botox

חיסיון עובד סוציאלי

סעיף 50א לפקודת הראיות (נוסח משולב), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:


"50א. עדות עובד סוציאלי (תיקון: התשנ"ו)
(א) עובד סוציאלי כהגדרתו בחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996, אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עיסוקו כעובד סוציאלי והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לעובד סוציאלי בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא-אם-כן ויתר האדם על החיסיון או שבית-המשפט מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על העניין שיש שלא לגלותה.
(ב) הוראות סעיף-קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות עובד סוציאלי.
(ג) נטען חיסיון לפי סעיף זה, יהיה הדיון בדלתיים סגורות; החליט בית-המשפט לשמוע את העדות, רשאי הוא לשמעה בדלתיים סגורות."

ההוראה מעניקה למי שנזקק לשירותו של עובד סוציאלי, כמשמעותו בחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996, זכות לחיסיון המידע שהגיע אל העובד הסוציאלי תוך כדי עיסוקו, בדומה לזכות החיסיון המוענקת לחולה כלפי הרופא (סעיף 49 לפקודה) ולמטופל כלפי הפסיכולוג (סעיף 50 לפקודה).

המדובר בזכות חיסיון יחסית, כלומר, בית-המשפט רשאי להורות על הסרת החיסיון אם "מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על העניין שיש שלא לגלותה", וכמובן שבעל הזכות רשאי לוותר על החיסיון.

הוראות החיסיון של בעלי המקצוע בפקודת הראיות, מאפשרות לבעלי המקצוע להתגונן מפני הצורך לחשוף דברים שנאמרו על-ידי המטופל. בשים-לב, כי החיסיון הוא לטובת המטופל, החיסיון הוא תוכני ולא רק חיסיון אישי של בעל המקצוע. כלומר, החיסיון שייך למטופל והוא ואך ורק הוא רשאי לוותר על החיסיון ומשסירב המטופל, המידע עצמו נהנה מחיסיון.

הדיסקרטיות והסודיות היא אבן הבסיס של הקשר הטיפולי. המטופל מסכים לחשוף רגשותיו בפני המטפל מחד והמטפל מבטיח לשמור על סודיות הדברים מצד שני.

יש הגורסים כי האמון שנוצר אצל המטופל בשל הבנתו כי "הסודיות מובטחת" היא קריטית כדי כך, שבלעדיה אין תקומה לקשר העדין והמורכב ביחסי מטפל-מטופל. מטופל החושש כי המידע שנמסר על ידו עלול להימסר לרשויות ולגרום לו נזק כגון אישפוז כפוי, מאסר, שלילת רישיון או פגיעה במקום עבודתו, עלול להירתע מלפנות לטיפול ו/או מלחשוף רגשותיו לצורך טיפול[332].

מטרת החיסיון היא להסיר חשש מליבם של המטפל והמטופל, ובכך לעודד ולקדם את הטיפול.

לאור הנ"ל, מחוייב בית-המשפט לבחון בקפידה בקשה לגילוי מידע המתמקד בדברים שנאמרו במסגרת מטופל-עובד סוציאלי.

על-מנת להסיר חיסיון עובד סוציאלי על המבקש לעמוד בשני תנאים:

האחד, עליו להראות כי הדברים נוגעים לבעל החיסיון, כמי שנזקק לשירותה של העדה.

השני, עליו להראות כי מדובר בדברים "שלפי טיבם נמסרים לעובד סוציאלי בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד".

באשר לתנאי הראשון, יודגש, כי החיסיון אינו חל במקרים שעובד סוציאלי חייב לדווח על מעשי עבירה שנתגלו לו או הובאו לידיעתו תוך כדי טיפול.

באשר לתנאי השני, נפסק ב- בג"צ 447/72[333] כי לשון המחוקק "בדרך-כלל" באה ללמד על קנה-מידה קבוע, מקובל ואובייקטיבי. כלומר, אין חולה יכול באמרי פיו ליצור חיסיון לגבי דבר שבדרך-כלל אינו נשמר בסוד. הכוונה היא שאין להפוך את אנשי האמון למקלטים מפני חשיפת מידע חיוני על-ידי עצם הפקדת סודות בידיהם. הסוד שהופקד אינו חסוי אם אינו מסוג הדברים שבדרך-כלל נמסרים לבעל התפקיד על-מנת שישמרם בסוד.

ב- עע"א (חי') 376/04[334] נדון היחס שבין זכות הטיעון לחיסיון. במקרה הנדון, נדונה עתירה המופנית כנגד שירות בתי הסוהר אשר החליט שלא להתיר לעותר לצאת לחופשות וזאת בהתאם להמלצת ועדת האלימות (להלן: "הוועדה"). העותר מרצה עונש מאסר של 21 חודשים, אשר נגזר עליו ביום 23.10.03, ב- ת"פ 40168/03 של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. הנאשם החל לרצות את עונשו ביום 11.5.03.

העותר טוען בעתירתו זו כי עניינו אכן הובא בפני ועדת האלימות, אלא שלא ניתנה לו הזכות לטעון בפני הוועדה את טענותיו ולהמציא מסמכים מטעמו, וכפועל יוצא מכך נפגמו זכויותיו. העותר טוען כי ברשותו מסמכים כגון: תסקירי שירות מבחן שהוגשו בעניינו וכן מסמכים נוספים, אשר יש בהם לתמוך בטענתו, לפיה אין הוא מסוכן, ומאחר ומסמכים אלה לא הוצגו בפני הוועדה, הרי שממילא לא היתה בפני הוועדה התמונה המלאה. בנסיבות אלו טוען העותר כי נפגעו זכויותיו, פגיעה המצדיקה את ביטול החלטת ועדת האלימות וכפועל יוצא מכך, הוצאתו לחופשה.

