botox

חיסיון רופא

סעיף 49 לפקודת הראיות(נוסח משולב), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:

"49. עדות רופא
(א) רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית-המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה; והוא הדין באדם שאגב עבודתו בשירות הרופא או בשירותו של מוסד רפואי או בצוות המקצועי העובד עם הרופא, תוך טיפול בחולים, הגיע אליו דבר שנמסר לרופא.
(ב) הוראות סעיף-קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות רופא או לעבוד כאמור בסיפה לסעיף-קטן (א).
(ג) נטען חיסיון לפי סעיף זה, יהיה הדיון בטענה בדלתיים סגורות; החליט בית-המשפט לשמוע את העדות, רשאי הוא לשמעה בדלתיים סגורות."

על-פי סעיף 49(א) לפקודת הראיות, לבית-המשפט נתונה הסמכות להסרת החיסיון הרפואי אם מצא "כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". כאשר מועלית בפני בית-המשפט תביעה להסרת החיסיון הרפואי עליו לאזן בין שני אינטרסים הנוגדים זה את זה האחד, חיוניותו של המידע החסוי להגנתו של נאשם במשפט פלילי המתנהל נגדו, השני, זכותו של המתלונן לפרטיות, המוגדרת היטב בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 ובסעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

סעיף 49(ב) לפקודת הראיות קובע כי החיסיון ימשיך ויחול גם במקרה והרופא הפסיק ולעסוק בעניין שברפואה.

סעיף 49(ג) לפקודת הראיות קובע כי במקרה ונטענה טענת חיסיון, הדיון בטענה יהא בדלתיים סגורות.

המלומד י' קדמי בספרו[309], מסביר את החיסיון הקבוע בסעיף 49:

"החיסיון וטעמו
סעיף 49 קובע "חיסיון רפואי" המיועד לשמור על סודיות הפרטים המתגלים לרופא עקב מתן שירות לחולה.
הטעם לחיסיון נעוץ בגישה המחשיבה "את הצורך של החולה לשוחח בחופשיות עם רופאו עד כדי איסור חשיפת הדברים במשפט"; וגישה זו מבוססת על כך "שטובת הציבור דורשת – לאפשר פניה לרופא בלי שהפונה יצטרך לחשוש מפני גילוי דברים, אשר התכוון שיהיו בידיעתו הבלעדית של הרופא".
הנהנה מן החיסיון
1) החיסיון הינו חיסיונו של החולה כלפי הרופא: רק החולה זכאי לוותר על החיסיון; ואילו הרופא חייב – באיסור פלילי[310] – שלא לחשוף את סודו הרפואי של החולה.
... נראה שגם כאן יש להבחין בין "תחומיו" של החיסיון שעה שתובע אותו החולה לעצמו, לבין "תחומיו" שעה שהוא חל כלפי הרופא: אשר לאחרון – תחומיו מוגדרים בגוף ההוראה שבסעיף 49 לפקודה... ואילו לגבי הראשון – בדומה ל"לקוח" של עורך-דין – החולה יוכל לסרב להשיב בטענה שהוא "גילה" את הדבר לרופא, בתנאים האמורים בסעיף 49 הנ"ל, רק אם הוא נשאל: מה אמר לרופא; בעוד שלגבי פרטי ה"מידע" שמסר לרופא, כשלעצמם – קרי: ללא קשר לאמירתם לרופא – אין החיסיון חל, והוא יוכל שלא להשיב רק מכוחו של חיסיון אחר ...
ויודגש: נראה כי "טעם אחר" כאמור, יכול שיהיה נעוץ בקיומה של זכות לחיסיון נוסף, כגון חיסיון מפני הפללה עצמית; ויכול שיהיה נעוץ בהגנה על הפרטיות, במקום שההגינות ומניעת הכבדה מיותרת על העד עומדים בפני הצורך בגילוי לשם עשיית צדק.
2) במצב דברים זה, אפשר שרופא יהנה מחיסיון לגבי דברים שנאמרו לו על-ידי החולה או שנתגלו על ידו בעת בדיקתו – לרבות פרטי הטיפול שנתן לו – ואילו החולה יאלץ לגלות פרטים אלה; וזאת – משום שלרופא – די בכך שנתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 49 לפקודה, ואילו לחולה יש צורך ב"טעם נוסף" כאמור.
סיכומו של דבר, אף שהחיסיון הינו חיסיונו של החולה – במובן זה שהוא "בעל" הזכות – הרופא הוא החוסה העיקרי בצילו, והחולה לא יוכל, ככל הנראה, ליהנות הימנו אישית במישרין.
הוויתור על החיסיון
כאמור, הזכות לחיסיון הרפואי הינה זכותו של החולה, ועל-כן – רק הוא יכול לוותר עליה; ונראה כי ויתור כזה יכול שיהיה במפורש ויכול שיהיה מכללא...
הסרת החיסיון
... נתונה לבית-המשפט הסמכות להסיר את החיסיון הרפואי, אם מצא "כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש שלא לגלותה".
ויודגש:
1) החיסיון הרפואי חל לא רק כאשר הרופא נחקר כעד, אלא – גם כאשר הרופא עצמו הוא החשוד או הנאשם...
2) ... לכאורה, החיסיון חל רק על דבר "שנמסר" לרופא; אך למעשה רואים את ה"עובד הרפואי" כמי שעומד בנעלי ה"רופא" בכל הקשור להיקף החיסיון.
3) ... כפופים הרופא והעובד הרפואי לחיסיון הקבוע בסעיף זה גם לאחר שהרופא או העובד חדלו להיות כאלה; ונראה כי הזכות עוברת בירושה ...
4) המידע החסוי – אינו פסול כראיה כשלעצמו; אלא – שהרופא או העובד מנועים מלגלותו. אשר-על-כן – נראה, לכאורה, כי אם המידע מובא בפני בית-המשפט, אם בניגוד לחיסיון ואם על-ידי מי שאינו כפוף לחיסיון, בית-המשפט יקבלנו. ...
5) מקום שנשקלת הגשת כתב אישום, רשאית התביעה להביא בין שיקוליה – בדבר קיומה של תשתית ראייתית הולמת לאישום – את סמכותו של בית-המשפט להסיר את החיסיון.
6) אין בעל דין "נהנה" מאי-יכולת לחקור בשל חיסיון, אם לא ביקש תחילה את הסרתו.
7) מקום שנאשם מוותר בהליך מסויים על זכותו לחיסיון רפואי בקשר לתעודה וזו מוגשת כראיה, אין התעודה מפסיקה להיות כפופה לזכותו של הנאשם לחסיונה לצורכים אחרים. מבקש לעיין בתעודה מי שלא היה צד להליך שבמסגרתו הוגשה – יחליט בית-המשפט בבקשה על-פי אותם שיקולים שהיה שוקל אילו נתבקשה הצגת התעודה כראיה בהליך האחר; והנאשם, כבעל זכות החיסיון, היה מתנגד לכך.
8) לקבילותה של האזנת סתר החוסה בצילו של החיסיון שבסעיף 49 לפקודה... עיין – סעיפים 9 ו- 13 לחוק האזנת סתר (להזכיר: סעיף 13 תוקן בינתיים).
9) כאשר מתבקשת הסרת חיסיון מתיעוד רפואי של מי שאינו צד להליכים – על בית-המשפט הדן בעתירה לשמוע את הנוגע בדבר; כאשר סירוב מצידו לוותר על החיסיון, אם יכובד, יהווה גורם בין השיקולים של מהימנות עדותו, אם העיד."
קיימים 4 תנאים להפעלת החיסיון הרפואי ואלה הם:
האחד, נושא החיסיון הוא "דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו" של הרופא.

השני, המדובר אך ורק ב"דבר" שיש לו "זיקה עניינית" לחולה עצמו, באופן אישי.

השלישי, נושא החיסיון הוא דבר ש"הגיע אליו תוך עבודתו כרופא". המדובר אך ורק ב"דבר" שמגיע אל הרופא במסגרת השירות הרפואי שהוא נותן לחולה. נראה כי תינתן לדרישה זו משמעות רחבה לפיה רואים את עבודת הרופא כמתחילה בפניית החולה אליו[311].
הרביעי, נושא החיסיון הוא "מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד".
הפסיקה מציעה, בהקשר למושג "על-פי טיבו", את המבחן הבא: "מה שהרופא מגלה בחולה תוך כדי בדיקה בחדרו הסגור, או מה שהוא עושה בחדרו הסגור תוך כדי טיפול בו, וכל כיוצ"ב, הם "מטיבם" דברים שבסוד הרפואי; מה שאין כן "עובדות הנראות לעין כל"... "[312].
נראה כי הנקיטה במושג "בדרך-כלל" באה לקבוע מבחן אובייקטיבי, לאמור: "אין חולה יכול באמרי פיו ליצור חיסיון לגבי דבר שבדרך-כלל אינו נשמר בסוד; ובית-המשפט הוא הקובע, על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, אחידה ויציבה, אם הדבר נמנה על אלה שעל-פי טיבם הם נמסרים לרופא, בדרך-כלל, מתוך אמון שישמרם בסוד.
ההכרעה אם פרט מסויים מצוי בתחום החיסיון הרפואי מושפעת, מטבע הדברים, מן החובה המוטלת על בית-המשפט למצוא את האיזון בין "שני האינטרסים הנוגדים זה את זה, תלותו של בית-המשפט בהשגת הראיות לעומת צורכי החולה לעשות את רופאו איש אמונים"[313].
החיסיון חל אך ורק לגבי דברים הנוגעים לבריאותו של חולה "בעניינים רפואיים קונפידנציאלים, ואין לעשות בהם שימוש בעניין שאלות אודות טיבה של האריזה של הסמים שאינה מטיב אותם דברים הנוגעים לבריאותו"[314].

ב- בג"צ 447/72[315] נדונה השאלה האם ניתן לעיין בכרטיסיות רופא לצורך בדיקת מס הכנסה. במקרה דנן, חוקרי מס הכנסה תפסו כרטיסיות רפואיות של העותר העוסק בפרקטיקה פרטית כרופא בתחום העקרות, ההזרעה המלאכותית והאימפוטנציה, בהן רשומים שמות של פציינטים וזאת במסגרת חקירה בגין חשד שהעותר עבר על הרואות פקודת מס הכנסה.

המשיב רצה לבחון את שמות הפציינטים, מענם ושיעור התשלומים ששילמו לעותר כפי שהם משתקפים בכרטיסיות, ולהשוות מידע זה למידע שביומן הרופא שניהל העותר.

בית-המשפט העליון קבע, בהתאם להוראת סעיף 49 לפקודת הראיות, כי אכן אימצה ישראל כלל חיסיון ביחסי רופא-חולה, בהחשיבה את הצורך של החולה לשוחח בחופשיות עם רופאו עד כדי איסור חשיפת הדברים במשפט. החיסיון הוא לטובת החולה, ואין הרופא יכול לוותר עליו. החיסיון חל על דברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד. לשון "בדרך-כלל" שבסעיף מלמדת, כי אין החולה יכול באמרי פיו ליצור חיסיון לגבי דבר שבדרך-כלל אינו נשמר בסוד. הלכה פסוקה היא, שבעוד שממצא הרופא ודרכי הטיפול שלו הם חסויים, העובדה שפלוני נזקק לשירותו של הרופא וכמה שילם לו אינה חסויה. זאת, אף כי יתכנו מקרים מיוחדים, בהם איזון ראוי בין צרכי החולה להסיק את רופאו איש אמונים לבין תלותו של בית-המשפט בהשגת הראיות, יורה, כי גם זהותו של החולה תהא בגדר סוד חסוי (למשל – לגבי החולים במחלות הנפש).

