כונס נכסים על-פי תקנות סדר הדין האזרחי מול כונס נכסים בהוצאה לפועל

בידוע הוא, כי מינוי כונס נכסים לצורך ביצוע פסק-דין, נקבע גם בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 {ראה דיון מפורט בשער הדן בכונס על-פי חוק ההוצאה לפועל} כן נקבע כי מינוי כונס לאחר מתן פסק-דין, הינו לשם "הוצאה לפועל מן היושר" שבה ישתמש בית-המשפט במקרים חריגים, מסובכים ולשם היעילות, כאשר לא ניתן לבצע את פסק-הדין באמצעות ההוצאה לפועל.

עניין הסמכות למנות כונס נכסים ומועד מינויו לצורך ביצוע פסק-הדין נדון ב- ע"א 4111/97 {יעקב שם טוב נ' באבזדה מורטזה, תק-על 99(2), 909 (1999)}.

המוכר הוא המערער, חבר המושב בית-זית ובעל זכויות במשק מס' 40, התקשר עם הקונה, משיב 1, בהסכם למכירת זכויותיו במשק, תמורת 500,000$.

לאחר חתימת ההסכם העביר הרוכש תשלום ראשון בסך 50,000$ לידי בא-כוח המוכר.

על-פי הסכם המכר, אם לא יתקבל הקונה כחבר באגודה או במושב, הסכם המכר יבוטל.

אסיפת המושב החליטה שלא לקבל את הרוכש כחבר באגודה, והזכויות לפי הסכם המכר, הוסבו לבתו של הרוכש (המשיבה מס' 2) שתבוא בנעליו.

אולם, משהועלתה מועמדותה של הבת לחברות באגודה, המוכר הוא שהתנגד לכך והוחלט שלא לקבלה כחברה. בעקבות זאת הגישו הרוכש ובתו תביעה לבית-המשפט המחוזי, נגד המוכר, בה תבעו את השבת סך 50,000$ ששולם כתשלום ראשון, ופיצויים בסך 250,000$ בגין הנזק שנגרם להם עקב עליית ערך המשק וכן פיצויים בגין עגמת נפש.

בית-משפט המחוזי קבע כי המוכר פעל בחוסר תום-לב וניהל משא-ומתן עם אחר בסמוך לכריתת ההסכם עם הרוכש במטרה למכור את המשק למרבה במחיר, בהתעלמו מההסכם שנכרת עם הרוכש.

עם-זאת קבע, כי לא ניתן לקבוע שהמוכר הוא שסיכל קבלת הרוכש או בתו כחברים באגודה, ועל-כן התקיים התנאי המפסיק והחוזה בא אל קיצו, לכן המוכר ישיב לרוכש את סך 50,000$ שישלם לו לפי האמור בהסכם וכן חייבו בתשלום פיצויים בסך 50,000$ על עגמת הנפש שגרם לרוכש.

על כך הוגש ערעור המוכר כשסלע המחלוקת שחצץ בין הצדדים נסב על שאלת מינוי בא-כוח הרוכש ככונס נכסים למכירת המשק ולביצוע החיובים הכספיים שהוטלו על המוכר בפסק-הדין.

לטענת המוכר, לא היה מקום למנות כונס נכסים מבלי שעמדה בקשה כזו לפני בית-המשפט ומבלי שהצדדים השמיעו דברם בעניין זה, מה עוד שקיימים הליכי אכיפה רגילים בהליכי הוצאה לפועל לגביית סכומים שנתחייב בתשלומם בפסק-הדין. המוכר מודה כי יהא עליו, ככל הנראה, למכור את משקו על-מנת לקיים את החיובים שהוטלו עליו בפסק-הדין, אולם לדידו, ביצוע המכירה על-ידי כונס נכסים דווקא, תסב לו נזק כבד, בעוד אשר ניתן להגן על האינטרסים של הרוכש בהליכי הוצאה לפועל.

הרוכש טען, כי נוכח חוסר יכולתו הכלכלית של המוכר ולאור נסיונות קודמים למכירת המשק, עולה כי האפשרות היחידה לביצוע פסק-הדין היא על-ידי מכירת המשק.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי:

"בשלב שלאחר מתן פסק-הדין, כאשר זכויות וחובות הצדדים התלבנו והתבררו, אין עוד צורך בשימור מצב דברים קיים, ותחת זאת, מטרתו של מינוי כונס נכסים היא לאכוף את פסק-הדין שניתן. הסמכות למנות כונס נכסים בשלב זה, מצויה, הן בידי בית-המשפט (תקנה 388(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) והן בידי ראש ההוצאה לפועל (סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967), כאשר השימוש בסמכות זו נועד לאכיפת פסק-הדין על החייב.

