תופס נכסים

1. הדין
תקנה 387א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"387א. תפיסת נכסים (תיקון התשס"א)
(א) בית-המשפט רשאי בצו, בכפוף להוראות סימן א', למנות אדם לשם ביצוע חיפוש, צילום, העתקה או תפיסה של נכסים המצויים בחצרים (להלן: "תופס נכסים") אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש ממשי שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך.
(ב) בית-המשפט רשאי להורות בצו לאדם לאפשר לתופס נכסים כניסה לחצרים, שהוא מחזיק בהם, לשם ביצוע הפעולות המפורטות בצו שניתן על-פי תקנת משנה (א) (להלן: "צו כניסה לחצרים").
(ג) מונה תופס נכסים לפי תקנה זו, יחולו הוראות תקנות 389, 391 ו-392, בשינויים המחוייבים.
(ד) בתקנה זו, "נכסים" - נכסים המהווים ראיות או הדרושים לשם בירור התובענה."

2. תפיסת נכסים מהי?
מטרת מינוי בעל תפקיד זה על-ידי בית-המשפט, היא למנוע מהצד שכנגד להשמיד ראיות או נכסים אחרים, הדרושים-לבירור התובענה {זאת בהבחנה מתקנה 124 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 על-פיה: "בית-המשפט או הרשם רשאי בכל עת לאחר הגשת התובענה, בתנאים שקבע, לצוות על בעל-דין להרשות לבעל דין שכנגד, לרבות מומחה מטעמו, לבדוק כל נכס או חפץ שנתעוררה לגביהם שאלה בתובענה". תקנה זו נוספה לאחר פסק-דין ב- בר"ע 36/75 סולץ נ' אבנור, פ"ד כט(2), 108 (1975), ומטרתה היא בדיקה פיסית של נכס, בדרך-כלל נכס מקרקעין. צו אנטון פילר אינו דן בבדיקה של חפץ או נכס אלא בתפיסת מסמכים וראיות כשיש חשש להשמדה או להעלמת ראיות}.

בית-המשפט, בתיתו את הצו, מבקש להבטיח, במעין "הגדלת ראש" כי מירב הראיות הדרושות להכרעה בעניין יובאו בפניו על-מנת לפסוק כדין.

מבחינה זו, צו תופס הנכסים הוא ביטוי לאינטרס בית-המשפט לחקר האמת ועשיית משפט צדק, המושתת על כלל הראיות הנמצאות בנדון, ולא על הראיות המוגשות בפניו בלבד. כך הגדיר את תפקידו של בית-המשפט, כב' השופט נ' הנדל, ב- בר"ע (ב"ש) 650/04 {אתי כהן נ' רונן עמר, תק-מח 2004(2), 6499 (2004)}:

"המונח נכסים בתקנה 387א מוגדר בתת-סעיף (ד) באופן הבא: 'נכסים המהווים ראיות או הדרושים לשם בירור התובענה'. המלומד דויטש הביע את דעתו שלמרות שעל-פי ההגדרה נכס אינו חייב להיות דווקא ראיה, עדיין 'קשה להלום אימתי נכס יהיה דרוש לבירור התובענה אם אינו ראיה כשלעצמו' (שם, 72). בכל מצב על המבקש צו אנטון פילר להוכיח שהנכס דרוש לשם בירור התובענה. היעד הוא הבירור - מלאכת הערכאה המבררת ולא מלאכת לשכת הוצאה לפועל.

נקודת מבט זו מצטלבת עם התפתחות מקבילה במשפט הישראלי. הדוקטורינה של הנזק הראייתי הוצגה על-ידי המלומדים שטיין ופורת, ואומצה על-ידי הפסיקה (ראה למשל: ע"א 4426/98 איאד חוסין נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נד(3), 481 (2000), וכן:A. Porat and A. Stein, Tort Liability under Uncertainty (Oxford University Press, 2001))). על-פי דוקטורינה זו קיימים מצבים בהם צד יכול לתבוע את הצד שכנגד בגרימת עוולת נזק ראייתי שמונעת ממנו להוכיח את תביעתו. צו אנטון פילר דומה בכך שעניינו מניעה מצד לפגוע בבירור המשפט. בעוד הדוקטורינה של הנזק הראייתי מגיבה לחסר קיים, צו אנטון פילר מטרתו למנוע את המצב מלכתחילה. שניהם מצביעים על תבנית חשיבה לגבי תפקידו של בית-משפט. הייתי אומר שלא בכדי מדובר בהתפתחויות שחלו בשני העשורים האחרונים. ככלל, האדם המודרני, ודאי האדם הפוסט-מודרני, עוסק יותר במודעות. הוא מודע למודעות. במכוון הוא שואף להיות יותר מודע לעצמו ולתפקידיו. הוא אינו מסתפק בהיותו חלק מתהליך זה או אחר אלא מעוניין להבין את כלליו ואף לעצב אותם. תופעה זו כנראה לא פסחה על עולם המשפט. פעם הגישה היתה שתפקיד המשפט להכריע בסכסוך המובא על-פי הראיות שמוגשות. על השופט להתבונן בשדה הראיות הקבילות ולהעריכן. כעת נוצרה ציפייה שגם השופט יראה את תפקידו באופן רחב יותר. הוא עוסק לא רק במלאכת הערכת הראיות אלא מתפקידו גם לדון בשאלה מדוע ראיות מסויימות אינן מוצגות בפניו. חסר ראייתי אינו נתון שיש תמיד להשלים עמו כעובדה משפטית מחייבת אלא זהו נתון בר-פיקוח."

3. כללי
תקנה 387א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 {להלן: "תקנות סד"א"}, קובעת כי בית-המשפט רשאי בצו, למנות אדם לשם ביצוע חיפוש, צילום, העתקה או תפיסה של נכסים המצויים בחצרים אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש ממשי שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך {ה"פ (טב') 51880-12-15 {ג'מאל עבאס נ' שיווק אחים נעמה בע"מ, תק-של 2015(4), 104142 (2015)}.

ב- רע"א (חי') 47423-09-14 {דיף אללה אסדי נ' דוד ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.10.14)} בית-המשפט קבע כי סעד הביניים של צו תפיסה על-פי תקנה 387א לתקנות סדר הדין האזרחי, נועד למקרים בהם שוכנע בית-משפט כי תפיסת חפץ נדרשת למניעת הכבדה ממשית לקיום ההליך.
ובמילים אחרות, חפצים שאם ייעלמו, יכביד הדבר על הבירור הראייתי של התביעה ועילותיה.

צו תפיסה שונה, איפוא, מסעדי ביניים אחרים כמו עיקול, כינוס נכסים זמני, וצו מניעה זמני שתכליתם העיקרית היא מניעת הכשלה עתידית של ביצוע פסק-דין ככל שיינתן {רע"א 11356/05 דף רץ של שירותי הדפסה בע"מ נ' דן אנד ברדסטריט (ישראל) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.11.07)}.

ככל שהבקשה היא למינוי "תופס נכסים" {צו "אנטון פילר"} על-פי תקנה 387א לתקנות הרי שאין מדובר בסעד רלוונטי ואינו בו כדי לשרת את ההליך העיקרי.

צו מסוג אנטון פילר נדרש כאשר ישנו חשש ממשי להעלמת ראיות וחשש ממשי להכבדה ממשית על ההליך.

ככל שהכוונה היתה למינוי כונס נכסים זמני בהתאם לתקנה 387ב לתקנות הרי שמדובר בסעד דרסטי אשר יינתן במשורה ובתנאי שהתקיימו התנאים המצטברים המנויים בתקנות ובהם קיומן של ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש ממשי לפגיעה ניכרת בערכם של הנכסים או לכך שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם וכי אי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק-הדין {ה"פ (ת"א) 31348-07-15 מגדל האופרה - ניהול והפעלה בע"מ נ' מפעלי גרוזה קשפיצקי חברה להשקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.07.15)}.

תפיסת הרכוש היא תפיסה פיזית ממשית, המונעת מהבעלים של הרכוש את השימוש הרגיל ברכושו, ומעבירה את החזקה ברכוש מרשותו של הבעלים לרשותו של התופס.

