הוראות חילוט (סעיפים 21 עד 23 לחוק)

1. הדין
1.1 סעיפים 21 עד 23 לחוק
סעיפים 23-21 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 קובע כדלקמן:

"21. חילוט רכוש בהליך פלילי
(א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית-המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא:
(1) רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך;
(2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך.
(ב) לעניין סעיף זה, "רכושו של הנידון" - כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו.
(ג) לא נמצא רכוש של הנידון למימוש צו החילוט במלואו, רשאי בית-המשפט לצוות על מימושו של הצו מתוך רכוש של אדם אחר, שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה: לא יצווה בית-המשפט כאמור לגבי רכוש שמימן או שהעביר הנידון לאותו אדם לפני ביצוע העבירה שבשלה הורשע, ושלגביה ניתן צו החילוט.
(ד) לא יצווה בית-המשפט על חילוט רכוש כאמור בסעיף זה אלא לאחר שנתן לנידון, לבעל הרכוש, למי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו ולמי שטוען לזכות ברכוש, אם הם ידועים, הזדמנות להשמיע את טענותיהם.
(ה) טען אדם שאינו הנידון לזכות ברכוש כאמור בסעיף-קטן (ד), וראה בית-המשפט, מטעמים שיירשמו, כי בירור הטענות עלול להקשות על המשך הדיון בהליך הפלילי, רשאי הוא לקבוע שהדיון בחילוט יהיה בהליך אזרחי; קבע בית-המשפט כאמור, יחולו בהליך האזרחי הוראות סעיף-קטן (ג).
(ו) בקשת תובע לחלט רכוש לפי סעיף זה, ופירוט הרכוש שאת חילוטו מבקשים, או שווי הרכוש שלגביו מבקשים צו חילוט, יצוינו בכתב האישום; נתגלה רכוש נוסף שאת חילוטו מבקשים, רשאי תובע לתקן את כתב האישום בכל שלב של ההליכים עד למתן גזר הדין.

22. חילוט רכוש בהליך אזרחי
(א) בית-משפט מחוזי, על-פי בקשה של פרקליט מחוז, רשאי לצוות על חילוטו של רכוש בהליך אזרחי (להלן: "חילוט אזרחי") אם נוכח שנתמלאו שני אלה:
(1) הרכוש הושג, במישרין או בעקיפין, בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 או כשכר לאותה עבירה, או שנעברה בו עבירה לפי אותם סעיפים;
(2) האדם החשוד בביצוע עבירה כאמור אינו נמצא בישראל דרך קבע או שלא ניתן לאתרו, ועל-כן לא ניתן להגיש כתב אישום נגדו, או שהרכוש כאמור בפסקה (1) התגלה לאחר ההרשעה.
(ב) המשיב בבקשה יהיה מי שטוען לזכות ברכוש, אם הוא ידוע; קבע בית-המשפט כאמור בסעיף 21(ה), יהיה גם הנידון משיב בבקשה לפי סעיף זה.
(ג) על החלטת בית-המשפט לפי סעיף זה ניתן לערער בדרך שמערערים על החלטה בעניין אזרחי.
(ד) אין לחלט רכוש לפי סעיף זה, שאינו רכושו של החשוד אלא אם הוכח כי:
(1) בעל הזכות ברכוש ידע שהרכוש שימש בעבירה או הסכים לכך; או,
(2) בעל הזכות ברכוש לא רכש את זכותו בתמורה ובתום-לב.

23. החלת דינים וייעוד קנסות
על חילוט רכוש ועל רכוש שחולט לפי חוק זה, וכן על קנסות שהוטלו על-פיו יחולו, בשינויים המחוייבים, הוראות סעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים; לעניין סעיף זה, "קנסות" - לרבות עיצום כספי שהוטל לפי חוק זה."

1.2 תקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לעניין חילוט רכוש), התש"ן-1990
תקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לעניין חילוט רכוש), התש"ן-1990 קובעות כדלקמן:

"בתוקף סמכותי לפי סעיף 36ט לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 (להלן: "הפקודה"), ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה

1. הגדרות
בתקנות אלה:
"טוען לזכות ברכוש" - כמשמעותו בסעיף 36א(ג) לפקודה, אם הוא ידוע;
"משיב" - כמשמעותו בסעיף 36ב(ג) לפקודה;
"פרטי זיהוי של אדם":
(1) שם פרטי, שם האב ושם משפחה;
(2) מספר זהותו וסוג התעודה שממנה נרשם המספר;
(3) המען, ואם האדם נמצא במשמורת - מקום כליאתו, ולצדם - המיקוד;
"צו חילוט פלילי" - צו חילוט רכוש כמשמעותו בסעיף 36א לפקודה;
"צו חילוט אזרחי" - צו חילוט רכוש כמשמעותו בסעיף 36ב לפקודה;
"תובע" - כמשמעותו בסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "בתקנות אלה חוק סדר הדין הפלילי").

2. בקשה לצו חילוט פלילי
(א) בקשה לצו חילוט פלילי תציין את אלה:
(1) פרטי הזיהוי של הרכוש המיועד לחילוט בציון סוגו, כמותו, מיקומו וכל פרט אחר שנדרש לזיהויו, לפי העניין, לרבות פרטי רישום של כל רכוש הטעון רישום בפנקס המתנהל על-פי דין;
(2) פרטי הזיהוי של מי שטוען לזכות ברכוש;
(3) לעניין חילוט פלילי לפי סעיף 36א(א) לפקודה - העילה שבשלה מבקשים את החילוט;
(4) לעניין חילוט פלילי לפי סעיף 36א(ב) לפקודה - העילה שבשלה מתקיימת חזקה כאמור בסעיף 31(6) לפקודה.
(ב) בקשה לתיקון כתב האישום כאמור בסעיף 36א(ה) לפקודה תציין את הפרטים האמורים בתקנת-משנה (א).
(ג) הודעה על בקשה למתן צו חילוט פלילי או על תיקון כתב אישום כאמור בתקנת-משנה (ב) תומצא בידי התובע לכל מי שטוען לזכות ברכוש; להודעה יצורף כתב האישום או נוסחו המתוקן, לפי העניין; ההודעה תהיה לפי טופס 1 בתוספת.

3. הודעה על החלטת חילוט ומועד להגשת טענות
(א) הורשע הנידון כאמור בסעיף 36א(א) לפקודה או קבע בית-המשפט בהכרעת הדין שהנידון הוא סוחר סמים, תומצא הודעה על כך מטעם בית-המשפט למי שטוען לזכות ברכוש והוא יוזמן להשמיע את טענותיו במועד ובמקום שנקבעו לבירור הבקשה לחילוט הרכוש; הודעה לפי תקנה זו תהיה לפי טופס 2 או 3 בתוספת, לפי העניין.
(ב) נידון וטוען לזכות ברכוש יגישו לבית-המשפט ולתובע, לא יאוחר מעשרה ימים לפני המועד שנקבע לדיון בבקשת החילוט תצהיר ובו יפרטו את טענותיהם לגבי הרכוש; לתצהיר יצורפו כל המסמכים התומכים בטענותיהם, לרבות נסחי רישום, מסמכים המעידים על דרך רכישתו של הרכוש ועל התשלום בעדו, וכן לעניין הפרכת החזקה לפי סעיף 31(6)(ב) לפקודה - פרטי הזיהוי של בעל הרכוש.
(ג) ביקשו הנידון או הטוען לזכות ברכוש מבית-המשפט לקבוע מועד אחר להשמיע את טענותיהם, ינמקו את בקשתם ויצרפו תצהיר לאימות נימוקיהם; הבקשה תוגש לבית-המשפט לא יאוחר מעשרה ימים מהמועד שנקבע לדיון בבקשת החילוט; בית-המשפט יחליט בבקשה לפי תקנת-משנה זו בטרם הגיע המועד שנקבע לדיון בבקשת החילוט.
(ד) על-אף האמור בתקנת-משנה (ג), רשאי בית-המשפט, מטעמים מיוחדים שירשמו, לקבוע מועד אחר לדיון בבקשת החילוט אף אם הבקשה לשינוי המועד לא הוגשה בהתאם לתקנת-משנה (ג).

4. הדיון בבקשה לצו חילוט פלילי
(א) הדיון בבקשה לצו חילוט פלילי יתקיים בטרם יביא התובע ראיות לקביעת העונש כאמור בסעיף 187 לחוק סדר הדין הפלילי.
(ב) בדיון בבקשה, תנמק תחילה התביעה את בקשתה לחילוט הרכוש; אחריה ישמיע הנידון את טענותיו ויביא את ראיותיו ואחריו יעשה כן כל מי שטוען לזכות ברכוש; אחריהם יטען התובע ויביא את ראיותיו לסתור את טענותיהם של הנידון ושל הטוען לזכות ברכוש; ברשות בית-המשפט רשאים הנידון והטוען לזכות ברכוש להגיב לטענות התביעה ולעדיה.
(ג) החלטת בית-המשפט בבקשה לצו חילוט פלילי תיכלל בגזר הדין, אלא-אם-כן החליט בית-המשפט להעביר את הדיון להליך אזרחי כאמור בסעיף 36א(ד) לפקודה.

5. העברת הדיון להליך אזרחי
(א) קבע בית-המשפט שהמשך הדיון בבקשה לצו חילוט לפי תקנה 2 יהיה בהליך אזרחי, תומצא הודעה על כך מטעם בית-המשפט לנידון ולטוען לזכות ברכוש אלא-אם-כן הדבר הודע להם בשעת הדיון; המשך הדיון יהיה בפני אותו שופט או מותב שהרשיע את הנידון, ויראו את כתב האישום כבקשה לצו חילוט אזרחי ואת הנידון וכל אחד מהטוענים לזכות ברכוש - כמשיבים; בית-המשפט יהיה רשאי להמשיך לדון בבקשה מן השלב אליו הגיע בהליך הפלילי; הודעה לפי תקנה זו תהיה לפי טופס 4 בתוספת.
(ב) הועבר הדיון בבקשה לצו חילוט פלילי להליך אזרחי, יחולו על המשך הדיון הוראות תקנות אלה המתייחסות לצו חילוט אזרחי, והצו ייחשב כצו חילוט אזרחי לכל עניין, לרבות הערעור עליו וביטולו.

6. הודעה על צו חילוט פלילי
ניתן צו חילוט פלילי, תומצא הודעה על כך מטעם בית-המשפט למי שטוען לזכות ברכוש; העתק של פסק-הדין שבו ניתן צו החילוט יצורף להודעה; הודעה לפי תקנה זו תהיה לפי טופס 5 בתוספת.

7. דרך המצאת הודעה
הודעה לפי תקנות 2, 3, 5, 6 ו- 12 תומצא בדרך שממציאים מסמך לפי סעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי ולמעט הודעה לפי תקנות 5 ו- 12 תפורסם בשני עתונים יומיים.

8. בקשה לצו חילוט אזרחי
(א) בקשה לצו חילוט אזרחי תהיה בדרך המרצה ותכלול את הפרטים המפורטים בתקנה 2 בציון הקשר שבין הרכוש לעבירה כאמור בסעיף 36ב(א)(1) עד (3) לפקודה.
(ב) הבקשה תוגש לבית-המשפט המחוזי, שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו של המשיב;
(2) המקום שבו מצויים המקרקעין, אם הבקשה מתייחסת גם למקרקעין;
(3) מקום תפיסת הרכוש נושא הבקשה, אם לא נכללים בה מקרקעין.
(ג) באין מקום שיפוט מתאים לפי תקנת-משנה (ב) יחול האמור בתקנה 6 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן בתקנות אלה: "תקנות סדר הדין האזרחי").
(ד) היו משיבים אחדים, יכול שתוגש הבקשה לכל בית-משפט מחוזי שבו ניתן להגישה נגד אחד המשיבים, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט אחרת.
(ה) הבקשה תוגש לבית-המשפט בצירוף מספר עותקים מספיק לשם המצאתה למשיבים ותפורסם בשני עתונים יומיים.

9. הודעה על בקשה לצו חילוט בהליך אזרחי
(א) הודעה על בקשה כאמור בתקנה 8 תומצא למשיבים מטעם בית-המשפט ותהיה ערוכה לפי טופס 6 בתוספת.
(ב) בית-המשפט או רשם שהוא שופט רשאי להתיר המצאת כתב בי-דין או מסמך אל מחוץ לתחום המדינה, ויחולו על המצאתו הוראות סימן ה' לפרק ל"ב בחלק ה' לתקנות סדר הדין האזרחי.
(ג) המשיב בבקשה יגיש תוך חמישה עשר ימים מיום קבלת הודעה לפי תקנה זו תצהיר ובו יפרט את טענותיו; לתצהיר יצורפו כל המסמכים התומכים בטענות המשיב, לרבות נסחי רישום ומסמכים המעידים על דרך רכישתו של הרכוש ועל התשלום בעדו.

10. ביצוע צו חילוט
אין לבצע צו חילוט פלילי או צו חילוט אזרחי אלא לאחר שפסק-הדין שבו הוא ניתן היה לחלוט, ואם ניתן על-פי בקשה לצו חילוט פלילי - אין לבצעו אלא לאחר שגם פסק-הדין בהליך הפלילי הפך לחלוט.

11. ביטול חילוט
(א) בקשה לביטול צו חילוט לפי סעיף 36ד לפקודה תוגש לבית-המשפט שציווה על החילוט בשני עותקים; הודעה על הבקשה והעתק ממנה יומצאו מטעם בית-המשפט למשיב; הודעה לפי תקנת-משנה זו תהיה לפי טופס 7 בתוספת.
(ב) הבקשה תהיה בדרך המרצה, נתמכת בתצהיר המפרט את העובדות בדבר הזכות הנטענת ויצורפו אליו כל המסמכים התומכים בבקשה.
(ג) מדינת ישראל תהיה המשיבה בבקשה לפי תקנה זו.
(ד) ביטל בית-המשפט את צו החילוט והרכוש שלגביו הוא בוטל טרם מומש, תימסר הודעה על כך מטעם בית-המשפט לאפוטרופוס הכללי והאפוטרופוס הכללי יפעל להחזרת הרכוש למבקש; העתק של החלטת בית-המשפט יצורף להודעה; הודעה לפי תקנת-משנה זו תהיה לפי טופס 8 בתוספת.
(ה) ציווה בית-המשפט על תשלום תמורתו של הרכוש, דמי שימוש ברכוש או פיצויים בגינו, ינהגו בהתאם לתקנות ההוצאה לפועל של פסקי-דין נגד המדינה, התשל"ז-1976.

12. ערעור בהליך פלילי
(א) ערעור של המדינה או של הנידון על צו חילוט פלילי או ערעור של המדינה על החלטת בית-המשפט שלא לתת צו חילוט פלילי יצויין במפורש בהודעת הערעור לפי סעיף 198 לחוק סדר הדין הפלילי.
(ב) הודעה על ערעור על צו חילוט פלילי תומצא מטעם בית-המשפט למי שטען לזכות ברכוש ויצורף לה העתק של הודעת הערעור.
(ג) טוען לזכות ברכוש שקיבל הודעה כאמור בתקנת-משנה (ב) יודיע לבית-המשפט, תוך שבעה ימים מיום קבלת ההודעה, אם הגיש ערעור בהליך אזרחי על צו החילוט, כאמור בתקנה 13(1).
(ד) הודעות לפי תקנות משנה (ב) ו- (ג) יהיו לפי טופס 9 בתוספת.
(ה) קיבל בית-המשפט הודעה מטעם הטוען לזכות ברכוש כי הגיש ערעור אזרחי, יועבר תיק הערעור האזרחי לידי מותב בית-המשפט הדן בערעור הפלילי; הטוען לזכות ברכוש יוזמן מטעם בית-המשפט לדיון שבו יתברר הערעור הפלילי לשם שמיעת טענותיו בקשר לרכוש; מותב בית-המשפט הדן בערעור הפלילי יחליט גם בערעורו של הטוען לזכות ברכוש; ההזמנה לדיון תהיה לפי טופס 10 בתוספת.
(ו) הודעה על ערעור המדינה על החלטת בית-המשפט שלא לתת צו חילוט פלילי תומצא מטעם בית-המשפט למי שטען לזכות ברכוש והוא יוזמן מטעם בית-המשפט להשמיע את טענותיו בקשר לרכוש; הודעה לפי תקנת-משנה זו תהיה לפי טופס 11 בתוספת, ויצורף לה העתק של הודעת הערעור; הזמנה לדיון בערעור תהיה לפי טופס 10 בתוספת.
(ז) בעניין שאינו מוסדר בתקנות אלה יחולו על ערעור לפי תקנה זו הוראות פרק ו' לחוק סדר הדין הפלילי; לעניין סדר הטענות בערעור יטען מי שטוען לזכות ברכוש אחרי הנידון ובדיון לפי תקנת-משנה (ו) אחרי שהתובע והנידון טענו את טענותיהם; העתק מפסק-הדין בערעור יימסר גם לטוען לזכות ברכוש.

13. ערעור בהליך אזרחי
הוראות חלק ד' לתקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחוייבים, יחולו על אלה:
(1) ערעור על צו חילוט פלילי של הטוען לזכות ברכוש;
(2) ערעור על צו חילוט אזרחי או על החלטת בית-המשפט לפי סעיף 36ד לפקודה.

14. נוכחות הטוען לזכות ברכוש בערעור
הוזמן הטוען לזכות ברכוש לדיון בערעור כאמור בתקנה 12(ה) או (ו) ולא התייצב, רשאי בית-המשפט לדון בערעור ולהחליט בו גם בהיעדרו.

15. חילוט רכוש אחר
(א) בקשת הנידון לפי סעיף 36ז לפקודה תוגש בכתב לבית-המשפט ולתובע ותכלול פרטי הזיהוי של הרכוש שלגביו ניתן צו החילוט ושל הרכוש המחליף, בציון ערכם לפי הערכת שמאי ממשלתי; הבקשה תוגש לבית-המשפט ולתובע לא יאוחר משבעה ימים לפני מועד הדיון בה, תהיה נתמכת בתצהיר ויצורפו אליה כל המסמכים התומכים בבקשה; בקשה לפי תקנה זו תידון בעת הדיון בבקשת החילוט או במעמד השמעת החלטת בית-המשפט על החילוט, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט מועד אחר.
(ב) נתגלתה קיום אחת העילות המנויות בסעיף 36ז לפקודה, רשאי פרקליט מחוז לבקש, בכתב, מבית-משפט שהחליט על החילוט, לחלט רכוש אחר של מי שלגבי רכושו ניתן הצו; בקשה לפי תקנת-משנה זו תהיה בדרך המרצה ותציין את העילה שבשלה מבקשים לשנות את הצו, בציון פרטי הזיהוי של הרכוש שלגביו ניתן צו החילוט והרכוש המחליף אם הוא ידוע, לרבות ערכו לפי הערכתו של שמאי ממשלתי; הבקשה תהיה נתמכת בתצהיר ויצורפו אליה כל המסמכים התומכים בבקשה.
(ג) החליט בית-המשפט לחלט רכוש אחר במקום או בנוסף לרכוש שלגביו ניתן צו החילוט המקורי, תימסר הודעה על כך מטעם בית-המשפט לאפוטרופוס הכללי במשרדו שבמחוז שבו ניתן הצו; הודעה לפי תקנה זו תהיה לפי טופס 12 בתוספת.

16. החלת תקנות סדר הדין האזרחי
תקנות סדר הדין האזרחי יחולו, בשינויים המחוייבים, בכל עניין הנוגע לצו חילוט אזרחי או לביטול צו חילוט פלילי או אזרחי, שאינו מוסדר בתקנות אלה.

17. הודעה לאפוטרופוס הכללי
ניתן צו חילוט פלילי או אזרחי תימסר הודעה על כך מטעם בית-המשפט למשרד האפוטרופוס הכללי במחוז שבו ניתן הצו אחרי שהצו הפך לחלוט; הודעה לפי תקנה זו תהיה לפי טופס 13 בתוספת.

18. הפקדת קנסות בקרן תוספת
מנהל בית-המשפט או מי שהוא הסמיך לכך, יפקיד כל קנס שהוטל לפי הפקודה ושולם, בחשבון הקרן שהוקמה לפי סעיף 36ח(א) לפקודה וימסור הודעה על ההפקדה האמורה לאפוטרופוס הכללי בירושלים; הודעה לפי תקנה זו תהיה לפי טופס 14 בתוספת."

תוספת

הערה: הטפסים שבתוספת לא הוכנסו למהדורה זו.

2. חילוט על-פי סעיפים 21 עד 23 לחוק - כללי
בחוקקו את החוק לאיסור הלבנת הון התגייס המחוקק הישראלי למאבק בתופעת הלבנת ההון המתנהל כחלק ממלחמה חובקת עולם נגד הפשיעה המאורגנת.

התכליות שביקש החוק להשיג פורטו בתמצית בדברי ההסבר, שם צויין כי "השקעת אמצעים לנטרול יסוד הרווח מעסקות עברייניות משרתת תוצאה כפולה: האחת - הון המוצא מן המחזור לא ניתן לשימוש חוזר לצורך מימון עסקאות עברייניות נוספות; והשניה - מניעת הרווח מן העבריין מבטלת את התמריץ לעבור עבירה" {דברי ההסבר להצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט-1999, ה"ח 2809, 421-420}.

