ביטולו של הסכם חלוקת עזבון

1. כללי
ב- ת"ע (ת"א) 30509-11-13 {א.א נ' מ.א, תק-מש 2015(3), 480 (2015)} קבע בית-המשפט:

"ביטול הסכמים - הדין החל
34. ההלכה המשפטית קובעת, כי פסק שאישר הסכם פשרה, שונה מבחינות רבות מפסק-דין "רגיל", שכן הוא מורכב משני חלקים: החלק "ההסכמי" הוא ההסכם שבין בעלי הדין, והחלק "השיפוטי" - שהוא החלטת בית-המשפט אשר נתן להסכם תוקף של פסק-דין.

ראה: רע"א 3960/05 עו"ד נפתלי נשר נ' שיבלי ראיף בן פאיז (26.12.05) (פורסם במאגר "נבו").

35. המבקש לתקוף פסק-דין שניתן בהסכמה, צריך לבחור באחד משני המסלולים האפשריים: תקיפת החלק "ההסכמי" או תקיפת החלק "השיפוטי". להלן, אצטט דברים היפים לענייננו מתוך פסק-הדין ב- רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(1), 337:

"באותם מקרים בהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק-הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה בגינה מתבקש הביטול ואיפיונה כ'הסכמית' או 'שיפוטית'. כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי-חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה'הסכמי' מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על-ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק-הדין... הפן ה'שיפוטי' - היינו, האישור שניתן להסכם על-ידי שופט - כאשר צד מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליכי ערעור רגילים..."

36. ועוד קובעת ההלכה המשפטית כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, אם נפל פגם בכריתתו, על בית-המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה, ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול.

ראה: ע"א 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים (15.11.07) (פורסם במאגר "נבו").

הטעם לאמור לעיל נעוץ בהשקפה כי יש צורך לייחס משקל ניכר לסופיותם של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק-דין, על-מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים להם, ובשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים.

ראה: ע"א 2495/99 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1), 577 ו- ע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו 577.

ועוד הוסיפה הפסיקה בהקשר זה:

"... אכן גישה אחרת גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא היתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העסקה אינה עולה כדי פגם בכריתת החוזה, ואינה מזכה את הצד שטעה - בביטולו. גישה זו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה, היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד, ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקת שביניהם. בכך, יוצא נפסק האינטרס הציבורי המחייב לפעול ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים..."
ראה: ע"א 11750/05 (שם).

37. משנה תוקף יש לאמור לעיל, לעניות דעתי, עת עסקינן בהסכם חלוקת עזבון. הסכם כזה נבחן על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, ורק אחרי שזה האחרון מביע הסכמתו, נוהג בית-המשפט לאשר את ההסכם וליתן לו תוקף של פסק-דין. היינו, ההסכם נבחן ונבדק היטב קודם אישורו על-ידי בית-המשפט."

2. דחיית הטענה בדבר הטעיה וטעות
ב- ת"ע (ת"א) 30509-11-13 {א.א נ' מ.א, תק-מש 2015(3), 480 (2015)} קבע בית-המשפט:

"עניינו של פסק-הדין, הוא הכרעה בתביעה אשר לפי כותרתה נועדה כדי לבטל את הסכם חלוקת עזבון סבם המנוח של התובעים, אשר קיבל תוקף של פסק-דין.

הרקע ותמצית טענות הצדדים
1. התובעים 1, 6-3 הם נכדי המנוח ח.ע ז"ל (להלן: "המנוח") שהיה סבם, אבי אמם המנוחה, א.ש.א ז"ל (להלן: "התובעים"). התובע 2 הוא אביהם של התובעים ובעלה של אמם המנוחה של התובעים.

2. למנוח ולאשתו המנוחה נולדו שלושה ילדים: נ., א. ז"ל (שהיא אמם של התובעים) והנתבע.

3. אמם המנוחה של התובעים, א.ש.א ז"ל, נפטרה בשנת 2008 והתובעים הם יורשיה על-פי צו ירושתה.

4. המנוח נפטר בשנת 2010.

5. לטענת התובעים, עם פטירתו של המנוח, סיפר הנתבע למשפחה, שידוע לו שהמנוח הותיר אחריו צוואה, אך הוא לא הצליח לאתר אותה בדירה של המנוח. עם-זאת, הנתבע הציג דפים שעליהם כתב המנוח הערות בכתב ידו, וכאשר על אחד הדפים כתוב "שטר צוואה" ובו פירוט של מה שנראה כטיוטה של צוואה, אך לא ברור מתי נכתבה. על-פי מסמך זה, הנתבע זכה ברוב העזבון של המנוח, ואילו האח נ קיבל בלבד. התובעים, יורשי אמם המנוחה, לא קיבלו דבר ואף לא צויינו בטיוטת הצוואה.

6. לטענת התובעים, אמם המנוחה היתה מאד קרובה למנוח ודאגה לכל צרכיו, כך שמה שנראה להיות שטר צוואה נראה תמוה בעיניהם. אולם, לאחר פטירת אמם ופטירת סבם המנוח, לטענת התובעים, "לא נותרו לתובעים קרובי משפחה מצד אמם למעט הנתבע ונ".

7. עוד טענו התובעים, כי הנתבע שכנע אותם כי למען השלום במשפחה והיחסים הטובים, כדאי להגיע להסכמה, והתובעים רצו לשמור על יחסים טובים במשפחה "ועל-כן, הביעו הסכמתם לחתום על הסכם ביחס לחלוקת העזבון של ח.ע המנוח".

8. עוד טענו התובעים, כי הנתבע הציג בפניהם מצג, לפיו היקף עזבון המנוח היה: הדירה בה התגורר המנוח ב..., אשר לטענתו שווי הדירה באותה עת היה 825,000 ש"ח , וכן כספים בחשבון בבנק הפועלים בו היו מופקדים 1.5 מיליון ש"ח.

9. לטענת התובעים, לאור כל האמור לעיל, חתמו הצדדים על הסכם חלוקת עזבון ביום 08.08.10. הסכם זה היה "הסכם ראשוני" לטענת התובעים, וביום 15.08.10 חתמו על הסכם מסודר שנערך על-ידי עורך-דין.

10. התובעים טענו, כי על-פי ההסכם, הם התובעים, כיורשי אמם המנוחה, מקבלים סך של 450,000 ש"ח מכלל העזבון, והם לא יהיו זכאים לקבל שום דבר נוסף, למעט במקרה שבו יימצא חשבון בנק נוסף מעבר לחשבון הידוע בבנק הפועלים.

11. התובעים הוסיפו וציינו, כי הם האמינו שהם מקבלים חלקים מעזבון המנוח (במקום) והיה בכך מבחינתם ויתור סביר "למען שמירת יחסים טובים במשפחה ובעיקר עם הנתבע אשר הניע את הליך ההסכם". עוד הוסיפו התובעים, כי הסכם חלוקת העזבון אושר לאחר שביום 13.01.13 התקבל צו ירושה לפיו התובעים ויתר ילדי אמם המנוחה הינם יורשים של חלקים מעזבון המנוח, ואילו הנתבע והאח נ. ירשו כל אחד חלקים מעזבון המנוח.

12. התובעים הוסיפו, כי ביום 02.08.11 הודיע הנתבע כי הוא חוזר בו מהסכם חלוקת עזבון המנוח וכי הוא עומד על קיום צוואת המנוח. אולם, בכל זאת ההסכם אושר בבית-המשפט ביום 16.02.13

13. בדיעבד גילו התובעים כי בחשבון הבנק יש כ-2,400,000 ש"ח ולא 1,500,000 ש"ח. הם גם גילו כי הנתבע ניסה למשכן כ- 1 מיליון ש"ח מן החשבון, ככל הנראה במטרה להעלים את הסכום שמעל 1.5 מיליון ש"ח.

לטענת התובעים, הם גילו כי נפלו קרבן לתרמית מתוכננת, שכן הנתבע חרף הבטחותיו שההסכם נועד לשמירת יחסים טובים במשפחה, ניתק עימם כל קשר.

14. עוד הוסיפו וטענו התובעים, כי הנתבע הטעה את התובעים וגרם להם להסכים להסכם חלוקת עזבון אשר מקפח את זכויותיהם בצורה חמורה ביותר, והכל בהצגת מצג שווא והבטחות שווא לשלמות המשפחה.

15. התובעים הוסיפו וטענו, כי לא היו מודעים כלל לעובדה שלסבתם המנוחה (אשתו המנוחה של המנוח) לא הוצא כלל צו ירושה. לטענתם, ברי כי הדירה המשותפת בה התגוררו המנוח ואשתו המנוחה היתה שייכת במחציתה ליורשיה של סבתם המנוחה, והוא הדין בכספים שבבנק. לטענתם של התובעים, הם זכאים לשליש מעזבונה של סבתם המנוחה, ויש להוסיף חלק זה לחלקים בעזבונו של המנוח.

16. בנסיבות אלה, איפוא, ביקשו התובעים:

16.1 להצהיר על יורשי סבתם המנוחה ועל חלקם בעזבונה, וכן היקף חלקיהם בעזבונה.

16.2 להורות על ביטול הסכם חלוקת העזבון שקיבל תוקף של פסק-דין.

16.3 להורות על חלוקת העזבון של המנוח לפי צו ירושת המנוח.

17. מנגד, כפר הנתבע בכתב הגנתו בתביעת התובעים.

18. הנתבע טען בהגנתו לחוסר יריבות עם התובעים: כך, למשל, התובע 2 הינו בעלה של אחותו המנוחה והוא בכלל אינו יורש של האב המנוח, ואף אינו צד להסכם חלוקת העזבון.

19. לטענתו של הנתבע, בהסכם חלוקת העזבון נקבע מנגנון ברור לחלוקת יתרת הכספים בין האחים, ולתובעים אין כל חלק ביתרה זו, על-פי הסכמתם, ירושתם קבועה ומוחלטת בגובה מסויים ללא קשר לגובה סכום היתרה בחשבון הבנק.

20. הנתבע הוסיף וטען, כי התובעים אינם יכולים להישמע בטענה של התקשרות בהסכם עקב טעות, שכן כל המידע הרלבנטי בעת כריתת הסכם חלוקת העזבון היה ידוע להם, והכל עוד טרם חתימת ההסכם. לתובעים היתה גישה מלאה למידע על חשבון הבנק, בהיותם יורשיו של המנוח, וכך גם באשר לשווי דירתו של המנוח, שכן, היה זה מידע פתוח לכל, ועל בסיס מידע זה הכינו התובעים, בעזרת האח נ את הסכם חלוקת העזבון.

21. עוד הוסיף הנתבע, כי התובעים חתמו על הסכם מרצונם החופשי, לאחר שבדקו כל נתון או לפחות היה עליהם לבדוק את הנתונים טרם החתימה. הנתבע הוסיף וטען, כי טענת התובעים כי רומו לחשוב שיתרת הבנק נמוכה מאשר היתרה בפועל אינה ממין העניין וסותרת את העובדות.

22. הנתבע טען עוד, כי בהסכם חלוקת העזבון נקבע מנגנון ברור לחלוקת יתרת הכספים בין האחים, ולתובעים אין חלק ביתרה זו, והם הסכימו לכך במפורש.