תקנות סד"א מבדילות בין עיקול הנכס לפי תקנה 374 לתקנות סד"א ובין הגבלת השימוש בו לפי תקנה 383 לתקנות סד"א, ותפיסתו לפי תקנה 387א לתקנות סד"א {ע"מ (ת"א) 48484-04-14 פקיד שומה יחידה ארצית לשומה נ' אייל נגר, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.12.14)}.

בבקשה למתן צו לתפיסת נכסים יש לצרף כמצוות תקנה 365(ו) לתקנות סד"א פרטים בדבר מקום הימצאם של הנכסים, מועמד לשמש כתופס נכסים ולצרף גם את הסכמתו של המועמד בכתב {סע"ש (חי') 16782-07-14 בלאל חוג'יראת נ' ג.מ.ה חוג'יראת בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו {10.07.14)}.

ב- ת"א (פ"ת) 14858-11-12 {פסיפיק רכב ותחבורה בע"מ נ' מסגריית אלשרוק בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.01.13)} בית-המשפט מצא לנכון להיעתר לסעד שסומן "א" בבקשת המבקשת - מינוי עורך-דין סער רוסמן כתופס שני הרכבים המפורטים בבקשה, בהתאם לתקנה 387א לתקנות סד"א.

זאת מן הטעם, מלבד העובדה שתגובת המשיבה לא נתמכה בתצהיר, שהמשיבה הודתה בתגובתה, כי אינה משלמת למבקשת דמי שכירות מזה מספר חודשים בגין שני הרכבים שהשכירה לה המבקשת.

עוד הוסיף בית-המשפט כי מצבה הכספי של המשיבה הינו לכאורה, בכי רע, וכי במידה ותפיסת הרכבים לא תתבצע והדיון בתובענה יתמשך כמקובל, יהיה קושי למבקשת לבצע את פסק-הדין, מה עוד שמדובר ברכבים, שעם הזמן ערכם הולך ופוחת וקיים סיכון כי יעלמו/יגנבו או יושמדו {יהרסו בתאונה}, כפי שארע בפועל לרכב שלישי שהיה אצל המשיבה.

גם ב- ת"א (חי') 38630-07-12 {מוטי לוי נ' שרה הייל, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.07.12)} בית-המשפט קבע לאחר שעיין בבקשה, צו לתפיסת הנכסים בבקשה, בהתאם לתקנה 387א לתקנות סד"א אשר הנמצאים בבית לרבות החצרים שלו.

תקנה זו חלה גם על כונס נכסים זמני ועל תופס נכסים זמני. העיקרון המנחה והכללי מאוד בהפעלת שיקול-הדעת לפי תקנה זו הוא עשיית צדק בין הצדדים בהתאם לנסיבות העניין.

ב- ת"א (חי') 40500-10-10 {בהיג' קעואר ובניו בע''מ נ' הראל חברה לביטוח, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.09.12)} בית-המשפט קבע כי יש לקחת בחשבון כי במצד הדברים הרגיל הסנקציה של אי גילוי מסמכים, שהיה צריך לגלות במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק, הינה שאותו צד שלא גילה את המסמך לא יוכל להציגו לאחר-מכן, ובמקרים חמורים - ניתן אף למחוק את כתב התביעה או כתב ההגנה של הצד הממרה את הצו לגבי העיון - {תקנות 114א ו- 122 לתקנות (יואל זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית (1998)}.

יש לראות כי התקנות אינן מורות כי ניתן לתקן את הליכי גילוי המסמכים בדרך של מתן צו מכוח תקנות 387 ו- 387א לתקנות סד"א.

גם כאשר מתברר שצד להליך לא גילה את מסמכיו והסתיר מידע, בתי-המשפט נוהגים להורות לאותו הצד להגיש תצהיר גילוי מסמכים חדש, או מורים על מחיקת כתב התביעה או ההגנה מטעמו אך לא מאפשרים לצד שכנגד לתפוס את מחשביו, משרדו, ספריתו, כרטסת הנהלת החשבונות שלו וכו'.

לכן במקרה דנן בית-המשפט קבע שלא לתת צו המאפשר לחדור למחשבי הראל או למחשבי הסוכן.

4. סקירה היסטורית
טרם חקיקת תקנה זו, הסעד הרווח שנתן מענה לצורך דומה, היה "צו אנטון פילר" שאומץ מהפסיקה האנגלית.

צו אנטון פילר, מעניק כוח לפלוש לפרטיות הנתבע הפוטנציאלי (מבלי שנשמעה דעתו), להיכנס לחצר החייב ולחפש שם ראיות ומסמכים שיש חשש להשמדתם, אולם סמכות זו מסוייגת באיסור שימוש בכוח ובמתן רשות האחראי על החצרים לכניסת בעלי הצו.
צו אנטון פילר, קרוי על-שם חברה גרמנית שביקשה וקיבלה אותו לראשונה בפסקי-דין של מחלקת הצ'נסרי {E.M.I Ltd. V. Pandit (1975) 1 W.L.R. 302 ראה: בש"א (יר') 814/05 אורבוטק בע"מ נ' קמטק בע"מ ואח', תק-מח 2005(1), 5880 (2005)} ולאחר-מכן אומץ גם על-ידי בית-המשפט לערעורים, מהלורד דנינג באנגליה { Anton piller v. manufacturing processes(1976 1 AII E.R. 779), במקרה זה ביקשה חברת אנטון פילר בשנת 1976 להיכנס לחצרי הנתבע ולתפוס חומר רלבנטי להוכחת תביעתם, כיוון שקיים חשש שהחומר יושמד אם לא ינתן הצו, הלורד דניניג נעתר לבקשה והעניק לחברה את הסמכות שכונתה בהמשך "נשק גרעיני" להיכנס לחצרים, רק ברשות האחראי עליהם, כאשר סירוב לאפשר את הכניסה לחצרים יתפרש כבזיון בית-המשפט. ראה לסיכום פסיקה זו את תמ"ש (ת"א) 53360/98 לזניק ביאטריס נ' לזניק מריו, תק-מש 98(2), 61 (1998), שקבע כי הצו ינתן EX - PARTE בנסיבות יוצאות דופן במיוחד}.

כב' השופט נ' הנדל סקר{בר"ע (ב"ש) 650/04 אתי כהן נ' רונן עמר, תק-מח 2004(2), 6499 (2004)} את התפתחות הצו בפסיקה האנגלית:

"יש וצרכי המתדיינים יוצרים את הדין. בנושא הקניין הרוחני קשה להוכיח היקף של הפרת זכויות על-ידי מפר. חברת אנטון פילר ביקשה מבית-משפט במעמד צד אחד שינתן צו שיאפשר לה, עם בא-כוחה, לבדוק את חצרי הנתבע ולתפוס חומר רלבנטי להפרה הנטענת. בשל אופיו של ההליך ודרך ניהולו נקבע שעל המבקש להוכיח בראיות ברורות שבידי הנתבע חומר מפליל ושקיים חשש ממשי שחומר זה יושמד ויועלם אם הצו לא ינתן. כמו-כן על המבקש להצביע על כך שהפוטנציאל לנזק הינו רב. לורד דנינג נעתר לבקשה. הוא נמנע מלהתיר למבקש או לבא-כוחו להיכנס בכוח לחצרים, אך עם-זאת קבע שסירוב על-ידי הנתבע ישמש בסיס לבקשה לבזיון בית-משפט. לורד דנינג קבע כי צו כזה יוענק בנסיבות חריגות ביותר. הצו הוגדר כנשק גרעיני בשל חדירתו לפרטיות הזולת במסגרת הליך אזרחי מבלי שעמדתו נשמעה כלל (ראה: Bank Mellat v. Nikpour(1985) F.S.R 87).
משנפתחה הדלת קשה לפעמים לשמור על עצירתה במקום מסויים. נמתחה ביקורת באנגליה על צו אנטון פילר. פסק-הדין ניתן בשנת 1976. במהלך שנות השמונים ניתנו כחמש מאות צווים כאלה בשנה. העניין הובא לפני בית-המשפט האירופאי לזכויות אדם אשר לא שלל מתן צו כזה אך הביע דעתו שיש לאזן בין זכויות התובע לבין זכויות הנתבע שניתן נגדו צו פולשני מבלי שבית-משפט שמע אותו. אי-עמידה במלאכת האיזון הראוי, ומתן צו אנטון פילר שלא בהתאם, עלול לפגוע בסעיף 8 של האמנה האירופאית לזכויות האדם (Chappell v. United Kingdom(1989)F.S.R. 617). עמדה זו השפיעה על המצב המשפטי באנגליה הן בשטח והן בדין. בשנת 1992 ניתנו רק כחמישים צווים (ראה: Cornish, Intellctual Property (3rd Ed., Sweet and Maxwell) 68-69). בנוסף נושא צו אנטון פילר סודר בתקנות (ראה: The Practice Direction (Mareva Injunctions and Anton Piller Orders (1994)). אין תימה שהיצירתיות במתן הצו הרחיבה את שימושו והדבר כמובן שנוי במחלוקת. בקנדה, למשל, ניתנו צווי אנטון פילר "מתגלגלים". המצב המקובל הוא מתן צו נגד נתבע מזוהה. בצו "מתגלגל" ניתן צו נגד פלוני ואלמוני. צו כזה ניתן נגד מפרי זכויות לא מזוהים שאותרו לאחר מתן הצו במקומות פתוחים כגון בשוק או בדוכן מכירה ברחוב (ראה למשל: Slocan Forest Products Ltd. V. John Doe(2000) B.C.J 1592 (S.C.)). בניו זילנד ניתן צו אנטון פילר נגד מספר מצומצם של נתבעים שהוגדרו כנציגים של קבוצה שהיחידים בה לא מזוהים, מעין צו ייצוגי Tony Blain Pty. Ltd. V. Splain(1993) 3 N.Z.L.R. 185 (High Ct.))."
בארץ אומץ הצו בשלבים שונים, ראשית על-ידי הפסיקה לאחר-מכן על-ידי המחוקק בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן חוק עוולות מסחריות) {סעיפים 16- 20 לחוק עוולות מסחריות}, (באופן רחב יותר מהפסיקה האנגלית) ורק מאוחר יותר בתקנות סדר הדין האזרחי, בתקנה 387א הנדונה. תקנות סדר הדין האזרחי אימצו את הצו במשמעותו ובמתכונתו המקורית כפי שהגדיר המשפט האנגלי.

הרחבת הצו בחוק עוולות מסחריות מתבטאת בהענקת סמכות לתופס הנכסים להשתמש בכוח על-מנת להיכנס לחצר ולחפש בה את הראיות האמורות. מאידך, הצו מוגבל בכך שהוא מחייב את החיפוש בליווי שוטר, וניתן במקרים של הפרת זכויות יוצרים ותביעות בקניין רוחני, הכלולים בחוק עוולות מסחריות.

5. משמעות צו תפיסת הנכסים
כאמור, בשלב מאוחר יותר נכלל הצו בתקנות סדר הדין האזרחי, ובהן קיבל הצו משמעות רחבה יותר הן מבחינה תכנית והן מבחינה דיונית, כפי שיפורט להלן:

א. הכללתו של הצו בתקנות סדר הדין האזרחי, איפשר את החלתו על כל תביעה אזרחית ללא הגבלת נושא התביעה או היקפה, בשינויים המתחייבים מהתחומים השונים.

כך למשל נקבע ב- בר"ע (ב"ש)650/04 {אתי כהן נ' רונן עמר, תק-מח 2004(2), 6499 (2004)} כי ניתן להעניק את הצו בענייני משפחה:

"החדרת צו אנטון פילר לתקנות סדר דין אזרחי היא בעלת משמעות רבה. תכולתו אינה מוגבלת עוד לקניין רוחני או להפרת זכויות יוצרים בלבד. המשפט האזרחי, על גווניו השונים, כולל עתה בתוכו צו מיוחד זה. יתרה-מכך, ניתן להטיל צו אנטון פילר גם על הליכים של דיני משפחה. נראה כי בשל המימד הרגשי החזק שמאפיין לפעמים הליכים בבית-משפט לענייני משפחה, הטלת צו אנטון פילר במקרה המתאים הינה במקום. השאלה שמתבקשת כמובן היא מהו המקרה המתאים."

במקרה הנדון, המדובר בערעור על דחיית בקשת המבקשת לנתינת צו אנטון פילר, הערעור נדון במעמד צד אחד.

הצדדים חיו יחדיו במשך כשלוש וחצי שנים. בחודשים האחרונים נתגלעו בין השניים חיכוכים ומריבות. המבקשת ביקשה מהמשיב לעזוב את ביתה. בעת שלא היתה בבית פרץ אליו המשיב והוציא רכוש. הוא עקר את דלתות ארונות המטבח והאמבטיה, נטל מוצרי חשמל, חפצים אישיים של המבקשת, מוצרי איפור השייכים לעסק שלה ואף רכב שרשום על-שם אחותה. המבקשת הגישה תלונה במשטרה, שדרשה מהמשיב להחזיר את חפציה ובגדיה האישיים של המבקשת. המשיב אכן החזיר רכוש אך נמסר אחוז קטן בלבד מהרכוש שהתבקש.

עם הגשת התביעה להשבת הרכוש הגישה המבקשת בקשה למתן "צו חיפוש (אנטון פילר) בהתאם לתקנה 387א לתקנות סדר דין אזרחי". בית-משפט קמא התבקש להסמיך את בא-כוח המבקשת לחפש בחצרה של אם המשיב ובחצרו של אחי המשיב את חפציה האישיים ואת מיטלטליה של המבקשת בהתאם לרשימה שצורפה. בקשה זו נדחתה.

בית-משפט קמא נימק את מסקנתו תוך קביעה שקיימים צווים זמניים אחרים על-פי תקנות סדר דין אזרחי המתאימים בנסיבות העניין.

כב' השופט נ' הנדל דחה את הערעור וקבע:

"צו אנטון פילר עשוי להיות כלי עזר יעיל ומתאים גם בסכסוך שמובא בפני בית-משפט לדיני משפחה.בפסק-דין רז נ' רז (ע"פ 7543/97 רז נ' רז, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.09.99) נדרש בית-המשפט העליון להתייחס, בין-היתר, לסוגיה זו. כב' השופטת שטרסברג-כהן הפנתה למקרה של Emanuel v. Emanuel(1982) 2 All E.R. 342 המלמד כי באנגליה הורחב צו אנטון פילר באופן שהוחל על הליך שעניינו דיני משפחה. כב' השופטת שטרסברג-כהן הדגישה שבמקרה Emanuel בדומה למקרה רז דובר 'בהליך גירושין שבמהלכו הפר הבעל צווים לגילוי מסמכים והעביר נכסים בניגוד להתחייבויותיו להימנע מכך'. מטרת צו אנטון פילר היתה לאפשר בדיקת והעתקת מסמכים שונים המתייחסים להכנסותיו של הבעל במהלך השנים (שם, 9). לעניות דעתי זוהי דוגמה לשימוש ראוי בצו אנטון פילר. המטרה היתה לדאוג שצד לא יוכל למנוע את בירור המשפט, שכן היתה סכנה שיושמדו מסמכים המלמדים על תמונת מצב. הצגת הדוגמה מבליטה את ההבדל בין אותם מקרים לבין הבקשה המונחת בפני.

נדמה כי משהובא הרקע והובהרה מהותו של צו אנטון פילר הרי שההכרעה בתיק זה כמעט מובנת מאליה. המבקשת עותרת, בין השאר, למתן פסק-דין המצהיר שרכוש מסויים שייך לה ולא למשיב... במובן זה של קיום ההליך אין קושי. לגבי חלק ניכר מהרכוש - המשיב אינו מכחיש שהוא אכן נמצא אצלו, כך מסר בבית-משפט קמא. אין שאלה בדבר זיהוי הרכוש אלא בדבר זהות בעלי הרכוש...