לשם השגת תכליות אלה קבע החוק, בין היתר, מנגנונים לחילוט. החילוט הינו אחד האמצעים המרכזיים במאבק נגד הלבנת הון והוא מיועד לפגוע ביכולתו של העבריין לעשות שימוש בפירות שהושגו כתוצאה מן העבירות הפליליות שביצע {ע"פ 8265/13 מלכיאל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.03.16); ע"פ 8325/05 בלס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.12.15); ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 397, 421 (2005); גיל עשת "הלבנת הון: הזיקה לעבירת המקור והוכחתה לנוכח העיקרון של הליך ראוי" משפט ועסקים יא 299, 306 (2009); יעל גרוסמן, רוני בלקין וסאלי ליכט איסור הלבנת הון להלכה ולמעשה (מהדורה שניה, 2013), 4-2; יהודה שפר "העברות שבחוק איסור הלבנת הון - המאבק הבינלאומי בהלבנת הון במציאות הישראלית" המשפט יא 555, 557 (2005); ע"א 325/12 צביקה רוזנבלט נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(1), 3365 (2013)}.

3. חילוט על-פי סעיף 21 לחוק - ההליך הפלילי
פרק ו' לחוק מבחין בין שני מסלולים לחילוט רכוש: האחד הוא הליך פלילי לפי סעיף 21 לחוק והשני הוא הליך אזרחי לפי סעיף 22 לחוק.

לבד מהוראות החוק, חלות בסוגיית החילוט גם תקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לעניין חילוט רכוש), התש"ן-1990 (להלן: "תקנות החילוט"), וזאת בשינויים המחוייבים וככל שאין בהן סתירה להוראות החוק.

"דרך המלך" לחילוט לפי החוק היא ההליך הפלילי אשר במסגרתו מחולט רכוש של הנידון, ואם לא נמצא רכוש שלו למימוש מלוא הסכום קמה האפשרות לממש גם רכוש של אדם אחר, בכפוף לסייגים הקבועים בסעיף.

במישור הדיוני, בקשת החילוט במסגרת ההליך הפלילי מוגשת כחלק מכתב האישום, בית-המשפט דן בה לאחר הכרעת הדין וההחלטה בה ניתנת, ככלל, בגזר הדין.

חריג לכך הוא המנגנון הקבוע בסעיף 21(ה) לחוק המאפשר לבית-המשפט הדן בהליך הפלילי להעביר את הליך החילוט שנדון בפניו להליך אזרחי.

ההליך שאליו מתייחס סעיף 22 לחוק לעומת-זאת הוא הליך חילוט המתברר כבר מתחילת דרכו במסלול האזרחי והוא נוגע על-פי האמור בו לשני מצבים, האחד - כאשר נדרש חילוט רכושו של אדם שלא ניתן להגיש נגדו כתב אישום. השני - כאשר הרכוש אותו מבקשת המדינה לחלט התגלה רק לאחר ההרשעה {סעיף 22(א)(1) ו-22(א)(2) לחוק; ע"א 325/12 רוזנבלט נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.01.13); יעל גרוסמן, רוני בלקין וסאלי ליכט איסור הלבנת הון להלכה ולמעשה (מהדורה שניה, 2013), 146-125; ע"א 325/12 צביקה רוזנבלט נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(1), 3365 (2013)}.

4. ההבדל בין חילוט על-פי סעיף 21 לחוק (הליך פלילי) לבין חילוט על-פי סעיף 22 לחוק (חילוט אזרחי)
ההבדל העיקרי בין ההליך הפלילי לפי סעיף 21 לחוק, להליך האזרחי לפי סעיף 22 לחוק נעוץ בהיקף הרכוש הניתן לחילוט.

בהליך פלילי ניתן להורות על חילוט רכוש בשווי הרכוש הקשור בביצוע העבירה, ואילו היקף החילוט בהליך אזרחי על-פי סעיף 22 לחוק הוא מצומצם יותר ובמסגרתו מוגבל בית-המשפט אך ורק לחילוט רכוש הקשור בעבירה.

העובדה שהיקף הרכוש הניתן לחילוט בהליך אזרחי לפי סעיף 22 לחוק מצומצם בהרבה מזה שבהליך הפלילי, גורמת מטבע הדברים לכך שבעלי הרכוש הנתון לחילוט מנסים לתעל את הליך החילוט למסלול האזרחי הקבוע בסעיף 22 לחוק, גם באותם המקרים שבהם הועבר החילוט מהליך פלילי למסלול של הליך אזרחי על-פי סעיף 21(ה) לחוק.

טענה זו, נדונה ונדחתה לא אחת על-ידי בתי-המשפט המחוזיים {יעל גרוסמן, רוני בלקין וסאלי ליכט איסור הלבנת הון להלכה ולמעשה (מהדורה שניה, 2013), 144-143; ב"ש (מחוזי ת"א) 91405/08 מדינת ישראל נ' גבאי, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.10.08); ע"א 325/12 צביקה רוזנבלט נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(1), 3365 (2013)}.

"העבירה" כמשמעותה בסעיף 21 לחוק היא עבירה של הלבנת הון ולא עבירת המקור שכתוצאה ממנה התקבל הכסף שהולבן {ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.07.10)}.

"רכושו של הנידון" מוגדר בסעיף 21(ב) לחוק כ"כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו". הגדרה רחבה זו נועדה לאפשר לבית-המשפט להורות על חילוט רכוש שמקורו בעבירה גם כשהעבריין ניסה להסוות את הבעלות בו באמצעות רישומו על-שם אדם אחר או מסירת החזקה בו, תוך הותרת השליטה האפקטיבית בנכס או בפירותיו בידיו {ע"א 3343/05 טאהא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.03.08)}. בדרך זו מוגשמת תכליתו העיקרית של החוק - להבטיח כי "פירות עץ העבירה לא ייוותרו בחיקו של העבריין" {ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 397 (2005), רע"פ 6709/15 דנה שירותי נמל ולוגיסטיקה בע"מ נ' משטרת ישראל,פורסם באתר האינטרנט נבו (21.01.16); ע"פ 2010/12 מדינת ישראל נ' "יורו-צ'יינג", פורסם באתר האינטרנט נבו (20.03.12)}.

במקרה שלא נמצא רכוש של הנידון למימוש צו החילוט במלואו, או אז מסמיך החוק את בית-המשפט לצוות על מימוש הצו מתוך רכוש של אדם אחר שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה.

ואולם בית-המשפט לא יחלט רכוש שמומן או הועבר לאותו אדם כאמור לפני ביצוע העבירה שבשלה הורשע הנידון ושלגביה ניתן צו חילוט {סעיף 21(ג) לחוק}.

הגם שהחוק מבחין בין חילוט מתוך רכושו של הנידון לבין חילוט מתוך רכוש של אדם אחר, כל חילוט בהליך פלילי כפוף לחובה לתת זכות טיעון לכל אחד מהגורמים האלה: הנידון, בעל הרכוש, מי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו ומי שטוען לזכות ברכוש - ובלבד שהם ידועים {סעיף 21(ד) לחוק}.

סעיף 21(ו) לחוק קובע כי בקשת תובע לחילוט רכוש בהליך פלילי, ופירוט הרכוש שחילוטו מבוקש או שווי הרכוש שלגביו מבוקש צו חילוט, יצויינו בכתב האישום, אם נתגלה רכוש נוסף שמבוקש לחלטו, רשאי תובע לתקן את כתב האישום בכל שלב של ההליכים עד למתן גזר הדין {ראה גם ע"פ 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4), 575 (2003); ע"א 325/12 צביקה רוזנבלט נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(1), 3365 (2013)}.

5. חילוט רכוש - המסגרת הדיונית
5.1 סדרי הדין בחילוט הפלילי
במישור הדיוני, תקנות 4-2 לתקנות החילוט קובעות את סדרי הדין בבקשת חילוט בהליך פלילי.

בקשה לצו חילוט פלילי - שתיכלל, כאמור, בכתב האישום - תפרט את הפרטים המנויים בתקנה 2(א) לתקנות החילוט ובהם פרטי הזיהוי של הרכוש ושל מי שטוען לזכות בו, העילה שבשלה מבוקש החילוט והעילה שבשלה מתקיימת חזקה לפי סעיף 31(6) לפקודה.

הדיון בצו החילוט {להבדיל מדיון בצו זמני ברכוש לפי סעיף 36ו לפקודה} יתקיים לאחר שהנידון הורשע, שאז תומצא למי שטוען לזכות ברכוש הודעה לפי טופס 2 או 3 לתוספת לתקנות החילוט, והלה יוזמן להשמיע את טענותיו במועד שנקבע לבירור בקשת החילוט {תקנה 3(א) לתקנות החילוט}.

הנידון והטוען לזכות יגישו לבית-המשפט ולתובע, עד עשרה ימים לפני מועד הדיון, תצהיר שבו יפרטו את טענותיהם לגבי הרכוש שמבוקש לחלטו בצירוף האסמכתאות המבססות את זכותו של מי מהם ברכוש {תקנה 3(ב) לתקנות החילוט}.

תקנות-משנה 3(ג) ו- 3(ד) מסדירות את האפשרות לדחות את הדיון בבקשת החילוט למועד אחר, לבקשת הנידון או הטוען לזכות. הדיון בבקשת החילוט יתקיים לפני שיביא התובע ראיות לעונש {תקנה 4(א) לתקנות החילוט}.

התביעה תפתח בהבאת נימוקיה לחילוט הרכוש. אחריה ישמיע הנידון את טענותיו ויביא את ראיותיו ואחריו יעשה כן כל הטוען לזכות ברכוש. אחריהם יטען התובע ויביא ראיות לסתור. ברשות בית-המשפט, רשאים הנידון והטוען לזכות ברכוש להגיב לטענות התביעה ולעדיה {תקנה 4(ב) לתקנות החילוט}.

ככלל, החלטת בית-המשפט בבקשת החילוט תיכלל בגזר הדין, אלא-אם-כן החליט בית-המשפט להעביר את הדיון להליך אזרחי - אפשרות שתידון בהמשך {תקנה 4(ג) לתקנות החילוט; ראה גם ע"א 325/12 צביקה רוזנבלט נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(1), 3365 (2013)}.

5.2 סדרי הדין בחילוט האזרחי
סעיף 22 לחוק - שכותרתו "חילוט רכוש בהליך אזרחי" - קובע כי לפי בקשה של פרקליט מחוז, בית-משפט מחוזי רשאי לצוות על חילוט של רכוש בהליך אזרחי בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, הרכוש הושג, במישרין או בעקיפין, בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 או כשכר לאותה עבירה, או שנעברה בו עבירה לפי אותם סעיפים. האחר, האדם החשוד בביצוע עבירה כאמור אינו נמצא בישראל דרך קבע או שלא ניתן לאתרו ועל-כן לא ניתן להגיש כתב אישום נגדו, או לחלופין, הרכוש שמבוקש לחלטו ושעומד בתנאי הראשון התגלה לאחר ההרשעה {סעיף 22(א) לחוק}.

המשיב בבקשה לחילוט אזרחי יהיה מי שטוען לזכות ברכוש, אם הוא ידוע {סעיף 22(ב) לחוק}. כאשר מדובר בהליך פלילי שהועבר להליך אזרחי גם הנידון יהיה משיב בבקשה {סעיף 22(ב) סיפא לחוק}.

אין לחלט רכוש שאינו רכושו של החשוד, אלא-אם-כן הוכחו אחד משני התנאים החלופיים הבאים: האחד, בעל הזכות ברכוש ידע שהרכוש שימש בעבירה או הסכים לכך. האחר, בעל הזכות ברכוש לא רכש את זכותו בתמורה ובתום-לב {סעיף 22(ד) לחוק}.

תקנות 9-8 לתקנות החילוט מסדירות את סדרי הדין בבקשה למתן צו חילוט בהליך אזרחי. תקנה 8(א) לתקנות החילוט קובעת כי בקשה לצו חילוט אזרחי תהיה בדרך של המרצה {כיום תהא זו בקשה בכתב לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בשינויים המחוייבים} ותכלול את הפרטים המופיעים בתקנה 2 לתקנות החילוט.

תקנה 9(א) לתקנות החילוט קובעת כי בית-המשפט ימציא למשיבים הודעה על בקשה לצו חילוט אזרחי שתהיה ערוכה לפי טופס 6 שבתוספת. לפי תקנה 9(ג) לתקנות החילוט, המשיב בבקשה יגיש תוך 15 ימים מיום קבלת הודעה זו תצהיר שבו יפרט את טענותיו ויצרף אליו את כל המסמכים והאסמכתאות התומכים בטענותיו.

תקנות סדר הדין האזרחי יחולו, בשינויים המחוייבים, בכל עניין הנוגע לצו חילוט אזרחי או לביטול צו חילוט {פלילי או אזרחי} שאינו מוסדר בתקנות החילוט {תקנה 16 לתקנות החילוט}.

5.3 סיכום
סקירה זו מעלה כי שני מסלולי החילוט נועדו למצבים שונים. דרך המלך היא המסלול הפלילי, שבמסגרתו מחולט, בראש ובראשונה, רכוש מתוך רכושו של הנידון ורק אם לא נמצא רכוש שלו למימוש מלוא הסכום הנקוב בצו החילוט, ניתן לממש את הצו גם מתוך רכוש של אדם אחר בכפוף לסייגים שנקבעו.

במישור הדיוני, בקשת החילוט היא חלק מכתב האישום. בית-המשפט ידון בה לאחר הכרעת הדין והחלטתו תיכלל בגזר הדין. לעומת-זאת, הליך חילוט אזרחי מיועד לחילוט רכוש של אדם שלא ניתן להגיש נגדו כתב אישום, או למצב שבו הרכוש שחילוטו מבוקש התגלה לאחר ההרשעה.

על-כן קובע החוק תנאים שונים החלים במסגרת כל אחד מהמסלולים {יעל גרוסמן ורוני בלקין איסור הלבנת הון - להלכה ולמעשה (2006), 151-140; ראה גם סעיפים 5-3 לדברי ההסבר לתזכיר חוק סדר הדין הפלילי (חילוט תקבולי עבירה), התשע"ב-2012}.

כאמור לעיל, בקשה לחילוט פלילי תידון בשלב שלאחר הכרעת הדין ולפני הטיעון לעונש. בירור בקשת חילוט מחייב ליתן זכות טיעון לשלל גורמים אפשריים כנגזר מנסיבות העניין: הנידון, בעל הרכוש, מי שהרכוש בחזקתו או בשליטתו, ומי שטוען לזכות ברכוש {ובלבד שהם ידועים}.

בירור זה, מטבע הדברים, עלול להימשך זמן מה. מאחר שהדיון בבקשת החילוט נדרש להתקיים לפני הטיעון לעונש ומאחר שהחלטה בבקשה לחילוט פלילי צריך שתיכלל בגזר הדין, יכול שבירור בקשת החילוט במסגרת ההליך הפלילי יגרום לעיכוב במתן גזר הדין ולדחיית סופו של ההליך.

עיכוב כזה אינו רצוי, במיוחד כשההליך הפלילי מתנהל גם נגד נאשמים נוספים שלא מבוקש לחלט את רכושם.

מטעם עיקרי זה הסמיך המחוקק את בית-המשפט להפריד את הדיון בבקשת החילוט הפלילי מההליך העיקרי, ולהסב אותה להליך אזרחי שיתברר בנפרד.

כך, סעיף 21(ה) לחוק קובע כי במקרה שאדם שאינו הנידון טוען לזכות ברכוש, וראה בית-המשפט, מטעמים שיירשמו, כי בירור הטענות עלול להקשות על המשך הדיון בהליך הפלילי, רשאי הוא לקבוע שהדיון בחילוט יהיה בהליך אזרחי.

מקום שבית-המשפט קבע כך, תחול גם בהליך האזרחי הוראת סעיף 21(ג) לחוק, המאפשרת לבית-המשפט לחלט מתוך רכוש של אחר בהתקיים התנאים שנמנו לעיל.

6. האם ניתן להורות על החזקת התפוסים לצורך אפשרות חילוט עתידי של הרכוש בהתאם לחוק איסור הלבנת הון?
ב- בש"פ 1001/15 {פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.03.15)} דובר בבקשת רשות לערור על החלטות בית-המשפט המחוזי, בגדרן נדחה עררם של המבקשים על החלטת בית-משפט השלום בגדרה האריך בית-משפט השלום צווי תפיסה שניתנו כנגד המבקשים לצורך אפשרות חילוט עתידי של הרכוש שנתפס {ראה גם פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט-1969: סעיפים34, 35 פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973: סעיף36ו(ב)}.

הצווים ניתנו מכוח סמכויות החיפוש והתפיסה לפי חוק המעצרים, במסגרת חקירה שהתנהלה נגד המבקשים בחשד לביצוע עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, עבירות מס ועבירות מרמה ובטרם גובשה החלטה האם להגיש נגדם כתב אישום.

המבקשים טענו כי בקשת רשות הערר העלתה שאלה עקרונית שטרם הוכרעה, בדבר סמכותו של בית-משפט השלום להאריך את תוקפם של צווים זמניים מכוח חוק המעצרים כאשר טרם הוגש כתב אישום, לאחר שהמדינה "סימנה" אותו רכוש כמיועד לחילוט לפי חוק איסור הלבנת הון.

המבקשים טענו כי הבקשה העלתה שאלה שונה מזו שהועלתה בהליך הקודם לפני בית-משפט זה {בש"פ 3190/14 ארזון שמעון נ' משטרת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.06.14)} וזאת משום שבאותה עת המדינה טרם הודיעה כי בכוונתה לבקש את חילוטם של הנכסים כנכסים בשווי רכוש אסור {בהתאם לחוק איסור הלבנת הון} לעומת נכסים הקשורים בעבירה או שנתקבלו כשכר עבורה {בהתאם לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט-1969}.

המשיבה טענה כי מלכתחילה החזקת התפוסים נתבקשה לצורך אפשרות חילוטם העתידי לפי חוק איסור הלבנת הון {חילוט "בשווי"}.

בית-המשפט העליון דחה את הבקשה מאחר וסמכותו של בית-משפט השלום הוכרה להורות על החזקת התפוסים לצורך אפשרות חילוט עתידי של הרכוש {בהתאם לחוק איסור הלבנת הון, רכוש "בשווי" רכוש אסור}.

בית-משפט השלוםהיה מוסמך גם להורות על הארכת תוקף החזקת התפוסים בנסיבות המתאימות לכך {באמצעות סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט-1969 בשילוב עם סעיפים 21 ו- 26 לחוק איסור הלבנת הון.

סיכומו-של-דבר, סמכויות אלה כרוכות אחת בשניה ומתחייבות יחדיו מכוח הדין והרציונאל שעומד ביסודו - הבטחת אפשרות אפקטיבית לחילוט הרכוש האסור בסיום ההליך, במידה ויורשעו המבקשים {בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.10.07)}.

7. האם ראוי להורות על "שחרור" רכוש וכסף שנתפס ומוחזק מכוח צווים זמניים ו"גורלו" צפוי להיות מוכרע במסגרת בקשת חילוט שהגישה המדינה, וזאת על-מנת שיעלה בידי הנאשם לשכור שירותיו של עורך-דין פרטי?
ב- מ"ת (ת"א) 25091-07-15 {סמי לוי נ' מדינת ישראל - רשות המיסים, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.12.15)} נדונה סוגיה בה עלתה השאלה האם ראוי להורות על "שחרור" רכוש וכסף שנתפס ומוחזק מכוח צווים זמניים ו"גורלו" צפוי להיות מוכרע במסגרת בקשת חילוט שהגישה המדינה, וזאת על-מנת שיעלה בידי הנאשם לשכור שירותיו של עורך-דין פרטי.

המדינה הגישה נגד המבקש כתב אישום המייחס לו, בין היתר, עבירות מס, מרמה והלבנת הון.

כתב האישום שירטט מערכת אותה ניהל הנאשם ועיקרה שימוש בחברות שונות; הסוואת מעורבותו בפעילות כלכלית מגוונת; הוצאת חשבוניות פיקטיביות וביצוע פעולות ברכוש אסור, כהגדרתו בחוק לאיסור הלבנת הון. על-פי כתב האישום, היקף "הרכוש האסור" עלה על 66 מיליון ש"ח.

המבקש התייחס בטיעוניו למשמעות תפיסת הרכוש על-ידי המשיבה והסביר כי תפיסה זו מונעת ממנו להתנהל באופן סביר מבחינה כלכלית, ולדאוג להגנתו באופן של שכירת שירותיו של עורך-דין פרטי.

הסניגור הציבורי המחוזי, טען כי אין להטיל על הסניגוריה הציבורית את מלאכת ייצוגו של אדם בעל ממון כמבקש. הסנגוריה הציבורית לא הוקמה כדי להגן על אנשים שיש להם 40,000,0000 ש"ח שעכשיו מוקפאים ואפשר בסופו-של-דבר, לשחרר חלק קטן מכסף זה כדי שייצגו את עצמם.

עוד הוסיף הסניגור הציבורי המחוזי, כי יש בתפיסת הרכוש כדי להוביל לפגיעה בלתי מידתית במבקש, כמו גם בחזקת החפות שכן שלילת יכולתו של הנאשם לבחור לו סניגור כרצונו, יכולת שהיתה לו ללא הצו, פוגעת באופן ישיר ביכולת להוכיח את החפות, ועל-כן פגיעתה בהליך ההוגן קשה יותר.