23. הנתבע הוסיף כי התנהגות התובעים טרם החתימה ובמהלך השנים, עד לאישור ההסדר בבית-המשפט, נחישותם לחתום על ההסכם, לאשרו בבית-המשפט ולקבל את הכספים המגיעים להם בהקדם האפשרי, מעידה על רצונם העז כי ההסכם ימומש כפי שהוא.

24. הנתבע טען עוד להבהרת הרקע, כי למנוח היתה צוואה שנעלמה, ואין עוררין כי המנוח התכוון להוריש את כל רכושו לבנו הבכור - הנתבע: "... וכי העלמותה המסתורית של הצוואה היא שמנעה, מתרחיש כזה להתקיים".

25. הנתבע טען עוד, כי המנוח צירף את הנתבע לחשבון הבנק שלו ועם צירפו אף חתם על סעיף אריכות ימים. לפיכך, הויתור שעשה הנתבע מצידו לאחיו נ. ולתובעים, בהמנעותו מפנייה למשטרה לחקור את העלמות הצוואה, וכן נכונותו "היוצאת מהכלל", לטענתו, לחתום על הסכם חלוקת עזבון, אשר בפועל מקפח אותו ומעביר נכסים לאחיו נ. ולתובעים - הוא גדול.

26. עוד טען הנתבע, כי התנהגותם של התובעים והאופן שבו הסכימו כי יחולק העזבון מעידה שהתובעים לא טעו ולא הוטעו: "... כיוון שהמנוח הוריש לבנו בכורו, הנתבע, את כל רכושו, וכי כל הכספים שהתובעים זכו להם בצוואה, הרי זו מתנה "שלא תוכננה ולא יועדה להם ונבעה מטוב ליבו וותרנותו של הנתבע".

27. הנתבע טען עוד, כי יש שיהוי ממועד חתימת ההסכם ועד הגשת התביעה, מעל שלוש שנים, אשר במהלכם כל פרטי ההסכם והנכסים של המנוח היו גלויים לפניהם. הדבר גם מעורר תהיות לעניין טענות התרמית של התובעים, ולמסקנה שפעלו בחוסר תום-לב.

28. הנתבע טען גם כי אין בתביעת התובעים עילה לבטל את ההסכם ואת פסק-הדין. ההסכם נחתם ביזמתם, בניסוח עורך דינם, בשיתופם המלא, בידיעתם המלאה ומרצונם החופשי. בנסיבות אלה, אין מקום לטענה שהוטעו או רומו, "שכן הם יוזמי ההסכם". לטענת הנתבע, "אין תשתית משפטית, לקבל את טענתם הנפסדת עדתה, לביטולו של ההסכם".

29. ועוד טען הנתבע, כי מן התביעה נפקד מקומו של האח נ., אשר קיבל את חלק הארי של הכספים, וכלפיו אין התובעים תובעים את ביטול ההסכם. לטענתו של הנתבע, גם מבחינה משפטית היה צריך לצרף את האח לתביעה זו כצד, שאחרת - ואפילו מטעם זה - אי-אפשר לבטל את הסכם חלוקת העזבון.

30. מכל הטעמים שליעל, ביקש הנתבע לדחות את תביעת התובעים.

דיון
מבוא דיוני
31. אין ספק שאין מקום לבטל הסכם אשר בו נתבעים רק חלק מהצדדים לו. כך, הוא הדין גם בקשר להסכם חלוקת עזבון. לא ייתכן לבטל רק את חלוקת העזבון בין התובעים לנתבע, כאשר הסכם הוא "רב משתתפים" - כל הצדדים צריכים להביע עמדתם. לפיכך, מן הדין היה לתבוע גם את האח הנוסף, נ.

וכך נקבע ב- עמ"ש (יר') 28361-10-11 י' ג' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים (29.01.12) (פורסם במאגר "נבו"):

"לא יכולה להיות מחלוקת כי הסכמה אודות חלוקת עזבון לפי דין או לפי צוואה צריכה לכלול את הסכמת כל הצדדים הרלוונטיים. בעניין זה אין משמעות לתקנה 27 לתקסד"א העוסקת בהסכם פשרה בין חלק מבעלי דין בתובענה, שכן במקרה של חלוקת עזבון, מטבעם של דברים לא ניתן להגיע להסכם כולל הנוגע לחלקם של יורשים על-פי דין או על-פי צוואה בעזבון מבלי לקבל את הסכמתו של כל מי שזכויותיו מושפעות מכך..."

מובן מאליו, איפוא, שכבר כאן, משהאח נ. לא נתבע, יש מקום לדחות את תביעת התובעים.

32. אציין, כי גם צו ירושתו של המנוח, וגם הסכם חלוקת העזבון, נדון בפני מותב אחר, אשר פרש בינתיים והתיק הועבר אליי.

מכל מקום, ביום 27.12.13, במסגרת בקשה מספר 1, דחיתי את בקשתם של התובעים למנוע עשיית דיספוזיציה ברכוש העזבון עד להכרעה בתביעה.

במסגרת החלטתי, מניתי שיקולים של מאזן הנוחות, שיקולי יושר ותום-לב ושיקולי מידתיות, ודחיתי את בקשתם של התובעים.

33. בהמשך פסק-דיני אראה שלא רק מטעם זה יש לדחות את התביעה, אלא גם (ואפילו) בהתעלם מהיעדרו של האח נ כצד לתביעה. נראה שהתשתית הראייתית שהניחו התובעים לפניי אינה מספקת כדי להיעתר לתביעתם.

ביטול הסכמים - הדין החל
34. ההלכה המשפטית קובעת, כי פסק שאישר הסכם פשרה, שונה מבחינות רבות מפסק-דין "רגיל", שכן הוא מורכב משני חלקים: החלק "ההסכמי" הוא ההסכם שבין בעלי הדין, והחלק "השיפוטי" - שהוא החלטת בית-המשפט אשר נתן להסכם תוקף של פסק-דין.

ראה: רע"א 3960/05 עו"ד נפתלי נשר נ' שיבלי ראיף בן פאיז (26.12.05) (פורסם במאגר "נבו").

35. המבקש לתקוף פסק-דין שניתן בהסכמה, צריך לבחור באחד משני המסלולים האפשריים: תקיפת החלק "ההסכמי" או תקיפת החלק "השיפוטי". להלן, אצטט דברים היפים לענייננו מתוך פסק-הדין ב- רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(1), 337:

"באותם מקרים בהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק-הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה בגינה מתבקש הביטול ואיפיונה כ'הסכמית' או 'שיפוטית'. כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי-חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה'הסכמי' מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על-ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק-הדין... הפן ה'שיפוטי' - היינו, האישור שניתן להסכם על-ידי שופט - כאשר צד מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליכי ערעור רגילים..."

36. ועוד קובעת ההלכה המשפטית כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, אם נפל פגם בכריתתו, על בית-המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה, ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול.

ראה: ע"א 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים (15.11.07) (פורסם במאגר "נבו").

הטעם לאמור לעיל נעוץ בהשקפה כי יש צורך לייחס משקל ניכר לסופיותם של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק-דין, על-מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים להם, ובשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים.
ראה: ע"א 2495/99 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1), 577 ו- ע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו 577.

ועוד הוסיפה הפסיקה בהקשר זה:

"... אכן גישה אחרת גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא היתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העסקה אינה עולה כדי פגם בכריתת החוזה, ואינה מזכה את הצד שטעה - בביטולו. גישה זו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה, היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד, ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקת שביניהם. בכך, יוצא נפסק האינטרס הציבורי המחייב לפעול ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים..."
ראה: ע"א 11750/05 (שם).

37. משנה תוקף יש לאמור לעיל, לעניות דעתי, עת עסקינן בהסכם חלוקת עזבון. הסכם כזה נבחן על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, ורק אחרי שזה האחרון מביע הסכמתו, נוהג בית-המשפט לאשר את ההסכם וליתן לו תוקף של פסק-דין. היינו, ההסכם נבחן ונבדק היטב קודם אישורו על-ידי בית-המשפט.

38. בהמשך פסק-דיני אבחן איפוא עד כמה התשתית הראייתית שהונחה בפניי עולה בקנה אחד עם הכלל המשפטי או שמא סותרת אותו.

טענת ההטעיה
39. סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע, לאמור:

"... מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאה של הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה. לעניין זה, 'הטעיה', לרבות אי-גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות, היה על הצד השני לגלותן."

40. את ההטעיה העיקרית נועצים התובעים בכך שהאמינו לנתבע בתמימות ובתום-לב על ההטעיה המכוונת, והאמינו לו שהמנוח הותיר צוואה שבה הותיר לנתבע את כל רכושו.

התובעים הוסיפו, כי טענת הנתבע כי היתה צוואה שאופן חלוקת הירושה בה הינה "פרי דמיונו" וכי הנתבע "המציא סיפורים" שכל מטרתם היתה לזכות בחלק גדול יותר של ירושת המנוח.

לאחר בדיקת התשתית הראייתית שהונחה בפניי, אני קובעת כי לא היתה כל הטעיה מצד הנתבע, ואני דוחה את טענת התובעים. להלן, אפרט טעמי:

40.1 התובעים עצמם אומרים בתביעתם כי הנתבע אמר להם שלא הצליח לאתר את צוואת המנוח בדירתו, אך הציג להם "דפים" שעליהם כתב המנוח הערות בכתב ידו, כאשר על אחד הדפים היה כתוב "שטר צוואה", ופירוט של מה שנראה כטיוטה של צוואה, אך לא ברור מתי נכתבה (להלן: "טיוטת הצוואה").

היינו, התובעים היו מודעים היטב כי אין צוואה, כי יש תחתיהם רק מה שנקרא "טיוטת צוואה", התובעים היו מיוצגים על-ידי עורך-דין וידעו או יכולים היו לדעת כי לכאורה יכול שיינתן צו קיום צוואה למה שהם קראו "טיוטת צוואה" ואם אלה יהיו פני הדברים, כי אז חתימתם על הסכם חלוקת העזבון דווקא משפרת מצבם ולא להיפך.

40.2 כאמור, התובע 1 ייצג אז את אחיו התובעים, והוא עצמו חתם על ההסכם שנעשה ביום 08.08.10 בכתב יד (נספח 2 לכתב התביעה) (ראה" עמוד 5 לפרוטוקול שורות 17-13). הוא גם אישר שקרא את ההסכם, היינו התובעים התייעצו עמו, וחתמו על ההסכם מרצונם החופשי ולאחר שבא כוחם אישר להם לחתום על ההסכם.