חשוב להדגיש: צו אנטון פילר הינו סעד זמני. הוא בא לעולם בכדי להתמודד עם מצבים מסויימים. המסקנה לפיה אינו מתאים למקרה מסויים לא אומרת שהמשפט חסר פתרונות לבעיה שבגינה הוגשה הבקשה. הסעדים הזמניים מגוונים המה ומשלימים זה את זה. מתן סעד זמני אין משמעותו שלא נגרמת פגיעה בצד שכנגד, אלא שפגיעה זו מוצדקת היא. בשיטה חוקתית חיונית ההקפדה על הגשת הבקשה המתאימה."

כמו-כן את הצו ניתן להעניק כסעד זמני גם בענייני עבודה {בש"א (ב"ש) 2405/03 שפע זול שפע טוב בע"מ נ' אסתר אלון, תק-עב 2005(3), 6190 (2005)}:
"זהו צו שמקורו הינו מדיני היושר ובעבר הוא נקלט והופעל על-ידי בתי-המשפט בישראל על-פי סמכותם הכללית בהתאם לסעיף 75 לחוק בתי-המשפט. כיום, הנושא כבר מוסדר במסגרת תקנה 387א, אשר חלה בבית-הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991... השופט לובוצקי בספרו כפי שפורט לעיל סבור כי בית-הדין ישקול בזהירות רבה אם להעניק את הצו, ואם החליטו להעניקו ראוי כי יגבילו בהיקפו, וזאת בין-היתר משום החשש מפני פגיעה ביחסי העבודה במקום העבודה."

ב. צו לתפיסת נכסים מכוח תקנות סדר הדין האזרחי, רחב מהצו בחוק עוולות מסחריות מבחינות רבות, הן מבחינת תחומי החלתו, כפי שראינו לעיל, והן מבחינת האפשרויות להעניקו. כך למשל, ניתן צו תפיסת הנכסים, אם אי-נתינתו יכביד באופן ממשי על קיום ההליך, בניגוד לשאר הסעדים הזמניים, שינתנו אם קיים חשש לביצוע פסק-הדין {בש"א (ב"ש) 2405/03 שפע זול נ' אסתר אלון, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.09.05), שם}.

ג. חומרת הצו מתבטאת גם בכך, שעל דרך-הכלל ניתן צו תפיסת הנכסים במעמד צד אחד {בש"א (יר') 814/05 אורבוטק בע"מ נ' קמטק בע"מ ואח', תק-מח 2005(1), 5880 (2005)}. זאת בשל הסיכון שאם יינתן הצו לאחר דיון עם שני הצדדים, לא תהיה לצו רלבנטיות או יעילות.

כך, קבע אף כב' השופט מ' גל ב- בש"א (יר')814/05(להלן: "פרשת אורבוטק"), עם ציון הסתייגות, במקרים חריגים, לדבריו:

"זהו צו חיפוש אזרחי, אשר בדרך-כלל ניתן במעמד צד אחד (ex parte), שכן החשש הוא כי המפר יעלים מסמכים וראיות כאשר יוודע לו שבעל הזכות מודע להפרה... אולם במכלול מסכת האיזונים הנדרשת בסוגיה זו ולפי טיבם של הטובין שבהם מדובר ומיהות הצדדים, ניתן לסטות ממנו בנסיבות המתאימות, תוך קביעת הדיון למועד קרוב ביותר. המסקנה שלגבי צווי אנטון פילר יחול הכלל "הכל או לא כלום", אינה מחוייבת המציאות. גם התקנות עצמן יוצאות מתוך הנחה, שקיימת אפשרות שלפיה צו אנטון פילר יינתן שלא במעמד צד אחד."

6. איזון זכויות הצדדים
בשל גבולותיו הרחבים של צו לתפיסת הנכסים, עלה הצורך לאזן את חומרת הצו עם זכויות הצד שכנגד:

כך למשל קבע כב' השופט י' יוספי ב- בש"א (ב"ש)2405/03:

"בפסיקה נקבע שצו "אנטון פילר" הוא מהסעדים הדרסטיים שבסמכותו של בית-המשפט להעניק, הפעלתו כרוכה בפגיעה בפרטיות, בחדירה לרשות הפרט וכיוצא בזה. לפיכך, נפסק שרק נסיבות מיוחדות במינן יצדיקו מתן צו שכזה (ראה: ת"א (ת"א) 798/91, המ' 5530/91 רותם, חברה לביטוח נ' ראודור ואח', תק-מח 91(3), 402 (1991), מפי כב' השופט אורי גורן).

כמו-כן נפסק, כי הצו לא יינתן שעה שיש חשש כי הבקשה לצו לא נועדה אלא על-מנת "לדוג ראיות" וכן שעסקינן בצו פולשני הפוגע בפרטיותו של אדם, ולפיכך יינתן הוא רק אם שוכנע בית-הדין כי מתן הצו הינו לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. ראה: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שישית), 415; בש"א (ב"ש) 1873/98 אבו פריח נ' המוביל הדרומי צביקה בע"מ (לא פורסם); י' לובוצקי סדר הדין במשפט העבודה (הוצאת ניצן, מהדורת 2000) 82-86."

במקרה הנדון, ביקשה חברה במעמד צד אחד, צו תפיסת נכסים על-מנת לקחת ממנהלת חשבונות שעבדה בחברה בעבר, מסמכים שונים שלקחה עימה כשעזבה את החברה. החברה גם טענה כי בכוונתה לתבוע את מנהלת החשבונות על נזק שגרמה לה.
כב' השופט י' יוספי קיבל את בקשת החברה וקבע כי במקרה שלפנינו התקיימו התנאים כדרישת התקנה, ואכן:
"קיים חשש ממשי שהמשיבה תעלים את המסמכים או תשמידם. אם אכן נהגה המשיבה כמתואר בבקשה אזי קיימת סבירות גבוהה עד מאוד כי המשיבה, לכשתדע כי המבקשת נוקטת כנגדה בהליכים משפטיים, תפעל להעלים את המסמכים או להשמידם.

ויודגש, כי עסקינן בראיות לכאורה בלבד בהסתמך על כל שנטען בבקשה על נספחיה. בבקשה פורט בהרחבה כי המשיבה, שהיתה מנהלת חשבונות במבקשת, זכתה לאמון בעלי החברה והפכה למורשית חתימה בלעדית בחברה. המשיבה ניצלה זאת וביצעה פעולות כספיות שונות ללא כל הרשאה ובמירמה, ביצעה רישומים כוזבים במסמכי התאגיד, והוציאה כספים מהמבקשת בתחבולה ובהונאה, דבר שגרם לקריסתה הכלכלית של המבקשת...

בנוסף לחשש הממשי להעלמת הראיות נחה דעתי כי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך אשר מתכוונת המבקשת לנקוט כנגד המשיבה... יש לזכור כי המשיבה היתה מנהלת חשבונות של המבקשת, כפי הנטען, וחלשה באופן בלעדי על הנושאים הכספיים לרבות זכות חתימה בלעדית. במצב שכזה, עת החומר החשבונאי נמצא בידי המשיבה בלבד אין צורך להכביר מילים על כך שהמבקשת לא תוכל לערוך את תביעתה ולבסס אותה וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך."

האיזון בין זכויות הצדדים נעשה, על-ידי החקיקה ובהתפתחות נוהג, משלושה כיוונים, מצד מקבל הצו, מצד המבקש ומצד בית-המשפט.

6.1 מקבל הצו
למקבל הצו מצידו, בין אם הוא הנתבע הפוטנציאלי, ובין אם הוא האחראי על החצרים בגינן ניתן הצו, הזכות לאפשר או לא לאפשר את כניסת בעל התפקיד, כך גם חל על בעל התפקיד האיסור בשימוש בכוח כנגד מקבל הצו.
הגבלה זו מרככת את חומרתו של סעד תפיסת הנכסים כפי שנקבע בפרשת אורבוטק לעיל:

"יוטעם, כי מינוי תופס נחשב עדיין כסעד מרוכך יותר בהשוואה למינוי של כונס נכסים, זאת מכיוון שמחוקק המשנה אימץ את ההערה של לורד דנינג בפסק-הדין Anton piller, לכך שהתופס איננו יכול להשתמש בכוח סביר בכדי להיכנס לחצרים של המשיב ולהשלים את מלאכתו."