במסגרת האיזון האמור, יש לקחת בחשבון גם את סוג ההליך שלשמו נדרשת חשיפת הראיה. אילו התכוון המשיב לערוך בדיקת-פתע בלבד, ייתכן שידו של עניין החולה היתה על העליונה, והאינטרס שלו היה עדיף מרצונו של פקיד השומה לוודא, כדבר שבשגרה, שהרופא משלם מס אמת. ואולם, במקרה זה כבר קיים חשד בעיני פקיד השומה כי העותר ביצע עבירה חמורה, וחשדות אלה ראוי שיתבררו. הצורך להביא עבריין לדין עדיף מחיסוי שמות החולים.

מקום שבית-המשפט מורה על הסרת חיסיון, יכול הוא לדאוג לאינטרס החולים על-ידי שיורה על קיום הדיון בדלתיים סגורות.

דין אחד לחולים ידועים ולחולים עלומי שם – החיסיון הרפואי נתון לכולם באותה מידה, ואין זה מעלה או מוריד אם בין לקוחותיו של העותר גם אנשי ציבור חשובים.

לבסוף קבע בית-המשפט כי המשיב יוכל לעיין בכרטיסיות העותר, ואולם הרישומים הנוגעים לטיפול הרפואי יכוסו על-ידי העותר במעמד המשיב ולא יתגלו לו.

ב- ע"פ 7528/95[316] נדון האיזון שבין זכות הפרטיות של הנאשם לבין עניינה של משפחת המנוח להיפרע מנזקיה. במקרה דנן, זוכה המערער בבית-המשפט המחוזי מאשמת רצח מחמת אי-שפיות ובית-המשפט הורה לאשפזו. הדיון התקיים בדלתיים סגורות ובנוכחות משפחת הקורבן.

הערעור מופנה כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי לאפשר למשפחת הקורבן לעיין בחוות-הדעת הפסיכיאטרית של המערער במסגרת איסוף נתונים לקראת פתיחת הליכים אזרחים על ידם כנגד הגורמים ששחררו את המערער מבית החולים לחולי-נפש בטרם הרצח.

בית-המשפט העליון עמד על כך, שעל כפות המאזניים עומדות זכות הפרטיות של המערער כנגד עניינה של משפחת המנוח להיפרע על נזקיה עקב מות המנוח, לכשיעלה בידה להוכיח את עילתה כי היתה רשלנות בשחרור המערער מבית החולים לחולי-נפש שבו היה מאושפז עובר לרצח, ומאזן הצדק הוא שיכריע. ואולם, בשקלול מאזן הצדק נחלקו השופטים, בהתאם לנסיבות המקרה כפי שפורשו על ידם, כאשר דעת הרוב היתה, כי יש לדחות את הערעור ולאפשר את מסירת חוות-הדעת למשפחת הקורבן.

חשובים דברים שאמר כב' השופט קדמי, משופטי הרוב. לשיטתו, מקום שמוצגים בהליך פלילי תעודות שלנאשם זכות חיסיון לגביהן – ואין נפקא מינה מטעם מי הן מוצגות, אם מטעמו של הנאשם ואם מטעם התביעה או בית-המשפט מוכח סמכות הקבועה בדין – אין בעצם הצגתן כראיה כדי להשמיט את הבסיס מתחת לזכותו של הנאשם לחיסיון לגבי אותן תעודות. אשר-על-כן, דין פניה לבית-המשפט הדן בעניין להתרת עיון בתעודות שהוצגו לפניו כאמור כדין בקשה להסרת חסיונן לצורכיו של הליך שיפוטי אחר. נאשם בפלילים אינו צריך להיות מוגבל בהנתנו על-ידי החשש שתעודה, שיש לו זכות חיסיון לגביה, תפסיק להיות חסויה בשל הצגתה כראיה מטעמו. כמו-כן, גם הצגתה של תעודה כאמור בהליך פלילי מטעם התביעה או מטעם בית-המשפט אינה צריכה לשלול ממנה את אופיה כראיה חסויה לתכלית אחרת מזו שלשמה הוגשה. הסרת החיסיון בנסיבות כאמור מוגבלת ומצומצמת לצורכיו של ההליך שבמסגרתו מוגשת התעודה; וכל שימוש נוסף בה – לרבות עיון והעתקה על-ידי צד מעוניין, ואפילו הוא נוגע לעניין נושא האישום – מן הדין שיהיה כפוף להסרת החיסיון הטבוע בה. זאת ועוד – כשם שניתן להגביל ולהתנות בתנאים הסרתו של חיסיון כאשר זו מתבקשת במהלכו של דיון, כך ניתן להגביל ולהתנות עיון והעתקה של תעודה חסויה, שהוגשה כראיה בהליך פלילי.

כן יש מקום להביא דברים מפי שופט המיעוט, הוא כב' השופט גולדברג, דברים שלא נסתרו על-ידי שופטי הרוב. בדבריו חוזר כב' השופט גולדברג על ההלכה ב- בג"צ 142/70, לפיה מסמכי הרשות צריכים להיות גלויים ופתוחים לפני הצד הנוגע בדבר ואין הרשות נשמעת לאמור שמשנכנס המסמך לתיקיה, שוב אין הצד הנוגע בדבר רשאי עוד לראותו. יוצאים מכלל זה מסמכים אשר מכוח הוראה חקיקה חסויים הם בפני עיון וגילוי, או שלגבי דידם מוטלת על הרשות החובה לשמרם בסוד. בין החוקים האמורים, עומד גם חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 – שבסעיף 23ב לו מגביל את זכותו של גוף ציבורי למסור מידע בעל אופי אישי שברשותה.

כאמור, הערעור נדחה ברוב-דעות.

ב- ע"פ 1302/92[317] נדון צו להתרת האזנת סתר. טענת המערערת היא כנגד פסילתה של קלטת שתיעדה שיחות בין שניים מהמשיבים. דובר בשיחת טלפון שהוקלטה על-ידי המשטרה לאחר שקיבלה היתר להאזין לשיחותיו של רופא שיניים בביתו ובמרפאתו. ואולם, השיחות שהוקלטו ונפסלו כאמור כראיה, תיעדו שיחות בין האסיסטנטית של הרופא, שהיא בין המשיבים, לבין משיב אחר.

המחלוקת העיקרית בערעור היתה סביב שאלת היקף ההיתר להאזנה – האם ההיתר חל רק לגבי שיחותיו של אדם מסויים, או שחל הוא על כלל השיחות הנערכות בקו הטלפון, וזאת בהתחשב בהוראות חוק האזנת סתר, התשל"ט-1979.

דעת הרוב בנקודה זו היתה, כי משניתן ההיתר באופן פרסונלי לגבי שיחותיו של רופא השיניים, הרי שאם מוקלטות גם שיחותיהם של אחרים בהיסח הדעת, הרי שהן פסולות לאור מצוותו של סעיף 13(א) לחוק האזנת סתר.

דעת המיעוט מפי כב' השופט מצא היתה, כי המחוקק לא קיבל "כלל פסלות" גורף, של ראיות שהושגו שלא לפי החוק. תכליתו של סעיף 13(א) לחוק האזנת סתר, היא חינוכית-הרתעתית, ועל-כן נועדה להרתיע מביצוע האזנות לא חוקיות שהן פליליות, אך לא נועדה לגרור פסילה של ראיות שנקלטו בהאזנה שבוצעה על-ידי המשטרה בתום-לב ועל-פי היתר כדין.

בית-המשפט נדרש לשאלת החיסיון המקצועי, ובעיקר חיסיון יחסי רופא-חולה. בית-המשפט עמד על כך, כי בבוא שופט לתת צו להתרת האזנת סתר, עליו לשקול ביתר שאת את הפגיעה בפרטיות במקרים בהם מתייחס הצו למשרדים בעלי רגישות מיוחדת מבחינת הצורך לשמור על זכות הפרטיות של הלקוחות, כגון משרדי עורכי-דין, מרפאות, משרדים של פסיכולוגים וחוקרים פרטיים וכיוצא באלה. אמנם סעיף 9 לחוק האזנת סתר מגן על השיחות ממשרדי עורכי-דין, רופאים, פסיכילוגים וכוהני דת, ובשל כך לא ניתן לאשר צו להאזנת סתר בטלפון של משרדיהם, אולם יש להשאיר בצריך עיון את השאלה אם יש בכוחו של סעיף זה למנוע לחלוטין האזנה ספציפית לשיחה מתוך אחד היעדים הנ"ל, כאשר אין כל קשר בין הפשע שבביצועו נחשד מי מעובדי המשרד לבין העבודה הרגילה המתנהלת באותו מקום.

כב' השופט מצא הוסיף על כך, כי מטרת החיסיון הניתן לרופא ולעובדו אינה לגונן על רופאים או עובדיהם מפני חשיפת שיחותיהם בנושאים הקשורים לפעילותם העבריינית, אלא להגן על צנעת הפונים אל הרופא. לצורך הקמת חיסיון לרופא צריכים להתקיים שלושה תנאים:

1. הדבר שאותו מבקש הרופא לחסות נוגע לאדם שנזקק לשירותיו;

2. הדבר הגיע אל הרופא תוך עבודתו כרופא;

3. הדבר הוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד.

תנאי נוסף הוא, כי החולה לא ויתר על החיסיון (שהרי זה עומד לזכותו), שאם עשה כן על הרופא להעיד על הדבר נשוא החיסיון ככל שיידרש. חיסיונו של עובד הרופא חוסם עדות מפיו רק בגין דברים שנמסרו על-ידי החולה לרופא ושהגיעו אל העובד אגב עבודתו בשירותו של הרופא (שוב בתנאי שהחולה לא ויתר על החיסיון). ואולם, אם נוכח בית-המשפט כי הצורך לגלות את הראיה החסויה לשם עשיית הצדק עדיף על פני העניין שלא לגלותה, מוסמך הוא להסיר את החיסיון ולחייב את הרופא להעיד על הדבר החסוי.

בית-המשפט לא יעשה שימוש בסמכותו האמורה, אלא במקרים נדירים ביותר, וכשמתקיים חשד ממשי למעורבותו של רופא בביצוע עבירה חמורה במיוחד.

עוד הוסיף כב' השופט מצא, כי אפילו שההלכה מונעת מתן היתר להאזנת סתר כשהמדובר בבעל חיסיון (ואפילו יחסי) הרי אין החיסיון חוסם את קבילות הדברים המצויים בעין. משמעו של החיסיון, מקום שהוא קיים, איננו בהפיכת ראיה קבילה לפסולה, אלא רק בהצבת מחסום דיוני על דרך הבאתה. אך כשמובאת הראיה החסויה לפני בית-המשפט – כגון שאיש אינו טוען לחסיונה או שהיא מובאת בידי מי שמצוות החיסיון אינה חלה עליו – הריהו ראיה ככל הראיות, ואין בית-המשפט אוטם את עיניו ואזניו מפניה רק משום שהיא חסויה. כך הדברים כראיה חסויה וכך הם – בחינת קל וחומר – בראיה שלפי טיבה ומהותה אין לה ולחיסיון ולא כלום.

ב- בש"א (ב"ש) 2618/01[318] נדונה סמכותו של בית-המשפט להורות על בדיקת רקמות לצורך "עשיית משפט צדק". במקרה דנן, המבקשת(קטינה), בתה של המשיבה 1. המשיבה הנה רווקה והמשיב 2 נשוי ובעל משפחה. בתובענה שב- תמ"ש 18310/97 נדונה תביעת המבקשת והמשיבה לפסק-דין הצהרתי לפיו המשיב הינו אביה של הקטינה.

המשיב סירב ליתן בדיקת רקמות לבירור השאלה האם הוא אבי המבקשת אם לאו.

בפסק-דין שניתן על-ידי בית-המשפט נפסק כי המשיב הינו אביה של המבקשת. פסק-דין זה ניתן לאחר שדבר סירובו של המשיב ליטול חלק בבדיקת רקמות נזקף לחובתו לאחר שנמצא כי סירובו בא שלא מטעמים ראויים או סבירים. עוד נקבע בפסק-הדין האמור ממצא עובדתי לפיו קיימה אם המבקשת יחסי אישות בתקופה הרלבנטית עם שני גברים במקביל, המשיב ואדם נוסף.