40.3 על-פי ההסכם בכתב יד, ת/2 (שנחתם כאמור ב- 08.08.10) כל אחד מהתובעים אמור לקבל 25,000 ש"ח, אך הנה הם קיבלו (ביחד) 450,000 ש"ח. היינו, גם אם פעלו הצדדים על-סמך "טיוטת הצוואה" הם שיפרו מצבם, ולא ניתן לומר שעקב הטעיה כלשהי הם שינו מצבם לרעה. להלן, אצטט מתשובות בא כוחם, בחקירתו הנגדית בעמוד 6 לפרוטוקול:

"ש. אתם הלכתם לאורה של הטיוטא ובעקבות אורה של הטיוטא נכתב ההסכם.
ת. בעקבות אורה של הטיוטא נכתב בהסכם.
ש. שם נאמר שמגיע לכל אחד 25,000 ש"ח.
ת. זה מה שנרשם במסמך.
ש. הסכימו לשלש לכם את הסכום ובסה"כ אתם מקבלים 450,000 ש"ח. האם זה נכון?
ת. הם הביאו לנו מסמך ועל-פי התבססנו, למרות שלא היה לו תוקף משפטי. אנחנו עשינו מה שעשינו ללא עורך-דין. לכן, הסכמנו לקחת נתח מסויים, שזה מהווה 20% מהנתח שמגיע לנו.
ש. האם 20% מופיע היכן שהוא?
ת. לא מופיע.
ש. הסכום של 450,000 ש"ח מופיע שם, וכתוב שמשפ' ע. מוכנים להכפיל ב-3 את סכום הצוואה.
ת. סכום הצוואה? זה לא מישהו שיודע. אין צוואה. עשינו הסכם משפחתי ולא הסכם משפטי.
ש. האם נכון שבאותו ערב יצאת משם ואמרת "יופי אני מקבל 450,000 ש"ח"?
ת. לא אמרתי יופי, אלא אמרתי שמספיק לי לקבל 20% בשביל שלום המשפחה."

40.4 אציין, כי לטעמי עיון בנספח 4 לכתב התביעה הוא המסמך שכונה בתביעה "טיוטת הצוואה", מלמד כי יכול היה ולו היה מוגש המסמך שכונה "טיוטת הצוואה" לביצוע היה מתקבל צו קיום צוואה ועל-פיה היה הנתבע זכאי לדירת המנוח, ועם מכירת הדירה, תמורת המכר תתחלק בין הנתבעים באופן שקבע המנוח במסמך המכונה "טיוטת צוואה".

המסמך הוא בכתב ידו של המנוח. אמנם חסרים יסודות דינמיים כמו התאריך, אך ניתן היה להשלימם מכוח סעיף 25 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965.

מכל מקום, הצדדים כולם אינם חלוקים ביניהם כי הם לא הגישו המסמך לרשם לענייני ירושה, וביקשו תחתיו צו ירושה של המנוח.

היינו, התובעים היו מודעים לכך שעל-פי צו ירושת המנוח הם זכאים ל-. מעזבונו, ובכל זאת בחרו לקבל 20% מהכספים ו"ויתרו" על דירת המנוח. את ההסכם שקיבל תוקף של פסק-דין ניסח עורך-דין ג. שהם מצאו והביאו, וגם קודם - אחד התובעים הוא עורך-דין וייצג את אחיו בהסכם שנחתם בכתב יד ב- 08.08.10.

על-פי טיוטת הצוואה, כל אחד מהתובעים אמור היה לקבל 25,000 ש"ח וביחד כ- 150,000 ש"ח, ואילו על-פי ההסכם שאת ביטולו הם מבקשים, הם אמורים היו לקבל 450,000 ש"ח.

40.5 התובעים טענו בתביעתם וכן בעדותו של התובע 1 (העד היחיד מטעמם), כי הם חתמו על הסכם חלוקת עזבון מטעמים של שלום בית. להלן, אביא מתוך העדות של התובע 1 בעמוד 5 לפרוטוקול שורות 20 עד 21:

"ש. אז למה אתה רוצה לבטל את ההסכם?
ת. הצד השני גם יודע לקרוא וחתם על ההסכם וטען שיש שם מליון וחצי, והסכמנו להגיע איתו להסכמה שנקבל 20% וזה למען המשפחה. הוא הסתיר ביודעין שיש שם יותר ממליון וחצי."

התובע נחקר בעמוד 8 לפרוטוקול, מדוע ויתרו התובעים על הדירה והוא השיב בשורה 23: "כי רצינו לשמור על שלמות המשפחה". ואחר-כך בעמוד 23, כאשר נשאל, מדוע לא ביקשו התובעים 20% מהדירה, הוא השיב בעמוד 9 לפרוטוקול, שורות 3-1:

"אנחנו רצינו את שלמות המשפחה והסכמנו לוותר על הדירה כדי לחתום על ההסכם הזה. הייתי אצל מספר עורכי-דין שאמרו ליש הם יהיו לוחמניים וישיגו לי 1/3. אנחנו רצינו את הקשר המשפחתי. עד אותו זמן היינו בקשר משפחתי."

כך משיב התובע גם בעמוד 10 לפרוטוקול, שורה 15: "אנחנו חונכנו להיות משפחה מגובשת".

המסקנה העולה מדברי התובע - מטרתו היתה לשמור על יחסים תקינים משפחה, ולכן חתם על ההסכם ולא מחמת הטעיה.

40.6 זאת ועוד. לא הוכח והדבר לא עולה מן התשתית הראייתית שהונחה בפניי - אין קשר סיבתי בין ההטעיה הנטענת לבין ההתקשרות בחוזה.

40.7 הצדדים חתמו על בקשה לצו ירושה ואף קיבלו צו ירושה. בשלב זה, היו התובעים באופן פורמלי בעלים של שליש מהעזבון. התובע 1, היה עורך-דין - מה מנע מהם, כיורשים, לפנות לבנק או אפילו לכל הבנקים כדי לקבל את יתרת החשבון של המנוח?

האם באמת ניתן לומר (לפי הסיפא של סעיף 15 לחוק החוזים) שהעובדות ביחס לכמה כסף יש בחשבון הבנק של המנוח הן "... עובדות אשר לפי הדין, לפי הנוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן ... " הנתבע היה במעמד שווה לתובעים: שניהם יורשי המנוח (יחד עם האח השלישי), כל יורש זכאי לפנות לבנק ולבקש לדעת את היתרה. התובעים התרשלו לעשות כן, וה"אשמה" בעניין זה רובצת לפתחם, אך אין הם יכולים להאשים את הנתבע בהטעיה.

40.8 התובע בעדותו העיד, כי לא הסתפק בחתימה על ההסכם בכתב יד - התובעים פנו לייעוץ ורק אז נחתם הסכם חלוקת העזבון שהוגש לבית-המשפט וניתן לו תוקף של פסק-דין. בהסכם זה, ננקב במפורש הסכום שהתובעים מקבלים, היינו 450,000 ש"ח שהוא סכום מוגדר ולא קשור לגודל העזבון. לכאורה, בהסכם שאושר בבית-המשפט אף נכתב שאם יסתבר שבחשבון יש יותר מהסכום המשוער, הוא יתחלק בין הנתבע ובין האח נ על-פי השיעורים שנקבעו שם.

יצויין, כי בהסכם בכתב יד היו אמורים התובעים לקבל 20% מהכספים הנוספים (אם יתגלו כאלה) ו- 150,000 ש"ח (25,000 ש"ח לכל אחד מהם), אך בינתיים יוצגו התובעים על-ידי עו"ד ג., והם בחרו לוותר על ה- 20% ולקבל במקום 150,000 ש"ח, 450,000 ש"ח. מכאן, איפוא, שאין הם יכולים לטעון שלא ידעו כי יש אפשרות שיתגלו בחשבון כספים נוספים. הם ככל הנראה בחרו למנוע סיכון ולוותר על הסיכוי, אך אם אלה פני הדברים, יש כאן לכל היותר מבחינתם טעות בכדאיות העסקה, אך בוודאי לא הטעיה.

40.9 מלבד "ההטעיות" הנטענות בעניין הצוואה וסכומי הכסף בבנק, טענו התובעים כי הנתבע הטעה אותם בכך שטען באוזניהם כי ממילא הוא זכאי למחצית הכספים בחשבון הבנק של המנוח, עקב היותו בעלים משותף ועקב היות בתנאי חשבון הבנק סעיף אריכות ימים.

התובעים נשענים על התכתבויות שונות בין הצדדים אשר כלל ועיקר לא הוצגו בפני בית-המשפט. מכל מקום, אם הדברים נכונים, הרי לא היה כל מצג כלפי התובעים ובוודאי לא "מצג שווא".

גם בטענות מהטעיות אלה כאמור לא מצאתי כל ממש, לא טענת סעיף "אריכות ימים" ולא טענת הבעלות המשותפת". בסופו-של-דבר, הצדדים אישרו הסכם, כאשר הם מעריכים ושוקלים (כל צד) את סיכוייהם וסיכוניהם כאמור לעיל.

40.10 באופן מובלע, טענו התובעים בתביעתם, וככל הנראה במסגרת ההטעיה, כי הם נפלו קורבן "לתרמית המתוכננת היטב של הנתבע אשר תכנן והוציא לפועל תכנית רבת צעדים, ובפועל זכה במירמה ברוב עזבונו של המנוח...".

אין בידי לקבל טענת "התרמית". טענה זו כלל לא הוכחה ומבדיקת התשתית הראייתית, אין היא עולה כלל.

ההיפך הוא הנכון, הרי התובעים יכולים היו לפעול על-סמך צו הירושה ולדרוש שליש מעזבון המנוח. הם לא בדקו את היקף העזבון, חרף היותם יורשים, הם לא עשו כן מטעמיהם כפי שהובהר לעיל. ככל הנראה, סברו באותה עת שהם מעדיפים לקבל 450,000 ש"ח ולא 1/3 מעזבון המנוח, אך כאמור לעיל - זו טעות בכדאיות העסקה.

41. אני דוחה את טענת ההטעיה.

טענת ה"טעות"
42. בפרק ב' של חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, תחת הכותרת "ביטול חוזה בשל פגם בכריתתו", נקבע, כך:

"14 (א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות, וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות, וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה, והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.

(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה, לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן."

43. בדיקת התשתית הראייתית שהונחה בפניי, מלמדת כי אין מקום לקבל את טענת הטעות מפי התובעים. להלן, אפרט טעמי:

43.1 מאחר שכאמור לעיל קבעתי שלא היתה כל הטעיה מצד הנתבע, הרי התובעים אינם יכולים "להישען" על הוראות סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. באין הטעיה לעניין סעיף זה, אין גם טעות, וטענה זו של התובעים (בסעיף 23 לסיכומיהם) אין לה בסיס.

43.2 אין בפני כל סימוכין כי התובעים שלחו לנתבע הודעת ביטול ההסכם. כך, שממילא לא חלו הוראות הסיפא של סעיף-קטן 14(א)(ב).

43.3 הטענה של טעות (להוציא טעות עקב הטעיה) כלל לא עלתה בסיכומי התובעים. לפיכך ועל-פי המתחייב מן הפסיקה, הם ייחשבו כמי שזנחו טענה זו, ואני פטורה מלדון בה.

ראה בעניין זה: ע"א 401/06 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1), 673; ע"א 447/92 הנרי רול נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן, פ"ד מט(2), 102.

43.4 בענייננו - הוכח שהתובעים הסכימו להסתפק בסכום שהוצע להם, ללא קשר למה שנמצא בחשבון הבנק של המנוח. ולראיה: בהסכם שקיבל תוקף של פסק-דין (בשונה מן ההסכם בכתב יד) התובעים חתמו על סעיף הקובע שכל מה שיימצא בחשבון המנוח מעבר לסכום המשוער, יעבור לזכות הנתבע והאח נ.

