בהסכמת שר המשפטים, צו שיגדיר מיהו פסיכולוג מומחה לעניין סעיף זה."

זכות החיסיון המוענקת בסעיף זה למטופל כלפי פסיכולוג מומחה, זהה למעשה לזכות החיסיון המוענקת בסעיף 49 לפקודה לחולה כלפי רופא; והדברים שנאמרו בהקשר לחיסיון חולה-רופא בדבר טיבה ואופיה של אותה זכות ותנאי השימוש בה, יפים אף לעניין הזכות הנדונה כאן.

המלומד י' קדמי, בספרו[329] מפרט את עיקרי ההוראה:

"א. הזכות לחיסיון המטופל – כזכות החיסיון של החולה – הינה זכותו של המטופל כלפי הפסיכולוג המומחה; ועיקרה בכך שמכוחה אל לו, לפסיכולוג המומחה, לגלות בעדות "דבר חסוי" – במשמעות הנתונה לו בגוף ההוראה – אלא-אם-כן ויתר המטופל על החיסיון.
ב. החיסיון משתרע אך ורק על "דבר" העונה על שלושת התנאים הקבועים בגוף ההוראה. ...
ג. לבית-המשפט – כמשמעותו בסעיף 52 סיפא לפקודה – הסמכות להורות על גילוי המידע החסוי אם "מצא כי הצורך לגלות את הראיה עדיף מן העניין שיש שלא לגלותה"; והדיון אם להורות כך יקויים בדלתיים סגורות (סעיף 50(ג) לפקודה).
ד. הפסיכולוג המומחה כפוף לזכות החיסיון גם לאחר שחדל להיות כזה (סעיף 50(ב) לפקודה); ונראה כי זכותו של המטופל עוברת בירושה ליורשיו ואינה "מתה" עמו."
ב- ת"א (חי') 995/05[330] נדון תכליתו של החיסיון.

נפסק מפי כב' השופט יצחק עמית:

"תכלית החיסיון ביחסי פסיכולוג-מטופל
17. הדיסקרטיות והסודיות היא אבן הבסיס של הקשר הטיפולי, מעין אקסיומה ביחסי מטופל-מטפל, אמון שהוא הכרחי כדי שהמטופל יסכים להיחשף בפני המטפל, והחשיפה בתורה, הכרחית לשם איבחון והתערבות טיפולית. המטופל אינו רגיל לחשיפה של עולמו הפנימי, ונכונותו לחשוף את המעיק עליו, נושאים עליהם אינו מעז לדבר אף בינו לבין עצמו, מבוססת על ההנחה שהדברים יישארו בינו לבין המטפל. המטפל מצידו, מעודד את המטופל לחשוף מידע פרטי ואישי, לעיתים אינטימי ביותר, תוך הבטחה לשמור על סודיות. יש הגורסים כי האמון שנוצר אצל המטופל בשל הבנתו כי "הסודיות מובטחת" היא קריטית כדי כך, שבלעדיה אין תקומה לקשר העדין והמורכב ביחסי מטפל-מטופל.
מטופל החושש כי המידע שנמסר על ידו עלול להימסר לרשויות ולגרום לו נזק (כמו אישפוז כפוי, מאסר, שלילת רישיון או פגיעה במקום עבודתו), עלול להירתע מלפנות לטיפול או מלחשוף נושאים בטיפול. על רקע זה, יש הקוראים לצמצום המקרים בהם קיימת חובת דיווח על-פי חוק – יורם צדיק "פסיכותרפיסטים מול חובת הדיווח" רפואה ומשפט 27 (2002) 145.
מטרת החיסיון היא להסיר חשש מליבם של המטפל והמטופל, ובכך לעודד ולקדם את הטיפול. שומא על בית-המשפט לבחון בקפידה בקשה לגילוי מידע המתמקד בדברים שנאמרו במסגרת הטיפול. עולם הטיפול (פסיכאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים) מודע לחובת הדיווח לרשויות החלה על המטפל במקרים מסויימים – וראה פרק 3 בקוד האתיקה של הפסיכולוגים... ופרק ב' סעיף 1 בקוד האתיקה של העובדים הסוציאליים... מ' אלמגור "חיסיון בטיפול פסיכולוגי: סוגיות משפטיות" רפואה ומשפט גליון 32 (2005) 119. עם זאת, ספק אם בעולם הטיפול קיימת מודעות לכך, שבית-המשפט רשאי להורות על הסרת החיסיון לצורך הליכים משפטיים, אם בפלילי ואם באזרחי, ואף בתביעות "בנאליות" כמו תביעה לנזקי גוף.
