botox

חיסיון בנקאי

1. חיסיון דיונים פנימיים
דיונים והתייעצויות לקראת קבלת החלטה הם בעיקרון חסויים, אלא-אם-כן ניצב מנגדם אינטרס גילוי עדיף. כך הדבר ביחס לגורמי המינהל הציבורי,[71] ומקל וחומר ביחס לתאגיד בתחום המשפט הפרטי.

האם מנגד לזכותו של הבנק שלא לחשוף דיונים והתייעצויות פנימיות בתוככי מערכותיו, ניצב אינטרס גילוי כלשהו והאם אינטרס זה עדיף על חיסיון הדיונים הפנימיים?

ראשית, התשובה היא שאינטרס הגילוי מגולם בזכות התביעה אשר לתובע ובזכותו להוכיח את תביעתו.

זה:

"האינטרס הציבורי, לאפשר קיומו של הליך משפטי הוגן, בו מתאפשר לכל צד הנוטל בו חלק להביא את מלוא ראיותיו."[72]
אחרית התשובה טמונה במציאת מרכז הכובד של האינטרסים המתנגשים. ככל שלראיה נושא בקשת הגילוי ערך ומשקל סגולי גדול יותר לשם הוכחת התביעה כך מתגבר כוחה להסיג אחור את ההגנה על סודיות "הדיון הפנימי" "בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובגדריו של השיקול הקונקרטי מתחשבים, בין השאר, במידת חיוניותה של הראיה במשפט ובקיומן של ראיות חילופיות. אכן, הכלל הוא האמת והצורך בגילויה. החיסיון הוא החריג".[73]

2. חיסיון בנקאי
הפסיקה הכירה בחובת סודיות של הבנק כלפי לקוחותיו[74]. זה חיסיון יחסי שהאיזון בין האינטרסים המתנגשים בו ייעשה על-פי מבחנים שהפסיקה נקבה בהם.

חובת הסודיות מתקיימת בין הבנק ללקוח, ביחס לחשבונות הלקוח. בהקשר זה הבנק הוא ה"נהנה" מחיסיון שהלקוח הוא בעליו. הבנק איננו בעלים של חיסיון על מסמכים המשקפים את התנהלותו, מדיניותו והחלטותיו השונות. אין חיסיון כזה כל עיקר.

לפיכך, לכאורה, אין מקום לטענת חיסיון בנקאי ככל שהיא נוגעת לניסיון לשמור את סודיות מסמכי הבנק שאינם מסמכי חשבון לקוח (אפילו ייאמר כי המסמכים נוגעים לחשבון הלקוח אזי יש לראות בדרישת הצגתם כויתור על החיסיון מצד הבעלים).

החיסיון הבנקאי אינו חיסיון מוחלט, והוא נסוג בנסיבות מסויימות מפני האינטרס של חשיפת האמת. הנסיבות המיוחדות שצויינו בפסק-הדין סקולר נ' ג'רבי[75], לא נועדו למצות את כל רשימת המקרים בהם יותר גילוי, אלא ליתן דוגמה בלבד לגישה המצמצמת לפיה יש לנהוג כאשר מבוקש גילוי מסמכי בנק של צד שלישי.

א' שטיין במאמרו[76] גורס כי:

"חיסיון המיוסד על פרטיות אינו מגשים את תכליתו אם הוא מאפשר לכפופים לו להשיג בעקיפין את שאינם יכולים להשיג במישרין. קביעתו של בית-המשפט העליון כי החיסיון הבנקאי הוא חיסיון מעורב, כשהפטור מהחובה לגלות מידע בנקאי מוענק לבנק בלבד, לוקה בפגם זה ... בית-המשפט העליון היה, ללא ספק, מיטיב לעשות אילו עיצב את החיסיון הבנקאי כחיסיון תוכני."
ב- בש"א (עפ') 226/05[77] נקבע כי החיסיון הבנקאי הינו חיסיון יחסי. כלומר, יש לאזנו על-פי מידת הפגיעה בכל אחד מן האינטרסים המתנגשים.

ב- בש"א (ת"א-יפו) 4424/07[78] נדונה בין היתר בקשת הנאמנת להורות לבנק להעביר לה מסמכים רלבנטיים לתביעת החוב ובמילים אחרות, הנאמנת ביקשה להסיר החיסיון הבנקאי על המסמכים.

בדחותה את הבקשה קובעת כב' השופטת ו' אלשיך:

"הנושה מסרב בכל תוקף לחשוף את המסמכים ולוותר על החיסיון. זאת, כאשר טענותיו בעניין זה הינן, כמעט כולן, דיוניות וטכניות גרידא, וזאת כמעט בלא התייחסות לטענותיה של הנאמנת בדבר הצורך במסמכים, והתועלת שיש בגילויים לדיון יעיל ומהיר בתביעת החוב.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ניתנת החלטתי זו
1. לכאורה, אין לנאמנת לכשעצמה סמכות לעיון במסמכים שחל עליהם חיסיון בנקאי, אלא בהסכמת הנושה. זאת, מאחר ואין עסקינן בחייב פושט הרגל, אשר מלוא זכויותיו מוקנות לה. מסקנה זו אינה משתנה, אף אם הנושה נשוא הבקשה הינו אחיו של החייב.
2. שקלתי ביני לביני, האם אין מקום לחרוג מהלכה כללית זו, מקום בו דומה כי לנושה המסרב אין כל טעם ענייני לעצם הסירוב (להבדיל מטיעונים טכניים גרידא), באשר לכאורה אף אם קיימת זכות, מוטל על בעל הזכות להפעילה בתום-לב. עם זאת, שאין צורך להכביר מילים על הזהירות שיש לנהוג טרם הוראה להסיר חיסיון בנקאי ממסמכים השייכים לפלוני שאינו חייב פושט רגל.
3. בסופו של יום, הגעתי לכלל החלטה, כי אין צורך להכריע בסוגיה זו בנסיבות המקרה דנן, מטעם פשוט:
אין עסקינן, בנסיבות המקרה, בתביעה של הנאמנת כנגד הנושה, במסגרתה היא תובעת השבת כספים המצויים בחזקתו. עניין לנו בתביעת חוב שהגיש הנושה עצמו.
הלכה מושרשת וידועה היא, כי על מגיש תביעת החוב מוטל נטל ההוכחה במלואו, בבחינת "המוציא מחברו, עליו הראיה". חובתו, במסגרת זו, להמציא לנאמן או למנהל המיוחד כל מסמך אשר יש בו בכדי לסייע לו להוכיח את טענתו.
יוצא, כי במידה והנושה נמנע מהגשת מסמכים, אשר אין ספק כי הם מצויים ברשותו, הרי שהוא מסתכן בכך כי יביא את בעל התפקיד לכלל מסקנה ראייתית-עובדתית, כי סביר להניח שמסמכים אלו פועלים לרעת הנושה, ואי-לכך פוגמים ביכולתו לעמוד בנטל ההוכחה, על כל המשתמע מכך.
4. דברים אלו, היפים לשלב בדיקת תביעת החוב, יפים מכוח קל וחומר אף לשלב הערעור. זאת, באשר בשלב זה, פעם נוספת, מוטל הנטל על המערער להוכיח כי בעל התפקיד שגה בהכרעתו המעין-שיפוטית, זאת בתוספת להלכה לפיה לא תמהר ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שקבע בעל התפקיד בהכרעת החוב.
5. לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מלדחות את הבקשה."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 15035/05[79] נדונה השאלה האם פקודת הבנקאות מחילה הוראת חיסיון על דו"ח ביקורת פנימית של בנק?

במקרה דנן קבע כב' השופט מאיר יפרח:

"7. לאחר העיון בעמדות בעלי הדין – כמו גם בדו"ח הביקורת שהוגש על-ידי הבנק לעיוני (בלבד), דעתי היא שיש להתיר לעיין בו לתובעים. להלן אבאר עיקר טעמיי לכך. לפני שאעשה כן, אסיר מן הדרך את הטעם הדיוני שהעלו התובעים. ייתכן ויש ממש בעמדת התובעים לפיה הבנק אינו רשאי לשנות את טעמי החיסיון ואינו רשאי להעלות עתה נימוק חיסיון חדש, שיתדותיו בפקודת הבנקאות. הבנק היה מודע לחיסיון הנטען שיסודותיו (לטעמו) בפקודת הבנקאות. חרף מודעותו זו, בחר הבנק שלא להעלות בתצהיר הגילוי, כטעם לחיסיון הדו"ח, את פקודת הבנקאות. מודעות זו נלמדת מכך שכאשר נתבקש הבנק לגלות מסמכים הקשורים לביקורת שערך בנק ישראל – העלה הבנק טענת חיסיון לפי סעיף 15א לפקודה. חרף הטעם שיש לכאורה בגישת התובעים, העדפתי להשתית החלטתי על נימוקים לגופו של עניין ולא על הנימוקים שיסודם בעניין השתק.
8. תחילה, אביא את ההוראות הרלבנטיות לדיוננו. סעיף 14ה הוסף לפקודה ב-1992. כותרת השוליים שלו היא "מבקר פנימי". הוא מורה כי:
'(א) דירקטוריון של תאגיד בנקאי ימנה מבקר פנימי לתאגיד על-פי הצעת ועדת הביקורת של הדירקטוריון (להלן: ועדת הביקורת).
(ב) המבקר הפנימי יבדוק, בין היתר, את תקינות הפעולות של התאגיד הבנקאי מבחינת השמירה על החוק, השמירה על טוהר המידות, השמירה על החיסכון והיעילות והשמירה על נוהל בנקאי תקין, וכן יבדוק האם מקויימות הוראות המפקח על הבנקים.
(ג) על המבקר הפנימי יחולו, בכפוף ליתר הוראות סעיף זה ובשינויים המחוייבים לפי העניין, הוראות סעיפים אלה של חוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב-1992: למעט סעיף-קטן (א)(2), 7 עד 10, 14(ב) ו- (ג) ו- 24(ג).
(ד) המבקר הפנימי יפעל על-פי תקנים מקצועיים מקובלים ובהנחיית ועדת הביקורת וידווח על ממצאיו ליושב ראש הדירקטוריון, למנהל הכללי וליושב ראש ועדת הביקורת.
(ה) מינוי המבקר הפנימי והפסקת כהונתו או השעייתו מתפקידו ייעשו בידי הדירקטוריון על-פי הצעת ועדת הביקורת.
(ו) המפקח רשאי, לאחר התייעצות בועדה המייעצת, לקבוע כללים לביצוע הוראות סעיף זה.'
סעיף 15א לפקודה, קובע כדלקמן:
'(א) לא יגלה אדם ידיעה שנמסרה לו ולא יראה מסמך שהוגש לו לפי פקודה זו או לפי חוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981, אולם מותר לגלות ידיעה אם הנגיד יראה צורך בכך לצורכי תביעה פלילית, או אם הידיעה או המסמך נתקבלו מתאגיד בנקאי – בהסכמתו.
(ב) לעניין גילוי מסמכים וידיעות שנתקבלו לפי פקודה זו או לפי חוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981 לבית-המשפט, דין בנק ישראל או המפקח ועובדיו כדין המדינה ועובדיה.
(ג) העובר על סעיף זה או על הוראת סעיף 6(5), דינו – מאסר שנה או קנס 10,000 לירות.'
סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית משמיענו:
'(א) דו"ח, חוות-דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי, אך לא יהיו פסולים בשל כך לשמש ראיה בהליך משמעתי.
(ב) הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר הפנימי לא תשמש ראיה בהליך משפטי, אך תהא כשרה לשמש ראיה בהליך משמעתי.'
9. אין חולק כי דו"ח הביקורת הפנימית של הבנק לא היה נהנה מהוראת אי-הקבילות, אלמלא הוחלה הוראת סעיף 10(א) לחוק הביקורת הפנימית על מבקר פנימי של בנק. חוק הביקורת הפנימית אינו חל – לפי לשונו – על בנקים. מכאן הצורך שנתעורר בתיקון פקודת הבנקאות, בשנת 1992. תיקון זה נעשה בעקיפין, בסעיף 17 לחוק הביקורת הפנימית, שהוסיף לפקודת הבנקאות את סעיף 14ה העוסק במבקר פנימי של תאגיד בנקאי.
10. הבנק סבור כי הוראת סעיף 15א(א) לפקודת הבנקאות, מחילה חובת סודיות אף על דו"ח ביקורת פנימית של בנק, שכן דו"ח זה נערך לפי פקודת הבנקאות ומכוחה ולא לפי חוק הביקורת הפנימית.
איני סבור כך. סעיף 15א לפקודה נתפרש בפסיקה כהוראת סודיות, המכוונת לחול על מסמכים שונים, לרבות דו"חות ביקורת שמכין הבנק המרכזי בגדר תפקידו לפקח על פעולות הבנקים המסחריים. דו"חות מעין אלה אסורים בגילוי לא רק מצד מי שערך אותם אלא אף מצד מי שקיבל אותם (בכפוף לחריגים שאינם לענייננו). שתי תכליותיו של סעיף 15א הנ"ל, שהובילו למסקנה כי דין הסודיות, הקבוע בסעיף זה, גוזר מקרבו חיסיון מפני גילוי המידע, נתבארו ב- רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 65, לאמור:
'... התכלית הראשונה והעיקרית מבקשת להבטיח קיומו של פיקוח יעיל על מערכת הבנקאות – אשר מצידו נועד להבטיח יציבות הבנקים, אמינותם, וטובת הציבור – באמצעות הבטחת סודיות ידיעות המושגות תוך כדי אותו פיקוח ...
התכלית השניה המונחת ביסוד הוראת הסודיות היא לעודד שיתוף פעולה בכל הרמות בין הבנק לבין גורמי הפיקוח עליו.'
11. סעיף 15א הנ"ל אינו מיועד לחול על דו"חות ביקורת פנימיים הנערכים על-ידי הבנקים המסחריים. לשם כך מפנה סעיף 14ה(ג) לפקודת הבנקאות אל הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, הקובעת דין אי-קבילות לדו"ח. תכלית סעיף 10 הנ"ל, השונה מתכליות סעיף 15 א לפקודה – נתבארה אף היא בפסק-הדין בפרשת אזולאי הנ"ל בעמ' 63, כהאי לישנא:
התכלית היתה 'לקבוע כי ממצאים שהכין המבקר לא ישמשו ראיה בהליך משפטי, כפי שהדבר חל לגבי דו"חות וחוות-דעת של מבקר המדינה' ... מטרת ההוראה הינה להבטיח 'שיהיה שיתוף פעולה מלא של העובדים עם המבקר הפנימי, וכדי למנוע ממנו את החובה לדווח על עבודת הביקורת בבתי-המשפט' ... נראה כי הגשמתן של תכליות אלה הובילה את המחוקק לקביעת הוראה באשר לאי-קבילות הממצאים. לאור קיומה של הוראה זו, שוב אין מקום וצורך להוסיף ולהכיר בחיסיון בפני גילוי הראיה לבעל דין'.
השוני בתכליות גוזר את השוני בתוצאה, והדברים מובנים. יתר-על-כן. בפרשת אזולאי נקבע, לגבי דו"ח ביקורת פנימית, כי 'גילוי הדו"ח אך יגביר את' אמון הציבור בגופים העושים בכספו וברכושו'. גילוי הדו"ח משמש אמצעי חשוב להבטחת הגשמתו של חוק הביקורת. אמת, חוק הביקורת קובע כי מבקר הפנים חייב 'לשמור בסוד כל מסמך ומידע שהגיעו אליו עקב מילוי תפקידו'. עם זאת, אותה הוראה עצמה מאפשרת לו גילוי המסמך 'אם הגילוי נחוץ למילוי תפקידו כנדרש בחוק או אם הגילוי נדרש על-פי כל דין' (סעיף 9(ה)). בענייננו, נדרש הגילוי 'על-פי דין'' (שם, בעמ' 64).
מנגד, לגבי דו"ח ביקורת שעורך בנק ישראל לפי סעיף 15א לפקודה, נאמר כי
'על הבנק (לאמור: הבנק המסחרי. מ' י') הוטלה חובה סטטוטורית למסור מידע ולשתף פעולה עם הפיקוח על הבנקים מחד והובטחה לו סודיות אותו מידע שימסר על ידו מאידך. השימוש במידע הוגבל למטרת החיקוק הספציפי שבגינו הוא נתבקש. אינטרס הציבור הוא כי במסירת המידע על-ידי הבנק לפיקוח יהא הבנק חופשי מהחשש כי המידע עלול לשמש כנגדו בסכסוך אזרחי בין שני פרטים. לשם כך יש להבטיח חיסיון בפני גילוי.'
לא זו אף זו.
'מטרתה של פקודת הבנקאות ובכללה סעיף 15א בה, המסדירה את הפיקוח על הבנקים, הינה להבטיח יציבות הבנקים ושמירת כספי הציבור... סיכון התמוטטות בנקים עלול ליפול על שכם הציבור. על רקע זה קבע המחוקק הוראות מחמירות בדבר היקף הפיקוח על הבנקים וסמכויותיו מחד וחובת סודיות מאידך... פיקוח זה לא ישיג את יעדו אם לא יוקפד על סודיות המידע הזורם במסגרתו.' (שם, בעמ' 66)
12. המסקנה היא איפוא כי סעיף 15א לפקודה, מחיל דין סודיות וחיסיון על מידע שבנק מסחרי מסר לבנק המרכזי (בנק ישראל), בין אם הוא נכלל בדו"ח ביקורת שנערך על-ידי בנק ישראל (קרי בידי המפקח על הבנקים) ובין אם נכלל הוא במסמך אחר שיצא תחת ידי בנק ישראל. לעומתו, סעיף 10 לחוק מחיל דין אי-קבילות על דו"ח הביקורת הפנימית שערך בנק מסחרי, בהליכים משפטיים (למעט הליכי משמעת).
13. אכן, פקודת הבנקאות הקימה את מוסד המבקר הפנימי של בנק. היא הסמיכה את המבקר הפנימי לפעול לפי הוראות מסויימות של חוק הביקורת הפנימית. סעיף 14ה(ג) אף שלל (במשתמע) את תחולת סעיף 15א על דו"ח ביקורת פנימית של בנק מסחרי. הסעיף מורה 'כי על המבקר הפנימי יחולו, בכפוף ליתר הוראות סעיף זה ובשינויים המחוייבים לפי העניין, הוראות סעיפים אלה של חוק הביקורת הפנימית...' לא נאמר כי 'על המבקר הפנימי יחולו בכפוף להוראות פקודה זו ...'.
יתר-על-כן. לו סבר המחוקק שראוי לו, לדו"ח ביקורת פנימית של בנק, ליהנות מדין סודיות וחיסיון מפני עיון כקבוע בסעיף 15א לפקודה, מה טעם ראה להחיל על המבקר הפנימי של בנק, את הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית? הלא ניתן היה על נקלה להשמיט ההתייחסות להוראת סעיף 10 ותחתיה לקבוע שדינו של דו"ח ביקורת פנימית יהא כקבוע בסעיף 15א לפקודה. כזאת לא נעשה. בכך מתחזקת מסקנתי לפיה דו"ח ביקורת פנימית אינו "סודי" ואינו חסוי.
14. אני מתיר איפוא לתובעים לעיין בדו"ח הביקורת הפנימית. לאחר עיון בדו"ח, נחה דעתי כי הדו"ח רלבנטי להליך הנוכחי."
3. הלכות בתי-משפט
3.1 חיסיון בנקאי – מסמכי הלוואה הנדרשים לצורך ניהול הגנת הנתבע. הסרת החיסיון
ב- רע"א 5772/99[80] נפסק מפי כב' השופט הנשיא א' ברק:

"זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט קלינג) ב- ע"א 3880/98, בו דחה בית-המשפט את ערעורו של המבקש על החלטת הרשמת מ' סוקולוב ב- ת"א 594/96.
1. המבקש, שמאי מקרקעין, נתבע על-ידי משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ הוא המשיב מספר 1 ("המשיב") בתביעת רשלנות בה נטען כי המבקש התרשל בהכנת תקצירי שמאות ששימשו את המשיב לצורך קבלת החלטות בדבר מתן הלוואות שהנכסים נשוא תקצירי השמאות שימשו כבטוחה להם. עוד נטען כי ב-78 מקרים נתגלו פערים ניכרים בין המחיר בו מומש הנכס לבין המחיר שננקב על-ידי המבקש בתקצירי השמאות ("התביעה"). מבקשת 2 והמשיבים הפורמלים הינם נתבעים בהודעה לצד ג' בתביעה האמורה, ובהודעות ששלחו לבית-המשפט במסגרת בקשה זו הם מצטרפים לבקשתו של המבקש.
2. במסגרת ההליכים המקדמיים בתביעה ביקש המבקש לקבל לידיו את מסמכי ההלוואה באותם 78 מקרים על-מנת להתגונן בתביעה, כדי להתמודד עם הנזק הנתבע וכדי לבסס הגנת "אשם תורם". המסמכים אשר התבקשו על-ידי המבקש הם מסמכים המצויים בתיקי ההלוואות של הלווים וכן מסמכים הנוגעים להליכי מימוש הדירות בהם נקט המשיב. הבנק סירב להעביר למבקש את המסמכים המבוקשים בטענת חיסיון.
3. המבקש עתר לבית-המשפט המחוזי בבקשה שיורה למשיב להעביר אליו את המסמכים. רשמת בית-המשפט דחתה את הבקשה בנימוק שהחיסיון בין הבנק ללקוח מוכר בפסיקה ובחקיקה והמבקש לא הראה עילה מספקת לפגיעה בו. המבקש ערער על החלטת הרשמת לבית-המשפט המחוזי אשר קבע כי הפסיקה הכירה בקיומו של חיסיון בין בנק ללקוח, ואף בין בנק לערב (שאיננו לקוח) וזאת מכוח סעיפים
2(8) ו- 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. יחד עם זאת ציין בית-המשפט, כי החיסיון אינו מוחלט והתנאים להסרתו נקבעו ב- רע"א 1917/92 סקולר ואח' נ' ג'רבי ואח', פ"ד מז(5) 764. במקרה זה קבע בית-המשפט כי טרם הוחל בשמיעת הראיות ועל-כן אין אפשרות לדעת האם מתקיימים חלק מהתנאים המאפשרים את הסרת החיסיון. לפיכך, לא נעל בית-המשפט את הדלת בפני המבקש וקבע כי:
'המערער יוכל להעלות דרישתו לעיון במסמכים החסויים או להצגתם, בין בסיום ראיותיו ובין בסיום כל הראיות. באותם שלבים ניתן יהיה להצביע על התשתית הראייתית לקיומם של התנאים שקבע השופט גולדברג בעניין סקולר.'
4. בבקשה שבפני מבקש המבקש כי נתיר לו לערער על החלטת בית-המשפט שכן אי-מתן המסמכים מאיין לחלוטין את יכולתו להוכיח את טענותיו המפורטות בכתב הגנתו. המבקש מעלה שורה של טענות משפטיות כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי, ובינהן: המשיב לא הביא כל ראיה שבהסכמי ההלוואה ניתן חיסיון ללווים; כיוון שהלווים רימו את המשיב הרי שיש להעדיף את אינטרס גילוי האמת על פני מתן החיסיון ללווים; הלווים בהתנהגותם (נמלטו מהארץ תוך השארת חובות) וויתרו על החיסיון; מסירת מסמכי ההלוואה לידי המבקש היא אחד השימושים לשמם נמסרו מסמכי ההלוואה למשיב. עוד טוען המבקש כי שגה בית-המשפט בכך שהתעלם לחלוטין מהצעתו לקבל את המסמכים ללא שמות הלווים והערבים.
5. המשיב בתשובתו מתנגד למתן רשות ערעור משום שלטענתו סוגיית החיסיון הבנקאי היא סוגיה שנדונה בבית-משפט זה, הוכרעה – וההלכה בה ברורה. זאת ועוד, המשיב טוען, כי המבקש הקדים את זמנו, שכן לאור האפשרות שניתנה למבקש להגיש בקשה נוספת בעתיד לגילוי המסמכים, הרי שטרם בא יומו של הערעור.
6. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי החיסיון הבנקאי כלפי צד זר לדיון יוסר רק בנסיבות נדירות ביותר (ראו: ע"א 174/88 גוזלן נ' קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב(1) 563, 565). בפסק-הדין סקולר (האמור לעיל) קבע השופט גולדברג את המבחנים בהם יש להתחשב בעת עריכת האיזון בין הגנת הפרטיות ומתן החיסיון לבין אינטרס עשיית הצדק, באומרו:
'עניין לנו, אם כן, בחיסיון יחסי, שיש לאזנו על-פי מידת הפגיעה בכל אחד מן האינטרסים המתנגשים ... מהאיזון האמור מתחייב כי השאלה הראשונה שעל בית-המשפט להשיב עליה היא מידת החיוניות והחשיבות של המידע המצוי בחשבונות הבנק, להכרעה במחלוקת שבין הצדדים (בהנחה כי כתב התביעה מגלה עילת תביעה).
שנית על בית-המשפט לתת דעתו אם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי החשבונות, העלולה להיות מסווה ל"דיג ראיות".
שלישית, על הצד המבקש גילוי חשבונות הבנק לשכנע את בית-המשפט כי אין בידיו להישען על ראיות חלופיות, שאין בהן פגיעה בפרטיות.
ורביעית, היקפו של גילוי החשבונות אסור לו שיחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק באותו הליך שיפוטי.' (עמ' 774 לפסק-הדין)
הנה כי כן, ההלכה בדבר מהות החיסיון הבנקאי נדונה בעבר בבית-משפט זה ואף נקבעו כללים לעריכת האיזונים בין האינטרסים השונים. במקרה דנן, בית-המשפט המחוזי ציין מפורשות כי חסרים לו בשלב זה נתונים כדי לדעת האם התקיימו התנאי השלישי והרביעי בעניינו של המבקש. אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי בעתיד, לאחר שתמונת הראיות בתביעה תתבהר, יוכל המבקש לשוב ולהעלות את בקשתו לגילוי המסמכים. בפנינו אם כן, מקרה בו יישם בית-המשפט המחוזי את ההלכה על המקרה שבפניו, ועוד השאיר את הדלת פתוחה בפני המבקש.
בנסיבות אלה, איני רואה מקום למתן רשות ערעור."

3.2 טענת חיסיון של מסמך בנק – גילוי דו"ח ביקורת פנימית
ב- ת"א (ת"א-יפו) 2425/01[81] נפסק מפי כב' הרשם (כתוארו דאז) ד"ר עדי אזר:

"בפני בקשה לגילוי דו"ח ביקורת פנימית ולהמצאת מסמכים מסויימים.
במהלך הדיון הוסכם כי המסמכים הנוספים כבר נמסרו או שאין צורך לדון בנושא זה ולפיכך הנושא היחיד הדורש הכרעה בבקשה זו הוא הנושא העוסק בדו"ח ביקורת פנימית.
כידוע נפסק בידי כב' בית-המשפט העליון, בעניין אזולאי נ' בנק איגוד (רע"א 66546/94 בנק איגוד נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54), כי למרות שחוק הביקורת הפנימית קובע שדו"ח ביקורת פנימית לא ישמש ראיה במשפט בכל זאת זכאי בעל דין לעיין באותו דו"ח.
עיון זה יכול ללמד אותו דברים שיועילו לעמדתו במשפט.
הסיבה להלכה זו הוסברה באותו תקדים חשוב בכך שדו"ח הביקורת הפנימית חסוי להגשה כראיה כדי לאפשר למבקר הפנימים לשוחח עם אנשים שונים כאשר אין בלבם חשש שיוזמנו למתן עדות.
מנגד, היות שהמסמך, דו"ח הביקורת, לא הוכן לצורך המשפט, אין הוא נחשב עוד חסוי.
ההלכה בנושא חיסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט, נשענת כיום על פסק-דין שניתן בעניין הדסה נ' עופרה גלעד (רע"א 1412/94 הדסה נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516). באותו מקרה צומצמה זכות החיסיון והורחבה זכות הגילוי והמעיון על רקע המגמה המודרנית של שקיפות וחשיפת מסמכים ועניינים לאור השמש במקום הסתרתם.
נקודת המוצא במשפט האזרחי היא גילוי מלא, חשיפה ועיון. הסתרה של מסמכים או עניינים אינה מתישבת עם גילוי האמת ועשיית צדק. צד הרשאי להסתיר מסמכים עלול להביא בכך לאי-גילוי של עובדות או פרטים היכולים להוביל במשפט למסקנה צודקת.
לפיכך, מציין כב' המשנה לנשיא, השופט לוין, בספרו, תורת הפרוצידורה האזרחית כי משפט אזרחי מתנהל בקלפים גלויים על השולחן.
בעניין הדסה נ' אילן נקבע כי מסמך יחשב חסוי רק אם המטרה הדומיננטית של הכנתו היא הערכה והערכות של פרקליט ובעל דין לקראת המשפט. כך למשל כאשר הוגשה תביעה ונתבע מבקש להתגונן ופרקליטו פונה בעניין זה ליועץ אשר עוזר לו להתמודד עם חוות-דעת מומחים או טענות אחרות העולות מכתבי הטענות, וכאשר מטרת הכנת המסמך היא לאפשר לפרקליט או לבעל הדין להכין את טענותיו במשפט, הרי במקרה כזה, המסמך נחשב חסוי.
זאת על-פי הלכה ישנה הבאה לאפשר לפרקליט להערך למשפט ללא עינו הצופה של יריבו שדבר זה אם היהי אפשרי היה עלול לגרום לתקנות ברורות שאין מתירין אותן.
במקרה הנוכחי בעת שהוכן דו"ח הביקורת עדין לא הוגשה התביעה.
עם זאת, הפסיקה לא קבעה כי המבחן הקובע הוא מבחן הגשת התביעה. לא ניתן להכריע בנושא זה על-פי מבחן מכני שלפיו אם כבר הוגשה התביעה יחשב המסמך חסוי ולהפך.
יתכנו מסמכים שהוכנו לאחר שהוגשה תביעה, ולא יחשבו חסויים ויתכן גם להפך, שיהיו מסמכים שהוכנו לפני שהוגשה התביעה, ויחשבו חסויים. הקובע בנושא זה הוא האם המטרה הדומיננטית של הכנת המסמך היתה להתכונן למשפט עצמו ולא הוכן המסמך למטרה אחרת. כדי להבין מה הכוונה בביטוי "מטרה אחרת", ניתן להתבונן בעובדות המקרים שהיו בעניין אזולאי ובעניין עופרה גלעד.
בעניין גלעד, דובר בדו"ח בקרה שהוכן בבית חולים כדי לשפר את הטיפול בחולים בעקבות אסון שקרה עקב התאבדות חולה. בעניין אזולאי, הוכן הדו"ח כדו"ח ביקורת פנימית שיגרתית הנועד לשיפור ההליכים והעבודה בבנק. למסמכים אלה היתה גם תועלת נוספת שניתן היה להעזר בהם במשפט אולם הם לא הוכנו לצורך זה.
במקרה הנוכחי, מתעוררת איפוא השאלה לאיזו מטרה הוכן המסמך אשר התובע מבקש לעיין בו. בעניין זה הוגש תצהיר מטעם הבנק שבו נטען כי המסמך הוכן אך ורק לקראת משפט צפוי שטרם הוגש באותה שעה ונועד לצורך גיבוש עמדתו של המשיב ומענה לטענות אשר הועלו על-ידי המבקש במכתב ואשר היו צפויות להעלות, גם במסגרת ההליכים המשפטיים בהם איים המבקש לנקוט.
לפיכך, טוען הבנק על סמך סעיף 8 לתצהיר מר אברהם לוי מטעמו, כי מדובר היה בהכנה לקראת משפט צפוי.
מנגד, טוען התובע באמצעות פרקליטיו כי נערכו שיחות עם נציגי הבנק הכלולות בנספח ב לבקשה לסילוק על-הסף שהוגשה בתיק זה ב- בש"א 8141/02.
במסמכים אלה נאמר כי הטענות של הלקוח נבדקו, ובמסמך ב' 5 נאמר בעמוד השני, כי הביקורת שהבנק עשה לא מצאה משהו לא בסדר במעשיו של עובד הבנק.
לפיכך, טוען התובע על רקע זה, כי מדובר במסמך שהוכן לצורך משא-ומתן בשלב שבו לא היה עדיין וודאי או ידוע כי תוגש תביעה משפטית.
כדי להכריע במחלוקת זו שבין שני הצדדים, המביאה את השאלה אכן לקו גבול עדין, שבין הליכים מוקדמים ובין הליכים משפטיים, יש לפנות לפסק-דין ישן יותר, שכתב כב' השופט ויתקון בעניין זינגר נ' בינון.
באותו מקרה נדונה תביעה בעניין אובדן משלוח יהלומים, והתעוררה שאלה בעניין דו"ח שהכין רואה-חשבון לגבי ספרי אותו יהלומן שהגיש שם תביעה.
הטענה שהתעוררה מטעם הנתבע היתה כי היה צפוי הליך משפטי, עקב פניית הלקוח לחב' הביטוח שביטחה את היהלומים ולפיכך המסמך צריך להחשב חסוי.
בית-משפט העליון החליט באותו מקרה, כי טענה זו אם תתקבל פירושה המעשי יהיה הרחבת החיסיון בצורה בלתי-סבירה. פגישה זו ננקטה או בטרם התקבלה הגישה המודרנית הבאה לצמצם את זכות החיסיון ולהרחיב את העיון במסמכים.
בכל מקרה שבו פונה לקוח לבנק או לחב' ביטוח, בתלונה או בטענה, עלול להיות מוגש משפט לאחר מכן. באותו פסק-דין הוסבר כי ברוב המקרים העניינים מוסדרים בין הלקוח והגוף המסחרי ללא צורך במשפט. למעשה, בכל משא-ומתן מסחרי טמון גרעין של משפט פוטנציאלי. לפיכך, רק כאשר אנו מצויים בשלב שבו קיימת סבירות גבוהה שיוגש משפט, והנתבע במסגרת הכנה למשפט עצמו מתחיל להכין את המסמכים, חקירות וחוות-הדעת המיועדות לצורך הכנת עמדתו בהליך המשפט, רק אז ניתן לומר שהמטרה הדומיננטית של הכנת המסמך היא הכנה או הערכות לקראת המשפט.
במקרה הנוכחי, לא כך היה המצב. אכן הלקוח פנה במכתב, דרש כספים רבים ואף הודיע כי ישקול הליכים משפטיים. אולם באותו שלב הבנק לא דחה את עמדתו והחל להתכונן למשפט אלא בדק את עצמו ונכנס להליכי משא-ומתן לצורך סילוק התביעה לפני הגשת משפט.
כנימוק נוסף ברצוני לציין כי באותו תזכיר של שיחה ב(5) בין הלקוח ובין נציגי הבנק, נאמר מפי עובדת הבנק כי הביקורת הפנימית שערך הבנק, לא מצאה דבר בלתי-תקין במעשי הבנק. אם כך המצב, היה הבנק צריך לבקש ביוזמתו להציג מסמך זה כראיה במשפט שהרי המסמך תומך בעמדתו שהכל היה כשורה.
בדרך-כלל אין אדם מבקש להכריז חיסיון על מסמך המציג אותו באור חיובי.
לעומת זאת, אם המסמך כולל ממימצאים שליליים בקשר לעניינו של הלקוח, מן הראוי שהלקוח יוכל לעיין במסמך וללמוד מידע החשוב לו. מכל מקום העלאת הטענה כי המסמך כולל מידע חיובי לגבי הבנק, אם יתברר שהוא כולל מידע שלילי בפועל, נעשתה בחוסר תום-לב, משעוד יתברר בהמשך. במקרה כזה בוודאי שמוצדקת חשיפתו.
לפיכך, אני קובע כי המטרה הדומיננטית של הכנת המסמך היתה בדיקת פעולות הבנק לצורכים עצמיים וכן לצורך המשא-ומתן שהתנהל עם הלקוח ולפיכך, אני מורה לבנק למסור למבקש את הדו"ח תוך 30 יום מהיום."
3.3 חיסיון של מסמכים בנקאיים או מסמכים הקשורים למחלוקת בין בנק ולקוח
ב- ת"א (ת"א-יפו) 2486/02[82] נפסק מפי כב' השופט ד"ר עודד מודריק:

"ביום 14.4.03 סיימה התובעת (להלן: "כרמלטון") את הצגת ראיותיה ונפתחה פרשת הראיות של הנתבעת (להלן: "הבנק"). בין היתר החלה שמיעת עדותה של גב' סלמניק, מטעם הבנק. תוך חקירתה הנגדית ביקש עורך-דין ארליך, בא-כוח כרמלטון כי לישיבת בית-המשפט הבאה תביא עמה גב' סלמניק את המסמכים הנזכרים במספרים סודרים 134 ו- 178 לתצהיר גילוי מסמכים מטעם הבנק, שנערך ביום 15.12.02 (להלן: "תצהיר הבנק").
תצהיר הבנק כולל טבלת מסמכים בת 179 שורות. בשורת מספר סודר 134 ציין הבנק: "התכתבויות והתייעצויות בין הבנק לבין יועציו המשפטיים ומסמכים שונים שהוכנו לקראת ההליך המשפטי ובמסגרת ההכנה לו". הבנק סירב לגלות את המסמכים הללו בהצהירו כי הם: 'חסוי(ם) בשל חיסיון דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך-דין ללקוחו ו/או בשל חיסיון מסמכים שהוכנו לקראת ולצורך הליכים משפטיים'.
בשורת מספר סודר 178 ציין הבנק: 'מסמכים פנימיים לרבות אישורים של ועדות האשראים ופרוטוקולים של הדירקטוריון'. הבנק סירב לגלות את המסמכים הללו בהצהירו כי הם 'חסוי(ם) בשל חיסיון דיונים פנימיים, תרשומות התייעצויות פנימיות, תחקיר פנימי וחוות-דעת.'
לאחר שתצהיר הבנק נמסר לכרמלטון הגיב בא-כוחה במכתב מיום 3.2.03, אל עורך-דין מלצר ובו נאמר בין היתר:
''... אין חולק כי עסקת המימון עליה התחייב הבנק הינה מהותית ביותר מבחינת היקפה המחייבת התייחסות ספציפית של בכירי הבנק בכל החלטה חד-צדדית הנוגעת לביטול התחייבות זו. בנסיבות אלו מתחזקת התחושה כי דווקא הבנק הוא זה המנסה להסתיר מעיניה של כרמלטון את המסמכים והפרוטוקולים של הדיונים שהבנק ערך עובר למתן הודעתו לפיה אין הוא רואה עצמו כבול בהסכם המימון אשר מהם ניתן היה ללמוד על מניעיו האמיתיים של הבנק...'
יודגש כי הניסיון של הבנק להסתתר מאחורי טענת חיסיון בתירוץ לאי-גילוי המסמכים המפורטים לעיל אינו ראוי, ומרשתי שומרת על כל זכויותיה בעניין זה לרבות על טענותיה כי אין כל בסיס לטענת החיסיון שהעלה הבנק בהסתרת מסמכים רלבנטים אלו.
ממשמע עורך-דין מלצר את בקשתו של עורך-דין ארליך אל העדה להביא את המסמכים עמה לבית-המשפט, נזעק להתנגד לדבר. מייד נראה כי טעמי ההתנגדות אינם אלא הקדמת תרופה למכה, שכן לפי שעה בקשתו ה"תמימה" של עורך-דין ארליך היא להבאת המסמכים אל אולם המשפט ותו לאו. אולם פשוט וברור הוא שפרקליטה המלומד של כרמלטון איננו מעוניין לשחת זמן לריק ולזון עיניו בחבילת המסמכים ממרחק שאינו מאפשר עיון בהם. הוא ירצה, מן הסתם, לעיין במסמכים ולשקול להגישם, כולם או חלקם, כראיה. לכן כמדומה בעיני שראוי לבחון את טעמי ההתנגדות העקרונית של הבנק, הגם שהיא מכוונת למניעת הגשת המסמכים או מתן זכות עיון בהם לבא-כוח כרמלטון ולאו דווקא לעצם הבאתם כחפץ אין חפץ בו לבית-המשפט.
עורך-דין מלצר השמיע שני טעמי התנגדות; טעם דיוני וטעם ראייתי. הטעם הדיוני הוא שמהלך גילוי המסמכים ההדדי התקיים בחודשים דצמבר 2002 וינואר 2003. מהלך זה הסתיים וממנו ואילך לא ראתה כרמלטון לפנות לבית-המשפט לקבלת צו גילוי מסמכים שהבנק סירב לגלותם. עבר זמנו של הליך דיוני זה ובטל קורבנו. ההשתהות היתרה של כרמלטון עד לאחר שפרשת הצגת ראיותיה הסתיימה אינה מאפשרת פתיחת מהלך חדש של גילוי מסמכים כדי לפרוש יריעה ראייתית נוספת.
הטעם הראייתי הוא שהמסמכים חוסים בצלם של שלוה חיסיונות נפרדים; חיסיון דיונים פנימיים, חיסיון יחסי עורך-דין לקוח וחיסיון בנקאי.
אדון בטעמים הללו כסדרם.
טעם דיוני – השתהות בדרישת גילוי מסמכים בעוד מועד נקטו הצדדים הליך מקובל של "גילוי מסמכים" בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן, באורח כולל: "התקנות" או "תקנה" לעניין תקנה מסויימת). במסגרת ההליך האמור הסתבר לכרמלטון שהבנק מחזיק במסמכים מסויימים שהוא טוען בהם לחיסיון ולפיכך אינו מוכן להעמידם לעיון באי-כוח כרמלטון.
כרמלטון לא הגיבה בייזום הליך לפי תקנה 116 לתקנות סדר הדין האזרחי כדי שבמסגרתו יינתן מידי בית-המשפט צו לגילוי המסמכים הללו. כרמלטון הסתפקה במכתבה אל הבנק מיום 3.2.03 בו ציינה כי היא תעמוד על משמר זכויותיה בהקשר למסמכים הללו.
עתה טוען עורך-דין מלצר, בשם הבנק, כי כרמלטון איחרה את המועד והזכות לתבוע גילוי מסמך, או את הצגתו של מסמך שלא נתגלה בהליך גילוי המסמכים המוקדם, שוב אינה מצויה בידה.
תנאי לפתרון המחלוקת נעוץ באיתור נכון של הנורמה שבגדרה ניטשת המחלוקת.
בראשונה אניח כי המחלוקת מתגדרת במישור גילוי מסמכים (להלן אראה שהלכה למעשה מצויה הבקשה דנן במישור שונה).
התקנות נוקבות בלוח זמנים מוגדר בהתייחס לבקשה הכללית לגילוי מסמכים הנמסרת על-ידי בעל דין אחד למשנהו (תקנה 120(א)) ובהתייחס לפניה לבית-המשפט למתן צו לגילוי מסמכים במקרה שבעל דין מסרב להיענות לפניית יריבו (תקנה 120(ב). ברור, אם כן, שענייננו אינו מצוי בגדריה של דרישת גילוי מסמכים כללית (תקנה 112) על מגבלות הזמן שלה (תקנה 120).
תקנה 113 לתקנות מסמיכה את בית-המשפט לצוות, "בכל עת" על בעל דין לגלות את קיומו של מסמך קונקרטי המצוי או שהיה מצוי בידיו. לכך אין, לכאורה, מגבלה של זמן אולם בעומדו על ההבחנות שבין תקנה 113 לתקנה 120 פסק בית-המשפט העליון:
נעלה מספק הוא שתקנה 113 ותקנה 120, כקודמותיהן, דנות בשתי סוגיות שונות המשלימות זו את זו: תקנה 113 קובעת את מסגרת הזמן הכללית שבגדרה רשאי בית-המשפט ליתן צו לגילוי "מסמך פלוני" ("בכל עת") ואילו תקנה 120 (שחלה, לפי לשונה גם על תקנה 112), קובעת את אופן השימוש בשיקול-הדעת ('רשאי הוא לסרב לבקשת רשות למסור שאלון או לגלות מסמכים'); בעוד שתקנה 113 מופנית לבית-המשפט הרי האיסור לסטות מסדר זמנים הקבוע בתקנה 120 מופנה בעיקרו לבעל הדין, שלא יהא רשאי לבקש צו לגילוי מסמכים מחוץ לסדר הזמנים האמור והשימוש בשיקול-דעתו של בית-המשפט לפי פסקה (ב) הוא תוצאה נגזרת מההגבלה החלה על בעל הדין... אכן פועל יוצא מהאמור לעיל הוא שמוסמך בית-המשפט (בלי שתהיה הזכות לבעל הדין לבקש) להיזקק לבקשה לצו לגילוי מסמכים, כלליים או מיוחדים, גם לאחר שחלפו התקופות הנזכרות בתקנה 120 ללא בקשה להארכת מועד לפי תקנה 528, אך רשאי הוא גם לסרב לבקשה כזו, כאמור בתקנה האמורה. מטבע הדברים הוא שבית-המשפט לא ייעתר לבקשה שהוגשה באיחור אלא מטעמים של ממש, המצדיקים את הדבר (רע"א 2362/90 הלבור תעשיות נ' מיליקובסקי, פ"ד מד(4) 285).
הנה כי כן אילו סברתי שענייננו מצוי בגדרה של תקנה 113, לא הייתי נענה לבקשה להוציא צו מכוח תקנה זו והוא משום שכרמלטון השהתה את בקשתה עד הנה ואין לאיל ידה להראות טעם מצדיק לכך.
אלא שלדידי כמעט אין ספק שתקנות גילוי המסמכים כלל אינן חולשות על הסוגיה דנן. תכליתן של תקנות גילוי המסמכים היא, כלשונו של ד"ר זוסמן: 'להקנות לבעל דין ידיעה, איזה מסמכים הנוגעים למשפט מצויים בידי יריבו, ואם ירצה בכך, יוכל גם לעיין בהם עוד לפני שיתברר המשפט' (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה ששית, 1991, ד"ר ש' לוין עורך)). לא מצאתי שתכליתן של תקנות הגילוי היא להגדיר ולקבוע מראש אלו מסמכים יוגשו כראיה במשפט ולא מצאתי שיש איזו מניעה כלפי בעל דין להגיש כראיה מסמך שלא נכלל בתצהיר גילו המסמכים של בעל הריב דידו.
אם כך, היכן בתקנות נתחמים גדרי הסוגיה דידן? אפשרות אחת היא זו שביטויה בתקנה 170:
'בעל דין רשאי בכל עת, בכתב ערוך לפי טופס 15, לדרוש מבעל דין אחר להציג בשעת הדיון מסמכים שברשותו או בשליטתו.'
אולם הפסיקה והפרשנים מלמדים שתכליתה היחידה של תקנה זו היא לאפשר לבעל דין המחזיק בהעתק של מסמך לדרוש מיריבו להציג את המקור המצוי בשליטתו או להכשיר הצגת ראיה משנית כאשר המחזיק במקור מסרב למוסרו (ע"א 1046/90 ברוכיאן נ' כלי, פ"ד מה(5) 345; זוסמן, שם, 404-405; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (תשנ"ט-1999) 240).
אפשרות שניה היא זו שביטויה בתקנה 178(א):
'נקבע תאריך לדיון בתובענה, רשאי בית-המשפט, לבקשת בעל דין, להזמין עד, אם למתן עדות ואם להצגת מסמכים...'
אכן, כוח ההזמנה שבידי בית-המשפט התפרש כמקור סמכות להורות לעד מביא המסמך להציגו לבית-המשפט בזמן הדיון (ראה, למשל את פסק-הדין של המשנה לנשיא ש' לוין ב- רע"א 4028/97 הלסקו נ' גלאון, תק-על 97(3) 149).
אמור מעתה מאחר שהליך גילוי המסמכים הסתיים זה מכבר וכרמלטון לא ראתה למצות, בזמן ראוי, את האפשרויות שהתקנות מקנות לה בהקשר להליך כזה, לא יינתן לה לחדש את ההליך או לפתוח כעת ב"גילוי מסמכים" באמצעות עד(ה) הניצב(ת) על דוכן העדים. אולם העובדה שהליך גילוי המסמכים של התובענה הקונקרטית כבר עבר ובטל מן העולם, איננה שוללת מכרמלטון אפשרות להציג מסמך המצוי בשליטתו של עד בדרך ההצגה הרגילה של מסמכים שיש לעד זיקה אליהם.