המשיבה סברה כי יש לדחות את הבקשה ולהורות לסניגוריה הציבורית לייצג את המבקש, וזאת מאחר ובהתאם לתכלית החילוט אין לראות ברכוש שנתפס כרכוש של המבקש, אלא כרכוש הציבור ממנו נגזל, ועל-כן אין מקום לתת למבקש "ליהנות" מרכוש זה. החילוט המבוקש אינו בגדר "כפל חילוט" אלא כזה המתיישב עם חוק איסור הלבנת הון ופסיקת בית-המשפט העליון.

כל הוצאת חשבונית על-ידי המבקש שמטרתה התחמקות מתשלום מע"מ - מהווה עבירת מקור עצמאית, ולכן כל סכום שהתקבל בגין עבירות אלה מהווה "רכוש אסור", כך שאין לראות בהיקף ה"רכוש האסור" ככזה המוגבל רק לסכומי המע"מ שמהם השתמט או שאותם גזל המבקש {ע"פ 4980/07 כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.11.10)}.

בית-המשפט קבע כי משביצע המבקש את העבירות שביצע, עבירות המנויות כולן בתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון, הרי שכפי שקבע בית-המשפט המחוזי, התקבולים כולם הם של "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה" {סעיף 21(א)(2) לחוק איסור הלבנת הון}.

פרשנות אחרת תחטא לתכליתו של חוק איסור הלבנת הון, תחייב את התביעה ואת בתי-המשפט להידרש לחישובים ולהשערות סבוכים לגבי היקף הכנסותיו והוצאותיו של העבריין, אילו רק היה נוהג כאדם ישר, ותעקר את כוחו של החוק לשמש ככלי אפקטיבי למלחמה בהלבנת הון {ע"פ 8325/05 מאיר בלס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.01.07)}.

בית-המשפט קבע כי ברור שאין אחיזה לטענה לפיה יש לבודד את סכום המע"מ מסכום העסקה ולראות בו בלבד משום רכוש אסור. פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק איסור הלבנת הון ותכליתו. הפרשנות מצמצמת את מונח ה"גזל", ואינה מתיישבת עם ההוראה בסעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון, לפיה, "רכוש אסור" הינו כל רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה הנדונה, או רכוש ששימש לביצוע עבירה, או רכוש שאיפשר ביצוע עבירה {צ"א (מחוזי - מרכז) 30939-06-11 גאון ואח' נ' רשות המיסים, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.07.11)}.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט דחה את בקשת המבקש מאחר ומדובר לכאורה ברכוש שנגזל מהקופה הציבורית במדינת ישראל ומיועד לשוב אליה.
יש לאפשר לציבור לקבל את שנגזל ממנו ללא "קיזוז" הוצאות בהן חפץ המבקש. ייצוגו של המבקש, כמו ייצוגם שלכל הנאשמים חסרי האמצעים או כאלה שקיימת בעניינם חובת מינוי, מוסדר בחקיקה ומבוצע על-ידי הסניגוריה הציבורית, וכך יש לנהוג גם בעניין הנדון.

8. חילוט אזרחי או חילוט פלילי?
ב- ת"א (ת"א) 2116-08-15 {מדינת ישראל נ' בנימין רביזדה, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.01.16)} נדונה סוגיה בה המדינה סברה כי ההליך הדיוני הנאות הינו בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, העוסק בחילוט פלילי, ואילו המשיבים סברו כי ההליך הנאות הינו בהתאם להוראות סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון, העוסק בחילוט אזרחי.

עוד טענו המשיבים כי הסטת הדיון בחילוט פלילי להליך אזרחי מכוח סעיף 21(ה) לחוק איסור הלבנת הון בהכרח מעבירה את החילוט לגדרי סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון, כך שהוראות סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון לא חלות יותר על בקשת המדינה, למעט סעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון.

בנוסף, גם סעיף 21(ה) וגם סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון עוסקים בחילוט הנדון בהליך אזרחי, אולם מדובר בהוראות חוק שונות, המיועדות למקרים שונים.

בית-המשפט קבע כי אין מדובר באחד המצבים להם מיועד סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון: משיב 1 נמצא בישראל, והרכוש אותו המדינה מבקשת לחלט התגלה טרם הרשעתו.

יתרה-מכן, אימוץ פרשנות המשיבים תרוקן מתוכן את הוראות סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, בכל אותם מקרים בהם מתעורר קושי פרוצדוראלי בהמשך הדיון בחילוט בהליך הפלילי.

פרשנות זו אינה מתיישבת עם תכלית החקיקה ועם כוונתו של המחוקק, אשר קבע בסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון הסדר מחמיר ומיוחד במטרה להילחם בנגע העבריינות הכלכלית.

בסופו-של-יום, בית-המשפט קבע כי הדיון בבקשת החילוט יתנהל בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, על-פי סדר דין אזרחי.

9. האם ניתן לחלט יותר מפעם אחת את הסכום לגביו נעברו העבירות?
ב- ע"פ 6145/15 {רונאל פישר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.10.15)} הוגש כתב אישום נגד המערער המייחס לו עבירות מרמה והפרת אמונים, קבלת נכסים שהושגו בפשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירות שוחד והלבנת הון ועוד.

הערעור היה על החלטת בית-המשפט המחוזי, בגדרה ניתן צו זמני לחילוט רכושו של המערער.

המערער טען בעיקרי דבריו כי לא ניתן, ללא אסמכתא חוקית מפורשת, לחלט יותר מפעם אחת את הסכום בו/לגביו עבר מספר עבירות.

המשיבה טענה כי הואיל והמערער ביצע גם עבירות הלבנת הון באותם סכומים, יש להכפיל את הסכום המיועד לחילוט, באופן שהוא יחולט גם מכוח סעיפי החילוט שלפי חוק איסור הלבנת הון, בנוסף לחילוט שייעשה מכוח הוראות סעיף 297 לחוק העונשין.

בית-המשפט העליון החליט לקבל את טענת העקרונית של המערער לפיה לא ניתן לחלט בכפל את הסכומים בהם נעברו העבירות.

ייתכן כי בנסיבות אחרות, בהן אדם אחד יואשם בעבירת המקור ברכוש מסויים ואדם אחר יואשם בעבירה של "הלבנת" אותו רכוש - יהיה ניתן לחלט מכל אחד מהם רכוש בגובה אותו הסכום, מבלי שהדבר ייחשב כ"כפל חילוט".

בנוגע לטענת המערער ולפיה אין לחלט מרכושו את מלוא הסכום שקיבל לידיו כתשלומי שוחד ואשר ובו עבר עבירה של הלבנת הון, שכן חלק מסכום זה הועבר לשותפיו, לשון סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון ברורה ועל-פיה ניתן לחלט רכוש בשווי הרכוש בו נעברה עבירת השוחד.

הסעיף אינו מבחין בין שוחד שהגיע לכיסו של המלבין לבין שוחד שהולבן אך הגיע לכיסו של אחר.

המערער לא טען כי הוא לא הלבין את מלוא הסכומים הנטענים בכתב האישום.

משכך, הסמכות לחילוט רכוש לפי חוק איסור הלבנת הון חלה על מלוא הסכום שהולבן לכאורה, ושימש לביצוע עבירת השוחד.

10. צו זמני להמשך הקפאה של כספים בחשבונות בנק
ב- ב"ש (ת"א) 92965/05 {מדינת ישראל פרקליטות מיסוי וכלכלה נ' אלכסנדר גאווי, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.09.05)} נדונה בקשה למתן צו זמני להמשך הקפאה של כספים בחשבונות בנק של המשיבים, או מי מהם,לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "חוק איסור הלבנת הון"}, המחיל את הוראות סעיף 36ו(ב) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 על חילוט רכוש לפי החוק.

המבקשת טענה כי חומר הראיות שנאסף מבסס חשד לעבירות לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון וכי קיים יסוד סביר להניח, כי הכספים, לגביהם מבוקש הצו, עלולים להעלם או שעלולים לעשות בהם פעולות שימנעו את האפשרות לממש את חילוטם בהמשך.

בית-המשפט מצא כי חומר הראיות, באותה העת, גיבש ראיות לכאורה לביצוע עבירות על-פי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון.

בית-המשפט סבר כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות. מתמלולי ההקלטות ומסיכום חקירתו של המשיב 1 במשטרה, עלתה כוונה מפורשת לטשטש את מקור הכספים ולהסתירו גם מעיני השלטונות בישראל, תוך התייחסות ספציפית לנושא האיסור על הלבנת הון.

הדבר ביסס, לכאורה גם את היסוד הנפשי הנדרש לצורך עבירה של עשיית פעולה ברכוש במטרה שלא יהיה דיווח, לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון.

בית-המשפט סבר כי מעיון בדו"ח החקירה נראה, כי קיימות ראיות לכאורה גם ליסוד העובדתי של עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון: פתיחת חשבונות בנק עם פרטי זיהוי חסרים או מטעים, דרך חברת קש, תוך ניסיון לטשטש את מקור הכספים וזהות בעלי החשבון.

בית-המשפט קבע כי גם אם חובת הדיווח לפי סעיף 7 לחוק היא על הבנק, הרי שחומר החקירה מצביע, לכאורה, על כך שהמשיבים עשו יד אחת עם פקידים בבנק, כדי שלא יהיה דווח כאמור או כדי לגרום לדווח בלתי-נכון.

בית-המשפט לא סבר כי הפגיעה, לעת הזו, בזכות הקניין של המשיבים, הינה בלתי מידתית, כאשר בוחנים אותה מול אינטרס הציבור בחקירת החשדות האמורים והבטחת אפשרות של חילוט הכספים בעתיד.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט נתן בזה צו להקפאת הכספים כפי שנתבקש. כמו-כן ציווה לאפשר את המשך קיומו של המנגנון לעשיית הפעולות בחשבונות, לצורך שמירת ערכם של הכספים.

11. חילוט ללא הרשעה
ב- ע"א 9796/03 {חביב שם טוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.02.05)} המשיבה הגישה לבית-המשפט המחוזי בקשה לחילוט כספים שהמערערים, תושבי ארצות-הברית, הפקידו בחשבונם בבנק בישראל.

הכספים הופקדו בעשר הפקדות שונות, וכל הפקדה כללה סכום הנמוך במעט מן הסכום המינימלי אשר היה חייב אותה עת בדיווח לרשות לאיסור הלבנת הון.

הבקשה הוגשה לפי סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"}, המאפשר לחלט ללא הרשעה רכושו של אדם שביצע עבירה לפי סעיף 3 או 4 לחוק, בין השאר מקום שאותו אדם אינו נמצא בישראל.

המדינה טענה כי המערערים ביצעו עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק, האוסר על עשיית פעולה ברכוש או מסירת מידע כוזב כדי שלא יהיה דיווח כנדרש בסעיפים 7 ו- 9 לחוק או כדי לגרום לדיווח לא נכון.

בית-המשפט קמא קיבל את הבקשה וקבע, בין היתר, כי סעיף 3(ב) לחוק חל על כל רכוש שהוא, לרבות רכוש שלא הוכח כי הוא רכוש אסור לפי החוק אשר מקורו בעבירות המנויות בו.

כן קבע בית-המשפט קמא, כי לשם חילוט רכוש בהליך לפי סעיף 22 לחוק נדרשת מידת ההוכחה הנהוגה במשפט האזרחי, וכי המשיבה עמדה בנטל זה והוכיחה את יסודות העבירה שבסעיף 3(ב) לחוק.

בית-המשפט העליון פסק כי סעיף 3(ב) לחוק נועד לחול על כל רכוש שהוא, בין רכוש אסור בין רכוש שלא הוכח כי הוא רכוש אסור, הן על-פי לשונו הן על-פי תכליתו של החוק, שהיא להעמיד לרשות מערכת אכיפת החוק כלים יעילים מאלה שעמדו לרשותה עד כה לצורך לחימה בפשיעה קשה ומאורגנת.

בנוסף, קבע בית-המשפט העליון, כי הבניה, שהיא פיצול הפקדת כספים לסכומים קטנים הפטורים מדיווח, היא עשיית פעולה ברכוש "במטרה שלא יהיה דיווח", ומכאן שיש בה עבירה על האיסור הקבוע בסעיף 3(ב).

12. סמכויות המשטרה להחזקת תפוסים למטרת חילוט מכוח סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון
ב- ב"ש (יר') 9416/03 {קרדיט בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.01.2004)} נדונה בקשה שלפני להחזרת תפוסים - שיקים ומזומנים - שתפסה המשיבה במסגרת חקירת חשדות נגד המבקשים שבבסיסן חשדות לעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"}.

הדיון התמקד בשאלה מהן סמכויותיה של המשטרה להחזיק תפוסים, בין לצרכים ראייתיים, ובין אם למטרת חילוט, כאשר קיים חשד לעבירות לפי סעיף 3(ב) לחוק.

בית-המשפט ציין כי חוק הלבנת הון נחקק זה מקרוב , ועל-כן יש חשיבות מיוחדת לדברי ההסבר להצעת החוק {א' ברק, פרשנות תכליתית במשפט, עמ' 188 ואילך}.

מטרתו של סעיף 3(ב) לחוק היא שלא לאפשר לאנשים המבצעים את עבירות המקור, להלבין את הכסף, על-ידי העברתו למעגל רחוק יותר של אנשים שעיסוקם בשווקים הפיננסים, על-מנת שאלו יעשו פעולות באותו רכוש שיאפשרו להטמיעו במערכת הפיננסית ככסף לגיטימי.

המלחמה הבינלאומית בפשע המאורגן בכלל, ובעבירות הסמים בפרט, הביאה לחקיקת שורה של אמנות, דירקטיבות וחוקים שמטרתם להגיע אל אותם עבריינים באמצעות הרווחים שהופקו מהעבירות.

ייתכנו מקרים שבהם תהיה לפיצול הפקדות, למשל, מטרה כלכלית לגיטימית, או, בכל מקרה, מטרה שאינה אי הדיווח כשלעצמו. במקרה כזה, לא יתקיימו יסודות העבירה.

אולם, כיון שניסיון החיים מלמד כי בדרך-כלל פעולות מסוג זה מטרתם הימנעות מדיווח בשל מקורם הבלתי כשר של הכספים, בית-המשפט מצא כי יש לקבוע כעבירה כל פעולה שמטרתה אי-דיווח על-פי החוק.

אחת הפעולות המהווה עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק היא ערבוב בין רכוש אסור לרכוש אחר במטרה להמנע מדיווח או לדווח דיווח כוזב. אולם, מכך אין נובע שמרגע שנעשתה פעולת הערבוב ניתן לחלט הן את הכספים בהם בוצעה העבירה, הרכוש האסור והן את הרכוש האחר "הנקי" בו עורבבו הכספים.

המטרה של המלחמה בהלבנת ההון היא לשלול מהעבריינים את רווחי העבירות, בין השאר על-ידי מניעת הלבנתם של אותם כספים.

חילוט של כספים כשרים ונקיים אינו מקדם מטרה זו ופוגע בקניין במידה העולה על הנדרש, כאמור בפיסקת ההגבלה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בית-המשפט קבע כי ההבדל בין סעיף 3(א) לסעיף 3(ב) לחוק לעניין זה הוא בנטלים להוכחת הרכוש הנקי והרכוש האסור, כאשר אלו עורבבו: סעיף 3(א) עוסק במעגל הראשון של המעורבים ולכן הנטל מוטל על העבריין, ואם לא הרימו - ניתן לחלט את כל הכסף המעורבב, שאז ההנחה היא שרובו ככולו אינו כשר.

מאידך, בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק, מדובר במעגל השני של המעורבים, ולכן, על המדינה להוכיח או להציג ראיות לכאורה (בשלב המקדמי) שסכום המזומנים שנתפשו בפועל, שווה או קטן מהסכומים בהם בוצעו הפעולות במטרה שלא לדווח.

13. השימוש שנעשה בידי החשודים בכספים, אשר התקבלו לכאורה, במרמה, בצוותא חדא, יחד עם לקוחותיהם, נוכח מצג המרמה, היא פעולה ברכוש
ב- ה"ת (ראשל"צ) 53536-01-13 {משה סידס נ' מדינת ישראל משטרת ישראל, היחידה הארצית לחקירת פשיעה כלכלית, פורסם באתר האינטרנט נבו נבו, 23.02.13)} המשיבה טענה, כי החקירה בפרשה עדיין מתנהלת, כי היא צפויה להימשך עוד כ- 60 ימים, כי קיימות ראיות להוכחת האשמה, כי צווי ההקפאה הוצאו כדין, כי הקפאת הנכסים ותפיסתם נדרשת לצורך הליכי חילוט עתידיים, וזאת במסגרת סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"} כי היא נוהגת במידתיות, כי פעילותם של המבקשים אינה נפגעת ווכי אין לה כל עניין להוביל את החברות להתמוטטות כלכלית, אלא להבטיח את זכותה העתידית לחילוט הכספים.

המשיבה הצהירה כי תכלית העיקול וצווי ההקפאה הינה חילוט עתידי, במסגרת החוק והיא שמה יהבה על סעיף 4 לחוק.
התוספת השניה אליה מפנה סעיף 4 דנה בסוגי רכוש שמפורטים בסעיף א', שאינו קשור לעניין הנדון, ואילו סעיף ב' דן בכספים, מעל לסכום מסויים, גם אם מדובר בפעולה אחת או כמה פעולות המצטברות לסכום האמור בתוך שלושה חודשים.

פעולה ברכוש מוגדרת בחוק בצורה רחבה ביותר: פעולה בנקאית, השקעה, קבלת אשראי, עצם החזקתו, ערבובו של הרכוש עם רכוש לגיטימי אחר, ואף עצם החזקתו לפעולה תחשב.

בית-המשפט סבר כי אין ספק שהחשודים ביצעו פעולה ברכוש, כהגדרתו בחוק, שכן הכספים נכנסו לחשבונותיהם, התערבבו ברכושם, היוו בסיס לקבלת אשראי, וקיים חשד סביר, כי הם ידעו שמדובר ברכוש אסור, כלומר, במקרה זה, כספים שמפורטים בתוספת השניה, ובהתאם לתנאים המפורטים בה.

בית-המשפט קבע כי השימוש שנעשה בידי החשודים בכספים, אשר התקבלו לכאורה, במרמה, בצוותא חדא, יחד עם לקוחותיהם, נוכח מצג המרמה, היא פעולה ברכוש {ע"פ 8551/11 יצחק כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2012(3), 59 (2012); ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(3), 343 (2010)}.

בית-המשפט קבע כי הפעילות המיוחסת למבקשים, אשר נחקרו בחשד מגבשת, לכאורה, את סעיף 4 לחוק.

סעיפים 21 ו- 26 לחוק מאפשרים למשיבה לעתור לחילוטו של רכוש בשווי רכוש, שנעברה בו עבירה {בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' רפאל סיטבון, תק-על 2007(4), 796 (2007); ע"פ 2010/12 מדינת ישראל נ' מיכאלי, תק-על 2012(1), 6054 (2012)}.

בית-המשפט יהא בעל סמכות עתידית לצוות על חילוט רכוש בשווי פירות העבירה, וזאת אף אם אין להראות קשר ישיר, שלפיו הרכוש המחולט הושג במישרין כתוצאה מעבירה של קבלת דבר במרמה. תכליתו של החוק הנ"ל ברורה והיא הענקת סמכות רחבה להוצאת בלעו של גזלן מפיו.

14. רכוש תפוס - הותרת הצו הארעי בתוקף הרכוש
ב- ע"פ 5140/13 {מדינת ישראל נ' אברהם אוסקר, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.08.13)} נדונו שני ערעורים לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, וסעיף 36ו(ד) לפקודת הסמים המסוכנים, אשר הופנו כנגד החלטתו של בית-המשפט המחוזי בה הורה כי צו ארעי שניתן במעמד צד אחד נגד המשיבים ומכוחו נתפס רכוש בשווי ארבעים ואחד מיליון ש"ח, יוסיף ויעמוד בתוקף אך מתוך הרכוש שנתפס יוחזר למשיבים רכוש בשווי של חמישה מיליון ש"ח.

המדינה ערערה על ההחלטה לשחרר חלק מהרכוש התפוס ואילו המשיבים ערערו על עצם הותרת הצו הארעי בתוקף ועותרים לשחרור מלוא הרכוש התפוס.

בית-המשפט העליון דחה את ערעור המשיביםוקיבל את ערעור המדינה.

בית-המשפט העליון הבהיר, כי מבלי לקבוע מסמרות בשאלה הפרשנית העומדת להכרעה בהליך העיקרי: האם "חסכון" בתשלום מס - ובעניין הנדון - מע"מ - הנובע מביצוע עבירה מן העבירות המנויות בתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון, מהווה "פעולה ברכוש" לצורך סעיפים 3 ו- 4 לחוק, לצורך הערעורים דנא, די בכך שגישת המדינה בסוגיה זו יש לה אחיזה בהוראות חוק איסור הלבנת הון.

אשר-על-כן, בית-המשפט העליון קבע כי ניתן לומר שקיים סיכוי סביר לכך שהמשיבים יורשעו בסופו-של-יום בעבירות על חוק זה וכן לכך שבעקבות אותה הרשעה יחולט הרכוש שנתפס ומכאן שיש מקום להותיר את הצו הארעי מכוחו נתפס הרכוש בתוקף.