43.5 ההסכם לחלוקת עזבון נעשה מרצונם הטוב והחופשי של הצדדים. הנתבע הוא שבשלב מסויים (לטענת התובעים) חזר בו מההסכמות, אך ניחם על כך, ולבסוף נחתם ההסכם. בהסכם שנחתם ברור לצדדים, כי יש בהחלט אפשרות שיתגלו עוד כספים בחשבון המנוח.

43.6 בשולי הדברים אוסיף, כי מצאתי לנכון להוסיף כי אם בכלל היתה טעות כלשהי מצידם של התובעים, הרי היתה זו, לכל היותר, "טעות בכדאיות העסקה". טעות שבגינה אין מבטלים הסכם.

להלן, אצטט מתוך פסק-הדין ב- ע"א 7663/11 דדון נ' יהויקים חדד (21.04.13) (פורסם במאגר "נבו") דברים היפים לענייננו:

"... כאשר צד להסכם פשרה טוען בדיעבד כי יש מקום לבטל את ההסכם עקב טעות (בין אם בידיעת הצד השני ובין אם לאו), מתעוררת במלוא העוצמה שאלת ייחודו של הסכם הפשרה כהסכם ל'קניית סיכון' ביחס להסכם 'רגיל'. ככל שמדובר אך ורק בטעות בהערכת הסיכונים והסיכויים, ובהבנה מאוחרת של אחד הצדדים כי הפשרה אינה מוצלחת מבחינתו כפי שחשב מראש, הרי שמדובר בטעות הנמצאת בליבת הסיכון שנטל על עצמו הצד להסכם שאינה מקימה עילה לביטולו. זוהי למעשה טעות בכדאיות העסקה (או כדאיות הפשרה),שכידוע אינה מקימה עילת ביטול..."

44. המסקנה: אני דוחה את טענת הטעות.

הטענה בדבר היעדר צו ירושת סבתם המנוחה של התובעים
45. כזכור, טענו התובעים בתביעתם כי לא היו מודעים לכך שלסבתם המנוחה לא הוצא צו ירושה, וכי לו היה מוצא צו כזה, ברי כי הדירה המשותפת - היתה שייכת בחלקה למנוחה.

46. למרבה הצער, מבלבלים התובעים בין היקף עזבון לבין צו ירושה. בצו ירושה ניתנת הכרזה מי הם יורשיו של אדם שהלך לעולמו. היקף עזבונו של מנוח הוא עניין לתביעה, אשר תובעים יורשים אחדים את יתר היורשים. כמובן שלו היתה מוגשת תובענה כזו היו עולות הסוגיות, האם היה ויתור מצדה של הסבתא המנוחה על זכויותיה? האם בכלל היו לה זכויות? כמובן היתה עולה השאלה, מי יכול לבוא בנעליה של המנוחה, האמנם נכדיה? לא אדון בסוגיות אלה כאן, אך ברור שהתובעים אינם רשאים לתבוע צו ירושה בעקיפין, כפי שעשו למשל בסעיף 54 לתביעתם.

47. הטענה נדחית.

טענות כלליות
48. צודק הנתבע בסיכומיו - התובעים נעדרו מן הדיון, מי שהופיע הוא התובע מס' 1, שהוא בעצמו עורך-דין, ואף ייצג את יתר התובעים. הדבר לא תקין בהתחשב בכך שיש בבית-המשפט לענייני משפחה חובת נוכחות מוגברת, ואף תמוה.

49. אכן, מפי התובעים נשמעה רק עדותו של התובע 1, כאשר יתר התובעים לא הביאו גרסתם. נראה איפוא, שאכן יש בכך - ועצם העובדה שזו עדות יחידה - כדי לפגום במהימנות גרסתם של התובעים. בעניין זה, אני מאמצת את האמור בסעיפים 7 ו- 8 לסיכומי הנתבע.

50. אוסיף עוד, כי אכן יש מידה לא מבוטלת של שיהוי בהגשת תביעתם של התובעים. המנוח נפטר - 2010, צו הירושה ניתן ב- 2013 וחודשיים אחר כך חתמו הצדדים על ההסכם שקיבל תוקף של פסק-דין, ורק כ- 7 חודשים לאחר חלוקת העזבון הגישו התובעים תביעתם. לו היו פועלים במועד, העזבון לא היה מחולק.

סיכומו-של-דבר
51. התביעה נדחית."

3. ביטולו של הסכם חלוקת עזבון מחמת ניגוד אינטרסים
ב- תמ"ש (ת"א) 15060/96 {חביבה עמוס ואח' נ' יהונתן שער, תק-מש 2001(2), 20 (2001)} קבע ביתהמשפט:

"א. פתח דבר
1. הצדדים הינם אחים, וילדיהם של המנוחים סעדיה ושולמית שער שנפטרו ב- 1974. על-פי צווי הירושה ירשו הצדדים בחלקים שווים את עזבון הוריהם.

2. נושא הדיון הסכם חלוקת עזבון מ- 77 בעניין מקרקעין הידוע כגוש 8257 חלקה 77 (להלן: "המקרקעין").

המקרקעין שטחו כ- 1032 מ"ר. על המקרקעין בנוי בית מגורים ומבנה נוסף.

בבית המגורים מתגוררים נתבע 1 ומשפחתו. במבנה מתגוררים מעת לעת הנתבעים 5-3.

נכון לנוב' 92 הזכויות במקרקעין היו רשומות במרשם המקרקעין על-שם האב המנוח (ראו: ת/4). נטען, שלאחר מועד זה, הזכויות הועברו על-שם היורשים מכוח צו הירושה (ראו: סעיף 3(ג) לסיכומי התובעות).

3. תשתית עובדתית נוספת מצויה בתיק עזבון 5030/74 ובתיקי אפוטרופסות 1355/76, 1356/76 ו- 1373/76, שמהווים חלק מחומר הראיות. מעיון בתיקים, חשובים לענייננו העובדות הבאות:

(א) ב- 22.12.75 פנה מנהל העזבון, עו"ד שלמה אליה, בבקשה לחייב את הנתבע 1 בדמי שכירות בגין השימוש שעשה במקרקעין (המ' 2121/75). בבקשה טען מנהל העזבון, שהנתבע 1 החל להתגורר במקרקעין לאחר פטירת האב, ושהינו מסרב לפנות את המקרקעין.

(ב) ב- 25.04.76 ניתנה בעניין החלטה בהסכמה. בית-המשפט המחוזי חייב את הנתבע 1 לשלם דמי שכירות מיולי 74, וכן הורה לנתבע 1 לפנות את המקרקעין עד 25.10.76.

(ג) באוק' 76 עתר הנתבע 1 (המ' 2190/76) בבקשה להורות למנהל העזבון להפסיק את הליכי מכירת המקרקעין. בבקשה טען הנתבע 1, שהמכירה תגרום נזק לנתבעים 5-3, שהינם חסויים, והם עלולים להימצא חסרי מקום מגורים. הבקשה נמחקה בהיעדר הופעה.

(ד) ב- 19.10.76 הגיש מנהל העזבון, עו"ד שלמה אליה, תצהיר אישי (המ' 2120/75) ובסעיפים 10-9 הצהיר: "יונתן שער הודה בפני כי השתמש בכספי העזבון לצרכיו האישיים... לדעתי מעל יונתן שער בתפקידו, לא היתה לו כל סמכות כמנהל עזבון זמני של המנוח סעדיה שער ז"ל להשתמש בכספי העזבון לצרכיו הפרטיים, להשתלט על עזבון המנוח, ולעשות בו ככל העולה על רוחו".

הנתבע 1 החליף עורכי - דין, לא התייצב לחקירה בבית-המשפט, ובסופו-של-דבר העניין לא הוכרע.

(ה) ב- 27.03.77 הנתבעים 5-3 הוכרזו כפסולי - דין, והנתבע 1 מונה להם כאפוטרופוס; מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

ו) ב- 25.05.77 פנה מנהל העזבון בבקשה לאישור הסכם חלוקת עזבון (המ' 1057/77).

ב- 26.10.77 ההסכם אושר בתיק העזבון על-ידי בית-המשפט המחוזי בת"א.

על-פי ההסכם (להלן: "הסכם חלוקת העזבון") חלקם של האחים (6/7 מהזכויות במקרקעין, בריהוט ובציוד המכבסה) נמכר לנתבע 1 ב- 175,000 ל"י. בהסכם הצהיר הנתבע 1, שהוא עומד לקבל משכנתא בסך 100,000 ל"י, חלקם של החסויים יפרע מייד בקבלת המשכנתא, עוד לפני ביצוע התשלום לאחיות, והיתרה בסך 75,000 ל"י תשולם בתשלומים חודשיים של 2,100 ל"י לחודש, כאשר התשלום הראשון יבוצע תוך 30 יום ממועד אישור ההסכם.

(ז) חלקם של היורשים האחרים במקרקעין נמכר בהסכם חלוקת העזבון ליורש - הנתבע 1 ב- 200% פחות מערכו...

מצינו, שחלקם של היורשים האחרים נמכר לנתבע 1 ב- 163,000 ל"י, בה בעת ששוויים עמד על-סך 471,000 ל"י, קרי ב- 200% פחות מערכם.

(ח) חוות-הדעת של השמאי הממשלתי לא הוצגה, עובר לאישור הסכם החלוקה, בפני בית-המשפט, מטעמים שלא הובררו.

מנהל העזבון הצהיר בדיון, בו אושר הסכם חלוקת העזבון, ששווי העזבון 300,000 ל"י, בה בעת שרק שווי המקרקעין עמד על-סך 550,000 ל"י.

נתבע 1 העיד בעמ' 78 שורות 28-27: "אני לא ידעתי על קיום חוות-דעת השמאי. אני אמרתי שהמקרקעין שווה 200,000 ל"י על-סמך שמועות".

אם לא ניתן, עובר לאישור ההסכם, ליחס ידיעה על השמאות לנתבע 1, הדעת נותנת שלא ניתן ליחס ידיעה גם לצדדים האחרים ולבית-המשפט של עזבונות.

4. העסקה בעניין המקרקעין, שפורטה בהסכם חלוקת העזבון, לא בוצעה חרף הזמן הרב שחלף. הנתבע 1 לא נטל משכנתא, לא שילם את כספי התמורה ליורשים, לא דיווח על העיסקה לשלטונות המס, ולא פעל להעברת הזכויות על שמו.

5. ומכאן למקבץ התביעות שהוגשו.

התובעות 2-1 הגישו תביעה (תמ"ש 15060/96) להצהיר על בטלות העיסקה בעניין המקרקעין, שגובשה בהסכם חלוקת העזבון. עיקר טענתם, שההסכם פקע מחמת זניחתו. בלשון ב"כ התובעות בעמ' 2 שורה 16: "ההסכם הזה מעולם לא מומש. הצדדים ראו, על-ידי התנהגות, בהסכם כבטל". עוד נטען, שאם חלק מהסכם חלוקת העזבון, ככל שנוגע לשלושת היורשים, שהינם פסולי דין - בטל, נופל עמו גם ההסכם כולו בעניין המקרקעין, ואין עוד הסכם חלוקת עזבון תקף.

