botox

חיסיון עורך-דין-לקוח

1. כללי
הטעם לקיומו של חיסיון עורך-דין – לקוח, נעוץ בעניין שיש לציבור להבטיח שכל בעל דין – הן במשפט פלילי והן במשפט אזרחי – יוכל להיוועץ בעורך-דינו באופן חופשי וגלוי מבלי לחשוש שהדברים שיוחלפו ביניהם, ובמיוחד דבריו שלו, יהיו לו לרועץ.

סוגיית חיסיון התקשרות עם עורך-דין מוסדרת אצלנו בשתי הוראות חוק:

האחת – ההוראה שבסעיף 48 לפקודת הראיות;

והשניה – ההוראה שבסעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין.

סעיף 48 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:


"48. עדות עורך-דין
(א) דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך-דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוח, אין עורך-הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החיסיון; והוא הדין בעובד של עורך-דין אשר דברים ומסמכים שנמסרו לעורך-הדין הגיעו אליו אגב עבודתו בשירות עורך-הדין.
(ב) הוראות סעיף-קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות עורך-דין או עובד של עורך-דין."

סעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין קובע לאמור:


"90. סוד מקצועי
דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך-דין ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך-הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, בלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם."

ב- רע"א 5806/06[265] נקבע כי כאשר מוכח לבית-המשפט כי התקיימו תנאיו של החיסיון, בית-המשפט חסר סמכות להתיר החיסיון[266]. החיסיון בא להבטיח כי הלקוח יוכל למסור לעורך-דינו את כל המידע שברשותו וזאת ללא כל חשש שמידע זה יגיע לידי אחרים ו/או לצד שכנגד – דבר העלול לשמש כנגדו בהליך המשפטי. הגנה זו נתפסת כתנאי-לכך שעורך-הדין יוכל להעניק שירות נאות ללקוחו. יודגש, כי החיסיון שייך ללקוח והוא ואך ורק הוא רשאי לוותר עליו[267].

ב- עב' (ת"א-יפו) 6837/03[268] קבע בית-המשפט לעניין סעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין וכדבריו:

"הוראת סעיף 90 לחוק לשכת עורך-הדין... אינה הוראת חיסיון ואינה הוראה שבדיני ראיות, אלא הוראת איסור, מיוחדת. מטרתה, ומכאן גם מיקומה בחוק שנועד להסדיר את מקצוע עריכת הדין, היא להרחיק ככל האפשר והסביר את עורך-הדין מזירת ההתגוששות בין בעלי הדין, אפילו המידע הנדרש מעורך-הדין אינו חסוי לגופו, אילו ביקשו להוציאו מידי הלקוח"[269].
המלומד י' קדמי בספרו[270], מתייחס כלהלן באשר ליחס בין שתי ההוראות:

"מקובל לראות בשתי ההוראות האמורות משלימות: סעיף 48 לפקודת הראיות (נ"ח) – קובע מהותית את זכותו של הלקוח לחיסיון התקשורת שלו עם עורך-הדין; ואילו סעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין – מטיל איסור על עורך-הדין לחשוף את פרטי התקשורת עם לקוחו, והופך חשיפה בניגוד לאיסור לעבירה משמעתית."
לעניין טיבה של ההוראה שבסעיף 90 הנ"ל נאמר ב- ב"ש (י-ם) 227/83[271]:

"הוראת סעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין... אינה הוראת חיסיון ואינה הוראה שבדיני ראיות, אלא הוראת איסור מיוחדת. מטרתה, ומכאן גם מיקומה בחוק שנועד להסדיר את מקצוע עריכת הדין, היא להרחיק ככל האפשר והסביר את עורך-הדין מזירת ההתגוששות בין בעלי הדין, אפילו המידע הנדרש מעורך-הדין אינו חסוי לגופו, אילו ביקשו להוציאו מידי הלקוח."
ולא למיותר יהיה לציין: בסעיף 90 נאמר מפורשות שהחיסיון חל "בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש", בעוד שסעיף 48 אינו מדבר ב"חקירה או בחיפוש"[272].


2. היקף החיסיון
פרופ' א' הרנון בספרו[273], מתייחס להיקף החיסיון באמרו:

"החיסיון הוא של הלקוח ולא של עורך-הדין. ויתר הלקוח על החיסיון, חייב עורך-הדין להעיד. לא ויתר הלקוח, ימשיך החיסיון לחול גם לאחר שחדל העד להיות עורך-דין או עובד של עורך-הדין. מסמך, אשר החיסיון חל עליו פעם, ימשיך להיות חסוי גם אם נסתיים כבר המשפט, אשר בקשר אליו הוכן המסמך, וגם לאחר מות הלקוח – כי החיסיון עובר ליורשיו. ...
אין החיסיון חל על כל שיחה המתנהלת בין שניים, אשר האחד מהם הוא במקרה עורך-דין, אלא רק על התקשרות שנועדה להשגת ייעוץ משפטי; היינו, שנתקיימו יחסי עורך-דין ולקוח.
כאשר שני לקוחות פנו במשותף אל עורך-דין אחד, דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח אחד ובין עורך-הדין בקשר לעניין המשותף שלהם, אינם חסויים בפני הלקוח האחר; אך לא כן הדין כאשר הדברים והמסמכים אינם נוגעים לעניין המשותף...
... בהיעדר כוונה לסודיות, אין מקום לחיסיון. אין זה תנאי מוקדם, שהפניה אל עורך-הדין תלווה בדרישה מפורשת לסודיות. אולם גם לא כל התקשרות עם עורך-דין יוצרת חזקה של סודיות. העניין יקבע על-פי הנסיבות...
החיסיון חל על התקשרות שבין חברה ובין יועצה המשפטי, גם אם עורך-הדין עצמו הוא עובד החברה.
החיסיון מתפשט גם על דברים ומסמכים שהוחלפו בין בעל דין ובין יועצו המשפטי בחוץ לארץ, ביחס להליכים צפויים מחוץ למדינה."
המלומד י' קדמי, בספרו[274], מוסיף באשר להיקף החיסיון:

"להבדיל ממרבית זכויות החיסיון, המעניקות "זכות יחסית" הכפופה לסמכותו של בית-המשפט להסיר את החיסיון, זכות החיסיון של לקוח כלפי עורך-דינו הינה "זכות מוחלטת" שרק הלקוח בעצמו יכול לוותר עליה ולהסיר החיסיון החל מכוחה...
באנגליה ובארה"ב ההלכה היא שחיסיון הקשר המקצועי בין לקוח ועורך-דינו מוגבל למקרים שבהם הבהיר הלקוח, במפורש או במשתמע מהנסיבות, שהדברים יהיו חסויים... במקרים בהם ברור לעורך-הדין שלקוחו מתכוון למסור את הדברים גם לאחר, אין חיסיון..."
נ' זלצמן במאמרה[275] מציגה את הסיטואציה הבאה: במשפט פלילי מבקש הנאשם לסתור את עדותו של פלוני – עד התביעה, באמצעות אימרה שמסר פלוני לעורך-דינו סמוך לאחר האירוע, נשוא האשמה. עורך-הדין מסרב לגלות את הדברים בבית-המשפט בטענה כי אלו חוסים תחת חיסיון עורך-דין – לקוח. החיסיון, אם כך, ימנע מן הנאשם ראיה להגנתו במשפט, כל עוד לא ויתר הלקוח על החיסיון. המשמעות היא, שהחיסיון נותן בידי הלקוח כוח לפגוע בזכותו של נאשם במשפט פלילי להציג את הגנתו בראיות מטעמו. בנסיבות אלה ראוי שתהא לבית-המשפט סמכות "להפקיע" את החיסיון מידי הלקוח ולהורות על גילוי הדברים. קרי: לטענתה יש לגרוע מן האבסולוטיות של החיסיון בהליך פלילי כדי למנוע פגיעה בזכות הנאשם להליך הוגן ולמשפט צודק.