15. התרשלות של המדינה מצדיקה שחרור תפוסים
ב- בש"פ 5298/13 {מדינת ישראל נ' מאי שירזי, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.08.13)} בית-המשפט קבע לאחר עיון שלא להיעתר לערר, בנתון לאמור להלן, שעניינו הגדלת ערבות.

אין צורך להכביר מלים על הבסיס הנורמטיבי הרלבנטי, שהוא סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון התש"ס-2000 {להלן: "החוק"} ועמו סעיף 23, וסעיף 36ו לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ז-1973.

סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון מאפשר חילוט רכוש שנעברה בו העבירה בה הורשע הנאשם, או שהושג כתוצאה מביצוע העבירה.

סעיף 36ו לפקודת הסמים המסוכנים, שהוחל באמצעות סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, מאפשר נקיטת צוים זמניים לגבי הרכוש.

ב- בש"פ 10015/07 {שירלי אביטל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.12.07)} הנזכר נקבעו אמות-מידה בנושא החילוט הפלילי בגדרי צו זמני, שעיקרן האיזון בין האינטרס הציבורי לבין הפגיעה בזכויות הנאשם, הנהנה מחזקת החפות.

ב- בש"פ 6817/07 {מדינת ישראל נ' יוסף סיטבון, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.10.07)} נדונה סוגיה שעסקה ישירות בנושא הלבנת הון, ובה נאמר כי כיון שתפיסת רכוש להבטחת חילוט היא "צעד דרסטי השולל מבעל הרכוש את האפשרות לעשות שימוש בקניינו, לעיתים למשך תקופה ארוכה", יש להעדיף אמצעים "חלופיים".

במקרה הנדון, בית-המשפט קבע כי התקלה, ובמילים אחרות, התרשלות המדינה בכך שהניחה לכלי הרכב, שהם בעלי ערך, להימצא במגרש כלשהו שברשותה זמן רב מאז תפיסתם, כאבן שאין לה הופכין, מצדיקה את שחרורם למשיבים כפי שקבע בית-המשפט קמא.

גם התנאים שקבע בית-המשפט קמא לשחרור הרכבים התקבלו על-ידי בית-המשפט, אולם, בתיקון אחד, והוא שהערבות הבנקאית האוטונומית תוגדל ל-40% .

16. פירות עץ העבירה לא ייוותרו בחיקו של העבריין
ב- ע"א 325/12 {צביקה רוזנבלט נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.01.13)} בית-המשפט קמא הרשיע את רוזנבלט, במסגרת הליך פלילי שהתנהל נגדו, בשורה ארוכה של עבירות ובהן הלבנת הון ועשיית פעולה ברכוש אסור - עבירות לפי סעיפים 3 ו- 4 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"}.

רוזנבלט הורשע בכך שבין השנים 2004-1999 הוא היה אחראי, יחד עם אחר, לפעילות עבריינית ענפה הכוללת, בין היתר, יבוא, יצוא ומכירה סיטונאית של למעלה מ- 400,000 כדורי און מזויפים, במחזור כספי של למעלה מ- 23 מיליון ש"ח.

בית-המשפט ציין כי סעיף 21 לחוק - שכותרתו "חילוט רכוש בהליך פלילי" - קובע כי במקרה שאדם הורשע בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק, יצווה בית-המשפט "זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט", בנוסף לכל עונש אחר שיטיל, על חילוט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא רכוש שנעברה בו העבירה, או ששימש לביצועה, שאיפשר אותה או שיועד לכך; וכן כל רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצועה, או שיועד לכך {סעיף 21(א) לחוק}.

בית-המשפט הבהיר כי "העבירה" כמשמעותה בסעיף זה היא עבירה של הלבנת הון ולא עבירת המקור שכתוצאה ממנה התקבל הכסף שהולבן {ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.07.10)}.

"רכושו של הנידון" מוגדר בסעיף 21(ב) לחוק כ"כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו". הגדרה רחבה זו נועדה לאפשר לבית-המשפט להורות על חילוט רכוש שמקורו בעבירה גם כשהעבריין ניסה להסוות את הבעלות בו באמצעות רישומו על-שם אדם אחר או מסירת החזקה בו, תוך הותרת השליטה האפקטיבית בנכס או בפירותיו בידיו {ע"א 3343/05 טאהא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.03.08)}.

בדרך זו מוגשמת תכליתו העיקרית של החוק - להבטיח כי "פירות עץ העבירה לא ייוותרו בחיקו של העבריין"{ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397, 421 (2005)}.

במקרה שלא נמצא רכוש של הנידון למימוש צו החילוט במלואו, או אז מסמיך החוק את בית-המשפט לצוות על מימוש הצו מתוך רכוש של אדם אחר שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה; אולם בית-המשפט לא יחלט רכוש שמומן או הועבר לאותו אדם כאמור לפני ביצוע העבירה שבשלה הורשע הנידון ושלגביה ניתן צו חילוט {סעיף 21(ג) לחוק}.

17. ניתן לחלט רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין כתוצאה מביצוע עבירה
ב- ע"א 7025/12 {קמור רכב (1990) בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.05.14)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי שעניינה חילוט שני כלי-רכב במסגרת הליך פלילי שהתנהל נגד אסי אבוטבול.

כלי הרכב נרכשו על-ידי אבוטבול מהמערערת בשיקים דחויים שנסחטו מחברות עסקיות, ונרשם משכון לטובת המערערת להבטחת תשלום תמורתם.

כמה מהשיקים לא נפרעו, ונותרה יתרת חוב לטובת המערערת.

בית-המשפט המחוזי נתן צו זמני לתפיסת כלי הרכב ולמכירתם, הורה כי תמורת המכירה תוחזק בידי המדינה עד לסיום ההליך הפלילי וקבע כי כלי הרכב שייכים לאבוטבול.

בגמר ההליך הפלילי, לאחר הרשעה, ביקשה המדינה לחלט את תמורת מכירת כלי-הרכב.

טענת המערערת כי זכויותיה הקנייניות בכלי-הרכב, המובטחות בשעבוד, עדיפות על זכות המדינה לחילוט נדחתה ומכאן הערעור. הדיון נסב אודות השאלה זכותו של מי מהצדדים גוברת.

בית-המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי מימון רכישת כלי-הרכב נעשה בשימוש בשיקים שנסחטו ולכן הם בחזקת רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין כתוצאה מביצוע העבירה, לפי חוק איסור הלבנת הון.

לפי חוק זה בית-המשפט מוסמך להורות על חילוט רכוש כזה.

בית-המשפט קבע כי זכותה של המדינה לתמורת מכירתם של כלי רכב, מכוח צו לחילוט תמורת המכירה שניתן בעקבות הרשעת החייב במשפט פלילי, גוברת על זכות המערערת - בעלת חוב המובטחת באמצעות שעבוד כלי הרכב שאותם מכרה לחייב.

בית-המשפט פסק כי אף שהמערערת הוכיחה את זכותה הקניינית בכלי הרכב בדמות משכון, היא לא הוכיחה כי היא באה בגדר איזה מהסייגים הרלבנטיים לחילוט.

18. שימוש דואלי בנכסים לגביהם ניתן צו חילוט זמני גם כערובה להבטחת התייצבות, אפשרי בנסיבות מסויימות
ב- בש"פ 8577/13 {מדינת ישראל נ' יעקב ברגר, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.12.13)} במהלך ביצוע המעשים המתוארים, הפיקו המשיב, צדוק והעמותה הכנסות בגובה מיליוני ש"ח המהוות "רכוש אסור" כהגדרתו בחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"}.

כל זאת כאשר במהלך ביצוע המעשים המיוחסים להם במסגרת האישומים הראשון והשני ביצעו המשיב, צדוק והעמותה פעולות שונות שנועדו להסתיר את מקור הרכוש האסור, זהות בעלי הזכויות בו, מקומו ותנועותיו.

בית-המשפט קיבל את ערר המדינה והבהיר כי מטרת בקשת העוררת לחילוט נכסים לפי סעיף 21 לחוק, היא להבטיח כי עד להכרעה בהליכים המתנהלים כנגד המשיב לא יוברח רכוש ובבוא היום, אם יורשע המשיב, ניתן יהיה לממש את גזר-הדין ולחלט הרכוש.

בית-המשפט קבע כי שימוש דואלי בנכסים לגביהם ניתן צו חילוט זמני גם כערובה להבטחת התייצבות, אפשרי בנסיבות מסויימות.

יחד-עם-זאת, הוא מהווה חריג השמור לנסיבות נדירות בלבד, ונוכח השוני בין תכלית הערבות והחילוט ראוי שאלו יתבססו על נכסים נפרדים.

במקרה הנדון נמצא, כי בעת הזו הערבות דרושה לצורך הגשמת התכלית שבבסיס שחרור המשיב לחלופת המעצר והבטחת התייצבותו.

19. מוצדק לתת פיצוי לנפגעים על פני חילוט הרכוש
ב- דנ"פ 8439/10 {מדינת ישראל נ' אלון כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.02.11)} בית-המשפט העליון דחה את העתירה לקיום דיון נוסף ופסק כי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"} קובע כי בית-משפט יצווה על חילוט רכוש, מתוך רכושו של אדם שנידון בפניו והורשע, בשווי הרכוש הקשור בעבירת הלבנת ההון.

החוק מציע שני מסלולים למניעת החילוט: האחד מקורו בסעיף 36ג לפקודת הסמים המסוכנים - אם "הטוען לזכות ברכוש" הוכיח כי רכש את זכותו ברכוש בתום-לב. הפסיקה פירשה את "הטוען לזכות ברכוש" כבעל זכות קניינית או מעין קניינית ברכוש בלבד; השני מעוגן בסעיף 21 לחוק וקובע סמכות שבשיקול-דעת לבית-המשפט להימנע מחילוט אם מצא "נימוקים מיוחדים" לכך.

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון מדובר בנפגעי עבירה שנפגעו ברכוש מהמשיב, לא נפסק פיצוי לטובתם וספק אם יוכלו לקבל פיצוי אם יחולט רכוש המשיב.

בנסיבות אלה סבר בית-המשפט קמא כי מוצדק לתת פיצוי לנפגעים על פני חילוט הרכוש, על-אף שאין בידם פסק-דין אזרחי וודאי לנפגעי עבירה שהוכח כי הכספים ששילמו הולבנו, ולכן ניתן לחלטם.

בית-המשפט העליון קבע כי גם אם בקביעת בית-משפט קמא כי הסכום ה"עודף" שיישאר לאחר פיצוי נפגעי העבירה לא יחולט אלא יוחזר לעבריין, כתמריץ לכך שישלם לנפגעי העבירה בתוך זמן קצוב, יש מן החידוש ואולי אף מן הקושי לאור פגיעה אפשרית בהרתעה ובמטרת החילוט, אין בכך הצדקה לקיום דיון נוסף.

20. הטלת צו חילוט על רכושו של אדם שהורשע בעבירה לפי סעיפים 3 ו- 4 לחוק איסור הלבנת הון
ב- בש"פ 10290/09 {מדינת ישראל נ' אלכסנדר גאווי, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.01.09)} המשיבים הואשמו לפי חוק איסור הלבנת הון והוצא צו הקפאה זמני על חשבון הבנק שלהם. המשיבים זוכו מכל אשמה, והמדינה ביקשה להאריך את הצו הזמני עד שתחליט אם להגיש ערעור. המשיבים טענו כי אין הסמכה לתת צו זמני כנגד מי שזוכה.

המשיבים הואשמו בביצוע עבירות על חוק איסור הלבנת הון. פרק ו' לחוק האמור נושאו הוראות חילוט. סעיף 21 לחוק מאפשר הטלת צו חילוט על רכושו של אדם שהורשע בעבירה לפי סעיפים 3 ו- 4 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"}.

בית-המשפט דחה את הערעור וקבע כי מדובר בצו זמני, הניתן בתחילתו של ההליך. מטרתו לקבוע עובדה בשטח טרם ההכרעה. אופיו הזמני של הסעד מותיר אותותיו בהיבטים דיוניי ובהיבטים מהותיים {סף הראיות הנדרש והשיקול הרחב שמוענק לבית-המשפט}.

האופי הזמני גם קובע מסגרת; צו כזה יהיה בתוקף עד למתן פסק-דין, שאז ישתנה המצב המשפטי.

אשר-על-כן, אין זה מובן מאליו שניתן להאריך צו זמני שהוצא טרם הכרעה על-ידי בית-המשפט המברר. גם אם ישנם מצבים בהם ניתן להטיל צו זמני לאחר פסק-הדין, זהו צו זמני מסוג אחר מאשר צו שניתן בתחילת המשפט טרם התבררה התוצאה.

21. העדפת הוראת הקפאה זמנית של כספים שהוחזקו או זכות להטלת עיקול על הכספים
ב- ע"פ 1428/08 {עורך-דין אורי חורש - המנהל המיוחד של חברת דור עדן חן בע"מ (בפירוק) נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.03.09)} נדון ערעור כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי, לפיה יש להעדיף את הוראת ההקפאה הזמנית של כספים, שהוחזקו בחשבון בנק על-שם חברה אשר קודם שפורקה היתה בבעלותו של בני רביזדה, שהוגש נגדו כתב אישום בעבירות על חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"}, על-פני זכותה של המערערת 2 {להלן: "פז"} מכוח פסק-דין שניתן לטובתה, בתובענה שעילתה בהתחייבות חוזית לתשלום דמי שכירות ואשר הטילה עיקול על הכספים.
בית-המשפט העליון קיבל את הערעור, והשיב את הדיון לבית-המשפט המחוזי, מאחר וסוגיית החילוט עוררה קשיים רבים וההלכה שנתגבשה בעניין היתה כי:

א. רכוש הניתן לחילוט, ובהתאם כפוף לסעדים זמניים שנועדו להבטיח את האפשרות לחלט, הוא כל רכוש שבחזקתו או בשליטתו של הנידון, אף אם אותו רכוש רשום על שמו של אחר;

ב. צד שלישי, הטוען לזכות ברכוש זה, רשאי להשיג בפני בית-המשפט הן על החלטה בדבר סעד זמני להבטחת החילוט, והן על ההכרעה הסופית בו;

ג. סעיף 36ג(א)לפקודת הסמים, מקנה חסינות, לזה אשר "טוען לזכות ברכוש", מפני נטילת רכושו {חילוט או הקפאה זמנית} בידי המדינה. הפסיקה פירשה כי "טוען לזכות ברכוש", הוא כל נושה מובטח, וכן מי שמחזיק בזכות קניינית או מעין-קניינית אחרת ברכוש, לאמור כי יש לו זיקה משמעותית לרכוש זה;

ד. לנושה אובליגטורי, לרבות מי שמחזיק בזכותו מכוח חוזה שטרם הושלם ביצועו או מכוח פסק-דין בתביעה על הפרת חוזה, מסלול התנגדות חלופי {לס' 36ג לפקודה}, המעוגן בסעיף 21(ד) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"}, בגדרו מסורה לבית-המשפט היושב לדין מידת מה של שיקול-דעת שלא להורות על חילוט, וממילא גם על סעד זמני להבטחתו, ובלבד שהתקיימו טעמים מיוחדים לדבר {סעיף 21(א) לחוק}.

כלומר, נימוקים שבכוחם לקדם את תכליותיו העיקריות של מוסד החילוט - שלילת הרווח שהפיק הנידון מן הרכוש הקשור בעבירה (הרתעה), וצמצומו של הנזק החברתי שזו הסבה {תיקון}.

בית-המשפט הוסיףכי את ההסדר שבסעיף 21(א) לחוק, יש לקרוא באופן, שהנושה, כמוהו ככל בעל זכות מוכרת אשר האינטרס הציבורי דורש את הצרתה, יהא מוגן מפני פגיעה שאין תכליתה ראויה, שאינה מתחייבת, שאין בכוחה להשיג את שביקשה לו, או שפגיעתה רבה מן התועלת הגלומה בה. לעקרונות אלה כפופה לא רק התביעה בעתירתה לחילוט, כי אם גם בית-המשפט בהכריעו בבקשתה.

עם-זאת, בשלב הביניים, שעניינו בצו ארעי, רשאי נושה חוזי להשיג על קיומן של ראיות לכאורה למעורבותו של הרכוש הנדון בדבר עבירה, או להציע חלופה שבכוחה להבטיח את אפשרות החילוט עם גזירת דינו של הנאשם.

טענות הנושה בדבר עדיפות עניינו על פני עמדתה של המדינה וקיומם של טעמים מיוחדים להימנע מחילוט, תוכלנה להישמע אך בשלב המאוחר, לסוף ההליך. ענינה של החברה שבפירוק - שונה, ואם גם לה השגות על נטילתו של הרכוש מידיה, יהא עליה להצביע, בהליך המתאים, על מקור המעגן את זכותה ברכוש זה ומאפשר לה להיפרע ממנו את חובותיה לנושים.

בית-המשפט קבע כי במקרה דנן, פז אינה נמנית, עם "הטוענים לזכות ברכוש" על-פי פקודת הסמים. עם-זאת, יש לראות בפז - האוחזת בפסק-דין המעגן את זכותה להיפרע את חובה מהחברה, ברת-מעמד בהליך ההתנגדות לצו הזמני במסלול השני, כלומר, לפי סעיף 21 לחוק.

22. רכוש יחשב לבר חילוט ללא קשר לזיקתו לביצוע העבירה
ב- ב"ש (ת"א) 91405/08 {מדינת ישראל נ' גבאי אברהם, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.10.08)} ביום 29.05.08הורשעו המשיבים 4-1 בביצוע שורה של עבירות בין היתר: עבירות קבלת דבר במרמה על-פי ס' 415 א סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977, עבירת עשיית פעולה ברכוש אסור במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו- עבירות לפי ס' 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "חוק לאיסור הלבנת הון"}, עבירות של עשיית פעולה ברכוש אסור על-פי סעיף 4 לחוק לאיסור הלבנת הון.

המשיבים טענו כי מאחר ובית-המשפט השתמש בסמכותו בהתאם לס' 21(ה) לחוק איסור הלבנת הון, והעביר את הליך החילוט להליך אזרחי, הסעיף הרלבנטי לעניין הנדון הינו סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון וכי על המבקשת לעמוד בקריטריונים הנקובים בס' זה.

המשיבים טענו כי הליך החילוט האזרחי מוסדר במסגרת סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון ומשכך חוסה תחת הוראותיו הייחודיות והספציפיות.

בית-המשפט קבע כי סעיף 22 מלכתחילה נועד לספק תרופה למצב בו לאחר הרשעה מתגלה רכוש הנוגע באופן ישיר לביצוע עבירה בהתאם לסעיפים 3 ו/או 4 לחוק איסור הלבנת הון או לחילופין מצב בו החשוד בביצוע העבירות אינו ניתן לאיתור או אינו נמצא בארץ.

יחד-עם-זאת, הצורך להקל מבחינה פרוצדוראלית לא יכול שיגבור על האינטרס הציבורי העומד בבסיסו של סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון ואשר מתווה את ההסדר הנורמטיבי הכללי שהמחוקק מצא לנכון להפעיל במסגרת ניסיונותיו להילחם בתופעת הלבנת ההון ובעבירות סעיפים 3 ו/או 4 לחוק איסור הלבנת הון.

המחוקק ביקש להוריד מקרנן של עבירות הלבנת ההון על-ידי קביעת הסדר חריג ומחמיר בצורת מתן זכות לחלט רכוש בשווי כספי העבירה או שהושג כשכר עבירה, מסך כל מצבת נכסיו של המורשע, יהיה מקורם אשר יהיה, ללא כל קשר בין הכספים / הרכוש המבוקש חילוט לבין העבירות.

בית-המשפט קבע כי למרות העובדה שאינו מקבל את טענת המבקשת כי יש לראות בתקבולים אלו מקור קיום בעבור המשיבה, הוא מאמץ טענותיה של המבקשת לעניין אי קיומו של נימוק מיוחד המצריך סטיה מכלל החילוט מתוך רכושו של משיב שהורשע בביצוע עבירת הלבנת הון.

הבחינה הינה בחינה אובייקטיבית תוך התחשבות בסממנים סובייקטיביים. חילוט חלקו של המשיב 1 בדירה לא ימנע ממשיבה 8 ומבני משפחתה "אמצעי מחייה סבירים ומקום מגורים סביר" כדרישת סעיף 36ג(ב) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973

חוק איסור הלבנת הון קובע בו הסדר מפורש עלפיו , רכוש יחשב לבר חילוט ללא קשר לזיקתו לביצוע העבירה. דהיינומסך כל מצבת נכסיו של אדם ללא זיקה לשאלה מה מקורו או אופן מימונו, ניתן לחלט רכוש עד שווירכוש שנקבע כי בוצע בו עבירת הלבנת הון על-פי סעיף 21(ג)לחוק אסור הלבנת הון.

משכך, יתרות הזכות הינן רכוש בר חילוט בהיותן, גם לגרסת המשיבים עצמם, שייכות למשיבים, ללא כל קשר למקורן או לאופן מימונן.