הפועל היוצא מן האמור הוא שכרמלטון אינה רשאית עוד לעיין במסמכים שבדיון עיון מוקדם (אפילו לא עיון בבית-המשפט לפני הצגתם-לבית-המשפט) אך היא רשאית לבקש מבית-המשפט לזמן את העדה עם המסמכים הללו ולבקש להציגם כראיה, באמצעותה, אם ביכולתה לאמת את המסמך (כמי שערכה את המסמך, חתמה עליו, קיבלה אותו או החזיקה אותו במשמרתה (א' הרנון, דיני ראיות חלק ראשון, 144)). הדבר כפוף לסייג אחד והוא שהעדה לא תדרש לעשות 'הכנות מיוחדות ולהכין חומר ראיות' (ראה שוב את רע"א 4028/97). פירושו של דבר, לדעתי, הוא שהעדה אינה צריכה לבצע "איסוף ראיות" ולרכז את המסמכים מידי גורמי הבנק השונים. אם המסמכים מצויים בשליטתה עקב תפקידה בבנק, תואיל להביאם עמה. אין לכוף עליה להביא מסמך המוחזק ברשותו של גורם אחר שהיא אינה ממונה עליו.
טעמים ראייתיים – חיסיונות בא-כוח הבנק טען – כפי שגם נאמר בתצהיר גילוי המסמכים מטעם הבנק – שהמסמכים המבוקשים חוסים תחת לוט שלושה מיני חיסיון: 1) "חיסיון דיונים פנימיים"; 2) חיסיון מסמכים משפטיים; 3) חיסיון בנקאי.
חיסיון דיונים פנימיים דיונים והתייעצויות לקראת קבלת החלטה הם בעיקרון חסויים, אלא-אם-כן ניצב מנגדם אינטרס גילוי עדיף. כך הדבר ביחס לגורמי המנהל הציבורי (ראה למשל: רע"א 4999/95 אלבריצי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 39, 45 וראה גם את עיגונה החקוק של הלכה זו בסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998) ומקל וחומר ביחס לתאגיד בתחום המשפט הפרטי (פרט לחובות גילוי מיוחדות המוטלות מכוח הדין, כמו, למשל, חובות גילוי לפי חוק החברות, התשנ"ט-1999).
האם מנגד לזכותו של הבנק שלא לחשוף דיונים והתייעצויות פנימיות בתוככי מערכותיו, ניצב אינטרס גילוי כלשהו והאם אינטרס זה עדיף על חיסיון הדיונים הפנימיים? ראשית התשובה היא שאינטרס הגילוי מגולם בזכות התביעה אשר לתובע ובזכותו להוכיח את תביעתו. זה 'האינטרס הציבורי, לאפשר קיומו של הליך משפטי הוגן, בו מתאפשר לכל צד הנוטל בו חלק להביא את מלוא ראיותיו' (בש"א 723/97 בנזימן נ' שר הביטחון, פ"ד נא(1) 364, 371). אחרית התשובה טמונה במציאת מרכז הכובד של האינטרסים המתנגשים. לדעתי ככל שלראיה נושא בקשת הגילוי ערך ומשקל סגולי גדול יותר לשם הוכחת התביעה כך מתגבר כוחה להסיג אחור את ההגנה על סודיות "הדיון הפנימי" ('בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובגדריו של השיקול הקונקרטי מתחשבים, בין השאר, במידת חיוניותה של הראיה במשפט ובקיומן של ראיות חילופיות. אכן, הכלל הוא האמת והצורך בגילויה. החיסיון הוא החריג' (רע"א 6546/94 בנק איגוד נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 62).
בענייננו, ממבט ראשון נדמה כי הניסיון לחטט בקרבי הדיונים וההתייעצויות הפנימיות בבנק הוא חסר תכלית ואיננו נוגע לעניין כלל. שהרי כרמלטון מבקשת, בתביעתה, לכוף את הבנק לקיים הסכם מימון שנחתם עמה. הבנק הודיע לכרמלטון שאין הוא רואה עצמו מחוייב על-פי ההסכם. השאלה הניצבת אל ראש הדיון במשפט היא האם הבנק אנוס על-פי ההסכם או שמא הוא משוחרר מכבליו.
לשם ההכרעה השיפוטית אין לי אלא לקרוא את תניות ההסכם, לעיין בנסיבות החיצוניות ולפסוק את דברי. איזה צורך יש לברר את מחשבותיו הנסתרות של הבנק ומדוע עלי לחדור את המסך המליט על דיוניו הפנימיים?
עיון שני, הוליך אותי למסקנה שונה. כרמלטון אמנם תובעת את אכיפת הסכם המימון משום שהיא טוענת שההסכם שריר ומחייב. אך היא גם טוענת כי התנהגות הבנק נעדרת תום-לב, שכן הבנק לא גילה לה את מניעי הנסיגה האמיתיים שלו מן החוזה. בכך נמצא הבנק מפר את חובתו לנהוג בתום-לב בקיום חוזה (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי).
טענת עובדה אחרונה זו טעונה הוכחה והיא אחת מן האונות של לב הסכסוך (לא למותר לציין שגם לבנק טענות של "התנהלות" לוקה בחוסר תום-לב כלפי כרמלטון). טענת "אחד בפה ואחד בלב" זו ניתנת להוכחה (או לשלילה) באמצעות הפרוטוקולים (אם יש כאלה) של הדיונים שהבנק קיים לקראת החלטה בעניין קיום החוזה או התנערות ממנו. לדעתי מרכזיות אמצעי ההוכחה הזה מתגברת על הסודיות העקרונית של הדיונים הללו.
חיסיון בנקאי הפסיקה הכירה בחובת סודיות של הבנק כלפי לקוחותיו (למשל, רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(4) 764). זה חיסיון יחסי שהאיזון בין האינטרסים המתנגשים בו ייעשה על-פי מבחנים שהפסיקה נקבה בהם (ראה שם).
אולם, עד שאני בא לשקול את שיקולי האיזון הרלבנטיים, עלי להקדים ולשאול האם עיקרון הסודיות הבנקאית חל בפרשת תובענה זו. חובת הסודיות מתקיימת בין הבנק ללקוח, ביחס לחשבונות הלקוח. בהקשר זה הבנק הוא ה"נהנה" מחיסיון שהלקוח הוא בעליו. הבנק איננו בעלים של חיסיון על מסמכים המשקפים את התנהלותו, מדיניותו והחלטותיו השונות. אין חיסיון כזה כל עיקר.
לפיכך, לכאורה, אין מקום לטענת חיסיון בנקאי ככל שהיא נוגעת לניסיון לשמור את סודיות מסמכי הבנק שאינם מסמכי חשבון לקוח (אפילו ייאמר כי המסמכים נוגעים לחשבון הלקוח כרמלטון, אזי יש לראות בדרישת הצגתם כויתור על החיסיון מצד הבעלים).
כשהוצגו הדברים בפני בא-כוח הבנק השיב זה כי כרמלטון היא גוף מואגד המורכב ממספר גורמים שהם או חלק מהם לקוחות של הבנק בזכות עצמם ובנפרד מכרמלטון. בין המסמכים שהבנק מסרב לגלותם מצויים גם כאלה שבהם נדון חשבון זה או אחר מן החשבונות של "מרכיבי כרמלטון". כל אחד מן הגורמים הללו הוא בחזקת "זר" להתדיינות בין כרמלטון לבנק. האפשרות לחדור אל ד' אמותיו של חשבון של זר להתדיינות היא סעד הניתן לעיתים רחוקות וכחריג.
אין סיבה להרשות את הדבר בענייננו.
המסקנה היא שטענת החיסיון הבנקאי תעמוד לבנק רק ביחס למסמכים הנוגעים ללקוחות "זרים" להתדיינות (אם אלה לא יוותרו על החיסיון) ובכללם הגורמים המרכיבים את כרמלטון. הבנק יידרש, אם כן, להצביע על הסטטוס של כל מסמך.
כשלעצמי נראה לי שדי יהיה בהצהרה מפי עד מטעם הבנק או מפי בא-כוח הבנק שמסמך מסויים דן בחשבונו של לקוח "זר" וכי לא ניתן או אין כל טעם למחוק את חלק ההתייחסות הזה ולהציג את היתרה. אולם אם בא-כוח כרמלטון יבקש שאעיין בעצמי במסמכים ואקבע את הסטטוס שלהם, אשקול לעשות כן.
חיסיון ייעוץ משפטי הבנק טוען גם לחיסיון המסמכים (או חלקם) משום היותם בחזקת 'דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך-דין לבין לקוח' או מסמכים שהוכנו לקראת הליך משפטי, חיסיון הנובע בעיקר מהוראת סעיף 48 לפקודת הראיות. זה חיסיון מוחלט שרק ויתור מצד הלקוח יכול להסירו מן הדרך.
בנדון זה הורנו הנשיא ברק הלכה:
'מסמך אשר הוכן לקראת משפט נהנה מחיסיון בפני גילוי... הלכה זו חלה לא רק לעניין מסמך שהוכן שעה שהמשפט היה תלוי ועומד, אלא גם מקום שבזמן הכנת המסמך היתה הסתברות של ממש כי משפט יוגש בעתיד. קיומו של "צפי" זה בשעת הכנת המסמך הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. נדרש גם כי אותו מסמך הוכן "לצורך" המשפט ... נמצא, כי תנאי חיוני לתחולת החיסיון הינו כי המטרה שעמדה ביסוד הכנת המסמך היתה הכנה לקראת משפט צפוי. מקובל עלינו כי מטרה זו אינה צריכה להיות המטרה היחידה. אין לך מסמך שלא ניתן לייחס לו מטרה, ולו משנית, שאינה קשורה למשפט. דרישת הייחודיות היתה מרוקנת את הלכת החיסיון מכל תוכן ... עם זאת, נראה לנו כי אין די בכך שאחת המטרות המשניות שעמדו ביסוד הכנת המסמך היא הצפי של ההליך המשפטי. לדעתנו, תנאי לתחולת החיסיון הינו כי המטרה העיקרית או הדומיננטית בהכנתו היתה ההכנה לקראת משפט. בכך מושג איזון ראוי בין עיקרון הגילוי לחריגיו. אכן, מסמך שהיה נערך בין כה וכה, מטעמים ענייניים שאינם קשורים למשפט צפוי, אינו צריך ליהנות מחיסיון רק משום שאותו מסמך נערך גם משום תרומתו האפשרית למשפט צפוי.' (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516)
הנה כי כן ההכרעה בהתנגדות מטעמי חיסיון הייעוץ המשפטי טמונה במבחן התכלית של כל מסמך בנפרד, בזיקתו אל התכוננות למשפט צפוי ובמידת הדומיננטיות של התכוננות זו כגורם לגיבוש המסמך.
ניסיון להכריע בשאלות האלה כעת, כמוהו כהילוכו של סומא בארובה. כמדומה לי שהפרקטיקה שהתגבשה בבתי-המשפט ולפיה מסמכים שסיווגם שנוי במחלוקת יועברו לעיון של בית-המשפט לשם בדיקתם, ראויה להינקט גם כאן (פרקטיקה זו קבלה גושפנקה של כשרות מידי בית-המשפט העליון. ראה רע"א 637/00 בנק דיסקונט נ' אברת, פ"ד נה(3) 661, 664).
סכומו של דבר קיבוצם של הדברים שלעיל לגדרה אחת מסתכם בשלושה אלה:
א. אני מקבל את בקשת כרמלטון ומורה לעדה גב' סלמניק להביא עמה לישיבת בית-המשפט הקרובה את המסמכים הנקובים במספרים סודרים 134 ו- 178 לתצהיר הבנק.
החובה הזאת חלה רק לגבי מסמכים שהגברת סלמניק היא "צד" להם (כלומר מסמך שנערך, נחתם או מוחזק בידיה או בידי גורם שהיא ממונה עליו). אין היא מחוייבת "לתור" מסמכים שלא ערכה, חתמה או קבלה, המצויים במחלקות אחרות של הבנק.
ב. לכרמלטון לא תהיה זכות עיון במסמכים הללו. בא-כוחה יצטרך, בלי עיון מוקדם, לשקול אם רצונו לבקש להגיש מסמך מן המסמכים הללו.
ג. אם הבנק יטען לחיסיון בנקאי (חיסיון מסמכי לקוח "זר") ביחס למסמך כלשהו, אקבל את ההצהרה אולם אשקול עיון מצדי במסמך אם אתבקש לכך על-ידי בא-כוח כרמלטון.
ד. טענה לחיסיון ייעוץ משפטי תיבדק בעניין כל מסמך בנפרד על-ידי שהמסמכים יוצגו לעיוני."
3.4 חיסיון של דו"חות ביקורת. חיוב המצאת דו"חות הביקורת של הבנק ללא שמות הלקוחות
ב- ע"ע 1424/01[83] נפסק מפי כב' השופט הנשיא סטיב אדלר:

"1. פתח דבר בית-הדין האיזורי בתל-אביב (השופטת הראשית ורדה וירט-ליבנה; ע"ב 300653/98) הורה למערערים להמציא למשיב, מר דוד פלדמן (להלן: פלדמן), את דו"חות הביקורת שערך בנק ישראל בנוגע לפעילות המבקש 1 (להלן: הבנק), במהלך השנים 1995-1996 (להלן: הדו"חות). זאת, תוך שהוא מתיר למערערים למחוק את שמות הלקוחות הנזכרים בדו"חות. האם נפל פגם בהוראת בית-הדין האיזורי האמורה? זאת הסוגיה העומדת במוקד הערעור ברשות שבפנינו (בר"ע 1409/01).
2. תמצית הרקע העובדתי והדיוני הצריך לעניין הוא כדלקמן:
א. פלדמן הועסק על-ידי הבנק החל מיום 17.3.1996 ועד ליום 21.3.1997.
לטענתו, שימש כמנהל עסקים ואחראי על פעילותו העסקית ועל פיתוח עסקים של לקוחות ישראליים בארץ ובחו"ל Managing Director of the Bank).)
ב. הצדדים חלוקים בשאלה האם פלדמן פוטר או שמא התפטר. תהא התשובה לכך אשר תהא, בעקבות הפסקת ההתקשרות בין הצדדים הגיש פלדמן, בבית-הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב, ביום 3.3.98, תובענה כספית נגד הבנק שבעיקרה טענתו, כי הבנק הפר את חוזה העבודה שנכרת בינו לבין הבנק, ואשר מכוחו הבטיח הבנק להעסיקו במשך חמש שנים. משהופר החוזה על-ידי הבנק נגרם לפלדמן, לטענתו, נזק ממוני ושאינו ממוני. כמו-כן, תבע פלדמן מהבנק תשלום פיצויי פיטורין בתוספת פיצויי הלנה. במאמר מוסגר יצויין, כי בין הבנק לפלדמן מתנהל הליך נוסף בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב.
ג. ביום 21.6.01, בחלוף שלוש שנים מעת הגשת התובענה, ולאחר שהליך ההוכחות בתיק עבר כברת דרך בלתי-מבוטלת, עתר פלדמן לבית-הדין קמא בבקשה להורות לבנק לגלות את דו"חות הביקורת שערך בנק ישראל בנוגע לפעילות הבנק במהלך השנים 1995-1996 (להלן: הבקשה).
ד. בהחלטתו מיום 23.8.01, נעתר בית-הדין קמא לבקשת פלדמן. על החלטה זו הערעור שבפנינו, אשר התנהל על-פי סיכומים בכתב.
ה. יצויין, כי בהחלטה מיום 5.11.2001, נעתר בית-הדין האיזורי לבקשת המערערים לעכב את ביצוע החלטתו, מושא הערעור, עד לאחר מתן פסק-הדין בערעור.
3. החלטת בית-הדין קמא בית-הדין קמא החליט, כאמור, להיעתר לבקשת פלדמן לגילוי דו"חות בנק ישראל הנוגעים לפעילות הבנק בשנים 1995-1996. את החלטתו ביסס בית-הדין קמא, בעיקרה, על שני אדנים שהצטרפו זה לזה: האחד – שאלת הרלבנטיות של דו"חות הביקורת לתובענה המתבררת בין הצדדים. השני – שאלת החיסיון שמוטל, לטענת המערערים, על הדו"חות מכוח דין.
אשר לרלבנטיות של הדו"חות קבע בית-הדין קמא, כי השתכנע ש'לאור המחלוקת בין הצדדים בדבר אופן ביצוע העבודה על-ידי המבקש וטענתו כי נהג כפי שהיה מקובל לנהוג בבנק, יש רלבנטיות לממצאים המופיעים בדו"חות' והוסיף, כי ההכבדה שתיגרם לניהול ההליך מגילוי הדו"חות, היא נמוכה.
בנוגע לשאלת החיסיון המוטל על הדו"חות קבע בית-הדין קמא, כי הדו"חות אינם חוסים תחת חיסיון על-פי דין. זאת, אם מכוח הוראת סעיף 65 לחוק בנק ישראל, התשי"ד-1954 (להלן: חוק בנק ישראל), שבית-הדין קמא ביכר לפרשו בצמצום – כחל רק על עובדי בנק ישראל ועל הפועלים בשמם ולא על עובדי הבנק שבפנינו – ואם מכוח הוראת סעיף 23 לחוק העוולות המסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק העוולות המסחריות). לשיטתו של בית-הדין קמא, בסעיף 23 האמור לא נקבע חיסיון, כי אם דרך לשמירת סודות מסחריים ומכל מקום, אין באמור בו כדי לפגוע בשיקול-הדעת הנתון לבית-הדין בנושא גילוי ראיות כלשהן, אף אם יש בהן משום גילוי סודות מסחריים.
4. טענות המערערים בפנינו טענות בא-כוח המערערים בפנינו, בסיכומיו ובסיכומי תשובתו לסיכומי המשיב, הן בקליפת אגוז, אלה:
(א) הדו"חות המבוקשים אינם רלבנטיים לעובדות השנויות במחלוקת בתיק, בין היתר, מאחר שהדו"חות מתייחסים לתקופה שקדמה להעסקתו של פלדמן בבנק ועוסקים בחשבונות של לקוחות שלפלדמן לא היתה כל נגיעה אליהם; הרקע העיקרי לפירוט מעשיו של פלדמן בכתב ההגנה המגיעים, לדעת המערערים, כדי הפרת חובת הנאמנות הינו צירופו המלאכותי לתביעה, לשיטתם של המערערים, של המשיב 2, מנהל הבנק; הדו"חות הינם מסמכים שגרתיים שעורכת המחלקה לפיקוח על הבנקים של בנק ישראל והם משמשים בסיס לדיון בין בנק ישראל לבנק המפוקח במהלכו נקבע גובה ההפרשות לחובות מסופקים. משכך, המסקנות המופיעות בדו"חות אינן סופיות ובכל מקרה מדובר בעדות שמיעה; המחלוקת בתיק הנה האם הפרו המערערים, שלא בתום-לב, הסכם העסקה עם פלדמן לתקופה בת חמש שנים והאם כגירסתם, פלדמן התפטר ולא פוטר. בגילוי הדו"ח אין כדי לסייע בבירור השאלות האמורות.
(ב) מטרתו האמיתית של פלדמן בבקשתו לגילוי הדו"חות הינה ל"דוג" ראיות וזאת, בסמיכות לשלב גילוי הראיות בהליך המתנהל בין הצדדים בבית-המשפט המחוזי. בכל מקרה, אין בדו"חות כדי להוסיף על כל מה שמצוי זה מכבר בפני בית-הדין.
(ג) על הדו"חות מוטלים חיסיונות מכוח הדין על-פי: הוראת סעיף 65(א) לחוק בנק ישראל; סעיף 15א(א) לפקודת הבנקאות, 1941 (להלן: פקודת הבנקאות); סעיף 23 לחוק עוולות מסחריות. פרשנותו של בית-הדין קמא בעניין זה סותרת את הלכת אזולאי. התנגדות המערערים לגילוי הדו"חות הינה משיקולים מסחריים וכלכליים בלבד.
5. טענות המשיב בפנינו המשיב סמך טיעוניו על החלטת בית-הדין קמא מטעמיה, והוסיף כדלקמן:
(א) העובדה שהחלטת בית-הדין קמא, מושא הערעור, אינה לשביעות רצונם של המערערים אין בה כדי לבסס את הטענה שבית-הדין האיזורי טעה טעויות משפטיות המצדיקות את קבלת הערעור.
(ב) בית-הדין איזורי עיין בדו"חות, על-פי הצעת המערערים, והשתכנע ברלבנטיות שלהם להליך. מטרת גילוי הדו"חות היא להראות כי מעשיו והתנהגותו של המשיב אין בהם כדי להוות עילת פיטורין כדין והיא חיונית לפלוגתא של פיטורי פלדמן לעומת התפטרותו, ואשר בית-הדין קמא טרם הכריע בה. יתירה מזאת, לטעם בגינו כללו המערערים את מעשיו של פלדמן בכתב הגנתם אין כל נפקות ואף לכל פלוגתא משקל שווה.
(ג) המערערים מבקשים להסתיר את מעשיהם.
(ד) אם בסופו של יום יתברר שלא היה בדו"חות כדי להוסיף או לגרוע יוכל בית-הדין ליתן לדבר משקל בעת קביעת שיעור ההוצאות בהליך.
(ה) הבקשה להמצאת הדו"ח אינה נופלת בגדר ניסיון ל"דוג" ראיות ואין לה כל קשר להליך המתנהל בין הצדדים בבית-המשפט המחוזי.
(ו) על דו"חות הבנק לא מוטל חיסיון מכוח דין. זאת, בין היתר, מכוח הלכת סקולר. אם חלה על הדו"חות חובת סודיות, הרי שהיא אינה חובה מוחלטת אלא יחסית ובית-הדין קמא איזן כראוי בין התועלת שתצמח מגילוי הראיה לבין הנזק שעלול להיגרם מגילויה בכך שקבע, כי שמות הלקוחות יימחקו מהדו"ח.
6. הכרעה לאחר עיון בכלל החומר שהונח בפנינו, לרבות בתיק בית-הדין האיזורי, באנו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל. נדגיש כבר עתה, כי החלטתנו לקבל את הערעור נסמכת, רובה ככולה, על עמדתנו בסוגיית החיסיון המוטל על הדו"חות, מכוח דין. ברי, שבעניין זה דעתנו שונה מדעתו של בית-הדין קמא.
לאור האמור, איננו מוצאים להידרש למכלול קביעותיו של בית-הדין קמא, ואף לא לשלל הטענות העובדתיות והמשפטיות שהעלו הצדדים בסיכומיהם.
7. גילוי דו"חות בנק ישראל מהות החיסיון המוטל על דו"חות ביקורת שעורך בנק ישראל נדונה, על-ידי בית-המשפט העליון, לעומקה בפרשת רע"א 6546/94 בנק איגוד בע"מ נ' הנרי אזולאי ואח', פ"ד מט(4) 54 (להלן: הלכת אזולאי), שאוזכרה, אף אם באופן חלקי, בהחלטת בית-הדין קמא. באותו עניין – שנסיבותיו דומות, למצער בהקשר לשאלת חיסיון הדו"חות, לנסיבות העניין שבפנינו – נדרש המשנה לנשיא ברק (כתוארו אז), לשאלת החיסיון המוטל על דו"ח שהכין בנק ישראל בנוגע לפעולות שביצע בנק איגוד. זאת, מכוח סעיף 15א(א) לפקודת הבנקאות, 1941 שזה נוסחו:
'(א) לא יגלה אדם ידיעה שנמסרה לו ולא יראה מסמך שהוגש לו לפי פקודה זו או לפי חוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981 אולם מותר לגלות ידיעה אם הנגיד יראה צורך בכך לצורכי תביעה פלילית, או אם הידיעה או המסמך נתקבלו מתאגיד בנקאי – בהסכמתו.'
ייאמר כבר עתה, כי נוסחו של סעיף 15א(א) לפקודת הבנקאות דומה דמיון רב – שלא לומר זהה – לנוסחו של סעיף 65 לחוק בנק ישראל, הנזכר בענייננו:
'(א) לא יגלה אדם ידיעה שנמסרה לו ולא יראה מסמך שהוגש לו לפי חוק זה, אולם מותר לגלות ידיעה אם הנגיד יראה צורך בכך לצורכי תביעה פלילית.'
וכך עיצבה הלכת אזולאי את גבולות החיסיון מכוח פקודת הבנקאות (להלן: החיסיון):
'חובת הסודיות על-פי סעיף 15א לפקודת הבנקאות והחיסיון הנגזר ממנה מגילוי ידיעה או מסמך, מכוונים כלפי אדם אשר נמסרו לו ידיעה או מסמך לפי פקודת הבנקאות או לפי חוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981. על-כן, הוראת הסודיות מכוונת, בראש ובראשונה, כלפי עובדי המפקח על הבנקים אשר הכינו את דו"ח בנק ישראל בעניין שלפנינו. נראה לי כי החיסיון הקבוע בסעיף 15א לפקודת הבנקאות מונע אף השגת המידע מבנק איגוד ומעובדיו. סעיף 15א לפקודת הבנקאות אינו מוגבל אך לעובדי המפקח על הבנקים. הגבלת החיסיון הקבוע בסעיף 15א לפקודת הבנקאות כך שיחול אך לגבי דרישת גילוי מעובדי המפקח על הבנקים היתה מסכלת את המטרות המונחות ביסוד סעיף 15א לפקודת הבנקאות ומרוקנת את החיסיון מתוכנו.' (שם, בעמ' 67)
דברים אלו יפים לענייננו ואף אומצו, מפי השופט רבינוביץ, בפסיקת בית-דין זה (ראו: דב"ע נז/55-3 הרצל קבקוב – בנק מסד בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 14.9.99, בסעיף 10 לפסק-הדין). לאמור, גבולות החיסיון המוטל על דו"חות שעורך בנק ישראל נקבעו על-ידי המחוקק, תוך יצירת איזון בין האינטרס של חשיפת האמת במסגרת ההליך המשפטי, לבין האינטרס בדבר פיקוח יעיל על מערכת הבנקאות, לרבות הבטחת יציבות הבנקים, אמינותם וטובת הציבור. זאת ועוד, המחוקק הגדיר באופן דווקני את החריגים לחיסיון וההלכה הפסוקה החילה את החיסיון באופן רחב, קרי: גם על עובדי הבנק המבוקר ולא רק על עובדי הפיקוח על הבנקים. די באמור כדי לדחות, בנסיבות המקרה שבפנינו, את טענותיו של פלדמן בעניין זה, לרבות הטענה בדבר היות החיסיון יחסי ומותנה באיזון בין התועלת והנזק אשר יצמחו מגילוי הראיה. נוסיף ונודה שלא ירדנו לסוף דעתו ואף לא למסקנתו של בית-הדין קמא בעניין זה – מסקנה, שכאמור, עומדת בסתירה מוחלטת לפסיקת בית-המשפט העליון ומבלי שמצא לנמק סטיה זו.
יצויין, שבאמור בפרשת רע"א 1917/92 סקולר ואח' נ' גרבי ואח', פ"ד מז(5) 764, 769, שאוזכרה בסיכומי פלדמן, כחיזוק לטענתו בדבר אי-תחולת החיסיון האמור על יחסי בנק ולקוחו, אין כדי לתמוך במסקנה, כי יש להתיר את גילוי הדו"חות במקרה שבפנינו. באותו עניין, המידע שגילויו התבקש היה מידע של לקוחות הבנק שבידי הבנק, ולפיכך, לא היה מקום להחיל את החיסיון שבפקודת הבנקאות. מנגד, המקרה שבפנינו עניינו במידע של הבנק שנמסר לבנק ישראל לצורך הכנת דו"ח ביקורת על פעילות הבנק וממילא, הוא בא בגדר החיסיון האמור.
לאור האמור, איננו מוצאים מקום לדון בתחולת החיסיון מכוח סעיף 23 לחוק העוולות המסחריות ואיננו מביעים בסוגיה זו כל עמדה בפסק-דין זה.
8. לעניין הרלבנטיות של הדו"חות להליך המתנהל בין הצדדים בבית-הדין קמא כאמור לעיל, לאור הכרעתנו בשאלת החיסיון המוטל על הדו"חות מתייתר, למעשה, הדיון בשאלת הרלבנטיות. אולם, מאחר שבית-הדין קמא ואף באי-כוח הצדדים בפנינו הקדישו חלק ניכר מטיעוניהם לסוגיה זו, לא נצא ידי חובת ההנמקה אם לא נדרש אליה, אף אנו בתכלית הקיצור. ככלל, שאלת הרלבנטיות של ראיה פלונית להליך, נתונה לשיקול-דעתו של המותב המנהל את ההליך. בית-דין זה, כערכאת ערעור, לא יתערב בדרך-כלל בשיקול-דעתו של בית-הדין קמא אלא אם ישתכנע, כי שיקול-הדעת היה מופרך, או כי נעלמו מבית-הדין נסיבות שהיה חייב להתחשב בהן. נסיבות המקרה דנן, אינן מובילות למסקנה, כי מדובר בהחלטה בלתי-סבירה באופן קיצוני, הגם שלשיטתינו הדו"חות אינם דרושים כלל ועיקר לבירור המחלוקת בין הצדדים.
9. סעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 בטרם חתימה ובשולי הדברים נדגיש, כי הוראת סעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה קובעת, שבית-הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות, אלא בהליכים פליליים. אולם, על-אף האמור בסעיף 32 נוהג בית-הדין לעבודה, ככל בית-משפט אחר, לעניין ראיות חסויות שמקורן בדבר חקיקה מיוחד, להבדיל מחיסיון שמקורו במשפט המקובל. כאמור לעיל, חיסיון בין בנק ישראל לבנק מפוקח, מכוח פקודת הבנקאות הוכר גם בפסיקת בית-הדין הארצי בפרשת קבקוב כמבואר לעיל.
10. סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל."


