דייר לאחר תום תקופת השכירות

סעיף 19 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972, קובע כדלקמן:

"19. דייר לאחר תום תקופת השכירות
(א) דייר המחזיק במושכר לאחר שתמה תקופת השכירות, יחולו עליה תנאי השכירות כפי שהיו מוסכמים בתום תקופת השכירות או כפי ששונו לאחרונה על-פי הסכם או על-פי החוק.
(ב) על-אף האמור בסעיף-קטן (א), לא יהיה הדייר רשאי להשכיר בשכירות-משנה את המושכר כולו, בין בבת-אחת ובין חלקים חלקים, אלא בהסכמת בעל הבית."

בסעיף זה נקבעו שני עקרונות יסוד ביחסים בין בעל בית ודייר:

האחד, לפיו עם תום התקופה החוזית ימשיכו לחול כל הוראות החוזה הראשון אלא אם שונו על-פי חוק (כמו העלאת דמי שכירות כחוק) או על-פי הסכם חדש בין הצדדים. המשמעות הינה כי אם הדייר היה מוגן על-פי חוקי הגנת הדייר על-פי החוזה הראשון הגנתו תימשך בכפוף להוראות ההסכם והחוק, ואם לא היה מוגן על-פי הוראות מתאימות בהסכם כי אז לא יוכל לטעון לדיירות המוגנת על-פי החוק.
השני, כי חל איסור מפורש על הדייר להשכיר את המושכר או חלקים הימנו בשכירות-משנה. אפשרות כזו קיימת רק אם ניתנה הסכמת בעל הבית.

דייר מוגן אינו זקוק לכל חוזה בתום תקופת השכירות החוזית לשם ביסוס מעמדו. חידוש השכירות מעת לעת מצביע על כוונת הצדדים שהשכירות לא תהיה מוגנת על-פי החוק.

זאת בעיקר במקום בו הצדדים ידעו והסכימו כי הדייר הוא דייר מוגן. אין זקוקים הם לחידוש השכירות מעת לעת ועריכת חוזי שכירות חדשים כמעט אחת לשנה, וזאת ידוע, לא רק מהמקובל בתחום אלא גם מלשון הוראת סעיף 19 לחוק הגנת הדייר {ע"א (נצ') 322/98 הפטריארכיה היוונית נ' נעים אליאס זייתון, תק-מח 2000(1), 697, 702 (2000)}.

2. משמעותו של סעיף 19(א) לחוק הגנת הדייר
סעיף 19 לחוק הגנת הדייר בא למלא את החלל שנוצר לאחר תום תקופת השכירות, כשהשוכר ממשיך להחזיק במושכר בחסות החוק, על-ידי כך שהוא קובע שהתנאים שחייבו אותו על-פי חוזה השכירות יחייבו אותו גם להבא, כל עוד לא ישונו על-ידי הסכם אחר או על-ידי החוק. הדבר כולל גם את התנאי לתשלום דמי השכירות כפי שנקבעו בחוזה {ע"א (חי') 190/64 עזבון המנוח אברהם ימן כלפון ז"ל נ' מנחם גולדהמר, פ"מ מו 412; ע"א (חי') 58/69 חברת קולנוע שלושת הפינות בע"מ נ' זליג כץ, פ"מ ע 279, נפסק כי הלכה זו אינה יפה מקום שהצדדים אימצו לעצמם את שיטת המדד לצורך קביעת דמי שכירות}.

הסעיף מעניק את הגנת החוק לדייר המחזיק במושכר לאחר שתמה תקופת השכירות, ואינו מונע עשיית חוזה חדש בתום תקופת השכירות הראשונה, אם החוזה החדש אינו מנוגד לחוק {ע"א 568/67 משה מישאלוף נ' יעקב גרטל, פ"ד כב(1), 449 (1968)}.

סעיף 19(א) לחוק הגנת הדייר קובע, כי דייר המחזיק במושכר, לאחר שתמה תקופת השכירות, יחולו עליו תנאי השכירות כפי שהיו מוסכמים בתוך תקופת השכירות או כפי ששונו על-פי הסכם או על-פי חוק.

כך, משנקבע בחוזה בין הצדדים כתנאי דומיננטי שלא תהיה תחולה לתקנות חדשות, בעת חתימת החוזה המקורי, ולא לתקנות שיבואו בעקבותיהן - תקנות חדשות לא יחולו על המושכר הנדון. בכך הגשמת מטרת הסעיף הנ"ל בחוק באה לידי ביטוי {ע"א (ת"א) 960/84 זלצר ואח נ' נטר ואח', פ"מ תשמ"ה(ג), 472 (1984)}.