ערעורו של המשיב על פסק-דין זה נדחה על-ידי בית-המשפט המחוזי. המשיב הגיש בקשת רשות ערעור ביחס לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי (רע"א 4898/00). בפסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט העליון ביום 17.01.01 התקבל הערעור והתיק הוחזר לבית-משפט זה. המשיב עמד בסירובו ליטול חלק בעריכת בדיקת רקמות. גם האדם הנוסף סירב ליטול חלק בבדיקת הרקמות.

בבקשה זו עתרה המבקשת לשני סעדים:

א. להורות למשיב להציג בפני בית-המשפט ראיה תקפה ואמינה ביחס לסוג דמו ובאם יסרב לעשות כן, מתבקש בית-המשפט להורות לשלטונות צה"ל ולחילופין לקופת החולים בה חבר המשיב להעביר לבית-המשפט מידע אודות סוג דמו.
ב. להורות למשיב למסור במעבדה לסיווג רקמות משטח מרירית הפה.
המשיב 2 התנגד לבקשה. המשיב טען להיעדרה של הוראה המסמיכה את בית-המשפט לכפות על המשיב בדיקה בניגוד לרצונו. המשיב מוסיף וטוען כי מוקנית לו זכות יסוד שלא להיפגע בגופו אף בדרך של אכיפתו ליתן דגימה מרירית הפה. נימוק נוסף שבפי המשיב נוגע לזכותו לדעת או שלא לדעת על עצמו. לבסוף, מעלה המשיב נימוק הנוגע לחיסיון רפואי.

נפסק על-ידי בית-המשפט:

"5. לשאלת מקור הסמכות
א. ניתן לראות את הרירית שבפי המשיב, ממנה מבקשים ליטול דגימה, כראיה השמורה עם המשיב ונתונה בידו. אין חולק על כך שיש באותה ראיה כדי להכריע בשאלה המרכזית שבמחלוקת, דהיינו בירור השאלה האם המשיב הינו אבי הקטינה אם לאו.
מדובר, איפוא, בבעל דין בהליך משפטי שבידו קיימת ראיה לבירור השאלה שבמחלוקת, אלא שראיה זו נמצאת בגופו.
בחינת שאלת סמכותו של בית-המשפט להורות למשיב, כבעל דין, להציג אותה ראיה (באמצעות מומחה) מחייבת בירור נקודת המוצא במקרה דנן, כשעל הפרק עומדות שתי אפשרויות. האפשרות האחת, כפי גישת המשיב, היא שיש להצביע על מקור קונקרטי מפורש בגין הסמכתו של בית-המשפט ליתן צו המורה לבעל דין למסור אותה ראיה שבגופו, כך שללא אותו מקור סמכות קונקרטי ומפורש מנוע בית-המשפט מלהורות כאמור. האפשרות השניה היא שככלל מוסמך בית-המשפט להורות לבעל דין להמציא ראיות שברשותו ועל בעל הדין מוטלת החובה להצביע על קיומה של זכות שלא להציג בפני בית-המשפט את הראיה שברשותו, כך שרק במקום בו הוא יבסס זכות זו ניתן יהא לומר שסמכותו של בית-המשפט מוגבלת מליתן צו המורה לו להציג אותה ראיה שברשותו.
סבורני כי במקרה דנן, במקום בו מדובר בנטילת רירית מפי המשיב, נקודת המוצא היא שעל המשיב מוטלת החובה לבסס זכות המוקנית לו שלא להציג את הראיה שברשותו. רק אם יעלה בידי המשיב לבסס דבר קיומה של אותה זכות תצטמצם סמכותו של בית-המשפט להורות על הצגת אותה ראיה. לא יעלה הדבר בידי המשיב, נמצאים אנו במסגרת סמכותו הטבועה של בית-המשפט להוציא צווים ולהורות לבעלי דין להביא ראיות כדי לברר את המחלוקת שלפניו.
ב. לביסוס הטענה, בדבר זכותו של המשיב שלא לאפשר נטילת דגימת רירית מפיו, הפנה בא-כוח המשיב למספר פסקי-דין כשהמרכזי ביניהם הוא פסק-הדין בפרשת שרון נ' לוי ע"א 548/78, פ"ד לה(1) 756, שם קבע כב' המשנה לנשיא אילון כי:
'ברור, ואין הדבר צריך לפנים, כי בדיקת דם לא תערך על כורחו של הנבדק, ואין בית-המשפט מוסמך לצוות על כפיית בדיקה זו ללא הוראות חוק ברורה ומפורשת של הכנסת.
הזכות שלא להיפגע בגופו היא אחת מזכויות היסוד של אדם בישראל, ומהווה היא חלק של זכות האדם לחירותו האישית (בג"צ 355/79, 373, 391 קטלן ואח' נ' שירותי בתי הסוהר ואח', פ"ד לד(3) 294).'
המקרה דנן שונה ממה שעלה בפרשת שרון נ' לוי לפחות בשני עניינים מרכזיים.
בשלב זה אתייחס לעניין האחד שהוא הרלבנטי לצורך הדיון בשלב זה. העניין השני יצויין בהמשך במקום הרלבנטי לכך.
בעוד שבפרשת שרון נ' לוי היה מדובר בעריכת בדיקת רקמות הכרוכה בחדירה לגופו של אדם ובנטילת דם ממנו, הרי שבמקרה דנן אין מדובר בחדירה לגופו של המשיב אלא מדובר אך בנטילת דגימת רירית שאין עמה חדירה לגופו של האדם כי אם למשטח בחלק הלחי הפונה לחלל הפה. נטילת משטח רירית פה שונה בתכלית מנטילת דם שהרי אין עמה פגיעה בשלמות גופו ואין היא בבחינת פעולה חודרנית לגופו אלא במגע שאין עמו גרימת כאב, פציעה או פגיעה.
הקבלה להבחנה זו ניתן למצוא בהליך הפלילי, שם לזכותו של אדם לשלמות גופו נלווית הזכות לאי-הפללה עצמית (שאין לה מקום במקרה דנן). בחוק סדר הדין הפלילי (סמכות אכיפה – חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו-1996 הוגדר מהו "חיפוש חיצוני" ומהו "חיפוש פנימי". בדיקת דם, הדמיית פנים הגוף, שיקוף פנים הגוף, בדיקת גיניקולוגית לרבות לקיחת חומר הנם בגדר "חיפוש פנימי".
מאידך, מתן דגימת רוק ולקיחת תאים מחלקה הפנימי של הלחי הוגדרו כ"חיפוש חיצוני". ראה סעיף 1 לחוק הנ"ל.
ג. מקור נוסף לגישה שונה ביחס לנקודת המוצא כאמור לעיל, נמצא בהוראת סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 הקובע לאמור:
'בכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית-המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק; אין בהוראה זו כדי לגרוע מכללי חיסיונות עדים או כללי ראיות חסויות.'
על-פי הוראת חוק זו הוסמך בית-המשפט לענייני משפחה לנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק וזאת בכל עניין של דיני ראיות, למעט בכל הנוגע לחיסיונות עדים או ראיות חסויות.
קביעה זו שנעשתה על-ידי המחוקק באה בשים-לב למאפייניו המיוחדים של סכסוך בתוך משפחה. על מאפיינים אלה ניתן למנות את הקושי בהשגתן של ראיות להליך משפטי. מערכות יחסים כאלה מתאפיינות במעבר משלב בו אין פני הצדדים להתדיינות משפטית כלל ואין הם צופים אפשרות של התדיינות עתידית לשלב בו הם נמצאים בהתדיינות משפטית אלא שאז אין בידם ללקט ראיות שניתן היה ללקטן בשלב הקודם לשלב ההתדיינות המשפטית. לעניין הקושי ההוכחתי בעיקר בכל הנוגע לתביעת אבהות יפים דבריו של כב' המשנה לנשיא אילון בפרשת שרון נ' לוי בכותבו (בעמ' 747):
'מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה כי דרכי ההוכחה במשפטי אבהות כאשר מבוססים הם על עדויות בעלי הדין, קשים ויגעים הם. לא זו אף זו; לעיתים קרובות יש בהם משום השפלת כבודם וצינעת הפרט של שני בעל הדין, ובראש ובראשונה של האישה הטוענת ותובעת להכיר באבהותו של הנתבע. עלובה זו עומדת בדרישה בחקירה נמרצות ומחוצות, ורגשותיה וחוויותיה האינטימיים ביותר משמשים לו אחת מטרה לחיצי חקירה נוקבת ומשפילה. גם בית-המשפט קשה עליו ההכרעה בין שתי הגירסאות המכחישות זו את זו, ומוצא הוא מפלט לביסוס מסקנתו בשברי ראיות וניתוחים פסיכולוגיים למיניהם.'
מאפייני הסכסוך שבענייני משפחה הביאו את המחוקק להסמכתו של בית-המשפט לנהוג בכל עניין הנוגע לענייני ראיות בכפוף לסייג שבסיפא לסעיף 8(א) הנ"ל בדרך הנראית לו כטובה ביותר לעשיית משפט צדק. הסמכה זו הנה רחבה ביותר והיא נוגעת, כפי האמור ברישא שלסעיף הנ"ל, לכל עניין של דיני ראיות שאין עליו הוראה אחרת לפי חוק בית-המשפט לענייני משפחה ולא גם לפי חוק אחר שפרט לחוק בית-המשפט לענייני משפחה.
ד. נבחן, איפוא, האם ההוראה למשיב לאפשר נטילת דגימת רירית מפיו באה במסגרת המגמה לעשיית משפט צדק.
במקום בו נראה בגילוי האמת העובדתית כ"עשיית משפט צדק", הרי ברור כי מתן ההוראה למשיב לאפשר נטילת דגימה רירית הנה בגדר פעולה הנועדה לעשיית משפט צדק.
אם "עשיית משפט צדק" אין פירושו רק גילוי האמת, אלא גם איזון בין אינטרסים שונים, הרי שבמקרה דנן מוטלת על הכף זכותה ורצונה של הקטינה לברר מי הוא אביה מולידה. מדובר בזכות בסיסית, עליה ארחיב להלן, וסבורני שרק במקום בו היה עולה בידי המשיב להצביע ולבסס קיום זכות המוכרת בדין שלא לאפשר נטילת דגימת רירית מפיו, היה מקום להימנע מכך.
ה. בהקשר זה של בחינת "עשיית משפט צדק", רלבנטי העניין השני בו שונה המקרה דנן מפרשת שרון נ' לוי.
במקרה דנן, בשונה מפרשת שרון נ' לוי, מדובר בהסתברות שווה לכך שהמשיב או האדם הנוסף הוא אבי הקטינה. בהיעדר שינוי הסתברות זו, אין קיימת בנמצא האפשרות להסיק מסקנה מסירובו של כל אחד מהם כי הוא האב, במיוחד במקום בו הסירוב הינו של שניהם.
בעוד שבפרשת שרון נ' לוי עמדה בפני בית-המשפט האפשרות להכריע במחלוקת על דרך של ראיית סירוב הנתבע לערוך בדיקת רקמות כעניין המטה את הכף וכעניין שיש לזקוף לחובתו כך שניתן לקבוע כי הנתבע אבי הקטין אף ללא אותה בדיקה, הרי שבמקרה דנן בהיעדרה של בדיקה אין בית-המשפט יכול להסיק מסקנה לפיה הנתבע ולא האדם הנוסף הוא אבי הקטינה, או ההיפך.
בפרשת שרון נ' לוי לא נשלחה הקטינה מבית-המשפט בידיים ריקות ללא פתרון למצוקתה ולרצונה לברר מי הוא אביה, גם אם מכוח הסקת מסקנות משפטיות וללא בדיקה ודאית. פתרון למצוקתה של הקטינה נמצא בסמכותו של בית-המשפט להסיק מן הסירוב של הסרבן לבצע את הבדיקה את המסקנה המתבקשת בנסיבות העניין.
לא כך הם פני הדברים בפרשה דנן. לעניין זה התייחס בית-המשפט העליון מפורשות בקובעו בפסק-הדין מיום 17.01.02 כי כל עוד לא ניתן יהא להשיג על התשתית העובדתית הקובעת הסתברות שווה של אבהות לשני הגברים המעורבים בפרשה, תעמוד אותה הסתברות בעינה, דהיינו: לא תהא הכרעה בשאלה האם המשיב הינו אבי הקטינה אם לאו.
במילים אחרות: בפרשת שרון נ' לוי לא נחסמה דרכו של בית-המשפט להכריע במחלוקת אף בהיעדרה של בדיקת רקמות. במקרה דנן אין בית-המשפט יכול להכריע במחלוקת ללא קיומה של בדיקה. כיוון שכך, ניתן לומר כי במקרה המיוחד דנן הבדיקה הנה חיונית לצורך עשיית משפט צדק ובהיעדרה לא ניתן לעשות משפט צדק.
ו. סבורני, איפוא, כי בנסיבות המיוחדות של העניין שלפני בו מעורבים יותר מגבר אחד שכל אחד מהם פוטנציאלי להיות אבי הקטינה ובמקום בו נדרשת נטילת דגימת רירית, ניתן למצוא בסיס להסמכתו של בית-המשפט להורות על עריכת בדיקה לפי הוראת סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, במסגרת הצורך לעשיית משפט צדק.
סיכומו של דבר, בשלב זה, הוא שנמצא בסיס לסמכותו של בית-המשפט להורות למשיב לאפשר נטילת דגימת רירית מפיו. מכאן באים אנו לשאלה האם מוקנית למשיב זכות לכך שבית-המשפט לא יעשה שימוש באותה סמכות.
6. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
א. האם יש בהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כדי להקנות למשיב זכות שלא ליתן דגימת רירית, כך שמצטמצמת סמכותו של בית-המשפט מלהורות על כך.
טיעוני בא-כוח המשיב ביחס לעניין זה מתייחסים לשני רכיבים. הרכיב האחד הוא הטיעון הנוגע להגנה על גופו של המשיב. הרכיב השני הוא הטיעון לפיו עומדת למשיב הזכות לדעת על עצמו או שלא לדעת על עצמו, דהיינו אוטונומיית הרצון.
ב. סבורני כי גם במקום בו היתה נטילת רירית מפי המשיב מסווגת כפגיעה בגופו, שגם עליה היו חלות הוראות סעיפים 2 ו- 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לבחון כנגד זה את מידת הפגיעה בכבודה של הקטינה, שהרי נמצאים אנו בהתנגשות פנימית בין היבטים שונים של כבוד האדם. התנגשות מעין זו יש לפתור על דרך של איזון בין ההיבטים השונים של כבוד האדם, כפי העולה מגישתו של כב' נשיא בית-המשפט העליון, השופט אהרון ברק, במאמרו "על כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא חוברת ג' עמ' 271, שם הוא כתב (בעמ' 277) כי:
' "כבוד האדם" מתמקד ביחיד ובחופש הרצון שלו. עם זאת, היחיד הנהנה מכבוד האדם אינו יחיד החי על אי-בודד. חוק היסוד דן ביחיד החי במסגרתה של חברה. "כבוד האדם" הוא כבודו של אדם כיצור חברתי. על-כן, "כבוד האדם" של הפרט חייב להניח, כנקודת מוצא, התחשבות בכבוד האדם של הזולת.
אין להכיר במלוא חופש הרצון של הפרט, כחלק מכבוד האדם שלו, אם בכך הוא פוגע בכבוד האדם של פרט אחר. אדם אינו זכאי להגנה על כבודו אם הוא אינו מוכן להגן על כבוד זולתו.
מכאן שכבוד האדם כמושג משפטי אופרטיבי, נתפס כפרי של איזון (פנימי) בין כבודם של הפרטים השונים, בינם לבין עצמם.
בכך בא לידי ביטוי האופי היחסי של כבוד האדם כזכות אדם בסיסית.'
ג. על האיזון בהתנגשות פנימית בין היבטים שונים של כבוד האדם עמד כב' הנשיא שמגר ב- ע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני, פ"ד מח(3) 837. שם סירב נתבע ליטול חלק בבדיקת רקמות מהנימוק לפיו זכותו שלא לדעת אם הוא אבי הקטין אם לאו. סירוב זה נזקף לחובתו ובית-המשפט המחוזי פסק כי הוא אבי הקטין.
על שאלת זכותו של המערער, באותו מקרה, שלא לבצע בדיקת רקמות כתב כב' הנשיא שמגר:
'זכותו של המערער שלא לבצע בדיקת רקמות שרירה וקיימת. אין חוק הכופה עליו בדיקה שאינו רוצה בה ואין כופים על אדם לחקור ביוזמתו במופלא או בנעלם בעברו. אדם אינו חייב לחקור בעברו ובהיעדר חובה שבדין גם אינו חייב לגלות ברבים מה פעל ועשה ובמה נמנע מכך. יש דעה כי זכות היסוד של כבוד האדם מעניקה לו את הזכות "שלא לדעת על עצמו יותר מאשר ברצונו לדעת"
(STARK, C. NEW CHALLENGES TO THE GARMAN BASIC LAW
NOMOS, BADEN- BADEN. 1991, P.79) אולם, כל זאת בתנאי שאין המדובר על העלמת מידע שיש בה משום פגיעה באדם אחר ואשר לא נועדה אלא כדי למנוע הקניית זכות לאחר. רשאי אדם, למשל, שלא לרצות לדעת מהן תוצאות בדיקת הדם שלו, אולם זאת בתנאי שאין הוא מבקש אותה שעה רישיון לעסוק במלאכה אשר בה יש לתוצאות של הבדיקה הרפואית האמורה השלכה ישירה על יכולתו לתפקד מבלי לסכן חיי אחרים ובריאותם.
כבוד האדם, ככל זכות, חייב להיבחן תוך הקפדה על ההתחשבות בזכויותיהם של אחרים. כאשר הזכויות של פרטים מתנגשות זו בזו, על בית-המשפט לנסות ולערוך איזון ביניהן ולשקול, זו לעומת זו, את מידת הפגיעה של הפעלת כל אחת מן הזכויות בזכויותיהם של אחרים: לפי האימרה הידועה, זכותו של פלוני להניף ידו לצדדים מסתיימת במקום בו מתחיל אפו של אדם אחר.
לצד זכות היסוד של המערער קיימת זכות היסוד של הקטין לכבודו כאדם. הווי אומר, במקרה דנן סובבות זכויות האחרים, שיש לשקלם מול זכותו של המערער, סביב טובת הילד וסביב רצונו של הקטין כילוד אנוש לדעת מוצאו, כדי לשמור על זכויותיו הקנייניות, המשפחתיות והאנושיות; ומה גם כאשר ההסתמכות של המערער אינה מעוגנת אלא ברצון, ספק תם הלב, להסתיר את התוצאות של מגע מיני שלא הוכחש, כדי לא להתחייב במזונות כלפי הקטין שרצונו הפוך. הפגיעה היחסית בקטין – עקב שלילת זכותו לדעת מוצאו – חמורה בהרבה מן הפגיעה בזכותו של המערער "שלא לדעת".
לבית-המשפט קנויה היתה הסמכות להסיק מן הסירוב האמור את המסקנה ההגיונית היחידה, המתבקשת בנסיבות העניין. זכות היסוד אינה שוללת מערכאה שיפוטית את היכולת להסיק מסקנה סבירה מן האופן בה מתבקש השימוש בה. עצם הישענותו של המערער על זכות היסוד בדבר כבוד האדם, אין די בה כדי להציג תיזה סבירה, הדוחה כל מסקנה משפטית. הזכות לכבוד האדם באה להגן על פגיעה במעמדו האישי והאנושי של האדם; היא אינה באה להפוך את הבלתי-סביר לסביר ולגרוע מיכולתה של ערכאה שיפוטית לנסות להסיק וללמוד ממערכת נסיבות עובדתית פלונית את מה שעולה בדרך ההגיון מתוך הנסיבות.'
בהמשך, לעניין האיזון בין זכויות הצדדים, כתב כב' הנשיא שמגר:
'באיזון בין הזכויות גוברת זכותו של הקטין, אשר עלול להיוותר לחלוטין משולל זכות לכבודו ולטובתו ולהיפגע חמורות בזכויותיו האנושיות – האישיות והקנייניות אם זכותו של אדם אחר "שלא לרצות לדעת", תמנע או אף תאסור הסקת מסקנה סבירה על-ידי ערכאה שיפוטית המופקדת על האיזון בין טובת המערער לבין טובת הקטין.'
הנה כי כן, באותו מקרה נמצאה נקודת האיזון בין הזכויות באופן בו נשמרה זכותו של הנתבע לכבוד גופו אלא שבצד זה לא נפגעה זכותו של הקטין לקביעה מי הוא אביו.
כמפורט לעיל, שונה המקרה דנן מהעניין האחרון בכך שבמקרה דנן בהיעדרה של בדיקה לא ניתן יהא להסיק מסקנה מי הוא אבי הקטינה ובכך תמצא העדפה מלאה של זכות המשיב לגופו ולכבודו בצד פגיעה מלאה בזכותה של הקטינה לכבודה.
סבורני כי במקרה דנן, במקום בו לא ניתן לקבוע אבהות על סמך הסירוב, יש למצוא נקודת איזון אחרת בין זכותו של המשיב לכבודו ובין זכות הקטינה לכבודה.
ד. במסגרת בחינת נקודת האיזון האחרת יש ליתן את הדעת לעניינה של הקטינה ולפגיעה בה ובכבודה במקום בו לא יתאפשר בירור שאלת אבהותה. בעניין זה אין לי אלא להביא מדבריו של כב' השופט חשין בפסק-דינו שבערעור אזרחי 3077/90 פלונית חמדה ואח' נ' פלוני יונס, פ"ד מט(2) 578, שם נדון עניינה של קטינה שלא מצאה מזור בערכאות אחרות לעתירתה בנוגע לקביעת אבהות.
בפתח פסק-הדין כותב כב' השופט חשין:
'וזה הוא הנקרא שתוקי, שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו ודאי' (רמב"ם, ספר קדושה, הילכות איסורי ביאה, פרק ט"ו הלכה י"ב). וכך בלשון המישנה (קידושין ס"ט ע"א):' שתוקי – כל שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו'. ופירש ר"ע מברטנורא:' שתוקי, כל שהוא מכיר את אמו: שקורא' אבא' ואמו משתיקתו'. ויש אומרים:
על שום מה קרוי הוא שתוקי, על-שם שאנוס הוא לשתוק כל אימת שנשאל הוא אודות אביו שהרי אינו יודע מי הוא.
משפט ישראל גוזר על פלונית הקטנה כי תהיה שתוקית כל ימי חייה. שתוקית באה בשערי בית-משפט ושתוקית תוחזר אל ביתה. שתוקית וללא זכות למזונות נכנסה להיכלי הצדק, ושתוקית ללא זכות למזונות תצא מהם. איש לא ישמע לה ולא יעניק לה סעד: לא יינתן לה להוכיח טענתה כי פלוני הוא אביה – לא בבית – הדין המוסלמי ולא בבית-המשפט המחוזי – וממילא לא תזכה לא באב ולא בזכויויה של בת כלפי אביה:
כאן מהיעדר עילה, כאן מהיעדר סמכות. זה נושא הערעור,
וזעקתה של זו שתוקית הקטנה עולה לפנינו.'
ביחס לכך שזכותה של הקטינה לדעת מי הוא אביה הנה זכות שעל-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כתב כב' השופט חשין בהמשך:
'כבודו של אדם משמיע מעצמו חופש רצון ובחירה (לחופש הבחירה והרצון ראו: ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705). ואדם כי יבקש לדעת מי אביו, מי אימו, מניין בא – "מי אני", יזעק – כבודו יחייב אותנו, את כולנו, להושיט יד לעזרו. אכן, זכות – יסוד כבוד האדם כוללת את' רצונו של הקטין כילוד אנוש לדעת מוצאו, כדי לשמור על זכויותיו הקנייניות, המשפחתיות והאנושיות' (הנשיא שמגר ב- ע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני, פ"ד מח(3) 837). מצווה הוא אדם שיידע מניין בא – דע באין באת – וציווי זה משמיע מעצמו זכותו של אדם: זכותו שיידע מניין בא. זה כבודו של האדם באשר הוא אדם: עימו נולד, ובאשר יילך יילך אף הוא.
לו אמרנו לנעול שערי בית-משפט בפניה של פלונית הקטנה – ולהותירה שתוקית כל ימי חייה – כי אז הורינו הלכה הנוגדת את חוש ההגינות וההוגנות הטבוע בנו.'
דומה כי אין להוסיף לדברים אלה בכל הנוגע לפגיעה הקשה בטובתה ובכבודה של הקטינה במקום בו לא תתברר שאלת אבהותה.
ה. הנה כי כן, מול כבודו של המשיב עומד כבודה של הקטינה. קבלת עמדת המשיב אין פירושה אלא שלילת זכותה של הקטינה לדעת מי הוא אביה, כך בנסיבותיו המיוחדות של העניין שלפני כמפורט לעיל. סבורני שבנסיבות העניין אין להגיע לתוצאה קשה זו ובמאזן שבין כבודו של המשיב ובין כבודה של הקטינה, אין להעדיף עניינו של המשיב על פני זעקתה של הקטינה.
לדידי, בנסיבות מיוחדות בהן מעורב יותר מגבר אחד הפוטנציאלי להיות האב ובמקום בו נעדר בית-המשפט כלים אחרים להכרעה, לרבות האפשרות להסיק מסקנה מהיעדר הסכמה לעריכת בדיקה, יש מקום לחייב אף בעריכת בדיקת רקמות ובוודאי במתן דגימה של רירית, כפי העתירה במקרה דנן, לבירור שאלת האבהות ביחס לקטינה.
כלום יש מקום להשוואה בין אי-נוחות חולפת שיכול שתגרם למשיב בנטילת דגימת רירית מפיו מול כאבה של הקטינה, אשר יהא בן לוויה עמה לכל ימי חייה, במקום בו תחסם דרכה מלברר מי הוא אביה?
7. חיסיון רפואי לפי הוראת סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, אין באותה הוראה כדי לפגוע בזכות לראיה חסויה.
לעניין טענתו של המשיב לחיסיון רפואי ביחס לבקשה לקבלת מידע אודות סוג דמו משלטונות צה"ל ומקופת חולים, אותה יש לבחון גם בשים-לב לסיפא שבסעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, הרי אין מדובר בחיסיון מוחלט כי אם בחיסיון יחסי המסור לשיקול-דעת בית-המשפט אם לקיימו.
סעיף 49 לפקודת הראיות, עליו מבקש בא-כוח המשיב להסתמך...
במקום בו נדרש בית-המשפט לשאלה האם להורות על גילוי ראיה שבידי רופא, עליו לבחון מחד את הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק ומאידך את העניין שיש למי שמבקש שלא לגלות אותה ראיה. במקרה דנן, לא רק שהמשיב לא הצביע על כל עניין של ממש שיש לו והמצדיק שלא לגלות את הראיה, אלא שניתן לומר שהצורך לגילוי הראיה נועד לעשיית משפט צדק לצורך מתן תשובה לשאלה האם המשיב הינו אבי הקטינה אם לאו.
8. לעניין היעדר צירופו של האדם הנוסף המשיב מבקש להבנות מהיעדר צירופו של האדם הנוסף כנתבע נוסף בתיק זה ומבקש הוא לבסס על כך גישתו שלא להיעתר לבקשה דנן, כשם שהוא ביקש להבנות מכך בהליך הקודם בכל הנוגע לסירובו לבדיקת רקמות.
כמפורט לעיל, הודיע גם האדם הנוסף על סירובו ליטול חלק בבדיקת רקמות.
במצב דברים זה לא ראיתי מה היה מוסיף צירופו של האדם הנוסף כנתבע.
גם במקום בו היה מצורף האדם הנוסף כנתבע נוסף, היינו עומדים בפני מצב בו שניהם מסרבים לערוך בדיקה וכל אחד מהם היה מבקש שהוא עצמו לא יטול חלק בבדיקה, כי אם חברו. כלום ניתן היה אז להכריע בעניין שלא על דרך קיום בדיקה?
לעניין זה אין לי אלא לחזור על שנכתב בפסק-הדין הקודם שניתן בתיק זה כי טענה זו של המשיב תמוהה. אם על-פי תוצאות הבדיקה מתאים המשיב להיות אבי הקטינה כי אז מה עליו להלין על כך שהתביעה לא הוגשה נגד האדם הנוסף? אם על-פי תוצאות הבדיקה אין המשיב מתאים להיות אבי הקטינה, מה עניין יש לו בשאלה האם האדם הנוסף הוא אבי הקטינה אם לאו?.
עוד יש להוסיף בעניין זה כי המשיב נוהג בחוסר תום-לב בכך שהוא עצמו לא עתר לכך במהלך הדיונים. לעניין זה אין לי אלא להפנות לדברי בא-כוח המשיב עצמו בעמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 01.07.01 באומרו:
'לשאלת בית-המשפט מדוע לא ביקשנו ביוזמתנו צירופו של האדם הנוסף כנתבע נוסף אני עונה שזה מטעמים שונים שאני מבקש שלא לפרטם. אנחנו מבקשים שהדיון בתיק זה יתנהל כפי שמי שמגיש את התביעה מבקש לנהל אותו, כפי שמקובל ברוב ההליכים.'
היעדר התנגדות לצירופו של האדם הנוסף, כפי העולה מהמשך דברי בא-כוח המשיב, שונה מהיעדר בקשה לצירופו של האדם הנוסף כמשיב נוסף ממנה מבקש המשיב להבנות.
9. סיכום סיכומו של דבר הוא שלאחר שמצאתי שבית-המשפט מוסמך ליתן צווים כמבוקש, לאחר שמצאתי שאין נתונה למשיב זכות לכך שבית-המשפט לא יפעיל סמכות זו, לאחר שמצאתי כי האיזון בין כבוד המשיב ובין כבוד הקטינה ימצא – בנסיבותיו המיוחדות של העניין שבפני – רק בדרך של קיומה של הבדיקה, אני מחליט להיעתר לבקשה."
ב- ב"ש (ב"ש) 22403/01[319] נדונה בקשה לקבלת חומר המצוי בידי הפסיכיאטרית שטיפלה בקטין, אשר על-פי כתב האישום נפל קורבן למעשי סדום ומעשה מגונה של המבקש. בקשה זו הינה להסרת החיסיון הרפואי האמור.

