שכר הכונס

תקנה 389 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי:

"(א) בית-המשפט או רשם שהוא שופט רשאי לקבוע, בצו כללי או מיוחד, את שכר שירותיו של כונס הנכסים וכיצד ועל מי לשלמו.
(ב) מינה בית-המשפט או הרשם עובד המדינה לשמש כונס נכסים, ישולם שכרו לאוצר המדינה, אך באישור נציב שירות המדינה רשאי הוא לקבל שכר מיוחד בעד טרחתו."

בית-המשפט הוא המוסמך לקבוע את שכרו של הכונס.

אם במינוי הכונס היה צורך, תשלום שכרו של הכונס יושת, ברוב רובם של המקרים, על הנתבע.

אולם במקרה שבית-המשפט יבחין כי מינוי הכונס אינו אלא בשליחות התובע, הרי שעובדה זו תהווה שיקול חשוב להטלת נטל תשלום שכר הכונס על התובע בלבד או על שני הצדדים{ ח' אבנור "כונסי נכסים לפי תקנה 264", הפרקליט לג (תשמ"א), 376}.

בהמשך לסעיף הנ"ל, על-פיו בית-המשפט הוא הקובע את שכרו של הכונס, ב- ע"א 438/85 {איתן ארזי ושות' בניה נ' עורך-דין אריה חיימסון, פ"ד מא(2), 718 (1987)} התווה כב' הנשיא מ' שמגר את דרך קביעת שכרו של הכונס.

במקרה הנדון המערערת הינה חברה קבלנית שהתקשרה בהסכם עם חברה קבלנית אחרת (להלן: "גילת"). על-פי ההסכם ביצעה המערערת עבור גילת בניה של בתי מגורים באשדוד ובתמורה לכך קיבלה אחוז מסויים מן התקבולים ממכירת הדירות בבתים אלה.

אסרף, משיב 2, הגיש תובענה כנגד המערערת ובה ביקש להורות על פירוק השותפות שהתקיימה בינו לבין המערערת, ולמנות כונס על עסקי השותפות, וכאשר המערערת טענה כי לא מתקיימת בינה לבין אסרף שותפות, ביקש אסרף למנות כונס נכסים זמני ואכן, כך החליט בית-המשפט המחוזי ומינה כונס נכסים זמני אשר יקבל לידיו את הציוד, הטובין, הרכוש והזכויות אשר נטען כי הם שייכים לשותפות. כמו-כן הוסמך כונס הנכסים לתבוע כספים המגיעים למערערת מאת גילת.

בדיון מאוחר נקבע כי התקיימה שותפות, ותפקידו של הכונס הזמני הסתיים.

משום כך, הגיש הכונס הזמני בקשה לתשלום שכרו, וניתנה החלטה בדבר שיעור שכרו על-סך 18,573 דולר והמערערת בלבד חוייבה לשאת בתשלומו.

על החלטה זו הוגש הערעור.

בין השאר נטען על-ידי המערערת, כי בית-משפט קמא לא החיל את תקנות החברות (שכר) ולא הנחה עצמו על-פיהן.

כב' הנשיא מ' שמגר דחה את הערעור וקבע, בנוגע לטענת המערערת כי:

"המבקש מונה ככונס נכסים כאמור על-פי תקנה 388 לתקנות סדר הדין ולפיכך חלה בענייננו תקנה 389(א) לתקנות סדר הדין הקובעת:

'בית-המשפט, או רשם שהוא שופט, רשאי לקבוע, בצו כללי או מיוחד, את שכר שירותיו של כונס הנכסים וכיצד ועל מי יש לשלמו.
כיוון שכך, יש על-כן לבחון כל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו המיוחדות.'

עמדתו של בית-משפט קמא כי אין התקנות מחייבות במקרה דנן, וכי הכללים הקבועים בתקנות יכולים להיות מנחים, מקובלת עלינו. אולם, למעשה, לא הינחה עצמו בית-משפט קמא על-פי התקנות. אכן קבע בית-משפט קמא כי היקף הנכסים שמומשו שווה ל- 150,000 דולר והיקף הנכסים ש"נתפסו אך לא מומשו" שווה ל- 150,643 דולר. בהבחינו בין מידת הטרחה הרבה שהיתה כרוכה במימוש הנכסים מחד, ובין מידת הטרחה המועטה שהיתה כרוכה בתפיסתם של הנכסים שלא מומשו, מאידך, קבע: 'לפיכך, נראה לי, שהשיעור הראוי לקביעת שכרו של המבקש הוא 7% משוויים של הנכסים הממומשים לעומת 3% מהנכסים שטרם מומשו'.