3. תנאים לקיום החיסיון
3.1 "דברים ומסמכים"
המושג "דברים" מבטא בהקשר זה תקשורת מילולית; ואילו המושג "מסמכים" מבטא חומר בכתב.

הלכה פסוקה היא:

"שמסמך שבא לעולם לצורך הליכים משפטיים שהיו אותה שעה תלויים ועומדים, או אפילו רק צפויים, מסמך כזה הוא חסוי..."[276]
3.2 "שהוחלפו"
דרישה זו מבטאת את הטעם לקיומו של החיסיון הקבוע בסעיף 48 לפקודה: ליתן ללקוח את האפשרות להשמיע לעורך-הדין ולשמווע ממנו – במשמעות הרחבה של מסירת מידע בעל-פה או בכתב – ללא חשש שהדברים יהיו לו לרועץ.

ב- בש"א (חי') 2707/07[277] נקבע כי התכתובות בין הנתבעת לבא-כוחה פרוטוכל ישיבת ועדת האתיקה חוסים בצילו של החיסיון שכן עסקינן במסמכים "שהוחלפו" וכדברי בית-המשפט:

"חיסיון הנטען על-פי סעיף 48(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 וסעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961, הינו חיסיון מחלט ולבית-המשפט אין שיקול-דעת להסיר חיסיון זה (ראו: י' קדמי, על הראיות, חלק שני (מהדורת התשס"ד-2003) 930-931). התכתובת בין הנתבעת לבין בא-כוחה ופרוטוקול ישיבת ועדת האתיקה, כפי שעולה מתצהירה של גב' גונן, הינם חסויים, משעסקינן בדברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך-דין לבין לקוחו, ולא מצאתי כל טעם לפקפק באמור בתצהירה של גב' גונן. העובדה שהמסמכים צויינו בתצהיר גילוי המסמכים של הנתבעת, אינה נותנת בידי התובע זכות לעיין בהם; ראשית, משום שהנתבעת הצהירה בתצהיר גילוי המסמכים כי מדובר במסמכים חסויים; ושנית, הרלבנטיות של המסמכים לתביעה אינה גוברת על זכות החיסיון המחלטת שבידי הנתבעת. הטענה כי אין בנוהלי הנתבעת כל הוראה המחילה חיסיון על פרוטוקולים של ישיבות ועדת האתיקה, אינה מעלה ואינה מורידה; החיסיון הנטען על פרוטוקול ועדת האתיקה, מושא הבקשה, הוא מכוח פקודת הראיות וחוק לשכת עורכי-הדין ולא מכוח נוהלי הנתבעת, זאת משום שבישיבת ועדת האתיקה היתה התייעצות בין עורך-דין לבין לקוח."
3.3 "בין עורך-דין לבין לקוחו"
החיסיון מתקיים בין עורך-דין לבין לקוח בתור שכאלה, ואין די בכך ש"דברים ומסמכים" נמסרים למי שהוא עורך-דין[278].

פניה לעורך-דין במטרה לשכור את שירותיו מספקת לצורך החיסיון יחסי עורך-דין – לקוח[279].

אם המידע נמסר מאדם שלישי, הדברים אינם חסויים על-פי לשון סעיף 48. כך, לדוגמה, כאשר מכתב מהלקוח לעורך-הדין נפל לידי אדם שלישי ניתן להביאו כראיה, וכן כאשר צד שלישי שמע שיחה בין עורך-הדין ללקוח.

לקוח זכאי ליהנות מהחיסיון גם לאחר תום יחסיו הפורמליים עם עורך-הדין, ובלבד שהמדובר בעניינים הקשורים בשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין בעבר ולא בנושאים החורגים מכך[280].

3.4 "לבין אדם אחר מטעם הלקוח"
שלוחו של אדם כמותו, ועל-כן רואים "דברים ומסמכים" שהוחלפו בין "שלוחו" של לקוח לבין עורך-דין – כאילו הוחלפו במישרין בין הלקוח לבין עורך-הדין[281].

3.5 "ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי"
המידע החסוי הוא זה הקשור עניינית לנושא השירות, להבדיל מזה הכרוך בלבד במתן אותו שירות[282].

ב- ע"א 632/77[283] נקבע, כי המושג "שירות מקצועי" כולל:

"... מה שדרוש במידה המתקבלת על הדעת כדי לעשות פעולה כאמור ... יש דברים שהם לעולם דרושים במידה המתקבלת על הדעת לצורך עשיית פעולה מן הפעולות המנויות בסעיפים 20 ו- 22... ויש שפעולות נספחות תלויות בנסיבות העניין, לרבות זמן, מקום, מהות השירות, נפח העניין וסוג הלקוח..."
התוצאה היא, כי מקום שהמדובר בפעולה שאינה מן הפעולות המנויות בסעיפים 20 ו- 22 לחוק לשכת עורכי-הדין, הדנים בתחום המקצוע וייחודו – אין לראות בפעולה כזו כמצויה בתחומי ה"שירות המקצועי", והתקשורת שבין עורך-הדין והלקוח המתייחסת אליה אינה חסויה.

כך, למשל, כאשר פונים לעורך-דין כדי להתייעץ עמו על דברים לא חוקיים, הסעיף לא יחול, שכן אין מדובר על שירות מקצועי או על קשר ענייני[284].

כך גם לא יחול החיסיון במקרים של המלצת עורך-דין ללקוח לעבור עבירה, או במקרים של שותפות בין עורך-הדין ללקוח בביצוע עבירה.


3.6 "אין עורך-הדין חייב למסרם כראיה"

הזכות לחיסיון ההתקשרות עם עורך-הדין הינה זכותו של הלקוח, ומשמעותה מצטמצמת לכך, שהיא פוטרת את עורך-הדין מן החובה לגלות את פרטי ההתקשרות החסויה עם לקוחו, מבלי לאסור עליוי לגלותם ומבלי למנוע מבית-המשפט לקבלם כראיה.


לשון אחר: אף שהזכות הינה זכותו של הלקוח, אין בהוראת סעיף 48 "איסור" על עורך-הדין למסור את הראיה החסויה (להבדיל מן האיסור הקבוע בחוק הלשכה), ואין הגבלה על בית-המשפט לקבלה כראיה, אפילו לא ויתר הלקוח על זכותו.