נשווה נגד עיננו את המטופל, או המטופלת, המגלה אוזנו של המטפל על רגשותיו, חולשותיו, על יחסו לסובבים אותו, על תחושותיו כלפי בת זוגו, על חיי המין שלהם, על מערכות יחסים שקיים מחוץ לקשר הנישואין וכיו"ב עניינים אינטימיים ורגישים ביותר שסיפר למטפל. כל אלו, עשויים למצוא דרכם לתיק בית-המשפט או לעיני הצד שכנגד, בשל תביעה שהוגשה על ידו או כנגדו. הסרת החיסיון כעניין שבשגרה במסגרת הליכי בית-משפט, עשויה לפגוע קשות במהלך הרגיל של הטיפול, הן מתוך חשש של המטופל שדברים שיאמר ישמשו בעתיד כנגדו או שייחשפו ביום מן הימים לעיניים זרות, והן מתוך חשש של המטפל כי דברים שיירשמו על ידו, עשויים ביום מן הימים לשמש גם כנגדו, ושמא גם לפגוע בפרטיותו שלו כמטפל.
(בהקשר זה, ובמאמר מוסגר, אציין כי ככל שהמטפל עורך לעצמו בנפרד מעין "רישום פרטי", רישום אישי שבו הוא מעלה את תחושותיו והתרשמויותיו, לצד הרישום הנדרש לתיעוד הטיפול (ויש העושים כך, במיוחד במסגרות ציבוריות, או לצורכי הכשרה והדרכה), אזי ברגיל, במסגרת חשיפת החומר הטיפולי, אין מקום לחשיפה של חומר זה, העשוי להתמקד במטפל עצמו).
וכעת, משעמדנו על תכליתו של החיסיון, ניצבת השאלה על מכונה: מה דרך יבחר לו בית-המשפט, כאשר בעל דין בהליך אזרחי, דורש הסרת החיסיון של בעל הדין שכנגד.
התנגשות האינטרסים: גילוי האמת מול התכליות שבבסיס החיסיון
18. נוסחת האיזון בסעיפי החיסיון בפקודת הראיות 'הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה', מרמזת לכאורה, שהחיסיון הוא הכלל וגילוי הראיה החסויה הוא היוצא מן הכלל – שטיין לעיל בעמ' 60 ה"ש 55. דהיינו, שהמחוקק מעדיף את האינטרס של חיסיון הראיה על פני עיקרון עשיית הצדק – א' כרמי, בריאות ומשפט כרך ב (נבו, 2003) 1612 טכסט לה"ש 286.
אלא שבפסיקה נקבע כי נקודת המוצא היא הפוכה. גילוי האמת דורש תשתית עובדתית, ומכאן החשיבות של חשיפת מלוא הנתונים בפני בית-המשפט ובפני בעל הדין שכנגד. בתי-המשפט חזרו והדגישו כי המשפט עומד על האמת – ראה, לדוגמה, רע"א 4999/95 Alberici International נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 39 (1996). גילוי מסמכים תורם לגילוי האמת, ולכן, באיזון האינטרסים שבין חיסיון מול אינטרס הגילוי, הכלל הוא של גילוי והחריג הוא החיסיון – אזולאי בעמ' 62, ומכאן שהגישה אל החיסיון היא חשדנית ועל דרך הצמצום – רע"א 637/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אברת סוכנויות ביטוח, פ"ד נה(3) 661 (2001); רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516, 522 (1995).
19. בבואנו ליישם את הפסיקה בענייננו, אני סבור כי יש להבחין בין טענת חיסיון המועלית על-ידי תובע, לטענת חיסיון המועלית על-ידי נתבע.
