החיסיון בהליך גישור

סעיף 79ג לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן:

"79ג. גישור (תיקון: התשנ"ב, התשס"א(3))
(א) בסעיף זה, "גישור" – הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה ליישוב הסכסוך, מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו.
"הסדר גישור" – הסכם בין בעלי הדין על יישוב סכסוך שביניהם שהושג בסיומו של הליך גישור;
"מגשר" – מי שתפקידו לסייע בידי בעלי הדין להגיע להסכמה על יישוב סכסוך שביניהם בהליך גישור בדרך של ניהול משא-ומתן חופשי.
(ב) בית-המשפט רשאי, בהסכמת בעלי הדין, להעביר תובענה לגישור;
(ג) בהליך הגישור רשאי מגשר להיוועד עם בעלי הדין, יחד או לחוד, ועם כל מי שקשור לסכסוך; ורשאי הוא להיפגש עם בעל דין, בהסכמתו, בלי עורך-דינו.
(ד) דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי.
(ה) העביר בית-המשפט עניין לגישור, יעכב את ההליכים שלפניו לתקופה שיקבע, ורשאי הוא להאריך את התקופה בהסכמת בעלי הדין.
(ו) לא הגיעו בעלי הדין להסדר גישור עד תום התקופה האמורה בסעיף-קטן (ה), יחודשו ההליכים בבית-המשפט; אולם רשאי בית-המשפט, על-פי בקשה של המגשר או של בעל דין, לחדשם בכל עת לפני תום התקופה האמורה.
(ז) הגיעו בעלי הדין להסדר גישור, יודיע על כך המגשר לבית-המשפט, ובית-המשפט יהיה רשאי ליתן להסדר תוקף של פסק-דין.
(ח) הגיעו צדדים לסכסוך להסכמה על יישוב הסכסוך שביניהם בגישור שנערך לפי חוק זה, רשאי בית-המשפט המוסמך לדון בתובענה נושא הסכסוך לתת להסדר הגישור שהושג ביניהם תוקף של פסק-דין, אף אם לא הוגשה תובענה באותו סכסוך."

סעיף 79ג(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע כי מטרתו של הליך הגישור הוא "כדי להביאם לידי הסכמה ליישוב הסכסוך, מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו". תפקידו של המגשר, מוגדר באותו סעיף כ "מי שתפקידו לסייע בידי בעלי הדין להגיע להסכמה על יישוב סכסוך שביניהם בהליך גישור בדרך של ניהול משא-ומתן חופשי".

סעיף 79ג(ב) לחוק הנ"ל קובע כי הדרך להגיע לגישור יכול שתהא ביוזמת הצדדים או ביוזמת בית-המשפט.

למגשר הוקנו סמכויות וכוחות, מעבר למקובל בהליך המשפטי. שופט חייב לדון ולשמוע את שני הצדדים. לעומת זאת, מגשר פטור מחובה זו, וזאת כדי להגיע לסיום הגישור באופן מוצלח כאמור בסעיף 79ג(ג) לחוק בתי-המשפט.

בעניינו חשוב הוא סעיף 79ג(ד) לחוק הנ"ל הקובע כי "דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי". סעיף זה, מגביל את בתי-המשפט בשמיעת ראיות, מעידה עד כמה היה חשוב למחוקק לאפשר הליכי גישור פתוחים וענייניים, מבלי שצד יחשוש מכך שמה שאמר בפני המגשר ייחשף בהליך השיפוטי, אם הגישור לא יעלה יפה.

על-כן, מדיניות המחוקק היא עידוד הגישור וחיסיון האמור בו, אף בפני בית-המשפט, מתוך תקווה כי בדרך זו ייקל על הצדדים להגיע לעמק השווה בפני המגשר.

משילובן של הסמכות המגשר לשוחח עם כל צד בנפרד מצד אחד ואי-גילוי הדברים שנאמרים בגישור לבית-המשפט מצד שני, הם חלק מכוחותיו של המגשר להבין את הצדדים באופן עמוק ובלתי-אמצעי, דבר המקל על המגשר להביא הצדדים ליד הסכמה ובלא החלטה שיפוטית.

ב- רע"א 2235/04[63] השאלה האם מסמכים שהוכנו לצורך יישובה של המחלוקת בין הצדדים מחוץ לבית-המשפט חוסה תחת החיסיון? בית-המשפט במקרה דנן קבע כדלקמן:

"מסמכים שהוכנו לצורך יישובה של מחלוקת בין צדדים מחוץ לבית-המשפט
14. מושכלות ראשונים הם כי ניהול משפט איננו הנתיב היחידי ליישוב מחלוקת בין בעלי דין. מעת שנוצרה יריבות בין צדדים, ישנן דרכים שונות ומגוונות להביאה לידי פתרון ויישוב – ובהן – ניהול משא-ומתן בין צדדים לצורך גיבוש הסדר פשרה, הליך גישור או הליך פישור המנוהל ביד צד שלישי בחסות בית-המשפט (סעיף 79ג לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984) או הליך בוררות בהתאם לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (א' דויטש, פישור – הענק המתעורר (תשנ"ט) 15-18; ס' אוטולנגי "פתרון סכסוכים בדרכים חלופיות" ספר השנה של המשפט בישראל (תשנ"ב-תשנ"ג) 535).
15. קיים אינטרס חברתי מובהק בעידוד הפנייתם של בעלי דין ליישוב מחלוקות מחוץ לכותלי בית-המשפט. ערוצים חלופיים ליישוב סכסוכים מקדמים את תחושת עשיית הצדק אצל בעלי הדין, המגיעים לפתרון המחלוקת בדרך מוסכמת, גם אם תוך ויתורים הדדיים מסויימים; פעמים רבות הליכים חלופיים להליך שיפוטי הינם יעילים יותר ועלותם נמוכה יותר; הם משחררים את בתי-המשפט הכורעים תחת עומס ההליכים מדיונים ארוכים ומורכבים שעלותם כבדה בזמן ובממון (דו"ח הוועדה לבדיקת מבנה בתי-המשפט הרגילים בישראל (תשנ"ז) 96-105; הצעת חוק בתי-המשפט (מס' 15), התשנ"א-1991, ה"ח 319, 322-323; מ' בורונובסקי, ר' לחמן "ישימות הבוררות, כמנגנון להקלה בעומס על מערכת בתי-המשפט בישראל", הפרקליט מ (תשנ"ב) 269; בורונובסקי, לחמן "חלופות לפתרון סכסוכים – הנטיה וגורמיה", עיוני משפט יח (תשנ"ד) 591). בראיה כוללת, למעבר מהתדיינות שיפוטית לערוצים חלופיים ליישוב מחלוקות ישנה חשיבות מרובה, והמשפט בעידן המודרני מעודד מעבר זה כאמצעי לקדם אינטרסים חשובים של החברה ושל הפרט...
חיסיון חומר שהוכן לצורך הליך חלופי ליישוב סכסוך
17. עצם אי-קבילותו של מסמך שהוכן לצורך הליך חלופי ליישוב מחלוקת עדיין אין פירושו כי הוא חסוי מפני גילויו לצד שכנגד.
'אי-קבילות לחוד וחיסיון לחוד. אי-קבילותו של מסמך כראיה אינו מונע גילויו של המסמך... אי-קבילות נועד למנוע מבית-המשפט מלבסס ממצא על אותה ראיה. אי-גילוי בשל חיסיון נועד למנוע מבעל דין מלעיין במסמך. לעיתים, יש ערך רב לצד לעיין במסמך גם אם אין הוא רשאי להגישו בשל אי-קבילותו. על-כן, הגישה המקובלת הינה כי אי-קבילותו של מסמך אין בו, כשלעצמו, לחסנו בפני גילוי.' (המשנה לנשיא ברק בפרשת אזולאי, (רע"א 66546/94 בנק איגוד נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, פסקה 17)
לאור אבחנה זו, מתבקשת בחינה מה דינם במשפט של מסמכים שהוכנו על-ידי צד למחלוקת לצורכיו הפנימיים לקראת הליך חלופי ליישוב המחלוקת, ואשר לא הועברו בשעתו לעיונו של הצד שכנגד. האם במשפט המתנהל מאוחר יותר בין הצדדים יחול עליהם חיסיון, בנוסף לאי-קבילותם באותו הליך?
החיסיון החל על חומר הכנה שהכין צד לצורך משפט או משפט צפוי חל, על-פי הרציונל שלו ותכליותיו, גם על חומר הכנה שנועד לשמש בהליך חלופי ליישוב מחלוקת מחוץ לבית-המשפט. מספר טעמים לכך:
א. זהות התכליות והשיקולים הנוגדים: קיים דמיון, אם לא זהות מוחלטת, בין התכליות, השיקולים והאיזונים העומדים ביסוד חיסיון חומר הכנה המיועד למשפט, לבין אלה הפועלים לקביעת מעמדו של חומר הכנה שנועד להליך חלופי ליישוב הסכסוך. חשיבות מתן ההגנה ראויה לאוטונומיה האישית של צד למחלוקת להכין ולגבש באין מפריע את עמדתו לצורך התדיינות עם יריבו קיימת במידה זהה בכל המערכות ליישוב סכסוכים. בלא מתן הגנה כזו, תקופח יכולתם של מתדיינים לגבש את עמדתם ולהציגה בצורה מלאה ומושכלת בבירור המחלוקת. הצורה והלבוש הניתנים להליך ההתדיינות אינם מעלים ואינם מורידים לעניין חשיבותו של ערך זה. אין כל קו מבדיל לעניין זה בין הכנה למשפט לבין הכנה למשא-ומתן לפשרה, להליך גישור או פישור, או דיון בבוררות. הרציונל העומד בבסיס חיסיונו של חומר כזה הינו משותף לכל מערכות יישוב הסכסוכים, ומשמעותו היא כי חשיבות ההגנה הניתנת לבעל דין להכין את עמדתו לצורך התדיינות עם יריבו גוברת בעיני המשפט אף על חובת הגילוי הקיימת דרך-כלל לצורך חשיפת האמת. יוצא, איפוא, כי החיסיון המוכר לעניין חומר הכנה הנאסף לצורך משפט מתרחב באופן טבעי גם למנגנונים חלופיים ליישוב סכסוכים.
ב. עידוד ותמריץ להיזקקות למנגנונים חלופיים ליישוב סכסוכים: יצירת אבחנה מהותית בין חיסיון הניתן לחומר הכנה למשפט, לבין חומר הכנה שנועד לשמש מנגנון יישוב מחלוקת חלופי, עלול לפגוע קשות בתמריץ הראוי של הציבור להיזקק למהלכים חלופיים למשפט. אם ידע צד למחלוקת כי חומר הכנה שהכין לצורך פשרה שנכשלה עשוי לעמוד לעיון הצד שכנגד במשפט שבא בעקבות משא-ומתן שהתנהל, עלול להיות לכך תמריץ שלילי לבעלי דין להיזקק להליך משא-ומתן; לחילופין, הדבר עלול להביא לכך כי ניהול הליך חלופי כאמור לא ילווה בחומר הכנה בכתב, מחשש כי הוא עלול להיחשף בפני היריב בהליך שיפוטי מאוחר יותר. אפשרות כזו עלולה לפגוע ברמת ההכנה של בעל דין בהליך החלופי כאמור, והדיון בו עלול להיפגע באיכותו, ברמתו, ובסיכויי הצלחתו. מבחינה זו, הגבלת החיסיון רק לחומר הכנה למשפט עומדת בניגוד לאינטרס ציבורי מובהק המבקש לעודד מהלכים לפתרון מחלוקות מחוץ לבית-המשפט. על רקע זה נטען בעבר בהקשר לסעיף 79ג(ד) לחוק בתי-המשפט כי ראוי להכיר בחומר הכנה לקראת הליך פישור כמוגן בחיסיון ראייתי (סטי, שם, עמ' 104).