ברם, עורך-דין שיגלה בכל הליך משפטי חקירה או חיפוש פרטים של תקשורת חסויה בינו לבין לקוחו, עובר עבירה משמעתית בניגוד להוראות סעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין, והלכה למעשה – עורך-דין לא יוירשה לגלות פרטים כאלה בעדות, אם מכוח התנגדותו של הלקוח בעל הזכות ואם מיוזמתו של בית-המשפט שידרש לשאלת הוויתור.


3.7 "אלא אם ויתר הלקוח על החיסיון"
אמירה זו חוזרת ומדגישה, כי הזכות לחיסיון ההתקשרות עם עורך-דין – הינה זכותו הבלעדית של הלקוח "כלפי" עורך-דינו.

ולא למיותר יהיה לחזור ולהזכיר, כי זכותו של הלקוח – כפי שכבר הובהר – מתרחבת וחלה גם:

א. על התקשורת המקצועית שבין שלוחו של הלקוח לבין עורך-הדין.
ב. על התקשורת המקצועית המגיעה לרשותו של עובדו של עורך-הדין, לרבות מתמחהו.
ג. לגבי "מסמכים משפטיים" – לגבי אותם מסמכים הנוצרים לצורך התדיינות משפטית (קיימת או צפויה), בין על-ידי הלקוח עצמו ובין על-ידי עורך-הדין ובין על-ידי גורם שלישי מטעמם.
ויתור מצידו של הלקוח על חיסיון התקשורת עם עורך-הדין יכול שיהא במפורש, ויכול שיהא באחת מאלה:

א. ויתור מכללא – בהתנהגות
מקום שהתנהגותו של הלקוח מלמדת על כך שהוא אינו עומד על קיום החיסיון, יראו אותו כ"מוותר" עליו.
ב- ע"א 44/61[285] נאמר:
"... משנפגש פלוני עם עורך-דינו בנוכחותו של אדם שלישי, ואותו אדם שלישי איננו איש סודו, אות הוא, שלא ביקש לשוות להתייעצות עם עורך-הדין אופי של שיחה סודית, ומטעם זה אין הראיה חסויה... קל וחומר, כאשר אותו אדם שלישי הוא הצד שכנגד בכבודו ובעצמו... ממילא יש בידי ה"אדם השלישי" הזה להעיד על מה שעיניו ראו ואזניו שמעו: מה טעם איפוא לפטור את עורך-הדין ממתן העדות."
ב. ויתור הדדי בין לקוחות משותפים
כאשר מספר לקוחות פונים במשותף לעורך-דין אחד, כי אז הדברים והמסמכים שהוחלפו בין כל אחד מהם לבין עורך-הדין בקשר לנושא המשותף – אינם חסויים כלפי הלקוחות המשותפים האחרים.
וכך באו הדברים לכלל ביטוי ב- ע"א 442/81[286]:
"הלכה פסוקה היא, שכאשר שני לקוחות פונים במשותף לעורך-דין אחד, הרי דברים ומסמכים, שהוחלפו בין לקוח אחד לבין עורך-הדין לגבי העניין המשותף, אינם חסויים בפני הלקוח האחר..."
ג. לקוח המעיד על פרטי התקשורת
הכלל הוא, כי:
"משהעיד התובע... ללא סייג מטעמי חיסיון על כל הנושאים... שוב אינו יכול להעלות טענת חיסיון לגבי אותם נושאים כשעדות עליהם אמורה להישמע לאחר מכן מפי פרקליטו דאז, אם משום שבהעידו כאמור השמיט הוא עצמו יסוד הסודיות מנושאים אלה, ואם משום שבעקבות העדות הוא מוחזק מוותר על החיסיון..."[287]
ד. לקוח המגלה טפח מפרטי התקשורת
הכלל הוא:
"... שאם התיר לקוח להוציא אל פני השטח חלק ממגעיו והמסמכים שהוחלפו בינו לבין עורך-דינו – אין הוא יכול לומר כי די לו בכך וכל השאר חסוי. משגילה טפח – הרי רשאי הצד שכנג לבוא ולגלות טפחיים..."[288]


3.8 "והוא הדין בעובדו של עורך-דין"
כפי שכבר הובהר – דינו של עובד של עורך-דין בהקשר הנדון כאן כדין עורך-הדין עצמו, וללקוח זכות חיסיון גם כלפיו, כל עוד המדובר ב"דברים ומסמכים" שנמסרו לעורך-הדין והגיעו אליו אגב עבודתו בשירות עורך-הדין[289].

3.9 סעיף 48(ב): "הוראות סעיף-קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל..."
ההוראה שבסעיף 48(ב) לפקודת הראיות מכוונת להסיר ספק ולקבוע בבירור, כי הזכות לחיסיון התקשורת עם עורך-הדין, כלפי עורך-הדין וכלפי עובדו, בעינה עומדת גם לאחר שעורך-הדין חדל להיוית עורך-דינו של הלקוח[290].

3.10 הסכם שכר-טרחה
ב- ב"ש (מחוזי – י-ם) 227/83[291] קבע בית-המשפט כי הסכם שכר-טרחה בין עורך-דין ללקוח, יש אמנם קשר לעובדת מתן השירות המקצועי על-ידי עורך-הדין, אך לא "לעניין נשוא השירות המקצועי" שבו עוסק סעיף 48 לפקודת הראיות, ולכן לא חל על הסכם שכר-הטרחה החיסיון כאמור בסעיף 48 לפקודת הראיות[292].

ב- בש"א (י-ם) 1468/06[293] קבע בית-המשפט כי תכליתו של החיסיון, היא לאפשר ללקוח להציג בפני עורך-הדין את מלוא העובדות ואת טענותיו וזאת מבלי שיחשוש כי הדבר יעמוד לו לרועץ. יחד עם זאת החיסיון דנן אינו מונע מעורך-הדין את השימוש במידע ובמסמכים שהגיעו לידיו בתקופת התקיימותם של יחסי עורך-הדין והלקוח, וזאת למשל לצורך התגוננות בסכסוך שפורץ בין הלקוח לעורך-הדין.

ב- בעל"ע 17/85[294] קבע בית-המשפט:

"לכאורה אין מטרת החסינות להעניק ללקוח מגן להסתתר מאחוריו כדי לשלול בעזרתו את שכרו של עורך-הדין, או כדי למנוע מעורך-הדין הגנה בסכסוך אחר שנפל בין השניים."
ב- ת"א (י-ם) 1519/97[295] קבע בית-המשפט כי מטרת החסינות בין היתר לא לאפשר לעורך-דין אחד להסתיר מעורך-דין אחר שטיפל באותו לקוח מידע הנוגע לתשלומים של אותו לקוח. במקרה וקיימת מחלוקת בין עורכי-דין בדבר שכר-הטרחה המגיע לאחד מהם על בסיס אחוזים משכר-הטרחה ששולם, לא יכולים הצדדים למנוע מבית-המשפט לברר את המחלוקת על-ידי העלאת טענת חיסיון של הסכם שכר-הטרחה.