כנגד הגיש הנתבע תביעה (תמ"ש 15061/96) להצהיר על אכיפת הסכם חלוקת העזבון בעניין המקרקעין. הנתבע טען, שהתובעות 2-1 והנתבעת 2 ויתרו בעל-פה על התמורה החוזית, שהיה אמור לשלם, וזאת כנגד התחייבותו לממן את צרכי המחיה של האחים החסויים - נתבעים 5-3.

בצד תביעות אלו, הגישו הנתבעים 5-3, באמצעות הקרן לטיפול בחסויים, תביעה (תמ"ש 15065/96) להצהיר על בטלות העיסקה בעניין המקרקעין בהסכם חלוקת העזבון, וכן לקבוע שהמקרקעין בבעלות משותפת של כל האחים, כאמור בצו הירושה.

עיקר ההנמקה של הקרן לטיפול בחסויים, שהיה ניגוד אינטרסים בין היורש - הנהנה, ששימש גם כאפוטרופוס על-פי מנוי לשלושה אחים יורשים - פסולי - דין, לבין אותם יורשים. ניגוד אינטרסים זה לא הובא לידיעת בית-המשפט. לא ניתנו לעיסקה כל האישורים הנדרשים על-פי חוק, ובפועל הוכח שהנכס נמכר ב- 200% פחות מערכו.

6. התביעות עוסקות בנקודת התפר שבין חוק הירושה לבין חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות במעמדו המשפטי של הסכם לחלוקת עזבון ואפיונו, בטיב האישורים של בית-המשפט, הנדרשים כאשר בין היורשים כלולים פסולי - דין וגם אפוטרופוס שמונה להם.

בצד סוגיות אלה עולות טענות של טעות בשומה של נכס עזבון עובר לאישור הסכם החלוקה, שיהוי, התיישנות, ופקיעת הסכם חלוקת עזבון מחמת זניחתו.

ב. הסכם חלוקת עזבון - מעמדו ומאפייניו
7. סעיף 110 לחוק הירושה מתווה שתי דרכים לחלוקת עזבון. האחת, בדרך של הסכם חלוקה בין יורשים; והשניה, בדרך של חלוקה על-פי צו בית-המשפט.

8. חוק הירושה שואף לחלוקת עזבון על-פי הסכם בין יורשים, בין שהעזבון מנוהל על-ידי יורשים ובין שהעזבון מנוהל בידי מנהל עזבון.

בהסכם חלוקת עזבון בין יורשים ניתן לסטות מהוראות החלוקה של הצוואה, כאמור בהוראת סעיף 111(ג) לחוק הירושה.

9. בהסכם חלוקת עזבון יכול לכלול הסדר של חלוקה בעין של נכסי עזבון או הסדר של מכר ליורש, מקום שנכס העזבון אינו ניתן לחלוקה או שמהווה יחידה אחת.

10. מנהל העזבון והאפוטרופוס הכללי אינם צד להסכם חלוקת עזבון בין יורשים. הצדדים להסכם החלוקה הם היורשים בלבד. הסכם חלוקת העזבון נשלט הן על-ידי דיני הירושה והן על-ידי דיני החוזים.

מנהל העזבון אינו קובע את פרטי חלוקת העזבון אלא היורשים, ואפילו העזבון מנוהל על-ידי מנהל עזבון. התפקיד שיוחד בחוק למנהל העזבון הוא בגדר סיוע בלבד, "מעין מפשר", כהגדרת סעיף 110(ב) לחוק הירושה: "מנהל העזבון יציע... תכנית לחלוקה... וינסה להביאם לידי הסכמה".

11. חוק הירושה מגן על היורשים במקרה של טעות בשומת הנכסים עובר לחלוקת העזבון. החוק מאמץ את ההסדר של המשפט העברי, וקובע שכאשר הטעות בשומת הנכסים עלתה על שישית - ניתן לתקן את הסכם חלוקת העזבון (ראו: סעיף 120 לחוק הירושה). התרופה שניתנת על-ידי בית-המשפט היא החזרה בעין או בכסף.

ג. הסכם חלוקת עזבון ואישורו על-ידי בית-המשפט של ירושה
12. מה טיבו של אישור בית-משפט של ירושה להסכם חלוקת עזבון, והאם הוא תנאי הכרחי על-פי חוק הירושה לתקפות הסכם החלוקה.

13. כאשר העזבון מנוהל על-ידי יורשים, ולא מונה מנהל עזבון, הסכם חלוקת העזבון, שנעשה בהסכמת כל היורשים, אינו טעון אישור בית-המשפט (ראו: סעיף 122 לחוק הירושה).

חלוקים היורשים על הסדר חלוקת העזבון - אין החלוקה מבוצעת על-פי הסכם חלוקה אלא על-פי צו בית-המשפט.

לעניין היעדר הצורך באישור בית-המשפט, מסביר ד"ר שטראוס בספרו דיני הירושה בישראל, עמ' 135, ה"ש 52:

"השליטה של בעלים (היורשים - י.ג.) ברכושם הפרטי אינו מהווה בעיה ספציפית של דיני הירושה."

האישור אינו תנאי לשכלול הסכם חלוקת העזבון, אולם ניתן, לבקשת הצדדים, ליתן תוקף פסק-דין להסכם החלוקה מכוח סעיף 3(ג) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995.

14. כאשר העזבון מנוהל על-ידי מנהל העזבון, אמנם מנהל העזבון אינו צד להסכם החלוקה, אולם הוראת סעיף 121(א) לחוק הירושה מורה:

"נתמנה מנהל העזבון אין היורשים רשאים לעשות בעזבון אלא ברשות מנהל העזבון או בית-המשפט."

מנהל העזבון לא הוסמך בחוק ליתן רשות למכר מקרקעין, שמהווה נכס עזבון, גם אם הדבר נעשה במסגרת הסכם חלוקת עזבון.

הוראת סעיף 97(3) לחוק הירושה מורה...

בעיסקת מקרקעין, הוראת סעיף 97(3) לחוק הירושה חלה גם על הסמכות שהוקנתה למנהל העזבון בסעיף 121(א) לחוק הירושה.

מכר מקרקעין, שהינו נכס עזבון, היא פעולה שתוקפה תלוי בפנקס המתנהל על-פי חוק. לפעולה זו יש צורך באישור בית-המשפט של ירושה, בין אם פעולת המכר מבוצעת ישירות על-ידי מנהל העזבון, ובין אם רק נתבקשה רשות מנהל העזבון להסכם חלוקת העזבון.

פרשנות מרחיבה זו הנה רצויה, ועולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, וזאת כל עוד המנוי שניתן למנהל העזבון לא פג תוקפו.

דין זה לעניין נכסי מקרקעין אינו חל על נכסי עזבון, שאינם מנויים בקטגוריה של סעיף 97(3) לחוק הירושה. כאשר הסכם חלוקת העזבון מתייחס רק לכספים או מיטלטלין אין צורך באישור בית-המשפט של ירושה, ומתן רשות של מנהל העזבון, כאמור בסעיף 121(א) לחוק הירושה, מועילה. ניתן גם לבקש ביטול המינוי של מנהל עזבון, ואז אין צורך באישור להסכם חלוקת העזבון, שנערך על-ידי כל היורשים.

15. האישור של בית-משפט של ירושה פועל גם במישור נוסף. אישור להסכם חלוקת העזבון יכול לרפא פגם, כאשר אחד מהיורשים נעדר ולא היה מיוצג. חוק הירושה מבקש להסיר מכשולים מחלוקת עזבון מוסכמת. לפיכך נקבע בהוראת סעיף 110(ג) לחוק הירושה:

"נעדר אחד היורשים ולא היה מיוצג כדין, יבוא אישורו של בית-המשפט במקום הסכמתו."

על-פי קונסטרוקציה זו, אישור בית-המשפט הוא תחליף להסכמת היורש הנעדר.

לעניין זה מסבירה הצעת חוק הירושה של משרד המשפטים מ- 1952 בעמ' 144:

"חוקים שונים מונעים את חלוקת העזבון כשיורש מן היורשים עדיין קטין או שהוא נעדר, בלתי-ידוע או כיוצא באלה. אנו סבורים שיש להחיש ככל האפשר את חלוקת העזבון ויש להקל על חלוקתו המוסכמת. מכאן הצעתנו."

ד. הגנה על יורשים פסולי דין - הסדרי חוק הירושה מול הסדרי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

16. ההגנה על יורשים פסולי דין בחוק הירושה אינה חופפת את ההגנה הניתנת על-פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

הסדרי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות משלימים את הסדרי חוק הירושה, ומקום שחוק הירושה מחסיר, משלימו חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

17. חוק הירושה מקנה לבית-המשפט, בהוראות סעיפים 110(ג) ו- 154, סמכויות המאפשרות חלוקת עזבון, כשאחד היורשים הוא פסול-דין. בחלק מהמקרים גם אין צורך בהפניה להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

כאשר החסוי לא מיוצג על-ידי אפוטרופוס, יכול בית-המשפט של ירושה לברור לו אחת משתי החלופות: (א) אישור מכוח סעיף 110(ג) לחוק הירושה, שאזאי ניתן לראות באישור כהסכמה מטעם פסול - הדין. (ב) פניה לסעיף 154 לחוק הירושה ומנוי אפוטרופוס לענייני ירושה לחסוי.

הצעת חוק הירושה של משרד המשפטים מ- 1952 בעמ' 144 מדגישה:

"במקום לפעול על-פי הוראה זו (סעיף 110(ג) לחוק הירושה) יכול בית-המשפט למנות אפוטרופוס לפי סעיף 12 (כיום סעיף 154 לחוק הירושה - י.ג.)."

סעיף 154 לחוק הירושה מורה:

"יורש... שלדעת בית-המשפט נבצר ממנו לשמור בעצמו או על-ידי נציגו על זכויותיו בעזבון רשאי בית-המשפט... מיוזמתו עצמו, למנות לו אפוטרופוס לשמירת זכויותיו בעזבון."

על אפוטרופוס לענייני ירושה, שמונה מכוח חוק הירושה, חלים בשינויים המחוייבים, דיני האפוטרופסות של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

18. כאשר הסכם חלוקת עזבון אינו טעון אישור בית-המשפט, כדוגמת עזבון המנוהל על-ידי היורשים, ואחד מהיורשים הוא פסול-דין, מוסיף חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות דרישה של אישור בית-משפט של אפוטרופסות לעסקת מכר המקרקעין. ראו: הוראות סעיפים 7, 9 ו- 47 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

19. כאשר מונה לפסול-דין אפוטרופוס מטעם בית-משפט, מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות רשאי האפוטרופוס לייצג את החסוי בבית-משפט של ירושה, במסגרת הדיון בחלוקת העזבון, אלא אם-כן יש ניגוד אינטרסים בין החסוי לבין האפוטרופוס, שאזאי מורה הוראת סעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות:

"אין האפוטרופוס מוסמך לייצג את החסוי, מבלי שבית-המשפט או אפוטרופוס אחר שנתמנה למטרה זו אישרן מראש."

20. על האפוטרופוס שמונה מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות חלים בעניין הייצוג הוראות דיני האפוטרופסות, ולאחריו בחלוקת העזבון - הוראות דיני הירושה.

