נטל ההוכחה

1. רמת ההוכחה
בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשויה להגיע אף כדי ייחוס מירמה או מצג כזב.

ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן, על-פי-רוב סממן של חוסר נקיון-כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן.

ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר נקיון-כפיים, מירמה או כזב מחייב ראיות בעלות משקל ואמינות.

כשם שלא בנקל יוכיח בעל דין טענות בדבר תרמית, המחייבות ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, כך גם טענות בדבר פיקטיביות של עסקה, המשיקות לטענות מירמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת {עניין חזן}.

נטל ההוכחה כי נכרת חוזה למראית עין, כלומר, כי צורתו החיצונית אינה משקפת את כוונת הצדדים לו, מוטל על מי שטוען זאת. בעניין זה נעיר כי ביסוס הנטל כאמור כבד הוא מעצם טיבה של הטענה וחומרתה, שנלווים לה סממנים של חוסר נקיון-כפיים ומירמה.
כאמור, אין חולק, שהטוען לבטלות חוזה בטענת מראית עין - עליו הראיה. ראיה כזו היא, לרוב, נסיבתית, שכן מטבע הדברים, בעלי חוזה למראית עין מעלימים את כוונתם האמיתית ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם {ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2), 41 (1996)}.

בפסיקה נקבעו אמות-מידה מחמירות לצורך הוכחת טענות אי-חוקיות ומראית עין {עניין אלחנני, 711; עניין חזן} ובפרט ביחס לחוזים שנועדו להונות את רשויות המס {עניין ביטון; ע"א 759/81 ברש נ' ירדני, פ"ד מא(2), 253, 269 (1979)}.

אולם, כך למשל, לעניין רמת ההוכחה הרי בעצם אי-הדיווח למס שבח ומכתבי הצדדים בגדרם התבקש עורך-הדין שלא לדווח על העסקה, יש כדי לבסס תשתית ראייתית מספקת להכרעת בית-משפט. מה גם, שנקבע כי עדות בעל-פה מהימנה על בית-המשפט, שמעידה כי ההסכם נעשה במטרה להונות את הרשויות, עולה כדי ראיה מספקת להוכחת אי-חוקיות ההסכם {ע"א 41/75 נילי נ' שלומי, פ"ד ל(2), 3, 4 (1976)}.

אשר למידת הנטלהרובץ על הטוען טענת מירמה, נקבע כי שני גורמים מקלים על נטל ההוכחה האמור. הכלל הראייתי בדבר מידע המצוי ברשותו של הצד האחר וכן, חזקות שבעובדה {עניין מזל אילן}.

חזקות אלה, שבעובדה, הן "אותות המירמה" (Badges of Fraud) שפותחו במשפט האנגלו אמריקני. באמצעות כללי "אותות המירמה" ניתן להעביר את הנטל לצד השני.

כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה, ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה הן מצביעות על קיומה של מירמה.

ככל שמצטברים יותר "אותות מירמה" כך עובר הנטל אל הנתבע להפריכן.

מבין אותות המירמה ניתן למנות, בין השאר, קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו.

הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העסקאות נעשו בתום-לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת {ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ' סנדובסקי, תק-על 2002(3), 51 (2002)}.

בית-המשפט בבואו לבחון את שאלת היותו של חוזה "חוזה למראית עין" מתחקה בשלב ראשון אחר כוונתם האמיתית של הצדדים בעת כריתת החוזה ובשאלה האם כוונה זו היא המשתקפת בחוזה המכר, או שמא החוזה משקף מצג שונה. שאלה זו היא שאלה שבעובדה, והתשובה לה נלמדת ממכלול נסיבות המקרה.

הנטל להוכיח כי חוזה נכרת למראית עין, וכי כוונתם המוצהרת של הצדדים בהשתקפותה בחוזה אינה משקפת את כוונתם האמיתית, מוטל על שכמו של הטוען טענה זו {עניין חזן; ע"א 8567/02 גליק נ' מיוסט, פ"ד נז(6), 514, 525 (2003); עניין סלהוב; עניין בוחסירה; ע"א 545/79 בראונר נ' דיאמסלס, פ"ד לח(2), 191, 198 (1984); ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ., פ"ד נ(1), 238, 244 (1996); ע"א 1780/93 בנק המזרחי נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2), 41, 43 (1994); עניין רינגל; ג' טדסקי, 507, 509, 510}.