4. הסדר מיוחד: סעיפים 235א-235ד לפקודת מס הכנסה
סעיפים אלה מסדירים את החיפוש במשרדו של עורך-הדין.


"235א. פרשנות (תיקון: התשכ"ד)
לעניין הסעיפים 235ב – 235ד:
"סוד מקצועי" – חילופי-דברים בין לקוח לבין עורך-דין שיש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוח, בין שהדברים נאמרו בעל-פה ובין שהועלו על הכתב, לרבות רשימות שערך עורך-הדין לשימושו הוא, ובלבד שיש להם קשר ענייני לשירות המקצועי כאמור; "מסמך חסוי" – מסמך שיש בו סוד מקצועי;
"בית-משפט" – בית-המשפט המחוזי שבתחום שיפוטו נמצא משרדו של עורך-הדין הטוען טענת חיסיון;
"שופט" – הנשיא או הנשיא התורן של בית-המשפט.
235ב. סמכות לדרוש מסמכים מעורך-דין (תיקון: התשכ"ד)
על-אף האמור בחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961, חייב עורך-דין, אם נדרש לכך על-ידי פקיד שומה, למסור לו כל מסמך שברשותו ולאפשר לו לבדוק ולתפוס כל מסמך כאמור וכן להרשות לו לעשות כל פעולה אחרת בקשר למסמך כאמור, הכל על-פי הסמכויות הנתונות לו לפי פקודה זו, אך אין עורך-דין חייב לעשות כן אם הוא טוען שהמסמך חסוי.
235ג. טענת חיסיון (תיקון: התשכ"ד)
(א) טוען עורך-דין כי המסמך המבוקש על-ידי פקיד השומה הוא חסוי, יקח פקיד השומה את המסמך ובלי לעיין בו ישימנו מייד בחבילה בנוכחותו של עורך-הדין, יסגרנה, ירשום עליה את שם הלקוח שאליו מתייחס המסמך, יחתום עליה וימסור אותה לידי בית-המשפט, היתה טענת חיסיון לגבי מספר מסמכים המתייחסים לאותו לקוח, ישים כולם בחבילה אחת.
עורך-הדין רשאי, אם ירצה בכך, לחתום אף הוא על החבילה וכן להתלוות אל פקיד השומה במסירת החבילה לבית-המשפט.
"חבילה" לעניין זה – מעטפה או כלי קיבול אחר.
(ב) אם מטעם כל שהוא היה זה מן הנמנע למסור את החבילה לבית-המשפט, ימסרנה פקיד-השומה לידי שופט וזה ימסרנה לבית-המשפט.
"שופט" לעניין זה – לרבות שופט בית-המשפט המחוזי ושופט בית-משפט שלום.
(ג) לא יאוחר משבעה ימים שלאחר התאריך שבו נלקח מסמך כאמור בסעיף-קטן (א), רשאי הלקוח או עורך-הדין שממנו נלקח המסמך, לפנות אל בית-המשפט בבקשה להחליט ולהודיע אם המסמך הוא חסוי.
235ד. החלטת בית-המשפט (תיקון: התשכ"ד)
(א) שופט שבמחוז שיפוטו נתקבלה בקשה כאמור בסעיף 235ג(ג), ידון בבקשה ויבדוק את המסמך לא יאוחר משבעה ימים שלאחר התאריך שבה נתקבלה הבקשה; השופט ישמע את עורך-הדין והוא רשאי לשמוע גם את פקיד השומה מבלי שיראה לו את המסמך או שיגלה לו את תכנו.
(ב) החליט השופט שהמסמך חסוי, יחזירו לעורך-הדין שממנו נלקח; החליט שאינו חסוי, ימסור אותו לפקיד השומה.
(ג) החליט השופט שהמסמך הוא חסוי בחלקו, יורה למסור לפקיד השומה העתק החלק שאינו חסוי מאושר על ידיו; העתק כאמור שנמסר לפקיד השומה יתקבל כראיה בכל הליך משפטי, כאילו היה מקור.
(ד) לא קיבל בית-המשפט בקשה כאמור בסעיף 235ג(ג) לגבי מסמך שבחבילה שנמסרה לו, יראה את המסמך שלגביו לא הוגשה בקשה כאמור, כבלתי-חסוי והוא יימסר לפקיד השומה.
(ה) הדיון בבקשה לפי סעיף זה יהיה בדלתיים סגורות והחלטת השופט תהיה סופית."

עריכת חיפוש במשרדו של עורך-דין – בין אם בשל כך שעורך-הדין עצמו נחשד בביצוע עבירה, ובין אם בשל כך שאחד מלקוחותיו הוא החשוד – מעמידה את עורך-הדין ולקוחותיוו בסיכון ממשי של פגיעה בחיסיון התקשרות שבין לקוח ועורך-דינו.

על-מנת לקדם פניו של סיכון זה נקבע בסעיפים 235א – 235ד לפקודת מס הכנסה – הסדר מיוחד, לפיו מסמכים שפקיד השומה ביקש מעורך-דין למסרם לו לעיון, לבדיקה או לתפיסה, ועורך-הדין מעלה לגביהם טענת חיסיון, מוכנסים לחבילה, המועברת, סגורה וחתומה, לבית-המשפט המחוזי שבתחומו נמצא משרדו של עורך-הדין, ולעורך-הדין נתונה האפשרות לפנות לבית-המשפט תוך 7 ימים מיום התפיסה ולבקש דיון והחלטה בשאלת החיסיון. הדיון יתקיים בפני הנשיא או סגן הנשיא של בית-המשפט המחוזי תוך 7 ימים מיום הגשת הבקשה על-פי סדרי הדין הקבועים בסעיף 235ד לפקודה[296].

המלומד י' קדמי בספרו[297], מתייחס לסוגיה זו באומרו:

"1) אף שהגדרת המושג "סוד מקצועי" שבסעיף 235א לפקודת מס הכנסה אינה מתייחסת לחילופי תקשורת בין לקוח לבין אדם אחר, שאינו עורך-דין – הדין הוא שהוראות החיסיון שבסעיף האמור מתייחסות גם ל"מסמך שבא לעולם לצורך הליכים שהיו אותה עת תלויים ועומדים או צפויים" אפילו נערכו על-ידי "אדם שלישי" לפי בקשת הלקוח או עורך-הדין; וזאת – משום ש"עיקרון החיסיון חד-הוא", ומשנקבע כי חיסיון התקשורת בין לקוח ועורך-דין "משתרע גם על פרי עבודתם של מומחים אחרים האוספים חומר למען עורך-דין המכין את תיק לקוחו לקראת המשפט..." אין מקום לצמצם את תחולתו של סעיף 235א הנ"ל[298].
2. לעניין הזיקה שבין סעיף 48 לפקודת הראיות לפי סעיפים 235א ו- 235ה לפקודת מס הכנסה. ככלל, ה"חיסיון" שמדובר בו בסעיף 235ב לפקודת מס הכנסה – הוא הוא ה"חיסיון" שמדובר בו בסעיף 48 לפקודת הראיות[299].
3. ...
4. ההסדר הנ"ל חל רק לגבי פקיד השומה ושלוחיו. לגבי גופים חוקרים אחרים – לרבות משטרת ישראל – לא קיים הסדר חקוק דומה. ברם, בפועל נערך חיפוש במשרדו של עורך-דין בהתאם להסדר הבנה שהושג בין לשכת עורכי-הדין ומשטרת ישראל (ומצוי בפה"ק של המשטרה); ומסמכים שלגביהם מעלה עורך-הדין טענת חיסיון נצררים בחבילה אטומה ומועברים להכרעה לשופט."
ב- בג"צ 207/70[300] נדונה התנגדות לצו על-תנאי המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע לא יפעיל המשיב מס' 1 את סמכותו לפי סעיף 234 לפקודת מס הכנסה, ויורה להסיר את הסודיות מתיק מס הכנסה של המשיב מס' 2 והמצוי בידי פקיד השומה בחיפה, ומדוע לא יגלה את תכנו לעותרת על-מנת שישמש כראיה בבית-הדין הרבני, חיפה, ובכל בית-דין ובית-משפט בתביעתה להגדלת המזונות עבור הקטין בהתאם להכנסותיו האמיתיות או הידועות והקבועות של המשיב מס' 2.