כמו-כן יודגש, כי בהתאם לסעיף 19(א) לחוק הגנת הדייר, תנאי השכירות על-פי הסכמי השכירות, תחולה להם עם תום תקופת השכירות. אך במידה ואלה לא שונו על-פי הסכם מאוחר בזמן {ת"א (ת"א) 67935/06 נילי דורם נ' בן הר אברהם, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.04.10)}.

שוכר שממשיך להחזיק במושכר בתום התקופה המוסכמת, ואין ראיה שהצדדים שינו את תנאי ההסכם, חזקה עליהם שהם התכוונו שהשוכר ימשיך להחזיק על-פי אותם תנאים.

אולם יובהר כי לגבי שינוי בשיעור דמי השכירות עדיין אין בו, כשהוא לעצמו, כדי לסתור את ההנחה שהשוכר מוסיף להחזיק במושכר על-פי הסכם משתמע, המכיל את יתר התנאים שעליהם הוסכם לתקופת השכירות הקודמת {ע"א 453/74 עובדי בית ברנר נ' עטרה ויצחק חירותי, פ"ד כט(1), 500 (1974)}.

מכוח סעיף 19(א) לחוק על הדייר לשלם את השיעור המוסכם כפי ששונה לאחרונה "על-פי החוק". ביטוי זה אינו מוגבל לשינוי מכוח החוק במישרין, אלא כולל אף פסיקה מאוחרת של בית-הדין {ע"א (ת"א) 223/60 צבי מלך נ' יהודה ינוביץ, פ"מ כג (תמצ'), 585}.

כמו-כן, יודגש, כי ביטול חד-צדדי מצד בעל הבית, של תנאי כלשהו מתנאי השכירות, לרבות שינוי או ריכוך בתנאי מקורי שהוסכם עליהם לאחר-מכן, אינו מועיל ואינו מחייב את הדייר {ע"א 391/60 אליעזר מלחי נ' ראש העיר ואח', פ"ד טו(1), 318 (1961)}.

באשר להגבלת הזמן על ההתנייה של דייר כדייר מוגן, יוער, כי לשם יצירת יחס של שכירות דרושה הגבלת זמן. כך למשל, במקום בו הצדדים, בעת כריתת ההסכם קבעו חוזה שכירות לתקופה בלתי-מוגבלת, השכירות תחול לא במובן שהדייר יהיה דייר לצמיתות דייר חוזי, אלא שהפרשנות במילים "תקופה בלתי-מוגבלת" היא, שכך שיוכל הדייר להחזיק לתקופה בלתי-מוגבלת כדייר מוגן על-פי החוק ושבעל הבית לא יוכל לפנותו. אין באמור קביעת התקופה החוזית אלא ציון עובדה שמשמעותה שהדייר שילם דמי מפתח בעד מושכר שחל עליו חוק הגנת הדייר ויוכל להמשיך ולהחזיק במושכר אף לאחר תום תקופת השכירות החוזית {ע"א 46/74 אליעזר מורדוב נ' יוסף שכטמן, פ"ד כט(1), 477 (1974)}.

עוד בסוגיה זו יובהר כי כאשר לאחר תום תקופת השכירות בחוזה מניח המשכיר לדייר להישאר במושכר בלי למצות את זכות הפינוי, ומבלי שידובר ביניהם על שינוי התנאים, יש לראות בכך כוונה להמשיך לקיים את תנאי השכירות כמקודם, כולל התנאי בדבר זכות הפינוי {ע"א 651/73 לוביציה בראון פרנהיימר נ' שלמה דרעי, פ"ד כח(2), 365 (1974)}.

משנסתיימה תקופת השכירות החוזית - ממשיכים לחול התנאים עליהם הסכימו הצדדים בחוזה הראשוני {ב"א (טב') 3780/96 עמידר בע"מ נ' ברדה דורון, תק-של 98(1), 1116 (1998)}.

החריג לאמור בסעיף 19(א) בא בדמות של סעיף 19(ב) לפיו, על-אף שבעצם בתקופה שלאחר תום תקופת החוזה המקורי ממשיכים לחול תנאי החוזה המקורי - אלא אם הוסכם או הותנה אחרת לאחר-מכן - הרי בשאלת יכולתו של הדייר להשכיר השכרת-משנה (אפילו שזו הייתה לו בזכות בחוזה המקורי) - אין לדייר הזכות להשכיר בהשכרת-משנה את המושכר או חלקו. ללמדנו, כאן החוק מתערב בהמשכיות האוטומטית של החוזה הישן ככל שהדבר נוגע להשכרת-משנה.