23. שיקול-הדעת של בית-המשפט לגבי חילוט הוא רחב ביותר ומביא בחשבון את כלל הסכומים בהם נעברה העבירה ולא רק את הסכום שנתפס אקראית
ב- ע"פ 7646/07 {אהרון אייל (ירון) כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.12.07)} נדונה סוגיה בה בחודש מרץ 2004 הוגש כתב האישום המקורי, נגד שישה נאשמים: המערער 1 ושניים מבני משפחתו, שתי חברות בבעלותו של המערער 1 {המערערות 3-2}, ומנהל סניף הבנק בו ניהלו הנאשמים את חשבונות הבנק שלהם.

כתב האישום כלל עבירות של פעולה ברכוש אסור לפי סעיפים 3(א) ו-4 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "חוק לאיסור הלבנת הון"}.
הנאשמים {למעט מנהל סניף הבנק} חתמו על הסדר הטיעון, במסגרתו הודו בכל המיוחס להם בכתב האישום המתוקן.

נקבעה מתכונת של הסדר "פתוח", לפיו המשיבה תבקש מבית-המשפט להשית על המערער 1 עשרה חודשי מאסר בפועל, ותהא רשאית לבקש קנס וחילוט שיוטלו על המערערים 3-1 בהתאם לשיקול-דעתה, ומנגד, המערערים לא יהיו מוגבלים בטיעוניהם לעונש.

המערערים טענו לעניין החילוט כי שגה בית-המשפט בגזרו על המערערים חילוט בגובה 50%, כיוון שזהו הרף הגבוה ביותר שהוטל על עבירות מסוג זה, וכיוון שהרכוש שחולט אינו תוצר העבירות נשוא כתב האישום, כי אם נרכש בעמל רב בטרם אירועי כתב האישום.

המשיבה {המדינה} טענה כי עונש זה נמוך הן ביחס למקרים אחרים והן באופן יחסי לחומרת מעשיהם של המערערים והיקפם - כ- 137 מליון ש"ח בתקופה של שנה וחצי.

בית-המשפט העליון קבע כי באשר לחילוט, ובעניין זה, חילוט "פלילי" לפי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, מדובר ברכוש שנעברה בו העבירה וכן רכוש ששימש בביצועה, או שהושג במישרין או בעקיפין כשכר העבירה או כתוצאה מביצועה, ורכוש מוגדר שם כ"כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו של עובר העבירה".

בית-המשפט העליון מצא, כי כמו שציינה באת-כוחה של המדינה, שיקול-הדעת לעניין זה הוא רחב ביותר ומביא בחשבון את כלל הסכומים בהם נעברה העבירה ולא רק את הסכום שנתפס אקראית.

אשר-על-כן, חילוט זה הוא בחינת עונש, כפי שציין בית-המשפט קמא ב- ע"פ 1982/93 {ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3), 238}.

בית-המשפט פסק כי בעניין החילוט, מדובר, כאמור, בעניין מובהק של שיקול-דעת. מדובר בסנקציה עונשית הבאה להכאיב לעובר העבירה ולהרתיע את זולתו.

בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון נחוץ חילוט משמעותי ביותר, וכי מכתב האישום בו הודה המערער, חלק מן הפעילות בעסק החלפנות, , היה בגדרי מעשים שלא כדין.

עם-זאת, בית-המשפט מצא לנכון להקל במידה מסויימת עם המערער, נוכח הטעמים שציין בית-המשפט קמא, ובמיוחד בתוכם הרס עסקו של המערער, ועל-כן העמיד בית-המשפט את החילוט על 33% {במקום 50%}.

במבט צופה פני עתיד בית-המשפט העיר לחלפנים, כי חילוט יתכן באחוזים גבוהים מזה משמעותית.

24. אם לא נמצא רכוש שניתן לחלט רשאי בית-המשפט להורות על מימוש הצו מתוך רכוש של אדם אחר, שהנאשם מימן את רכישתו או שהעביר לו ללא תמורה
ב- ב"ש (יר') 9416/07 {מדינת ישראל נ' רפאל סיטבון, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.08.07)} נדונו בקשות למתן סעדים זמניים ברכוש ולתנאי שחרור.

במסגרת כתב האישום ביקשה התביעה לחלט רכוש השייך למשיבים: דירות, מכוניות, מיכליות, סכומי כסף במזומן ובבנקים, רכוש שלהחברות ורכוש נוסף שנתפס בדירות המשיבים. כדי להבטיח את אפשרות החילוט, ביקשה התביעה לתת צו זמני שיעמוד בתקפו עד להחלטה אחרת תלוי ועומדת.

המבקשת התבססה באישום 9 שעניינו הלבנת הון על עבירות המקור באישומים 1, 7, 8, ונטען בו כי עקב ביצוע העבירות הללו, הפיקו המשיבים הכנסות של עשרות מיליוני שקלים כתוצאה ממכירת דלק מהול ושימוש בחשבוניות פיקטיביות, והכנסות אלה היוו רכוש אסור כהגדרתו בסעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "חוק לאיסור הלבנת הון"}.

עוד טענה המבקשת, כי המשיב 1 ניסה להלבין כספים באמצעות רכישת כרטיסי הגרלה זוכים וכן הפקיד כספים בחשבון רעייתו; המשיב 2 קנה דירה בירושלים ורשם עליה במרמה משכנתא לטובת אביו ועשה מצג כאילו קיבל מהמשיב 3 הלוואה בסך 300,000 ש"ח לצורך רכישת הדירה. העבירות המיוחסות הן הלבנת הון ופעולה ברכוש אסור על-פי סעיפים 3 ו- 4 לחוק איסור הלבנת הון.

בא-כוח המשיבים טען כי על המבקשת הנטל להראות כי הרכוש שהיא מבקשת לתפוסנוצר בדרך של עבירה או שהוא קשור ישירות לעבירה.

כלומר, על המבקשת להראות זיקה ישירה בין הרכוש לבין העבירה. בית-המשפט קבע כי לא ניתן לקבל טענה זו כפשוטה.
סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון קובע כי עם הרשעת אדם בעבירה לפי סעיפים 3, 4 לחוק יצווה בית-המשפט על חילוט הרכוש, מתוך רכושו של הנאשם בשווי של הרכוש שהושג בעבירה, או שאיפשר את ביצועה, או שימש לביצועה, או שהושג באופן ישיר או עקיף כשכר עבירה.

הרכוש שניתן לחלטו מוגדר ככזה שנמצא בחזקתו, שליטתו או חשבונו של הנדון. אם לא נמצא רכוש, רשאי בית-המשפט להורות על מימוש הצו מתוך רכוש של אדם אחר, שהנדון מימן את רכישתו או שהעביר לו ללא תמורה.

עם-זאת, סעד זמני כזה אינו יכול להיות מופעל כלפי אדם שאינו הנאשם "ואין לו זיקה להליך הפלילי, גם אם הוא בעלים שותף של נכס עם נאשם, ובכלל זה בן זוג... פשיטא שהחילוט נועד לתפוס רכוש של נאשם ולא רכוש של זולתו, אלא-אם-כן מדובר ברכוש של אחר שהנדון מימן את רכישתו או העבירו לאותו אדם בלא תמורה" {בש"פ 3120/06 מדינת ישראל נ' סמיון בניאורשווילי, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.04.06)}.

מכאן, קבע בית-המשפט כי על המבקשת להראות זיקה בין רכוש אסור של הנאשם לבין הרכוש של הזולת.

צו זמני ברכוש נועד להבטיח שלא ייעשו פעולות להברחת נכסים. בעניין זה נסמך חוק איסור הלבנת הון על המנגנון הרלוונטי בפקודת הסמים המסוכנים, שתכליתו הקפאה או עיקול הזכויות, כך שלא ייגרעו ולא יכורסמו במהלך המשפט.

הנטל המוטל על התביעה הינו להראות קיום ראיות לכאורה בעבירות המקור, וזיקה בין עבירות המקור לבין הרכוש של הנאשם.

עם-זאת, כיוון שמדובר באמצעי ביטחון, טרם הרשעה, הצו הזמני שבית-המשפט רשאי לתת הינו מדורג, קרי: מתן ערבויות, צווי מניעה, צווי עיקול או הוראה נוספת, כאמור בסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים.

הניסוח אינו מהווה אינדיקציה לסדר הפעולות אלא למידתיות ראויה {בש"פ 7715/97 חג'ג' נ' מ"י, פ"ד נב(1), 14, 17}.

בית-המשפט מצא כי קיימות ראיות לכאורה כי המשיבים רפי סיטבון ויוסי סיטבון ניהלו מערך מורכב ומסועף של עסקי דלק מהולים ששווקו בתחנות דלק.

קיימות ראיות לכאורה לקשר פלילי ולעבירות תרמית וגם לעבירות של הלבנת הון.

בנוסף קיימות ראיות לכאורה לפעילות נרחבת של חשבוניות פיקטיביות בהיקפים של עשרות מיליוני שקלים בשנים 2006-2003.

סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון נועד לאפשר חילוט רכוש של הנאשם בלוא צורך במעקב מדוקדק אחרי מקורו, שהרי זו תכליתו של החוק, למנוע הלבנת הון בדרכים עקלקלות ומתוחכמות.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי יש מקום לתת צווים זמניים על רכושם של רפי ויוסי סיטבון כמפורט בבקשה.

25. אין מניעה לעשות שימוש בהוראות חוק שונות, המאפשרות תפיסת רכוש, גם אם מדובר בתקופות מצטברות
ב- ב"ש (ת"א) 90686/07 מדינת ישראל נ' ארקדי גיידמק (אריה בר לב), פורסם באתר האינטרנט נבו (04.03.07)} נדונה בקשת חילוט רכוש השייך למשיבים, אם וכאשר יוגש נגדם כתב אישום בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "חוק לאיסור הלבנת הון"}.

בית-המשפט העיר כי בהחלטתו ב- ב"ש (ת"א) 91455/02 פרקליטות מחוז ת"א - מיסוי וכלכלה נ' צין דוד יעקב, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.07.02)} ציין כי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון בשילוב עם סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, מאפשר תפיסת רכוש לצורך חילוט עתידי. קביעה זו התבססה על הסמכות הנתונה לבית-המשפט לחלט רכוש בהליך פלילי, משהורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק לאיסור הלבנת הון.

בא-כוח המשיב 1 טען כי המבקשת מנועה מלעבור למסלול תפיסת הרכוש לפי חוק איסור הלבנת הון, לאחר שהשתיתה את בקשותיה על הוראות התפיסה המופיעות בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט-1969 {להלן: "פסד"פ"}.

בא-כוח המשיב 1 טען כי לא היתה כל מניעה להתבסס, מלכתחילה, על סמכויות התפיסה המופיעות בחוק, אך משבחרה המבקשת לפסוע בנתיב הפסד"פ עליה להתמיד במשעול זה.

עוד הוסיף בא-כוח המשיב 1 כי ניתן לתפוס רק רכוש השייך למשיב, אך המדינה לא הוכיחה כי אותם 4,000,000$ שהופקדו כערבות, שייכים לו, או אף היו בשליטתו, ואין צורך לומר, כי כספים אלה אינם נגועים בביצוע העבירה המיוחסת למשיב ואין כל קשר בינם לבין הכספים, אשר לטענת נציגי המדינה, "הולבנו" על ידו.

בית-המשפט קבע לאחר שבחן את הסוגיה על כל היבטיה, כי המסקנה הינה שאין מניעה לעשות שימוש בהוראות חוק שונות, המאפשרות תפיסת רכוש, גם אם מדובר בתקופות מצטברות.

בית-המשפט קבע כי כל עוד התנהלה החקירה בעניינם של המשיבים, לא היתה כל מניעה לפנות לסמכויות התפיסה שבפסד"פ, ככל שהדבר נגע לחשבונות הבנק בהם, על-פי הטענה, נעברה עבירת הלבנת הון.

בית-המשפט קבע כי משמוצו הסמכויות הקבועות בפסד"פ אינו רואה לנכון למנוע את תפיסת הרכוש בהתאם לסעיפים 21 ו- 23 לחוק איסור הלבנת הון, על-מנת לאפשר חילוט עתידי.

בכך בית-המשפט הצטרף לעמדתם של בתי-משפט נוספים {ב"ש (ת"א) 92065/05 חב' רנקו אסוסיאד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.07.05); ב"ש (ת"א) 92141/05 טחור ליודמילה נ' מדינת ישראל - פרקליטות מיסוי וכלכלה מחוז תל-אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.07.05)} שקבעו כי ניתן לעבור לנתיב המקביל, כל עוד קיימת אפשרות משפטית לעשות כן.

לעניין זה ציין בית-המשפט כי חוק איסור הלבנת הון נועד להרחיב את סמכויותיהם של רשויות אכיפת החוק במלחמתם בהלבנת ההון ובהון השחור, על-מנת למנוע נזקים כלכליים כבדים למשק ולחברה בישראל.

אין כל היגיון לצמצם את תקופת התפיסה, טרם הגשת כתב אישום ל- 90 ימים בלבד, כאשר ניתן לעשות שימוש בסמכות רחבה יותר, ככל שהדבר נוגע לתפיסת רכוש, כמפורט בסעיף 32 לפסד"פ.

אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את הטענה כי בית-המשפט אינו מוסמך לעשות שימוש בסמכויות התפיסה המוקנות לו לפי חוק איסור הלבנת הון, משאושרה בעבר תפיסת הרכוש לפי פסד"פ.

26. לפי סעיפים 3 או 4 לחוק איסור הלבנת הון, יצווה בית-המשפט ככלל על חילוט רכוש מתוך רכושו של הנדון בשווי של הרכוש שיש לו זיקה לעבירה
ב- ב"ש (חי') 1792/06 {זוננאשוילי ראיסה נ' מדינת ישראל משטרת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.04.06)} בית-המשפט הזכיר את סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "חוק לאיסור הלבנת הון" או "החוק"}, שעניינו חילוט רכוש בהליך פלילי.

לפי סעיף זה, לאחר הרשעה בעבירות לפי סעיפים 3 או 4 לחוק איסור הלבנת הון, יצווה בית-המשפט ככלל על חילוט רכוש מתוך רכושו של הנדון {כלומר, כל רכוש שנמצא "בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו"} בשווי של הרכוש שיש לו זיקה לעבירה {רכוש שנעברה בו העבירה, ששימש לביצוע העבירה, שהושג כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה}.

העוררת טענה כי מדובר ב"מלאי עסק" ולא בכסף שנועד לצורכי מחייה בסיסיים.

בית-המשפט סבר כי דווקא משום שלכסף "אין ריח" נעשה החילוט לגבי רכוש של המורשע שהוא בשוויו של אותו רכוש, שיש לו אחת מהזיקות לעבירה המנויות בחוק.

אשר-על-כן בית-המשפט קבע כי כדין נתפסו הכספים בעסק, ששימש לכאורה לפעילות ענפה של הלבנת הון, והמשך החזקתם עד לבקשת חילוטם עולה בקנה אחד עם מטרות החוק.

סופו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי צדק בית-המשפט קמא בקביעותיו, והוא הדין לגבי החלטתו בדבר האפשרות להחזיר את הכספים תמורת ערבות בנקאית, ולא כנגד משכון בית המגורים של העוררת.

27. העובדה שרכישת הדירות מומנה מכספים ש"הולבנו" על-ידי ארגון טרור החפץ בהשמדתה של מדינת ישראל מחייבת את חילוטן של הדירות
ב- ע"א 3343/05 {סנדבאד טאהא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.03.08)} נדונה סוגיה בה המערערים לא השלימו עם ההחלטה על חילוט הדירות שניתנהבמסגרת גזר-הדין כאמור והם עתרו לבית-המשפט המחוזי בבקשה לעכב את ביצוע החילוט ולקבוע כי הם בעלי הזכויות בדירות.
בית-משפט קמא דחה את בקשתם בקובעו כי התיבה "בכפוף לזכויות צד ג'" המופיעה בהסדר הטיעון ובגזר-הדין לא נועדה אלא להבהיר שצד ג' הטוען לזכות ברכוש שחולט יוכל להגיש בקשה לביטול החילוט לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "חוק לאיסור הלבנת הון" או "החוק"}, ולפי סעיף 36ד פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 {להלן: "פקודת הסמים המסוכנים"} ואין היא מלמדת על כך שהמשיבה הסכימה לביטול החילוט אם תוכר זכותו של צד ג' בדירות.

עוד דחה בית-המשפט את טענת המערערים לפיה הליך החילוט המתקיים בפניו הינו הליך אזרחי לפי סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון, בהדגישו כי בגזר-הדין נכתב במפורש שהחלטת החילוט היא לפי סעיף 21 לחוק.

בית-המשפט הדגיש כי מתקיימים במקרה הנדון התנאים לחילוט הקבועים בסעיף 21 וכי אין חולק שהדירות מומנו על-ידי הפעילים ונרכשו בכסף הקשור בעבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור לפי סעיף 4 לחוק.

בית-המשפט הוסיף ובחן האם נוכח ההסדר הקבוע בסעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון, המותיר שיקול-דעת לבית-המשפט להחליט האם לחלט רכוש המצוי בידי אדם אחר שלא הורשע, מתקיימים נימוקים המצדיקים את ביטולה של החלטת החילוט.

לעניין זה נקבע כי העובדה שרכישת הדירות מומנה מכספים ש"הולבנו" על-ידי ארגון טרור החפץ בהשמדתה של מדינת ישראל מחייבת את חילוטן של הדירות.

עוד נקבע כי העובדה שהבאים בשערי הדירות, אם יבוטל החילוט, יידעו כי ארגון החמאס מימן את רכישתן ובכך תגבר התמיכה בו, כמו גם הרצון למנוע מצב בו "יצא החוטא נשכר" מגבירים את הצורך בחילוטן.

אשר-על-כן, הגיע בית-המשפט לכלל מסקנה כי הפגיעה הנובעת מחילוט הדירות שבבעלות המערערים, אשר לא רכשו את הדירות מכספם שלהם, פחותה אל מול הפגיעה שעלולה להיגרם מהשלמה עם בעלותם בנכסים שהושגו במימון החמאס, ולפיכך "מוטה הכף לכיוון החילוט".

משקבע בית-המשפט, כי לאמיתו של דבר ובהתאם להגדרת המונח "רכושו של הנידון" בסעיף 21(ב) לחוק איסור הלבנת הון מדובר ברכוש שבשליטת הנאשמים ולא ברכוש של המערערים, אף שהם רשומים כבעלי הזכויות בו, התייתר הצורך לדון בטענות שהעלו המערערים בהתבסס על הסייגים וההגנות הקבועים בפקודת הסמים המסוכנים {החלים כהוראת סעיף 23 לחוק גם על חילוט מתוקף חוק זה}.

מטעמים אלה, בית-המשפט דחה את הערעור וחייב את המערערים לשאת בשכר טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח.

28. חילוט מתוך רכוש של מי שלא נאשם בביצוע העבירה וסייגים לכך
ב- ת"פ (ת"א) 40093/04 {מדינת ישראל נ' אווזים איתן, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.04.06)} נדונה סוגיה אשר בתקופת הזמן שבין אוגוסט 2000 לבין סוף שנת 2002, ביצע הנאשם ברכוש האסור פעולות בנקאיות ופעולות אחרות האסורות לפי חוק איסור הלבנת הון.

הפעילות הפלילית האמורה התפרשה על פני מספר שנים כשהנאשם פועל במרמה ובתחכום תוך שימוש בשמותיהם של אנשים חפים מכל אשמה שהיו ספקים לגיטימיים של עסקיו.

הוא פעל כאמור בעצמו ובעזרת אחרים והחלק הארי של העבירות בוצע אם-כן בנסיבות מחמירות.

באת כח המדינה ביקשה שאגזור לנאשם עונש של מאסר בפועל שלא ייפחת מ-6 שנים וכן קנס הולם.

הטעמים לדרישת העונש החמור היו נעוצים בריבויין של העבירות, היקפן הכספי הגדול, מידת התחכום שהנאשם אימץ כדי לבצע את העבירות וכן הנזק הכספי החמור שנגרם לקופת המדינה בלי שהנאשם הסיר את המחדלים שבבסיס כתב האישום או אפילו את חלקם.

עוד הוסיפה התובעת כי כיון שמדובר בעבירות מס מן הראוי לגזור לנאשם גם קנס משמעותי. הנאשם הונה את רשויות המס תקופה ארוכה ובתקופה זו הנהיג לעצמו לפי הודאתו אורח חיים ראוותני ובזבזני.

בקנס כבד יהיה הן משום תגובה הולמת, בין היתר ביחס לכך שלא הסיר את המחדלים, והן משום איתות ראוי לעברייני מס אחרים.

בית-המשפט קבע כי העניין הנדון הוא הליך חילוט פלילי. אולם לא למותר לציין שהליך החילוט האזרחי מיועד ככלל לנסיבות שבהן החשוד בעבירה אינו נמצא דרך קבע בישראל או שלא ניתן לאתרו ולפיכך לא ניתן להגיש נגדו כתב אישום.

לכן, ניצבת המדינה המבקשת לחלט רכוש בהליך אזרחי מכוח החוק אל מול הצורך להוכיח כי הרכוש נושא בקשת החילוט הושג בעבירה לפי סעיף 3 או 4 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "חוק לאיסור הלבנת הון" או "החוק"},או שעבירה בוצעה ברכוש או שהוא ניתן כשכר ביצוע עבירה.