בהתייחס ליחס שבין החיסיון לבין זכות הטיעון קובע בית-המשפט כי יש לשמוע את האסיר וכי:

"3. חיסיון
למעשה, נמנעת התייצבות של האסיר בפני הוועדה מטעמים של חיסיון על דיוני הוועדה ועל הנתונים המוצגים בפניה. חיסיון זה מקורו בהוראות סעיף 7-8 לחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996, הוראות סעיף 50א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, והוראות סעיפים 7, 9 ו- 10 לחוק חופש המידע, התשמ"ח-1998. סעיפים אלו מקנים זכות של חיסיון לעובד סוציאלי מפני חשיפת מידע אשר הגיע אליו מכוח תפקידו.
החיסיון על דיוני הוועדה ותוכנם בא כדי להגן על העובדים הסוציאליים וכן כדי להגן על אלו שמסרו להם מידע, לרבות בני משפחה שהם קורבנות התנהגותו של האסיר, אשר לעיתים מוסרים לאסיר דבר אחד ולעובד הסוציאלי דבר אחר, וזאת בשים-לב לחששם מפני אלימות.
החיסיון המוטל על דיוני הוועדה ועל הראיות המוצגות בפניה, הינו חיסיון גורף. אין למעשה גם הליך שבו נבחן החיסיון לרבות ההצדקה שבקיומו. בכך קיים חשש ממשי שבו' תוך רצון להגן על אינטרס חשוב... יביא לפגיעה באינטרס ציבורי חשוב אחר, שהוא האינטרס לעשות צדק.' ראה: י' קדמי, על הראיות, חלק שני, עמ' 735.
בהיעדר כל הליך של בקרה שיפוטית על החיסיון, לא נבדק הצידוק שבחיסיון בכל מקרה ומקרה. סבור אני כי היה מקום שגם החיסיון ייבחן וזאת בשים-לב להלכה שנקבעה ב- ב"ש 838/84 ליבני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 729, עמ' 738. שם נקבע, בעניין חיסיון ראיות במסגרת הליך פלילי, כי עשיית צדק משמעותה ניהול הליך פלילי הוגן, שיש בו כדי לחשוף את האמת ולא לגרום לעיוות דין לנאשם ספציפי העומד לדין. בהתאם, ואם חומר חקירה אשר לגביו חל חיסיון חיוני הוא להגנת נאשם, כי אז הצדק דורש את גילויו ושיקול זה עדיף על פני שיקול של הבטחת מקורות מידע. שום נימוק של הבטחת מקורות מידע, יהיה הוא הנכבד ביותר, אינו שוקל יותר, במשקולותיו היחסיות של הליך פלילי נתון, ממשקל הרשעתו של חף מפשע. עדיף זיכויו של נאשם, שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש בה אינטרס שלא לגלותה, על פני הרשעתו של נאשם שאת חפותו אין להוכיח בשל הצורך שלא לגלות ראיה חסויה. הלכה זו יש להחיל גם על חיסיון ראיות בפני הוועדה, בשינויים המחוייבים מההליך.
מובן, שבמקרה זה, אין מדובר באדם חף מפשע אלא באסיר שהורשע. בכך יש כדי לשנות את נקודת האיזון שבין זכותו של האסיר ובין זכויות הקורבנות לחיסיון על המידע שנמסר לעובד הסוציאלי. ואולם, מכאן ועד חיסיון גורף ללא כל בקרה, המרחק הוא רב וסבור אני, כי יש מקום לשנות גם את הנוהלים בעניין זה, או לכל הפחות לאפשר בחינה מתאימה של צידוק החיסיון במקרים מתאימים.
חיסיון גורף זה, אשר אין בו בקרה שיפוטית (כפי שמקובל בכל הליך בו נדרש חיסיון על מסמכים) מותיר למעשה את החיסיון להחלטת חברי הוועדה בלבד. לעותר אין כל אפשרות לערער על עצם החיסיון, לא כל שכן לדעת את מהות הטענות והראיות שהוצגו כנגדו. ממילא, יש בכך גם גריעה מיכולתו לטעון בפני הוועדה (יהיה הליך ייצוגו אשר יהיה), מאחר ואין הוא יודע כלל מה הטענות כנגדו.
ניהול הדיון בוועדה באופן שבו נמנעת מהעותר הידיעה על תוכן דיוני הוועדה והטענות שמועלות כנגדו, וזאת כתוצאה מהחיסיון, מהווה גם פגיעה בזכות הטיעון. מזכות הטיעון נגזרת גם הזכות לדעת אילו נתונים ואילו טענות מועלות כנגד האסיר, באופן שיאפשר לו להגיב על טענות אלו. ניתן למצוא את הדרך להבהיר לעותר את טיב הטענות כנגדו, וזאת ללא פגיעה בכללי החיסיון ובמטרותיו. ואולם, כאשר אין העותר יודע מה טיב הטענות כנגדו, ממילא זכות הטיעון נפגמת. ראה: בג"צ 7805/00 אלוני נ' מבקרת עיריית ירושלים ואח', תק-על 2003(2) 1121, סעיף 18 לפסק-הדין; ע"ע 1070/01 שנהר נ' נציב שרות המדינה (פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה), תק-אר 2001(2) 3.
סבור אני כי כאשר דנה הוועדה באופן בו האסיר אינו יודע את טיב הטענות כנגדו, יש בכך פגיעה של ממש ביכולתו של האסיר לשטוח את טענותיו בפני הוועדה, ולמעשה זכות הטיעון שהוא זכאי לה נפגמת. נראה, כי יש מקום לבחון את אופן עבודת הוועדה וליצור מנגנון בו יועברו לאסיר או לבא-כוחו עיקרי הטענות כנגדו, ללא פירוט הראיות החסויות, באופן שיאפשר לו להתייחס עניינית לטענות. לשם כך, יש צורך להביא בפניו את הטענות לפני החלטתה הסופית של הוועדה, כך שיוכל להתייחס אליהן ולטעון את טענותיו, שיוכנו על-ידי האסיר או עורך-דין מטעמו ויועברו לוועדה, באמצעות העובד הסוציאלי של הכלא.
דבר זה לא נעשה במקרה שבפני ובכך נפגעה יכולתו של העותר לשטוח את טענותיו בפני הוועדה ולמעשה, זכות הטיעון שניתנה לו באמצעות המכשיר של ייצוגו בוועדה על-ידי עובד סוציאלי של הכלא, הינה זכות ריקה מתוכן. אם לא יודע האסיר מראש כי הוועדה עתידה לדון בעניינו ואין הוא יודע אלו טענות יועלו בה, ממילא הזכות הניתנת לו לכאורה לטעון את טענותיו, הינה זכות למראית עין בלבד.
אסיר הינו אדם אשר חירותו הוגבלה וזאת במסגרת הענישה על העבירה שעבר. ואולם גם על הגבלת חירות זו חלות הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הזכות לחופשה הינה חלק מזכותו של האסיר לחירות. הגבלת זכות זו צריכה להעשות בכפוף להגנה החוקתית על זכויות האסיר. סבור אני, שבאופן בו דנה הוועדה בעניינו של העותר, יש פגיעה של ממש בזכות היסוד של האסיר לחירות אישית כאשר הפגיעה בזכותו הינה במידה העולה על הנדרש.
4. מתן הזדמנות נאותה לאסיר לטעון טענותיו – האיזון שבין החיסיון וזכות הטיעון