אולם יש לציין כי מתקנה 387ד(א) עולה, שסירוב מצד המשיב לאפשר לתופס להיכנס לחצריו לשם ביצועו של הצו "מהווה בזיון בית-משפט ועשוי לשמש ראיה במסגרת ההליך המשפטי" ומבחינה זו, צומצמה זכותו של מקבל הצו.

6.2 מבקש הצו
מצד מבקש הצו, מוגבל הצו לתפיסת נכסים מסויימים המוגדרים בתקנה. כאמור, מטרת הצו היא למנוע השמדת ראיות להליך המשפטי ועל-כן לא ניתן לתפוס כל נכס בלי להוכיח לכאורה את נחיצותו להליך המשפטי.

מטרת הצו היא תפיסת חומר ספציפי המצוי בידי המשיבים ולא חיפוש כללי של ראיות, שאיננו מתיישב עם אופיו של הצו {תמ"ש (ת"א) 53360/98 לזניק ביאטריס נ' לזניק מריו, תק-מש 98(2), 61 (1998)}.

הגדרה זו של הנכסים בגינם ניתן להעניק את הצו, מביאה לידי כך, שלא תמיד כדאי לצד התובע לגלות לצד שכנגד אילו ראיות הוא מחפש ולפרוש בפני הנתבע את האסטרטגיה שבה הוא נוקט. מבחינת שיקול זה, נעשה השימוש בצו זה, גם מבחינת המבקשים במשורה ובעיקר בתחום של קניין רוחני וזכויות יוצרים, שהם תחומים שבהם הראיות לטובת התביעה נמצאות בעיקר בידי המפר.

כך למשל קובע כב' השופט מ' גל בפרשת אורבוטק {בש"א (יר') 814/05, שם} כי:

"הקושי הנוגע לטיבו של הצו נובע איפוא מכך, שמצד אחד מדובר בהליך פולשני, שיש בו כניסה אל החצרים של הצד השני ופגיעה בפרטיותו, ומצד שני, הצו אמור להינתן במעמד צד אחד בלבד, מבלי שהיתה למשיב כל אפשרות להגיב ולהסביר את עמדתו, ולו על פני הדברים בלבד. הקושי האמור מתחדד ביתר שאת עת מדובר במערכת יחסים בין שני גופים גדולים המתחרים זה בזה במישור האופקי, להבדיל מעיסוק באותו תחום במישור האנכי. ואכן, יש להבחין בין מתן הצו כלפי הקמעונאי או המפיץ, שכלפיהם נטען על-ידי היצרן כי הם מפרים זכויות יוצרים או זכויות אחרות של קניין רוחני, ובין מתן הצו כלפי גוף עסקי דומה המתחרה עם המבקש באותו תחום ועל אותו פלח שוק. הפולשנות של הצו ונתינתו במעמד צד אחד מחייבים משנה זהירות בכל מקרה (Copinger and Skone James, On Copyright (14th ed. 1999) p. 1040). ואולם על אחת כמה וכמה מתחייבת זהירות בשקילת הנתונים, בנסיבות שבהן קיים חשש לאפשרות שמא העתירה לקבלת הצו נועדה (או גם נועדה) לתכליות אחרות, הנוגעות לתחרות העסקית שבין שני הגופים. הפגיעה במשיב במקרה זה יכולה להיות קשה וחמורה, הן בשל חשיפת סודות ופרטים עסקיים ישירות לזרועות המתחרה והן בשל הפגיעה בשמו ובמוניטין שלו, במסגרת התחרות שיש לו עם המבקש...

ההיבט הדומיננטי בבקשות לסעדים זמניים בתחום הקניין הרוחני יהא, על-פי-רוב, זה הנוגע למאזן הנוחות שבין הצדדים (או בהגדרתו המחודשת:balance of the risk of doing an injustice). לא מדובר ברשימה סגורה, אלא במכלול של שיקולים הנוגעים לנסיבות הכלכליות והמסחריות של המקרה. בין השיקולים הנלקחים בחשבון ניתן למנות את אלה המפורטים להלן (בעקבות המפורט ב: B. C. Reid, A Practical Guide to Patent Law (2th ed. 1993) 114-116):

(א) גודלו היחסי של השוק אשר בו פועלים בעלי הדין - נכונותו של בית-המשפט ליתן סעד זמני תהא קטנה יותר מקום שמדובר בשני "ענקים" מסחריים;

(ב) פרק הזמן בו נותר לפטנט להיות בר-הגנה - מקום שנותר פרק זמן קצר בו הפטנט אמור להיות מוגן בטרם יפקע (ולחילופין, קיימת אפשרות שיינתן רישיון כפיה), בית-המשפט יטה להיעתר למתן הסעד הזמני. בענייננו מדובר בפטנט שאמור לפוג בעוד כשנתיים;

(ג) אפקט כדור השלג ("snowball effect") - בית-המשפט יגלה נכונות רבה יותר ליתן סעד זמני, מקום שיעלה בידי המבקש לשכנעו שדחיית הבקשה למתן סעד זמני תביא ל"מבול" של הפרות נוספות של הפטנט על-ידי גורמים מתחרים שונים שיבקשו לחדור לשוק. שיקול זה יהיה משמעותי יותר כאשר מדובר במוצר שמעצם מטיבו צפויה לו תקופה קצרה של הצלחה מסחרית;

(ד) סיכול השקעה - בית-המשפט ייקח בחשבון את השלכות מתן הצו על השקעה ניכרת שהשקיע המפר בציוד או ברכישת זיכיון הפצה;

(ה) אובדן תעסוקה - בית-המשפט יביא בחשבון שיקוליו גם צמצום בהיקף הפעילות העסקית של מי מהצדדים, כל שכן ביטולה המוחלט. חשיבותו של שיקול זה פוחתת כאשר מדובר ביבואנים של מוצר להבדיל מיצרנים;

(ו) האינטרס הציבורי - נכונותו של בית-המשפט להיעתר לבקשה לסעד זמני תהא פחותה, מקום שהפטנט נשוא הבקשה הוא בעל חשיבות ציבורית (למשל אמצאה בעלת ערך רפואי). שיקול דומה עשוי לחול, עת מדובר בפטנט שטרם מומש בשוק;

(ז) שיהוי - בעל פטנט חייב לפעול מייד כשנודע לו דבר ההפרה אם הוא מבקש לזכות בסעד זמני;

(ח) איכות המוצר המפר - אם המוצר של המפר נחות באיכותו באופן משמעותי מזה של בעל הפטנט, ולפיכך עלול להסב נזק בלתי-הפיך לאחרון, כי-אז יגלה בית-המשפט נכונות גדולה יותר ליתן את הסעד בהשוואה למקרה שבו שני המוצרים הינם שווי ערך באיכותם. שיקול זה עשוי להשתנות מקום שהמפר מספק את המוצר המפר למגזר אחר בשוק."

6.3 בית-המשפט
מצד בית-המשפט, ניתן למנות איזונים דיוניים ומהותיים.

מבחינה מהותית, האיזון בא לידי ביטוי בכך שבית-המשפט מופקד על אישור הכניסה לחצרי הנתבע, ואין התובע יכול לעשות זאת על דעת עצמו.

כך למשל התקבלה ב- ע"ב (חי') 300720/94 {הלנה פבזנר ואח' נ' אוורור הנדסה בע"מ, תק-עב 2004(3), 3122 (2004)} על-ידי כב' השופט א' קציר טענת הנתבעת כי הכניסה לביתה לתפיסת נכסים על-ידי התובע, ללא צו התפיסה, מנוגד לדין, ועל-כן האיסור שהוטל על התובע בשימוש בראיות שתפס, אינו פוגע בהגנתו. לדברי כב' השופט א' קציר:

"מחוקק-המשנה קבע בצורה חד-משמעית, כי בית-המשפט הינו הערכאה היחידה שבסמכותה להורות על ביצוע תפיסת חפצים, וזאת באמצעות אשיות משפטית מיוחדת בשם "כונס נכסים"... אין פלוני או אלמוני יכולים ורשאים לעשות דין לעצמם, ובכך להיכנס לחצריו של מאן דהו כאשר יש להם חשד כלפיו, כי הינו מחזיק חומר השייך להם ולתפוס בביתו מכל הבא ליד ועל-ידי כך לנשלו מרכושו, כפי שפעל מנהל הנתבעת ביחד עם הבלשים שהגיעו במפתיע לבית התובעת."
כך גם, יישום הצו מוטל על בעל תפקיד שממונה על-ידי בית-המשפט והצו אינו ניתן לכל תובע באשר הוא. קביעה זו מעידה, יותר מכל, על הרצון באיזון, בהענקת הצו, בין מטרת הצו וזכויות הנתבע, מצידו של בית-המשפט.