נפסק, כי הוראות הסעיפים 235א עד 235ד שהוספו בשנת 1964 לפקודת מס הכנסה, ושנועדו להרחבת הידיעות אשר פקיד השומה זכאי לקבלן, נותנות משנה-חשיבות לחובת הסודיות המוטלת על פקיד השומה.

בית-המשפט קבע, כי:

"השאלה שלפנינו מצטמצמת איפוא בטענה אחת ויחידה והיא, אם שר האוצר השתמש שלא כהוגן בשיקול-דעתו, כאשר סירב לבקשת העותרת. במכתב הסירוב הנ"ל אמר שר האוצר שמטרת החיסיון היא להגן על האינטרס של הנישום, הוא המשיב, שאיננו מסכים להסיר את החיסיון. בא-כוח העותרת מעלה כלפי נימוק זה שתי טענות. ראשית, אומר הוא, האינטרס של הנישום צומצם על-ידי הוראות שהוספו לפקודת מס הכנסה בצורה שכזאת, שהוא למעשה כבר אינו קיים. הכוונה היא לסעיפים 235א עד 235ד שהוספו בשנת 1964 לפקודת מס הכנסה, ובהם הוענקו לפקידי השומה סמכויות נוספות לגילוי הכנסתו של אדם. טענה זו איננה מבוססת כלל ועיקר. החיסיון שנקבע בפקודת מס הכנס נקבע לטובת הנישום והמדינה כאחד. הוא נקבע לטובת הנישום, כדי להניע את זה למלא את חובתו, ולגלות את הכנסתו לפקיד השומה ללא חשש שהידיעה תגיע לכל מקום אחר; לטובת המדינה, בכך שזהו אחד האמצעים להגיע לגביית מס אמת. ההוראות שבסעיפים 235א עד 235ד לא באו לגרוע מחשיבותו של החיסיון הנ"ל, אלא הן עוד מוסיפות עליו, שכן אפילו מחובת הסודיות של עורך-דין ראה המחוקק לגרוע, ובלבד שהדבר יאפשר לו לקבל את המידע הדרוש לשומת מס הכנסה. משהורחבו הידיעות אשר פקיד השומה זכאי לקבלן, חובת הסודיות המוטלת עליו היא חשובה פי כמה וכמה."
5. חיסיון עורך-דין – לקוח בהלכה הפסוקה
5.1 עדות עורך-דין בבית-המשפט. ויתור על חיסיון
ב- ת"א 57324/99[301] התכחשה התובעת למסמך ויתור עליו חתמה. עורך-הדין שהחתימה על המסמך, העיד באשר לנסיבות בהן חתמה התובעת על המסמך.

התובעת טענה, כי עדותו של עורך-הדין אינה קבילה, בהיותה פוגעת בחיסיון עורך-דין – לקוח, שבין עורך-הדין לתובעת. לפי הטענה, בית-המשפט אינו רשאי להסתמך על המידע שמסר עורך-הדין, בהיותו מידע חסוי.

נפסק על-ידי בית-המשפט:

"אני סבורה כי החיסיון לא חל על בנסיבות החתימה של התובעת על מסמך הוויתור, ואם קיים חיסיון כזה, הרי שהתובעת ויתרה עליו.
25. כך, בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א) 44/79 אמני נ' חברת ספינות בע"מ, פ"ד מב(2) 382) נדונה טענה דומה, של תובע שביקש להתנער מהתחייבותו על-פי מסמך ויתור, בטענה שחתם עליו בלא שהבין את תוכנו. עורך-דינו ביקש להעיד, והתובע טען כי עדותו אינה קבילה, מטעמי חיסיון עורך-דין – לקוח.
בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע קבע, כי חיסיון קיים רק על דברים שנעשו ונאמרו תוך כוונה שישמרו בסוד. במסמך ויתור כגון המסמך דנן,' מקופלת לכאורה הוראת התובע לפרקליטו, או הרשאתו, להודיע לנתבעת כי הוא חתם על המסמכים לאחר שתוכנם הודע לו, ומשמעותם נהירה לו'.
לכן, מסמך הוויתור והמידע אודות נסיבות חתימתו אינם חסויים. לו הם היו חסויים, לא היה כל טעם בהחתמת התובעת על המסמך – חתימה שכל מטרתה היא שהבנק יוכל לדעת שהתובעת קיבלה את ההסבר הדרוש, וחתמה על המסמך מרצונה.
26. אף לו היה מדובר במסמך חסוי ובמידע חסוי, ניתן להסיק כי התובעת, שהעידה בעצמה על נסיבות החתימה, ויתרה על טענת החיסיון. מקובלים עלי עם כל הכבוד דברי בית-המשפט המחוזי בפסק-הדין הנ"ל, כי תובע המעיד כאמור' השמיט הוא עצמו יסוד הסודיות מנושאים אלה, ואם משום שבעקבות העדות הוא מוחזק מוותר על החיסיון' (עמ' 391 בפסק-הדין אמני הנ"ל).
27. סיכומה של נקודה זו – התובעת במסמך הוויתור, התחייבה שלא להתנגד למימוש המשכנתה. התובעת היתה מודעת לתוכן המסמך, כעולה מעדות בא-כוחה עורך-דין גרוס אשר החתים אותה עליו, ולאור חתימתה עליו – אין לקבל את תביעתה."

5.2 חיסיון בתחום הפלילי. דינו של מתמחה או עובד אחר של עורך-הדין
ב- ע"פ 670/80[302] עורך-דינו של המערער העיד כנגדו באישום של בידוי ראיות. המערער טוען כי עדותו לא היתה קבילה, ויש להתעלם ממנה בהיותה חסויה מכוח סעיף 48(א) לפקודת הראיות, וכן לפי סעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין.

נפסקה ההלכה, כי עניינים בתחום הפלילי לא יכולים להיחשב כעניינים הקשורים לשירות המקצועי, ולפיכך הם אינם בתחומו של חיסיון עורך-דין – לקוח. כן נקבע, כי ככל שמדובר באותו תחום של "קשר ענייני לשירות המקצועי", דינו של מתמחה או עובד אחר של עורך-הדין כדין עורך-הדין עצמו.