בהליך חילוט פלילי החוק מורה כי משהורשע אדם בעבירה לפי סעיף 3 או 4 לחוק ניתן, נוסף לכל עונש, לחלט, בהליך הפלילי, מתוך רכושו של הנידון, בין היתר, רכוש בשווי הרכוש"שהושג במישרין או בעקיפין כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה או שיועד לכך" {סעיף 21(א)(2) לחוק}.

אותה הוראת דין מבארת ש"רכושו של הנידון" הוא"כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו" {סעיף 21(ב) לחוק}, אולם מקום שרכושו המאותר והמצוי של הנידון אינו מספיק כדי שווי הרכוש או הכסף שבא בעבירה, ניתן לחלט, בהליך הפלילי, "מתוך רכוש של אדם אחר, שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה" ובלבד שהרכוש הועבר לצד ג' לאחר ביצוע העבירה שבבסיס הוראת החילוט {סעיף 21(ג) לחוק}.

נוכח ההרשעה בדין וכיון שהחילוט בהליך זה אינו מתוך רכוש "נגוע" דווקא, לא מתקיים במלוא היקפו הנטל הראייתי המונח על שכמה של המדינה בהליך חילוט אזרחי.

הוא מצטמצם רק לצורך להוכיח ששווי הרכוש המחולט אינו עולה על שווי הרכוש ה"נגוע" בעבירה פחות שווי הרכוש שחולט מרשות הנאשם.

לעניינו של הנאשם ניתן לחלט רכוש בשווי של כ- 5.3 מיליון ש"ח {סכום זה הוא סכום ההון המולבן ולפיכך זה סך הכסף שהושג בעבירה או כתוצאה מביצוע עבירה} פחות שווי הרכוש שחולט מידי הנאשם.

בעניין הדירה לא היתה מחלוקת. הנאשם לא התנגד לחילוט זכויותיו בדירהלטובת המדינה כפוף לזכויות בנק לאומי {להלן: "בל"ל"} בה.

באת-כוח המדינה הסכימה שהוראת החילוט תהיה כפופה לזכויות בל"ל וגם בל"ל הסכים לכל החלטה שלא תיפגע בזכויותיו.

אשר-על-כן, הורה בית-המשפט לחלט את הדירה ולהעביר את זכויות הקניין בה על-שם מדינת ישראל. הוראה זו כפופה לכל צו שינתן בכל הליך כדין לטובת בל"ל על-פי זכויותיו מכוח משכנתא הרשומה לטובתו על הדירה.

עוד קבע בית-המשפט, כי ה"גולף" נרכשה באמצעות רכוש אסור שהושג כתוצאה מביצוע עבירות הלבנת הון. הגולף וקודמתה המרצדס נרכשו לאחר שבוצעו העבירות. לכן התבקש חילוט הגולף.

בית-המשפט קבע כי הטענה שהגולף צריך להיחשב בגדרם של "אמצעי מחייה סבירים", גם היא חסרת ממש.

בית-המשפט ציין כי סעיף 36ג(ב) לפקודת הסמים מורה שבית-המשפט לא ייתן צו חילוט אלא-אם-כן נוכח שלבעל הרכוש ולבני משפחתו המתגוררים עמו נותרו מקום מגורים ואמצעי מחיה סבירים. מן המסמכים שהונחו לפני בית-המשפט התברר שלרשות גרושתו של הנאשם עומד בית מגורים בשכונת יוקרה.

הסכם הגירושין הבטיח לה ולבתה הקטינה דמי מזונות בסכום של 15,000 ש"ח. בתצהיר גרושתו של הנאשם נטען כי דמי מזונות אלה לא שולמו מעולם אך לא נראה כי היא הגישה תביעה לתשלומם.

בית-המשפט קבע כי לרכב הגולף אין כל זיקה לסוגיית סבירות אמצעי המחיה של פרידה. בנסיבות אלה הורה בית-המשפט על חילוט הגולף לטובת אוצר המדינה.

הגולף יימכר, בידי המדינה ואם מכירתו תניב תמורה העולה על 313,000 ש"ח, יימסר הסכום העודף לגרושתו של הנאשם.

29. בקשה לביטול הפקדת עירבון
ב- רע"א 4096/04 {שלמה בוטח נ' מדינת ישראל פרקליטות מיסוי וכלכלה תל-אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.09.04)} נדונה בקשה לבטל את החובה להפקיד עירבון בהליך זה.

המבקש טען כי חרף כותרתו, ההליך שבכותרת הינו הליך פלילי, אשר אין לחייב בגינו בהפקדת עירבון.

על רקע זה ניתן לפנות לבחינת מהותו של החילוט האזרחי לפי חוק איסור הלבנת הון. חוק איסור הלבנת הון קובע עבירות פליליות שונות.

החילוט - פלילי ואזרחי - הוא אחד האמצעים לאכיפת האיסור. בדיוני הכנסת, לקראת ההצבעה על הצעת חוק איסור הלבנת הון בקריאה ראשונה, אף ציין שר המשפטים באופן מפורש כי ההסדר המוצע שואב את השראתו מהסדר החילוט הקבוע בפקודת הסמים המסוכנים וכי תכליתו היא הרתעה {דברי הכנסת, כרך 175, עמ' 4245; הצ"ח 2809, 14 באפריל 1999}.

בית-המשפט הבהיר כי מבחינת טיבו, מדובר בהליך אשר תוצאתו היא שלילת רכוש. תוצאה זו היא בעלת אופי עונשי, שכן אין מדובר בהטבת נזק, ואין בחוק איסור הלבנת הון דרישה לקשר כלשהו בין הנזק שנגרם לבין היקף החילוט.

כל שנדרש בחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "חוק לאיסור הלבנת הון" או "החוק"} הוא, כי "הרכוש הושג, במישרין או בעקיפין, בעבירה לפי סעיפים 3 או4 או כשכר לאותה עבירה, או שנעברה בו עבירה לפי אותם סעיפים". כלומר, שלילת הרכוש מבוססת על קביעה כי בוצעה עבירה לפי סעיף 3 או 4 לחוק.

במקרה זה, בית-המשפט לא נדרש לשאלה כיצד עשוי ההיבט העונשי הטמון בחילוט האזרחי להשליך על מכלול ההיבטים הנוגעים לניהול ההתדיינות לעניין חילוט אזרחי.

שאלה זו חורגת מגדרי ההליך הנדון, אשר עניינו בקביעת ערבון בלבד. ביחס לסוגיה זו, בית-המשפט קבע כי יש לייחס לטיבו האמור של החילוט האזרחי משקל ניכר.

יש להניח כי מהותו האמורה של החילוט האזרחי תובא בחשבון בהחלטת בית-המשפט אם לחייב את המבקש בהוצאות בגין הליך זה, אם יידחה.

בית-המשפט העיר כי בהחלטת הערכאה הקודמת לא היה חיוב בהוצאות, חרף דחיית הבקשה.

אשר-על-כן, בית-המשפט מצא כי ניתן להעריך שהסיכוי כי יושת על יוזם ההליך חיוב בהוצאות בסופו הינו נמוך, במידה המצדיקה להימנע מהטלת חובה להפקיד ערבון בהליך זה.

עוד הזכיר בית-המשפט, כי החובה להפקיד ערבון מהווה הכבדה על מימוש הליך הערעור, והוא לא סבר כי יש מקום להכבדה כזו כאשר מדובר בהליך ערעורי הנוגע לפעולה משפטית מן הסוג בו מדובר.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט נעתר לבקשת הפטור, ופטר את המבקש מהפקדת ערבון בהליך זה.

30. במאזן שבין אינטרס הציבור הדורש כי תימשך החזקת התפוסים בידי המבקשת לצורך מיצוי החקירה לבין זכות הקניין של המשיב - גובר אינטרס הציבור
ב- ב"ש 1265/04 {מדינת ישראל - יאחב"ל נ' מיכאל קומיסרוק, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.09.04)} המבקשת ייחסה למשיב חשד לביצוע עבירות בניגוד לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 ועניינן איסור הלבנת הון, הימנעות מדיווח, עשיית פעולה ברכוש אסור ונתינת שירותי מטבע שלא כדין.

בית-המשפט קבע כי במאזן שבין אינטרס הציבור הדורש כי בשלב זה תימשך החזקת התפוסים בידי המבקשת לצורך מיצוי החקירה לבין זכות הקניין של המשיב - גובר אינטרס הציבור.

בית-המשפט הפנה לדברי בית-המשפט העליון ב- רע"פ 1792/99 {אלי גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג(3), 312}:

"... המשך החזקת השופל בידי המשטרה פוגע בקניינו של גאלי... אלא שאין ספק בדעתנו כי במאבק הנערך לעינינו בין קנין הפרט לבין קנין הציבור ואינטרס הציבור, ראויים הם קניין הציבור ואינטרס הציבור כי ייצאו וידם על העליונה רק על דרך זה, כמסתבר, נוכל להגן על הציבור."

אשר-על-כן, נעתר בית-המשפט לבקשהוהורה על הארכת התפיסה כמבוקש.

31. נזק בלתי-הפיך ככל שיבוצע הליך החילוט של הכספים
ב- ע"פ 4506/15{צבי בר נ' מדינת ישראל, תק-על 2015(3), 11695 (2015)} המבקש, צבי בר, אשר כיהן כראש העיר רמת-גןוהמבקש 2, יזם פרטי.

בית-המשפט הורה חילוט רכוש בסכום של 1,000,000 ש"ח מהכספים שנתפסו בחשבונותיו של המבקש 1, ועל חילוט בסך 440,000 ש"ח מהכספים שנתפסו בחשבונותיו של המבקש 2.

בית-המשפט קבע, כי הסכומים בהם חוייב המבקש, צבי בר, נופלים משווי הנכסים שנתפסו במסגרת ההליך נגדו, וניתן להיפרע מהם. המבקש, צבי בר, אף לא הצביע בבקשתו על הנזק הבלתי-הפיך שייגרם לו ולמשפחתו ככל שיבוצע חילוט הכספים באופן מיידי ולא צירף כל מסמכים בנדון.

משכך, בית-המשפט אינו סבור כי יש לעכב את ביצוע חילוט הכספים עליו הורה בית-משפט קמא בעניינו או לפרוס את הקנס בסך 1,500,000 שנגזר עליו לתשלומים חודשיים. כאמור, ככל שייקבע בערעור כי תשלומים אלו שולמו על-ידי המבקש הנ"לשלא כדיןיהיה ניתן להשיבם.

32. אין חובה להודיע בתוך כתב האישום על הכוונה לבקש חילוט
ב- ע"פ 7593/08 {רוני ריטבלט נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(3), 3262 (2009)} בית-המשפט המחוזי הורה על חילוט שתיים מדירותיו של כהן, לאחר שקבע כי בחילוט כספי השוחד לצד חילוט הדירות, כפי שביקשה המדינה, יש משום כפל חילוט וכי הדירות הן בעצם מה שבמקומו של השוחד, כלשון סעיף 297(א)(1) לחוק העונשין.

על-כן, נקבע כי יש לחלט את הדירה בחיפה, שלשם רכישתה השתמש כהן, לפי קביעת בית-המשפט המחוזי, ב- 500,000 ש"ח מכספי השוחד שהועברו לו במזומן, ואת הדירה בגבעתיים, שלשם רכישתה השתמש, לפי קביעת בית-המשפט המחוזי, ב- 800,000 ש"ח מכספי השוחד.

לגבי הדירה האחרונה זו, מתוך התחשבות בכך שזוהי דירת מגוריו של הבן, נקבע כי כהן יוכל להפקיד סכום של 800,000 ש"ח חלף חילוטה. באשר לסכום של 330,000$ נשוא עבירת הלבנת ההון, בית-המשפט נמנע מחילוטו עקב לשונה של הוראת סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון.

נקבע, כי טוב תעשה המדינה אם תציין בכתבי אישום כי בכוונתה לבקש חילוט אם מכוח סעיף 297 לחוק העונשין, ואם מכוח הוראות חוק אחרות, כפי שהחוק מחייב בהקשרים מסויימים.

בית-המשפט איננו סבור כי קיימת חובה שבדין לעשות זאת. כמו-כן נקבע כי צודקת המשיבה בטענתה כי בהוראת סעיף 297 לחוק העונשין בשונה מהוראות חילוט אחרות, כגון אלה המצויות בסעיף 21(ו) לחוק איסור הלבנת הון או בסעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים- לא נכללה הוראה המחייבת לציין בכתב האישום את הכוונה לבקש חילוט ואת שווי הרכוש שחילוטו מתבקש.

הוראות החילוט המצויות בדברי החקיקה השונים נבדלות זו מזו והדבר מלמד כי התייחסות המדינה לכוונה לבקש חילוט כבר בכתב האישום אינה תנאי בלעדיו אין לביצוע חילוט, לצורך עבירת השוחד.

על-פי הדין הרלוונטי, הוראת סעיף 297 לחוק העונשין, אין כאמור חובה להודיע בתוך כתב האישום על הכוונה לבקש חילוט.

33. סכומי הכסף שנתפסו במסגרת הקפאת חשבונות הבנק
ב- ה"ת (יר') 36495-03-15 {מוסא אבו מדיגם נ' מדינת ישראל, תק-של 2015(2), 28732 (2015)} במסגרת חקירה שערכה המשיבה, נחשדו המבקש 1 והחברה שבבעלותו אחים טורי בעבירות של קשר לפשע, הלבנת הון, זיוף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד ועבירות לפי חוק מס ערך מוסף ופקודת מס הכנסה.

נקבע, כי סכומי הכסף שנתפסו במסגרת הקפאת חשבונות הבנק יחד עם שוויו של הרכב נופלים מסכום העבירות המיוחס למבקש 1, וישנה עילה על-פי הדין לתפיסתם לצורך חילוט בתום ההליך. על-כן קיימת הצדקה להמשך תפיסה של הרכוש כולו.

כמו-כן, על-אף האמור, ביחס לרכב, מצוות הפסיקה היא לבחון חלופה שתאפשר את שחרורו בתנאים שיבטיחו את אפשרות החילוט בתום ההליך, מחד גיסא, ויצמצמו את הפגיעה בקניינו של המבקש 1, מאידך גיסא.

הבקשה לעניין הרכב מתקבלת בחלקה באופן שניתן יהיה לשחרר את הרכב בתנאים מסויימים אך הבקשה לעניין ביטול הקפאת חשבונות הבנק נדחית. ראה גם בש"פ 6665/02 {מירי אופק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), 544 (2002)}.

34. עבירת צייד בחיית בר מוגנת
ב- ת"פ (טב') 8847-06-10 {מדינת ישראל נ' אמד עאזם, תק-של 2015(2),102334 (2015)} ביום 24.07.09 סמוך לשעה 20:00, בשמורת טבע נחל תבור, עסקו הנאשמים בציד חיית בר מוגנת באמצעות רובה ציד מסוג רמינגטון שמספרו N873773V, תוך שהם סורקים את השטח בזרקור במהלך נסיעה ברכב.

בארגז הרכב בו נסעו הנאשמים נמצא מגן שמש ונייר עיתון, שהיו מוכתמים בדם של צבי. כידוע, הצבי הינו חיית בר מוגנת. לנאשמים לא היו רשיונות ציד. אזור נחל תבור הינו אזור אסור בציד. במעשיהם כאמור פגעו הנאשמים בשמורה.

הנאשמים שהו בשעות הלילה בשמורה וביצעו את הציד, למרות השילוט המוצב בשמורה האוסר להימצא בתחומה בשעות החשיכה והאוסר לפגוע בבעלי החיים שבשמורה. לנאשמים לא היה היתר למעשיהם.

נקבע, כי יש להורות על חילוט רובה הציד השייך לנאשם 1 היות והעבירה אותה ביצע הנאשם חמורה באשר נמצא ברכב דם של צבי.

הנאשם שבעברו החזיק רישיון צייד הכיר את החוק ומגבלותיו, ובכל זאת בחר לעשות שימוש ברובה הצייד תוך הפרה גסה של האמון שנתנו בו הרשויות בהסמכתו כצייד מורשה בעבר, העבירה בוצעה תוך התארגנות של הנאשם ומספר מעורבים נוספים שאינם מחזיקים ברשיונות ציד, תכנון מוקדם שכלל השגת אמצעים ושימוש באמצעים לציד הבלתי-חוקי.

בנוסף, הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן לפיו ביצע עבירת צייד חיית בר מוגנת באמצעות רובה הציד נשוא החלטה זו והורשע בגין ציד זה. מכאן כי הרובה שימש אמצעי בביצוע העבירה.

עוד נקבע, כי לא נמצא שמתקיימים תנאים חריגים המצדיקים הימנעות מחילוט הרובה, ובמיוחד שאין זה מדובר בפעם הראשונה בה מעורב המערער בעבירות ציד. לפיכך יש להורות על חילוט רובה הציד השייך לנאשם.

35. סמכות החילוט בחוק איסור הלבנת הון והחריגים המאפשרים הסגת החילוט לטובת "טוען לזכות ברכוש"
ב- ע"א 8487/09{יהודה ניצני נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(4), 4970 (2013)} קבע בית-המשפט:

"12. החילוט משמש כלי חשוב במאבק בפשיעה הכלכלית והמאורגנת, ובפרט בתופעת הלבנת ההון. ביסודה של סמכות חילוט הרכוש עומדים טעמים חזקים, עליהם עמדו רבות בפסיקה ובספרות, ובהם הצורך בהרתעה ושלילת הרווח העברייני באופן היוצר תמריץ שלילי לביצוע העבירה, ומונע מצב שבו חוטא יוצא נשכר. היבט נוסף הכרוך בחילוט הוא ההיבט הקנייני, המאפשר הוצאת נכסים מיד הנידון, אשר לאמיתו של דבר אינם נכסיו שלו, משום שהושגו בעבירה...
13. סמכותו של בית-המשפט לחלט רכוש בהליך פלילי או אזרחי מעוגנת בהסדרים בחוקים שונים. למרבה הצער, קיימת שונות גדולה מידי בין ההסדרים... לענייננו רלוונטית סמכות החילוט המצויה בפרק ו' לחוק איסור הלבנת הון. הסמכות והחריגים לה קבועים בסעיף 21 לחוק, ונביא את עיקריו להלן...
מכוח סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, חלות על הליך החילוט, בשינויים המחוייבים, הוראות סעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים. בתוך כך, חל גם סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים, הקובע...
אם-כן, מהוראות החוק המובאות לעיל עולה כי הכלל הוא חילוט לטובת המדינה, ואילו הסגת החילוט מפני אדם אחר הטוען לזכות היא החריג לכלל. חוק איסור הלבנת הון מורה לבית-המשפט לחלט רכוש של הנידון, אלא אם קיימים "נימוקים מיוחדים" לא לעשות כן (סעיף 21(א) לחוק), או לחלופין כאשר מי שטוען לזכות ברכוש עומד בתנאי סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים. כמו-כן מורה החוק, בסעיף 21(ד), כי אין לצוות על חילוט אלא לאחר שניתנה זכות טיעון למספר גורמים: לנידון, לבעל הרכוש, למי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו, ולמי שטוען לזכות ברכוש. בענייננו, הן הנושים הן המערערים טוענים שמעמדם הוא של "טוען לזכות ברכוש".
יוער, כי על המקרה שלפנינו חלות גם תקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לעניין חילוט רכוש), התש"ן-1990. בתוך כך, ראוי לעמוד על האופן בו מורות התקנות על הגשת טענות לזכות ברכוש המחולט. כך קובעת תקנה 3(ב)...
14. הנה-כי-כן, החריגים לסמכות החילוט נקבעו בחוק, המורה על שני מסלולים בהם מוסמך בית-המשפט למנוע חילוט לטובת "טוען לזכות ברכוש". המסלול הראשון מבוסס על סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים, אשר טוען העומד בתנאיו זכאי לנתח מן החילוט (ה"מסלול הקנייני"). המסלול השני מבוסס על הוראת סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, המקנה לבית-המשפט שיקול-דעת להסיג את החילוט לטובת הטוען לזכות בהתקיים "נימוקים מיוחדים".
מלאכת פרשנות החריגים, המאפשרים לטוען לזכות ברכוש לזכות בנתח מכספי החילוט, מורכבת היא. היא מערבת שאלות מתחום המשפט הפלילי והמשפט האזרחי, ודורשת איזון בין חשיבות החילוט ככלי למאבק בפשיעה, לבין השאיפה למזעור הפגיעה החברתית שיצרו העבירות שבגינן נתבקש החילוט, ומניעת הפגיעה בצדדים שלישיים תמי-לב. הרחבת-יתר של החריגים עלולה להוביל להכשלת מטרות החילוט. כך, למשל, אם התנאים לפיהם טוען לזכות יהיה זכאי לנתח מכספי החילוט יהיו מקלים מדי, עלול להיווצר תמריץ לנאשם פלוני ליצור התחייבויות פיקטיביות כלפי צדדים שלישיים, על-מנת שהאחרונים יטענו לאחר מכן לזכאות בכספי החילוט. מנגד, צמצום-יתר של החריגים עלול אף הוא להוביל לתוצאות בלתי-רצויות.
15. במקרים אחדים, נדרש בית-משפט זה לשאלת פרשנות התיבה "טוען לזכות ברכוש", וכן לפרשנות התיבה "נימוקים מיוחדים". נעמוד בתמצית על עיקרי ההלכה. בעניין סיטבון, נקבע שבעל זכות קניינית או מעין-קניינית ייחשב "טוען לזכות ברכוש". במקום אחר נקבע שנושה מובטח ייחשב אף הוא "טוען לזכות ברכוש" (ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3), 238 (1994)).
לאחרונה, בעניין חביץ', הורחב מעגל הטוענים לזכות ברכוש מכוח סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון. נקבע, כי גם נושה אובליגטורי יכול להיחשב "טוען לזכות ברכוש", ובלבד שבידו "זכות מוכרעת" ביחס למסת הנכסים הכללית של הנאשם-הנידון. בהקשר זה הדגיש בית-המשפט כי אין המדובר בנושה בעל טענות בעלמא או טענות לעילה בכוח, שהרי אין זה רצוי שבמסגרת הליך החילוט יתקיימו הליכים לבירור שאלת קיומה או היעדרה של נשיה (שם, בפסקה 8). יוער, כי היחס כלפי נושה אובליגטורי הוא לב השוני בין פרשנות הביטוי "טוען לזכות ברכוש" לפי סעיף 21 לחוק לבין פרשנותו בסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים, שכן האחרון מתייחס אך ורק לטוענים בעלי זכות קניינית או מעין-קניינית (ולא לנושים אובליגטוריים).
16. בעניין חביץ' הנ"ל, נדרש בית-המשפט גם ליישום הביטוי "נימוקים מיוחדים" שבסעיף 21(א). בפסק-הדין לא נקבעו מסמרות בשאלה מהו "נימוק מיוחד", אולם הודגש כי יש ליתן לתיבה זו פרשנות מצמצמת, וכי עצם קיומה של פגיעה המוסבת לנושה מחילוט הרכוש אינה מהווה, כשלעצמה, נימוק מיוחד. עם-זאת, נקבע כי כאשר הכרה בזכותם של "טוענים לזכות" תקטין את הפגיעה החברתית שנגרמה מההתנהלות העבריינית, באופן שעולה על הצורך בהרתעה, יעלה הדבר כדי "נימוק מיוחד" כמשמעו בסעיף 21(א). ואכן, באותו עניין נקבע, כי נושים אשר זכו בפסק-דין אזרחי נגד נאשם, אשר קבע שהם נפגעו מעבירת מרמה של הנאשם כלפיהם, זכאים לנתח מכספי החילוט. זאת, אף שהכספים חולטו במסגרת עבירת מרמה מוקדמת יותר, אשר בוצעה כלפי נפגעים אחרים (שם, בפסקה 11 לפסק-הדין).
17. לסיכום נקודה זו, על-מנת שפלוני - שאינו הנידון, בעל הרכוש או המחזיק בו - יהא זכאי לנתח מכספי החילוט שיועדו למדינה, עליו לעמוד במספר תנאים, בהתאם להוראת סעיף 21 לחוק והפסיקה. תחילה, עליו להוכיח שהינו "טוען לזכות ברכוש". על-מנת שייחשב "טוען לזכות ברכוש", נדרש פלוני להצביע על זכות קניינית או מעין-קניינית בנכסים. לחלופין, עליו להיות נושה אובליגטורי שהוא בעל "זכות מוכרעת" ביחס למסת הנכסים הכללית של הנידון, וזאת בשונה מאודם שלא הוכחה נשייתו או שמעלה טענות בעלמא. אם זוכה פלוני למעמד של "טוען לרכוש בזכות", נפתחת בפניו הדרך להצביע על "נימוקים מיוחדים" המתקיימים בעניינו והמצדיקים הסגת החילוט מפניו. יוער, כי אם ה"טוען לזכות ברכוש" הוא בעל זכות קניינית או מעין-קניינית, אזי פתוחה בפניו אף הדרך ללכת במסלול הקנייני, לפי סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים.
זכות עקיבה מעין-קניינית בנכסים שנתפסו לצורך חילוט
18. כזכור, בית-משפט קמא קבע כי הנושים מן הקבוצה הראשונה והשניה הם בעלי זכות עקיבה בנכסי החילוט. זאת, משום שנכסי החילוט נרכשו בכספים שגנב מהם מזרחי. המדינה טוענת כי כתב האישום המתוקן (אשר שימש בסיס להרשעתו של מזרחי) אינו מתייחס לנושים מן הקבוצה השניה, ולכן האחרונים לא הצליחו להוכיח קשר בין כספיהם לבין נכסי החילוט.
19. סבורני כי הדין בעניין זה עם המדינה. כתב האישום המתוקן התייחס אך לעבירות אותן ביצע מזרחי כלפי נפגעי העבירה. אומנם, בכתב האישום המתוקן מצויין כי פעילותו של מזרחי כללה "פקדונות בסכומים ניכרים מהאנשים המופיעים בנספח ב' (נפגעי העבירה), לכל הפחות"... אך אין בכך די כדי ללמד כי הנכסים שחולטו, נרכשו בכספי הנושים מהקבוצה השניה. אף היקף הנכסים שנתפס על-ידי המדינה לצורך חילוט, מבוסס על העבירות כלפי נפגעי העבירה בלבד. על-כן, נדמה שלא הצליחו חברי הקבוצה השניה להוכיח כי כספיהם-שלהם שימשו לרכישת הנכסים שחולטו. לסיכום נקודה זו, נדמה שהנושים מהקבוצה השניה אינם בעלי זכות עקיבה ברכוש ולכן אינם "טוענים לזכות ברכוש" לפי המסלול הקנייני.
אשר לחברי קבוצה הראשונה: אין חולק כי קיימת להם "זכות מוכרעת ברכוש", ומתקיימים בעניינם "נימוקים מיוחדים" (כפי שיפורט בהמשך). אי-לכך, מובן כי הם זכאים לנתח מכספי החילוט, ואין צורך להידרש לשאלה אם עומדת להם זכות עקיבה.
"זכות מוכרעת ברכוש"
20. הקביעה כי לנושים אין זכות קניינית או מעין-קניינית בנכסים, אין בה כדי לסתום את הגולל על זכאותם לנתח מכספי החילוט. ייתכן כי הינם "טוענים לזכות ברכוש", לא מכוח זכותם הקניינית, אלא מכוח היותם נושים אובליגטוריים בעלי "זכות מוכרעת ברכוש". מובן, כי הפיצוי שניתן לנפגעי העבירה, ובהם חברי הקבוצה הראשונה והמערערים, בגזר הדין, מהווה "זכות מוכרעת ברכוש" (על אופיים האזרחי של הפיצויים לנפגעי עבירה ראו דעת הרוב ב- רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 418 (2002)).
המחלוקת, איפוא, עניינה בזכותם של חברי הקבוצה השניה והשלישית. השאלה המרכזית לגביה חלוקים הצדדים הינה האם החלטתו של המנהל המיוחד בתביעות החוב של הנושים מהקבוצה השניה מקימה להם "זכות מוכרעת". אשר לקבוצה השלישית, המחלוקת אף רחבה יותר, שכן תביעות החוב של חברי הקבוצה טרם אושרו, או שאושרו רק לאחר מועד הדיון בחילוט. יוער, כי משום שעו"ד קוטלר, המנהל המיוחד שמונה בהליך פשיטת הרגל, מייצג את הנושים בהליך החילוט (סוגיה שמעוררת שאלות לא פשוטות מתחום ניגוד העניינים), הגורם שבחן את תביעות החוב היה מנהל מיוחד אחר שמונה על-ידי בית-המשפט.
21. לגישתי, הכרעה של המנהל המיוחד בתביעת חוב בהליך פשיטת רגל מקימה לאותם נושים "זכות מוכרעת ברכוש". כאשר מכריע מנהל מיוחד או נאמן בפשיטת רגל בתביעת חוב שהגיש נושה, ממלא הוא תפקיד שיפוטי (שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 286 (מהדורה שלישית, 2010)). בשל אופיו המיוחד של הליך פשיטת הרגל, ה"בולע" את כל ההליכים המשפטיים נגד החייב... יהא זה בלתי-ראוי להבחין בין פלוני, שמחזיק בפסק-דין נגד החייב ופונה לבית-המשפט כטוען לזכות ברכוש - מקרה בו אין עוררין כי קיימת "זכות מוכרעת" - לבין אלמוני, שלא מחזיק בפסק-דין, אולם אושרה תביעת החוב שהגיש. נזכיר, כי אותם בעלי "זכות מוכרעת", מתוקף ההכרעה בתביעת החוב שהגישו, יידרשו להוכיח "נימוקים מיוחדים" שיצדיקו הסגת החילוט מפניהם.
22. נקודה נוספת בה יש לדון, היא המועד שבו מתגבשת אותה "זכות מוכרעת". לא בכדי נקבע בפסיקה כי על הטוען להצביע על זכות מוכרעת, קרי זכות שהוכרעה בעבר. קביעה זו מונעת את החשש של סרבול והארכת הליכי החילוט. כלל אחר, לפיו גם מי שבעתיד תצמח לו זכות במסת הנכסים של החייב, עלול להביא למצב בו כל הליך חילוט, אשר במקביל לו מתנהל הליך פשיטת רגל, יעוכב עד לתום הליך פשיטת הרגל והכרעה בכל תביעות החוב שמוגשות בגדרו. עיכוב שכזה עלול להימשך שנים רבות, ולפגוע בזכותם של הטוענים לזכות אשר זכותם כבר הוכרעה. על-כן, נדמה שבמקרים מן הסוג הזה על בית-המשפט לקצוב תקופת זמן שבה יוכרעו כל תביעות החוב, ורק אותם אנשים אשר תביעת החוב שלהם תאושר בתוך תקופת הזמן הקצובה ייחשבו ל"טוענים לזכות ברכוש".
במקרה דנא, קצב בית-משפט קמא בהחלטתו זמן קצר להכרעה בכל תביעות החוב (30 ימים). עם-זאת, בשל הליכי הערעור לא הוברר עד תום כמה מתביעות החוב אושרו בטווח הזמן שקצב בית-המשפט, וכמה אושרו לאחר מכן. בנסיבות המתוארות, דעתי היא שבמקרה הנדון יש מקום לקצוב תקופת זמן נוספת לאישור תביעות החוב. כך, ניתן יהיה לומר כי "זכות מוכרעת ברכוש" תהא קיימת לאותם נושים אשר תביעות החוב שלהם תאושרנה עד תום התקופה שתיקצב לאישור תביעות החוב, כפי שיפורט בהמשך. נושים מן הקבוצה השניה והשלישית שתביעות החוב שלהם לא יאושרו עד למועד הקצוב, לא יהיו בעלי "זכות מוכרעת". משכך, לא ייחשבו הם ל"טוענים לזכות ברכוש", וממילא טענתם לנתח מכספי החילוט תידחה.
23. לגבי חברי הקבוצה השלישית, אציין כי ישנם חברים בקבוצה אשר לא צירפו תצהיר ומסמכים התומכים בבקשתם להיחשב כ"טוענים לזכות". זאת, על-אף לשונה המפורשת של תקנה 3(ב) לתקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לעניין חילוט רכוש). כך, אף אם מקרב חברי קבוצה זו יימצא מי שתביעת החוב שלו תאושר עד המועד שייקבע, ספק רב אם הדבר מרפא את הפגם הנובע מאי-הגשת התצהירים."

36. ניהול הדיון בבקשה לפי סעיף 22 לחוק איסור הלבנת שכותרתו "הליך אזרחי"
ב- רע"א 1290/16 {בנימין רביזדה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.04.16)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטה של בית-משפט מחוזי, בה דחה בית-המשפט את עמדת המבקשים להורות כי הליך החילוט בעניינם - שהועבר מהליך פלילי למסלול של הליך אזרחי על-פי סעיף 21(ה) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"} ייערך בהתאם לסעיף 22 לחוק שכותרתו "הליך אזרחי".

במילים אחרות, המבקשים הלינו על קביעתו של בית-המשפט המחוזי וטענו כי משהפנה בית-המשפט בהחלטתו מאפריל 2012 את הדיון בבקשת החילוט להליך אזרחי לפי סעיף 21(ה) לחוק יש לנהל את הדיון בבקשה לפי סעיף 22 לחוק שכותרתו "הליך אזרחי".

המבקשים טענו כי הוראת סעיף 22 לחוק אינה מוגבלת רק לשני מצבים, כפי שנקבע, ולגישתם פרשנותם מתיישבת עם לשון החוק ועם תכליתו, בין היתר, נוכח הזהות בין הוראות סעיפים 22-21 לחוק ובין סעיפים 36א-36ט לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973, שם נקבע כי הליך חילוט פלילי שהוסב להליך חילוט אזרחי יתנהל כהליך אזרחי לכל דבר ועניין.

המדינה סמכה ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי והדגישה כי קבלת הפרשנות המוצעת על-ידי המבקשים עשויה להביא לתוצאה בלתי-סבירה בה יימלט עבריין מההסדר הפלילי המחמיר, רק משום שבית-המשפט בחר להעביר מטעמי יעילות את הליך החילוט הפלילי לבירור במסגרת הליך אזרחי.

בית-המשפט העליון דחה את הבקשה וקבע כי העברת הליך חילוט מן המסלול הפלילי למסלול האזרחי לפי סעיף 21(ה) לחוק, איננה הופכת את הליך החילוט שהחל במסלול הפלילי להליך אזרחי לפי סעיף 22 לחוק; תחולתו של סעיף 22 לחוק מוגבלת אך ורק לשני המצבים הקבועים בסעיף 22(א)(1) ו- 22(א)(2) לחוק.

סעיף 21(ה) לחוק מיועד ליתן מענה דיוני בלבד למקרים שבהם ניהול בקשת החילוט במסגרת ההליך הפלילי עלול לסרבל אותו ולהקשות על סיומו.

37. שחרור כספים נוספים מהתפוסים
ב- בש"פ 1438/16 {מיכאל גורלובסקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.03.16)} נדונה בר"ע על החלטת בית-המשפט המחוזי, במסגרתה התקבל ערר המשיבה {המדינה} על החלטת בית-המשפט השלום, לפיה הוחרגו נכסים ספציפיים מצווי תפיסת נכסים שהוטלו על מלוא נכסי המבקשים. בית-המשפט המחוזי וקבע כי אין לשחרר כספים מן התפוסים.

יצויין כי המדינה הסכימה לשחרור 270,000 ש"ח שעשויים להספיק להתנהלות החברה ותשלום משכורות. כספים נוספים שעומדים לרשות החברה וצרכיה הם כספים שהיא עתידה לקבל מגופים נוספים עמם התקשרה החברה, בסכומים שאינם זניחים ומגיעים לכדי 3,500,000 ש"ח.

עוד יצויין כי על-פי החומר הסודי צווי התפיסה כיסו נכסים שאינם עולים כדי היקף העבירה, כך שכל שחרור של כספים נוספים יקטין משמעותית את האפשרות לחלט את כספי העבירה לאחר הרשעה.

בית-המשפט העליון דן בבקשה כבערר וקיבל את הערר באופן חלקי כאשר קבע כי נראה שנדרשים לחברה משאבים זמינים נוספים לצורך המשך פעילותה ועמידתהבהתחייבויותיה הנוכחיות.

מצד שני, בית-המשפט הדגיש כי יש אינטרס ציבורי להילחם נגד תופעות של מעשי עבירות ושחיתות, גם על-ידי התערבות באמצעות חילוט, אף בשלב החקירה. השיקול של צרכי החברה מושא החקירה - אין די בו.

אשר-על-כן, מצא בית-המשפט העליון לנכון להורות על שחרור חלק מהכספים התפוסים.

38. קיום יסודות עבירות הלבנת הון
ב- ע"פ 8265/13 {דמיטרי מלכיאל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.03.16)} נדון ערעור על הכרעת דין של בית-המשפט המחוזי בה הורשע המערער בביצוע עבירות מרמה, זיוף, סחיטה והדחה, מחשבים והלבנת הון.

השאלה שעלתה היתה האם ניתן היה להרשיע את המערער בעבירות הזיוף, סחיטה והדחה ועבירות המחשב שנעשו לצד עבירות המרמה; והאם התקיימו יסודות עבירת הלבנת ההון בנסיבות העניין.

כן נסב הערעור על גזר-הדין בו נידון המערער לעשר שנות מאסר בפועל, הפעלת עונש מאסר מותנה בן 14 חודשים במצטבר, מאסר מותנה, קנס של 250,000 ש"ח או 12 חודשי מאסר תמורתם, פיצוי למתלוננים בסך כולל של 1.5 מיליון ש"ח וחילוט שלוש דירות הרשומות על-שם המערער באוקראינה.

בית-המשפט העליון דחה את הערעור שעניינו הרשעת המערער בעבירות מרמה, זיוף, סחיטה והדחה, מחשבים והלבנת הון.

בית-המשפט העליון פסק כי המערער מעורב בכלל העבירות שנלוו לעבירות המרמה וכי התקיימו יסודות עבירת הלבנת הון.

בנוגע לעבירות הלבנת ההון, סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"} אוסר על עשיית פעולה ברכוש, שמקורו בעבירה כהגדרתה בסעיף 2 לחוק, מקום שמטרת הפעולה היא להכשיר את הרכוש על דרך ניתוק הקשר בינו לבין מקורו האסור.

היסוד העובדתי שיש להוכיח הוא עשיית פעולה ב"רכוש אסור"; היסוד הנפשי דורש כי הפעולה ברכוש האסור תיעשה במטרה להסתיר את מקורו.

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון, עבירת הלבנת ההון נעברה בשעה שהמערער פעל להסתרת מקור הכספים שהניבו לו עבירות המרמה, הן עבירות המקור. מטרת הסתרת הכספים היתה שימוש בהם.

בית-המשפט דחה את טענת המערער כי החפיפה בין המעשים ששיכללו את עבירות המרמה, הן עבירות המקור, לבין המעשים המקימים לכאורה את עבירת הלבנת ההון, שוללת את התקיימות יסודות עבירת הלבנת ההון בעניינו, הואיל וסעיף 3(א) לחוק דורש ניתוק בין המעשים המהווים עבירת מקור לבין המעשים המהווים עבירת הלבנת הון.

בית-המשפט קיבל את הערעור לעניין חומרת העונש במידת מה כך שחלק מעונש המאסר על תנאי שהופעל בגין עבירה קודמת ירוצה בחופף לעונש שנגזר על המערער בהליך זה.

39. שינוי סיווג ההליך לערעור אזרחי
ב- בש"פ 515/16 {פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.03.16)} נדון הליך אשר נסב על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת, בה הורה - במסגרת גזר-דין - על חילוט ארבעה רכבים מכוח הוראת סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"}, תוך שדחה את התנגדותו של המבקש לחילוט אחד מן הרכבים.

ההליך הוגש ונפתח כערר ונקבע לדיון בפני דן יחיד, אך הדיון בוטל לאחר שהמשיבה הגישה בקשה לשינוי סיווג ההליך - בה היא טענה כי יש לסווג את ההליך כערעור אזרחי.

בתגובה אותה הגיש המבקש טען הוא כי יש להותיר את סיווג ההליך על כנו. בית-המשפט קבע כיהדין עם המשיבה. כאמור, בית-המשפט הורה על חילוט רכב מכוח סעיף 21 לחוק.

סעיף 23 לחוק מוסיף ומורה כי על חילוט רכוש לפי חוק זה יחולו, בשינויים המחוייבים, הוראות סעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 {להלן: "הפקודה"}.

דרך ההשגה על החלטה בעניין חילוט קבועה בסעיף 36ה לפקודה, והיא מורה כי ערעור של מי שטוען לזכות ברכוש שחולט לפי סעיף 36א לפקודה וערעור על החלטת בית-המשפט לפי סעיף 36ד לפקודה יהיו בדרך שמערערים על החלטה בעניין אזרחי.

עוד נקבע בסיפה להוראת סעיף 36ה לפקודה, כי "אם ניתנה ההחלטה בגזר דין והוגש ערעור על פסק-הדין, רשאי בית-המשפט שלערעור לשמוע גם את ערעורו של מי שטוען לזכות ברכוש".

בית-המשפט קבע כי שילובן של הוראות אלו מוביל למסקנה כי הטוען לזכות ברכוש אשר חולט לפי סעיף 21 לחוק, שכותרתו "חילוט רכוש בהליך פלילי", רשאי להשיג על ההחלטה כשם שמערערים על החלטה בעניין אזרחי {ע"א 8487/09 ניצני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.10.13)}.

בית-המשפט לא מצא בטיעוני המבקש כדי לשנות ממסקנה זו.

בית-המשפט העיר כי בניגוד לסברת המבקש, העובדה שבית-המשפט רשאי להורות על "חילוט רכוש בהליך אזרחי" לפי סעיף 22 לחוק אינה משליכה על פרשנותן של ההוראות האמורות; כי העובדה שהנאשם לא הורשע בעבירות סמים אינה משליכה אף היא על פרשנות ההוראות; וכי גם בסיפה להוראת סעיף 36ה לפקודה אין כדי להועיל למבקש שכן המשיבה ציינה כי כלל לא הוגש ערעור על גזר-הדין.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי ישונה סיווגו של ההליך שבכותרת לערעור אזרחי.

40. סמכות תפיסת הרכוש
ב- רע"פ 6709/15 {דנה שירותי נמל ולוגיסטיקה בע"מ נ' משטרת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.01.16)} נחקרה פרשה מורכבת בנמל אשדוד במסגרתה בוצעו, לפי החשד, עבירות שוחד, מרמה, הלבנת הון ומס.