3.5 חיסיון של דו"ח ביקורת פנימי של בנק – גילויו
ב- רע"א 637/00[84] נפסק מפי כב' השופט י' טירקל:

"1. לפי בקשתה של חברה פלונית הוציא המבקש, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "המבקש"), כתבי ערבויות בנקאיות (להלן: "הערבויות") לטובת המשיבה מס' 1, אברת – סוכנות ביטוח בע"מ (להלן: "המשיבה"). המשיבה טענה כי הסבה את הערבויות למשיב מס' 2, בנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן: "בנק המזרחי").
בנק המזרחי הגיש בבית-המשפט המחוזי בירושלים תביעה נגד המבקש לשלם לבנק המזרחי את הכספים המגיעים לו על-פי הערבויות. לעומתו, הגיש המבקש תביעה נגד בנק המזרחי ונגד המשיבה ובה ביקש, בין היתר, להצהיר כי הערבויות אינן תקפות הואיל וכתבי הערבויות בוטלו והוחזרו לידיו. כנגדו טענו בנק המזרחי והמשיבה כי מסמכי ביטול הערבויות שבידי המבקש זויפו על-ידי מר אריה גולדין, שהיה מנהלה של אותה חברה פלונית שלפי בקשתה הוצאו הערבויות מלכתחילה.
בהליך ביניים שבו נקטה המשיבה במסגרת תביעתו של המבקש נגדה, ביקשה המשיבה לגלות 'את דו"ח הביקורת הפנימית שנערכה' אצל המבקש "בעניין הערבויות". כמו-כן ביקשה לעיין בדו"ח זה. בתשובתו ציין המבקש כי בידיו רק מכתב אחד מיום 6.9.98 (להלן: "המסמך") שכתב המבקר הפנימי של המבקש אחרי "שהתפוצצה פרשת גולדין" ואחרי שבנק המזרחי העלה את תביעותיו כלפי המבקש, בשלב שהיה ברור כי צפויים הליכים משפטיים. לפיכך טען המבקש כי "מדובר במסמך הנהנה מחיסיון". המשיבה ביקשה, איפוא, מבית-המשפט לצוות על המבקש לגלות אם מצויים ברשותו דו"חות ביקורת פנימיים שנערכו בקשר לערבויות ולאפשר לה לעיין בדו"חות הנזכרים. יצויין כי מלכתחילה ביקשה המשיבה לגלות גם דו"חות שהגיש המבקש לבנק ישראל ולעיין בהם, אולם מאוחר יותר צמצמה את בקשתה לדו"חות הביקורת הפנימיים בלבד.
2. בית-המשפט המחוזי (כב' השופט ע' חבש), בהחלטתו מיום 12.1.00, קבע – בלי לנקוב בפירוש במסמך – כי 'אין חיסיון על דו"חות פנימיים אשר הוכנו במהלך עבודתו הרגילה' של המבקש, אך ציין כי 'יש לבחון כל מקרה, וכל מסמך לגופו'. בית-המשפט הורה כי המבקש 'יגלה בתצהיר את כל הדו"חות הפנימיים שברשותו והקשורים לערבויות נשוא תביעה זו' ויאפשר למשיבה 'לעיין בדו"חות אלה אשר הוכנו במהלך העבודה הרגיל של (המבקש – י' ט'), והכנתם התבצעה ללא קשר לתביעה דנן'. בית-המשפט הוסיף כי אם תתעורר בעיה לגבי סיווגם של המסמכים ולא תהיה הסכמה בין בעלי הדין, יועברו המסמכים שסיווגם שנוי במחלוקת לעיונו של בית-המשפט לשם בדיקתם. את בקשתו של המבקש לעכב את ביצוע ההחלטה דחה.
המבקש ביקש להרשות לו לערער על ההחלטה וכן לצוות לעכב את ביצוע ההחלטה עד להכרעה בבקשתו. בית-משפט זה (כב' השופטת ד' דורנר), בהחלטתו מיום 24.1.00, נתן צו ארעי לעכב את הביצוע.
החלטנו לתת רשות לערער ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.
3. טענתו העיקרית של המבקש היא כי לא היה מקום לצוות למסור את המסמך לעיונה של המשיבה, משום שחל עליו חיסיון חומר שהוכן לקראת הליכים משפטיים. לטענת המבקש, מתוך תצהירו של המבקר הפנימי שהוגש לבית-המשפט עולה כי המסמך הוכן במסגרת בדיקה מיוחדת שנערכה לצורך ההיערכות לקראת ההליכים המשפטיים שהיו צפויים וכי היערכות זאת היתה המטרה הדומיננטית שלשמה הוכן המסמך. משלא נטענה כל טענה נגד האמור בתצהיר ומשלא נתבקשה חקירתו של המבקר הפנימי היה על בית-המשפט להיעתר לטענת החיסיון. עוד טוען המבקש כי בנסיבות אלה גם לא היה מקום לצוות להעביר את המסמך לעיונו של בית-המשפט וזאת, בין היתר, מן הטעם שחיסיון חומר שהוכן לקראת הליכים משפטיים הוא מוחלט וכן מן הטעם שלפי הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב-1992 מסמך שהכין מבקר פנימי הוא, כלשון המבקש, "בלתי-קביל". לחילופין טוען הוא כי יש להכיר בחיסיון של דו"חות הביקורת הפנימית בבנקים מכוח "המשפט המקובל נוסח ישראל". גם מטעם זה לא היתה הצדקה לצוות למסור את המסמך לעיונה של המשיבה.
4. דין הבקשה להידחות.
במקום אחר אמרתי כי 'הנחת היסוד במצבי מחלוקת כאלה חייבת להיות שיש להעדיף את זכות העיון – ובעיקר כאשר היא נתמכת על-ידי אינטרסים כבדי משקל – על פני מניעתה; וכי אין להגביל את הזכות אלא במקרים קיצוניים ונדירים שבהם יש טעמים של ממש המצדיקים את ההגבלה' (רע"א 8473/99 כרטיסי אשראי לישראל נ' שגב ואח', תק-על 1999(4) 299). הכלל הוא שכל אדם שבידיו ראיה הדרושה למשפט חייב לגלותה על-מנת שהאמת תצא לאור. אכן, הערך של גילוי האמת איננו מוחלט ולפיכך מכיר הדין במקרים מסויימים בחיסיון (ראו, לדוגמה, סעיפים 44-51 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971). עם זאת, 'הגישה כלפי החיסיון היא חשדנית. רק במקרים מיוחדים וחריגים יוכר החיסיון' (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516, 522). ונאמר כי 'הכלל הוא האמת והצורך בגילויה. החיסיון הוא החריג' (רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי ואח', פ"ד מט(4) 54, 62).
כאמור לעיל, הורה בית-המשפט כי מסמכים שסיווגם שנוי במחלוקת יועברו לעיונו לשם בדיקתם. פתרון זה יפה לנסיבות המקרה שלפנינו וראוי היה שהמבקש ילך בדרך שהתווה בית-המשפט וימסור את המסמך לעיונו. ראוי לציין כי הדרך של הצגת מסמך שחיסיונו שנוי במחלוקת, לעיונו של בית-המשפט לשם הכרעה בשאלת החיסיון, הוכרה בפסיקתו של בית-משפט זה (רע"א 1917/92 סקולר ואח' נ ג'רבי, פ"ד מז(5) 764, 781; רע"א 900/99 קמינסקי בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 1999(2) 118). עוד אעיר כאן כי אינני שותף לחששו של המבקש כי העיון של השופט במסמך עלול להשפיע על גיבוש עמדתו לגבי התוצאה, אפילו יגיע למסקנה שעל המסמך חל חיסיון, או שהמסמך אינו יכול לשמש ראיה במשפט מכוח הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב-1992. כפי שנאמר, 'השופט, אשר השפיטה היא מקצועו וייעודו, מחנך עצמו ומפנים בתוכו את היכולת להבחין בין מידע קביל לבין מידע שאינו קביל. הוא מסוגל לבנות חומה בין ראיה לא קבילה הבאה לידיעתו לבין השימוש בה במשפט' (ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 329, 334 והאסמכתאות שם).
4. הערעור נדחה."