ובלשון פסק-הדין:

"ככל שמדובר באותו תחום של' קשר ענייני לשירות המקצועי', דינו של מתמחה או עובד אחר של עורך-הדין כדין עורך-הדין עצמו, וזאת לאור הסיפא של סעיף 48(א) הנ"ל. ואולם הדברים, אליהם התייחסה עדותו של עורך-הדין, הם במישור לגמרי אחר, ולא רק ששום קשר ענייני אין להם לשירות מקצועי שנותן עורך-דין – אלא הם נוגדים אותו ניגוד חמור. הדברים נסבו על הפצת מסמך מזוייף, בידוי ראיה והדחה בעדות, כשהמערער מנסה להפוך את עורך-הדין לשותפו בעבירות. ואיש לא יעלה על הדעת – ואני מוצא פגם בעצם הטיעון – כי עניינים שכאלה ייחשבו כעניינים שיש להם' קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוח'. העובדה, שהדברים נעשו בעת שמאמנו של המתמחה ייצג את המערער במשפטו, או שבמסגרת זו נתהדקה הידידות בין השניים, עדיין אינה משייכת את המעשים לתחום החסוי שבין עורך-הדין ללקוח. זהו תחום פלילי-עברייני גרידא, המצוי הרחק הרחק מזה שהתכוון המחוקק להגן עליו בדרך של חיסיון בין הלקוח לבין עורך-הדין ועובדיו."

5.3 האם קשר להונות את השלטונות הינו קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן?
ב- על"ע 17/86[303] עסקינן בעסקת מקרקעין שנעשתה בין לקוחותיה של המערערת, כקונים, לבין אדם אחר, כמוכר, הופקד בידי המערערת סכום כסף להבטחת תשלום מס שבח מקרקעין על-ידי המוכר. בעוד המערערת מטפלת בשומת מס שבח מקרקעין, אושר בבית-המשפט המחוזי הסכם פשרה, שהושג בין לקוחותיה של המערערת לבין המוכר, בלא ידיעת המערערת.

בהסכם הפשרה בוטלה עסקת מקרקעין, וניתנה הוראה למערערת להעביר את כספי הפיקדון לידי בא-כוח המוכר. לאחר שתנאי ההסכם הובאו לידיעת המערערת נוכחה היא לדעת, כי ההסכם נועד להונות את שלטונות המס ולקפח את שכרה, שכן התנאים שפורטו בו אינם אמיתיים והסכומים, הנקובים כתמורה עבור עסקת המקרקעין, אינם הסכומים ששולמו בפועל. המערערת תבעה מלקוחותיה את שכרה אגב הטלת עיקול על כספי הפיקדון שבידה. בתביעתה ציינה המערערת, כי הסכומים המוצהרים בהסכם הפשרה הם למראית עין.

המשיבה האשימה את המערערת בעבירות משמעת, בין היתר, בכך שעיכבה את כספי הפיקדון והפרה את חובת הסודיות והחיסיון על-פי סעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין. בית-הדין המשמעתי המחוזי הרשיע את המערערת, ובית-הדין המשמעתי הארצי אישר את ההרשעה. מכאן הערעור.

נפסק כי אין להרחיב את ההתייחסות למרחב תחום החיסיון המחייב בין עורך-דין ללקוחו, כי הוא נרחב למדי. לא ניתן לגרוס כי דברים הנאמרים על-ידי לקוח בקשר להגשת הסכם בדוי ולא נכון לאישורו של בית-המשפט, תוך מטרה להונות את שלטונות המס, "יש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוח"? הרי זה תרתי דסתרי. "שירות מקצועי" של עורך-דין ללקוח הוא ההפך מזה, והוא נועד להגיש ללקוח מיטב הייעוץ, הניסוח, הביצוע וכיוצא באלה בדרכים חוקיות, במקצועיות, בהגינות ובתום-לב. ואם נוכח עורך-הדין, כי הלקוח ביוזמתו עשוי או עלול לסטות מקו זה, חובתו היא להתריע על כך ולמנוע זאת ממנו.

"שירות מקצועי" של עורך-דין יכול שיתייחס לעבירות פליליות, אך זאת, כאשר העבירה כבר בוצעה, והעבריין מבקש מעורך-הדין שירות מקצועי בקשר לכך, כגון ייצוג בהליכים פליליים שננקטו נגדו. אך מקום שהעבריין מוסר לעורך-דין על כוונתו לבצע עבירה בעתיד, והוא אף נוהג כך, כי אז אין הלקוח מעוניין בכל שירות מקצועי מעורך-הדין, ואין זה מסוג הדברים שיש להם קשר לשירות מקצועי שניתן על-ידי עורך-דין.


5.4 חיסיון על מסמכים שנערכו בקשר עם השירות המקצועי
ב- ע"א 632/77[304] המערער היה יועץ משפטי של חברה בע"מ, שנתבקש להזמין דין וחשבון על המשיב, עורך-דין שהיה מיועד לשמש מנהל בחברה. המערער הזמין אצל מודיעין אזרחי דין וחשבון על המשיב, והעביר דין וחשבון זה למנהל הכללי של החברה. תוכן הדין וחשבון, שכלל כנראה ממצאים שליליים על המשיב, הגיע לידיעת המשיב, וזה הגיש תביעת נזיקין נגד המערער ונגד מודיעין אזרחי, בגין הוצאת לשון הרע.

הערעור נסב על שני צווים שניתנו במסגרת התביעה: אחד מורה למערער להשיב על שתי שאלות להן התנגד ואחד מורה למודיעין אזרחי לגלות למשיב שני מסמכים שהם, לטענתו, חסויים.

נקבע, כי השירות שנותן עורך-דין ללקוחו בייצוג משפטי אינו מתחיל עם הגשת המשפט כי אם בשלב מוקדם יותר. כן נקבע כי חיסיון לדברים ומסמכים שנמסרו בין עורך-דין ובין לקוחו או אדם מטעם לקוחו בעניינים שיש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוח. חיסיון זה הינו לטובת הלקוח, ולא עורך-הדין הוא שיכול לוותר על החיסיון. על-כן, אין לחייב את המערער להשיב על השאלות.

השאלות שנשאל המערער נגעו לדברים שמסר למרשו באשר למהימנות הדו"ח. בית-המשפט המחוזי לא ראה עניין זה כחוסה תחת חיסיון עורך-דין – לקוח, באשר הגשת חוות-דעת על אדם אינה מן הדברים הבאים בתחום השירות המקצועי של עורך-דין.