ג. טשטוש תחומים בין חומר הכנה להליך חלופי לבין חומר הכנה למשפט: לא אחת, ישנו טשטוש תחומים בין חומר הכנה הנאסף לצורך גיבוש עמדה בהליך יישוב מחלוקת חלופי, לבין חומר הכנה הנאסף לצורך משפט, והאבחנה ביניהם קשה ומלאכותית. דרך שגרה, חומר שבעל דין מכין לצורכיו במסגרת משא-ומתן לפשרה, או הליך גישור או פישור, יהיה זהה או דומה לחומר הנדרש לביסוס עמדתו במשפט הנפתח מאוחר יותר, מקום שההליך החלופי נכשל. אין היגיון וטעם לפרוש חיסיון על חומר הנאסף לצורך משפט, ולמנוע מבעל דין חיסיון זה על אותו חומר עצמו, בהיותו מיועד בתחילת מהלכי ההתדיינות למנגנון יישוב הסכסוך החלופי. גם בעת ניהול המשפט גופו, לא אחת משתלבים מאמצי פשרה, גישור או פישור אל תוך מהלכי המשפט, לעיתים הם מסתיימים בהצלחה, ולעיתים נכשלים, והליכי המשפט נמשכים במתכונת שיפוטית רגילה. יצירת אבחנה מהותית בין חומר הכנה המיועד למשפט גופו הנהנה מחיסיון, לבין חומר הנאסף לצורך הליך חלופי, המעורב ושזור במשפט, שאינו נהנה מחיסיון, עלולה להימצא הרסנית גם למאמצי השגת הסדר מוסכם אגב המשפט. קשה למצוא טעם רציונלי לאבחנה כזו ביחס לחומר הכנה שנאסף על-ידי צד להתדיינות, בין לצורך משפט, ובין לצורך יישוב המחלוקת בדרך חלופית למשפט.
במישור החיסיון הראייתי, האבחנה בין חומר הכנה לצורך משפט לבין חומר הכנה לצורך הליך חלופי ליישוב המחלוקת אינה יכולה להתקבל, איפוא. היא עומדת בסתירה לרציונל הבסיסי המשותף העומד ביסוד הערך השואף להגן על חירותו של בעל דין להכין ולגבש את עמדתו לצורך הליך הכרעה בינו לבין יריבו, יהא אשר יהא אופי מנגנון ההכרעה שנבחר; היא עומדת בסתירה למדיניות הציבורית המבקשת לעודד הליכי יישוב מחלוקות בדרכים חלופיות למשפט; היא עלולה להבחין שלא כדין בין חומר הכנה למשפט לבין חומר הכנה לצורך הליך חלופי, מקום שהליכי המשפט וההליך החלופי מעורבים ומשולבים אלה באלה עד לבלי הפרד. מסקנתי היא, איפוא, כי החיסיון החל על חומר הכנה במשפט מתפרש גם על חומר הכנה לצורך דרכים חלופיות ליישוב מחלוקות בין בעלי דין.
התנאים להחלת חיסיון על חומר הכנה לצורך הליך חלופי ליישוב מחלוקת
18. החיסיון הניתן לחומר הכנה לצורך הליך חלופי ליישוב מחלוקת נגזר כענף מהחיסיון הנתון לחומר הכנה לצורך משפט. נובע מכך כי התנאים להחלת החיסיון בשני המצבים דומים בטיבם זה לזה. אלה התנאים לחיסיון בהליך חלופי:
ראשית, על-פי מבחן "הצפיות", החיסיון על חומר הכנה לצורך הליך יישוב חלופי יחול לא רק על חומר שהוכן שעה שההליך היה תלוי ועומד בפועל, אלא גם מקום שבעת הכנתו של החומר היה צפי של ממש כי אותו הליך אכן יתקיים. אמנם, שלא כהליך משפטי, המנוהל במתכונת דיונית מובנית, הליכים חלופיים ליישוב מחלוקות עשויים ללבוש צורות מגוונות, והם מתאפיינים מעצם טיבם ביתר גמישות, ובמימד של אי-פורמליות. עובדה זו יוצרת קושי כפול: ראשית, בעצם איתורו של "הליך" ליישובה של מחלוקת, ושנית, בבחינת הצפי לקיומו. היבטים אלה יש לבחון ממקרה למקרה, על-פי נסיבותיו. עם זאת, כאבן בוחן לקיומו של "הליך" ליישוב המחלוקת ישמשו הוכחת קיומה של מחלוקת אמיתית בין הצדדים בשלב הכנת החומר, ומידת הכנות והרצינות המתלווים למגעים בין הצדדים החלוקים...
שנית, בדומה לחיסיון על חומר הכנה למשפט, נדרש גם בענייננו, כי המטרה הדומיננטית להכנת החומר היתה לשמש את בעל הדין לצורך הליך חלופי ליישוב המחלוקת, בין אגב מהלכו של ההליך ובין תוך צפי לקיומו. חומר שעיקר מטרתו לא נועדה לתכלית זו, אלא כוּונה למטרה אחרת, לא יחסה בצל החיסיון. לצורך העניין, החיסיון יחול בין אם החומר הוכן לצורך הליך חלופי נתון ובין אם לאחר מכן הצדדים בחרו בהליך חלופי אחר, שגם תכליתו היא יישוב המחלוקת בדרך מוסכמת.
שלישית, כדרכם של מרבית החיסיונות, בין הסטטוטוריים ובין ההלכתיים, ייתכנו מצבים חריגים שבהם אינטרס ציבורי רב משקל עשוי לגבור על ערך החיסיון ההלכתי ולהצדיק גילויו של החומר החסוי. אין מקום להיכנס לפרטי תנאי זה, מאחר שהוא אינו רלבנטי לנסיבות עניין זה...
סוף דבר
22. חיסיון חומר שהוכן לקראת הליך משפטי וחיסיון חומר שהוכן לצורך הליך חלופי ליישוב מחלוקת בין צדדים נשענים על אותם אדנים מהותיים, חותרים להשגת אותן תכליות, ונובעים מאותם ערכים מוגנים. הם בבחינת שני ענפים הצומחים מאותו גזע, המבקש לתת הגנה לאוטונומיה של הפרט להכין חומר ומסמכים הנדרשים לביסוס עמדתו במשפט או בהליך חלופי ליישוב המחלוקת בלא חשיפתו לבעל הדין היריב. הערך המוגן הטבוע בהגנה זו גובר על כלל הגילוי במשפט, והוא אמור לחול על צד המכין את עמדתו לצורך התדיינות, בלי שים-לב למתכונת ההתדיינות הנבחרת על-ידי הצדדים..."
ב- עא"ח 1018/02[64] נדונה בקשה לפסילת שופט אשר נחשף, עקב טעות של מזכירות בית-הדין, להסכם פשרה שגובש במהלך הגישור שהתקיים בין הצדדים, אך לא נחתם בסופו של יום. באותו עניין נפסק מפי כב' הנשיא השופט אדלר:

"בשולי הדברים יצויין, כי סעיף 79ג(ד) לחוק בתי-המשפט מנוסח, לכאורה, ככלל ראייתי של אי-קבילות, להבדיל מהוראה הקובעת חיסיון. את השאלה האם ראוי לפרש סעיף זה כיוצר חיסיון – מוחלט או יחסי – ולקבוע מיהו בעליו, אני מעדיף להשאיר לעת מצוא. לעת עתה אסתפק בכך שאומר, כי יש להקפיד על כך, שבתיק בית-הדין לא ימצאו מסמכים שמקורם בהליך הגישור. ואם השתרבבו לתיק בית-הדין בטעות, אין השופט היושב בדין רשאי לעיין בהם. ככל שהמגשר מנהל תיק מסמכים ובו פרוטוקולים מישיבות הגישורים ומסמכים ורשימות הנוגעים להליך, יעשה כן בנפרד מתיק בית-הדין. במצב דברים בו חברי המותב נחשפו למסמך מהליך הגישור, יערכו תרשומת בתיק בית-הדין על הוצאת המסמך מן התיק, ויציינו אם קראו בו אם לאו."
ב- בש"א (עפ') 548/06[65] הנתבעים שכנגד העלו בתגובתם טענת חיסיון של הליכי הגישור לאור הוראות סעיף 79ג(ד) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984.