אפילו מצוי בחוזה תנאי שהדייר רשאי להשכיר את כל המושכר, הרי אחרי תום תקופת החוזה אין התנאי הזה מוסיף לחול, אלא בהסכמת בעל הבית {ע"א 272/59 מרכז וולבלסקי בע"מ נ' מרכז החרש בע"מ, פ"ד יד(4), 2101 (1960)}.
דייר סטטוטורי שהשכיר את המושכר כולו לאחר, אפילו לא נאסר עליו הדבר בחוזה השכירות, קיימת נגדו עילת פינוי מכוח הוראתו המפורשת של סעיף 19(ב) לחוק, הקובע בכך חריג לכלל המצוי בסעיף 19(א) לחוק {ע"א (ת"א) 352/66 אליהו אלקלעי נ' קלרה סולומון, פ"מ נז 3}.

מאידך, קיימות נסיבות בהן התנהגותו של בעל הבית תעיד מכללא על הסכמתו להשכרת-משנה אף בתקופה הסטטוטורית - שהרי סעיף 19(א) מאפשר קיומן של הסכמות חדשות בתקופה הסטטוטורית.

כאשר דייר על-פי חוק משכיר את המושכר כולו לדייר-משנה, נראה הדבר, על-פי סעיף 19(ב) לחוק, כי בעשותו כן בלי הסכמת בעל הבית מאבד הדייר את חסות החוק ויש לראותו כמי "שחדל להחזיק" כמשמעותו בסעיף 30 לחוק {ע"א 79/55 רפאל קרליץ נ' משה שיבק, פ"ד ט(1), 939 (1955)}.

כאשר דייר על-פי החוק משכיר את המושכר כולו בהשכרת-משנה בניגוד לתנאי בחוזה השכירות האוסר השכרת-משנה, יש לראות בקבלת דמי שכירות על-ידי בעל הבית משום ויתור על הפרת תנאי שאסר השכרת-משנה, ויתור כמוהו כהסכמה מכללא בדיעבד.

הסכמת בעל הבית לעניין הוראת סעיף 19(ב) לחוק, יכול ותהא הסכמה מכללא בדרך של התנהגות מסויימת לאחר עשיית החוזה {ע"א 269/66 רוממות בע"מ נ' גנסיה אורבוך, פ"ד כ(3), 662 (1966)}.

מאידך, כאשר בעל בית הממשיך אמנם לקבל דמי שכירות מדייר שהשכיר השכרת-משנה בניגוד לחוזה - אך עשה זאת תוך מחאה, אין לראות בהתנהגותו משום הסכמה להשכרת-המשנה, ובכך משום ויתור על זכותו לפנות את הדייר ודיירי-המשנה {ע"א (ת"א) 563/59 יורה מילמן נ' יצחק הורנשטיין, פ"מ כד(1), 321 (1960)}.

ויכוח בין הפוסקים התפתח בסוגיה הדנה במקרה בו השכרת-המשנה הינה למטרת רווחים בפרט שמדובר בהשכרת-משנה של המושכר כולו.

לדעת חלק מן הפוסקים, קיימת סתירה פנימית בין מטרת סעיף 19 לחוק הגנת הדייר שבאה בעצם לבטא את מטרתם של חוקי הדייר בכלל והיא להתגבר על מצוקת הדיור ולמנוע ספסרות במושכרים, לבין הסוגיה שלפנינו שבעצם השוכר הפך את המושכר לכלי עסקי טהור כאשר אינו מחזיק במושכר וכל זאת על חשבון זכויותיו של בעל הנכס.

זאת ועוד, לדעת הגורסים כך, קיימת סתירה בהתנהגות כזו לעצם הניתוק שבין החזקה לנכס ובכך חיזוק הסתירה להגדרת המונח "דייר" בחוק שאלמנט בלעדיו אין הינו אלמנט החזקה.

גישה אחת סוברת כי אדם יכול, מכוח חוזה השכירות בתקופה החוזית, ומכוח הסכמת בעל הבית במפורש או מכללא, בתקופה הסטטוטורית, על-פי סעיף 19(ב) לחוק, להינות ממעמד של דייר ראשי מוגן לגבי המושכר שהוא עצמו אינו גר בו אלא משכיר את כולו לזולת, כמקור לרווחים {ע"א 628/66 אלקנה גולץ נ' מטה רבלינסקי, פ"ד כא(1), 570 (1967)}.