בית-המשפט העליון קבע, שחוות-הדעת באה כדי לבחון ספיקות של המנהל הכללי של החברה אם רצוי למנות את המשיב כמנהל, והיה ברור שאי-מינויו יגרום להתדיינות משפטית. התייעצות של לקוח עם עורך-דינו בתנאים אלה היא חלק מהשירות המקצועי שעורך-דין נותן ללקוחו, כבדיקת החומר לקראת משפט צפוי. השירות שנותן עורך-דין ללקוחו בייצוג משפטי אינו מתחיל עם הגשת המשפט כי אם בשלב מוקדם יותר, וכאשר מתקיימת התייעצות מוקדמת לקראת אפשרות של משפט צפוי גם התייעצות זו וכל עבודת ההכנה הן בגדר השירות המקצועי שעורך-דין מספק למרשו. זאת ועוד – גם אלמלא היה מדובר על תביעה צפויה, הרי שמדובר בייעוץ בעניינים משפטיים, ולראות בדברים שנאמרו כמתן חוות-דעת על אדם גרידא, הרי זה הוצאת הדברים מהקשרם. ייצוג לקוח לפני בית-משפט ומתן חוות-דעת בעניינים משפטיים הם בתחום השירות המקצועי של עורך-הדין. סעיף 48(א) לפקודת הראיות מקנה חיסיון לדברים ומסמכים שנמסרו בין עורך-דין ובין לקוחו או אדם מטעם לקוחו בעניינים שיש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוח. חיסיון זה הינו לטובת הלקוח, ולא עורך-הדין הוא שיכול לוותר על החיסיון. על-כן, אין לחייב את המערער להשיב על השאלות.

באשר לחיוב מודיעין אזרחי לגלות את יומן תיק החקירה ועדויות שונות שנגנבו במהלך החקירה על המשיב, קבע בית-המשפט כי אמנם יש חיסיון לגבי חומר שאסף פרקליט או מי שהפרקליט מינה לשם כך, כל עוד החומר נאסף לצורכי המשפט. כך כל עוד מדובר באותם הליכים. אלא שבמקרה זה מדובר הליכים שונים, ואין המדובר על צו גילוי המופנה לעורך-דין או ללקוחו שבשמו או עבורו הוזמן הדין וחשבון, כי אם על תביעה בגין הוצאת לשון הרע. בית-המשפט הורה כי יש לגלות המסמכים, אך זאת תוך התניה כי המשיב לא יעשה כל שימוש במסמכים למטרות אחרות מאשר ניהול המשפט שבו ניתן הגילוי, הוא משפט הנזיקין כנגד המערער ומודיעין אזרחי.

בית-המשפט השאיר בצריך עיון את השאלה אם יש מקום להקנות חסינות לחוקרים פרטיים, דוגמת זו הנתונה לעורכי-דין ולרופאים.


5.5 חשד בכנות תביעת החיסיון
ב- ע"א 407/73[305] נדון ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, אגב תביעה בנזיקין של המערער כנגד המשיבה, להכיר בחיסיון של חלק מהמסמכים שביקש המערער כי המשיבה תגלה.

בית-המשפט העליון קבע, כי לבית-המשפט שיקול-הדעת לעיין במסמך שלגביו נקבע החיסיון ולקבוע לפי מראה עיניו אם יש ממש בתביעת החיסיון. בית-המשפט יעשה כן כאשר מתעורר חשד בכנות תביעת החיסיון. משהוכר בחיסיון, הרי שזה גובר על זכות העיון של בעל הדין.

הערעור נדחה, בקביעה של בית-המשפט העליון כי מן הטעם שאין להגביל אדם באכיפת זכותו או בהגנתו במשפט, מכיר הדין בחיסיון מוחלט של מסמכים שהוכנו לצורך משפט, כשהליכים משפטיים היו תלויים ועומדים או אפילו צפויים, חיסיון הדוחה זכותו של בעל דין שכנגד לגילוי תוכנו של המסמך ולעיין בו.

5.6 הכנת מסמך לקראת הליך משפטי
ע"א 327/68[306] הינו ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, אגב תביעת ביטוח, שלא לאפשר למערערים לעיין במספר מסמכים לגביהם טוענים המשיבים כי הינם חסויים כדבר שהוחלפו בין עורך-דין ללקוחו וכחומר שהוכן לקראת המשפט. המסמכים שבמחלוקת היו דו"חות חקירה ומכתבים שנערכו על-ידי שמאים ומומחים מטעם המשיבים לשם חקירת התביעה על-פי הפוליסה ולפני הגשת התובענה לבית-המשפט.

בית-המשפט העליון קבע, כי שניים הם העקרונות המתנגשים בסוגיה זו: מחד גיסא, חשוב שמראשית המשפט יגלה כל צד את מלוא החומר שבידו, שלא יהא יריבו מופתע, יוכל להתכונן כהלכה ולא יוסתר ממנו דבר העשוי להוציא לאור את זכותו;, מאידך גיסא, חשוב לא פחות לשמור על סודיות הקשר בין עורך-דין ולקוחו, על-מנת להבטיח לאחרון שיקבל ייעוץ והגנה על זכויותיו ולא יחשוש שדברים שעברו בין השניים יתגלו לצד שכנגד ויהיו לו לרועץ.

במקרה זה נוצרו המסמכים בטרם הגשת התובענה ואף לפני שהחליטו המשיבים לדחות את תביעת המערערים לפי פוליסת הביטוח. ואולם, גם מסמכים שנולדו בשלב זה ראויים להיות חסויים, אם תתקבל הטענה שהוכנו למטרה (שאינה חייבת להיות היחידה), לשמש חומר לקבלת ייעוץ משפטי תוך צפיה, שאם תידחה תביעת המערערים יובא העניין לערכאות. נכון שאצל חברה לביטוח אין בדיקת התביעות אלא עניין שבשיגרה, ואין היא מסתיימת, ברובם הגדול של המקרים, בהליכים משפטיים. אך אין לומר שלעולם לא תיתכן סיטואציה בה יכלכל מבטח את חקירותיו מראש מתוך חשש שהחומר הנאסף על-ידי השמאים סופו להימסר לעורך-דין. כך המצב בעיקר, כאשר קיים חשד בכנות התביעה. בית-המשפט העליון אימץ את קביעת בית-המשפט המחוזי כי כך אכן היה במקרה דנן, והערעור נדחה.

5.7 מסמכים החוסים תחת חיסיון "מסמכים משפטיים"
ב- בר"ע 4999/95[307] נדונה בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שדחה את בקשת המערערת לעיין במסמכים שעסקו בהתייעצויות משפטיות של ועדה בין-משרדית עם יועצים משפטיים ועם הפרקליטות ומסמכים שהוכנו בתשובה לשאלות מבקר המדינה לצורך איסוף חומר על ידו.

בית-המשפט העליון דחה את הערעור ככל שזה נגע לזכות העיון במסמכים המשפטיים, אך קיבל את הערעור בנוגע למסמכים שהוכנו למען מבקרת המדינה, בקובעו הלכה כללית בנושא, כי מסמכים שנתקבלו על-ידי רשות ציבורית בכפוף לחסיונם של מסמכים מסויימים, וכן בכפוף ליכולתה של הרשות למלא תפקידה באופן תקין.

אף שהמערערים אינם טוענים שנפגעו מההחלטות השלטוניות אליהם נוגעים המסמכים, הרי שבהיעדר נימוקים כבדי משקל להצדקת טענת חיסיון, ראוי היה להימנע מטענה כזו ולאפשר עיון במסמכים.