כב' השופטת ג'אדה בסול בקבלה את טענת החיסיון קובעת כדלקמן:

"סעיף 79ג(ד) לחוק בתי-המשפט איננו מסוייג להליך גישור שלא צלח והוא מתייחס לפרטים שהוחלפו בכל הליך גישור, תכליתו הוא עידוד הפשרות וניהול המשא-ומתן בין הצדדים, עיקרון שהינו בעל חשיבות רבה שפגיעה בו עלולה לחסום מתדיינים עתידיים מלנהל הליך גישור.
הסכם הגישור עצמו איננו חסוי, הוא מבטא את הסכמות הצדדים שהושגו, פרשנות ההסכם תיעשה מנוסח ההסכם עצמו או מנסיבות וראיות חיצוניות מהם ניתן ללמוד על אומד-דעת הצדדים.
יחד עם זאת, אין בכך כדי לבטל או לאיין את אותו חיסיון החל על הליכי הגישור ולאפשר חשיפה של פרטים שהוחלפו במסגרת אותו הליך.
מכאן, שהפרטים שנתבקשו אודות הליכי הגישור, חסויים ואין לחייב את הנתבעים שכנגד לגלותם."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 72677/04[66] קבע כב' השופט מאיר יפרח כי הדברים שהוחלפו במסגרת הליך הגישור חוסים הם בצל החיסיון וכדבריו באותה פרשה:

"גוף המחלוקת: חיסיון דברים שהוחלפו בגישור
סעיפים 22-26 לכתב התביעה המתוקן, מרמזים על דברים שאירעו תוך כדי גישור (ולפחות במהלך משא-ומתן). המשיבה טוענת כי דין החיסיון אינו תופס טענות אלה וכי היא רשאית להעלותם בתביעתה. היא נסמכת על כך שבעת נקיטת הליך הגישור, לא היו המבקשים בעלי דין בתובענה כלשהי. הליך הגישור ננקט במסגרת תובענה שהוגשה על-ידי פלוני נגד המשיבה בלבד. סעיף 79ג לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 ותקנות בתי-המשפט (גישור), התשנ"ג-1993, כמו גם ההסכם המצוי בין בעלי הדין לבין המגשר, שבתוספת לתקנות, חלים רק שעה שבית-המשפט העביר סכסוך לגישור. בפרשתנו, כך טוענת המשיבה, לא היו המבקשים צד לכל הליך משפטי שהוא. על-כן, לא הועבר לגישור הליך משפטי הנוגע למבקשים ומכאן, שאין הם זכאים לדרוש החלת חיסיון כלשהו לגבי דברים שהוחלפו במסגרת הגישור.
סבורני כי עמדת המשיבה מיוסדת על אדנים פורמליסטיים גרידא. היא נאחזת בלשון החוק והתקנות. ברם, לשון החוק והתקנות היא אמנם נקודת מוצא, אך לא בהכרח נקודת סיום. ההכרעה לטעמי צריך שתהא מהותית, לא פורמליסטית. מטרת החוק והתקנות, היא לעודד את בעלי הדין להיזקק לדרכי יישוב סכסוך שהן חלופיות לדרך ה"רגילה". בפרשת שירי (רע"א 2235/04 בנק דיסקונט נ' שירי, תק-על 2006(2) 4466) מצינו דברים כהאי לישנא:
'קיים אינטרס חברתי מובהק בעידוד הפנייתם של בעלי דין ליישוב מחלוקות מחוץ לכותלי בית-המשפט. ערוצים חלופיים ליישוב סכסוכים מקדמים את תחושת עשיית הצדק אצל בעלי הדין, המגיעים לפתרון המחלוקת בדרך מוסכמת, גם אם תוך ויתורים הדדיים מסויימים; פעמים רבות הליכים חלופיים להליך שיפוטי הינם יעילים יותר ועלותם נמוכה יותר; הם משחררים את בתי-המשפט הכורעים תחת עומס ההליכים מדיונים ארוכים ומורכבים שעלותם כבדה בזמן ובממון ... בראיה כוללת, למעבר מהתדיינות שיפוטית לערוצים חלופיים ליישוב מחלוקות ישנה חשיבות מרובה, והמשפט בעידן המודרני מעודד מעבר זה כאמצעי לקדם אינטרסים חשובים של החברה ושל הפרט...'
כל שהוחלף במסגרת הליך הגישור, בין בעלי הדין לבין עצמם וביניהם לבין המגשר, בין בעל-פה ובין בכתב, חסוי הוא וחסין מגילוי וליתר דיוק: אסור בגילוי. דין אחד להליך גישור שננקט עובר להגשתה של תובענה לבית-המשפט ולהליך גישור שננקט במסגרת התדיינות בבית-המשפט. לזה ואף לזה מוענק חיסיון. החיסיון הרחב (הן מבחינת תוכנו והן מבחינת היקף התפרסותו), יתרום לביצור הליכי הגישור, לחיזוק מעמדם ולביסוס אמון הציבור בדרך זו כדרך ראשונה במעלה לשם ניסיון להסדרת מחלוקות וליישוב סכסוכים.
לא נמצא לי כל טעם טוב לערוך הבחנה בין הליך גישור שננקט לפני פניה לערכאות לבין הליך גישור שננקט לאחר פניה לערכאות, כך שהאחד יחסה תחת חיסיון והאחר – לא. אף המשיבה לא הביאה בפניי כל טעם מהותי וענייני לעריכת הבחנה מעין זו. הנימוק הפורמלי עליו נסמכה היא, אין בו ממש, כאמור. מסקנתי בדבר היקף החיסיון מתחזקת לאור סעיף 79ג(ח) לחוק בתי-המשפט, המסמיך את בית-המשפט לאשר הסדר גישור שנערך עובר לפנייה לערכאות. הוראה זו מכירה איפוא בכך שיש ויינקטו הליכי גישור בטרם יובא סכסוך לבית-המשפט. ואם דבר זה אפשרי הוא, מדוע לא תהא תחולה לדין החיסיון על גישור מעין זה, אף אם לא צלח? ומעל כל אלה ניצבת הוראת סעיף 79ג(ד) לחוק בתי-המשפט, לפיה 'דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי'. הוראה זו אינה מייחדת את החיסיון לגישור שנערך לאחר הגשת תביעה. היפוכו של דבר. לשון ההוראה היא כל-חובקת. מטרת ההוראה צריך שתיגזר ממטרת הגישור בכללותו, כפי שנתבאר לעיל. השאלה היא, למעשה, האם נתקיים הליך של גישור. אף המשיבה איננה חולקת על קיום הליך זה. אות היא כי כל שהוחלף במסגרת הגישור – חסוי הוא ואסור בגילוי.
אשר-על-כן, מסקנתי בעניין שבפנינו היא כי סעיפים 22-26 לכתב התביעה המתוקן, דינם להימחק, לפי שהם מפרים את החיסיון החל על דברים שהוחלפו במסגרת גישור."
ב- בע"מ 8579/05[67] נפסק מפי כב' השופטת ע' ארבל:

"1. הצדדים נשואים זה לזה החל משנת 1980. בשל סכסוך שהתגלע בין הצדדים הגיש המשיב ביום 12.1.01 תביעה לבית-המשפט לענייני משפחה בענייני רכוש. במהלך שנת 2001 פנו הצדדים לגישור. מטרת פנייתם שנויה במחלוקת בין הצדדים. לטענת המבקשת דובר בגישור לצורכי חלוקת רכוש, בעוד שהמשיב טען כי דובר בהליך שנועד להשגת שלום בית. משלא צלח הגישור חודש הדיון בתובענה. בתצהיר עדות ראשית שהגיש המשיב לבית-המשפט התייחס המשיב להליך הגישור, והצהיר כי מטרתו היתה השגת שלום בית. בעקבות תצהיר זה ביקשה המבקשת למסור לבית-המשפט לענייני משפחה פרטים ומסמכים הנוגעים להליך הגישור בין הצדדים. במהלך הדיון בבקשה נשאל המשיב על-ידי בא-כוח המבקשת אם הוא מוכן להסיר את הסודיות מהליך הגישור, והוא השיב כי אין לו מה להסתיר. עם זאת, לאחר שהתייעץ עם בא-כוחו חזר בו וסירב לחשוף את הליך הגישור.
2. בית-המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת המבקשת להסיר את החיסיון מהליך הגישור, וציין כי ניתן לבחון את השאלה האם היה שלום בית בין הצדדים על-פי התנהגות הצדדים באותה עת. המבקשת הגישה על החלטה זו בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי, אשר החליט לדון בבקשה כבערעור ודחה את הערעור. בית-המשפט המחוזי ציין את סעיף 79ג(ד) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, הקובע כי 'דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי'. באשר לטענת המבקשת כי על הליך הגישור לא חל חיסיון שכן לא נחתם הסכם גישור בין הצדדים, הביא בית-המשפט את תקנה 3(ו) לתקנות בתי-המשפט (גישור), התשנ"ג-1993 הקובעת כי על הצדדים לגישור יחול הסכם מצוי שנוסחו מובא בתוספת, זולת אם הסכימו ביניהם בכתב אחרת. סעיף 2 להסכם המצוי קובע את התחייבותם של בעלי הדין שלא להזמין את המגשר למסור עדות או להציג מסמכים בכל עניין שהועלה בהליך הגישור. משכך הגיע בית-המשפט למסקנה כי על הליך הגישור בין הצדדים אכן חל חיסיון. בית-המשפט המחוזי בחן האם ויתר המשיב על חיסיון זה, בין על-ידי הבאת פרטים על הליך הגישור בתצהירו, ובין על-ידי תשובתו בדיון שאין לו מה להסתיר. בית-המשפט הגיע למסקנה כי בכך לא ויתר המשיב על חיסיון הליך הגישור בין הצדדים, והעיר כי מן הראוי שויתור על חיסיון כזה יהא מכוון ולא אקראי, וזאת על-מנת לשמור על אמון הצדדים בהליך הגישור.
3. טענתה העיקרית של המבקשת בבקשת רשות ערעור זו היא כי גם אם באופן עקרוני ראוי שהליך הגישור יהיה סודי, יש לסייג סודיות זו כאשר מחליט אחד הצדדים לחשוף פרטים מההליך. כמו-כן, לטענתה השאלה מה היתה מהות ההליך (ובמקרה זה האם עסק בשלום בית, גירושין או חלוקת רכוש) אינה מוגנת בחיסיון.
4. דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה בה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). יתרה מכך אני סבורה כי צדקו הערכאות דלמטה בהחלטותיהן. בית-המשפט המחוזי הביא ופירט את הוראות החוק המטילות חיסיון על הליך הגישור. כמו-כן סבר כי המשיב לא ויתר על חיסיון זה. בקביעה זו אין מקום להתערב, וודאי שלא במסגרת ערעור בגלגול שלישי. באשר למהות ההליך, בנסיבות העניין אני סבורה כי אף שאלה זו מוגנת בחיסיון שניתן להליך הגישור כולו. מסקנה זו נובעת מתכלית החיסיון שהינה שמירה על הפתיחות בין הצדדים במהלך הגישור, ללא צורך לחשוש כי דברים שיאמרו במסגרת ההליך ישמשו לאחר מכן כנגד אומרם בהליך משפטי. כאשר מדובר בבני זוג המסוכסכים ביניהם עולה החשש כי אחד הצדדים או שניהם לא יאותו לדון באפשרות לשלום בית במסגרת הליך הגישור, אם יחששו כי העובדה שהסכימו לדון על שלום בית תיחשף מאוחר יותר בבית-המשפט ותשמש כנגדם. חשש זה יש כמובן לעקר. הצדדים יכולים, כפי שציין בית-המשפט לענייני משפחה, להוכיח בדרכים אחרות את מועד הקרע ביניהם, וזאת מבלי להזדקק לחשיפת הליך הגישור שנערך ביניהם.
אשר-על-כן, הבקשה נדחית."
ב- תמ"ש (י-ם) 3341/99[68] נדונה בקשה לקבל את עדותם של המבקשים, בכל הנוגע לפגישות שניהלו עם המשיב ואשר התקיימו במטרה להביא הצדדים לידי הסכמה בסוגיות שונות הקשורות לפירודם.