סבור אני, כי מכלול הנתונים כפי שעולים מעתירה זו, מצביעים על נוהל עבודה שיש בו כדי לפגוע בזכויות אסירים שעניינם נדון בפני ועדה. החיסיון הגורף על הראיות המוצגות בפני הוועדה, היעדר הכנה של האסיר לפני הדיון באופן בו יוכל להעביר את טענותיו לוועדה, שיטת ייצוגו על-ידי עובדים סוציאליים אשר למעשה אינם מחוייבים לפגוש אותו, לפני הדיון בוועדה, כדי לשמוע את טענותיו ערב הדיון, מהווים ביחד פגיעה בזכותו הבסיסית של אסיר להציג את עניינו כנדרש בין אם בפני הוועדה, ובין אם בפני בית-המשפט במסגרת עתירה.
הצורך להגן על העובדים הסוציאליים ועל מקורות המידע שלהם, מובן ולא בכדי נקבע חיסיון בעניין זה במסגרת הוראות החוק שצויינו לעיל. ואולם, סבור אני, כי ניתן לשמור על אותו מידע שיש צורך להגן עליו במסגרת חיסיון, וזאת מבלי לפגוע פגיעה גורפת בזכויותיו של האסיר. לא צריכה להיות מניעה של ממש, לאפשר לאסיר לשטוח את טענותיו בפני ועדה, גם אם לא יהיה נוכח בדיוניה, אם יודע לו מראש כי מתקיים דיון בעניינו, ויתאפשר לו להמציא לחברי הוועדה, טיעונים וראיות מטעמו כדי שחברי הוועדה יוכלו לשקול גם את טיעוניו, ביחד עם מכלול החומר החסוי המוצג לעיונם. עניין זה לא נעשה במקרה שלפני, ובכך נפגעה זכותו של העותר.
למעשה, בגלל הרצון להגן על קורבנות העבירה, על העובדים הסוציאליים ועל מקורותיהם, נשללת זכות האסיר לטיעון בפני הוועדה. הרצון לקיים דיון שלא בנוכחות האסיר, הוביל אל התוצאה של פגיעה בזכות הטיעון. תוצאה זו, אינה תוצאה הכרחית. ניתן לאזן בין קיום החיסיון, קיום הדיון שלא בנוכחות האסיר, ובין מימוש זכותו של האסיר לטיעון בפני הוועדה, בקביעת סדרי דיון שונים. הלכה היא, כי:
'חובתו של ... היא לשמוע את הצדדים הנוגעים בדבר, אך דרכי השמיעה רבות הן ומגוונות ומשתנות לפי הנסיבות.'
'יש שהשמיעה היא בכתב ויש שהשמיעה היא בעל-פה. כאשר השמיעה היא בעל-פה יש כשהיא נעשית בצוותא חדא בנוכחות כל הנוגעים בדבר, ויש שהיא נעשית בשלבים, כאשר כל צד נשמע בתורו.'
ראה: בג"צ 161/84 חברת וונדמיל הוטל בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד מב(1) 793, 796; עתירה (ב"ש) 697/92 דמתי רחמים סעדיה נ' ועדת השחרורים, תק-מח 93(1) 984.
נראה, שניתן לאזן בין החיסיון על דיוני הוועדה והראיות שמוצגות שם, לבין שלילת האפשרות לטיעון מסודר של העותר, בדרך של קביעת דיון מדורג והסדרת הליך שבו יוצגו בפני האסיר עיקרי הטענות כנגדו, מבלי לחשוף את מקורות המידע עליהן חל החיסיון, ותינתן לאסיר הזדמנות ואפשרות להגיש את נימוקיו בכתב לוועדה, בצירוף ראיות מטעמו, ולנסות ולשכנע בצדקת טיעוניו.
בדרך זו, לא ייפגעו זכויותיו של האסיר, מחד גיסא, ומאידך גיסא, תוכל הוועדה לקיים את דיוניה תוך שמירה על חיסיון המידע והגנה על הקורבנות.
במקרה שלפני, כאשר לא ניתנה אפשרות מסוג זה לאסיר, ממילא לא יכולה היתה הוועדה לבחון את טיעוניו של האסיר. לא ברור איזה חומר הועבר לוועדה ומה היה בפניה, וגם אם העביר האסיר מסמכים כלשהם באמצעות העובד הסוציאלי, לא ניתנה לו ההזדמנות להכנת טיעון משפטי וגם לא היתה לו האפשרות להגיב על טענות שעלו כנגדו בדיון הוועדה. סבור אני, כי בכך נפגעו זכויותיו וזאת מעבר למידה הנדרשת לשם הגנה על קורבן העבירה אשר בגינה הוא מרצה מאסר, ומעבר לנדרש לשם הגנה על עבודת העובדים הסוציאליים.
האופן בו ניהלה הוועדה את דיוניה אינו עומד במסגרת הנדרשת להבטחת זכויות האסיר וזאת לאור הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והכללים המבטיחים מימוש זכויות דיוניות, כגון זכות הטיעון, באופן שיבטיח גם מימוש, הלכה למעשה, של זכויות מהותיות לדיון הוגן.
אציין עוד בשולי החלטה זו כי בדיון שהתקיים בפני בעתירתו הקודמת של העותר, יוצג העותר על-ידי עורכת-דין מטעמו, הגב' רויטל סוויד. ניתן היה להעביר אליה במועד הנ"ל הודעה על קיום דיון בוועדת האלימות, כדי שהיא תוכל לרכז את החומר עבור העותר. מוכן אני לקבל את טענת הפרקליטה כי לא ידעה שהסנגור הנוכחי, עורך-דין בלומנפלד, מטפל בענייניו של העותר, ואולם על-פי החלטת בית-המשפט היה העותר מיוצג אז ולא היתה מניעה לפנות מבעוד מועד ולבקש מעורכת-הדין להעביר לוועדה את כל החומר הרלבנטי אשר העותר מעוניין להציג בפניה.
5. סיכום
בהתאם, ומאחר ואופן ניהול הדיון בוועדה אינו מתיישב עם ניהול דיון הוגן ושמירה על זכויות יסוד, אני מורה לבטל את החלטת הוועדה.
יחד עם זאת, אינני מקבל את בקשת הסנגור כי בית-המשפט הוא זה שיקבע את עמדת המסוכנות ויכריע בבקשת העותר לגופה. אין בפני בית-המשפט את פירוט החומר, הראיות והמידע של העובדים הסוציאליים, על בסיסו נקבעה עמדת הוועדה. בנסיבות אלו מן הראוי הוא שהוועדה תשקול שוב את עניינו של העותר, וזאת לאחר שתינתן לעותר התראה של לפחות 7 ימים מראש על מועד הדיון בעניינו, ויתאפשר לו להגיש טיעונים משפטיים וראיות, כפי שימצא לנכון, לעיון הוועדה.
אשר-על-כן, אני מורה להחזיר לוועדה את הדיון בעניינו של העותר. יש לקיים את הדיון בוועדה, לכל המאוחר לפני יום 15.5.04. יש להודיע לעותר על מועד הדיון בוועדה לפחות 7 ימים קודם לכן, וכן להודיע לו בתמצית את עיקרי הטענות שהועלו כנגדו, מבלי לחשוף את מקורותיהם, כך שיוכל להגיב בכתב ולהתייחס לטענות אחת לאחת. העתירה להוציאו לחופשה כעת, ולא להמתין להמלצת ועדת האלימות, נדחית. המזכירות תמציא העתקים לבא-כוח הצדדים (פרקליטות חיפה ועורך-דין בלומנפלד), בדחיפות."
כך גם נקבע ב- עע"א (חי') 966/02[335]:

"למעשה, נמנעת התייצבות של האסיר בפני הוועדה מטעמים של חיסיון על דיוני הוועדה ועל הנתונים המוצגים בפניה. חיסיון זה מקורו בהוראות סעיף 7-8 לחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996, הוראות סעיף 50א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, והוראות סעיפים 7, 9 ו- 10 לחוק חופש המידע, התשמ"ח-1998. סעיפים אלו מקנים זכות של חיסיון לעובד סוציאלי מפני חשיפת מידע אשר הגיע אליו מכוח תפקידו.
החיסיון על דיוני הוועדה ותוכנם בא כדי להגן על העובדים הסוציאליים וכן כדי להגן על אלו שמסרו להם מידע, לרבות בני משפחה שהם קורבנות התנהגותו של האסיר, אשר לעיתים מוסרים לאסיר דבר אחד ולעובד הסוציאלי דבר אחר, וזאת בשים-לב לחששם מפני אלימות.
החיסיון המוטל על דיוני הוועדה ועל הראיות המוצגות בפניה, הינו חיסיון גורף. אין למעשה גם הליך שבו נבחן החיסיון לרבות ההצדקה שבקיומו. בכך קיים חשש ממשי שבו' תוך רצון להגן על אינטרס חשוב... יביא לפגיעה באינטרס ציבורי חשוב אחר, שהוא האינטרס לעשות צדק.' ראה: י' קדמי, על הראיות, חלק שני, עמ' 735.
בהיעדר כל הליך של בקרה שיפוטית על החיסיון, לא נבדק הצידוק שבחיסיון בכל מקרה ומקרה. סבור אני כי היה מקום שגם החיסיון ייבחן וזאת בשים-לב להלכה שנקבעה ב- ב"ש 838/84 ליבני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 729, 738. שם נקבע, בעניין חיסיון ראיות במסגרת הליך פלילי, כי עשיית צדק משמעותה ניהול הליך פלילי הוגן, שיש בו כדי לחשוף את האמת ולא לגרום לעיוות דין לנאשם ספציפי העומד לדין. בהתאם, ואם חומר חקירה אשר לגביו חל חיסיון חיוני הוא להגנת נאשם, כי אז הצדק דורש את גילויו ושיקול זה עדיף על פני שיקול של הבטחת מקורות מידע. שום נימוק של הבטחת מקורות מידע, יהיה הוא הנכבד ביותר, אינו שוקל יותר, במשקולותיו היחסיות של הליך פלילי נתון, ממשקל הרשעתו של חף מפשע. עדיף זיכויו של נאשם, שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש בה אינטרס שלא לגלותה, על פני הרשעתו של נאשם שאת חפותו אין להוכיח בשל הצורך שלא לגלות ראיה חסויה. הלכה זו יש להחיל גם על חיסיון ראיות בפני הוועדה, בשינויים המחוייבים מההליך.
מובן, שבמקרה זה, אין מדובר באדם חף מפשע אלא באסיר שהורשע. בכך יש כדי לשנות את נקודת האיזון שבין זכותו של האסיר ובין זכויות הקורבנות לחיסיון על המידע שנמסר לעובד הסוציאלי. ואולם, מכאן ועד חיסיון גורף ללא כל בקרה, המרחק הוא רב וסבור אני, כי יש מקום לשנות גם את הנוהלים בעניין זה, או לכל הפחות לאפשר בחינה מתאימה של צידוק החיסיון במקרים מתאימים.
חיסיון גורף זה, אשר אין בו בקרה שיפוטית (כפי שמקובל בכל הליך בו נדרש חיסיון על מסמכים) מותיר למעשה את החיסיון להחלטת חברי הוועדה בלבד. לעותר אין כל אפשרות לערער על עצם החיסיון, לא כל שכן לדעת את מהות הטענות והראיות שהוצגו כנגדו. ממילא, יש בכך גם גריעה מיכולתו לטעון בפני הוועדה (יהיה הליך ייצוגו אשר יהיה), מאחר ואין הוא יודע כלל מה הטענות כנגדו.
סבור אני כי בכך יש פגיעה של ממש ביכולתו של האסיר לשטוח את טענותיו בפני הוועדה או בפני בית-המשפט. נראה, כי יש מקום לבחון את אופן עבודת הוועדה וליצור מנגנון בו יועברו לאסיר או לבא-כוחו עיקרי הטענות כנגדו, ללא פירוט הראיות החסויות, באופן שיאפשר לו להתייחס עניינית לטענות. לשם כך, יש צורך להביא בפניו את הטענות לפני החלטתה הסופית של הוועדה, כך שיוכל להתייחס אליהן ולטעון את טענותיו באמצעות העובד הסוציאלי של הכלא.
דבר זה לא נעשה במקרה שבפני ובכך נפגעה יכולתו של העותר לשטוח את טענותיו בפני הוועדה ולמעשה, זכות הטיעון שניתנה לו באמצעות המכשיר של ייצוגו בוועדה על-ידי עובד סוציאלי של הכלא, הינה זכות ריקה מתוכן. אם לא יודע האסיר מראש כי הוועדה עתידה לדון בעניינו ואין הוא יודע אלו טענות יועלו בה, ממילא הזכות הניתנת לו לכאורה לטעון את טענותיו, הינה זכות למראית עין בלבד.
אסיר הינו אדם אשר חירותו הוגבלה וזאת במסגרת הענישה על העבירה שעבר.
ואולם גם על הגבלת חירות זו חלות הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
הזכות לחופשה הינה חלק מזכותו של האסיר לחירות. הגבלת זכות זו צריכה להעשות בכפוף להגנה החוקתית על זכויות האסיר. סבור אני, שבאופן בו דנה הוועדה בעניינו של העותר, יש פגיעה של ממש בזכות היסוד של האסיר לחירות אישית כאשר הפגיעה בזכותו הינה במידה העולה על הנדרש."
ב- דנ"פ 3281/02[336] נדונה הסמכות לדון בבקשה להסרת חיסיון. במקרה הנדון, נקבע כי בית-המשפט הדן בעניין הוא גם זה שדן בבקשה להסרת החיסיון, ואין ערעור עצמאי ומיידי על קבלת הבקשה או דחייתה, אלא במסגרת ערעור על פסק-הדין. הדיון בבקשה מתנהל בדלתיים סגורות, ואם נעתר בית-המשפט לבקשה, רשאי הוא להורות על שמיעת הראיה בדלתיים סגורות.