בית-המשפט מפקח הן על מינוי תופס הנכסים והן על ביצוע המטלות שהוטלו עליו, כך למשל הוא המקרה ב- בש"א (ת"א-יפו) 2733/04 {יא.ד. אלקטרוניקה בע"מ ואח' נ' Microsoft Corporation, תק-מח 2004(1), 4433 (2004)} שעניינה פיקוח בית-המשפט על מילויו של צו תפיסת הנכסים.

במקרה הנדון, על-פי צו תפיסה שהוצא במעמד צד אחד לבקשת המשיבה, נתפסו בחצרי מבקשת 1 כ- 855 מדבקות אוטנטיקציה. לאחר דיון במעמד הצדדים, ניתנה החלטה המורה על מסירת המדבקות לידי בא-כוח המשיבה לשם בדיקתן במעבדות המשיבה. לגבי מדבקות שימצא כי אינן גנובות או מזוייפות, הורה בית-המשפט כי הן תוחזרנה לידי המבקשים. בחלוף המועד לביצוע הבדיקה, החזירה המשיבה למבקשים 6 מדבקות ואילו לגבי השאר, הודיעה המשיבה למבקשת, כי הן ישארו בידיה וייחשבו כמלאי מוחזר.

בתגובה הוגשה בקשה להורות על ביטול צו התפיסה והחזרת התפוסים.

כב' השופט י' זפט קיבל את הבקשה וקבע כי:

"המדבקות בהן מדובר הינן טובין שנתפסו בידי תופס נכסים לפי צו בית-המשפט. מרגע תפיסתם בידי תופס הנכסים, הטובין מסורים לשליטת בית-המשפט.

בית-המשפט הורה על מסירת המדבקות לידי בא-כוח המבקשות למטרה מוגבלת: בדיקתן במעבדות המשיבה, כדי לברר אילו מדבקות גנובות או מזוייפות.

משהסתיימה הבדיקה פגה זכות המשיבה להחזיק במדבקות, והיה עליה לנהוג בהן בדיוק כפי שבית-המשפט הורה.

החלטת משיבה 1, שלא לקיים את הוראת בית-המשפט להעביר למבקשת את המדבקות שאינן גנובות או מזוייפות, הינה הפרה ברורה של צו בית-המשפט... תופס הנכסים ימסור למבקשים את כל המדבקות שלא נמצאו גנובות או מזוייפות, מייד לאחר קבלתן."

בנוסף, יש לציין את הנוהג שהתפתח, לראות בסעד תפיסת הנכסים כסעד שיורי שיש להעניקו רק אם סעד אחר, פוגעני פחות, לא יעיל בנסיבות המקרה. כך למשל נקבע על-ידי כב' השופט מ' גל בפרשת אורבוטק { בש"א (יר') 814/05 אורבוטק בע"מ נ' קמטק בע"מ ואח', תק-מח 2005(1), 5880 (2005)} כי:

"שאלת חוקתיות ההסדר, במסגרת קביעתו בחקיקת משנה בלא עיגון בחקיקה הראשית, טרם לובנה בדין הישראלי. עם-זאת, לאור עקרונות הקונסטיטוציה הישראלית בכלל, וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בפרט, יש להיעתר לצווי תפיסה מסוג אנטון פילר ולהעניקם במשורה בלבד. בהתאם לעיקרון המידתיות, גם כאן נדרש לבחון בכל מקרה ומקרה, האם לא ניתן להשיג את עיקר המטרה תוך נקיטה באמצעים פחות חמורים ופוגעניים בנתבע."
מבחינה דיונית, בא האיזון לידי ביטוי בכך שהסמכות להעניק את הצו ניתנה בידי שופט בלבד, ואינה בידי רשם שאינו שופט. בנוסף, מחוייב בית-המשפט, במידה והעניק את הצו במעמד צד אחד, לקיים דיון במעמד שני הצדדים, במועד המוקדם ביותר {תמ"ש (ת"א) 53364/98 לזניק ביאטריס נ' לזניק מריו, תק-מש 98(2), 58 (1998)}.

וכך מעיד על עצמו כב' השופט מ' גל בפרשת אורבוטק:

"כל מי שנדרש אי-פעם לחתום על צו פולשני במעמד צד אחד יודע עד כמה קשה הדבר. כל שכן כאשר מדובר בעסקים המתחרים זה בזה במישור האופקי של הפעילות העסקית. לא אחת חשבתי ביני לביני כמה טוב היה לו במעמד ה- ex parte ניתן היה לזמן את הנתבע לדקות ספורות, כדי לקבל ממנו תגובה מיידית ראשונית, לוודא שאין מדובר בעורבא פרח. באין אפשרות לכך, ניתן בנסיבות המתאימות לחתור למצב הקרוב אליו ביותר, דהיינו - קיום דיון במעמד הצדדים תוך פרק זמן קצר ביותר (גם אם ברור שבפרק זמן זה לא יעלה בידי המשיב להכין תשובה סדורה ומפורטת, ומנגד לכך גם לא יהיה לו די זמן כדי לפעול לפגיעה בזכויות המבקש). כמובן שאין דברים מושלמים, וייתכן כי מצבו של המבקש היה טוב יותר אלמלא הדחיה הקצרה, אלא, שהאיזון הנדרש בין הצדדים אינו מאפשר ליתן למבקש תמיד את כל תאוותו."

7. התנאים למתן צו המינוי
כאמור, תנאי ראשוני {בש"א (פ"ת) 1398/02 ש. מ. א. רוף נ' ברנשטיין ע', תק-של 2002(1) 751, (2002)} למתן הצו הוא התקיימותם של שלושת התנאים המצטברים, בסעיף 387ב, על-פיהם:

א. על בית-המשפט להשתכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש ממשי שהנכסים יושמדו או יועלמו;
ב. העלמת הנכסים "תכביד באופן ממשי על קיום ההליך";

ג. המדובר בנכסים על-פי הגדרת התקנה שהינם, כאמור, ראיות או נכסים הדרושים לבירור התובענה {ראה למשל בש"א (ב"ש) 2405/03 שפע זול שפע טוב בע"מ נ' אסתר אלון, תק-עב 2005(3), 6190 (2005), בו קבע כב' השופט י' יוספי כי "שוכנעתי שעסקינן בחומר ראייתי אשר הוא חיוני לנקיטת הליכים משפטיים כנגד המשיבה וזאת בשני אופנים: מחד, חיוני החומר לביסוס התובענה העתידית ולהשלמת התמונה הכוללת בדבר הנזקים וההונאה הנטענים, ומאידך, חיוני החומר לשם תמיכה בתובענה העתידית הן על דרך של דליית פרטים מתוך החומר ושיבוצם בכתב התביעה והן על דרך של צירוף מסמכים לכתב התביעה"}.