מנגד, קיימת השקפה שונה הסוברת כי הגנת החוק אמורה לחול רק מפני פינוי של אדם ממקום בו נמצא ביתו או מתנהלים עסקיו, מאידך, אדם שאינו מחזיק בחלק מן המושכר לאחת מן המטרות הנ"ל, אלא משכיר את כולו למטרת רווחים, אינו ראוי להגנת חוק {כב' השופטת בן פורת ב- המר' (יר') 1257/69 עבד מחמד אבו הדואן נ' מדינת ישראל, פ"מ עג 178 (1970)}.

שכירות מוגנת אינה בגדר חוזה. אמנם, ראשיתה של השכירות הסטטוטורית הוא בחוזה שכירות. החוזה המקורי נכלל, כמובן, בגדר דיני החוזים. אולם לאחר סיום החוזה המקורי זכאי הדייר להישאר במושכר כדייר מוגן. שכירות זו נכפית על המשכיר ותנאיה לרוב אינם לרוחו. ההסדר אינו חוזי אלא סטטוטורי {פרידמן וכהן בספרם חוזים, כרך א', 114; ע"ש (יר') 117/96 ההסתדרות המדיצינית נ' הממונה על המרשם, תק-מח 98(2), 2928, 2934 (1998)}.

גם אם סעיף 19 לחוק הגנת הדייר, קובע כי על דייר המחזיק במושכר לאחר תום תקופת השכירות יחולו תנאי השכירות כפי שהיו מוסכמים בתום השכירות או כפי ששונו לאחרונה על-פי הסכם או על-פי חוק, הרי עצם מסגרת יחסי השכירות הנכפים על בעל הבית שוללים את אלמנט הרצייה שבהקניית הזכות.

מסגרת השכירות הסטטוטורית הינה מסגרת נכפית, גם אם תוכנה הפנימי בנוי במידה מסויימת, על תנאי השכירות החוזיים וגם אלה כפופים להוראות קוגנטיות שונות של חוקי הגנת הדייר.

בהקשר זה יודגש, כי לגבי שכירויות "חדשות" שלאחר צאת חוקי הגנת הדייר נטען לא אחת כי האלמנט הרצוני שבהמשך השכירות מכוח החוק אינו מבוטל שכן הצדדים בהתקשרם צפו מראש את תהליך המעבר מההסדר החוזי הרצוני להסדר הסטטוטורי.

לא כך הוא לגבי שכירויות "ישנות" שנוצרו מכוח חוזה לפני כניסת חוקי הגנת הדייר לתוקף. שם אין חולק שהחוק בפורשו הגנה סטטוטורית על הדייר כפה עצמו על בעל הבית בניגוד לרצונו. לגבי שכירויות אלה, האלמנט "הרצוני" במסגרת הגנת החוק בטל בשישים, וניתן לומר כי מדובר בדיירות מוגנת שהיא "יציר החוק" {ויסמן עיוני משפט טו, שם, 55; ע"ש (יר') 117/96 ההסתדרות המדיצינית נ' הממונה על המרשם, תק-מח 98(2), 2928, 2934 (1998)}.

ה"קנייניות" של זכות הדיירות המוגנת איננה מאפיין טבעי הדבק בזכות בכל מצב ולכל צורך. זהו גורם המשנה "צבע" ו"צורה" בהתאם לכל מקרה. כך, למשל, זכות הדיירות המוגנת מוכרת כזכות אישית שאינה ניתנת להקנייה לנאמן בפשיטת רגלו של הדייר המוגן, אולם לעומת-זאת, זכותו של דייר יוצא לדמי מפתח הם נכס מנכסיו ומוקנים לנאמן בפשיטת רגלו {סעיף 153 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972) לוין, פשיטת רגל, עמ' 214; לרנר, שכירות נכסים, 21; ע"ש (יר') 117/96 ההסתדרות המדיצינית נ' הממונה על המרשם, תק-מח 98(2), 2928, 2934 (1998)}.

כמו-כן, ניתן לשעבד זכות לדיירות מוגנת, או לעקלה, ומשמעות הדבר היא כי דמי המפתח אשר ישולמו אם וכאשר יפונה המושכר, ישמשו מקור לפירעון החוב המובטח על-ידי השעבוד ויוזכר כי זכות הניתנת לשעבוד הוא גם בת-עיקול {המשנה לנשיא מ' בן-פורת ב- ר"ע 416/86 דנוך נ' עמר, פ"ד מ(3), 775, 777 (1986)}.