נפסק על-ידי בית-המשפט:

"אין צורך לקבוע עמדה עקרונית בסוגיית העדפת המותב אשר ישמע את הבקשה להסרת חיסיון, אם יהא זה המותב אשר שומע את התיק העיקרי אם מותב אחר. לצורך בקשה זו נצא מתוך הנחה כי שתי האפשרויות הדיוניות קיימות ואולם במקרה זה נראה כי פשיטא שמוטב כי הרכב זה הוא אשר ישמע את הבקשה. נשמעו כל הראיות, וכן נידונו בקשות קודמות לקבלת החומר על-ידי ההרכב. בשל כך אין אנו סבורים כי יהא זה מוצדק להעביר את הבקשה למותב אחר.
באשר לבקשה להסרת חיסיון רפואי, הרי שלא מצאנו כי יש מקום להיעתר לה.
בבסיס בקשת הסניגור שתי טענות. הראשונה, כי חוקרת הילדים שוחחה עם הפסיכיאטרית, עוד בטרם החליטה שהקטין לא יעיד במשפט. לדברי הסניגור, עולה מהחומר כי שיחות אלה עם הפסיכיאטרית השליכו על גיבוש דעתה של חוקרת הילדים השלכה ישירה בשאלת העדת הקטין. השניה, כי בחומר האמור יש כדי לסייע לסניגור במלאכת ההגנה. הפסיכיאטרית שוחחה עם הקטין וטיפלה בו בעקבות ובאשר למקרים נשוא האישום ומכאן, כך נטען, חשיבות החומר.
4. בהחלטת כב' השופטת בייניש ישנה התייחסות, המהווה מענה במובן מסויים לטענות הסניגור.
כפי שנכתב בהחלטה:
'בא-כוח העורר שלפניי מבקש לקבל לידיו חומר שככל הנראה נמצא בידי הפסיכיאטרית שאליה הופנה המתלונן אך לא בידי התביעה, והוא חומר שעל-פי טיבו הוא חסוי. לכאורה על-פי הנראה בנסיבות העניין, אין לחייב את התביעה להשיג את החומר כדי למסרו לסניגוריה. בנתונים הקיימים, אין בידי לבחון כיום את הרלבנטיות של החומר המבוקש על-ידי בא-כוח העורר. אעיר רק כי לכאורה ועל פני הדברים, בנסיבות התיק הנדון, אין מדובר בחומר רלבנטי שחשיפתו דרושה להגנה וזאת בעיקר משני טעמים. ראשית, שאלת התרת העדתו של קטין בגילו של המתלונן מסורה על-פי חוק הגנת ילדים לשיקול-דעתה של חוקרת הילדים. על-פי סעיף 2 לחוק הנ"ל, הכלל הוא כי, "אין מעידים ילד" על מעשה עבירה מינית שנעשה בו אלא ברשות חוקרת הילדים. שנית, כפי שמסרה באת-כח המדינה, בעניינו של העורר נתמכות ראיות התביעה על-ידי, עדים נוספים, ילדים שנכחו במקום, ואינם נשענות על עדות הילד בלבד.' (בש"פ 5400/01 של בית-המשפט העליון, עמ' 5-6)
הואיל וכב' השופטת בייניש לא קבעה יתדות בעניין והתירה למבקש להגיש בקשה להסרת חיסיון, נבהיר את עמדתנו אנו בבקשה זו.
המבנה החקיקתי קובע שההחלטה אם להעיד קטין מתחת לגיל 14, אם לאו, מסורה לשיקול-דעתה הבלעדי של חוקרת הילדים. בית-משפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטה מעין זו. מכאן לא ברור מה הצידוק להסרת החיסיון בכדי להבין שיקולי חוקרת הילדים, זאת כאשר החומר הרפואי של הקטין הינו חסוי.
באשר לטענת הסניגור כי יש להסיר את החיסיון מאחר שהחומר חיוני להגנתו של המבקש, הרי שאין די בהעלאת הטענה בכדי שתתקבל.
המסגרת הנורמטיבית הקובעת בעניין חיסיון רפואי הינה סעיף 49 לפקודת הראיות.
חיסיון מסוג זה אינו מוחלט. בענייננו הורי הקטין אינם מסכימים לגלות את החומר.
במצב זה ניתן להורות על גילוי החומר אם' מצא בית-המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה'.
על בית-המשפט לערוך איזון בין שני אינטרסים שונים. יש לבחון חיוניותו של המידע החסוי להגנתו של נאשם כנגד השיקול הטמון ביצירת החיסיון על חומר רפואי, אשר הינו בעל חשיבות לפרט ולציבור.
אם כל פעם שקטין יותקף מינית ויטופל על-ידי פסיכיאטר, יסיר בית-המשפט את החיסיון מעל החומר הרפואי במהלך משפט המתנהל נגד אדם המואשם בביצוע העבירה, עלול מצב זה להרתיע הורים מלפנות לפסיכיאטר, וכך יימנע טיפול רפואי מהקטין הנפגע. אינני קובע כי לא ניתן להורות על הסרת החיסיון במקרה מתאים אך אין לומר כי די בעובדת קיומו של טיפול בגין המקרה בכדי להביא להסרת החיסיון.
בענייננו המשיבה מתבססת על עדות הקטין בפני חוקרת הנוער, אך לא רק על ראיה זו. חוקרת הנוער נחקרה ארוכות על-ידי הסנגור. עדותו של הקטין בפני חוקר הנוער היא כלי אשר אמור לסייע לבית-המשפט להגיע לחקר האמת. הסניגור טוען בבקשתו כי' עדותו של הקטין לקונית, חסרת פירוט ומעוררת שאלות קשות של אמינות בחלקים נרחבים שלה'. החלטה זו אינה המקום בו יש להביע עמדה באשר לטענה זו. ברם אם היא נכונה יש לברר את הדבר על סמך עדותה של חוקרת הילדים, לרבות חקירתה הנגדית על-ידי הסניגור. אם אכן קיים חסר בראיות התביעה, העניין ישקל על-ידי המותב בהכרעת הדין.
כאמור, בהחלטה מעין זו יש לאזן בין שני אנטרסים שונים. לא ניתן לתת מלוא המשקל לאינטרס אחד בלבד. אין אנו סבורים כי קבלת החומר חיונית להגנתו של הנאשם או שאי-קבלתו תמנע ניהול הליך פלילי הוגן.
5. אשר-על-כן, החלטנו לדחות את הבקשה."
ב- רע"א 1412/94[320] נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שנעתר לבקשת המשיבים ליתן צו לעיון בדו"ח הבדיקה הפנימי שנערך בבית החולים בעקבות התאבדותו של אבי משפחת המשיבים בבית החולים. הבקשה באה אגב דיון בתביעת המשיבים נגד המערערת בטענה של רשלנות הטיפול במנוח.