21. האישור הנדרש בעסקת מקרקעין של יורש- חסוי, המהווה חלק מהסכם חלוקת עזבון, הוא גם על-פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות וגם על-פי חוק הירושה. משל, למה הדבר דומה, לאפוטרופוס של חסוי שהגיש תביעה בעניין מקרקעין נגד צד ג', והגיע להסדר. ההסכם טעון אישור של בית-משפט של אפוטרופסות וכן מתן תוקף פסק-דין בבית-המשפט הדן בתביעה. פסק-הדין בתביעה נגד צד שלישי אינו מייתר את הצורך באישור מוקדם על-פי חוק הכשרות המשפטית האישור הוא שמתיר לאפוטרופוס לחתום על הסכם הפשרה.

פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הנוסח של סעיף 42 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות הנוקט בלשון: "אין הוא מוסמך לייצג את החסוי".

משהועברו הסמכויות לבית-המשפט למשפחה בענייני אפוטרופסות וירושה, אין מניעה שהאישור ינתן על-ידי אותו מותב לפי שני החוקים האמורים. כך נהגו גם כאשר העניינים נדונו בבית-המשפט המחוזי.

22. האישור הנדרש הוא כפול, באשר מטרת כל אישור שונה. במסגרת האישור על-פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בית-המשפט נותן הוראות משלימות לאפוטרופוס, לרבות בעניין קבלת הכספים, השקעתם, ודרך השימוש בהם.

במסגרת האישור על-פי חוק הירושה - אין בית-המשפט מפקח מה יעשה החסוי - היורש בכספים שיקבל בגין חלקו בעזבון או על הדרך בה יפעל היורש, אם הסכם חלוקת העזבון שאושר - יופר.

23. הוראות נוספות המסמיכות את בית-משפט לירושה להגן על פסול-דין מצויות בסעיפים 6(ג) ו- 7 (ב) לחוק הירושה.

הוראת סעיף 6(ג) לחוק הירושה מורה:

"הסתלקות... של מי שהוכרז פסול-דין טעונה אישור בית-משפט."

עוד מורה הוראת סעיף 7(ב) לחוק הירושה:

"העברה... מצד מי שהוכרז פסול-דין טעונה אישור בית-משפט."

העברה פורשה כמתייחסת לחלק לא מסויים בעזבון, להבדיל מנכס מסויים.

24. ומהכלל אל הפרט. בפרשה זו הנתבע 1, מחד יורש - נהנה, ומאידך אפוטרופוס על-פי מנוי של החסויים - היורשים. בנסיבות אלה הנתבע 1 היה מנוע מלייצג את הנתבעים 5-3 בהסכם חלוקת העזבון, וזאת כאמור בהוראת סעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

25. ב"כ הנתבע 1, שהוסמך בהסכם לחתום בשם החסויים על שטרי המכר, ומנהל העזבון, שהוסמך בהסכם לחתום בשם החסויים על הסכם חלוקת העזבון - לא ייצגו את החסויים בשלב המשא-ומתן, בדיון בו אושר הסכם חלוקת העזבון, בפיקוח על ביצועו של ההסכם, לרבות עניין תשלום התמורה לחסויים, שלא שולם.

26. הפעולות בעניין החסויים, שביקש הנתבע 1 להסמיך בהסכם את מנהל העזבון ואת בא כוחו, היו פעולות טכניות בלבד, שנועדו לדאוג לאינטרס של הנתבע 1: לאפשר לו להעביר את הזכויות של החסויים במקרקעין על שמו במרשם המקרקעין, לרבות דיווח על העיסקה לשלטונות מס שבח מקרקעין.

ב"כ היועץ המשפטי לממשלה הודיע בעמ' 19, שהוא סבור שהחסויים לא יוצגו בהליך.

27. על-פי מבחן מהותי, ניתן לקבוע, שהסכם חלוקת העזבון אושר ללא שהחסויים היו מיוצגים. האישור ניתן מכוח הסמכות של בית-משפט של ירושה לפי סעיף 110(ג) לחוק הירושה.

28. מנהל העזבון הביא לידיעת בית-משפט של ירושה בסעיף 10 לנ/2, שחלק מהיורשים פסולי דין.
בהיעדר ייצוג של החסויים, ומשהובא לידיעת בית-המשפט שיש יורשים פסולי - דין - האישור כלל בתוכו גם את האישור הנדרש בסעיפים 7 ו- 9 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות וגם הפעיל את ההסמכה בסעיף 110(ג) לחוק הירושה.

29. במישור של דיני הירושה ובמישור של דיני האפוטרופסות, אם מבודדים מהתמונה את היות היורש - הנהנה אפוטרופוס לחסויים - היורשים, ההסכם אושר כדין.

30. אלא, שהנתבע 1 קיבל בהיותו אפוטרופוס לחסויים נכס של החסויים, תוך ניגוד אינטרסים, מבלי להודיע לבית-משפט שהוא מונה כאפוטרופוס על החסויים, ומבלי לקבל את רשותו לעניין זה.

למשמעויות המשפטיות של היבט זה נייחד את המשך הדיון.

ה. הסכם חלוקת העזבון - ניגוד אינטרסים בין הנתבע 1 כאפוטרופוס לבין פסולי דין ונפקותו

31. לא הובא לידיעת בית-המשפט של עיזבונות, שהיורש - הנהנה, הנתבע 1, הוא אפוטרופוס מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות של שלושה יורשים שהוכרזו פסולי דין, ושיש מצב של ניגוד אינטרסים.

גם מנהל העזבון וגם ב"כ האפוטרופוס הכללי לא היו מודעים לכך, והנתבע 1 העדיף להחריש.

(א) מנהל העזבון בבקשה לאישור הסכם חלוקת העזבון מנה את כל ההליכים שהתקיימו, אולם אין בבקשותיו זכר לכך שהנתבע 1 מונה כאפוטרופוס לחסויים.

האזכור היחיד בסעיף 11 לבקשה (ראו: נ/2) מתייחס רק לכך שחלק מהיורשים פסולי דין, והבקשה הועברה גם לאפוטרופוס הכללי.

(ב) בהסכם חלוקת העזבון, שבו הנתבע היה מיוצג על-ידי פרקליט (ראו: נ/8), אין זכר במבוא ולא בשאר חלקי ההסכם, לכך שהנתבע 1 הינו אפוטרופוס של החסויים.

(ג) בפרוטוקול אישור הסכם החלוקה, לא הובא הדבר לידיעת בית-המשפט (ראו: נ/3).

(ד) ב"כ האפוטרופוס הכללי, שלא הובא לידיעתו שהנתבע משמש גם כאפוטרופוס על החסויים, נתן הודעה לקונית: "להזמין את כל היורשים" (ראו: נ/1).

(ה) התובעות 2-1 בסעיף 2.1 בתצהיר מ- 27.02.95 הצהירו: "המבקש (הנתבע 1 - י.ג.)

בבואו לאשר את הסכם המכר - לא הפנה כלל את תשומת-לבו של בית-המשפט לניגוד האינטרסים שבעסקה זו, לפיה, רוכש אפוטרופוס עבור עצמו זכויות במקרקעין השייכים לחסויים בשליטתו".

התובעים 2-1 נכחו בדיון, בו אושר הסכם החלוקה. הצהרת התובעות 2-1 לא נסתרה, והתובעות לא נחקרו כלל על כך.

32. הנתבע 1 הודה בעדותו בעמ' 88 שורות 29-25:

"ש: ביקשת אישור ספציפי מבית-משפט למכור את חלקם של החסויים לך?
ת: לא ביקשתי."
"ש: אתה ביקשת מבית-המשפט שיפטור אותך מתשלום של כסף לפי החוזה שאתה צריך לשלם לחסויים?
ת: לא."

בפועל כספי התמורה של המכר לא שולמו על-ידי האפוטרופוס לחסויים.

33. הנתבע 1 בפעולתו נמצא בניגוד אינטרסים בין חובתו כאפוטרופוס לחסויים - היורשים-לבין עניינו האישי ברכישת זכויות פסולי הדין במקרקעין במסגרת הסכם החלוקה. הנתבע 1 גם הפיק טובת הנאה אישית בניגוד לאינטרס של שלושת פסולי-הדין, להם מונה כאפוטרופוס מטעם בית-המשפט.
(א) הנתבע 1 רכש את זכויות החסויים במקרקעין לפי שווי הנמוך ב- 200% משווי המקרקעין, וזאת לפי הערכת השמאי הממשלתי (ראו: סעיף 3(ז) לפסק).

(ב) הנתבע 1 העלים מבית-המשפט, בהליך אישור הסכם החלוקה, שהוא מכהן כאפוטרופוס לחסויים - היורשים.

(ג) הנתבע 1 לא שילם לחסויים את הכספים שהתחייב להם בגין רכישת חלקם במקרקעין, על-פי הסכם החלוקה.

(ד) הנתבע 1 המשיך להיות אפוטרופוס על החסויים כ- 3 שנים לאחר אישור הסכם חלוקת העזבון, ובכך מנע פיקוח על ביצוע העסקה בשם החסויים, והעלאת דרישה מצידם לביצוע התשלום.

ניגוד האינטרסים לא היה רק בעת ניהול המשא-ומתן, וכריתת החוזה אלא גם בשלב הפיקוח על ביצועו. הנתבע 1 מנע "עמידה" של החסויים על זכויותיהם גם בשלב שכספי התמורה לא שולמו להם על ידו.

(ה) ניתן היה לפנות בשם פסולי הדין לתיקון הסכם החלוקה, מכוח סעיף 120 לחוק הירושה (ראו: ההיבט המשפטי בפרק ד' סעיף 11 לפסק), לאחר ששומת השמאי הממשלתי הראתה ששווי המקרקעין בהסכם החלוקה מוטעה, ושגוי לא בשישית כדרישת החוק, אלא ב- 200%. גם בכך פעל הנתבע 1 בניגוד אינטרסים.

(ו) הנתבע 1, כאפוטרופוס לחסויים, התעלם מהאפוטרופוס עו"ד סגל, שהחליף אותו, וסירב למסור לו מידע על ביצוע עסקת המקרקעין וזכויות החסויים (ראו: נ/15, נ/16).

34. לעניין הכלל של ניגוד אינטרסים אומר השופט ברק ב- בג"צ 595/89 שמעון נ' הממונה על מחוז הדרום, פ"ד מד(1), 413:

"העיקרון בדבר איסור על ניגוד אינטרסים אינו אך עניין מוסרי שבין אדם לבין עצמו, אלא הוא עיקרון משפטי המשתרע על כל תחומי המשפט. הוא חל בתחום המשפט הפרטי והמשפט הציבורי גם יחד."

35. השופט ברק במאמרו: "ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד" משפטים י (תש"מ) 12-1 מדגיש:

(א) הכלל הוא שכל מי שמבצע פעולה או ממלא תפקיד עבור זולתו אסור לו להימצא במצב שבו עלול להיות ניגוד אינטרסים בין האינטרס של זה שלמענו הוא פועל לבין אינטרס אחר כלשהו.

(ב) כל מי שהופקד בידו ביצוע פעולה עבור זולתו נתפס ברשתה של החובה האמורה.

ראו גם: בג"צ 35/82 ישפאר נ' שר הבטחון, פ"ד לז(2), 505.