כאשר בעל הדין שנדרש לחשוף את המסמך נשוא החיסיון או נשוא הטענה לפגיעה בפרטיות הוא התובע, יש טעם חזק לטעון כי אינו רשאי לאחוז בחבל משתי קצותיו: גם להגיש תביעה וגם לסרב להמציא חומר העשוי לשמש את יריבו בטענה לפגיעה בפרטיות או בחיסיון. ההנחה היא, שבעצם הגשת התביעה, יש משום ויתור מכללא על הגנת הפרטיות ועל החיסיון, וכי התובע נכון להקריבם על מזבח תביעתו. בתיקי נזיקין קיימת פרקטיקה, לפיה התובע חותם על כתב ויתור סודיות רפואית (וס"ר) על-מנת לאפשר לנתבע לגלות כל חומר רפואי הרלבנטי לתביעה, בין היתר, כדי לאפשר לנתבע להגיש חוות-דעת שכנגד (ובתביעות על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1974ראה תקנה 2(א)(3) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986). החתימה על כתב ויתור סודיות רפואית נובעת מהנחה מקדמית, כי ממילא בית-המשפט יורה על הסרת החיסיון, על-מנת לאפשר לבעל הדין שכנגד להתגונן.
השורה התחתונה היא, שכאשר בתובע עסקינן, נקודת האיזון, בין האינטרסים הנוגדים של גילוי האמת מול החיסיון והפגיעה בפרטיות, קרובה מאוד לאינטרס של גילוי האמת, וידו של אינטרס זה תהא על-פי-רוב על העליונה. ברם, אין פירוש הדבר שהגשת תביעת נזיקין מבטלת מיניה וביה את החיסיון הרפואי. גם התובע, יהא רשאי במקרה מתאים,
להעלות את הטענה כי ראוי שלא לחשוף חומר מסויים, בשל חיסיון או בשל פגיעה קשה בפרטיותו. בנקודה זו, אנו מסתייגים מהאמירה הגורפת של השופטת דורנר בפרשת אפרופים. עמדנו על כך, שברגיל, הגישה לנושא הרלבנטיות היא רחבה וכוללת כל מסמך שיש בו כדי לקדם עניינו של בעל דין. אולם, אם המסמך רלבנטי רק לפריפריה או לשולי התביעה, ומנגד, יש בו כדי לפגוע בפרטיותו של התובע, יש לנקוט בגישה מחמירה יותר במישור הרלבנטיות ולראות את המסמך כלא רלבנטי.
20. כאשר הנתבע הוא שמעלה את טענת החיסיון או הפגיעה בפרטיות, נקודת האיזון משתנה, ו"כוח המשיכה" של האינטרס של גילוי האמת נחלש במעט. שלא כמו התובע, הנתבע נגרר בעל כורחו להליך המשפטי. הוא אינו מעוניין בהליך המשפטי, ואין להניח לגביו שהוא נכון לשלם גם את מחיר החשיפה הכרוך בהליך.
בבוא בית-המשפט לבחון את בקשת התובע לחשיפת החומר הנוגע לנתבע, עליו לבחון תחילה אם החומר שחשיפתו מתבקשת מתייחס לזירת המחלוקת או לפריפריה של המחלוקת. משנמצא כי החומר רלבנטי לזירת המחלוקת, שומא על בית-המשפט לשקלל את השיקולים השונים הצריכים לעניין, ומבלי להתיימר למצות את מגוון השיקולים, אצביע על העיקרים ביניהם:
( – ) האם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את חשיפת המידע.
( – ) מה עוצמת הפגיעה שתגרם לנתבע אם ייחשף החומר. בהקשר זה, יש ליתן משקל גם לשאלה אם כבר נסתיים הטיפול, או שהמטופל נמצא עדיין במהלך של התערבות טיפולית, באשר מטבע הדברים, חשיפת החומר עשויה לפגוע במהלך הטיפול.
( – ) היקף הגילוי המתבקש.
( – ) עד כמה הראיה שחשיפתה מתבקשת חיונית להוכחת האמת, או שמא עומדות לבעל הדין שכנגד אפשרויות אפקטיביות חלופיות להוכיח את טענותיו.
( – ) האם ניתן להקהות עוקצה של הפגיעה בפרטיות הנתבע בדרכים שונות, כמו צמצום מעגל המורשים לראות את החומר, קיום הדיון בדלתיים סגורות, איסור פרסום שמו של הנתבע.
( – ) איזון, במובן הצר, בין אינטרס התובע לאינטרס הנתבע, תוך התחשבות במידת הפגיעה שנגרמה לתובע מול חומרת העוולה המיוחסת לנתבע."
ב- ב"ש (חי') 4113/02[331] אדם שבצר לו, פנה אל פסיכיאטר ואל עובדת סוציאלית וסיפר להם על מצוקתו הנפשית ואיבתו אל אביו. נשאלה השאלה האם הדברים שאמר יכולים לשמש נגדו?