מינוי כונס נכסים על-ידי בית-המשפט לאחר מתן פסק-הדין משמש חלופה לאכיפת פסק-הדין בהליכי ההוצאה לפועל (ראו ש' לוין תורת הפרוצידורה האזרחית (תשנ"ט) 155-156, ה"ש 32) ונהוג לכנותה כהוצאה לפועל מן היושר (Equitable Execution להבדיל מ- Execution at Law), על שום ששורשיו של הליך זה בדיני היושר (Equity) האנגליים. הליך זה נועד לסייע בידי אדם, שספק אם יצליח לממש את זכותו הפסוקה כלפי החייב באמצעות הליכי האכיפה הרגילים של המשפט המקובל (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 622 (1995)...

התפיסה הרווחת גורסת, כי מנגנון ההוצאה לפועל על-פי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 מהווה "דרך המלך" ומכשיר עיקרי לאכיפה ולמימוש של פסקי-דין, בעוד שמינוי כונס נכסים על-ידי בית-משפט כהוצאה לפועל מן היושר, מהווה אמצעי שבו ראוי לעשות שימוש רק בנסיבות מיוחדות וחריגות, שכן, ביצוע ומימוש של פסקי-דין אינו נמנה על תפקידיו השיפוטיים של בית-המשפט (ראו ת"א 2244/81 קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון נ' שרון, פ"מ התשנ"ב(א), 163 (1991)). ההיזקקות למינוי כונס נכסים על-ידי בית-המשפט הינה בבחינת הליך שיורי, שימצא את מקומו כאשר הליכי ההוצאה לפועל מכוח חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 אינם מועילים למימוש פסק-הדין (ראו ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל, פ"ד מט(2), 102, 114 (1995)). במצב דברים זה, יוכל הנושה על-פי פסק-הדין לבקש מבית-המשפט למנות כונס נכסים, שכן, היקף הסמכות המוקנית בידי בית-המשפט באשר למינוי כונס נכסים, רחב באופן ניכר מזו המופקדת בידיו של ראש ההוצאה לפועל, שבידו למנות כונס נכסים לנכס בודד ומאותר (סעיף 53(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967).

עמד על כך השופט מ' לנדוי (לימים הנשיא): 'ייתכנו נסיבות שבהן מן הראוי למנות כונס נכסים לשם 'הוצאה לפועל מן היושר', כלומר כאשר אמצעי ההוצאה לפועל הרגילים אין די בהם כדי להבטיח את הזכויות של זוכה על-פי פסק-דין' (ראו ע"א 689/74 בשמת, חברה להשקעות ופיננסים בע"מ נ' עיריית אילת, פ"ד כט(2), 281, 295 (1975)).

החשש לחוסר האפקטיביות של הליכי ההוצאה לפועל, שלא יהיה בהם להביא לאכיפת פסק-הדין, מהווה את השיקול הבולט והמכריע למינוי כאמור. בית-המשפט ישקול, בין השאר, את היקף החיובים וטיבם; את הצורך לכנס את נכסי החייב; את הפגיעה הכלכלית בנושה אם לא ימונה כונס נכסים ואת הפגיעה הכלכלית בחייב אם ימונה כזה; את שווי הנכס עליו אמור להתמנות כונס הנכסים לעומת גובה החיוב; ועוד שיקולים משיקולים שונים. על בית-המשפט גם לתת את הדעת למידת ההכבדה שצו כינוס נכסים יסב לבית-המשפט העמוס בעבודה שיפוטית ולמידת ההתערבות הנדרשת מטעם בית-המשפט לאכיפת פסק-הדין על-ידי כונס הנכסים שמונה."
(ההדגשות אינן במקור - ק.פ.ז.)
במקרה הנדון הורה בית-המשפט המחוזי על מינוי בא-כוח הרוכש ככונס נכסים על המשק נשוא הסכם המכר, על-מנת שהאחרון ימכור את המשק וישלם מתוך תקבולי המכירה את הסכומים שנפסקו בפסק-הדין לטובת הרוכש. ההחלטה על מינוי כונס הנכסים ניתנה על-סמך בקשת הרוכש שהופיעה לראשונה בסיכומים שהוגשו מטעמו לבית-המשפט; הרוכש אף לא פרט אילו הם הטעמים המונעים אותו מלעשות שימוש בהליכי ההוצאה לפועל הרגילים, העומדים לרשותו לשם אכיפת החיובים שהוטלו על המוכר בפסק-הדין, ושיש בהם להצדיק מינוי כונס נכסים על-ידי בית-המשפט, חרף היותו מסלול שיורי. על-כן התקבל ערעורו של המוכר, באופן שהתיק יוחזר לבית-המשפט המחוזי שיתן החלטתו בעניין מינוי הכונס מטעם בית-המשפט.