בקובעו כי החיסיון חל קובע כב' השופט ב' צ' גרינברגר:

"1. בפני בקשת בא-כוח המבקשים לקבל את עדותם של בני הזוג ש', בנוגע לפגישות שניהלו עם המבקשת מס' 1 והמשיב, ואשר התקיימו במטרה להביא את הצדדים לידי הסכמה בסוגיות שונות הקשורות לפירודם.
2. בא-כוח המשיב טוענת כי מאחר ובני הזוג ש', אשר הנם עורכי-דין במקצועם, ניסו לעזור לצדדים בתיק זה להגיע להסכם גירושין, הרי שהתקיים כאן "הליך פישור" כמשמעו בסעיף 79ג לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי-המשפט), ולאור הוראת סעיף 79ג(ד) לחוק הנ"ל ('דברים שנמסרו במסגרת הליך פישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי'), הרי שחל חיסיון על הדברים שנאמרו במסגרת הליך זה.
3. בא-כוח המבקשים טוען כי מאחר ומדובר בחברים ותיקים שניסו לעזור לצדדים במסגרת לא פורמלית, ומאחר והמפגשים לא התנהלו בהתאם להוראות תקנות בתי-המשפט (פישור), התשנ"ג-1993 (להלן: התקנות), אין מדובר כאן בהליך של פישור, ועל-כן לא חל כל חיסיון על הדברים שנאמרו במסגרת המפגשים הנ"ל.
4. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים להלן מסקנותיי:
א. סעיף 79ג(א) לחוק בתי-המשפט קובע:
'בסעיף זה, "פישור" – הליך שבו נועד מפשר עם בעלי הדין כדי להביאם לידי הסכמה לישוב הסכסוך, מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו.'
המונח "מפשר", עליו בנויה ההגדרה הנ"ל, אינו עצמו מוגדר בחוק. בעלי הדין יכולים לבחור לעצמם כל אדם שמקובל עליהם, ואדם זה הופך ל"מפשר" מעצם התפקיד שהוא מקבל על עצמו, היינו, לנסות ולהביא את בעלי הדין לידי הסכמות. על-כן, אין לקבל את הטענה כי היות וה"מפשרים" הם חברי משפחה ותיקים לא יחול הסעיף הנ"ל על המגעים שביניהם לבין הצדדים. גם אופיו של ה"הליך" על-פי ההגדרה שבסעיף 79ג(א) הנ"ל רחב וסתמי, ואינו מחייב כי החלת המונח "פישור" תהיה קשורה או תלויה בצעדים "פורמליים" כלשהם. אם המגעים מיועדים להביא את הצדדים '... לידי הסכמה לישוב הסכסוך', כי אז מדובר בהליך של פישור.
ב. ברם, סעיף 79ג(א) נוקט במילים "בעלי דין", ומכאן מתחייבת המסקנה כי הצדדים יכולים להגיע להליך של פישור כמשמעו בסעיף 79ג לחוק בתי-המשפט רק לאחר שהוגשה תביעה כלשהי לבית-המשפט, כיוון שאחרת אין כאן "בעלי דין".
גם עצם העובדה שהחיסיון המוענק להליך האמור מופיע בחוק בתי-המשפט תומכת במסקנה שמדובר בהליך פישור הקשור להליך שיפוטי אשר כבר תלוי ועומד.
בנדון דידן, הרי הפגישות שהתקיימו עם בני הזוג שרף אירעו טרם הגשת תביעה כלשהי על-ידי הצדדים, ועל-כן אין מדובר כאן בפישור כמשמעו בחוק הנ"ל.
ג. מאידך, הנני סבור כי על-אף שלא ניתן לטעון לחיסיון מכוח סעיף 79ג(ד) לחוק בתי-המשפט, יש לקבוע כי קיים חיסיון על כל הליך של פישור, גם אם מתנהל ללא שהוגשה תביעה לבית-המשפט, ועל-כן יחול חיסיון על המגעים שבין בני הזוג שרף לבין הצדדים גם ללא סעיף 79ג הנ"ל.
ד. הלכה פסוקה היא שרשימת עילות החיסיון המופיעות בפרק ג' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), אינה רשימה סגורה, ולפיכך ניתן לבית-המשפט לקבוע קיומן של זכויות חיסיון נוספות. בבוא בית-המשפט לקבוע עילת חיסיון חדש עליו לאזן בין האינטרסים השונים המתנגשים (וראה ב"ש 298/86 ציטרין נ' בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין, פ"ד מא(2) 337, י' קדמי, על ראיות (חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת, התשנ"ט-1999) 829, וכו').
ה. החובה להעיד היא אחת מאבני היסוד של ההליך השיפוטי, ובלעדיה יהפוך ההליך מבירור המבוסס על כל המידע הרלבנטי לאיסוף אקראי של נתונים מפי אלה המוכנים לנדב מידע מרצונם. על-כן יש לראות במסירתה של העדות אינטרס ציבורי כולל, החורג מן האינטרס הצר יותר של בעלי הדין. חובת העדות מבטיחה למעשה בין היתר עשיית משפט וצדק, מניעת עבריינות, הימנעות מן הפגיעה בזולת על-ידי מעשי עוולה וכו'.
ו. מאידך, קיימת מגמה מובהקת, גם של המחוקק וגם של בתי-המשפט, לעודד את נסיונות הצדדים להגיע להסכמות מחוץ לכותלי בית-המשפט, ואם נכון הדבר לאחר פתיחת תיק בבית-המשפט, שהוא עניינו של סעיף 79ג לחוק בתי-המשפט, קל וחומר שיש לעודד ולתמוך בהליכי הפישור עוד בטרם פנייתם של הצדדים לבית-המשפט. יצירת התנאים האופטימליים להשגת פשרות עוד קודם לפתיחת הליך בבית-המשפט מתיישבת גם עם האינטרס הציבורי להפחתת ההוצאות הנובעות מניהול הסכסוך בבית-המשפט, וכן להפחית בכך את העומס הרב שבבתי-המשפט. בכדי שכלי זה יהא שימושי, ברור הוא כי יש חשיבות רבה להענקת חיסיון על השיחות המתרחשות בין הצדדים במסגרת הנ"ל, ולהבטיח שדברים אשר ייאמרו במסגרת שיחות אלו לא ישמשו כראיה לאחר מכן בבית-המשפט.
ז. על-כן, לא נראה כי יש בסיס הגיוני להחלת החיסיון רק על הליכי פישור המתקיימים לאחר פתיחת תיק. אני רואה בזה לקונה בחוק, שיש לתקנה באמצעות יצירת עילת חיסיון נוספת, כהמשך והשלמה לחיסיון המוענק בחוק בתי-המשפט, ועל פיה – יש להעניק חיסיון לשיחות המתקיימות במסגרת של הליך פישור גם כשמתקיימות לפני פתיחת הליך שיפוטי.
ח. אמנם, ככל שמדובר בשיחות בין חברים או בני משפחה, שומה על בית-המשפט לבחון את הנסיבות על-מנת להסיק האם אכן מדובר בהליך שניתן להעניק לו מעמד של "פישור" אשר יזכה לחיסיון. לא כל שיחה אקראיית בין מי שהופכים לאחר מכן לצדדים בבית-משפט לבין חבר או בן משפחה, תזכה למעמד זה, גם אם מטרת השיחה היתה לנסות ולעזור לצדדים המסוכסכים להגיע להבנות או הסכמים. טול, לדוגמה, מקרה שבת נשואה יושבת עם אמה ומספרת לה על בעיותיה עם בעלה ומבקשת את עצתה; לאחר השיחה, יוזמת האם שיחה עם חתנה. האם ב "פישור" קא עסקינן? מסופקני. ברם, בנדון דידן יזמו בני הזוג שרף, עורכי-דין במקצועם, פגישות במעמד שני הצדדים, ושכנעו את הצדדים ליטול חלק במטרה להגיע להסכם גירושין כולל; הצדדים אף התבקשו להגיש מסמכים, והיו נסיונות לניסוח הסכם כאמור. בנסיבות אלו, נחה דעתי כי מדובר בהליך פישור טרום-שיפוטי, וסביר אף להסיק, על בסיס העובדות המתוארות, שנוצרה בצדדים ציפיה לגיטימית בבואם לפגישות הנ"ל שהדברים שייאמרו וייחשפו במסגרת המפגשים הנ"ל יהיו חסויים, וישמשו רק למטרת השגת הסכם גירושין ביניהם.
ט. לאור האמור, בנסיבות מקרה זה הנני קובע כי כל שנאמר במגעים בין בני הזוג שרף לבין הצדדים במסגרת המפגשים המתוארים לעיל הינו חסוי."
ב- ע"א (חי') 3297/06[69] טענה המערערת כי שגה בית-משפט קמא עת שקיבל כראיה דברים שנמסרו במסגרת הליך הגישור שהתנהל בין הצדדים.