ב- בר"ע (ב"ש) 650/04 {כהן נ' עמר, פ"מ התשס"ג(א), 874 (2004)} מפרט כב' השופט נ' הנדל את התנאים הנדרשים למינוי תופס הנכסים, ותפקידו של כל תנאי, לדבריו:

"המבחן דו-קומתי, על בית-משפט להשתכנע בדבר פעולת ההשמדה או ההעלמה וכן שפעולה כזו תכביד באופן ממשי על קיום ההליך. הקומה הראשונה הינה בדיקת המעשה, וליתר דיוק, החשש הממשי למעשה. הקומה השניה הינה ההשלכה של המעשה, אם אכן יתרחש. האחרונה בוחנת קשר סיבתי. חשוב לשים-לב למהותו של קשר סיבתי זה. מאחר ומצויים אנו תחת המטרייה של תקנות סדר דין אזרחי, עיון והשוואה עם תקנה 374 - צו עיקול זמני - עשויים לסייע במלאכת ההכרעה. בדומה לבקשה ליתן צו לפי סעיף 387א העניין נדון במעמד צד אחד. בשני המקרים הזמנת הצד שכנגד עלולה לסכל את יעילות מתן הצו, אם הוא דרוש. ואולם קיים הבדל בין שני הצווים. צו עיקול מותנה בכך שאי-מתן הצו "יכביד על ביצוע פסק-הדין" (תקנה 374(ב)). תקנה 387א מתנה את מתן הצו בכך שהדבר "יכביד באופן ממשי על קיום ההליך". נרחיב את מעגל ההשוואה תוך הפניה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ לפי תקנה 384, המותנה בכך שהדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק-הדין. הנה לנו שלושה סעדים זמניים שונים. מבחינת הדרישה הראייתית צו העיקול מסתפק בקיומו של חשש סביר ואילו צו עיכוב יציאה מן הארץ וצו אנטון פילר דורשים הכבדה באופן ממשי. קיים יחס גומלין בין הפגיעה בזכות הזולת, שקולו לא נשמע, לבין הנטל המוטל על הצד המבקש לפגוע בזכות האמורה בשלב המקדמי של המשפט. הבדל נוסף בין שלושת הצווים הינו שצו העיקול מטרתו כנגד הכבדה בביצוע פסק-הדין בלבד, צו אנטון פילר מטרתו כנגד הכבדה על קיום ההליך, וצו עיכוב היציאה מטרתו כנגד כל אחת משתי האפשרויות. המיקוד בצו אנטון פילר הינו ההליך עצמו. הראיה על המשפט ולא על תוצאותיו. כפי שניתן ללמוד מהתפתחות צווי אנטון פילר הרעיון שעומד ביסודו הוא מניעת הצד שכנגד מלהשמיד ראיות. יש לבדוק קיומו של חשש ממשי אם הנתבע עומד להעלים או להשמיד נכסים."

מעבר לתנאים מקדמיים ומצטברים אלו, חל כאמור, סימן א' לפרק כ"ח הדן במתן סעדים זמניים אף על מתן צו תפיסת הנכסים, בשינויים אחדים.

כפי שכבר צויין לעיל, ניתן לבקש ולקבל את הצו במעמד צד אחד, (בדומה לעיקול וצו עיכוב יציאה מהארץ ובשונה מכלל הסעדים הזמניים). כך גם קבע כב' השופט י' שנלר ב- בש"א (פ"ת) 1398/02 {ש. מ. א. רוף נ' ברנשטיין ע', תק-של 2002(1), 751 (2002)}:

"אכן נקבע בתקנה 366(ב) כי בקשות מהסוג דנן ידונו במעמד צד אחד "אלא-אם-כן שוכנע בית-המשפט כי אין בקיום דיון במעמד הצדדים, כדי לסכל את מתן הצו."

מעבר לכך, לאחר מתן הצו ועם ביצועו, צריכה להינתן הסכמת הצד שכנגד, או הסכמת האחראי על החצרים לביצוע הצו.

8. ההלכה הפסוקה
8.1 יש לתת צו המתיר למבקש לתפוס את המלגזה המצויה אצל המשיבה
ב- ה"פ (טב') 51880-12-15 {ג'מאל עבאס נ' שיווק אחים נעמה בע"מ, תק-של 2015(4), 104142 (2015)} בית-המשפט דן בבקשה דחופה לסעד זמני, במעמד צד אחד, כאשר במרכז הבקשה נשמעה הטענה כי יורה בית-המשפט למבקש את הזכות לתפוס מלגזה המצוי בידי המשיבה.

המבקש טען, כי בין בעלי הדין, נערך חוזה מכירה של המלגזה ביום 26.10.14, בתמורה ל- 20 תשלומים בסך של 5,000 ש"ח כל תשלום. על-פי ההסכם, הבעלות בנכס לא תעבור לידי המשיבה, עד לסילוק מלא של כל התמורה.

עוד נקבע בהסכם, כי במקרה שיחול עיכוב בתשלום או החזרת שיק, רשאי המבקש לקחת את המלגזה לידיו. לטענת המבקש, 3 שיקים לא כובדו על-ידי המשיבה ובנוסף חשבונה הוגבלה.

בית-המשפט סבר, כי במקרה זה אי מתן הצו יכביד על ביצוע ההליך, באופן ממשי כלשון התקנה.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי יש לתת צו המתיר למבקש לתפוס את המלגזה המצויה אצל המשיבה.

8.2 צו "אנטון פילר" הוא צו מן הדרסטיים ביותר מהסעדים הזמניים
ב- ת"א (ת"א) 35829-10-14 {ד.ד.י. חשמל ובקרה בעמ נ' אר. אס. טי. קלינטק בע"מ, תק-של 2014(4), 20569 (2014)} בית-המשפט דן בבקשה לסעדים זמניים שהיא אחת משלוש אשר להם עתרה המבקשת בגדרי תביעתה, צו "אנטון פילר", ולמינוי כונס נכסים לכניסה לחצרי המשיבים 2-1 לשם תפיסת מטלטלין שישמשו ראיות להוכחת פגיעה נטענת בקניינה הרוחני. כל זאת, במעמד צד אחד תחילה.

המבקשת טענה, כי היא מפתחת ומייצרת לוחות בקרה אלקטרוניים. היא סיפקה למשיבה 1 {אשר משיב 2 הוא מנהלה} לוחות אלקטרוניים הכוללים תוכנה, הכל פרי פיתוחה של המבקשת. המשיבים 2-1 לא שילמו את חובם.

בנוסף, עודדו המשיבים 2-1, להערכת המבקשת, את המשיב 3 להעתקת הלוחות ולמכירתם לאחרים.

זאת למדה המבקשת מכך שאחד מן הארונות, שמכר המשיב 3, ומצוי אצל לקוחה של המבקשת, נמצא בידי מנכ"ל המבקשת כבעל דמיון רב לארון פרי פיתוחה, ואף השוואה בין התוכנות שערך המנהל, בין ארון המבקשת לארון שסיפק המשיב 3, לימדו כי המדובר בתוכנות זהות.

על-כן התבקש מינוי כונס מכוח תקנה 387א לתקנות סד"א, שכן למבקשת יותר מחשש, שאם המשיבים לא העלימו את הראיות להפרה עד הנה, יעשו זאת עם למידתם על הבקשה.

בית-המשפט דחה את הבקשה וקבע כי הסעד המבוקש, של צו "אנטון פילר", הוא מן הדרסטיים ביותר שבמשפחת הסעדים הזמניים. במקרה דנן, אינו נמנה עם החריגים.

המבקשת טענה שאם לא יינתן הצו ישמידו המשיבים את כל המטלטלין המבססים את הפרת זכויות הרוחני.

עוד קבע בית-המשפט, כי הבקשה אינה מתיישבת גם לוגית עם בקשה נוספת שהגישה המבקשת במקביל לצו מניעה זמני שיאסור על המשיבים להמשיך ולהתמיד בפגיעה בקניינה הרוחני של המבקשת.

אם החשש הוא באמת ובתמים שעם היוודע הצו ישמידו המשיבים כל ראיה לכך שאי פעם העתיקו את הארונות או התוכנה, אזי לא ברור מה מקורו של החשש שבמקביל, המשיבים ימשיכו בביצוע ההעתקה כאמור.

כך או כך, באופן מובהק לא זה המקרה שבו יש לצייד את המבקשת בכוחות הדרסטיים הגלומים בצו "אנטון פילר", טרם שנתבררו זכויותיהם היחסיות של הצדדים ועצם שאלת ההעתקה, ולא עלה שזהו המקום שבו בלא צו כאמור תימנע מן התובע האפשרות לברר את השאלה האמורה.

8.3 המשיב עושה שימוש ברכב שהינו בבעלותו המלאה והמחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת כספית
ב- רע"א (ח"י) 47423-09-14 {דיף אללה אסדי נ' דוד ישראל, תק-מח 2014(4), 84 (2014)} נדונה סוגיה בבקשת רשות ערעור במסגרתן דחה בית-משפט קמא את בקשת המבקש למתן צו תפיסת רכב מסוג מרצדס שנת 2008.