ואולם, ככל שהדבר נוגע להתכתבויות עם היועצים המשפטיים, הרי אלה מהווים, בדרך-כלל, חומר פנימי או חלק מדיונים פנימיים, שאין להקנות זכות עיון בהם, וייתכן אולי אף לראות בהם כחוסים תחת חיסיון מסמכים משפטיים שהוחלפו בין עורך-דין ללקוח.

5.8 תכתובת פנימית וסעיף 9 לחוק חופש המידע
ב- בר"ע (י-ם) 2224/06[308] נקבע כי תכתובת פנימית חוסה תחת חיסיון עורך-דין לקוח וכדברי בית-המשפט:

"במהלך הדיון בפני בית-המשפט קמא ביום 8.1.06 ביקש בעלה של התובעת לעיין במסמכים הספציפיים הבאים: כרטיס מעצר, דו"חות חיפוש של השוטרות על גופה של המשיבה והתכתובת הפנימית שנזכרה במכתב הגילוי לגביה נטען לחיסיון. בתשובה לבקשה זו מסר בא-כוח המבקשים את שמה של השוטרת. אשר לדו"חות החיפוש על גופה של התובעת טען בא-כוח המבקשים כי אין בידי המבקשים מסמכים מעבר למה שגולה בבקשה. לעניין התכתובת הפנימית טען בא-כוח המבקשים, כי זו חסויה ממספר טעמים: ראשית, חל עליה חיסיון עורך-דין – לקוח בהתאם לסעיף 48 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. שנית, מדובר במסמכים שהוכנו לקראת משפט צפוי. שלישית, מדובר בתכתובת פנימית שחל עליה חיסיון לפי סעיף 9 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. לאור טיעונים אלה ביקש בא-כוח המבקשים לדחות את הבקשה למתן צו לגילוי ספציפי".

[265] רע"א 5806/06 עזבון המנוח נמירובסקי מיכאל ז"ל ואח' נ' אורי שימקו ואח', תק-על 2007(2) 4164.
[266] רע"א 3694/06 חביב נ' הלה הנדסה ואדריכלות בע"מ, תק-על 2006(3) 2306
(2006).
[267] בג"צ 744/97 גוזלן נ' השופט אמינוף, פ"ד נא(1) 355 (1997).
[268] עב' (ת"א-יפו) 6837/03 חיים גפן נ' בתי מלון מאוחדים בע"מ ואח', תק-עב 2006(4) 2526.
[269] ראה גם ב"ש 227/83 אליהו מירון ואח' נ' מדינת ישראל, פ"מ התשמ"ה(1) 62.
[270] י' קדמי, על הראיות (חלק שני) 921-922.
[271] ב"ש (י-ם) 227/83 מירון ואח', פ"מ התשמ"ה(א) 70.
[272] ב"ש (ת"א) 157/83 מנוסביץ, פ"מ התשמ"ג(ב) 470.
[273] א' הרנון, דיני ראיות (חלק שני) 100-101.
[274] י' קדמי, על הראיות (חלק שני) 930-931.
[275] נ' זלצמן "חיסיון התקשורת שבין עורך-דין ללקוח: ראיה חיונית להגנת נאשם כסייג לאבסולוטיות בהליך פלילי" ספר שמגר – מאמרים ב'.
[276] ע"א 407/73 גואנשיר נ' חברת החשמל, פ"ד כט(1) 171.
[277] בש"א (חי') 2707/07 מאיר בר-טל נ' אלביט מערכות בע"מ, תק-עב 2007(2) 7772.
[278] ע"א 44/61 רובינשטיין נ' מפעלי טכסטיל, פ"ד טו(2) 1599, 1601.
[279] בג"צ 744/97 גוזלן סיגל נ' השופט אמינוף, פ"ד נא(1) 360.
[280] על"א 17/86 פלונית נ' לשכת עורכי-הדין, פ"ד מא(4) 779.
[281] ב"ש (י-ם) 227/83 מירון ואח', פ"מ התשמ"ה(א) 76.
[282] ב"ש (י-ם) 227/83 מירון ואח', פ"מ התשמ"ה(א) 76.
[283] ע"א 632/77 מוסקונה נ' מאור, פ"ד לב(2) 323.
[284] על"א 17/86 פלונית נ' לשכת עורכי-הדין, פ"ד מא(4) 779; ע"פ 236/88 איזמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 485.
[285] ע"א 44/61 רובינשטיין נ' מפעלי טכסטיל נצרת, פ"ד טו(2) 1599, 1602.
[286] ע"א 442/81 גרומט נ' סרוסי, פ"ד לו(4) 221.
[287] ת"א (ב"ש) 44/79 אמני, פ"מ התשמ"ב(ב) 391.
[288] ת"פ (ת"א) 6089/84 ליפסקי, פ"מ התשמ"ו(א) 372.
[289] ע"פ 670/80 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 392.
[290] בג"צ 744/97 גוזלן סיגל נ' השופט אמינוף, פ"ד נא(1) 355.
[291] ב"ש (מחוזי – י-ם) 227/83 מירון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו.
[292] בש"א (י-ם) 2472/07 רמי בביאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-של 2007(2) 7805.
[293] בש"א (י-ם) 1468/06 שליסל גורל הדס, עורך-דין נ' דייויס יונתן, עורך-דין, תק-עב 2007(1) 1223.
[294] בעל"ע 17/85 עורך-דין פלונית נ' לשכת עורכי-הדין, פ"ד מא(4) 770.
[295] ת"א (י-ם) 1519/97 בן ציון שיפטן נ' דוד קירשנבאום, תק-מח 2000(3) 10561.
[296] לסדרי הדיון בהליך לפי סעיף 235ד לפקודת מס הכנסה – ראה: ב"ש (ת"א) 1529/83 ישראלי ואח', פ"מ התשמ"ו(ג) 274.
[297] י' קדמי, על הראיות (חלק שני) 962.
[298] ב"ש (י-ם) 458/82 סניורה, פ"מ התשמ"ג(ב) 242.
[299] ב"ש (ת"א) 1529/83 ישראלי ואח', פ"מ התשמ"ו(ג) 274.
[300] בג"צ 207/70 רות יהלומי נ' שר האוצר ו- שלמה יהלומי, פ"ד כה(1) 126.
[301] ת"א (ת"א-יפו) 57324/99 לויאן שרה נ' בנק כרמל, תק-של 2002(2) 260.
[302] ע"פ 670/80 אבו-חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 681.
[303] על"ע 17/86 עורך-דין פלונית נ' לשכת עורכי-הדין, פ"ד מא(4) 770.
[304] ע"א 632/77 מוסקונה נ' מאור, פ"ד לב(2) 321.
[305] ע"א 407/73 גואנשיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כט(1) 169.
[306] ע"א 327/68 זינגר נ' ביינון, פ"ד כב(2) 602.
[307] בר"ע 4999/95 AIBERICI INTERNATIONI נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 39.
[308] בר"ע (י-ם) 2224/06 דודו מזרחי ואח' נ' אילה בן גביר, תק-מח 2007(1) 5831.