אולם, אין זו הדרך שלדעתנו יש ללכת בה.

התקנתן של התקנות נועדה לאפשר לבית-המשפט לפסוק שכר ראוי בעד פעולתו של הכונס או המפרק. העקרונות עליהם מבוססות התקנות נשאבו מהמלצות "ועדת לם", ובתי-המשפט נהגו לפסוק שכר על-פי המלצות אלו אף לפני היותן תקנות מחייבות.

'... החישוב של שכר המערער נעשה על-ידי השופט המלומד בהחלטתו על בסיס המלצות ועדה בראשות השופט לם, שאמנם אינן מהוות דין, אך מקובל זה כמה שנים לקבוע לפיהן את שכרם של מפרקים, כונסי נכסים ונאמנים בפשיטת רגל.' (ע"א 8/71 א. א. קירשנר, עורך-דין נ' כונס הנכסים הרשמי ואח', פ"ד כה(2), 145 (1971)). כמו-כן נהגו בתי-המשפט לפסוק על-פי המלצות אלו, גם לאחר התקנת התקנות, בעניינים בהם אין התקנות חלות. (ראה, למשל, ההחלטה שנדונה ב- ע"א 778/81, 93/82, ר"ע 274/81, ב"ש 490/85 וולף ואח' נ' בנג'מין ואח', פ"ד מ(1), 365 (1986)).

נטייתם של בתי-המשפט לפסוק שכר על-פי טבלאות, למרות שאינם חייבים לעשות כן, נעוצה ברצונם להשוות את שכרם של בעלי תפקיד זהה ולהיפך, להעניק שכר שונה לבעלי תפקיד שונה.

דוגמה להשוואה בין בעלי תפקיד זהה ניתן לראות בעניין וולף הנ"ל:

'לפיכך, 'שכר ראוי' בקשר לשכר של מפרק בפירוק מרצון יהא, בהיעדר נסיבות מיוחדות לסתור, שכר סטנדרטי, שהרי לעניין זה אין הבדל רב בין תוצאותיו הממשיות של פירוק כפוי לאלה של פירוק מרצון...' (בעמ' 371)

דוגמה להשוואה בין בעלי תפקיד שונה ניתן למצוא בעניין לוי:

'שכרו של מפרק זמני שנתמנה איננו יכול לעלות על שכרו של מפרק קבוע. שכן אם קבעו התקנות שכר עבור מימוש וחלוקה, שזה עיקרי תפקידו של המפרק, לא נראה לי שיש לקבוע שכר גבוה יותר עבור מפרק שתפקידו הוא תפיסת הרכוש ושמירתו.'
(ת"א (ת"א) 3525/85, המ' (ת"א) 10135/85 לוי ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"מ התשמ"ו(ג), 45, 48 (1985))

אכן, השוואת שכרם של בעלי התפקידים, הדומים והשונים, היא טבעית ומן הראוי שתיעשה, בעשותה צדק בין משלמי השכר ובין מקבליו. אולם, בענייננו, כאשר מתבצעת השוואה ביחס לשכרו של הכונס הזמני, אין מנוס מן המסקנה כי השכר שנקבע לו בבית-משפט קמא הינו גבוה. ראשית, השוואה של שכרו של הכונס הזמני, עבור הנכסים שמומשו, לשכרו של כונס של חברה, שהתקנות חלות עליו, מעלה כי שכרו של הכונס הזמני הינו כפול משכרו של כונס של חברה. קשה לראות טעם מדוע יהא שכרו של כונס לשותפות כפול משכרו של כונס של חברה. אמנם, ייתכן ובית-המשפט יפסוק יותר מן השכר הסטנדרטי, אך זאת בשל מאמץ מיוחד ופעולות חריגות, וזיכרן של אלו לא בא בהחלטת בית-משפט קמא. שנית, אף בהנחה היפוטטית כי הנכסים שלגביהם נקבע כי רק 'נתפסו אך טרם מומשו', היו אכן ממומשים על-ידי כונס של חברה, עדיין היה שכרו כמעט שווה לשכרו של הכונס הזמני. זאת למרות שפעולותיו של האחרון ביחס לנכסים הללו היו "בגדר פיקוח בלבד" בלשונו של בית-משפט קמא. והרי, בית-משפט קמא קבע כי המאמץ ביחס לנכסים ש"נתפסו אך טרם מומשו", הינו פחות ממחצית מהמאמץ שנדרש ביחס לנכסים שמומשו (קביעה זו עולה מהשוואה בין השיעור שנפסק ביחס לנכסים שמומשו - 7%, לבין השיעור שנפסק לנכסים ש"נתפסו אך טרם מומשו" - 3%).