במקרה הנדון, הועמד הנאשם לדין פלילי על כך שסיפר לפסיכיאטר כי "באה לו מחשבה בראש" שאולי הפתרון להתעללות המינית שסובלת אמו מידי אביו, הוא להתאבד או לרצוח את אביו. וכל זאת, כך טוענת התביעה, כדי להפחיד את הפסיכיאטר וכדי להפחיד את אביו.

בית-המשפט קבע באותו עניין כלדקמן:

"5. המחוקק קובע בחוק, חיסיונות שונים, בניהם חיסיון על דברים שנאמרו במסגרת היחסים המקצועיים שבין מטפל למטופל וזאת מן הטעם המחשיב' את הצורך של המטופל לשוחח בחופשיות עם המטפל או עם גורם שאמור לסייע לו עד כדי איסור חשיפת הדברים במשפט' (ראה בג"צ 447/72, פ"ד כז(2) 259, ישמחוביץ, השופט זוסמן), גישה זו מבוססת על כך' שטובת הציבור דורשת – לאפשר פניה לרופא בלי שהפונה יצטרך לחשוש מפני גילוי דברים, אשר התכוון שיהיו בידיעתו הבלעדית של הרופא'. (ראה שם השופט קיסטר).
6. המחוקק הסדיר בפקודת הראיות בסעיפים 50, 50א את זכות החיסיון שבין מטופל לפסיכולוג מומחה, ואת הזכות לחיסיון המידע המגיע לעובד סוציאלי מאת מטופל תוך כדי עיסוקו...
זכות החיסיון המוענקת בסעיפים אלה זהה לזכות החיסיון המוענקת בסעיף 49 לפקודת הראיות לחולה כלפי רופא. על-פי לשון ההוראות, אין המדובר בחיסיון חפצי ה"דבק" במידע; אלא בחיסיון אישי מתמקד בפסיכולוג או בעו"ס. הגיע המידע לרשותו של אחר – אין ההוראה פוסלת את הגשתו כראיה.
7. יש והמחוקק מחייב בעל מקצוע לגלות "סוד רפואי" וזאת כי הזכות לחיסיון זה נסוגה מפני הוראה חקוקה מפורשת המחייבת מסירת מידע ובלבד כמובן שהמידע שנמסר לא יחרוג ממסגרת חובת הגילוי. (ראה ספרו של י' קדמי, "על הראיות", חלק שני בעמ' 815).
אך הכלל הוא כי מקום שאדם מחזיק מידע חסוי מכוח קיומו של חיסיון, הוא אינו חייב למסור מידע זה לרשות החוקרת. ישנם חיסיונות יחסיים, שבית-המשפט רשאי להסירם, וביניהם חיסיון לטובת המדינה, חיסיון לטובת הציבור, חיסיון שבין רופא לפציינט, פסיכולוג או עובד סוציאלי ומטופל (סעיפים 44א, 45, 49, 50, לפקודת הראיות). בדרך-כלל החיסיון יוסר כאשר בית-המשפט המוסמך לדון בהסרת החיסיון מוצא שהצורך לגילוי הראיה לשם עשיית צדק גובר על העניין שיש לא לגלותה. משמעו שבאיזון שבין חשיפת האמת לבין אי-גילוי הראיה, ידו של האינטרס האחרון תמיד על העליונה. (ראה המ' (ת"א) 11444/97 לה ניסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' רשות ניירות ערך, דינים מחוזי לב(9) 1.
8. כנגד חובת החיסיון העומדת לנאשם עומדת חובה חוקית שעניינה אי-מניעת פשע, המצויה בסעיף 262 לחוק העונשין, התשל"ז-1977:
'262. אי-מניעת פשע
מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו – מאסר שנתיים.'
הוראה זו הינה תרגום (מחייב) של סעיף 33 לפקודת החוק הפלילי, 1936, אשר זה היה ניסוחו:
'Neglect to prevent certain offenses
33. Every person who, knowing that a person designs to commit a felony, fails to use all reasonable means to prevent the commission or completion thereof, is guilty of a misdemeanor and is liable to imprisonment for two years.'
9. נוסיף ונזכיר כי אחות רעה אחת יש לה לעבירה של אי-מניעת פשע, והיא העבירה הקרויה "חיפוי על עבירה" – עבירה כהוראת סעיף 95 לחוק העונשין.
וכלשונו של סעיף 95(א):
'מי שיודע כי אדם פלוני זומם לעבור עבירה או עבר עבירה לפי פרק זה שעונשה מאסר חמש-עשרה שנה או עונש חמור מזה, ולא פעל באופן סביר כדי למנוע עשייתה, השלמתה או תוצאותיה, הכל לפי העניין, דינו – מאסר שבע שנים.'