בנוסף, על-פי לשון ההוראה, אין המדובר בחיסיון חפצי הדבק במידע, אלא בחיסיון אישי המתמקד בעובד הסוציאלי. עוד נקבע, כי כאשר הגיע המידע לרשותו של אחר, אין ההוראה פוסלת את הגשתו כראיה.

ב- בש"פ 6295/97[337] נדונה השאלה האם רשאי בית-המשפט לעיין בדו"ח של עובד סוציאלי שלא ב נוכחות הצדדים? במקרה הנדון, העורר הועמד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של גניבת קטין, הפרת הוראות חוקיות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, איומים והתחזות כאדם אחר.

עם הגשת כתב האישום הורה בית-המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים, אך בערר שהוגש שונתה ההחלטה ובית-המשפט העליון הורה על שיחרורו ממעצרו בתנאים מגבילים אלה ואחרים. החלטה האחרונה זו ניתנה ביום 30.3.97.

אחר הדברים האלה ביקש העורר עיון חוזר בהחלטה שמיום 30.3.97, ולסופם של הליכי העיון החוזר החליט בית-המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לשנות מתנאי ההגבלה שהוטלו עליו. הוגש ערר על ההחלטה האחרונה.

נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"האמנם יש בהוראות סעיף 50א לפקודת הראיות כדי להצדיק את מעשהו של בית-משפט קמא בענייננו?
הוראת סעיף 50א זה מקרוב באה אלינו. היא נוספה אל ספר החוקים בחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996. הוראת חוק זו סיפחה עצמה אל פרק ג' לפקודת הראיות, הוא הפרק שעניינו ראיות חסויות. הוראת חוק חדשה זו, למותר לומר, לא זכתה עדיין לפרשנות מחייבת, ואינני סבור כי ענייננו עתה מחייב אותנו להתעמק בדברו של המחוקק.
דעתי היא כי בית-משפט קמא נתפס לטעות בעיינו בדו"ח הסוציאלי שלא בנוכחות בעלי הדין. דעתי זו נתמכת בכמה וכמה טעמים, ואולם אספק עצמי בתנאי מוקדם אחד שלא נתקיים. בהתאם להוראות סעיף 50א לפקודת הראיות, יכול חיסיון שיוסר באחד משני מקרים אלה: האדם בו מדובר ויתר על החיסיון' או שבית-המשפט מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על העניין שיש שלא לגלותה'. והנה: אם ויתרה האם על החיסיון, כי אז זכאים הכל לעיין בדו"ח הסוציאלי; ואילו אם לא ויתרה האם על החיסיון – ויש להניח כי אכן לא ויתרה עליו – כי אז היה על בית-המשפט לקיים הליך מיוחד בו יעומתו האינטרסים המתגוששים ביניהם:' הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק' כנגד' העניין שיש שלא לגלותה'. הליך כזה לא נערך, ודי בכך כדי לפסול את מעשה העיון שלא בנוכחות בעלי הדין.
אוסיף ואדגיש: לא אמרתי – אף לא אומר כך – כי הוראת סעיף 50א חלה מעיקרה על ענייננו. אני נכון להניח כי כך הוא. אך בהיעדרו של הליך ראוי להסרת החיסיון, שגה בית-משפט קמא, לדעתי, משעיין בדו"ח כפי שעיין. דומה כי נתחלפו לו לבית-משפט קמא עדותו של עובד סוציאלי (לרבות חומר ראיה אחר כהוראת סעיף 50א הנ"ל) בתסקיר קצין מבחן העשוי להיות חסוי כהוראת סעיף 191א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982. לא הרי זה כהרי זה, ועדותו של עובד סוציאלי בענייננו נשלטת בידי הוראת סעיף 50א לפקודת הראיות.
קבלת טיעונו של בא-כוח העורר אינה מחייבת את הפיכת החלטתו של בית-משפט קמא על פיה. שלא כדעתו של בית-משפט קמא, דעתי היא כי התמשכות ההליכים עד-כה, אין בה כדי להצדיק ביטול ההגבלה שהוטלה על העורר. מעשהו של העורר, כפי שאמרנו, הינו מעשה חמור-מכל-חמור וההגבלה שהוטלה עליו אינה שקולה כנגד הסכנה שבו, אך בשל התמשכות ההליכים. לו אני בית-משפט קמא, כי-אז הייתי דוחה את בקשת העורר לעיון חוזר בלא כל קשר לדו"ח הסוציאלי (אשר לא עיינתי בו). ואולם מתוך שאין אני יושב על כיסאו של בית-משפט קמא, דומה שלא יהיה זה ראוי כי אחליט סופית בעניין.
נוכח כל אלה: אני מחליט לדחות את הערר. יחד-עם-זאת, נתונה הרשות לעורר לשוב ולפנות לבית-משפט קמא בבקשה לעיון חוזר. בהליך זה של עיון חוזר יהיו רשאים בעלי הדין להביא ראיות לפני בית-המשפט באשר למצב הדברים כפי שיהיה ביום הדיון. כך, למשל, תוכל המדינה להביא כראיה אירועים שהיו (לטענתה), והמלמדים על כך שהעורר הפר את תנאי השחרור. למותר לומר שהעורר אף-הוא יוכל להביא ראיות נוספות ככל שייראה לו.
סוף דבר: אני מחליט לדחות את הערר בכפוף לזכותו של העורר לשוב ולפנות לבית-משפט קמא בבקשה לעיון חוזר." (ההדגשות אינן במקור)
ב- תפ"ח (י-ם) 3030/00[338] נדונה בקשה לעיון בחומר חסוי.