בית-המשפט העליון קבע, כי הטוען לחיסיון עליו הראיה.

כן קבע בית-המשפט העליון כי מסמך אשר הוכן לקראת משפט, הצפוי בהסתברות ממשית, נהנה מחיסיון בפני גילוי, וזאת כדי לאפשר לאדם להכין עצמו לקראת משפט, כשהוא חופשי מהחשש שהכנתו תיחשף בפני יריבו. ואולם, נדרש כי מטרתה הדומיננטית של הכנת המסמך היתה ההכנה לקראת ההליך המשפטי הצפוי. מסמך שהיה נערך בין כה וכה, כמסמך נשוא הערעור (שנערך על-פי בקשת מנהל בית החולים בזמן שצפה אולי הליך משפטי בעניין, אך ביקש את המסמך בעיקר לצורכי הפקת לקחים בעקבות האירוע) אינו צריך ליהנות מחיסיון רק משום שנערך גם משום תרומתו האפשרית למשפט צפוי.

בית-המשפט ציין, כי בכוחו ליצור חיסיונות שלא מצאו מקומם בחוק, כמעין משפט מקובל נוסח ישראל. ואולם סירב בית-המשפט ליצור חיסיון על דו"חות ביקורת רפואית פנימית, באשר החשש לפגיעה בקיומן ובתיפקודן של ועדות הבדיקה הפנימית בבתי-חולים אם לא יוסר החיסיון אינו גובר על החשיבות שבגילוי המידע. הערעור נדחה.

ב- ת"פ (ק"ג) 988/06[321] נדונה השאלה האם תיקה הרפואי של המתלוננת הינו בבחינת חומר חקירה שעל המאשימה לחשוף?

נפסק מפי כב' השופטת טלי חיימוביץ:

"9. אין חולק כי עסקינן בחומר אשר אינו נמצא בידי המאשימה, משום שלא טרחה לאספו, לטענתה, מחמת חוסר רלבנטיות לחשדות.
10. בא-כוח הנאשם טוענת כי משהתברר כי המתלוננת מטופלת במרפאה לבריאות הנפש, אזי טרם הגשת כתב האישום היה על המאשימה לבקש את המסמכים הרפואיים ביוזמתה, על-מנת לעמוד על מהימנותה, ועל-כן תיקה הרפואי הוא בבחינת חומר חקירה.
11. ב- בש"פ 9322/99 עבד מסראווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376 נקבע כי 'העובדה שחומר כלל אינו בידי גורמי החקירה והתביעה, מצביעה בדרך-כלל על כך שאין מדובר בחומר חקירה' (עמ' 381)
12. מאידך נקבע:
'למותר להוסיף כי המשטרה או התביעה אינן רשאיות להימנע במכוון מלתפוס או לאסוף חומר שהוא רלבנטי לאישום רק כדי למנוע את היותו "חומר חקירה" המובא לידיעת הנאשם. במהלך העניינים הרגיל אין להניח היווצרותו של מצב כזה.'
13. המבחן הוא אם כן, הרלבנטיות של החומר לאישום.
14. ראה בש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3), 244, שם נקבע:
'כאשר החומר על-פי טיבו אינו בגדר "חומר חקירה" משום שאינו בשליטת התביעה, ואף אינו מסוג החומר שצריך להיות בידי התביעה או בשליטתה עקב הריחוק בין החומר לעניין הנדון, אין על התביעה חובה להשיגו.'
15. עצם היותו של אדם חולה במחלת נפש, גם אם קיים חשש ערטילאי לפגיעה במהימנותו בגין כך, והוא אינו קשור לאירוע בדרך זו או אחרת, אינו הופך אותו לטעמי לרלבנטי לאישום, ולכן לחומר חקירה.
16. ראה דברים שנאמרו בהקשר זה בפרשת מסרוואה הנ"ל:
'הדרך להשגת חומר שאינו נמצא ברשות המשטרה או בשליטתה כיוון שאינו חלק מחומר החקירה הוא בהליך נפרד. כשהחומר המבוקש נועד לקעקע את גירסת עדי התביעה או לפגוע במהימנותם, הדרך פתוחה בפני הסניגוריה להביא ראיות מטעמה וביוזמתה. בין היתר, ניתן לעשות שימוש בהוראת סעיף 108 לחוק, ולבקש מבית-המשפט כי יצווה על הזמנת עד כדי שיביא את התיק או החומר המצוי בידיו.
הליך כאמור אינו הליך של חשיפת "חומר חקירה" כמשמעותו בסעיף 74 לחוק; במסגרת הליך כזה, בו מבוקש חומר המצוי בידי צד שאינו מעורב בחקירה ואינו קשור אליה, ייתכן שיהיה על בית-המשפט הדן בתיק (או שופט אחר בדומה להליך לפי סעיף 74 לחוק) לקיים הליך בירור, והוא יצטרך לשקול את הצורך בחשיפתו של אותו חומר להגנת הנאשם; ייתכן שגם השיקולים להכרעה בעניין זה יהיו דומים להליך לפי סעיף 74 לחוק, אך אין לערב בין שני ההליכים. בהפעילו את שיקול-דעתו לחשיפת חומר כאמור, יביא בית-המשפט בגדר שיקוליו את הצורך לאזן בין האינטרס לאפשר לנאשם הגנה מפני האישום המיוחס לו לבין זכויות העד שאת הפרטים אודותיו מבקשים לחשוף; בין היתר, יישקלו זכויות העד לפרטיות, לכבוד ולבטחונו האישי אל מול חיוניות הפגיעה בהם, להגנת הנאשם.'
17. אשר-על-כן אני דוחה את הבקשה, ככל שמדובר בהיותו של תיקה הרפואי של המתלוננת, בגדר "חומר חקירה", כמשמעותו בסעיף 74 הנ"ל.
הסרת חיסיון
18. מדובר בחומר רפואי שמתבקשת חשיפתו, ולכן, יש לשקול את השאלה מנקודת מבט של דיני החיסיון, דהיינו, האם התקיימו התנאים להסרת את החיסיון החל על המידע האמור.
19. סעיף 49 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כך:
'(א) רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית-המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה.'
20. השאלה אם כך היא האם הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק, עדיף מן העניין שיש שלא לגלותה.
21. העניין שלא לגלותה ברור. מדובר בצנעת חייה של המתלוננת, והיא אף מתנגדת למסור לנאשם פרטים אלה. מתלונן אינו אמור לעמוד בסיכון של חשיפת עניינים אינטימיים שלו.
22. עם זאת, מקום שאותו מידע רפואי יש בו כדי לשפוך אור על עניין מהותי, והוא למשל, תפיסת המציאות של המתלונן, וההשפעות עליה כתוצאה ממחלה, טיפול רפואי או היעדרו, אינטרס הנאשם גובר על אינטרס המתלונן לפרטיות.
23. הנאשם זכאי לדעת מידע זה, וכך גם בית-המשפט, שכן מדובר במידע העלול להשליך ישירות על שאלת אמינותו של המתלונן.
24. עיינתי בחומר אשר ראוי היה שבא-כוח המאשימה לא תרחיב עליו את הדיבור בטיעוניה בכתב, שכן מדובר בחומר חסוי שנחשף לעיניה בלבד, ובאתי לכלל מסקנה כי זכותו של הנאשם גוברת, וזאת מאחר ומחלתה של המתלוננת, עלולה בנסיבות המפורטות במכתבה של הרופאה, להשפיע על בוחן המציאות שלה.
25. אשר-על-כן אני מורה על הסרת החיסיון מהמסמך אשר הועבר לעיוני על-ידי המרפאה לבריאות הנפש. הסניגורית תוכל לעיין בו, אך לא לצלמו."
ב- עב' (ב"ש) 2144/06[322] נדונה בקשה למתן צו ויתור על סודיות רפואית. בדחותה את הבקשה קובעת כב' השופטת יהודית גלטנר-הופמן:

"7. הזכות לפרטיות הנה זכות יסוד (סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; ע"פ 480/85 קורטאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 673; ו' וירט-ליבנה, "הזכות לפרטיות אל מול האחריות הניהולית במיון עובדים לעבודה – ההיבט המשפטי", ספר שמגר (כרך ג') 775; מ' גולדברג, "הגנת הפרטיות של העובד וחובות הגילוי שלו כלפי מעבידו", עבודה חברה ומשפט ט' (תשס"ב) 85).
8. עם זאת, הזכות לפרטיות אינה זכות מוחלטת אלא יחסית ויש לאזנה מול אינטרסים אחרים (דב"ע נו 260-3 אלפריח – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל 543).
הזכות לפרטיות עומדת מול זכותו של נתבע להתגונן מפני תובענה שהוגשה נגדו, 'קנה-המידה שעל פיו ייקבע היקף זכותו של התובע לפרטיות הוא איפה מידת הרלבנטיות שבמסמכים שגילויים נדרש לבירור המחלוקת' (עניין אפרופים). יש לברר, לפיכך, מה מידת הרלבנטיות של החומר הרפואי המבוקש למחלוקת נשוא התביעה.
9. לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה ובהתחשב בפסיקה שפורטה לעיל, הנני סבורה כי אין מקום ליתן את הצו המבוקש, שפירושו – חיוב גורמים רפואיים למסור מידע על המשיבה ללא הסכמתה – זאת מפאת כללי הסודיות הרפואית החלים על הרופא המטפל והמוסד אצלו מתנהל תיקה הרפואי של התובעת ובהתחשב בחיסיון הרפואי המוטל על אותם גורמים רפואיים (סעיף 19 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996; סעיף 49 לפקודת הראיות (נוסח חדש)).
10. עוד יודגש, כי גם אם מצבה הרפואי של המשיבה הינו הסוגיה המרכזית כפי שנטען בבקשה, אין עובדה זו מצדיקה היענות לבקשה כה גורפת. נטל הראיה מוטל על כתפי התובעת להוכיח טענותיה.
11. עם זאת, אין בהחלטה זו בכדי למנוע מן הנתבעת האפשרות לתקוף מהימנות גירסת התובעת, לרבות האישור הרפואי עליו סומכת תביעתה, בכל דרך משפטית בה תיבחר, לרבות זימון הרופא לחקירה נגדית.
12. לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 176469/06[323] קבעה כב' השופטת מארק-הורנצ'יק דליה כי הניתוח המצולם בקלטות, והצילומים של "לפני ואחרי" הניתוח שבוצע, הוא בגדר מידע רפואי וחוסה תחת החיסיון הקבוע בסעיף 49 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 ובסעיף 19 לחוק זכויות החולה התשנ"ו-1996.