על הצד המעלה את טענת אי-אמיתותו החוזה מוטל הנטל לביסוס טענת חוזה למראית עין ולאור מבחן זה על בית-המשפט לבחון את התשתית הראייתית.

משנטענת טענה של חוזה למראית עין, מתבקש בדרך-כלל לפרוש את הרקע ולהעריך את טיב המניעים שעמדו ביסוד ההתקשרות המדומה הנטענת, ולהצביע על הנסיבות שבעטיין ראוי לייחס לצדדים לעסקה כוונה משותפת שאינה משתקפת בחזותה החיצונית של העסקה. טענת חוזה למראית עין, הנטענת בעלמא, כשהיא מנותקת מקיומם של רקע ונסיבות העשויים להקרין ולהסביר את התכליות שלשם השגתן עוצב החוזה כמצג מדומה של רצון הצדדים, עלולה להיתקל בקשיי הוכחה וביסוס {עניין חזן}.

2. טענה בעל-פה נגד מסמך בכתב
סעיף 80 לחוק הפרוצדורההאזרחית העותומני קובע כדלקמן:

"80. תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים או לשותפות, לקבלנות או הלוואה שעל-פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב, והעולות על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב.
טענה ותביעה נגד מסמך בכתב בנוגע לדברים האמורים, אף אם איננה עולה על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב או על-ידי הודאתו או פנקסו של הנתבע."

סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני מעניק עדיפות ראייתית להסכם בכתב על פני עדות בעל-פה, במובן זה שבדרך-כלל לא ניתן לסתור את האמור בהסכם באמצעות טענות בעל-פה אלא באמצעות מסמך אחר בכתב.
הוראת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני אינה מוגבלת לסוגים מסויימים של מסמכים או עסקאות אלא כוללת בחובה את כל מה "שמקובל ונהוג לקבוע במסמכים".

יחד-עם-זאת, חוק הפרוצדורה העותומני אינו שולל הבאת ראיות בעל-פה לצורך פרשנות ההסכמים, ולמעשה ניתן לראות בטענות בדבר נסיבות עריכת ההסכמים למראית עין בלבד, כדרך בה יש לפרשם {ת"א (מרכז) 19043-11-09 אלי ליפר נ' אברהם ביבי (פורסם באתר האינטרנט נבו (01.12.13)}.

יתר-על-כן, גם אם החוזה למראית עין הוא בכתב, ניתן להוכיח בעל-פה מראית עין. סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמנית אינו חל על פגם היורד לשרשו של עניין{תמ"ש (ת) 15180/96 עזר שאול נ' עזריהו אברהם, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.02.00)}.

ב- ע"א (יר') 18/83 {אפרים גולדמן נ' צבי חיימוביץ, פ"מ תש"מ(א), 27 (1984)} בית-המשפט קיבל את הערעור על תביעה בה בא-כוח המערער התנגד בטענה כי אין להתיר עדות בעל-פה כנגד מסמך בכתב, ואותו מסמך שבכתב אינו אלא אותו הסכם ההלוואה נשוא התביעה.

בא-כוח המשיב השיב לטענה זו באמרו, כי אותו מסמך נחזה על פניו להיות הלוואה אישית שנתן המערער-התובע למשיב-הנתבע.

המשיב ביקש להוכיח כי אותה הלוואה לא היתה אלא השקעה שהמערער השקיע בחברת מ.ד.ס., אמנם בדרך של הלוואה אישית, אך זאת על-מנת שנושי החברה לא יעקלו כספים אלה.