בדחותו את טענת המערערת קובע בית-המשפט:

"סעיף 79ג(ד) של חוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, קובע כי:
'דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי.'
גם ב"ההסכם המצוי בין בעלי דין ומגשר" המופיע בתוספת לתקנות בתי-המשפט (גישור), התשנ"ג-1993, נכתב בסעיף 2א של "ההסכם המצוי":
'בעלי הדין מתחייבים לא למסור לבית-המשפט דברים שנאמרו בהליך הגישור ולא להציג מסמכים בכל עניין שהועלה, במישרין או בעקיפין, בהליך הגישור...'
כ"ט. בענייננו, הומלץ לצדדים לפנות להליך הגישור במסגרת החלטת בית-המשפט מיום 28.11.00, וביום 16.5.01 הודיעו הצדדים לבית-משפט קמא כי הליך הגישור לא עלה יפה.
בהחלטתו של בית-משפט קמא מיום 3.12.01 נקבע כי המחלוקת בעניין פרוייקט "אחוזת דניה" הסתיימה בפשרה בין הצדדים, וזאת על סמך עדותו של מנהל פרוייקט "אחוזת דניה" מטעם המערערת (מר אבוקסיס) כי חשבון מס' 17 (נספח א' של ת/3) מיום 31.7.96 היווה הסכם פשרה, באופן שחשבון זה היווה גמר התחשבנות סופית בגין הפרוייקט הראשון.
החשבון הנ"ל הוכן, כאמור, על-ידי המערערת עוד בטרם נפתח ההליך בבית-משפט קמא (בעוד שחשבון מס' 17 הנ"ל הוא מיום 31.7.96, הרי התביעה המשפטית הוגשה רק ביום 9.12.97).
מכאן, ששני הצדדים ידעו על פשרה זו עוד בטרם ההליך המשפטי בבית-משפט קמא, והפשרה (משנת 1996) לא נולדה עקב הליך הגישור, ולא במהלך הגישור, ולכן אין לראות מסמך זה כמסמך שמטרתו לשמש בעל דין לצורך הליך הגישור.
יתר-על-כן, הגם שטענת הפשרה הועלתה לראשונה במסגרת ההתדיינות בין הצדדים בהליך הגישור, הרי אין טענה זו חוסה בצל החיסיון לפי סעיף 79ג(ד) של חוק בתי-המשפט, וזאת מן הטעם ששני הצדדים ידעו על הפשרה עוד בטרם נפתח ההליך המשפטי בבית-משפט קמא, ולא ניתן לומר שעיקר מטרתה של הטענה, מבחינת מהותה, נועדה לצורך הליך הגישור, שהרי הפשרה בכל הנוגע להתחשבנות ביחס לפרוייקט "אחוזת דניה" הושגה עוד בשנת 1996, בטרם הוגשה התובענה לבית-המשפט.
לכן, לא ניתן לקבל את טענת המערערת לפיה קיבל בית-משפט קמא כראיה דברים שנמסרו במסגרת הליך הגישור, ויש לדחות טענה זו של המערערת."
ב- ע"א 1773/06[70] נדונה בקשה למחיקת סעיפים מסיכומי המשיבים ולהוצאת מוצגים מתיק המוצגים.

נפסק מפי כב' הרשמת שושנה ליבוביץ:

"5. אשר למחיקת סעיף 43 לסיכומים. בסעיף זה מתייחסים המשיבים לאופן מימונו של הליך גישור אשר התנהל בין הצדדים. לטענת בא-כוח המערער, יש למחוק סעיף זה מסיכומי המשיבים מהטעם שעל חלוקת עלויות הגישור בין הצדדים חל חיסיון בדין, וזאת נוכח סעיף 79ג(ד) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 אשר קובע כי 'דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי'. המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, המשיבים לא ציינו פרטים אודות תוכן הליך הגישור והם נדרשו להעלות את טענם בנוגע לאופן חלוקת עלויות הליך הגישור שהתנהל בין הצדדים נוכח טענת המערער כי על המשיב 1 לשאת בהוצאותיו המשפטיות של המערער.
6. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובסיכומי הצדדים באתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. הכלל הוא, שיש לעשות שימוש במשורה בסמכות למחיקת טענות מכתבי בי-דין (ראוי: ע"א 1252/00 חייק נ' ארזי, דינים עליון נח 46). בנסיבות העניין, איני מוצאת מקום לסטות ממדיניות זו. ספק בעיני אם טענת המשיבים בעניין חלוקת הוצאות הגישור הינה "בלתי-קבילה" (לאבחנה בין אי-קבילות לחיסיון ראו: רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלי שירי, תק-על 2006(2), 4466). המטרה המונחת ביסוד סעיף 79ג(ד) הנ"ל הינה לאפשר לצדדים לנהל משא-ומתן פתוח החף מחשש כי מצגים, הצהרות, אמרות או הסכמות אשר נתנו במהלכו ישמשו כראיה נגד מי מהצדדים (ראו לדוגמה: ע"א 7547/99 מכבי שירותי בריאות נ' דובק בע"מ, תק-על 2001(3) 1689). חרף טענות בא-כוח המערער בעניין זה, לא מצאתי כי בנסיבות העניין חשיפת ההסדר בנוגע לאופן חלוקת הוצאות הליך הגישור עלול לפגוע בטענות המערער בנוגע לחובת המשיב 1 לממן את ייצוגו המשפטי, או בכל טענה אחרת מטענותיו בערעור. לפיכך, בשלב זה, איני רואה מקום למחיקת סעיף 43 מסיכומי המשיבים. ברי כי בפני המערער פתוחה הדרך לטעון את טענותיו בעניין זה, ככול שיראה בכך צורך, במסגרת השלמת טיעוניו בעל-פה."

[63] רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלי שירי, תק-על 2006(2) 4466.
[64] עא"ח 1018/02 מפעלי אלקטרודות זיקה בע"מ יהודית יעקובוביץ, פד"ע לז 796.
[65] בש"א (עפ') 548/06 דוד שריד ואח' נ' יגאל ורדי ואח', תק-של 2006(3) 3974.
[66] ת"א (ת"א-יפו) 72677/04 סברס יזמות וייצוג – אוליאמפרל גיל בע"מ ואח' נ' ג'ודי ארמה (ג'אפ הפקות וייצוג אמנים), תק-של 2006(3) 2863.
[67] בע"מ 8579/05 פלונית נ' פלוני, תק-על 2006(1) 2071.
[68] תמ"ש (י-ם) 3341/99 א' נ' א' ש', תק-מש 2001(1) 22.
[69] ע"א (חי') 3297/06 בני בנימין לקריץ בע"מ נ' זאבי תשתיות בע"מ, תק-מח 2007(2) 9290.
[70] ע"א 1773/06 שמואל אלף נ' קיבוץ איילת השחר ואח', תק-על 2007(2) 2676.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

החיסיון בהליך גישור