בית-המשפט קבע כדלקמן:

"1. ביום 19.11.2000 הגיש בא-כוח הנאשם, עורך-דין עטרי, 'בקשה לעיון בחומר חסוי ולהעברת דיון בבקשה לשופט תורן'. בגוף הבקשה חזר עורך-דין עטרי על בקשתו להעביר את הדיון בבקשה לשופט תורן' ולחילופין להיעתר לבקשה לגלות את החומר שלחיסויו טוענת המשיבה'.
2. זו הפעם השניה שבא-כוח הנאשם מגיש בקשה זו לבית-משפט זה. את הבקשה הראשונה הגיש ביום 2.11.2000 (ב"ש 1762/00) כדי שתישמע לפני השופט התורן. ביום 9.11.2000 נידונה הבקשה לפני כב' השופט דוד חשין, בשבתו כשופט תורן. אחר שעיין בחומר הנידון, נענה כב' השופט חשין לבקשה הראשונה, וקבע כי החומר שהנאשם מבקש לעיין בו הוא חומר חקירה שמן הראוי להעמידו לעיון הסניגוריה. עם זאת דחה את הבקשה השניה, שהוא כשופט תורן, ידון בבקשת הנאשם להסרת החיסיון על חומר זה, וקבע כי הפורום הנכון לבירור שאלה זו הוא ההרכב הדן בתיק:
'שאלת קיום החיסיון ושאלת הסרתו צריכה להתברר לפני ההרכב הדן בעניין...
חשיפתם של התיקים או חלקם – אם בכלל – לעיון הסניגוריה תוכרע כאמור על-ידי ההרכב הדן באישומים לגופם.'
3. דומה כי בכך באה על פתרונה בקשת הנאשם על שני חלקיה. אך הנאשם אינו משלים עם ההחלטה בעניין הבקשה השניה בדבר הכרעה בשאלת חיסיון החומר, והוא פונה עתה להרכב זה באותה בקשה, ומבקש כי אנו נורה להעביר את הדיון בשאלה זו לשופט תורן אחר.
4. באת-כח המאשימה, עורך-דין ויסמן בן שחר, מבקשת לדחות את הבקשה, כיוון שבית-משפט זה, מפי כב' השופט חשין, כבר הכריע בה:
'ערעור על ההחלטה האמורה יכול ויוגש לבית-המשפט העליון במסגרת ערעור על פסק-הדין. לפיכך, בהתאם להחלטה, בית-המשפט הנכבד הוא האמור לדון בבקשה להסרת החיסיון ולעיון בחומר, וכל טענה שעניינה ערעור על החלטה, אין מקומה בפני בית-משפט נכבד זה.'
מקבלים אנו טענה זו. עד כמה שמדובר בבית-משפט זה, שאלה זו הוכרע בה סופית. מטעם זה יש לדחות את הבקשה, וכך אנו מחליטים.
5. ואולם, למעלה מן הצורך, נוסיף כי הבקשה ראויה להידחות גם לגופה. היינו דוחים את הבקשה גם אם היתה מוגשת לנו לראשונה. זאת כיוון שהסמכות לגלות ראיה זו מסורה לנו כהרכב הדן בתיק גופו.
6. ההוראה הנוגעת לעניין היא סעיף 50א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, הנמצא בפרק ג' שעניינו "ראיות חסויות"...
7. בהחלטתנו מיום 26.11.2000 הורינו לבא-כוח הנאשם להגיש טיעונים נוספים שבהם יוסיף' כל שיש לו להוסיף בעניין טענתו להעברת בקשתו להסרת החיסיון לשופט תורן, ובעניין בקשתו להסרת החיסיון – אם בית-משפט זה ידחה את טענתו הראשונה. בהקשר האחרון זה, בו יביע עורך-דין עטרי את עמדתו גם בשאלה אם מסכים הוא שבית-משפט זה יעיין בחומר הנידון עצמו, כדי שיוכל להכריע בבקשתו להסרת החיסיון כאמור בסעיף 50א(א) סיפא לפקודת הראיות. המאשימה בתגובתה הסכימה לכך'.
בא-כוח הנאשם לא עשה כן. את תגובתו הקדיש לבקשתו להעברת הדיון מהרכב זה לשופט תורן. הוא חזר על נימוקיו שבבקשה הראשונה, והוסיף עליהם נימוקים. בעניין השאלה האחרונה של בית-המשפט, כתב בא-כוח הנאשם בסיום תגובתו כי אם תידחה בקשתו להעברת הדיון' לא תסכים ההגנה כי ההרכב הדן בתיק ייחשף לחומר הלא קביל בו העיון מבוקש'.
8. את בקשתו להעברת הדיון פעם נוספת לשופט תורן מנמק בא-כוח הנאשם בחשש שייגרם לנאשם נזק אם בית-משפט זה יעיין בחומר הנידון, כי, כך טען:
'ככלל, חומר הראיות שחשיפותו מתבקשת עלול לכלול מידע לא קביל שלא היה מובא לידיעת בית-המשפט בדרך אחרת ושבמקרים מסויימים עלול לכלול פריטי מידע המזיקים להגנת הנאשם (ויודגש, מדובר על הכלל ולא על המקרה שלפנינו) מבלי שתהא לו ידיעה ושליטה על כך. יצויין כי בפני שופט שאינו דן בתיק אף יקל על הנאשם לחשוף טיעונים וקוי הגנה אפשריים.'
חשש זה אינו אמיתי. על כך כבר אמר בית-המשפט העליון בעניין: יעקובי נ' מדינת ישראל, מיום 23.4.97:
'חזקה על בית-המשפט קמא, כי ידע להבחין בין ראיות קבילות וראיות בלתי-קבילות וכי לא יושפע מעדויות פסולות. תחושתו הסוביקטיבית של המערער, כשלעצמה, אין די בה כדי לסתור חזקה זו.'
אמנם בעניין אחרון זה הנושא היה בקשת פסילה עקב חשיפת בית-המשפט לחומר כזה, אך העיקרון אחד.
9. מעשה יום-יום הוא שאנו מעיינים במסמכים כדי להכריע בקבילותם, כגון בהוודאות נאשם במסגרת משפט זוטא. הדבר גם נעשה לא פעם בהסכמת הסניגורים ואף לבקשתם. מוצאים אנו זאת כפרקטיקה מועילה לעשות צדק. אנו שופטים מקצועיים ואמונים על כגון זה, ואין כל חשש לדעה קדומה עקב עיון בחומר זה או אחר.
10. ולא זו בלבד שהסמכות לגלות את הראיה החסויה מסורה להרכב זה הדן בתיק גופו, אלא זה גם הפורום הנכון לדון בבקשה. הרכב זה שמע את הטיעון בתיק, שמע את תשובת הנאשם לאישום, יודע את גדר המחלוקת, יודע את ההשלכות שעשויות להיות להכרעה בשאלה זו על מהלך הדיון, וגם מודע הוא למורכבות העניין ולרגישותו. על-כן בית-משפט זה הוא הפורום הנכון לעשות את מלאכת השקלול הקבועה בסעיף לכגון זה.
11. על-כן דוחים אנו את בקשת הנאשם להעברת הדיון לשופט תורן, ומחליטים כי בקשתו לעיון בחומר החסוי תישמע לפנינו.