כאמור, מבחינה הפסיקה בין כונס שמונה על-פי חוק הוצאה לפועל, שמינויו על-ידי ראש ההוצאה לפועל ולשם מימוש נכס ספציפי אחד, לעומת מינוי כונס לביצוע פסק-דין על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, שנעשה על-ידי בית-המשפט, ויכול לכלול את כלל נכסי החייב.

על-אף הבחנה זו, בית-המשפט מעדיף כי בדרך השגרה יוצא פסק-הדין לפועל על-ידי מנגנון ההוצאה לפועל, אולם יחרוג מהכלל וימנה כונס נכסים קבוע על-פי הסמכות הנתונה לו בתקנה 388, כאשר מדובר על מקרה חריג ויוצא דופן, בו שיקולי הצדק והנחיות גוברים ומכתיבים פתרון כזה.

כך למשל נקבע ב- ת"א 2244/81 {קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון נ' שמואל פלאטו שרון ואח', פ"מ תשנ"ב(1), 163, 171-163 (1991)} (פרשת פלאטו שרון) כי ביצוע פסק-הדין (תשלום 40 מליון ש"ח לתובעים), הוא מסובך ורב היקף, קיימות בו מחלוקות על הבעלות בנכסים ועשויות להתעורר מחלוקות בדבר זכויות אחרות בנכסים. מדובר על נכסים שהם בעלי שווי רב ומימושם יהא מסובך. ועל-כן המקרה דנן הוא מקרה חריג, בו יהא זה צודק ונוח לבצע את פסק-הדין במסגרת כינוס נכסים בפיקוח בית-המשפט, כהמשך טבעי לכינוס הנכסים הזמני המתנהל שנים רבות.

גם ב- רע"א 5222/04 {ד"ר דוד פישר נ' רואה-חשבון צבי יוכמן ואח', תק-על 2004(3) 3319 (2004)} נקבע על-ידי כב' השופט א' גרוניס כי מינוי הכונס לא יבוטל, על-אף האלטרנטיבה הקיימת בלשכת ההוצאה לפועל, בשל נסיבותיו המיוחדות של המקרה.

במקרה זה הגיש המפרק של ס. דנהיל תעשיות כלליות בישראל בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה). במסגרת הליך הפירוק, בקשה לחייב את המבקש באופן אישי בכל חובות החברה.

המבקש מתגורר דרך קבע בחו"ל וכנראה שמרבית נכסיו נמצאים מחוץ לישראל.

בהסתמכו על הוראות סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות, קיבל בית-המשפט את בקשת המפרק והמבקש חוייב לשלם לקופת הפירוק סך של 112,560,000 מיליון דולר (להלן: "פסק-הדין").

המבקש ערער על פסק-הדין לבית-משפט זה, וערעורו תלוי ועומד. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעכב את ביצוע פסק-הדין, אולם קבע כי הכספים אשר ייגבו מן המבקש לא יועברו לנושים עד למתן פסק-הדין בערעור.

המפרק מצידו הגיש לבית-המשפט של הפירוק בקשה למינוי כונס נכסים על נכסיו של המבקש, לצורך ביצועו של פסק-הדין. בית-המשפט נענה לבקשה, ובהסתמכו על תקנה 388 לתקנות סדר הדין האזרחי מינה כונס נכסים על כלל נכסי החייב.

בהחלטתו הורה בית-המשפט לכונס לבצע את הפעולות הדרושות לשם איתור כלל נכסי החייב וכינוסם, אולם קבע כי מימוש הנכסים יהיה כפוף לאישורו.

על החלטה זו הוגשה הבקשה הנדונה.

כב' השופט א' גרוניס דחה את הבקשה לביטול מינוי הכונס וקבע כי:

"חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), מונה שורה של אמצעים, אותם יכול נושה לנקוט לשם ביצועו של פסק-דין. בין-היתר מוסמך ראש ההוצאה לפועל למנות כונס נכסים על נכס מסויים של החייב (סעיף 53(א) לחוק ההוצאה לפועל). דרך המלך לביצועו של פסק-דין הינה נקיטת הליכים באמצעות מערכת ההוצאה לפועל. עם-זאת, קיימים מקרים יוצאי דופן אשר לגביהם אין די באמצעים הקבועים בחוק ההוצאה לפועל כדי להביא לביצועו של פסק-הדין. באותם מקרים חריגים ונדירים, ישקול בית-המשפט למנות כונס נכסים על נכסיו של החייב מכוח תקנה 388(א)(1) לתקנות.