בית-המשפט המחוזי פסק {כב'השופט ש' פינקלמן} כי, צדק בית-המשפט קמא {בית-משפט השלום, כב' השופטת מ' נאור} כשקבע בעניין עדות בעל-פה כנגד מסמך בכתב לאחר שבחן שאלה זו לאורה של ההלכה המתייחסת לחוזה למראית עין ובסופה קבע בעניין זה:

כשמועלית טענה כי החוזה נשוא התביעה הינו "חוזה למראית עין", יש לאפשר הבאת ראיות בעל-פה שמטרתן להוכיח כי אכן החוזה הוא כזה, גם כאשר המדובר הוא בחוזה בכתב.

בהמשכה של אותה החלטה הוסיף בית-המשפט קמא וקבע כי, עשוי להיות נימוק נוסף להתרת הראיות בעל-פה.

ראשית ישנה ראיה בכתב ידו של התובע (המערער) לכך ש- 240,000 ל"י הינם חלק מהשקעתו של התובע במ.ד.ס.

התובע הינו "הנטען" הנזכר בסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית {א' הרנון דיני ראיות, חלק א', 163-160, 165}.

כלומר, קיימת תמימות דעים עם בית-המשפט קמא, שופטת השלום, בכך שקיימת ראשית ראיה, בכתב ידו של המערער-התובע, לכך שאותם 240,000 הל"י הינם חלק מהשקעתו של התובע בחברת מ.ד.ס.

די היה בראשית ראיה זו, שהיתה בכתב, כדי להתיר למשיב להתגונן בתביעה ודי היה בה כדי להתיר ראיות נוספות בעל-פה, על אודות טיבה של אותה הלוואה.

גם בשל כך, צדקה השופטת בכך שהתירה להשיב לשאלות על אודות טיבה של אותה הלוואה והתירה להשיב לשאלות נוספות ברוח אותה החלטה.

יש להכריע בערעור זה בשאלה אחת בלבד, והיא: האם ניתן להוכיח בראיות בעל-פה את היות החוזה הגלוי כולו, חוזה שנכרת למראית עין בלבד.

בענייננו נחלקו הצדדים לגבי ההסכם כולו. המערער טוען כי אותו חוזה שהוא תובע על-פיו אמיתי הוא ומשקף נאמנה את רצון שני הצדדים.

המשיב עונה לו לעומתו שהחוזה כולו נכרת למראית עין בלבד. אותה הלוואה לא היתה, לטענתו, אלא השקעה שהמערער השקיע בחברת מ.ד.ס., אמנם בדרך של הלוואה אישית, אך זאת על-מנת שנושי החברה לא יעקלו כספים אלה.

כבר בעבר קבעו בתי-המשפט כי אין סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית מונע עדות בעל-פה כשנקבו במסמך סכום נמוך מהתמורה המוסכמת כדי להתחמק מתשלומי אגרה או מיסים.

הן משום שזהו פגם היורד לשרשו של העניין והן כדי שלא יהא חוטא נשכר, כלומר, משום תיקון העולם.

כידוע גם לפי המשפט האנגלי עדות חצונית למסמך מותרת כדי להוכיח פסלותו {פסק-דינו של כב' השופט זוסמן (כתארו דאז) ב- ע"א 22/63 בן ציון נ' אזולאי, פ"ד יז 1410, 1418 (1963)}.

עוד מוסיף הוא ואומר כי, תהיינה העמדות השונות של חכמי המשפט אשר תהיינה, נראה לנו כי בכגון דא הכל מודים, שניתן להשמיע ראיות בעל-פה בשאלה, אם החוזה הגלוי כולו הינו חוזה מחייב, או שמא אינו אלא חוזה שנכרת כולו למראית עין בלבד.

לעומתו, דעתו של כב'השופט צ' טל מסכים לתוצאה אליה הגיע עמיתו אך לא מן הטעם שטענת חוזה למראית עין יכולה להישמע בעל-פה כנגד המסמך.

לטעמו, הכלל הגדול הוא, שאין לסתור חוזה בכתב בהבל-פה (אם לא בהודעת בעל דין) אם מפני שמניחים שכל שהוסכם - נכתב ואם מפני תיקון העולם, שיהא אפשר לסמוך על התקשרות שבכתב.