בית-המשפט קבע, כי סעד הביניים של צו תפיסה על-פי תקנה 387א לתקנות סד"א, נועד למקרים בהם שוכנע בית-משפט כי תפיסת חפץ נדרשת למניעת הכבדה ממשית לקיום ההליך. ובמילים אחרות, חפצים שאם ייעלמו, יכביד הדבר על הבירור הראייתי של התביעה ועילותיה.

צו תפיסה שונה, מסעדי ביניים אחרים כמו עיקול, כינוס נכסים זמני, וצו מניעה זמני שתכליתם העיקרית היא מניעת הכשלה עתידית של ביצוע פסק-דין ככל שיינתן.

עם-זאת, המבקש ציין במפורשות כי המשיב הינו הבעלים החוקי של הרכב, ואילו המבקש הינו הבעלים החוקי של הזכות הציבורית. התביעה הינה תביעה כספית.

בית-המשפט הוסיף וקבע, כי צדק בית-משפט קמא שציין כי הסעד המבוקש חורג מעילת התביעה של המבקש, עילה שהינה כספית. אין חולק, כי המשיב עושה שימוש ברכב שהינו בבעלותו המלאה והמחלוקת שניטשת בין הצדדים, הינה לכל היותר מחלוקת כספית ועל זכותו של המשיב לעשות שימוש בזכות הציבורית.

המבקש עתר לסעד דרסטי שחורג מעילת התביעה ומהסעד הנתבע בתביעה שעה שהמבקש טען לכל היותר במסגרת התביעה הכספית שהגיש על זכותו לבטל את הסכם הזכות הציבורית ולא ביסס תשתית כלשהי בדבר זכויותיו ברכב ובכלל זה הזכות לתפוס את הרכב.

לא-זו-אף-זו, בפני בית-משפט קמא, לא הונחה תשתית הקושרת בין צו התפיסה שנתבקש לתכלית שנועדה בתקנות באשר לצו התפיסה.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי הסעד המבוקש הינו דרסטי, ישנם סעדים זמניים שפגיעתם במשיב תהיה מצומצמת יותר, שעה שהרכב משמש מקור פרנסה למשיב, ואשר יהיה בהן כדי להבטיח את התביעה הכספית שהגיש המשיב ובכלל זה צו עיקול, צו עיכוב ועוד {סע"ש (ח"י) 16782-07-14 {לאל חוג'יראת נ' ג.מ.ה חוג'יראת בע"מ, תק-עב 2014(3), 2071 (2014)}.

8.4 האם על בית-המשפט לקבל בקשה במעמד צד אחד הכוללת בקשה למתן צו לתפיסת מסמכים ולתפיסה וחיפוש במחשב על-פי תקנות 387א ו- 387ה לתקנות סד"א?
ב- ת"א (מחוזי מרכז) 1217-10-12 {תכשיטי מוטי 2000 (1998) בע"מ נ' גבריאל עמרם, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.10.12)} נדונה בקשה לפיצול סעדים, בקשה להטלת עיקולים זמניים, ובקשה למתן צו לתפיסת מסמכים ולתפיסה וחיפוש במחשב על-פי תקנות 387א ו- 387ה לתקנות סד"א.

הבקשות הוגשו יחד עם תביעה שהגישו המבקשים - התובעים נגד המשיבים.

בכתב התביעה ובבקשותיהם טענו המבקשים כי המשיבים, אשר שימשו כרואי-חשבון מטעם המבקשים, הונו את המבקשים וגזלו מהם כספים שלא כדין לאורך השנים.

המבקשים טענו כי קיים חשש כבד "וכמעט וודאי" כי לא יהיה בידי המבקשות להיפרע, בסופו-של -יום, מהמשיבים לכשיזכו בתביעה, כך לטענתם, וכי הדבר יכביד על ביצוע פסק-הדין שיינתן.

עוד ציינו המבקשים כי "לפי ידיעתם" קיימות תביעות נוספות נגד המשיבים, שעילתם זהה, אשר בהן ניתנו צווי עיקול.

בית-המשפט קבע כי המבקשים לא הצביעו ולו על ראיה אחת המעידה על חשש וכן לא הביאו כל תימוכין בנוגע לצווי עיקול אחרים שניתנו נגד המשיבים, לכאורה.

לא-זו-אף-זו, המבקשים ציינו מפורשות בבקשותיהם כי דבר הגזל, לכאורה, נודע להם כבר לפני מספר שבועות וכי מאז פנו מספר פעמים, בכתב ובעל-פה, אל המשיבים בבקשה לקבל מהם מסמכים הנוגעים לעניין אך נדחו שוב ושוב.

אשר-על-כן, בית-המשפט לא מצא כי יש מקום לצוות על המבוקש במעמד צד אחד.

עוד קבע בית-המשפט כי המבקשים יעבירו עותק מהבקשות ומכתב התביעה ישירות למשיבים בתוך 24 שעות.

8.5 הנטל להוכיח כי קיימת הכבדה לביצוע פסק-דין הורם
ב- ת"א (ת"א) 9975-02-12 {בי.ג'י (ישראל) טכנולוגיות בע"מ נ' טשקנט חברה לאחזקות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.02.12)} נדונה סוגיה בה המבקשת הגישה תביעה בסכום של כ- 600,000 ש"ח, כנגד חברת ברזלית רחובות (2008) בע"מ, {להלן: "ברזלית"}, ומנהליה, וכנגד חברת טשקנט חברת לאחזקות בע"מ, {להלן: "חב' טשקנט"}, ומנהל מר מרסיאנו חיים.

במסגרת התובענה, עתרה המבקשת להורות על מתן צו אנטון פילר לתפיסת נכסים וכן צו לכינוס נכסים שיתפסו במסגרת הצו הנ"ל.

המשיבים טענו כי חב' טשקנט חברה לגיטימית, העוסקת במסחר, ואשר רכשה בתום-לב בתמורה מלאה את כל המלאי והציוד העסקי של ברזלית, התקשרה בהסכם שכירות חדש עם הבעלים, חתמה על הסכם לקוח עם המבקשת, כאשר המבקשת בעצמה התחימה אותה על המסמכים והעלימה מבית-המשפט עובדות אלו.

עוד טענו המשיבים, כי שלטיה של חברת טשקנט מתנוססים מעל המחסן בבית העסק, כי המדובר בהתקשרות שהתמורה בגינה שולמה במלואה, וכי המבקשת ידעה בצורה מפורשת כי חברת טשקנט מנהלת עסק דומה לזה שמנוהל על-ידי ברזלית. המשיבים טענו, כי חברת טשקנט לא היתה צריכה לסבול מפעולות בריוניות של המבקשת שהתאפשרו הודות למצגי שווא.

ניתן סעד במעמד צד אחד, ונקבע דיון במעמד הצדדים. במסגרת הדיון נחקרו מנהל המבקשת מר שפיגל כפיר, והמשיב מס' 5, מר מרסיאנו.

באי-כוח הצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה, והחלטתו של בית-המשפט התעכבה הואיל והמבקשת הגישה תמונות נוספות והתבקשה תגובה של בא-כוח המשיבים.

בית-המשפט דחה את הבקשה להגשת התמונות הנוספות, שכן הבקשה לא הוגשה כבקשה להגשת ראיות נוספות אלא כהודעה לבית-המשפט.

בית-המשפט נתן את החלטתו על יסוד מלוא הטענות והמסמכים והעדויות שנשמעו.

בית-המשפט קבע כי כאשר מוגשות ראיות שלכאורה מצביעות על שיתוף פעולה בין חברה החייבת לרכישת סחורה בסכומי עתק בפרק זמן קצר ביותר, ותוך כדי כך משולבת חברה חדשה במקום שלה כביכול נמכרות הסחורות מבלי ששולם עליהם מאומה, הרי הראיות לכאורה מצביעות על כך שהמשיבים 5-4 שיתפו פעולה עם ברזלית לביצוע המעשים של הוצאת הסחורה מהמבקשת בלא שישולם עליה דבר, ומשכך הורם הנטל להוכיח כי קיימת הכבדה לביצוע פסק-דין.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תופס נכסים