botox

חיסיון של מסמכים שהוכנו לקראת משפט

מסמכים שהוכנו לצורך ההליך המשפטי חל עליהם חיסיון מכוח סעיף 48 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971,[45] ובכלל זה איסוף חומר והבאתו בפני עורך-דינו ללא חשש שיתגלו ליריבו, בין שהוכנו על-ידי אחרים ובין שהוא עצמו הכינם.[46]

אולם, על בעל דין שנדרש ליתן תצהיר גילוי מסמכים, לגלות כי בידיו מסמך שהוא טוען לגביו חיסיון. משלא עשה כן תחול תקנה 114א, לתקנות סדר הדין האזרחי, והוא לא יוכל להציגו כראיה באותה תובענה, אלא ברשות בית-המשפט, ובתנאים הקבועים בתקנה.[47]

יוצא, איפוא, כי אין הנתבע יכול להינות מכל העולמות, מצד אחד לא לגלות קיומו של מסמך ולכשימלך בדעתו וירצה להציגו כראיה, יטען שלא עשה כן בשל היותו חסוי, ובכך להינות מפרי העץ המורעל.[48]

ב- רע"א 1412/94[49] נקבע כי מסמך אשר הוכן לקראת משפט נהנה מחיסיון בפני גילויו. הלכה זו חלה לא רק לעניין מסמך שהוכן שעה שהמשפט היה תלוי ועומד, אלא גם מקום שבזמן הכנת המסמך היתה הסתברות של ממש כי משפט יוגש בעתיד. קיומו של "צפי" זה בשעת הכנת המסמך הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. נדרש גם כי אותו מסמך הוכן "לצורך" המשפט.

תנאי חיוני לתחולת החיסיון הינו כי המטרה שעמדה ביסוד הכנת המסמך היתה הכנה לקראת משפט צפוי. מטרה זו אינה צריכה להיות המטרה היחידה. אין לך מסמך שלא ניתן לייחס לו מטרה, ולו משנית, שאינה קשורה למשפט. דרישת הייחודיות היתה מרוקנת את הלכת החיסיון מכל תוכן.

אין די בכך שאחת המטרות המשניות שעמדו ביסוד הכנת המסמך היא הצפי של ההליך המשפטי, שכן, תנאי לתחולת החיסיון הינו כי המטרה העיקרית או הדומיננטית בהכנתו היתה ההכנה לקראת משפט.

בכך מושג איזון ראוי בין עיקרון הגילוי לחריגיו.

יודגש, כי מסמך שהיה נערך בין כה וכה, מטעמים ענייניים שאינם קשורים למשפט צפוי, אינו צריך ליהנות מחיסיון רק משום שאותו מסמך נערך גם משום תרומתו האפשרית למשפט צפוי.

בעבר, די היה על הטוען חיסיון להראות שאחת מן המטרות שעמדה ביסוד הכנת המסמכים היתה הליכים משפטיים צפויים על-מנת להחיל עליהם את דין החיסיון[50].

כיום, לפי ההלכה שנקבעה ב- רע"א 1412/94[51]:

"... אין די בכך שאחת המטרות המשניות שעמדו ביסוד המסמך היא הצפי של ההליך המשפטי. לדעתנו, תנאי לתחולת החיסיון הינו כי המטרה העיקרית או הדומיננטית בהכנתו היתה ההכנה לקראת משפט. אכן, מסמך שהיה נערך בין כה וכה, מטעמים ענייניים שאינם קשורים למשפט צפוי, אינו צריך ליהנות מחיסיון רק משום שאותו מסמך נערך גם משום תרומתו האפשרית למשפט צפוי... "
ב- ת"א (ת"א-יפו) 29488/03[52] קבע בית-המשפט:

"51. מסמך שהוכן לקראת משפט נהנה מחיסיון בפני גילוי. החיסיון הוכר בפסיקה בעקבות המשפט המקובל כחיסיון נפרד ואף רחב יותר מחיסיון מסמכים שהוחלפו בין עורך-דין ללקוחו והוא נקבע כחיסיון מוחלט. תוקפו – עוד לפני תחילת ההליך המשפטי ולכל משך ההליך. הטעם לכך נעוץ בערך ההגנה על האוטונומיה הנתונה לצד למחלוקת להכין את הגנתו ולאסוף את החומר הדרוש לו לשם ניהול המשפט ללא חשש שפרי עמלו לצורכי הכנת עמדתו ייחשף לעיניו של הצד האחר וראה: ע"א 327/68 זינגר נ' ביינון, פ"ד כב(1) 602; ע"א 407/73 גואנשיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כט(1) 169. בית-המשפט העליון אף הכיר בחיסיון זה כחל גם על חומר הכנה לצורך דרכים חילופיות ליישוב מחלוקות, לאו דווקא בבית-המשפט וראה רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי, תק-על 2006(2) 4466. ב- רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516 נקבע התנאי לתחולת החיסיון. נקבע כי יש להשתכנע כי המטרה העיקרית או הדומיננטית בהכנת המסמך היתה הכנה לקראת משפט, כאשר בזמן הכנתו היתה הסתברות של ממש כי יוגש משפט בעתיד, גם אם עדיין לא הוגש. אין צורך כי זו תהיה המטרה היחידה אך נדרש כי זו תהיה המטרה הדומיננטית להכנתו.
52. בפסיקת בתי-המשפט המחוזי והשלום התעוררה השאלה אם לאחר שבעל דין טען כי מסמך שהוכן לצורך המשפט הוא חסוי, יוכל בכל זאת להשתמש בו במהלך המשפט ולהגישו כראיה. בעניין זה הועלו שתי גישות עיקריות, האחת – אינה מאפשרת להשתמש במסמך שהוכרז כחסוי, תוך קביעה כי אם בעל דין רוצה להשתמש במסמך – יתכבד ויוותר על החיסיון מלכתחילה (ראה: י' אליאס, שם, עמ' 698). השניה – מאפשרת לבעל דין לטעון לחיסיון מסמך מלכתחילה ולא לגלותו אך להשתמש במסמך במהלך המשפט אם ירצה זאת. הגישה המקובלת כיום היא הגישה השניה – בעל דין יוכל לטעון במסגרת הליכי גילוי המסמכים לחיסיון מסמך ולא לגלותו אך רשאי יהיה להשתמש במסמך במהלך המשפט, אם ירצה, ובכך, למעשה, לוותר החל מאותו שלב על החיסיון. קיימות דעות שונות לעניין התנאים בהם יוכל לעשות כן. ראה לעניין זה: ת"א (ת"א) 1056/91 נתיב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"מ התשנ"ג(ג) 419; ת"א (עכו) 4780/94 המאם נ' לה ניסיונל ואח' (4.9.97); ת"א (חי) 704/03 שירביט נ' מפרם סוכנויות (1999) בע"מ, תק-מח 2005(1) 3456; בש"א (ת"א) 124288/98 זלצר נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (11.2.99); ת"א (חי) 19716/05 הולמס פלייס בע"מ נ' כהן, תק-של 2006(2) 25403; בש"א (חי) 8703/99 צימרמן נ' עזבון המנוח איזן ז"ל, תק-מח 99(3) 7848; בר"ע 1450/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עבליני, פ"מ התשנ"ז(ב) 447.
53. בהתאם לגישה זו, בשילוב עם הוראות תקנות 112 ו- 120 לתקנות סדר הדין האזרחי לעניין גילוי מסמכים ועם ההלכה שנקבעה ב- רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 515, אשר לא דנה בנושא חיסיון מסמכים אלא בנושא האפשרות לדחות עיתוי גילוי מסמכים שלא נטען לגביהם חיסיון, נקבעה פרקטיקה על פיה תצהירי חוקרים על נספחיהם מוגשים לאחר תום פרשת הצד שכנגד. עם זאת, פרקטיקה זו נהוגה רק מקום בו בעל דין מבקש להגיש תצהירי החוקרים במסגרת פרשת ראיותיו, בין אם טען לחיסיון דו"חות חקירה ובין אם לאו. פרקטיקה זו אינה משנה את ההלכה על פיה לבעל דין זכות לטעון לחיסיון מסמכים שהוכנו לצורך הכנת המשפט, בתנאים שנקבעו, ולכל אורך המשפט, ואינה יכולה לחייב בעל דין אשר אינו מעוניין להשתמש במסמך לגביו הכריז חיסיון – להגיש בכל זאת את אותה ראיה חסויה. החובה לגלות את המסמך החסוי קמה אך ורק אם אותו בעל דין מבקש להשתמש בראיה. תוצאה זו מתקבלת על-פי שתי הגישות שציינו לעיל, שהרי המחלוקת בין שתי הגישות היא מקום בו בעל דין מבקש להגיש ראיה חסויה כראיה בשלב מאוחר יותר, ולא מקום בו הוא כלל אינו מבקש לעשות כן.
54. האם דו"ח החקירה בענייננו יכול לחסות תחת חיסיון מסמך שהוכן לקראת משפט? לטעמי דו"ח החקירה הנדון עומד בתנאים שנקבעו לצורך הכרתו כחסוי. כזכור, הנתבעת בררה את חבותה כלפי התובעת ואת כל הטעון ברור עוד ביום 10.11.02. ביום זה היא שלחה מכתב דחיה לגבי חבותה על פיה הפוליסה. לאחר פניה נוספת מטעם הצד השלישי לבדוק שוב עמדתה – היא אכן ערכה בדיקה נוספת והוציאה מכתב נוסף באותו היום לגבי דחיית חבותה. ניתן לומר שהחל משלב זה צפתה כי לאור עמדתה זו תוגש כנגדה תביעה. סבירות הגשת התביעה וניהול הליך משפטי, בו יהיו מעורבים התובעת, הצד השלישי והיא עצמה, בנסיבות אלו, היתה גבוהה ביותר. בשלב זה העבירה הנושא לחוקר. החקירה שבוצעה בשלב זה היתה, כאמור, לאחר שדחתה הנתבעת את התביעה בשני מכתבי דחיה (ואולי גם לאחר קיום שיחות טלפוניות בהן הודיעה עמדתה) ולא כחלק מברור חבותה או לקראת גיבוש עמדתה. בכך שונה מקרה זה ממקרים רבים אחרים בהם רק מתקבלת הודעה על אירוע ביטוחי והמבטחת מתחילה לפעול לברור חבותה, בין היתר באמצעות חוקר. לא תמיד דו"חות חקירה נערכים כאשר המטרה הדומיננטית היא הליך משפטי צפוי. לעיתים זו רק אחת מהמטרות. לעיתים מדובר בהליך חקירה שגרתי. בענייננו – כאמור – לאור עיתוי ביצוע החקירה, נסיבותיה ורצף האירועים – השתכנעתי כי דו"ח החקירה עצמו זכאי להיכלל במסגרת חיסיון הניתן למסמכים הנערכים לקראת משפט. הנתבעת לא ביקשה להעיד את החוקר מטעמה ולא ויתרה על חיסיון המסמך. החיסיון עמד בתוקפו, אם כן, לאורך כל ההליך.
55. ומעבר לדברים אלו. דו"ח החקירה הוכרז כחסוי עוד בראשית ההליך. הצד השלישי, אשר מצידו גם כן הכריז על מסמכים חסויים המצויים ברשותו, לא ביקש הסרת החיסיון בכל שלב שהוא אלא רק בישיבת ההוכחות, בעל-פה, לאחר שהתברר לו כי החוקר לא יוכל להגיע לעדות באותו מועד וכחלק מבקשה לדחות את מועד ההוכחות או לקבוע מועד נוסף. זו אינה הדרך וזהו אינו המועד המותווים בתקנות להגשת בקשה לגילוי מסמכים. יש לזכור כי בהתאם לתקנה 120(ב) לתקנות בית-המשפט אינו חייב ליתן צו גילוי מסמכים אלא אם סבר שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן או כדי לחסוך בהוצאות. יש לזכור כי מטרת כלל הליכי הגילוי היא חקר האמת. בקשה לגילוי מסמכים תישקל גם על-פי מועד הגשת הבקשה ועל-פי כלל הנסיבות שהרי לא קיים כלל בדבר גילוי מסמכים כללי אוטומטי, למרות שהעיקרון המנחה הוא, כמובן משחק ב"קלפים פתוחים". (וראה רע"א 6163/97 הנ"ל). בענייננו – התרתי לצד השלישי להעיד את החוקר ולחקרו על החקירה שבצע. הנימוק להבאת החוקר היה חקירתו בחברת השליחויות (מידע "נקודתי", בלשון הבקשה לזימון העד) ומטרה זו הושגה – מר פישר הבהיר בדיוק רב מה היו ממצאיו לאחר שיחתו עם מנהל חברת השליחויות ואישר את שרצה הצד השלישי שיאשר – כי בוצעה שליחות – אם כי החוקר לא הסיק מכך את שרצה הצד השלישי להסיק אלא דווקא מסקנות כנגד הצד השלישי. מר פישר העיד גם מעבר למידע נקודתי זה ופירט בהרחבה את פעולות החקירה שבצע. דו"ח החקירה, כמו גם עדות החוקר, הם, למעשה, אסופת עדויות מפי השמועה ועדויות סברה ואין להם כל תרומה ראייתית. הצד השלישי לא הסביר מה היתה יכולה להיות תרומתו של הדו"ח, מעבר לעדות החוקר, לצורך גילוי האמת ודיון הוגן (ראה: בש"א (ב"ש) 5738/01 עיריית שדרות נ' חכם, תק-מח 2001(3) 1824). באיזון בין חיסיון הדו"ח ובין גילוי המידע הכלול בו ובנסיבות בהן לא הוגשה בקשה לגלותו במועד ובדרך הקבועים בתקנות – האיזון שננקט במקרה זה לצורך חשיפת האמת, ניהול דיון הוגן ומניעת עיכוב הדיון היה מתן היתר להעדת החוקר לעניין חקירתו, וכך נעשה."
ב- בש"א (ראשל"צ) 202/06[53] קבע בית-המשפט:

"השאלה לה נדרש אני לבחון לצורך ההכרעה בבקשה הינה איפוא האם מטרתו העיקרית של דו"ח השמאי שנערך מטעם המשיבה היתה ההכנה לקראת משפט צפוי? בא-כוח המשיבים טוען כי המשיבה שלחה את השמאי מטעמה על-מנת לבדוק את הנסיבות ורמת הנזקים כדי להיערך לתביעה הצפויה וזו היתה הסיבה הבלעדית לעריכת דו"חות השמאי. עוד מוסיף בא-כוח המשיבים, כי בעיקרון כאשר בפוליסת חבות עסקינן (להבדיל מפוליסת נכסים) הרי כל בירור הנעשה מטעם המבטחת הינו לצורכי תביעה צפויה ותו לא.
6. מהאמור לעיל עולה כי על בית-המשפט לבדוק האם המסמך אכן הוכן לצורך המשפט שאז יחול החריג של מסמך חסוי.
בהקשר זה אפנה להחלטת כב' השופטת דותן ב- ע"א (ת"א) 1144/03 בנק דיסקונט בע"מ נ' שירי, תק-מח 2004(1) 4774; בהחלטה זו מאזכר בית-המשפט את הכללים שהתגבשו בפסיקה בין היתר ב- רע"א 637/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אברת סוכנות לביטוח בע"מ, פ"ד נה(3) 661, וכן החלטת כב' השופט מודריק ב- ת"א 2486/02 קבוצת כרמלטון בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח 2004(1) 5987. מהחלטות אלה עולה כי על-מנת להגיע להחלטה מושכלת יש לעיתים מקום שבית-המשפט יעיין במסמך שגילויו מבוקש על-מנת לבחון את תכליתו ומטרתו (ראה בהקשר זה גם את דברי כב' השופט גרוניס ב- ע"א 8221/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שירותי בריאות כללית, תק-על 2007(1) 1397, בסעיף 6).
7. מן הכלל אל הפרט
בנסיבות האמורות סברתי שיש מקום לקבל לעיוני את הדו"ח שגילויו מבוקש. אכן בא-כוח המשיבות המציא לעיני בלבד שני דו"חות של השמאי מטעם המשיבה, אחד מהם מפורט והשני קצר יותר. מעיון קפדני בדו"חות שהומצאו עולה שאלו ובמיוחד הדו"ח המפורט, אכן הוכנו לצורך ההליך שכן אחרת סבורני שהם לא היו נכתבים באופן בו נעשה הדבר. לטעמי, גילוי הדו"חות מהווה בנסיבות העניין חשיפה של מסמכים שהוכנו לקראת משפט שהיה כבר צפוי ולמעשה ודאי, בין המבטחת לבין השמאי מטעמה ועלולים לפגוע במשיבים. בנסיבות אלה – מוקנה להם חיסיון על-פי ההלכה הפסוקה. עוד אוסיף כי לא ראיתי מה נזק יגרם למבקשת עקב אי-גילוי הדו"ח, שעה שהוכן כאמור ממילא לצורך המשפט."
ב- רע"א 5806/06[54] קבע בית-המשפט:

"8. לבעל דין עומדת טענת חיסיון גם על מסמכים שהוכנו לקראת התדיינות משפטית תלויה ועומדת או צפויה בהסתברות ממשית (עניין גואנשיר הנ"ל, בעמ' 171). ב- רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי, תק-על 2006(2) 4466 (2006), שב בית-המשפט מפי השופטת א' פרוקצ'יה ועמד על התכליות המונחות ביסוד החיסיון על מסמכים שהוכנו לקראת משפט:
הטעם לכלל זה נעוץ בערך ההגנה על האוטונומיה הנתונה לצד למחלוקת להכין את קווי עמדתו במשפט בלא הפרעה. במתח הקיים בין חובת הגילוי לצורך חשיפת האמת במשפט, לבין ההגנה על זכותו של בעל דין להיערך כראוי להציג את עמדתו במחלוקת עם יריבו בלא שיאלץ לחשוף את חומר ההכנה שהכין לצורך כך, גובר הערך האחרון. 'חיסיון מסמך שנולד לצורך הליכים משפטיים דוחה זכותו של בעל דין שכנגד לגילוי תוכנו של המסמך ולעיון בו'... מטרת החיסיון היא לאפשר לאדם להכין עצמו למשפט בלא חשש שפרי עמלו לצורכי הכנת עמדתו ייחשף לעיניו של הצד השני... הערך המבקש לגונן על זכותו של אדם להכין את עמדתו לצורך התדיינות עם הצד שכנגד משתלב גם עם תפיסת ערך הפרטיות של האדם אשר קיבל מעמד חוקתי בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 7). חומר הכנה כאמור שייך לפרטיותו של האדם, ול"רשות היחיד" שלו במובן הרחב והכולל של מושג זה.
9. יש שגזרו את החיסיון על מסמכים שהוכנו לקראת משפט מהחיסיון הסטטוטורי הנוגע ליחסי עורך-דין-לקוח. זאת, באמצעות הרחבה פרשנית של הביטוי 'דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך-הדין ללקוחו', המופיע בסעיף 48 לפקודה, כך שיכלול גם מסמכים שטרם הוחלפו בין הצדדים אך יש להם קשר למשפט קיים או עתידי (ראו: רע"א 4999/95 Alberici International נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 39, 46-47 (1996); ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין, בעמ' 430). גישה אחרת מנתקת בין החיסיונות ומעמידה את החיסיון על מסמכים שהוכנו לקראת משפט על אדן נפרד. ואכן, נראה כי חרף הזיקה שבין החיסיון הסטטוטורי על יחסי עורך-דין – לקוח לבין החיסיון ההלכתי על מסמכים שהוכנו לקראת משפט, אין זהות בין השניים (עניין שירי הנ"ל). החיסיון ההלכתי על מסמכים שהוכנו לקראת משפט הוא יחסי – בשונה מהאופי המוחלט של החיסיון הסטטוטורי על יחסי עורך-דין – לקוח. כמו-כן, תחום התפרסותו של החיסיון ההלכתי הוא רחב יותר, והוא חל על מסמכים שמבחינת מהותם וזהות יוצרם, אינם נכללים בחיסיון שבסעיף 48 לפקודה."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 38145/06[55] קבע בית-המשפט:

"בענייננו, לאור האמור לעיל, ובמיוחד לאור העובדה כי השאלות העובדתיות הינן שאלות מצומצמות, אין מחלוקת ביחס לקיומו של אירוע, אין מחלוקת, לאחר דחיית הטענות בנושא במסגרת בקשת הרשות להתגונן, בדבר גובה הנזק, אין מחלוקת באשר למרבית הנסיבות הנוגעות לאירוע, ולמעשה השאלה הינה האם נותרו סימני פריצה, מבחינה עובדתית הינה ככל הנראה השאלה היחידה שבמחלוקת. בנסיבות כאלה, האיזון הראוי בין גילוי האמת לבין חיסיון הדו"ח מצדיק גילויו של הדו"ח.
בנסיבות, או ליתר דיוק בשל היעדר נתונים אחרים, אני קובעת כי הדו"ח לא הוכן לצורך הליך משפטי ואינו נהנה מחיסיון בשל כך, לפיכך אני קובעת כי על הנתבעת להמציא לתובעת את הדו"ח."
ב- ת"א (חי') 19716/05[56] קבע בית-המשפט:

"החיסיון הפסיקתי על חומר שהוכן לקראת משפט (אף אם מדובר בהליך משפטי שהינו רק בגדר הצפוי) הוכר ב- ע"א 407/73 גואנשיר נ' חב' החשמל ישראל בע"מ, פ"ד כט(1) 169. ראה גם ע"א 327/68 זינגר נ' ביינון, פ"ד כב(1) 602.
7. אין ספק שהקלטת והדו"חות עונים להגדרה של חומר שהוכן לקראת משפט.
8. חומר זה יכול שיוכן הן בידי התובע והן בידי הנתבע, ונהנה הוא מחיסיון.
9. שאלה נפרדת היא האם חומר שנהנה מחיסיון זה ולא ניתן עיון בו מטעם זה, רשאי בעל דין להסתמך עליו ולהגישו בשלב מאוחר יותר.
10. בהסתמך על רע"א 4249/98 שמעון סוויסה נ' הכשרת הישוב, פ"ד נה(1) 515, נוצרה פרקטיקה המאפשרת הגשת תצהירי חוקרים על הודעות ותמלילים הנספחים אליהם, בשלב שלאחר חקירת עדי הצד שכנגד. עם זאת, לבית-המשפט שיקול-דעת רחב בשאלה זו שעניינה הזכות לדחות מועד הליכי הגילוי והעיון.
11. איני יודע האם הדו"ח והקלטת שחשיפתה מתבקשת קבילים כשלעצמם או מהווים אסופה של עדויות שמיעה וסברה. עם זאת, איני שולל מראש שעשויה להיות להם רלבנטיות במובן זה שיחשפו מה האינפורמציה שהיתה בפני משיב 2. פעמים שאי-חשיפת חומר עשויה לפעול כנגד הצד שלא חשף החומר, במידה והוא רלבנטי וקביל במערך הפלוגתאות שבין הצדדים הניצים. עניין זה מתברר לרוב בפועל בסופו של יום במידה וכפות המאזניים נותרו מעויינות, והוא מושא לשיקולים טקטיים של דרך ניהול המשפט בפניהם עומד כל בעל דין. מכל מקום בשלב זה בוודאי שאין להורות על חישוף החומר. החומר נהנה מחיסיון פסיקתי מוכר של חומר שהוכן לקראת משפט, כשלטעמי יש חשיבות רבה לשיקול של אי-פגיעה באפקטיביות החקירה הנגדית, שיכולה להפגע כתוצאה מחישוף מוקדם.
12. בשלב זה איפוא, איני מורה על חישוף הדו"חות והקלטת המבוקשים. עם זאת אני רואה לנכון להורות למשיבים לפרט בתצהיר את תאריכי כל דו"חות החקירה המפורטים בסעיף 2 במכתב הגילוי, ואת זהות הנחקרים בקלטת."
ב- ת"א (ראשל"צ) 4826/04[57] קבע בית-המשפט:

"ההלכה לעניין חיסיון מסמכים, הינה שככלל – רק במקרים מיוחדים וחריגים יוכר החיסיון (ראה ע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עפרה גלעד, פ"ד מט(2) 516).
מסמך שהוכן לקראת משפט נהנה מחיסיון בפני גילוי (ראה ע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הנרי אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 64-65).
הטעם העיקרי העומד ביסודו של חיסיון הינו הרצון לאפשר לאדם להכין עצמו לקראת משפט כשהוא חופשי מהחשש כי הכנתו תיחשף בפני יריביו.
החיסיון חל גם על חומר שהוכן על-ידי אדם שלישי לבקשת עורך-דין או לקוחו (ראה ע"א 327/68 זינגר ואח' נ' ביינון ואח', פ"ד כב(2) 602).
'בעבר הלכה זו חלה כאשר די היה על הטוען חיסיון להראות שאחת מן המטרות שעמדה ביסוד הכנת המסמכים היתה הליכים משפטיים צפויים, על-מנת להחיל עליהם את דין החיסיון.'
כיום, לפי ע"א 1412/94 הנ"ל:
'... נראה לנו כי אין די בכך שאחת המטרות המשניות שעמדו ביסוד הכנת המסמך היא הצפי של ההליך המשפטי, לדעתנו, תנאי לתחולת החיסיון הינו כי המטרה העיקרית או הדומיננטית בהכנתו היתה ההכנה לקראת משפט. בכך מושג איזון ראוי בין עיקרון הגילוי לחריגיו.'
'אך גם אם יוכל הצורך בחיסיון בנסיבות העניין הרי שבהתאם להלכה שנקבעה ב- רע"א 4249/98 שמעון סוויסה נ' הכשרת הישוב, דינים נז 369 (להלן: "פסק-דין סוויסה"), העיכוב במסירת העיון במסמך מוגבל בזמן.' (כך, ב- ת"א (ת"א) 207593/02 אטיאס אסתר נ' אטיאס יוסף, דינים שלום מא 804)
מן הכלל את הפרט
5. אין חולק כי דו"חות החקירה בענייננו הוכנו לצורך המשפט והם נועדו בכדי לקעקע את גירסת המבקשים בכל הנוגע לנסיבות אירוע התאונה.
עשיית הצדק ובירור האמת בתיקים מסוג זה ובכלל, מצריכה לא אחת התרשמות בלתי-אמצעית מן העדים, מבלי שיוכלו להתכונן מראש לחקירה הנגדית ולהתאים את גירסתם לחומר הראיות – לרבות דו"חות החקירה והממצאים שבחובם, אשר נאספו על-ידי הצד שכנגד. איסוף – שמלכתחילה נעשה במטרה לקעקע את גירסת התובע כפי שהוצגה בכתב התביעה.
6. אעיר כי בצדק לטעמי – לא נתבקשה חשיפת הדו"חות עצמם שכן אלה כוללים, כמעט לעולם, התרשמויות, מסקנות וכיו"ב – עניינים שאינם בהכרח בגדר עובדות אותן ראוי וניתן להציג כראיה. ודוק. דו"חות חקירה עשויים להחשב במקרים מסויימים מסמכים שהוחלפו בין עורך-דין ולקוחו, על כל הנובע מכך.
לגבי הנספחים לדו"חות – התוצאה שונה, ותלויה במהותו של הנספח, כפי שאבאר בהמשך.
7. לא ברור לי מתשובת בא-כוח המבקש לתגובה במה יועילו לה מועדי עריכת דו"חות החקירה ואני בהחלט סבורה שפירוט תוכן הנספחים לדו"חות – טרם הצגת גירסת התביעה – עשוי לסייע לתובע בגיבושה, תחת אשר תוצג באופן עצמאי וספונטני.
מסירת תאריכים עשויה ליתן מידע בידי הצד שכנגד, וללמדו מהו תוכן החקירה החסויה ואיני רואה לפיכך הצדקה להורות על חשיפתם.
למעלה מן הדרוש אציין כי אין כל מניעה שנתבעת תזמין שירותי חקירה לא רק לפני, אלא גם לאחר שהוגשה תביעה, תוך כדי ניהולה, בשלב הראיות (ולעיתים גם אחרי שניתן פסק-דין...)
8. בכל תיק יש חשיבות יתרה לקביעת מהימנותם של עדים. בדיון שנערך ביום 14.12.05, המשיבה ציינה במפורש כי היא עומדת על טענתה לפיה אין חבות. לא יעלה על הדעת לאפשר לתובע – אשר נטל ההוכחה עליו, לעשות לו ראיות מתוך מסמכים שבידי הצד שכנגד.
מכשיר החקירה הנגדית הינו פעמים רבות הכלי היחיד העומד לרשותה של נתבעת מהסוג שבפני (אשר כמעט לעולם אינה נוכחת במקום האירוע), להפריך טענות של תובעים ולנסות להוכיח את הכחשתה ואת נסיבות התאונה הנטענות. אשר-על-כן, מן הראוי, כי דרך הוכחה זו לא תחסם בפניה.
עיון מוקדם בחומר החקירה שבידי הנתבעת במקרה זה, יסכל את המטרה העיקרית של חקר האמת ובירור העובדות לאשורן, כפי שהתרחשו במציאות.
במקרה של חשש כגון דא רשאי בית-המשפט לסטות מן הכלל של גילוי מסמכים – "מועילים" או "מזיקים" כאחד – ולהפעיל את החריג לפיו אין לנהל את הדיון ב"קלפים פתוחים".
9. עם זאת – יש להבחין בין שלבים שונים של הדין ובין סוגים שונים של נתונים ומסמכים.
לאחר שתובע מגיש את ראיותיו, חייבת נתבעת להגיש את ראיותיה.
בשלב זה – אני סבורה כי יש לאפשר לה להותיר בידה, כחסויים, הודעות שנגבו מעדי תביעה ו/או עדים שאינם בשליטה, עדים המקורבים לתובע ולא זומנו על ידו אך גירסתם חשובה והם מוזמנים מטעמה (כמו בני משפחה, מקורבים) ואמורים לפיכך להחקר בחקירה נגדית או בדומה לכך.
מאידך – עדים "זרים" ו/או עדים שאינם בשליטה ואשר מוזמנים דרך בית-המשפט אך אינם עדי תביעה בפועל או בפוטנציה – לגבי אלה, יש לחשוף את חומר הראיות הקשור בהם – לאחר הגשת תצהירים ותיק המוצגים מטעם התובע.
לעומת זאת, יש מקום לגלות נספחים שהינם מסמכים עצמאיים אשר נערכו על-ידי גורמים אובייקטיבים כגון: מסמכים רפואיים, תלושי שכר, חשבונות, תיקים אישיים וכיו"ב. מסמכים מסוג זה – אשר יש כוונה להסתמך עליהם, צריכים להיות מפורטים במסגרת רשימת גילוי מסמכים והעובדה כי הושגו על-ידי חוקר וצורפו לדו"ח חקירתו – אינה מקנה להם חיסיון.
12. סוף דבר
דעתי הינה כי יש לדחות את הבקשה באופן חלקי, כך שתאריכי הדו"חות יוותרו חסויים. ככל שבכוונת הנתבעת להציג לעדי תביעה או לעדים המקורבים לתובע וזומנו מטעמה הודעות שנגבו מהם – תוכל לעשות כן תוך כדי חקירתם הנגדית.
לגבי עדים שבכוונת הנתבעת להזמינם באמצעות בית-המשפט משום שאינם בשליטה, יש להגיש את הודעותיהם במסגרת תיק המוצגים ו/או לפרט את תמצית עדותם הצפויה.
אם ברצונה להעיד חוקר – יהא עליה להכין את תצהירו מראש אך הוא יוגש בתום פרשת התביעה, כאשר זה (ככל שיהיה) על כל נספחיו, יוכן מראש ויוגש לעיון בא-כוח התובעים טרם פרשת ההגנה.
מאידך – אם ברצונה להגיש "מסמכים עצמאיים" (כגון מסמכים רפואיים, טפסי תביעה למל"ל וכיו"ב) עליה לגלותם כבר עתה וכן להגישם במסגרת תיק מוצגים מטעמה אשר יוגש לאחר הגשת תיק המוצגים והתצהירים מטעם התובע."
ב- ב"ש (חי') 2773/05[58] קבע בית-המשפט:

"חיסיון נוסף שיצרה הפסיקה, והוא הרלבנטי לענייננו, הוא החיסיון על תרשומות פנימיות. הכלל הוא, ש'תרשומות פנימיות, עבודות פנימיות או דינים וחשבונות פנימיים, אשר עובדי משרד המשפטים מכינים, כחומר עזר לגיבוש עמדתם בעניינים התלויים ועומדים בפני בתי-המשפט, אינם פתוחים לעיון המבקש' – מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 334, 363-364. זאת, באנלוגיה לחיסיון של מסמכים שהוכנו לקראת משפט בדין האזרחי – ע"א 407/72 גואנשיר נ' חברת החשמל, פ"ד כט(1) 169; ע"א 327/68 בונים זינגר נ' ביינון, פ"ד כב(2) 602; רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' עפרה גלעד ואח', פ"ד מט(2) 516.
24. תרשומת פנימית, למרות שתוייקה בתיק החקירה, אין לראותה כ"חומר חקירה". וכפי שנאמר ב- בש"פ 4157/00 הנ"ל:
'עם זאת, זכות העיון (וההעתקה) של העורר כפופה לחריגים. מה הם החריגים? ראשית, הקטעים בחומר הנוגעים לצנעת הפרט... שנית, מסמכים פנימיים, כלומר, מסמכים שאינם מכילים מידע מהותי בנוגע לחקירה של עובדי הפרקליטות, אלא תיעוד של דיונים והתכתבויות פנימיים בתוך המשטרה והפרקליטות בנוגע לחקירה זאת.'
25. המחוקק הכיר באינטרס הרשות שלא לחשוף תרשומת וחוות-דעת פנימיות – ראה סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. מכאן, שיכולה המשיבה להסתמך על הוראת סעיף 78 לחסד"פ ולפיה חובת הגילוי אינה חלה "על חומר שאי-גילויו מותר".
ברמת העיקרון, אין מחלוקת בין הצדדים כי זכות העיון של הנאשם אינה משתרעת על "תכתובות פנימיות". בנקודה זו, אנו מגיעים לשאלה העומדת במוקד המחלוקת בין הצדדים. האם יש לראות הנחיות של התביעה לחוקרים לבצע פעולות להשלמת חקירה, כתרשומת פנימית?
הנחיות לביצוע השלמות חקירה – האם בגדר תרשומת פנימית?
26. ניירות עבודה, סיכומי חקירה, סיכום עיבוד וניתוח של חומר הגלם הראייתי הנמסר להגנה, הערכות והתרשמויות, תמיהות וספקות בדבר מהימנות עדים ובדבר סיכויי הרשעה, דו"חות וסיכומים שנועדו להוות חומר עזר לגיבוש עמדת המאשימה – כל אלו הם בגדר תרשומת פנימית במובנה הקלאסי. ראה, לדוגמה, בש"פ 62/02 מדינת ישראל נ' שלמה (שלי) נרקיס, פ"ד נו(4) 625, 628; בש"פ 7008/97 מדינת ישראל נ' הורוביץ ואח', פ"ד נא(5) 224; בש"פ 4285/97 אופנהיים נ' מדינת ישראל, דינים נג 245; זנדברג במאמרה לעיל.
מטבע הדברים, הנחיות והוראות לביצוע השלמות חקירה הן פועל יוצא של עיבוד חומר הראיות, ולעיתים יש בהן כדי לרמז על חולשה או על פגם במסכת הראיות. אולם, להבדיל מתרשומת פנימית במובנה הקלאסי, שהיא בגדר חוות-דעת והערכה, הנחייה להשלמת פעולות חקירה היא בגדר הוראה אופרטיבית. שומה עלינו להבחין בין סיכום חקירה לבין מהלכי חקירה. רמז לכך, אני מוצא דווקא ב- בש"פ 7008/97 שם טענה המדינה בהתנגדותה לחשיפת מסמך "סיכום חקירה":
'מדובר בסיכום החקירה המועבר, יחד עם חומר הראיות שנאסף בחקירה, אל הפרקליטות ככלי עזר לצורכי התמצאות ראשונית בחומר הראיות וההעברת מידע תמציתית. בסיכום אין כל "ראיות" עצמאיות, ואף לא תיעוד של מהלכי חקירה או שיקולי חקירה. הסיכום הינו בגדר עיבוד וניתוח אישי, עובדתי ומשפטי שערך החוקר בדיעבד, לאחר השלמת החקירה. ככזה אין הסיכום משמש כשלעצמו בסיס ראייתי להכנת כתב האישום.'
לטעמי, דרישות והנחיות לביצוע פעולות להשלמת חקירה, הן חלק ממהלכי החקירה, ואין לראותן כהערכה או כחוות-דעת, שהיא בגדר תרשומת פנימית.
27. ומזוית אחרת: ב- בש"פ 5722/96 דורפמן נ' מדינת ישראל, דינים מד 501 ובש"פ 1153/98 הנ"ל, הביע השופט קדמי את עמדתו כי סעיף 74 חל רק על חומר המצוי פיזית בידי התביעה, ואם הנאשם מבקש להכריח התביעה לבצע פעולות חקירה למיניהן, הוא יכול לנקוט באחת משלש דרכים: לעתור לזיכוי עקב מחדל משטרתי, או לעתור לבג"צ כנגד ההחלטה שלא לחקור, או לבקש מבית-המשפט מכוח סמכותו הטבועה, להורות לרשות החוקרת לבצע פעילויות חקירה מתבקשות. דעתו של השופט קדמי לא נתקבלה בפסיקה, וכפי שהזכרנו לעיל, נאשם רשאי לדרוש חומר שאינו נמצא פיזית בתיק החקירה, בבחינת ראיות "פוטנציאליות" שבעזרת פעולה חקירתית יגיעו לחוקרים.
איני נדרש לשאלה כיצד יכול נאשם לאכוף על המאשימה את רצונו שיבוצעו פעולות חקירה נוספות לאיתור ותפיסה של חומר שלא בידי הרשויות – וראה זנדברג במאמרה הנ"ל. החשוב לענייננו הוא, שמעצם האפשרות של הנאשם לעתור בנושא זה, עולה החשיבות של מהלכי החקירה ומחדליה, וכפועל יוצא, חומר הקשור לפעולות החקירה.
28. לא אכחד כי התוצאה אליה הגעתי אינה נקיה מספקות ולכן ארשום "הערת אזהרה". לעיתים, ההבחנה בין תרשומת פנימית לבין מהלכי חקירה אינה חדה, ויש להישמר מ"מדרון חלקלק" של כירסום בחיסיון של תרשומות פנימיות. כך לדוגמה, יש להבחין בין הנחיות בתוך ההיררכיה הפנימית של הפרקליטות/התביעה, שאותן יש לראות כחלק מתהליך היוועצות פנימית, לבין הנחיות לביצוע פעולות השלמת חקירה שמעבירה התביעה/הפרקליטות לגוף החוקר.
כמו-כן, על בית-המשפט למנוע תופעה של ניהול "משפט בתוך משפט", בעקבות הגילוי, לבירור שאלות צדדיות ושוליות למחלוקת העיקרית. לא כל מחדל חקירה יש בו כדי לסייע לנאשם, וגם אם נתגלה מחדל כזה או אחר, אין להתיר בירור עובדתי נרחב בשאלות בנוסח 'מה הגורם לכך שפעולת חקירה מסויימת בוצעה או לא בוצעה כהלכה'. בכגון דא, ניתן להתבסס על חזקת ההגינות המיוחסת לרשות ולהסתפק בהסברים של הפרקליט המטפל, או להסתפק בתשובותיו של החוקר בחקירתו הנגדית.
29. המשיבה טענה, כי אם יתקבל הערר, עשוי להיווצר מצב שבקשות/הנחיות להשלמת פעולות חקירה, יינתנו בעל-פה ולא בכתב. איני סבור כך. חזקה על רשויות התביעה כי הן פועלות בהגינות ובסבירות, ודומני כי גם במישור המעשי, הרשות החוקרת דורשת כי ההנחיות יופנו אליה בכתב.
30. בהנחיות להשלמת חקירה, עלולה להשתרבב הבעת דעה או מסקנה, כפועל יוצא מהשיג ושיח הטבעי המתנהל בין רשויות התביעה לרשויות החקירה. לכן, במקרה של מחלוקת בין התביעה לסניגוריה, אם מדובר בהנחיות לפעולה או בתרשומות פנימיות, או אם מתעוררת טענה לחיסיון או לאנטרסים מסוג אחר, שיש בהם לשלול את הגילוי, שומה על בית-המשפט לעיין בחומר לצורך החלטתו.
כך צריך לעשות בית-המשפט כל אימת שמובאת בפניו בקשה לפי סעיף 74, על-פי סמכותו לעיין בחומר במעמד צד אחד טרם החלטתו, כאמור בסעיף 70(ד) לחסד"פ (בדומה לתקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי): '... בדרך-כלל, כדי להכריע בבקשה, יעיין בית-המשפט בחומר ולו כדי לעמוד על סוג החומר וטיבו. רק במקרים יוצאי דופן ימנע בית-המשפט מלעיין בחומר... טוב היה עושה בית-המשפט המחוזי אם היה מעיין בחומר בטרם הכריע בבקשה.' – בש"פ 1355/98 לעיל; בש"פ 3447/96 מדינת ישראל נ' אזולאי, פ"ד נ(3) 309; בש"פ 1372/96 דרעי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 177, 183-184.
31. כך עשיתי אף אני. עיינתי במסמך השנוי במחלוקת ומצאתי שמדובר במעין "רשימת מכולת" שערכה התובעת החרוצה, רשימה המפרטת שבע דרישות/הנחיות להשלמת פעולות חקירה. לאור המסקנה אליה הגעתי, אני סבור כי ההגנה זכאית לקבל המסמך לידיה, מה עוד שנושא השלמות החקירה עלה ממילא בחקירתו הנגדית של החוקר.
סופו של דבר שאני מקבל את הערר ומורה על מסירת המסמך לסניגוריה (המסמך הוכנס למעטפה ותוייק בתיק החקירה)."
ב- בש"א (חי') 14876/05[59] קבע בית-המשפט:

"6. החיסיון החל על מסמכים שהוכנו לצורך הליך משפטי, הינו חיסיון יציר הפסיקה ומהווה למעשה הרחבה של החיסיון החל על יחסי עורך-דין-לקוח. החיסיון מתייחס אף למסמכים אשר הוכנו על-ידי צד שלישי כשלוחו של הלקוח או של עורך-הדין, ומכאן שמסמכים שהוכנו על-ידי משרד חקירות שפעל בשליחות הלקוח או עורך-הדין יכולים לחסות תחת כנפיו (וראו את ע"א 327/68 זינגר נ' ביינון, פ"ד כב(2) 602).
7. ההלכה הינה כי לא כל מסמך אשר הוכן על-ידי הלקוח או שלוחו ייהנה מחיסיון כאמור, ונדרשת הוכחת שני תנאים מצטברים לתחולת החיסיון:
ראשית, כי המסמך הוכן שעה שההליך המשפטי היה תלוי ועומד או כאשר היתה הסתברות של ממש כי הליך משפטי שכזה יתקיים בעתיד;
ושנית, כי מטרת הכנת המסמך היתה לתצורך אותו הליך קיים או הכנה לקראת הליך צפוי, בין אם היתה זו המטרה הבלעדית ובין אם המטרה העיקרית (וראו את רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516).
8. לאחר עיון בטיעוני המשיבה ולאחר עיון בדו"ח עצמו – מסקנתי היא כי שני התנאים התקיימו במקרה דנן.
9. הדו"ח הוכן לאחר שהמשיבה שילמה את תגמולי הביטוח ופנתה לברר באם יש מקום להגשת תביעת שיבוב, כאשר ברי שמטרת הדו"ח היתה הכנה לקראת הגשת תביעת השיבוב, בשלב בו האפשרות שאכן יחל הליך שכזה היתה ממשית ומוחשית (וראו את נספח ב' לתגובת המשיבה וכן את נספחים א' ו- ג' לתגובה).
10. בנוסף, הרי שמעיון בדו"ח ומהמסמכים המוזכרים מעלה עולה שהדו"ח לא הוכן לצורך בירור החבות של המשיבה מול המבוטח שלה (דהיינו – במסגרת הליך קודם אחר) ואין עסקינן בדו"ח שהוכן בלאו הכי ובלי כל קשר להליך המשפטי דנן.
11. אני מסכימה עקרונית עם עמדת המבקשות לפיה הרחבת תחולת החיסיון יתר על המידה עשויה לפגום ביכולת לחשוף את האמת, ועם זאת – במקרה דנן המדובר בדו"ח ממוקד שהוכן לצורך הליך משפטי זה – ואשר-על-כן, בנסיבות דנן, חל עליו החיסיון המוזכר מעלה.
12. אשר-על-כן, הבקשה למתן צו עיון בדו"ח נדחית."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 22312/05[60] קבע בית-המשפט:

"שונה המצב באשר לטענת התובעת שהיא זכאית לחיסיון החל על מסמכים שהוכנו לקראת משפט.
הנתבעות טוענות שחיסיון זה איננו חל הואיל וההסכמים המכילים את הסעיפים שבמחלוקת לא הוכנו לקראת משפט ומכל מקום אין לומר שהמטרה העיקרית לעריכת ההסכמים ולכריתתם היתה ההכנה לתביעה דנן. כאסמכתא לטענה זו אוחזות הנתבעות בשני פסקי-דין של בית-המשפט העליון מפי הנשיא ברק, האחד בפרשת הדסה (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עפרה גלעד ואח', פ"ד מט(2) 516 והאחר בפרשת בנק איגוד נ' אזולאי (רע"א 66546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הנרי אזולאי ואח', פ"ד מט(4) 54). וכך אמר הנשיא ברק בפרשת הדסה תחת הכותרת "מסמך שהוכן לקראת משפט"
'מסמך אשר הוכן לקראת משפט נהנה מחיסיון בפני גילוי. הטעם העיקרי המונח ביסוד הלכה זו הוא הרצון לאפשר לאדם להכין עצמו לקראת משפט, כשהוא חופשי מהחשש שהכנתו תיחשף בפני יריבו. הלכה זו חלה לא רק לעניין מסמך שהוכן שעה שהמשפט היה תלוי ועומד, אלא גם כאשר בזמן הכנת המסמך היתההסתברות של ממש כי משפט יוגש בעתיד. קיומו של 'צפי' זה בשעת הכנת המסמך הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. נדרש גם כי אותו מסמך הוכן 'לצורך' המשפט. נמצא, כי תנאי חיוני לתחולת החיסיון הינו כי המטרה שעמדה ביסוד הכנת המסמך היתה הכנה לקראת משפט צפוי. מקובל עלינו כי מטרה זו אינה צריכה להיות המטרה היחידה. אין לך מסמך שלא ניתן לייחס לו מטרה, ולו משנית, שאינה קשורה למשפט. דרישת הייחודיות היתה מרוקנת את הלכת החיסיון מכל תוכן. עם זאת, נראה לנו כי אין די בכך שאחת המטרות המשניות שעמדו ביסוד הכנת המסמך היא הצפי של ההליך המשפטי. לדעתנו, תנאי לתחולת החיסיון הינו כי המטרה העיקרית או הדומינאנטית בהכנתו היתה ההכנה לקראת משפט. בכך מושג איזון ראוי בין עיקרון הגילוי לחריגיו. אכן, מסמך שהיה נערך בין כה וכה, מטעמים ענייניים שאינם קשורים למשפט צפוי, אינו צריך ליהנות מחיסיון רק משום שאותו מסמך נערך גם משום תרומתו האפשרית למשפט צפוי. הלכת המטרה הדומינאנטית מקובלת כיום באנגליה ובקנדה. לדעתנו, מן הראוי הוא כי נאמץ אותה בישראל. בכך נסטה מהלכת ע"א 327/68 זינגר נ' ביינון, פ"ד כב(2) 602, שמצידה התבססה על הלכה אנגלית שאינה תקפה עוד באנגליה – אשר הסתפקה לשם תחולת החיסיון בכך שאחת המטרות, ואפילו זו אינה העיקרית, להכנת המסמך היתה משפט צפוי. בהחלטתנו זו אנו נותנים ביטוי לחשיבותו היתרה של הערך בדבר חשיפת האמת, תוך שאנו מגבילים את החריג לו למצבים המיוחדים שבהם הוא מוצדק.' (שם בעמ' 515-516 תוך השמטת האסמכתאות המוזכרות בגוף הטקסט)
ובפרשת בנק איגוד נ' אזולאי נאמר:
'הלכה פסוקה היא, כי מסמך שהוכן לקראת משפט נהנה מחיסיון מפני גילוי. עמד על כך מ"מ הנשיא, השופט זוסמן, בציינו:
'הלכה פסוקה היא, שמסמך שבא לעולם לצורך הליכים משפטיים שהיו אותה שעה תלויים ועומדים, או אפילו רק צפויים, מסמך כזה הוא חסוי ... שאם לא תאמר כן, ותחשוף הכנתו של משפט לעינו הפקוחה של בעל-דין יריב, תקופח זכותו של בעל-דין לתבוע או להתגונן כראוי. כללו של דבר: חיסיון של מסמך שנולד לצורך הליכים משפטיים דוחה זכותו של בעל-דין שכנגד לגילוי תכנו של המסמך ולעיין בו.'
על-כן, מסמך אשר אדם מכין כחלק משיגרת עיסוקו ותפקידו, אינו נופל לגדר החיסיון. אכן, מטרת החיסיון של מסמך שהוכן לקראת משפט הינה לאפשר לבעל דין להכין עצמו לקראת משפט, בלא חשש שהכנותיו ייחשפו לצד השני. מטרת החיסיון אינה לבצר אדם על-ידי חיסיון פעילותו הטבעית והרגילה.' (עמ' 54)
5. העניין שלפנינו שונה מהעניינים שהיו לפני בית-המשפט העליון בפרשת הדסה ובפרשת בנק איגוד נ' אזולאי, מפני שבאותם מקרים לא הוכנו המסמכים לצורכי משפט עתידי, והאפשרות שיוגש משפט לא עלתה אלא לגדר הסתברות אפשרית, ואילו בענייננו הסעיפים הרלבנטיים העומדים במוקד המחלוקת דנן הוכנו במודע ובמפורש לקראת משפט שהצדדים להסכמים צפו את הגשתו. יתר-על-כן בענייננו אין מדובר בגילוי ועיון במסמכים הכוללים הן דברים שהוכנו לקראת משפט הן דברים אחרים, שהרי הדברים האחרים כבר גולו והמחלוקת נסבה עתה רק על אותם סעיפים שאף ללא עיון בהם ברור שעניינם בהכנה למשפט ותו לא, והקשר בינם לבין יתר חלקי ההסכמים, שנמסרו כאמור לעיון הנתבעות, איננו אלא קשר מקרי הניתן להפרדה באמצעות "עיפרון כחול".
אכן הכלל הוא שהחיסיון של מסמכים שנערכו לקראת משפט, כמו חיסיונות אחרים, הוא יחסי. כדברי הנשיא ברק בפרשת בנק איגוד נ' אזולאי הנ"ל:
'חיסיונות אלה ואחרים הם לרוב 'יחסיים'. הם פרי איזון בין ערכים מתנגשים. היקפם נקבע על-פי דרישותיו של איזון זה. אין הם מעניקים חיסיון 'מוחלט' לראיה, אלא מתנים את החיסיון באיזון בין התועלת לנזקאשר יצמחו מגילוי הראיה. הפעלתם בכל מקרה ספציפי מחייבת – בצד האיזון 'העקרוני' שנעשה בגיבוש החיסיון עצמו – עריכת איזון 'קונקרטי'. בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובגדריו של השיקול הקונקרטי מתחשבים, בין השאר, במידת חיוניותה של הראיה במשפט ובקיומן של ראיות חלופיות. אכן, הכלל הוא האמת והצורך בגילויה. החיסיון הוא החריג. חייב לפיכך להימצא להצדקתו שיקול רם ונכבד יותר שבטובת הכלל. הדבר מצריך איזון והכרעה בין שיקולים שונים שבטובת הכלל, מצב המציג תמיד דילמה בין שתי רעות, הפרת אמון וסודיות מחד, ודיכוייה של האמת הדרושה למשפט צדק, מאידך.' (שם בעמ' 54)
6. בבואי לאזן במקרה שלפנינו "איזון קונקרטי" בין השיקולים השונים נראה לי שהתועלת שתצמח לנתבעות מעיון בסעיפים שבמחלוקת לצורך ניהול הגנתן במשפט גופו ולגילוי האמת במשפט זה מעטה, אם היא קיימת כלל, ואין היא שקולה כנגד זכותה של התובעת להכין את המשפט בלי שתצטרך לחשוף ליריבותיה את המהלכים שנצפו בסעיפים שבמחלוקת.
לפיכך הגעתי למסקנה שהדין עם התובעת ואין להסיר את החיסיון מעל הסעיפים שבמחלוקת.
בנסיבות אלו איני רואה צורך לדון בטענת התובעת שהסעיפים הללו חסויים גם בשל היותם סודות מסחריים."
ב- עב' (ת"א-יפו) 2940/04[61] קבע בית-המשפט:

"6. המסמך שלגביו טוענת התובעת לחיסיון הינו רלבנטי ביותר למחלוקות נשוא תביעה זו, באשר הוא מוכיח ניסיון של מנהל הנתבעת להדיח עד לעדות שקר, במסגרת התביעה דנן ובאשר לנסיבות פיטוריה של התובעת, אשר-על-כן, מחזק מסמך זה את גירסתה של התובעת לגבי נסיבות הפיטורים, שבעטיין היא תובעת פיצויים, ומראה כי הנתבעת מנהלת את הגנתה בחוסר תום-לב. ...
לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובת המבקשת לתגובה, להלן הכרעתי:
1. נקודת המוצא העקרונית לעניין גילוי מסמכים והעיון בהם במשפט היא גילוי מרבי, שכן המשפט עומד על האמת וביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת. גילוי האמת משרת את אינטרס הצדדים בהבטיחו עשיית משפט והוא משרת את אינטרס הציבור בהבטיחו את תקינות פעילותה של המערכת החברתית כולה.
עם זאת, אין הזכות לעיון בלתי-מוגבלת; לצדה עומדות טענות חיסיון, שהדין והפסיקה מכירים בהן. (ראה: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שישית) 164-169 והאסמכתאות שם).
2. חיסיון של מסמך, שנולד לצורך הליכים משפטיים, דוחה את זכותו של בעל-דין שכנגד לגילוי תוכנו של המסמך ולעיון בו.
3. 'הלכה פסוקה היא, שמסמך שבא לעולם לצורך הליכים משפטיים שהיו אותה שעה תלויים ועומדים, או אפילו רק צפויים, מסמך כזה הוא חסוי...
מקום שאדם הוצרך לתבוע או להתגונן מפני תביעה, מן ההכרח הוא לאפשר לו לאסוף באין מפריע את החומר הדרוש לשם ניהול המשפט ולהביאו בפני פרקליטו, ללא חשש שדבריו יתגלו ליריבו. מטעם זה, כדי לא להגביל אדם באכיפת זכותו או בהגנתו, מכיר הדין בחיסיון מוחלט של מסמכים שהוכנו לצורך המשפט כשהליכים משפטיים היו תלויים ועומדים או אפילו רק צפויים. שאם לא תאמר כן, ותחשוף הכנתו של משפט לעינו הפקוחה של בעל דין יריב, תקופח זכותו של בעל-דין לתבוע או להתגונן כראוי. כללו של דבר: חיסיון של מסמך שנולד לצורך הליכים משפטיים דוחה זכותו של בעל-דין שכנגד לגילוי תכנו של המסמך ולעיין בו.' (ע"א 407/73 יצחק גואנשיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"מ כט(1) 169, 171)
4. עוד נקבע באותו עניין כי מסמך אשר הוכן לקראת המשפט נהנה מחיסיון מפני גילויו, וזאת כדי לאפשר לבעל-דין להכין את עצמו לקראת משפט, כשהוא חופשי מהחשש שהכנתו תיחשף בפני בעל הדין שכנגד.
(ראה לעניין זה: רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' עפרה גלעד, פ"ד מט(2) 516).
5. מן האמור עולה כי חיסיון של מסמך שהוכן לצורך הליך משפטי תלוי ועומד, גובר על הכלל בדבר זכותו של הצד שכנגד לגילוי תוכנו של המסמך ולעיון בו.
6. ולענייננו, משטענה התובעת כי אותו תמליל שיחה המוכיח לטענתה ניסיון של מנהל הנתבעת להדיח עד לעדות שקר, אכן הוכן לצורך ההליך המשפטי שלפנינו, ומשעל פניו קיימת לכאורה רלבנטיות למסמך דנן באשר למחלוקת נשוא התביעה ובאשר לנסיבות פיטוריה של התובעת, סבורה אני כי יש מקום לקבל את הבקשה.
7. זאת ועוד, כפי שעולה מטענות המבקשת, אין במסמך שלגביו נדרש חיסיון, כדי לכלול עילות או טענות חדשות שהרי עילות התביעה הובאו לטענתה, במלואן במסגרת כתב התביעה. לפיכך, באיזון בין עיקרון הגילוי ועיקרון החיסיון ובהתחשב ב"מבחן הצורך", זה הקבוע בתקנה 120(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ותקנה
46(א) לתקנות בין הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (ראה לעניין זה: ע"א 327/68 בנק אלרן בע"מ ובנק איגוד לישראל בע"מ נ' ג'ון אדרד ביינון ואח', פ"מ כב(2) 602), בנסיבות העניין יש מקום למתן חיסיון במקרה שלפנינו.
8. למעלה מן הדרוש אוסיף כי הצדק עם באת-כוח התובעת כי מדובר בחיסיון יציר הפסיקה באשר למסמך שהוכן לצורך הליך משפטי תלוי ועומד ולא בחיסיון עורך-דין-לקוח הקבוע בסעיף 48 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 וסעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961, כפי שטען בא-כוח הנתבעת בתגובתו.
9. לאור האמור, הבקשה מתקבלת."
ב- בש"א (י-ם) 7413/04[62] קבע בית-המשפט:

"4. אכן, בתי-המשפט התחבטו בשאלה שביסוד הבקשה שלפני, ואין ספק שהפסיקה המודרנית נוטה למשחק בקלפים גלויים. לצד גישה זו התפתחה פרקטיקה להכיר בחיסיון של מסמכים שהוכנו לקראת המשפט, ובמיוחד על-ידי נתבעים בתביעות על-פי חוק הפלת"ד, שכן במקרים אלה ידם של הנתבעים על התחתונה, באשר מדובר בתביעות "no fault", והדיון מתמקד בנזק, כאשר בדרך-כלל הנתבע לא נמצא בזירת הארוע, ויש קושי באיסוף ראיות. לפיכך, התפתחה הטכניקה לערוך מעקבים אחרי תובעים במטרה להוכיח שהם מסוגלים לרוץ שעה שהם טוענים לנכות צמיתה, והדברים ברורים ועתיקים.
לפיכך, מתירים בתי-המשפט לנתבעים להגיש את תצהירי החוקרים או ראיות מטעמם רק לאחר שהתובע "נעול" על גרסה והגיש תצהיר עדות ראשית.
הפסיקה בסוגיה רבה היא, ראו ע"א 327/68 שמחה בונים זינגר נ' ג'ון ביינון, פ"ד כב(2) 602; ע"א 407/73 גואנשיר נ' חברת החשמל, פ"ד מט(1) 169; רע"א 654/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הנרי אזולאי, פ"ד מט(4) 54; רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עפרה גלעד, פ"ד מט(2) וכן, "פרשת סויסה" (רע"א 4249/98 שמעון סוויסה נ' הכשרת הישוב, פ"ד נה(1) 515), בה פסק-הדין ניתן ב-19.12.99.
בעניין "זינגר" דלעיל (ע"א 327/68) קבע כב' הנשיא י' זוסמן:
'מקום שאדם הוצרך לתבוע או להתגונן מפני תביעה, מן ההכרח הוא לאפשר לו לאסוף בין מפריע את החומר הדרוש לשם ניהול המשפט ולהביאו בפני פרקליטו, ללא חשש שדבריו יתגלו ליריבו. מטעם זה, כדי לא להגביל אדם באכיפת זכותו או בהגנתו, מכיר הדין בחיסיון מוחלט של מסמכים שהוכנו לצורך המשפט, כשהליכים משפטיים היו תלויים ועומדים או אפילו רק צפויים. שאם לא תאמר כן, ותחשוף הכנתו של משפט לעינו הפקוחה של בעל דין יריב, תקופח זכותו שלב על דין לתבוע או להתגונן כראוי. כללו של דבר. חיסיון של מסמך שנולד לצורך הליכים משפטיים דוחה זכותו של בעל דין שמתנגד לגילוי תוכנו של המסמך ולעיין בו.' (שם, 171)
בעניין בנק איגוד הנ"ל (רע"א 6546/94), קובע הנשיא א' ברק:
'אכן, מטרת החיסיון של מסמך שהוכן לקראת משפט הינה לאפשר לבעל דין להכין עצמו לקראת משפט, בלא חשש שהכנותיו ייחשפו לצד השני.'
הנשיא ברק חזר על רעיון זה אף ב- רע"א 1412/94 הנ"ל.
המשיב הפנה לפסק-הדין בעניין "נתיב", שם קבע כב' השופט ג' קלינג:
'יעילותה של החקירה הנגדית מוסיפה ומצדיקה את קיומו של החיסיון. אחת מתכליותיה של החקירה שכנגד היא ערעור מהימנותו של העד. אין ספק שלתכלית זו יש חשיבות, כי המידע שבידי היריב לא ייחשף בפני יריבו. כך, למשל, דו"ח של חוקר שעקב אחרי תובע בתביעה על נזקי גוף, ואשר על פיו נראה התובע מבצע פעולות שלטענתו אינו מסוגל לבצען, יש חשיבות רבה לכך, כי התובע לא יידע את תוכן הדו"ח על מגבלותיו. לחשיפת שקריו בעניין זה השלכה על מהימנותו, כאשר על בית-המשפט לבחון טענותיו ועדותו לגבי מגבלותיו הבאות לביטוי בחדרי חדרים, ואשר אינן נחשפות לעיני החוקרים מטעם הנתבעת.
בשקול בית-המשפט כל אלה, עליו ליתן את דעתו גם על כך, שאין מדובר אך ורק בעשיית צדק בין בעלי דין שלפניו, אלא גם על כל שפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מעיקולים על כיסו של הציבור בכללו, הממן את הפרמיות הנגזרות מכלל הפיצויים המשולמים לנפגעי תאונות דרכים. כדי להגן על הציבור, מן הראוי להעמיד לרשות המבטחים כלים יעילים לחשיפת האמת בבית-המשפט.' (שם, 426)
נראה כי ההלכה נשארה עומדת על מכונה, ובאה לידי ביטוי בפסק-דינו של כב' המשנה לנשיא ש' לוין ב"פרשת סויסה" אליו הצטרפו הנשיא ברק וכב' השופט ת' אור, בית-המשפט סקר בהרחבה את הפסיקה בנדון בארץ ובחו"ל ומציין:
'יתרה מזו: נראה הדבר שהפרקטיקה בבתי-המשפט הישראליים, שלא כדוגמת בתי-המשפט האנגליים, היא לתת משקל לגישה שלעיתים עיכוב הגשת הראויה שבמחלוקת עשוי לשרת את מטרת גילוי מסמכים, בלי להיכנס יתר על המידה לפירוטן של נסיבות קונקרטיות. קיצורו של דבר, שיקול-דעתו של בית-המשפט בישראל, אם לדחות את העיון בראיה למועד אחר אם לאו, הוא בלתי-מוגבל והוא תלוי בנסיבות העניין, במחלוקת בין בעלי הדין כפי שהיא נתגבשה בכתבי-הטענות ובצפי של בית-המשפט – לפיק החומר שלפניו – לבי הסתברות קיומן של נסיבות שבהן ניתן לשער שעיון מוקדם במסמכים על-ידי בעל-דין ישרת את מטרות הצדק.' (שם, סעיף 13)
ובהמשך קובע בית-המשפט את ההלכה כדלקמן:
'לאחר שסקרתי את כל השיקולים לכאן ולכאן נראה לי שאפשר לנסח את ההלכה כדלקמן:
(א) חזקה היא בתביעות פיצויים על נזקי גוף – כמו בתביעות אחרות – שיש מקום לגילוי כללי של מסמכים ולעיון בהם בעתו בין כשמדובר במסמכים "מועילים" ובין כשמדובר במסמכים "מזיקים";
(ב) רשאי בית-המשפט לסטות מן הכלל האמור גם הוא סבור שעיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיותיו ולא יסייע לחשיפת האמת;
(ג) בהחלטתו לסטות מן הכלל האמור ייתן בית-המשפט את דעתו על המחלוקת כפי שנתגבשה בכתבי הטענות ולשאר נסיבות העניין. יש להניח שהוא ייטה לעשות שימוש בשיקול-דעת זה כשהמחלוקת סבה על עצם קיומו של האירוע נושא התביעה יותר מאשר כאשר מדובר בשיעור הנזק בלבד, אך גם בעניין זה אין לקבוע מסמרות;
(ד) במקרה מתאים רשאי בית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119, לעיין בעצמו במסמך ולעמוד על הפער הקיים בין העובדות, כפי שפורטו בכתב-התביעה לבין תיאור העובדות כפי שהוא מופיע בראיה שבמחלוקת:
(ה) החלטת בית-המשפט של ערכאה ראשונה בשאלה אם לדחות את העיון במסמך למועד אחר אם לאו נתונה לשיקול-דעתו, ובית-המשפט לערעורים לא ייטה להתערב בה, אלא במקרים נדירים'."



[45] ע"א 407/73 גואנשיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כט(1) 169.
[46] י' קדמי, על הראיות, 797.
[47] ראו גם תקנה 119 לתקנות בדבר טענת חיסיון בעת דרישה לעיון במסמך.
[48] בש"א 968/05 לילה ספואת אבו אלהודא אלפארוקי ואח' נ' מוהיב עפיף טוקאן, פדאור 05(12) 620.
[49] רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516.
[50] ע"א 407/73 גואנשיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד כט(1) 169; ת"א (ת"א) 99378/98 בש"א 115828/99 יעקב בוגנים נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום טו 532.
[51] רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516.
[52] ת"א (ת"א-יפו) 29488/03 נ.ד.פיתוח והובלות (1998) בע"מ נ' סקוריטס סוכנות ביטוח בע"מ, תק-של 2006(4) 2527.
[53] בש"א (ראשל"צ) 202/06 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מחמוד כנען ואח', תק-של 2006(2) 17312.
[54] רע"א 5806/06 עזבון המנוח נמירובסקי מיכאל ז"ל ואח' נ' אורי שימקו ואח', תק-על 2007(2) 4164.
[55] ת"א (ת"א-יפו) 38145/06 מייאל אימפקס (1986) בע"מ נ' פניקס הישראלי בע"מ – חברה לביטוח, תק-של 2007(1) 22442.
[56] ת"א (חי') 19716/05 הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ נ' כהן דורית ואח', תק-של 2006(2) 25403.
[57] ת"א (ראשל"צ) 4826/04 בטיטו רונית ואח' נ' הדר חברה לביטוח בע"מ גבעתיים, תק-של 2006(1) 21430.
[58] ב"ש (חי') 2773/05 חורי אבי נ' לשכת תביעות חיפה – משטרת ישראל, תק-מח 2005(4) 2661.
[59] בש"א (חי') 14876/05 בנדה את שמעון בע"מ ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2005(3) 25776.
[60] בש"א (ת"א-יפו) 22312/05 טבע נכסים בע"מ ואח' נ' פאקא תעשיות בע"מ, תק-מח 2005(2) 6899.
[61] עב' (ת"א-יפו) 2940/04 ביטון גולדי ואח' נ' מוסך אוטו קליניק 1989 בע"מ, תק-עב 2005(1) 6761.
[62] בש"א (י-ם) 7413/04 ד"ר גדעון מן ואח' נ' סאסי אברהם, תק-מח 2004(4) 6310.