בג"צ 1065/89 גולני נ' שיש, פ"ד מה(1), 441.

36. האיסור בדבר ניגוד אינטרסים חל גם על יחסי אפוטרופוס - פסול דין.

סעיף 41 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מטיל על האפוטרופוס לנהוג לטובת החסוי בדרך שאדם מסור היה נוהג בנסיבות העניין.

37. תרופה מינורית לניגוד אינטרסים מצויה בהוראת סעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות המורה שאין האפוטרופוס יכול לייצג את פסולי הדין בפעולה שיש בה ניגוד אינטרסים ללא אישור בית-המשפט.

הוראה זו לא נותנת מענה לסיטואציות, שהאפוטרופוס קיבל נכס מהחסוי, ללא שייצגו בפעולה המשפטית.

תרופה נוספת מצויה בהוראת סעיף 57 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות:

"האפוטרופוס אחראי לנזק שנגרם לחסוי ולרכושו."

38. התרופה העיקרית לניגוד האינטרסים מצויה בדיני הנאמנות, ומועתקת מהוראת סעיף 13 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 על-ידי קונסטרוקציה של השלמת חסר הנעשית בדרך היקש משלים מכוח סעיף 1 לחוק יסודות המשפט. לעניין השלמת חסר בדרך היקש ראו:

ע"א 3622/96 חכם נ' קופ"ח מכבי, פ"ד נב(2), 638.

39. סעיף 13 (א) לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 מורה:

"נאמן לא ירכוש לעצמו... נכס מנכסי הנאמנות... לא יפיק לעצמו... טובת הנאה... ולא יעשה דבר שיש בו סתירה בין טובת הנאמנות לבין טובתו."

ולעניין התוצאה מורה סעיף 13(ב) לחוק הנאמנות:

"פעולה מן המנויות בסעיף זה שנעשתה בלי אישור בית-משפט - בטלה."

40. הנתבע 1 כאפוטרופוס על החסויים חב חובת נאמנות אותה הפר. הנתבע הודה כמובא בסעיף 32 לפסק, שלא פנה לבית-המשפט בבקשה ספציפית לאשר לו כאפוטרופוס לרכוש את נכסי החסויים. הנתבע פעל בניגוד אינטרסים כמפורט בסעיף 33 לפסק, ואפילו לא הודיע לבית-משפט של ירושה, שהוא אפוטרופוס לחסויים (ראו: סעיף 31 לפסק).

ניגוד האינטרסים היה גם בעת כריתת החוזה וגם בעת ביצועו, באשר האפוטרופוס לא שילם לחסויים את כספי התמורה.

41. התרופה הנגזרת מדיני הנאמנות, על-ידי השלמת חסר, היא, שהפעולה בה רכש הנתבע 1 - האפוטרופוס נכס של החסויים, תוך ניגוד אינטרסים - בטלה. פגם זה יורד לשורש העניין ולא ניתן לרפאו.

42. שלמה כרם בספרו: חוק הנאמנות, בעמ' 387 מוסיף ואומר לעניין אישור בית-המשפט על-פי סעיף 13(ב) לחוק הנאמנות:

"לשם אישור פעולה על-ידי בית-המשפט, על בית-המשפט להשתכנע שהפעולה היא לטובת הנאמנות. לא די שהפעולה שאישורה מבוקש היא פעולה סבירה... גישת בית-המשפט היא גישה של ספק, ותהיה על מניעי הנאמן לביצוע הפעולה."

השופט שינבויים ב- בג"צ 35/82 ישפאר נ' שר הבטחון, פ"ד לז(2), 505 מסביר, שדיני הנאמנות, שנעשו חלק משיטת המשפט בישראל קודם חקיקת חוק הנאמנות, מקורם בדיני היושר האנגליים, ודיני היושר אסרו על מי שחייב חובת נאמנות להיות במצב של ניגוד אינטרסים. האיסור הוא איסור מוחלט. גם בדין שנהג קודם חקיקת חוק הנאמנות - התוצאה היתה זהה.

לעניין התוצאה, השוו: ע"א 604/77 מוברמן נ' סגל, פ"ד לב(3), 85.

43. הנתבע 1 כאפוטרופוס על החסויים לא הביא לידיעת בית-משפט של עזבונות את דבר היותו אפוטרופוס על החסויים, וממילא בית-המשפט, בהיעדר ידיעה, לא יכול היה לדון בניגוד האינטרסים שבין האפוטרופוס לבין החסויים, ולתת אישור גם בהקשר זה.

44. האישור שניתן מכוח חוק הירושה אינו מרפא את הפגם שנפל בפעולת האפוטרופוס.

האישור שניתן על-פי חוק הירושה פעולתו במישור של הצדדים כיורשים, אולם אין הוא פועל במישור של אפוטרופוס - חסוי.

במישור של אפוטרופוס - חסוי, ההסדר הנלמד בדרך היקש מחוק הנאמנות הוא הסדר ספציפי הגובר על ההסדר בחוק הירושה.

45. התוצאה היא שיש תחולה בדרך היקש להוראת סעיף 13(ב) לחוק הנאמנות, ופעולת האפוטרופוס שהיתה נגועה בניגוד אינטרסים - בטלה, ככל שההתייחסות היא לעניין זכויות פסולי הדין במקרקעין שנמכרו בהסכם חלוקת העזבון.

46. טיבו של הסכם חלוקת עזבון, שהוא מסדיר את חלוקת נכסי העזבון בין כל היורשים, ומשנפסל ההסכם ביחס לשלושה מתוך שבעה היורשים - אין הוא יכול להישאר על כנו ביחס לארבעה היורשים הנותרים. באשר לנכס המקרקעין והבית הבנוי עליו, אין אפשרות מעשית לבצע הפרדה של ההסכם לחלקיו, כאמור בסעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי). הדבר לא תואם את אומד דעתם של הצדדים הנוגעים בדבר, והדבר נוגד גם את טיבו של הסכם חלוקה, שנועד להסדיר את חלוקת העזבון בין כל היורשים ולא בין חלק מהיורשים.

השוו: ע"א 393/82 חיים נ' אביוב, פ"ד מא(1), 716.
הכרעה זו מתבקשת גם לאור העובדה שנדחתה טענת הויתור שהעלה הנתבע 1 ביחס ליתר היורשים, כפי שיובהר בהמשך הפסק.

47. לאור האמור, התוצאה היא שהסדר מכירת המקרקעין בהסכם חלוקת העזבון בטל מהטעמים שפורטו בפרק ה' לפסק, והמקרקעין בבעלות משותפת של כל היורשים כאמור בצו הירושה.

ו. פקיעת הסכם חלוקת עזבון מחמת זניחתו
48. טעם נוסף חלופי, שמביא לתוצאה שפורטה בסעיף 47 לפסק היא פקיעת החוזה מחמת זניחתו.

49. עומדות ליורשים האחרים גם טענות בעניין ויתור בדרך התנהגות. לעניין זה פסקה השופטת שטרסברג-כהן ב- ע"א 1330/93 אלבז נ' אלבז (לא פורסם):

"ויתור על הזכות... כויתור על זכות חוזית, יכול להיעשות בעל-פה או בהתנהגות וגם במסגרת משפחתית. כך למשל ב- ע"א 522/71 בניין נ' בניין, פ"ד כח(2), 309. בית-המשפט דחה טענות שונות שהעלה התובע לתירוץ השיהוי בקובעו שמדובר כאן... בחוסר כל פעולה... במשך קרוב ל- 17 שנה."

גם ב- ע"א 156/76 שטרן נ' פרידמן, פ"ד לא(1), 572 נקבע, כי ניתן ללמוד מהתנהגותו של צד לחוזה, שהוא זנח את זכותו על-פי החוזה וויתר עליה.
ב- ע"א 1901/91 מראות יפו העתיקה נ' חברת חלקה 51 גוש 7060 בע"מ, תק-על 97(2), 556 פסקה השופטת שטרסברג-כהן:

"חלפו להן כ- 12 שנה מאז חתימת החוזה ואין באופק סנונית המאפשרת את בוא אביב ביצועו, לא חלה התקדמות של ממש לקראת ביצוע החוזה בעוד השנים על כל תהפוכותיהן חלפו נקפו להן. במצב זה, נוטה אני לראות בחוזה - חוזה שפקע בהסכמת הצדדים על-ידי חוסר מעש ושתיקה."

ראו גם:

ע"א 2491/90 התאגדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התיירות, תק-על 1992(2), 641 (1992).

ע"א 3991/96 וילוז'ני נ' מעלה השרון (הרצליה) בניין והשקעות בע"מ, פ"ד נב(5), 278.

50. הנתבע 1 זנח את הסדר מכר המקרקעין בהסכם חלוקת העזבון מאוק' 77, וההסכם פקע מחמת זניחתו:

(א) מנהל העזבון, שהוסמך לחתום על ההסכם בשם היורשים החסויים, לא חתם על ההסכם, והנתבע 1 במשך כל השנים שחלפו לא נקט בשום הליך משפטי.

(ב) העסקה לא דווחה על-ידי הצדדים לשלטונות מס שבח מקרקעין.

(ג) הנתבע 1 הצהיר בהסכם שהוא עומד ליטול משכנתא למימון העסקה. המשכנתא לא נלקחה, ולנתבע, שהיה בחובות, לא היה יכולת לממן את העיסקה.

הנתבע 1 העיד בעמ' 83 שורות 6-5: "ביום חתימת ההסכם בבית-המשפט המחוזי הייתי בחובות", ובעמ' 80 שורות 20-19: "לא הלכתי לבנק בכלל לקבל משכנתא".

(ד) הנתבע 1 במשך 23 שנים לא שילם ליורשים האחרים אף תשלום בגין בעסקה.

הנתבע העיד בעמ' 82 שורה 29: "לא שילמתי תשלום כלשהו, למרות שהייתי אמור להתחיל לשלם תוך 30 יום".

(ה) הנתבע 1 לא פעל במשך כל השנים להעברת הזכויות על שמו, ולא נעשתה כל פעולה בעניין. הנתבע העיד בעמ' 83 שורות 10-9: "הדירה (המקרקעין - י.ג.) לא רשומים על שמי כלל. הדירה רשומה ע"ש היורשים".

(ו) הנתבע 1 בתצהיר שהגיש להוצאה לפועל באוגוסט 90 (נ/13) הצהיר בסעיף 6: "אין לי דירת מגורים בבעלותי, הנני מתגורר עם משפחתי הגדולה ואחי החסויים בבית הורי ז"ל".

51. הנתבע 1 הציב מול האחיות - היורשות גרסת ויתור בעל-פה, ומול האחים - החסויים גרסה של "טענת פרעתי".

גרסה זו הופרכה, ונמצאה בלתי אמינה על בית-המשפט.

52. בעניין גרסת הויתור, שהעלה כנגד האחיות, הצהיר הנתבע בסעיף 10 לתצהירו מ- 01.01.95: "לאחר חתימת ההסכם... הוחלט ביני לבין משיבות 1, 2, 3 (תובעות 2-1 ונתבעת 2 - י.ג.) כי אני אשא לבדי בטיפול ומימון הוצאותיהם של... החסויים, ובתמורה יוותרו המשיבות על התמורה החוזית המוסכמת בגין העברת הבעלות בבית אלי". גרסה זו נסתרה:

(א) הנתבע 1 חזר בו בחקירתו לעניין האחות נעמי (נתבעת 2 - י.ג.), והעיד בעמ' 80 שורה 23: "אחותי נעמי לא ויתרה. היא אמרה שמתי שיהיה לי כסף אשלם לה".