תפקידו של כונס נכסים אשר ממונה על-ידי בית-המשפט לאחר מתן פסק-דין הינו לפעול לביצוע פסק-הדין, ובכך לשמש חלופה להליכי ההוצאה לפועל הרגילים. חלופה זו מכונה הוצאה לפועל מן היושר (ראו ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן, פ"ד מט(2), 102 (1995) (להלן: פרשת רוט) וכן ע"א 4111/97 שם טוב נ' מורטזה, פ"ד נג(2) 616 (1999) (להלן: פרשת שם טוב); עוד ראו רע"א 7/89 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' חברת נשר סוכנות לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4), 683 (1989)). יצויין, כי בניגוד לראש ההוצאה לפועל, אשר מוסמך כאמור למנות כונס נכסים אך על נכס מסויים של החייב, רשאי בית-המשפט למנות כונס נכסים על כלל נכסי החייב.

בבקשתו טוען המבקש כי לא היה מקום למנות כונס נכסים על כלל נכסיו טרם מתן פסק-הדין בערעור. לשיטתו, מתן סעד של מינוי כונס נכסים לשם הוצאה לפועל מן היושר של פסק-דין שאיננו חלוט, עלול לסכל כלל שהוא טוען לקיומו, לפיו לא ניתן לנקוט הליכי פשיטת רגל נגד אדם אלא על בסיס פסק-דין חלוט. על-כן, כך לדבריו, אין להעניק את הסעד האמור אלא על בסיס פסק-דין חלוט אשר אינו נתון עוד לערעור...
אכן, הכלל הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה אשר עליה מערערים (תקנה 466 לתקנות). כוחו של כלל זה יפה הן ביחס לדרך הביצוע הראשית - היא מערכת ההוצאה לפועל - והן ביחס לדרך הביצוע השיורית, היא ההוצאה לפועל מן היושר. במילים אחרות, אין מניעה עקרונית כי בית-המשפט ימנה כונס נכסים לשם הוצאה לפועל מן היושר של פסק-דין, שערעור עליו תלוי ועומד. עם-זאת, היותו של פסק-הדין נתון לערעור מהווה שיקול חשוב בין יתר השיקולים אותם על בית-המשפט להביא בחשבון במסגרת החלטתו בעניין מינוי כונס נכסים כאמור (לעניין שיקולים אלה ראו פרשת שם טוב, עמ' 624)...

המקרה שלפנינו, על נסיבותיו הייחודיות, הינו אחד מאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן בהם אכן ראוי כי בית-המשפט ימנה כונס נכסים על כלל נכסיו של המבקש שלא בגדר הליכי פשיטת רגל (בהקשר זה ראו גם, ע"א 689/74 בשמת, חברה להשקעות ופיננסים בע"מ נ' עיריית אילת, פ"ד כט(2), 281 (1975)). הסכום אותו חייב המבקש על-פי פסק-הדין הינו סכום גבוה ביותר, אשר יקשה לגבותו באמצעות מערכת ההוצאה לפועל (ראו פרשת רוט, עמ' 117). כמו-כן, מרבית נכסיו של המבקש מצויים מחוץ לגבולותיה של המדינה, ויש צורך לאתרם. אף המבקש עצמו איננו מתגורר בישראל דרך קבע. דומה כי במקרה כגון דא, לא ניתן יהיה לגבות את הסכום הפסוק באמצעות נקיטת הליכי ההוצאה לפועל הרגילים. לנימוקים האמורים מתווספת העובדה, כי בשלב זה הורה בית-משפט קמא לכונס לפעול לאיתור נכסי החייב ולכינוסם בלבד, תוך שקבע באופן מפורש כי מימוש הנכסים כפוף לאישורו. זאת ועוד, בהחלטתו בדבר דחיית הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין קבע בית-המשפט המחוזי, כי הכספים אשר ייגבו מן המבקש לא יועברו לנושים עד להכרעה בערעור. בשתי הקביעות הנזכרות יש כדי להקטין באופן ממשי את הפגיעה במבקש ואת החשש שמא לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו היה ויזכה בערעורו."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

כונס נכסים על-פי תקנות סדר הדין האזרחי מול כונס נכסים בהוצאה לפועל