החיסיון במשפט האזרחי והפלילי בעין המשפט
הפרקים שבספר:
- היחס בין חיסיון מסמך לבין קבילותו
- החיסיון במשפט האזרחי והפלילי בעין המשפט - מבוא
- סוגי החיסיון במשפט הישראלי
- חיסיון מוחלט וחיסיון יחסי - מבוא
- מוסד ה"רלבנטיות"
- החיסיון בראי תקנות סדר הדין האזרחי
- חיסיון של מסמכים שהוכנו לקראת משפט
- החיסיון בהליך גישור
- חיסיון בנקאי
- חיסיון לטובת המדינה
- חיסיון לטובת הציבור
- הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה
- ראיות מפלילות - חיסיון בפני הפללה עצמית
- חיסיון עורך-דין-לקוח
- חיסיון רופא
- חיסיון פסיכולוג
- חיסיון עובד סוציאלי
- חיסיון כהן דת
- חיסיון עיתונאי
חיסיון כהן דת
סעיף 51 לפקודת הראיות(נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:"51. עדות כהן דת
כהן דת אינו חייב למסור עדות על דבר שנאמר לו בוידוי ואשר גילויו אסור עליו לפי דיני דתו."
חיסיון זה הינו חיסיון מוחלט.
סעיף 51 לפקודת הראיות מעניק ל"כהן דת" זכות אישית לחיסיון של "דבר שנאמר לו בוידוי ואשר גילויו אסור עליו לפי דיני דתו".
החיסיון הוא של "כהן הדת", כלומר, כהן הדת הוא הבעלים של הזכות, ולכן המתוודה אינו יכול לוותר על החיסיון, ולגרום בדרך זו לחיובו של כהן הדת לגלות את תוכן הווידוי.
המלומד י' קדמי, בספרו[340] גורס באשר לויתור על החיסיון:
"שיקול-הדעת אם לוותר על החיסיון אם לאו, נתון איפוא לכאורה בידיו של כהן הדת; ואף שלא נאמר דבר מפורש בעניין זה בגוף ההוראה – ולכאורה איש אינו יכול לוותר על חיסיון זה – נראה כי כהן הדת עצמו יווכל לעשות כן.
עם זאת, יש גורסים, כי המדובר בזכות מוחלטת לחיסיון, שאיש אינו יכול "לוותר" עליה. ואף שככלל ראיה חסויה אינה פסולה, בהקשר הנדון כאן שאני; ומידע שיימסר על-ידי כהן הדת, ייחשב כראיה שנתקבלה שלא כחוק על כל המשתמע מכך."
בהמשך מוסיף המלומד י' קדמי[341]:
"א. ... תוכן הווידוי כשלעצמו אינו מהווה "ראיה חסויה", אלא – שכהן הדת שבפניו נמסר הווידוי אינו חייב למסרו בעדות. אשר-על-כן, אם תוכן הווידוי מובא לידיעת בית-המשפט שלא באמצעות כהן הדת – בית-המשפט יקבלנו כראיה.
ב. החיסיון הקבוע כאן אינו כפוף לסמכותו של בית-המשפט להורות על גילוי הראיה; ולעניין זה – הריהו זהה לחיסיון הלקוח כלפי עורך-הדין."
ב- ת"א (י-ם) 1145/99[342] קבע בית-המשפט:
"התכלית של כל גילוי המסמכים והעיון בהם היא, כמובן, חשיפת האמת, שהיא מטרתו של ההליך השיפוטי. ברם, כבר למדנו כי יש אמת עובדתית ומולה אמת משפטית, כאשר אחד הפערים המשמעותיים ביניהם נובע מדיני הראיות, בכלל, וכללי החסינות או אי-הקבילות, בפרט (ראה גם: בג"צ 158/82 דניאל אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4) 449, במיוחד בפסק-דינו של השופט מנחם אלון, כתוארו אז, עמ' 465 ואילך). כך, למשל, מקרה בו הראיה היחידה להרשעת רוצח הוא וידוי הרוצח בפני הכומר הנוצרי, במ"ש לא ישמע ראיה זו, בשל החסינות הקבועה בסעיף 51 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, וכך יצא הרוצח זכאי, כי בכך מעדיפים אנו את כלל החיסיון של הקשר בין המתוודה לכומר על פני הרשעת רוצח. במילים אחרות, כל מדינה רשאית לקבוע כללי חיסיון ראייתיים, המשקפים ערכים חברתיים, אשר עדיפים על פני עשיית צדק וחתירה לאמת במקרה פלוני".
ב- ע"א 761/88[343] קבע בית-המשפט:
"ראשית, לעניין ההודאה מצד האישה. הרב אברהם גורגים (כפי ששמו רשום בפרוטוקול) או גוגיק (כפי שרשום בפסק-הדין) הוא רב צבאי, המתגורר בנתניה, עיר מושבם של בני הזוג. לדבריו, הוא ניסה להשכין שלום בית לפי בקשת בעלי הדין, וטיפל לשם כך:
'בכלל היחסים בין בני הזוג פרידמן וטיפול שלי בהם היה כרב.'
בתחילת עדותו בעניין ההודאה ביקש העד לדעת אם אין לו חיסיון בקשר לדברים שנמסרו לו על-ידי האישה בעת טיפול כמתואר. תגובת בית-המשפט היתה שאין חיסיון כאמור, וכי סעיף 51 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, אינו ישים; בעלי הדין לא חלקו על כך למעשה."
[340] י' קדמי, על הראיות, חלק שני, עמ' 975.
[341] שם, 976.
[342] ת"א (י-ם) 1145/99 עמאד ג'אעוני נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(1) 2429.
[343] ע"א 761/88 חיה פרידמן נ' חיים פרידמן, פ"ד מג(4) 505.