יתר-על-כן, אף שזכות הדיירות המוגנת עצמה אינה עוברת באורח אוטומטי ליורשי הדייר המוגן אלא במסגרת מילוי תנאי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, יש לבחון את גורלם של דמי המפתח בפטירתו.

ב- ת"א (ת"א) 13667-08-10‏ {‏אברהם אברהם נ' יעקב יחזקאל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.04.14)} דן בית-המשפט, בין-היתר, בסעיף 19(ב) לחוק הגנת הדייר בהקשר של עילת עשיית עושר ולא במשפט. עניינה של התובענה היה בסכסוך בין שני דיירים מוגנים, אשר משנת 1982 שוכרים נכס במשותף.

הועלתה הטענה מפי התובע, כי בעצם השתלטותו של הנתבע על הנכס, מונע ממנו הנתבע את האפשרות לעשות בנכס שימוש, ובכך מתעשר על חשבונו.

מנגד, הועלתה הטענה, מפי הנתבע, כי בעצם התביעה לדמי שימוש, מבקש התובע למעשה להשכיר את זכויותיו בנכס בשכירות-משנה, כנגד תשלום דמי שכירות. לשיטתו, דרישה זו מנוגדת לסעיף 19(ב) לחוק הגנת הדייר הקובע כי דייר אינו רשאי להשכיר את הנכס בשכירות-משנה ללא הסכמת בעל הבית. על-כן, משלא נתנה עיריית תל-אביב את הסכמתה לכך, התובע אינו זכאי לדמי שימוש.

בית-המשפט בדחותו טענה זו כאמור קבע, כי ראשית, המשכיר אינו צד לתובענה. על-פי ההלכה שנקבעה בפרשת נחמני חוק הגנת הדייר אינו חל על מערכת היחסים שבין השוכרים המוגנים לבין עצמם.

בית-המשפט מפנה לפרשת צ'סלר {בע"א 765/87 צ'סלר נ' עזבון מנדל ישראל, פ"ד מג(3), 81, 85 (1989)} ולפרשת שמש {ע"א 588/87 אליעזר כהן נ' צבי שמש, פ"ד מה(5), 297 (1991)} ומבהיר כי ביחסים שבין הדיירים לבין עצמם אין משמעות סטטוטורית לטענה שעניינה עילת פינוי ביחסים שבין הדייר לבין המשכיר. את שאלת התקיימותם של יסודות עילת עשיית העושר יש לבחון במנותק ממישור היחסים עם בעל הבית.

דייר מוגן אינו יכול לטעון כנגד דייר מוגן אחר טענות הנוגעות ליחסים שבין הדייר המוגן לבין המשכיר. מאחר וטענת הנתבע נסמכת על חוק הגנת הדייר, הרי שאין הנתבע יכול להיבנות הימנה במסגרת התובענה.

שנית, אף אחד מן הצדדים לא צירף לכתבי טענותיו את ההסכם בו נקבעו תנאי השכירות עצמה. לא צורף ההסכם בין עמידר למשכיר המקורי וכן לא צורף ההסכם בין המשכיר המקורי לדייר-המשנה המקורי. כל שצורף הוא חוזה הדיירות המוגנת שלפיו העביר דייר-המשנה המקורי את זכויותיו לצדדים. אין זה מן הנמנע כי בחוזה השכירות ישנה התייחסות לנושא של שכירות-משנה וכן לנושאים נוספים - אולם לא הוצגו בפני בית-המשפט תנאיו. משעיריית תל-אביב אינה צד לתובענה - אין להיכנס לשאלות הנוגעות למערכת היחסים עמה.

עקרון היסוד בדיני עשיית עושר ולא במשפט קבוע בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"), וכלשון הסעיף:
"1. חובת ההשבה
(א) מי שקיבל שלא על-פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן: "הזוכה") שבאו לו מאדם אחר (להלן: "המזכה"), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה - לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת."

הבסיס לחובת ההשבה מושתת על-כך שהנתבע השתמש ברכוש הזולת, נטלו או הפקיעו לטובת עצמו, מבלי שהבעלים ניאות להקנות לנתבע חינם את טובת ההנאה הזאת {ד' פרידמן עשיית עושר ולא במשפט, כרך א' (מהדורה שניה), 406 (להלן: "ד' פרידמן")}.