סמכותו של בית-משפט קמא לפסוק את שכרו של הכונס הזמני מעוגנת בתקנות סדר הדין האזרחי. לכן, לא ראה עצמו בית-המשפט כפוף לעקרונות העולים מן התקנות מהתשמ"א.

השוני בהוראותיהם של הדינים המסמיכים לפסוק שכרו של כונס אין בו, כשלעצמו, כדי לגרום לשוני מהותי בקביעת שכרם של בעלי תפקיד זהה, או לשיוויון בשכרם של בעלי תפקיד השונה באופן מהותי.

בתי-המשפט נטו להשוות שכרם של בעלי התפקידים השונים, לפני ואחרי התקנת התקנות ומן הנכון להמשיך וללכת בדרך זו. לפיכך, מן הראוי ליישם את העקרונות המעוגנים בתקנות אף מקום שאינן דין מחייב (על נטיה דומה ראה בעניין וולף הנ"ל בעמ' 370).

העקרונות המעוגנים בתקנות בקשר עם קביעת שכרם של כונסי נכסים ומפרקים הינם אלה:

א) הבחנה בין סוגי התקבולים, שביחס אליהם נקבע השכר, על-פי מידת הטירחה הכרוכה בטיפול בהם - "תקבולי הכנסה" ו"תקבולי מימוש" בתקנות (תקנה 1).

ב) קביעת טבלאות שעל-פיהן יש לחשב את שכרו של הכונס או המפרק בכל סוג תקבול. העיקר בטבלאות אלו הינו, היותן מדורגות כך שעם עליית התקבולים הולך ופוחת בהדרגה השיעור באחוזים (תקנות 7 ו- 8).

ג) לבית-המשפט סמכות שבשיקול-דעת להקטין או להגדיל את שכרו של הכונס או המפרק ביחס לשכר הנקבע על-פי הטבלאות, בהתאם למידת הטרחה והמאמץ, אך זאת יעשה מ"נימוקים שיירשמו" (תקנה 13).

בית-משפט קמא יישם את העיקרון לפיו יש להבחין בין סוגי התקבולים על-פי מידת הטרחה הכרוכה בהם בהבחינו בין נכסים שמומשו, לנכסים ש"נתפסו אך טרם מומשו".

אולם, שני העקרונות האחרים לא יושמו על-ידי בית-המשפט: נקבע אחוז קבוע לכל תקבול, ולא ניתנה הנמקה לכך ששכרו של הכונס הזמני גבוה מן השכר הסטנדרטי. תיאור הפעולות בהחלטה אין בו כדי ללמד על ביצוען של פעולות החורגות מגדר הרגיל.

הדרך שיש ללכת בה היא זו:

א. ביחס לנכסים שמומשו יש לקבוע את השכר על-פי הטבלה הרלבנטית.

ב. ביחס לנכסים ש"נתפסו אך טרם מומשו", רשאי בית-המשפט, אם החליט כי יש לפסוק שכר עליהם, להשתמש בדרך האנאלוגיה בטבלה שנקבעה ביחס ל"תקבולי הכנסה", או לקבוע טבלה מדורגת אחרת הנמוכה ביחס ל"תקבולי המימוש".

אפשרות נוספת היא ביצוע השוואה בין המאמץ והטרחה שהושקעו בנכסים שמומשו לבין המאמץ והטרחה שהושקעו בנכסים ש"נתפסו ולא מומשו", ומכוחה לקבוע את השכר הראוי. לאחר חישוב השכר בדרך זו, אם מצא בית-המשפט לנכון להגדיל או להפחית את השכר שהתקבל עליו לפרט את נימוקיו ולרשמם.

בית-משפט זה פסק, לא אחת, שהיקף התערבותו מצומצם ביותר בעניין המסור, בדרך-כלל, לשיקול-דעתו של בית-המשפט, שמינה את האיש ויודע את אשר עשה (ע"א 373/70, 403 מרגוליס נ' בנק א"י בריטניה ואח', בנק א"י בריטניה ואח' נ' מרגוליס, פ"ד כה(1), 273, 275 (1971) וכן עניין וולף הנ"ל, 372).

אולם, בעניין זה מצאנו מקום להתערב ולקבוע את הדרך אשר ראוי לילך בה.

לפיכך, סיכומה של שאלה זו, הוא כי יש להחזיר את התיק לבית-משפט קמא על-מנת שיקבע את שכרו של הכונס הזמני על-פי העקרונות שהותוו כאן."

תקנות סדר הדין האזרחי אינן דנות בשחרור הכונס מתפקידו, אולם השחרור נעשה בצו בית-המשפט הממנה את הכונס.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שכר הכונס