עבירה זו דומה לעבירה של אי-מניעת פשע ובה-בעת אין השתיים דומות.
10. החוק קובע כי אדם היודע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע, החוק מטיל עליו נטל לאחוז בכל האמצעים הסבירים למנוע עשייתו או השלמתו של המעשה; ואם יחדל ולא יסיר מעליו נטל זה לא ינקוט בכל האמצעים הסבירים וכו' יחוייב בפלילים. עניינה של העבירה הוא במניעת ביצועו של פשע, ולא בדיווח על פשע שכבר בוצע.
כבר נאמר ב- ע"פ 3417/99 מרגלית הר שפי נ' מדינת ישראל, פד נה(2) 735, 747:
'כי החוק מטיל נטל על אדם לאחוז בכל האמצעים הסבירים למניעת עשייתו של מעשה פשע, ולמותר לומר כי האמצעי הסביר והשכיח יהא – על דרך הכלל – דיווח לכוחות הביטחון הממונים על שמירת החוק והסדר הציבורי.'
ב- ע"פ 3417/99 מרגלית הר שפי נ' מדינת ישראל, פד נה(2) 735, 752, נאמר:
'... וגם לפי דין התורה חייב אדם לנקוט את האמצעים הסבירים כדי למנוע סכנת הפשע – והא ראיה שאפילו בשעת סכנת נפשות אין אתה רשאי להציל את הנרדף על-ידי הריגת הרודף אלא אם אין אתה יכול להצילו בדרך אחרת (רמב"ם, שם, י"ג).'
12. לעניין האיזון שיש ליצור בין יחסי אמון בן צדדים בין מטופל לאיש מקצוע לבין האינטרס הציבורי הכולל נתפתחה בארה"ב תפיסה המשתיתה את החיסיון המעוגן ביחסי אמון על האינטרס הציבורי, ובלבד שמתקיימים יסודות מסויימים:
'1. The communications must originate in a confidence that they will not be disclosed.
2. This element of confidentiality must be essential to the full and satisfactory maintenance of the relation between the parties.
3. The relation must be one which in the opinion of the community ought to be sedulously fostered.
4. The injury that would inure to the relation by the disclosure of the communications must be greater than the benefit thereby gained for the correct disposal of litigation.' (Wigmore, on evidence in trials at common law, revised by j.t. mcnaughton, boston, toronto, 1961, par 2285, p. 527)
ראה גם 171 ED. P. 3 MCCORMICK ON EVIDENCE .
פסק-הדין המנחה של בית-המשפט העליון של ארה"ב בפרשת BRANZBURG V. Hayes (CT 2646) 925, 626 L.ED. 2D. 33, 665 U.S. 804 לפיו אין להכיר בחיסיון שמטרתו אינה אלא המלטות מענישה בשל ביצועו של מעשה פלילי. אולם החובה לגלות מקורות מידע על פשע אינה אבסולוטית. האינטרס הממלכתי בגילוי צריך להיות עליון
(PARAMOUNT) הוא חיוני (COMPELLING) כדי לחייב במתן תשובה.
13. לא התעלמתי מההוראות חוק הגנת הפרטיות 1981 לפיהן:
'2. פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: ...
(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם; ...
(9) שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;
(10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9);
(11) פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם או למצב בריאותו...'
השופט ג' בך קבע ב- ע"פ 480/85 קורטאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 673:
'יישומו של חוק הפרטיות על כל סעיפיו כרוך באיזון האינטרסים בין זכותו של האדם לפרטיות ובין זכותו של הציבור להשיג מידע למטרה זו או אחרת (ראה מאמרו של ד"ר ז' סגל "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת", עיוני משפט פרק ט' 175, 177)...