[71] רע"א 4999/95 אלבריצי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 39, 45 וראה גם את עיגונה החקוק של הלכה זו בסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998.
[72] בש"א 723/97 בנזימן נ' שר הביטחון, פ"ד נא(1) 364, 371.
[73] רע"א 6546/94 בנק איגוד נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 62.
[74] רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764.
[75] רע"א 1917/92 יעקב סקולר ואח' נ' ניצה ג'רבי ו- 6 אח', פ"ד מז(5) 764.
[76] א' שטיין, "חיסיון בנק-לקוח בדיני ראיות", משפטים כה, התשנ"ה, 45.
[77] בש"א (עפ') 226/05 אדרי דוד נ' בנק פועלים, תק-של 2005(4) 29146.
[78] בש"א (ת"א-יפו) 4424/07 עורך-דין גרשיוני כץ דפנה, בתפקידה כנאמנת על נכסי החייב אורי עציוני נ' ע. עציוני ובניו בע"מ ואח', תק-מח 2007(2) 5806.
[79] ת"א (ת"א-יפו) 15035/05 Boyes Drive Investments cc ואח' נ' הבנק לפיתוח התעשיה בע"מ, תק-של 2006(3) 25608.
[80] רע"א 5772/99 דן מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, תק-על 99(3) 419.
[81] ת"א (ת"א-יפו) 2425/01 שירי אלי נ' בנק דיסקונט, תק-מח 2002(4) 1628.
[82] ת"א (ת"א-יפו) 2486/02 קבוצת כרמלטון נ' בנק דיסקונט, תק-מח 2003(2) 598.
[83] ע"ע 1424/01 בנק פולסקא קאסא אופיקי נ' דוד פלדמן, תק-אר 2002(1) 388.
[84] רע"א 637/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אברת – סוכנות ביטוח, פ"ד נה(3) 661.