12. להחלטה זו שלא להעביר עוד את העניין לשופט אחר, גם טעם של יעילות הדיון. בהחלטתנו מיום 26.11.2000 פירטנו את המהלכים שהיו בתיק זה ואת הדחיות שניתנו לבקשת הסניגור, מאז הדיון בבקשה לשמוע את עדות הקטינה על אתר שהיה ביום 12.10.2000, שכתוצאה מהם טרם נשמעה עדות הקטינה אף שקבענו בהחלטה מיום 12.10.2000 שיש לשמוע את עדותה "בהקדם האפשרי". בינתיים נקט הנאשם גם בהליך הנוסף לפני כב' השופט חשין. כב' השופט חשין החזיר את העניין להרכב זה, וכל העברה לשופט אחר תעכב את הדיון ותסבכו שלא לצורך.
13. אין צריך לומר כי עמדת הנאשם, המונעת מבית-משפט זה לעיין בחומר החסוי כדי לבחון אם יש בו כדי להועיל לנאשם, אינה מאפשרת לבית-המשפט למלא את תפקידו על-פי סעיף 50א האמור. כיצד ימצא בית-המשפט' כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית הצדק עדיף על העניין שיש שלא לגלותה' אם נחסמת לפניו האפשרות לקבל את הראיה לרשותו ולעיין בה?
שאלה זו התעוררה בעניין מדינת ישראל נ' יעקובי, ת"פ 326/97 (י-ם) (החלטה מיום 17.2.97). וכך אמר בעניינה בית-משפט זה:
'בפרק ג' לפקודת הראיות, שעניינו ראיות חסויות, מצויה הוראה מפורשת (סעיף 46), לפיה כאשר עוסקים בחיסיון לטובת המדינה או חיסיון לטובת הציבור, רשאי השופט הדן בעניין' לדרוש שהראיה או תוכנה יובאו לידיעתו'. הוראה דומה אינה מצויה לגבי החיסיונות האחרים שאינם מוחלטים: עדות רופא, כאמור בסעיף 49 לפקודה, עדות פסיכולוג, כאמור בסעיף 50 לפקודה, עדות עובד סוציאלי, כאמור בסעיף 50א לפקודה. לפחות בעניין אחד חיווה אחד משופטי בית-המשפט העליון את דעתו כי גם בעניין שאר טענות החיסיון, פרט לחיסיון לטובת המדינה וחיסיון לטובת הציבור, ראוי במקרים מתאימים לנהוג כאמור בסעיף 46 לפקודת הראיות, וכי בית-המשפט רשאי במקרים אלה להורות שהראיה או תוכנה יובאו לידיעתו (דברי כב' השופט טל, ב- רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764, 791. נראה לנו, לכאורה, כי כך אכן ראוי לנהוג במקרים מתאימים. בעניין סיקסיק הנזכר (ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 8, קבע כב' השופט חשין (לעניין חיסיון לטובת הציבור) כי כעיקרון, חייב בית-המשפט לדרוש שהראיה או תוכנה יובאו לידיעתו, שאם לא כן – כיצד יחליט בית-המשפט באשר הוטל עליו להחליט (ראה במיוחד בעמ' 29-34, שם).'
14. זאת ועוד, בא-כוח הנאשם גם לא פירט את נימוקיו להסרת החיסיון וגם מה ספציפית מבקש הוא למצוא בחומר החסוי. כל מה שיש לפני בית-משפט זה הוא טענות כלליות, כגון זו המסכמת את אשר ביקש הנאשם מכב' השופט חשין, שהוא רשות –' לעיון בתיקה של המתלוננת אצל גורמי הרווחה שטיפלו במשפחתה ובה, אצל גורמי החינוך שטיפלו בה, בתיקה של האם המנוחה ובכל מסמך נוסף המתעד שיחות של המתלוננת ו/או אמה עם גורמי ייעוץ אחרים בין השנים 1995-2000' (פסקה 2 לבקשת הנאשם מיום 9.11.2000).
על פני הדברים, זו בקשה כללית, סתמית וגורפת, ועניינה גם חומר הנוגע למי שאינם צדדים להליך זה (בכללם אמה המנוחה של המתלוננת). הנאשם מבקש לכלול בה גם תקופה שקדמה למועדים הרלבנטיים בכתב האישום. המעשים שבהם מואשם הנאשם מתחילים בשנת 1995.
15. לעומת בא-כוח הנאשם, פירטה באת-כח המאשימה את נימוקיה לאי-הסרת החיסיון לאמור:
'המשיבה תטען כי חשיפת החומר תגרום לפגיעה קשה ובלתי-הפיכה במתלוננת, הקטינה, פגיעה באמון שנתנה ברשויות הסעד, באוזן הקשבת שנותרה לה (לאחר שהתייתמה מאם, ונפגעה, לכאורה, מאביה). פגיעה זו תגרום לנזק רב, העולה לאין שעור על תרומת אותו המידע להגנתו של הנאשם. תרומה זו, אם בכלל קיימת, הינה זניחה ומזערית ולמולה עומדת פגיעה קשה בקטינה, המצדיקה כאמור את הותרת החיסיון בעינו.'
פשיטא, אין אנו קובעים מסמרות בעניין זה, ואין אנו מחווים דעה בעניין טעמי המאשימה האמורים, המתנגדת לבקשה. הנאשם פטר אותנו מכך, במונעו מבית-משפט זה לעיין בחומר החסוי.
16. כלליות בקשת הנאשם מלמדת כי בפועל כל מה שהנאשם מבקש הוא שבית-המשפט יתיר לו הוא "מסע דייג" בראיות חסויות, כדי שהוא יטול ממנו את אשר יחפוץ ליטול. אין להתיר "מסע דייג" בכגון זה. לא לכך מכוון הליך זה שעניינו בקשה להסרת החיסיון. גם מטעם זה אין אנו יכולים להיענות לבקשת הנאשם.
17. סוף דבר, אנו מחליטים כדלקמן:
א. הבקשה להסרת החיסיון תישמע לפנינו.
ב. אין עתה בידינו להורות בעניין מתן היתר לנאשם לעיין בחומר החסוי.
עם זאת, נהיה מוכנים לשקול החלטתנו זו מחדש אם במהלך הדיון יגיש לנו הנאשם בעניין זה בקשה מתאימה, שבה ינמק בנימוקים קונקרטיים, את בקשתו להסרת החיסיון וגם יביע הסכמה שבית-המשפט יעיין בחומר החסוי כדי להכריע בשאלה. כל זה מותנה בקיום מועד השמיעה שנקבע ליום 4.12.2000, במיוחד בשמיעת עדות הקטינה המתלוננת. בית-המשפט מעניק לנאשם, לפנים משורת הדין, אפשרות נוספת זו, שעשויה לעכב את סיום הדיון בתיק במועד שעליו הורה בית-המשפט בהחלטה מיום 29.10.2000, אף שתהיה זו הפעם הנוספת שבה בית-המשפט דוחה את סיום הדיון לבקשת בא-כוח הנאשם."
ב- ת"פ (אשד') 477/05[339] נדונה בקשה להסרת חיסיון של עובד סוציאלי. בקבלו את הבקשה להסרת חיסיון קובע כב' השופט אריאל חזק:

"סעיף 50(א) א לפקודת הראיות (נוסח חדש), קובע כדלקמן:
'50א(א) עובד סוציאלי כהגדרתו בחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996, אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עיסוקו כעובד סוציאלי והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לעובד סוציאלי בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא-אם-כן ויתר האדם על החיסיון או שבית-המשפט המצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על העניין שיש שלא לגלותה.'
מתוך האמור בסעיף זה עולה כי מקום שמצא בית-המשפט כי הצורך לגלות דברים שנמסרו לעובד סוציאלי, עדיף על העניין שיש שלא לגלות את אותם דברים, וכל זאת לצורך עשיית הצדק, רשאי בית-המשפט להורות על הסרת החיסיון (ראה לעניין זה: י' קדמי, על הראיות חלק שני (מהדורת 2003) 947)
בענייננו, כפי שצויין לעיל, הודיע המטופל, אביו של הנאשם, כי אינו מוותר על החיסיון המוקנה לו בחוק ולפיכך מחוייב בית-המשפט לבחון האם האינטרס של עשיית הצדק עדיף במקרה זה על אינטרס אביו הנאשם, שלא לגלות את הראיה.
כפי שצויין לעיל, הוצגה לבית-המשפט עדותה של העובדת הסוציאלית במשטרה.
לאחר שעיינתי בהודעתה של העובדת הסוציאלית, הגב' לילך פרץ, במשטרה, מיום 6/2/05, הגעתי למסקנה כי בענייננו מדובר מטופל אשר אינו מוגדר כחסר ישע, אך בהחלט ניתן לומר כי מצבו הינו לכאורה, על גבול חוסר הישע וכי לא ניתן יהיה בשלב זה לומר בוודאות, כי מצבו מאפשר לו להיות חופשי ועצמאי לחלוטין בהתנגדותו לחשיפת עדות העובדת הסוציאלית.
זאת ועוד, מתוך עיון בעדותה של העובדת הסוציאלית, הגב' פרץ, עולה כי העד, מר ע', מסר לה פרטים בדבר התנהגות הנאשם כלפיו ובנסיבות העניין, לאור מצבו של העד, מר ע', כפי שעולה מתוך העדות לכאורה, נראה כי טוב ייעשה לצורך הגנת הצדק אם תיבחן עדותה של הגב' פרץ על-ידי בית-המשפט לאחר שיוסר החיסיון על הפרטים שנמסרו לה.
מובן שאין בהחלטה זו כדי לקבוע כל מסמרות בכל הנוגע לקבילות הדברים שנמסרו על-ידי מר עמ' לעובדת הסוציאלית, כראיה במשפט, ובכל הנוגע למשקל שיש ליתן לדברים.
לאור כל האמור, אני מורה על הסרת החיסיון, על עדותה של העובדת הסוציאלית, הגב' פרץ."



[332] ראה גם יורם צדיק, "פסיכותרפיסטים מול חובת הדיווח" רפואה ומשפט גליון 27 (2002) 145.
[333] בג"צ 447/72 ישמחוביץ נ' פקיד שומה, פ"ד כז(2) 253.
[334] עע"א (חי') 376/04 ורדי ארנון נ' שרות בתי הסוהר, תק-מח 2004(2) 1137.
[335] עע"א (חי') 966/02 שטרית משה נ' שרות בתי הסוהר, תק-מח 2002(3) 8307, 8308.
[336] דנ"פ 3281/02 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3) 1644.
[337] בש"פ 6295/97 אברהם אוחיון נ' מדינת ישראל, תק-על 97(3) 925.
[338] תפ"ח (י-ם) 3030/00 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-מח 2000(4) 1266.
[339] ת"פ (אשד') 477/05 מדינת ישראל נ' ע' א', תק-של 2006(2) 17855.