'איזון זה אינו מהווה כל קושי במקרה דנן, כאשר על כף אחת של המאזניים מצוי האינטרס הציבורי הרב שבהשגת ראיה כנגד חשוד בביצוע עבירת סמים חמורה, ומצד השני "הפגיעה" בנאשם המתבטאת במעשה שהיה מכוון להצלת חייו, ושכנראה בפועל גם הציל את חייו, הרי מתבקשת המסקנה כי על בית-המשפט להכשיר את הראיה כקבילה.' (ראה שם, דינים עליון עמ' 14)
במקרה דנן הגעתי למסקנה כי רשאי היה הפסיכיאטר ורשאית היתה העובדת הסוציאלית להעביר את המידע אל המשטרה על-פי הלכת הר שפי, על-מנת למנוע את התוצאה של "הפצצה המתקתקת" אשר לסעיף 42 לחוק טיפול בחולי-נפש, לפיו:
'42. סודיות
(א) מי שהגיעה אליו ידיעה לגבי אדם תוך כדי ביצוע חוק זה או בקשר לביצועו, חייב לשמרה בסוד ולא לגלותה אלא באחת מהנסיבות האלה: ...
(3) קיימת חובה או רשות בחוק לגלות את המידע; במקרה דנן, קיימת ראיה כי הנאשם היה בטיפול של רופא נפש שלו מסר את המידע ולכן על-פי הוראת חוק זו רשאי היה הרופא להעביר את הידיעה למשטרה, על-פי הלכת הר שפי.'
14. על-פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (מעצרים) יש לבחון את חומר הראיות מבחינת קיומה של ראיה לכאורה.
בין שאר האישומים הועמד הנאשם לדין על עבירה של איום שהגדרתו בסעיף 192 לחוק העונשין קובעת בלשון זו:' (192) המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים.'
היסוד הפיזי של העבירה כולל בסעיף 192 איום על האדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין. חומר הראיות אינו מצביע כי הדברים שהושמעו בפני הפסיכיאטר או העובדת הסוציאלית הגיעו ונמסרו על ידם אל האב נושא השיחה והאיום. מכאן, גם לא היה יכול האב, שעליו מסר הנאשם את הפרטים לפסיכיאטר ולעובדת הסוציאלית, כאמור בסעיף 192 לחוק העונשין. (מדובר בשלבים כל כך מוקדמים של האירוע שבכלל לא הגיעו לידיעתו של האב המאוים).
השווה, פסק-הדין ב- ע"פ 3779/94 בית-המשפט העליון שם צוטט כב' הנשיא ברק בפסק-הדין ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373 באמרו,' כי עבירת האיומים תחומי התפרשותה אינם ברורים. אך המקרים הקיצוניים אינם מעוררים קושי. מקרי הביניים מעוררים לעיתים קרובות בעיות קשות של תיחום הגבול בין אמירה מותרת לבין איום אסור.'
גם במקרה שלנו שאלה קשה היא, האם זכאי היה הנאשם בצר, לפנות לעזרה רפואית וסוציאלית והאם עבר את הגבול במה שאמר? ...
מסקנה
14. כאשר, בידי אדם לרבות רופא או עובדת סוציאלית ידיעה שכמוה "פצצה מתקתקת" ולפיה עומד להתבצע מעשה פשע או עוון חמורים, גובר העיקרון כי יש למנוע את ביצועו של הפשע בכל רגע, על פני העיקרון של חובת הסודיות.
בנסיבות אלה, כשרה הראיה שבידי המשטרה להצגה בפני בית-המשפט.
15. שאלה אחרת, היא בדבר דיות הראיות, לאמור האם די בהם כדי להוות ראיה לכאורה. לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (מעצרים).
16. המדובר בשתי הודעות של הנאשם האחת בפני פסיכיאטר ואחת בפני עובדת סוציאלית, שבהם שטח את מצוקתו כלפי אביו.
17. הודאה הטעונה דבר-מה נוסף איננה יכולה להוות בעצמה דבר-מה נוסף להודאה אחרת שהיא בעצמה טעונה דבר-מה נוסף. לאמור, ההודאה שמסר הנאשם בפני העובדת הסוציאלית איננה יכולה לשמש כשלעצמה דבר-מה נוסף, להודאה שנמסרה בפני הפסיכיאטר. עם זאת, יש למצוא את הדבר-מה הנוסף, בעובדה שהנאשם הודה בפני חוקרי המשטרה כי אמר את הדברים ואף אמר זאת לבית-המשפט. על-כן יש ראיה לכאורה להוכחת האשמה."



[329] י' קדמי, על הראיות (חלק שלישי) 973.
[330] ת"א (חי') 995/05 ליפניצקי אלכסיי נ' מיקוד אבטחה שמירה שירותים ונקיון בע"מ ואח', תק-מח 2006(4) 6622.
[331] ב"ש (חי') 4113/02 מדינת ישראל נ' ממן אליהו, תק-של 2002(3) 2084.