ב- תפ"ח (ת"א-יפו) 1049/05[324] קבע בית-המשפט:

"5. סעיף 49 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 מתייחס למסמכים נשוא הבקשה ואוסר על חשיפתם, אלא אם החולה ויתר על החיסיון או שבית-המשפט מצא שהצורך בגלויים לשם עשיית הצדק, עדיף מהעניין שיש לא לגלותם.
ב- בש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל, דינים עליון ס"ב 864 קבעה כב' השופטת בייניש בסעיף 3 להחלטה כי:
'השאלה אם חומר רפואי או פסיכיאטרי או כל חומר אחר הנוגע למצבו הנפשי, לאישיותו או לעברו של עד, הוא חומר רלבנטי להליכים ומטעם זה גם להגנת הנאשם, היא שאלה התלויה במהות החומר, בהקשרו, ביחס שבינו לבין הארוע הנדון ובתוניו המיוחדים של כל מקרה. אין זה מובן מאליו כי כל חומר רפואי או פסיכיאטרי הנוגע לעד, למתלונן או למתלוננת במשפט אכן רלבנטי לעניין הנדון בבית-המשפט...
בדרך-כלל כשחומר הנוגע למצבו הבריאותו או הנפשי של העד נמצא בידי התביעה או בשליטתה, ניתן כבר ויתור על סודיות והוסר החיסיון, ואז כמובן, תהיה התביעה חייבת למסרו לעיון הסניגוריה... כאשר החומר על-פי טיבו אינו בגדר "חומר חקירה" משום שאינו בשליטת התביעה, ואף אינו מסוג החומר שצריך להיות בידי התביעה או בשליטתה עקב הריחוק בין החומר לעניין הנדון, אין על התביעה חובה להשיגו. בנסיבות כאלה, פתוחות בפני הסניגור הדרכים הרגילות לזימון עד מטעמו, לזימון עד לשם הבאת מסמכים או להגשת עתירה להסרת החיסיון. משתוגש בקשה כאמור, בית-המשפט ישקול את המבוקש על-פי הכללים הרגילים. תחילה יבחן את הרלבנטיות של החומר המבוקש ולאחר מכן יבחן את הצורך בחשיפתו על-פי הכללים החלים על הסרת חיסיון. בהתאם לכך, בית-המשפט יבחן אם הצורך בחשיפתו של החומר 'לשם עשיית צדק עדיף על פני העניין שלא לגלותו'.
בחינה זו תעשה בזהירות רבה ותביא בחשבון כי אל מול זכויות הנאשם למשפט הוגן עומדות גם זכויות יסוד חוקיות של העד – הזכות לפרטיות והזכות לכבוד, אשר יש לאזן בצורה הראויה בינן לבין זכויות הנאשם. בהליך כזה, אין אנו נכנסים לגדרי ההסדר הקבוע בסעיף 74 לחוק.'
6. עיון במסמכים הרפואיים הנוגעים לעברו הנפשי של המנוח מעלה כי הם מתייחסים לסוף חודש נובמבר 2003, דהיינו, למועד הקודם ביותר משנה וחודשיים לאירועים נשוא כתב האישום אשר הסתיימו במות המנוח ומתייחסים, כאמור, לתקופה שקדמה מספר שנים למועד זה. עוד עולה מעיון במסמכים, כי אין בכתוב בהם כדי לסייע להגנתו של הנאשם בכל הקשור לטענותיו, לפיהן המנוח היה מסוכסך עם אנשים אחרים שהטרידו את מנוחתו ואשר עלולים היו להיות מעורבים בגרימת מותו או בכל הקשור לטענתו שהמנוח גרם למותו, אם אכן היתה מועלית טענה כזו.
בנסיבות אלה, גובר העניין שיש בהגנת הפרטיות של המנוח ובני משפחתו ושמירת החיסיון שקבוע בסעיף 49(א) לפקודת הראיות על פני הגנתו של הנאשם.
לאור האמור לעיל, אנו דוחים את הבקשה לאפשר לבא-כוח הנאשם לעיין במסמכים שנוגעים למצבו הנפשי בעבר של המנוח, ומחזירים את המסמכים לבא-כוח המאשימה על-מנת שתעביר אותם למוסרם."
ב- ת"א (י-ם) 11591/04[325] נדונה בקשה מטעם התובע לגילוי מסמכים רפואיים. בקבלו את הבקשה לגילוי מסמכים רפואיים קובע בית-המשפט:

"הבקשה לגילוי מסמכים רפואיים
19. התובע מבקש שבית-המשפט יורה על חשיפת מסמכים רפואיים בנוגע למנוחה ג'וליה אברהם ז"ל, המבהירים את מצבה הנפשי שעה שחתמה על הסדר הפשרה עם התובע, המסדיר את מכירת זכויותיה בדירה לידי התובע.
20. התובע, טוען להטעיה בחתימת החוזה. לטענתו, רומה או שהוצג בפניו מצג שווא כאילו המנוחה היתה כשירה משפטית שעה שחתמה על ההסכם, ולכן חתם עליו אף הוא; אחרי חתימת החוזה גילה שבזמן המדובר, המנוחה היתה בתרדמת ויום לאחר מכן נפטרה; הוא מבקש חשיפת המסמכים הרפואיים על-מנת להוכיח זאת ולבטל ההסכם.
21. הנתבעים מתנגדים לבקשה. לטענתם, חל חיסיון רפואי על המסמכים, ולכן אין לגלותם; בנוסף לכך טוענים הנתבעים כי על הבקשה לגילוי המידע הרפואי חל "מעשה בית-דין" כטענה שהיה צורך להעלותה במסגרת חקירת המצהירים על מצבה הרפואי בהליך קודם, ולא הועלתה.
22. השאלה העומדת בפנינו היא: האם חל חיסיון על מידע רפואי הנוגע לאדם שנפטר. חיסיון רפואי הוא חיסיון החל מכוח סעיף 49(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 הקובע כי:
'רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית-המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה; והוא הדין באדם שאגב עבודתו בשירות הרופא או בשירותו של מוסד רפואי או בצוות המקצועי העובד עם הרופא, תוך טיפול בחולים, הגיע אליו דבר שנמסר לרופא.'
23. מטרת החיסיון לאפשר לחולה לשוחח בחופשיות עם רופאו. (י' קדמי, על הראיות, חלק שני (מהדורת התשס"ד-2003) 963). 'שמירת הסוד הרפואי, זהו אחד העניינים שטובת הציבור דורשת, היינו – שאדם יוכל לפנות לרופא בעניינים האינטימיים ביותר, מבלי לחשוש שהרופא יגלה דבר מה מעניינים אלה לזולתו. אילו האזרח היה חושש מפני גילוי דברים שונים שבינו לבין רופאו, אולי לא היה פונה לרופא כלל, וכמובן שטובת הציבור דורשת – לאפשר פניה לרופא מבלי שהפונה יצטרך לחשוש מפני גילוי דברים, אשר התכוון שיהיו בידיעתו הבלעדית של הרופא.' בג"צ 447/72 ד"ר ישמחוביץ נ' ברוך, פ"ד כז(2) 253, 269-270.
24. החיסיון חל על הרופא, ומונע ממנו לגלות מידע שנמסר לו "תוך עבודתו כרופא" ומתוך "אמון שישמרם בסוד". בקשת מידע מהצוות הרפואי מוגנת על-ידי החיסיון אולם בית-משפט יכול להסיר את החיסיון אם 'מצא בית-המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה'.
בהסרת חיסיון בתובענה אזרחית, יתחשב בית-המשפט בשיקולים הבאים:
1. מציאת איזון בין תלות בית-המשפט בהשגת ראיות לעומת צורכי החולה לעשות את רופאו איש אמונים.
2. "חיוניותו" של המידע החסוי לתביעת בעל הדין בהליך אזרחי; כנגד ה"נזק" הטמון בהפרתו של החיסיון, אם לעניינו של הפרט ואם לעניינו של הציבור.
3. יכולתו של בית-המשפט להקטין את הנזק שבגילוי על-ידי שמיעת העניין בדלתיים סגורות. (י' קדמי, על הראיות, חלק שני (מהדורת התשס"ד-2003) 970-971)
25. במקרה שלנו אין צורך להגן על יחסי האמון בין החולה לרופא, מאחר והחולה נפטרה. המידע הרפואי חיוני להוכחת טענתו של התובע בנוגע למצבה הרפואי של המנוחה בשעת החתימה על הסכם הפשרה. בעיקרון בית-משפט יכול להפחית את הפגיעה בפרטיות המנוחה על-ידי שמיעת הדיון בדלתיים סגורות.
26. התובע ביקש גם גילוי מידע רפואי המצוי בידי עזבון המנוחה, על מידע זה כלל לא חל החיסיון, אלא הוא מוגן על-ידי חוק הגנת הפרטיות.
27. הוראות חוק הגנת הפרטיות אינן גורעות מהוראות כל דין אחר (חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (תיקון אחרון 8.8.05) סעיף 35) ובצידן חלות על בעל דין הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, הקובעות את חובות בעל הדין לגלות מסמכים ולחשוף מידע שברשותו. התנאים להפרת הפרטיות הם שהמידע רלבנטי למשפט ויש צורך ממשי בחשיפתו לניהול משפט תקין ויש לבצע איזון בין הערך של קיום משפט הוגן לעומת הזכות החוקתית לפרטיות הנתונה לבעל הדין, כדי להצדיק חשיפת ראיה הפוגעת בפרטיות, הצורך בגילויה לשם עשיית צדק צריך להיות עדיף על פני העניין שלא לגלותה. (בע"מ 3542/04 סלס נ סלס, פדאור 05(15)87))
28. בהגנה על פרטיות של מי שעבר מן העולם, יש צורך בבחינה זהירה של העניין, שכן הסוגיה מצויה בתחום שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו פורש עליה את צילו, ולכן יש להימנע ככל האפשר מפגיעה, תוך ביצוע האיזון הנדרש בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מתבקשת הליכה זהירה ודקדקנית תוך שמירת האיזון העדין של כפות המאזניים בין כבוד המת וכבודם של החיים. (בש"א (ת"א-יפו) 13543/03 עזבון גליקסברג נ' פפרברג, תק-מש 2003(4) 68, 70)
29. במקרה הנדון, מחלת המנוחה היתה גלויה לכל, המצב הרפואי של המנוחה אף מתואר בהליכים הקודמים, בית-המשפט המחוזי, ב- ע"א 4237/03 ציין כי המנוחה חולת סרטן ובמצב רפואי קשה. (עמ' 13, סעיף 2 להחלטה בערעור), בבקשה מטעם המנוחה במסגרת תיק השכירות, נספח ד1 לבש"א 3058/05 נכתב שהמנוחה היתה "חולה במחלת הסרטן" וכן שהיא:'חולה במחלה סופנית ועלולה חס וחלילה ללכת לעולמה בטרם סיום ההליכים בתיק'. גם עובדת מותה של המנוחה יום אחרי חתימת ההסכם התפרסמה. בנסיבות אלו, המצאת חומר רפואי הנוגע למצבה ביום בו חתמה על ההסכם, אין בה משום פגיעה חמורה בפרטיותה, לעומת זאת, המידע חיוני להוכחת טענות התובע."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 43502/04[326] נקבע כי החיסיון הרפואי הוא זכותו של החולה, ורק החולה יכול לוותר עליו. זאת ועוד. הרופא מנוע מלמסור מידע החוסה תחת החיסיון גם מקום בו החולה עצמו יחוייב למסור את אותו מידע. לאור הנ"ל, קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, המידע והמסמכים המבוקשים על-ידי הנתבעים חסויים תחת חיסיון רופא מטופל, ולפיכך מטעמי מניעות אלה פטור המשיב מלגלותם.