החריגים לכלל זה, כגון טענת מירמה והטעיה ופסלות ואי-חוקיות ותנאי מתלה שלא נתקיים. הטעם בכולם שהם באים לעקור את עצם קיומו של החוזה מעיקרו.

לזה יש לצרף שמטבע הדברים, ברוב המקרים, אין בידי המרומה להצטייד מראש במסמך המוכיח את המירמה, וכן יש לצרף לזה טעם גדול, שהאינטרס לחשוף את המירמה ואת אי-החוקיות, שקול כנגד האינטרס לתת יציבות ואמינות לחוזה שבכתב.

עוד הוא מוסיף ואומר כי, חוזה למראית עין הוא קנוניה בין בעלי החוזה וכוונתה להטעות את הרואה. הרואה סבור שהתקשרות המשפטית בין בעלי החוזה הוא בהתאם לפסאדה שהם מציגים לפניו ואילו כוונתם האמיתית של בעלי החוזה היא - שאין כל התקשרות (סימולציה מלאה) או שישנה התקשרות השונה מזו המוצגת כלפי חוץ (סימולציה חלקית).

ברור שלצד ג' הנפגע הרשות להוכיח את הסימולציה בעל-פה, שכן טענתו היא טענת מירמה.

אם בסימולציה מלאה ניתן לומר שהטוען לה תוקף את עצם קיומו של החוזה (שכן לפי סעיף 13 חוזה למראית עין - בטל) ועל-כן מותר לו להוכיח את טענתו בעל-פה - אין הדבר כן בסימולציה חלקית.

כאן מודה הטוען שישנה התקשרות אלא שהיא שונה מן המוצגת. במקרה דנן, אין המשיב כופר בכך שקיבל כסף מן המערער, אלא שלטענתו יועד הכסף כהשקעה בחברת מ.ד.ס., ואילו הוא עצמו שימש רק צינור - מיקלט לכסף: צינור להעברתו לצורכי החברה, ומיקלט מפני נושי החברה.

בטענת סימולציה חלקית שכזו אין להתיר ראיות שבעל-פה. אין טענה כזו עדיפה משאר טענות הבאות לשנות או לסתור תוכנו של חוזה.

מה גם שבמקרה כמו זה שלפנינו, לא היה דבר שימנע את הצדדים לכתוב ביניהם מהו ההסכם האמיתי. אדרבא, אך טבעי היה שהמערער יבטיח את השקעתו בחברה (אם אמנם זוהי העסקה האמיתית) על-ידי מסמך בכתב.

גם מבחינת האינטרס לחשוף את הקנוניה - אינטרס כזה קיים כאשר הטוען טענת קנוניה הוא צד שלישי נפגע. ואילו בין הקושרים לבין עצמם - צורם הדבר לשמוע מפי אחד מהם כלפי חברו טענת קנוניה.

יש להוסיף גם את דעתו של כב' השופט ש' ברנר לשיטתו, גם כאשר צד כלשהו, להסכם כתוב (ולאו דווקא צד ג') מעלה את הטענה כי אותו ההסכם הוא "חוזה למראית עין" (בין בסימולציה מלאה ובין בסימולציה חלקית), מן הראוי להתיר לו את הוכחת הטענה הזו ולו גם בראיות בעל-פה בלבד.

לדעתו, "חוזה למראית עין" הוא הסכם שדבק בו יותר מאשר שמץ של מירמה או אחיזת עיניים, או שתיהן כאחת. בתור שכזה - ואפילו בשעת כריתתו אין אף אחד מהחותמים עליו מירמה או מטעה את הצד האחר.

בשל כך אין כל הצדקה למנוע מי מהם מלהוכיח ולהציג בפני בית-המשפט את האמת כאשר נתגלע סכסוך ביניהם ומתעורר הצורך לקבוע מהי העסקה האמיתית שנעשתה.

בנוסף, מובן מאליו כי אותו הדין חייב לחול, וביתר שאת, במקרים כמו זה שלפנינו אשר בו יש בידי המערער להצביע, למיצער, על אחיזה כלשהי בכתובים שניתן, אולי, לפרשה כטענתו.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

נטל ההוכחה