(ב) הנתבע 1 הגיש בקשה לבית-המשפט של אפוטרופסות לפסוק לו החזר הוצאות בגין מימון אחד החסויים (ראו: נ/9 ונ/10). בית-המשפט המחוזי בהחלטתו מ - 27.02.94 (המ' 3526/91 תיק מעמד אישי 1373/76 - צורף כחלק מחומר הראיות) הורה: "אשר לטענתו של יונתן שער להחזר כספים לתקופה מאז 88 בשיעור של 500 ש"ח לחודש, שהוא לדבריו מוציא על החסוי, אין לי ראיות מספיקות... הקרן תחקור שאלה זו בצורה יסודית יותר, ותוכל לאשר החזר כספים לאחר שתשתכנע שאמנם אלו הוצאו".

הבקשה להחזר כספים של הנתבע 1 אינה מתיישבת עם טענת הויתור כנגד מימון הוצאות החסויים.

(ג) התובעות הצהירו בסעיף 10.2 לתצהיר... "משכל בקשותינו מהמשיב 1 לקבל את המגיע לנו על-פי ההסכם נדחו, נואשנו מלקבל את חלקינו, ולפיכך זנחנו אף אנו את ההסכם, וכל הצדדים ראו בו כבטל".

התובעות השאירו רושם מהימן על בית-המשפט. התובעת 2 העידה בעמ' 36-35:

"לא ויתרתי. אני התאלמנתי (ב- 1976 - י.ג.). אני צריכה לפרנס שתי תינוקות (ילידי 66 ו- 70 - י.ג.). לא היה לי מה לאכול. עבדתי במשק בית בשביל לטפל בשני ילדים... אני לא אמרתי שאני מוותרת, כשאין לי מה לאכול בבית."

גם מצבה הכלכלי של התובע 1 לא שפר, בהיותה גרושה ומטופלת בילדים.

(ד) הסכם חלוקת העזבון נחתם, כאשר מצבו הכלכלי של הנתבע 1, שלא היה שפיר, היה ידוע, החסויים התגוררו במבנה סמוך על המקרקעין, ובבית התגוררו הנתבע 1 ומשפחתו. הנתבע טען שהויתור היה ארבעה חודשים לאחר ההסכם, אולם לא נטען קיומה של נסיבה חדשה, שהביאה את היורשים האחרים לשנות דעתם בסמוך לאחר ההסכם.

(ה) יש לנקוט גם במשנה זהירות, כאשר מדובר בטענת ויתור בעל-פה על חיוב כספי, שנקבע בהסכם בכתב שאושר על-ידי בית-המשפט.

53. גם מתמלילי הקלטות (ראו: ת/5 ות/6) לא יוושע הנתבע 1:

(א) התובעות 2-1 לא היו צד לשיחות בתמליל, ואין התמליל מהווה הודאת בעל - דין.

(ב) הרושם המתקבל, מעיון בתמלילים ובעדיות, שהנתבעת 2 רצתה לרצות את הנתבע 1 וענתה לו ביחס לתובעות 2-1, כפי שרצה לשמוע, ובלבד שתישמע טענתה, שלא ויתרה על זכויותיה.

הנתבעת 2 העידה בעמ' 62 שורות 19-12:

"האחיות לא אמרו לי שהן ויתרו על הבית. שמעתי את זה מפי יהונתן. ביחס לתמליל... הייתי אז בלחץ... אני חזקתי את דבריו."

(ג) בנסיבות אלה, המשקל של תמלילי הקלטות שולי, ואין לייחס להם חשיבות.

54. עוד טוען הנתבע 1 "טענת פרעתי" כנגד האחים החסויים. הנתבע 1 הצהיר בסעיף 11 לתצהירו: "הואיל ואני נשאתי בהוצאות הטיפול והפרנסה של המשיבים (החסויים - י.ג.) כיסיתי את מלוא התמורה אשר היתה מגיעה למשיבים ממני בהתאם להסכם". גם גרסה זו התנפצה:

(א) הנתבע 1 לא העלה מעולם טענה זו בפני האפוטרופסים שהחליפו אותו מנוב' 80 ואילך, וגם לא בפני בית-המשפט של אפוטרופסות.

לעניין זה העידה נציגת הקרן לטיפול בחסויים בעמ' 72 שורות 20-19:

"כשביקש יהונתן את העזרה במימון הוצאות... הוא לא טען שקיבל תמורה מלאה מראש, כאשר התמורה היא הדירה (המקרקעין - י.ג.)."

(ב) הנתבע 1, שכיהן כאפוטרופוס לחסויים במשך כ- 3 שנים לאחר אישור הסכם חלוקת העזבון, לא קיבל מבית-משפט פטור מלשלם לחסויים תמורה בגין חלקם במקרקעין. בהיעדר אישור של בית-משפט, לא ניתן להכיר בטענת קיזוז מעין זו, שמועלת על-ידי מי ששימש כאפוטרופוס לחסויים, ושעומדת בניגוד אינטרסים לטובת החסויים.

כאמור בסעיף 52(ב) לפסק - הנתבע 1 הגיש בקשה נוגדת לבית-המשפט, לאפוטרופסות ובקשה זו נדונה לגופו של עניין.

(ג) הנתבע 1 לא יכול היה לדעת, במועד שנקבע לביצוע העסקה, איזה סכום לקזז מהתמורה של החסויים לצורך סיפוק צורכיהם. גרסה זו אינה אמינה לחלוטין.

(ד) הנתבע 1 הודה בעמ' 81 בשורות 8-7 בזכותם של החסויים במקרקעין, חרף טענת הקיזוז. הנתבע העיד: "אמרתי כשבר - יוחאי יגדל במידה וכך, הוא יקבל את חלקו שלו במגרש - בגין החלק של אביו יוסף (החסוי - י.ג.)".

(ה) החסויים לא גרו במקרקעין עם הנתבע 1 ברציפות, אלא מעת לעת. לחסויים היו הכנסות מאיסוף נדבות ומקצבת ביטוח לאומי. הנתבע 1 העיד בעמ' 81 שורות 30-29: "אילו הייתי לוקח את כספם של החסויים הייתי מיליונר".

לעניין זה, ראו גם עדות מפורטת של נציגת הקרן לטיפול בחסויים בעמ' 73 לפרוטוקול.

לא הוכח שהנתבע 1 מימן את צרכי המחיה של החסויים. הנתבע 1 לא הגיש דו "חות כספיים כאפוטרופוס שמונה על-ידי בית-המשפט. בית-המשפט המחוזי, שדן בבקשה להורות על החזר הוצאות לנתבע 1, התקשה להכריע בהיעדר הוכחות.

(ו) כאשר מדובר בשתי עסקאות שונות: מכר מקרקעין ומימון צרכי מחיה - לא ניתן לערוך קיזוז, כאשר סכום מימון הצרכים לא ידוע ולא הוכח, ואפילו לא עסקינן בחסויים פסולי דין (ראו: סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי)).

55. טענת ההתיישנות אף היא משוללת יסוד, ובפועל נזנחה בסיכומי הנתבע 1.

טענה זו דינה להידחות גם לאור הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין-1969, שביטלה את מוסד ההתיישנות במקרקעין מוסדרים. טענה זו נדחית גם לאור הוראות סעיפים 12-11 לחוק ההתיישנות. עד נוב' 80 שימש הנתבע 1 כאפוטרופוס על החסויים, ותקופת ההתיישנות אינה נמנית. מנוב' 80 עד מאי 88 שימש כאפוטרופוס עו"ד סגל. הנתבע 1 העלים עובדות בעניין עסקת המקרקעין מהאפוטרופוס עו"ד סגל ויעידו על כך: נ/15, נ/6) 16 מסמכים), ועדות שער בר - יוחאי בעמ' 53 שורות: 27-26. גם לעניין זה לא נמנית תקופת ההתיישנות.

עוד נעיר, שהנתבע 1 הגיש תביעה לאכיפת הסכם מקרקעין וטענת ההתיישנות הועלתה כנגד תביעה נגדית של בעלי דינו, שעתרו לביטול ההסכם, שאותו ביקש הנתבע לאכוף.

56. עוד טוען הנתבע טענת שיהוי. לעניין שיהוי נפסק שמקום שקיימים כללים ברורים בעניין תקופת התיישנות, יש לנהוג במשנה זהירות בקבלת טענה זו.

ראו: ע"א 410/87 עזבון המנוחה ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה(3), 749.
תביעה הנשענת על זכות קניין, אין לבית-משפט שיקול-דעת רחב לדחות סעד מחמת שיהוי.

ראו: ע"א 109/87 חוות מקורה נ' חסן, פ"ד מז(5), 1.

ב- ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי נ' מימון, פ"ד מ(2), 802 הבהיר השופט חלימה:

"ההלכה קובעת שטענת שיהוי לא תועיל... אלא אם מצליח הוא להוכיח שני אלמנטים אלה: (א) שיש לראות בשיהוי משום ביטוי לוויתור על הזכות או להזנחה או לייאוש. (ב) שעקב השיהוי הורע מצבו של הנתבע."

ראו גם: ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא(5), 625.

טענת השיהוי המועלת על-ידי הנתבע כנגד היורשים האחרים דינה להידחות מהטעמים הבאים:

(א) כפי שפורט בסעיפים 53-52 לפסק לא הוכח ויתור מצד היורשים האחרים, שחלקם פסולי דין.

(ב) הנתבע העיד בעמ' 83 שורות 10-9, שהזכויות במקרקעין רשומות על-שם היורשים.

(ג) לא הוכח שמצבו של הנתבע הורע עקב השיהוי. גם הנתבע 1 וגם החסויים ממשיכים להתגורר על המקרקעין, כפי שנהגו עובר לחתימת הסכם הירושה.

(ד) אם טענת שיהוי מקורה בדיני יושר - אין להתיר העלאתה, כאשר מי שאוחז בה מגיש, באותו עניין, תביעה נגדית לאכיפת הסכם מקרקעין, לאחר חלוף 18 שנה ממועד אישור ההסכם.

(ה) הטענה גם לא תשמע כאשר בתביעה מבוקש להצהיר על פקיעת הסכם עקב זניחתו במשך שנים רבות.

ז. סוף דבר
57. תביעת הנתבע 1 - נדחית.

58. בתביעה של התובעות 2-1, ובתביעה של נתבעים 5-3 מוצהר בזה שהוראות ההסדר בעניין מכר המקרקעין הידוע כגוש 8257 חלקה 77, כפי שפורטו בהסכם חלוקת העזבון מ- 1977 - בטלות.

59. הזכויות במקרקעין הידוע כגוש 8257 חלקה 77 ירשמו או ישארו רשומות ע"ש היורשים, כאמור בצו הירושה המתוקן, שניתן ב- 10.11.92 בתיק עזבון 5030/74."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ביטולו של הסכם חלוקת עזבון