ב- בש"א (ת"א-יפו) 13543/03[327] נדונה בקשה ליתן צו המורה לגופים שונים להמציא מסמכים ותיעוד רפואי בנוגע למצבה הנפשי של המנוחה, במועד עריכת צוואתה. בדחותו את הבקשה קובע כב' השופט יצחק שנהב:

"7. חובת הסודיות שנקבעה בדין, לענייננו, היא, חובת החיסיון ביחסי רופא-חולה, המצוינת בסעיף 49 לפקודת הראיות.
סעיף 49(א) לפקודת הראיות, קובע כדלקמן:
'(א) רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית-המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה; והוא הדין באדם שאגב עבודתו בשירות הרופא או בשירותו של מוסד רפואי או בצוות המקצועי העובד עם הרופא, תוך טיפול בחולים, הגיע אליו דבר שנמסר לרופא.'
הטעם הנעוץ בבסיס חיסיון ההתקשרות שבין רופא לחולה מגן על צינעת הפרט של החולה, ומעודד אותו למסור לרופא את מלוא הפרטים הדרושים למען טיפול יעיל במחלה או בפגיעה.
8. על-מנת להחליט האם להעדיף את גילוי הראיה על פני החיסיון, נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים הנוגדים: שמירה על הזכות לפרטיות וצנעת הפרט מול האינטרס של עשיית צדק על-ידי גילוי האמת.
9. בדיון בנושא יחסי רופא-חולה לפי סעיף 49 לפקודת הראיות ובהגנה על פרטיות של מי שעבר מן העולם, יש צורך בבחינה זהירה של העניין, שכן הסוגיה מצויה בתחום שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו פורש עליה את צילו, ולכן יש להימנע ככל האפשר מפגיעה, כאמור, וזאת כמצוות סעיף 8 לחוק היסוד, אשר זו לשונו:
'אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד: זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש.'
על-כן, מתבקשת הליכה זהירה ודקדקנית תוך שמירת האיזון העדין של כפות המאזניים בין כבוד המת וכבודם של החיים.
דיון
10. אקדים ואומר, כי אין יסוד לבקשה דנן, ומן הטעם הזה אף לא התבקשו תגובות המשיבים לבקשה.
מן ההיבט הדיוני
הבקשה הוגשה שלא במסגרת הדיונית המתאימה ואף לא בעיתוי הנכון;
המסמכים המבוקשים הינם לצורך תקיפת הצוואה, אף בטרם הוגשה לקיום. בקשות להמצאת מסמכים רפואיים, ראוי ותוגשנה, במסגרת הליך עיקרי ולאחר שהוגשה הצוואה שמחלוקת לקיום. המסגרת הדיונית הראויה הינה כתב התנגדות לקיום הצוואה, אשר תוחם את גבולות טענותיו של המתנגד. במקרה דנן, הוגשה הבקשה, כאמור, במסגרת הליך למינוי מנהל עזבון זמני, אשר הינו הליך משני להליך העיקרי למתן סעד זמני.
בשלב המקדמי בו מצויים ההליכים שלפנינו, טרם "בשלו" התנאים להגשת הבקשה, באשר לא הונחה לפתחו של בית-המשפט תשתית, ולו לכאורית, המעידה על' סכסוך' או' ריב' בין צדדים יריבים (lis inter partes), ואשר מצדיקה הכרעה שיפוטית בבקשה דנן;
לעניין זה, ראה מפי הנשיא (דאז) מ' שמגר ב- בג"צ 5364/94 עורך-דין זאב ולנר נ' "המערך" מפלגת העבודה, פ"ד מט(2) 784:
'ההכרעה השיפוטית מתפתחת על יסוד התדיינות בין פרט לפרט או בין הפרט לרשות שילטונית. בית-המשפט אינו מזמין התדיינות אלא דן, כחובתו, בהליך שנפתח בפניו כדין, על יסוד תביעה או עתירה המוגשות לו. כל פסיקה היא תולדה של עיון ודיון בטיבה של המחלוקת הקונקרטית שבפני בית-המשפט ושל יישום אמות-המידה המשפטיות הנוגעות לנושא.'
המאפיין את השפיטה הוא בהכרעה בין תביעות (claims), יהא תוכנן אשר יהא. באין סכסוך אין מקום להכרעה שיפוטית.
מן ההיבט המהותי
כפועל יוצא מן ההיבט הדיוני, הבקשה אף אינה עומדת בתנאי הסף להחלת המבחנים, אשר הותוו בפסיקה, לעריכת האיזון בין האינטרסים המתנגשים, כמפורט בסעיף 8 לעיל.
לעניין איזון בין האינטרסים ראה רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764; וכן המ' (י-ם) 938/96 עזבון המנוח גרשון לביא נ' מדלין לביא, תק-מח 96(2) 1809.
בפסק-דין סקולר הותוו אמות-המידה המשמשות את בית-המשפט בעריכת האיזון, ואלו הן:
– מידת החיוניות והחשיבות של המידע המבוקש להכרעה במחלוקת שבין הצדדים.
– האם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי המסמכים המבוקשים, שכן לא די בטענה בעלמא בדבר הרלבנטיות והחיוניות של המסמכים הללו, העלולה להיות מסווה ל"דיג ראיות".
– על הצד המבקש גילוי המסמכים לשכנע את בית-המשפט כי אין בידיו להישען על ראיות חלופיות, שאין בהן פגיעה בפרטיות.
– היקפו של הגילוי אסור לו שיחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק באותו הליך שיפוטי.
כפי שניתן לראות, מבחנים אלה נוצרו מתוך תשתית ראייתית ברורה, בין צדדים להתדיינות משפטית החלוקים ביניהם, כאשר הבקשה לגילוי מסמכים הינה אמצעי בידם להוכחת טענותיהם. כך למשל, המבחן הראשון, אשר עניינו בדרישה לבחינת מידת חיוניות המסמכים להכרעה במחלוקת, מחייב בדיקה מקדימה של כתבי הטענות של בעלי הדין, ובפרט של המתנגד לקיום הצוואה. בעניינו, בחינה זו נופלת עוד בראשיתה; בהיעדר סכסוך בין בעלי הדין (לפחות בשלב מקדמי זה) ברי, שלא ניתן לבחון נכוחה את חיוניות המסמכים להכרעה בו.
11. נקודת המוצא היא שהאינטרס להגנת הפרטיות וצנעת הפרט חזק מן האינטרס המצדיק פגיעה בחיסיון. מסקנה זו הכרחית לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר העלה הזכות לפרטיות לכדי זכות יסוד. יחד עם זאת, אין לומר כי לזכות זו מעמד של בכורה, בכל מקרה ומקרה, ויישומו של חוק הגנת הפרטיות כרוך באיזון בין שני האינטרסים המנוגדים. שאלת האיזון ביניהם תתבצע באמצעות בחינה דקדקנית של המבחנים המפורטים לעיל.
ומפי השופט ש' לוין ב- בג"צ 3815/90, 3816 גילת נ' שר המשטרה, פ"ד מה(3) 414, 423:
'אין ספק בדבר, בבואנו לפרש הוראת דין, נביא בחשבון שהזכות לפרטיות היא זכות חשובה, אך לא נהיה פטורים מלבחון את מכלול הגורמים והערכים הנוגעים לעניין, שרק שיקלולם, במסגרת הוראת הדין, עשוי להביא אותנו לתוצאה המתחייבת לפי הדין.'
12. בהיעדר תשתית ראייתית מתאימה, ובהכרח, בהיעדר האפשרות לערוך האיזון בין האינטרסים המתנגשים, אין מנוס מן הקביעה כי ידו של האינטרס להגנת הפרטיות וצנעת הפרט, היא על העליונה.
13. סוף דבר
א. מכל הנימוקים לעיל, הבקשה להמצאת מסמכים רפואיים ותעוד רפואי, במסגרת הבקשה למינוי מנהל עזבון זמני, נדחית."
ב- בש"א (ב"ש) 2618/01[328] נפסק מפי כב' השופט פנחס אסולין:

"7. חיסיון רפואי לפי הוראת סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה התשנ"ה-1995, אין באותה הוראה כדי לפגוע בזכות לראיה חסויה.
לעניין טענתו של המשיב לחיסיון רפואי ביחס לבקשה לקבלת מידע אודות סוג דמו משלטונות צה"ל ומקופת חולים, אותה יש לבחון גם בשים-לב לסיפא שבסעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה הרי אין מדובר בחיסיון מוחלט כי אם בחיסיון יחסי המסור לשיקול-דעת בית-המשפט אם לקיימו.
סעיף 49 לפקודת הראיות, עליו מבקש בא-כוח המשיב להסתמך קובע:
'רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית-המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה; והוא הדין באדם שאגב עבודתו בשירות הרופא או בשירותו של מוסד רפואי או בצוות המקצועי העובד עם הרופא, תוך טיפול בחולים, הגיע אליו דבר שנמסר לרופא.'
במקום בו נדרש בית-המשפט לשאלה האם להורות על גילוי ראיה שבידי רופא, עליו לבחון מחד את הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק ומאידך את העניין שיש למי שמבקש שלא לגלות אותה ראיה. במקרה דנן, לא רק שהמשיב לא הצביע על כל עניין של ממש שיש לו והמצדיק שלא לגלות את הראיה, אלא שניתן לומר שהצורך לגילוי הראיה נועד לעשיית משפט צדק לצורך מתן תשובה לשאלה האם המשיב הינו אבי הקטינה אם לאו."



[309] י' קדמי, על הראיות (חלק שלישי) 963.
[310] סעיף 496 לחוק העונשין.
[311] בג"צ 447/72 ישחמוביץ נ' ברוך, פקיד שומה, פ"ד כז(2) 264.
[312] בג"צ 447/72 הנ"ל.
[313] בג"צ 447/72 הנ"ל, בעמ' 259.
[314] ת"פ (חי') 361/84 קורטאם, פ"מ התשמ"ו(א) 61.
[315] בג"צ 447/72 ד"ר ישמחוביץ נ' ברוך, פקיד שומה לחקירות, תל-אביב והמרכז, פ"ד כז(2) 253.
[316] ע"פ 7528/95 הלל נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 89.
[317] ע"פ 1302/92 מדינת ישראל נ' נחמיאס, פ"ד מט(3) 309.
[318] בש"א (ב"ש) 2618/01 פלונית נ' אלמונית ו- 2 אח', תק-מש 2002(2) 153.
[319] ב"ש (ב"ש) 22403/01 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(1) 1117.
[320] רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516.
[321] ת"פ (ק"ג) 988/06 מדינת ישראל נ' פסח יוסף, תק-של 2007(2) 28157.
[322] עב' (ב"ש) 2144/06 מורזה אירינה נ' י.ע. מידע שרותי ניהול בע"מ, תק-עב 2007(1) 6103.
[323] בש"א (ת"א-יפו) 176469/06 ורדה טלמור. ואח' נ' ד"ר דב קליין. ואח', תק-של 2006(4) 14574.
[324] תפ"ח (ת"א-יפו) 1049/05 מדינת ישראל נ' ב' י', תק-מח 2006(1) 7282.
[325] ת"א (י-ם) 11591/04 עורך-דין ירון רבינוביץ נאמן על נכסי הקדש ש. י. מוסאיוף נ' עזבון המנוחה ג'וליה ז"ל ואח', תק-של 2006(1) 9472.
[326] ת"א (ת"א-יפו) 43502/04 ידיעות תקשורת בע"מ ואח' נ' ד"ר אפרים צור, תק-של 2005(4) 10743.
[327] בש"א (ת"א-יפו) 13543/03 עזבון המנוחה דליה גליקסברג (דינר) ז"ל נ' שיר פפרברג (קטינה) ואח', תק-מש 2003(4) 68.
[328] בש"א (ב"ש) 2618/01 פלונית נ' אלמונית ו- 2 אח', תק-מש 2002(2) 153.