אין צורך ביסוד נפשי כלשהו על-מנת לחוב בהשבה. הבסיס לאחריות הוא התעשרות ממה ששייך לזולת, כאשר התעשרות זו לא נכפתה על הנתבע אלא היא נעשתה על ידו.

דהיינו, מי שנטל לעצמו נכס של הזולת או השתמש בו, מבלי שהיה זכאי לכך, "מתעשר" על חשבון הבעלים, אפילו פעל בתום-לב (למשל, בהיותו משוכנע שהנכס שייך לו), ואפילו לא היה דופי מוסרי בהתנהגותו. מבחינה זו אין האחריות בגין התעשרות מרכוש הזולת מותנית באשם" {ד' פרידמן, שם, 417}.

על התובע בעילת עשיית עושר ולא במשפט להוכיח את יסודות תביעתו, לרבות דבר התעשרות הנתבע על חשבונו וגובהה של התעשרות זו. אם הוכיח התובע יסודות אלה, עובר לנתבע הנטל להוכיח את טענות ההגנה שיש לו לפי סעיפים 2 או 3 לחוק עשיית עושר {ד' פרידמן, שם, 1215}.

חובת ההשבה, מתגבשת בהתקיים שלושה תנאים {פרשת שמש, לעיל}:

זכייה בטובת הנאה;

שלא על-פי זכות שבדין;

שבאה לזוכה מן המזכה.

בהקשר של סעיף 19(ב) לחוק הגנת הדייר, כאשר לתובע והן לנתבע זכות דיירות מוגנת בנכס המושכר, והנתבע הוא שעושה שימוש בלעדי בנכס המושכר כולו וכפועל יוצא - גם בזכותו של התובע. ברי, כי הנתבע מפיק מכך טובת הנאה. כלומר, במקרה כאמור, אין ספק בדבר התקיימות היסוד הראשון - זכייה בטובת הנאה.

כאשר טובת ההנאה באה לזוכה מן המזכה - כאשר לתובע גם זכות בנכס, מתקיים אף היסוד השלישי. יוער, כי את שאלת התקיימותם של יסודות עילת עשיית העושר יש לבחון במנותק למישור היחסים עם בעל הבית {פרשת שמש לעיל, שם, 321}.

בבואנו לבחון את היסוד השני, האם הזכייה בטובת ההנאה היא שלא על-פי זכות שבדין, דהיינו, יש לבחון האם השימוש בנכס נעשה כדין.

במקום בו התובע הביע את הסכמתו לשימושו הבלעדי של הנתבע בנכס, מבלי לדרוש תשלום דמי שימוש (ובלבד שהנתבע ישלם את דמי השכירות ויתר ההוצאות), בכך למעשה ויתר על זכותו. אולם אין בכך כדי להוכיח ויתור פוזיטיבי של התובע על זכותו.

הנתבע אף אינו יכול להיבנות מן הטענה שהתובע נטש את הנכס. שהרי ביחסים שבין הדיירים לבין עצמם אין משמעות סטטוטורית לטענת הנטישה, שעניינה עילת פינוי ביחסים שבין הדייר לבין המשכיר {פרשת צ'סלר, לעיל}.

בהקשר זה יודגש, כי ניתן להסיק ויתור על זכות רק על-פי ראיות ברורות וחד-משמעיות. אם לא הרים הנתבע נטל זה, נשמט הבסיס מתחת לטענת הוויתור {ע"א 472/83 אריאלי נ' אריאלי, פ"ד מא(3), 200, 205 (1987); ע"א 471/74 ראג'י שאקר חטיב נ' חאג'ה שאקר חטיב ואח', פ"ד ל(3), 655 (1976); ע"א 5043/96 גלמן נ' הררי-רפול, פ"ד נד(3), 389 (2000)}.

משלא הוכיח הנתבע את הסכמת התובע לשימושו הבלעדי בנכס ללא תשלום דמי שימוש, עולה כי הנתבע משתמש בזכותו של התובע ללא רשותו. כפועל יוצא, השימוש בזכות נעשה שלא כדין, ובכך מתמלאים שלושת התנאים הקבועים בסעיף 1 לחוק עשיית עושר {ד' פרידמן, שם, 81; ת"א (ת"א) 13667-08-10‏ {‏אברהם אברהם נ' יעקב יחזקאל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.04.14)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דייר לאחר תום תקופת השכירות