בקשת רשות הערר היא על החלטת בית-המשפט המחוזי, בגדרה נתקבל ערר המשיבה על החלטת בית-משפט השלום, שהורה על שחרור כספים המגיעים למבקשת ונתפסו על-ידי המשיבה לצורך חילוט עתידי.

המבקשת טענה כי בשלב בו טרם הוגש כתב אישום, ראוי לנקוט בגישה "ליברלית" יותר, כלשונה, בהליכי התפיסה, כך שזכויותיהם של צדדים שלישיים תמי-לב - יגברו על זכותה של המשיבה בכספים מכוח חילוט עתידי.

המשיבה טענה מנגד כי טענת המשיבה המבקשת לא הראתה מדוע יש לפרוע את חובותיה הנ"ל דווקא מתוך קופת החילוט ולא בדרך אחרת.

זאת-ועוד, המשיבה טענה כי שאלת מעמדם של צדדים שלישיים בהליכי תפיסה זמנית הוכרעה כבר בהלכה שנקבע ב- בש"פ 6817/07 {מדינת ישראל נ' יוסף סיטבון, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.10.07)} וכי הלכה זו יפה אף להליכים טרם הגשת כתב אישום.

המשיבה הדגישה את השלב המתקדם בו מצויים ההליכים, את היקף החשדות הנרחב ואת הסכמות המבקשת לאורך ההליכים לתפיסה ולהארכת תוקפה.
בית-המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערר וקבע כי כאשר נתונה בידי בית-המשפט הסמכות לחלט רכוש, כי אז תוקנה גם סמכות העזר לתפוס אותו רכוש ולהחזיקו עד להחלטה מה יעלה בגורלו.

סמכות התפיסה נועדה להבטיח את החילוט העתידי, אם וכאשר יורשע הנאשם. תפיסת נכס לצורך חילוט עתידי כרוכה אמנם בפגיעה בזכות בעל הקניין, אולם כנגדה עומד אינטרס הציבור ומתחייב איזון הולם ביניהם.

41. תכליתו של החילוט
ב- ע"א 6212/14 {מדינת ישראל נ' אשרף ג'סארי, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.01.16)} המשיב 1 ייצג את המשיבים 3-2, בנקים שמקום מושבם במצרים, בהליכים משפטיים בישראל.

במהלך הייצוג מעל המשיב בכספי הבנקים. הוא הורשע בפלילים, ונגזר דינו ל-9 שנות מאסר וכן הוטל עליו לפצות את הבנקים.

המדינה הגישה בקשה לחלט את רכושו של המשיב, בהתאם לסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון. בית-המשפט המחוזי נעתר חלקית לבקשה.

על החלטת בית-המשפט המחוזי הוגשו שלושה ערעורים לבית-המשפט העליון.

המדינה טענה כי יש לחלט גם את הבית, וזאת מאחר שהאישה והאם אינן בעלות זכויות קנייניות, חפציות או מוכרעות בו, כי בעליו האמיתי הוא המשיב, וכי בבנייתו הושקעו כספים רבים שהרוויח מביצוע העבירות.

אשתו של המשיב טענה כי היא התגרשה מהמשיב לאחר שהורשע, וכי חלק מהרכוש שחולט הוא רכוש אישי שלה.

אשתו של המשיב טענה בקשר לבית כי מדובר ברכוש משותף ששייך לה בחלקו.

בנוסף הגישה גם אם הנאשם ערעור מצדה, בגדרו טענה כי היא זו אשר רכשה את הזכויות בבית וכן במגרש הצמוד לו, וכי נכסים אלו מצויים בבעלותה, לא הועברו למשיב, ולפיכך אין לחלטם.

בית-המשפט העליון נתן תוקף של פסק-דין להסדר אליו הגיעו הצדדים וקבע כי חשיבות רבה נודעת להליך החילוט, על רקע תכליותיו.

החילוט נועד למנוע מצב בו חוטא ייצא נשכר, לשלול את התמריץ לביצוע עבירות ולהרתיע. הוא נועד גם לחסום ניסיון של עבריינים "לערבב" בין רכוש "פלילי" ברכוש "תמים, ובכך "להלבין" כספי פשיעה.

לחילוט נודעת גם תכלית מעין-עונשית, וכן נודעת לו חשיבות רבה מן ההיבט הנורמטיבי.

בית-המשפט העליון קבע כי נוכח העבירות הקשות בהן הורשע המשיב, קיים אינטרס ציבורי בחילוט בית המידות המפואר שבנה על-מנת שלא לאפשר לו או לטוענים לזכות ברכוש שלא הוכיחו את תום-לבם, להמשיך ליהנות מפירות העבירות שביצע, ועל-מנת להעביר מסר נורמטיבי איתן שירתיע עבריינים פוטנציאליים.

בד-בבד, בהתחשב בכלל נסיבות העניין, לרבות הקשיים במימוש הבית, הוסכם כי ייפסק סכום בין 4.5 ל- 5.5 מיליון ש"ח להיום, בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, וכי סכום זה ישולם חלף חילוט הבית ותכולתו, והמקרקעין שעליהם הוא בנוי.

בית-המשפט פסק כי סכום זה יועמד על-סך של 5,350,000 ש"ח.

42. איסור חריגה מתכלית החילוט
ב- ע"פ 6145/15 {רונאל פישר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.10.15)} נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות מרמה והפרת אמונים, קבלת נכסים שהושגו בפשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירות שוחד והלבנת הון ועוד.

המערער טען כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי, בגדרה ניתן צו זמני לחילוט רכושו של המערער.

המערער טען כי לא ניתן, ללא אסמכתא חוקית מפורשת, לחלט יותר מפעם אחת את הסכום בו/לגביו עבר מספר עבירות.

בית-המשפט קבע כי לא עלה בידי המשיבה להראות כי חילוט כפל הסכום בו נעברו עבירות השוחד והלבנת ההון עולה בקנה אחד עם תכליות החילוט בהליך הפלילי.

כמו-כן, הוסיף בית-המשפט, כי פגיעה כה משמעותית בזכויותיו הקנייניות של המערער צריכה היתה להיעשות מכוח הסמכה מפורשת בחוק.
בית-המשפט הסביר את קביעתו בכך שהן התכלית הקניינית והן התכלית ההרתעתית ימומשו על-ידי חילוט מלוא הסכום בו נעברו העבירות על-ידי המערער.

חילוט הסכום שהמערער קיבל לידיו כשוחד ולאחר מכן "הלבין" יפגע בתמריץ לעבור עבירות עתידיות, וכן יוציא מחזקתו את מה שלכאורה השיג שלא כדין.

גישת המשיבה לפיה יש להורות על חילוט כפל הסכום האמור - כנגד שתי העבירות שבוצעו באותו רכוש - חורגת מהתכליות הנ"ל ואינה הכרחית לצורך הגשמתן.

מרגע שנתפס הרכוש בו בוצעה העבירה או שוויו, לא נותר בידי העבריין רכוש כאמור, ותפיסת רכוש נוסף, בגדר החילוט, משמעותה פריצה אל מעבר להיקף הרכוש שהיה מעורב בעבירה. תפיסת רכוש נוסף שלא נעברה בו או לגביו עבירה, כמוה כענישה לכל דבר.

בית-המשפט הבהיר כי חוק איסור הלבנת הון מאפשר לחלט ממלבין ההון רכוש בשווי הרכוש בו נעברה העבירה כולה, גם אם הסכום שקיבל כעמלה היה נמוך יותר.

אחת הסיבות לכך היא שבמקרים רבים קשה מאוד לאתר ולהעמיד לדין את מי שעבר את עבירת המקור, אך ניתן להעמיד לדין את מי שהלבין את הרכוש ובכך איפשר את הפעילות העבריינית.

עם-זאת, בית-המשפט הדגיש כי החריגה מהתכליות הכלליות של החילוט הפלילי עוגנה בהסמכה מפורשת בחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000.

בעניין הנדון המשיבה ביקשה לחרוג מתכליותיו הכלליות של החילוט, ללא מקור מפורש בחוק המסמיך אותה לעשות כן. פגיעה כה משמעותית בזכויותיו הקנייניות של המערער צריכה להיעשות מכוח הסמכה מפורשת בחוק, ולא על בסיס פרשנות או קונסטרוקציה משפטית.

אשר-על-כן, קיבל בית-המשפט את טענתו העקרונית של המערער לפיה לא ניתן לחלט בכפל את הסכומים בהם נעברו העבירות.

ודוק, בית-המשפט ציין כי בהחלט ייתכן שבנסיבות אחרות, בהן אדם אחד יואשם בעבירת המקור ברכוש מסויים ואדם אחר יואשם בעבירה של "הלבנת" אותו רכוש - יהיה ניתן לחלט מכל אחד מהם רכוש בגובה אותו הסכום, מבלי שהדבר ייחשב כ"כפל חילוט".

43. סמכות לחלט כספים על בסיסו של סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון
ב- ע"פ 1784/14 {אשרף עאשור נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.09.15)} המערערים הואשמו במעורבות בפעולות הקשורות למימון ולניהול פעילותו האזרחית של ארגון החמאס במזרח ירושלים, והם הורשעו בשורה של עבירות בטחון.

הנאשם סרחאן טען אף כנגד חילוט הכספים, מאחר שלא התקיימה לטענתו הדרישה שיוכח כי הכסף שנתפס הוא הכסף שבו בוצעו העבירות, כפי שנדרש לפי סעיף 12 לחוק איסור מימון טרור, התשס"א-2005.

באת-כוח המדינה טענה כי בנסיבות העניין היתה סמכות לחלט את הכספים האמורים ולו על בסיסו של סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"}.

בית-המשפט לא קיבל את את טענתו של סרחאן בנוגע לחילוט חלק מהכספים שנתפסו ברשותו.

בית-המשפט סבר שיש טעם בטענתה של באת-כוח המדינה כי בנסיבות העניין היתה סמכות לחלט את הכספים האמורים ולו על בסיסו של סעיף 21 לחוק.

באופן עקרוני כאשר בכוונתה של המדינה לבקש לחלט כספים שנתפסו בחזקתו של נאשם על-פי סעיף 21 לחוק זה עליה לציין זאת במפורש בכתב האישום {ע"פ 7593/08 ריטבלט נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.09.09)}.

אולם, גם אם לא כך נעשה, בית-המשפט מוסמך להורות על חילוט כאמור בנסיבות שבהן כתב האישום התייחס לחילוט, אך התייחס בטעות לסעיף מסמיך אחר {בחוק איסור מימון טרור}.

לעניין זה ניתן ללמוד, בשינויים המחוייבים, מן ההוראה הקבועה בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 לפיה "בית-המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן...".

בהתאם לכך, בטרם תינתן הוראת חילוט, על בית-המשפט לבחון אם ניתנה לנאשם הזדמנות הוגנת להתגונן מפני סנקציה זו, כלומר, אם כלל העובדות הנדרשות לחילוט הכספים הופיעו בכתב האישום ואם הנאשם אכן התגונן מפני אפשרות החילוט, על-פי אמות-המידה שהותוו לכך בפסיקה {רע"פ 2581/14 יקותיאלי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.02.15)}.

בנסיבות העניין, אפשרות החילוט לא נפלה על הנאשם "כרעם ביום בהיר".

הנאשם פרש את טענותיו המפורטות בעניין החילוט ובעניין האשמתו בהלבנת הון לפי סעיף 3 לחוק.

טענות אלה "כיסו" בפועל את הנושאים הרלוונטיים להכרעה על חילוט לפי סעיף 21 לחוק.

אשר-על-כן, בית-המשפט העליון קבע כי ניתן לקבוע כי הגנתו של הנאשם לא נפגעה באופן מעשי, ובית-המשפט המחוזי היה רשאי להורות על חילוטם של הכספים במטבע זר שנתפסו ברשותו.

למעשה, בית-המשפט המחוזי רשאי היה אף להורות על חילוטם של כספים נוספים, אשר לא זוהו בוודאות כמשויכים לעבירה שעבר.

44. מעצר עד תום ההליכים
ב- בש"פ 2995/15 {אלכס הירש נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.05.15)} נדון ערר על החלטת בית-המשפט מחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

כתב האישום ייחס לעורר, נאשם נוסף ושתי חברות שהיו בבעלותם, שורה של עבירות מיסוי, קשירת קשר לביצוע פשע הלבנת הון ומעשי מירמה בהיקפים של למעלה מ- 200 מיליון ש"ח.

בית-המשפט העליון דחה את הערר שהוגש כנגד החלטת בית-המשפט קמא לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו נוכח קיומן של עילות מעצר הן של מסוכנות והן של חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט וכאשר מידת האמון שניתן לתת בעורר אינה מספקת על-מנת להורות על שחרורו בעת הזו.
בית-המשפט העליון הדגיש כי עבירות כלכליות בהיקפים גדולים אשר בוצעו בשיטתיות ובתחכום רב ועל בסיס התארגנות של מספר עבריינים מעידות על מסוכנותו של נאשם.

אשר-על-כן, ונוכח המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, קיימת בעניינו של העורר עילת מעצר של מסוכנות.

בנוסף, ישנו גם חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט על-ידי העורר, חשש המקים כשלעצמו עילת מעצר.

בית-המשפט העליון ביסס חשש זה בראש ובראשונה, על ניסיונותיו הקודמים של העורר לשיבוש מהלכי המשפט בעניינו בעת שהיה נתון לחקירה.

לכך מצטרפים התחכום הרב אשר אפיין את מעשיו ויכולתו להשפיע על גורמים בסביבתו.

בית-המשפט הוסיף בהקשר זה כי בעובדה שקיים חשש כללי מפני הימלטותו של נאשם מן הדין, אין כדי להעיד בהכרח שכל חלופת מעצר לא תסכון בעניינו.

אלא שבענייננו, נוכח ניסיון העבר, יש טעם בעמדת המשיבה כי מידת האמון שניתן לתת בעורר אינה מספקת על-מנת להורות על שחרורו בעת הזו.

יתרה-מכן, הימשכותם הצפויה של ההליכים בעניינו של העורר אינה מצדיקה כבר בשלב זה לשחררו לחלופת מעצר, בשים-לב לאופי העבירות המיוחסות לו ולהיקפן.

45. הארכת תוקף החזקת התפוסים
ב- בש"פ 1001/15 {פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.03.15)} נדונה בקשת רשות לערור על החלטות בית-המשפט המחוזי, בגדרן נדחה עררם של המבקשים על החלטת בית-משפט השלום בגדרה האריך בית-משפט השלום צווי תפיסה שניתנו כנגד המבקשים לצורך אפשרות חילוט עתידי של הרכוש שנתפס.

הצווים נתנו מכוח סמכויות החיפוש והתפיסה לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) {להלן: "פסד"פ"}, במסגרת חקירה המתנהלת נגד המבקשים בחשד לביצוע עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, עבירות מס ועבירות מרמה ובטרם גובשה החלטה האם להגיש נגדם כתב אישום.

טענתם המרכזית של המבקשים נגעה לסמכותו של בית-משפט השלום להאריך את תוקף הצווים שעה שהצווים ניתנו על-פי מסלול פסד"פ.

בית-המשפט העליון דחה את הבקשה מאחר והבקשה לא גילתה עילה מספקת לבירור עניינם של המבקשים לפני ערכאה שיפוטית שלישית, שכן לא עלו ממנה שאלות משפטיות או ציבוריות החורגות מעניינם הקונקרטי.

בנוסף, גם לא הוכח כי התעוררו בעניין דנן נסיבות פרטניות חריגות ומיוחדות המצדיקות מתן רשות לערור, כפגיעה בלתי מידתית בזכויותיהם של המבקשים, או שההגבלה על חירותם נעשתה בחוסר סמכות.

בית-המשפט העליון ציין כי נקבע בעבר {לרבות בעניינם של המבקשים}, כי שני המסלולים הקבועים בחוק איסור הלבנת הון לצורך תפיסת רכוש בשווי פירות העבירה - מסלול הפסד"פ ומסלול פקודת הסמים המסוכנים - הינם בעלי תחולה מקבילה.

בהמשך לכך בית-המשפט העליון קבע כי משהוכרה סמכותו של בית-משפט השלום להורות על החזקת תפוסים בהתאם למסלול הפסד"פ לצורך אפשרות חילוט עתידי של הרכוש ברי כי בסמכות בית-משפט השלום להורות גם על הארכת תוקף החזקת התפוסים לפי מסלול זה בנסיבות המתאימות לכך.

46. אין חובה לאמץ את המלצת תסקיר שירות המבחן לעניין עבירות הלבנת הון
ב- רע"פ 398/15 {ג'ורג' יחזקאל בסון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.01.15)} נדונה בר"ע על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית-משפט השלום בגין הרשעת המבקש כך שהושתו על המבקש 9 חודשי מאסר לריצוי בפועל במקום 6 חודשי עבודות שירות, ובהסכמת הצדדים הקנס הופחת לסכום של 25,000 ש"ח.

בית-המשפט העליון דחה את הבקשה וקבע כי תסקיר שירות המבחן, על-אף הערכת מקצועיותו הרבה, מהווה המלצה בלבד ובית-המשפט רשאי להפעיל את שיקול-דעתו בהתחשב בכלל האינטרסים העומדים לפניו; לאור חומרת מעשי ההימורים והלבנת ההון, המקבלים משנה תוקף נוכח ביצועם באמצעות האינטרנט, ונוכח פעילות המבקש במשך תקופה ארוכה שגרפה עבורו הכנסות גבוהות, אכן היה מקום להטיל עליו עונש מאסר בפועל.

47. מניעת סיכול אפשרות החילוט
ב- ע"פ 8591/14 {פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.12.14)} נדון ערעור על החלטת בית-משפט מחוזי, במסגרתה נדחתה בקשת המערער לעיון חוזר בהחלטה בעניין סעד זמני לחילוט רכוש במסגרתה הורה בית-המשפט על הקפאת רישום זכויות בשתי דירות שנרכשו בידי חברה זרה אשר היתה במועד הרלוונטי לאירועים המפורטים בכתב האישום בבעלות המערער וכן על מניעת כניסת דיירים לדירות אלה.

בית-המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי האפשרות לתת סעד זמני לחילוט רכוש נועדה לאפשר את מימושן של שתי תכליות החילוט - הן ההרתעתית והן הקניינית, במידה והנאשם יורשע בהמשך הדרך.

אם מצויים אמצעים חלופיים שבכוחם להבטיח את אפשרות החילוט תוך פגיעה פחותה בקניינו של הנאשם, יש להעדיפם על פני תפיסת הרכוש עד תום ההליך בעניינו של הנאשם, כאמצעי שפגיעתו פחותה.

בית-המשפט העליון מצא כי במקרה דנא, אין להתערב בסעד הזמני שניתן בשל חשש לסיכול אפשרות החילוט, ומאחר וההליך מושא הערעור נמצא בשלב מתקדם במיוחד, קיים חשש לסיכול אפשרות החילוט אם יתאפשר למערער לממש את זכותו הלכאורית להתגורר בדירות אשר חולטו ולהשלמת רישום הדירות על-שם החברה.

זאת מאחר ורישום הנכסים על-שם החברה - שהינה חברה זרה שלא ידוע מי הם בעלי מניותיה הנוכחיים - עלול להביא לשינוי מערך הזכויות הקיים בנכסים באופן שעלול לסכל את אפשרות החילוט וכך גם מעבר המערער להתגורר בנכסים, לנוכח הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972.

אשר-על-כן, בית-המשפט העליון קבע כי יש בהשארת החלטת בית-המשפט המחוזי על כנה, כדי לאפשר בעתיד, במידת הצורך, את הגשמת שתי תכליות החילוט הנ"ל, באמצעות הדירות שנתפסו.

48. סעד זמני לצורך חילוט
ב- מ"ת (נצ') 30977-05-15 {מדינת ישראל נ' דן שפריר, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.04.16)} נדונה סוגיה בה המבקשת טענה בבקשתה כי בידיה ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמת המשיבים 4-1 בעבירות המיוחסות להם.

כתב האישום נשוא התיק הפלילי ייחס למשיבים 4-1 ביצוע עבירות רבות של קשירת קשר לפשע, זיוף מסמכים, שימוש במסמכים מזויפים, קבלת דבר במרמה, שיבוש מהלכי משפט, עבירות על חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"} ועבירות מיסים.

הרכוש המפורט בבקשה הינו בר חילוט בהתאם לסעיף 21(א) לחוק והסעדים הזמניים נחוצים על-מנת להבטיח את מימוש החילוט בתום ההליך המשפטי.

המשיבים טענו כי הבקשה אינה מפרטת כלל מהי עבירת ההון המיוחסת למשיב 1 ואין באמור בכתב האישום או בבקשה עובדות שיש בהן כדי לגבש עבירה על סעיף 3(א) לחוק, המקימה יסוד לחילוט רכוש כאמור בסעיף 21 לחוק.

עוד הוסיפו המשיבים, כי חלק ניכר מהרכוש המפורט בבקשה אינו עונה להגדרה "רכושו של הנידון" כאמור בסעיף 21 לחוק, מאחר שהוא מצוי בבעלותה של המשיבה 5, אשתו של המשיב 1, אשר איננה נאשמת בכתב האישום ואין לה כל זיקה להליך הפלילי.

אשר-על-כן, לא ניתן להורות על מתן צווים זמניים ביחס לרכוש שבבעלותה ויש לדחות את טענת המבקשת כי המשיבים 1 ו- 5 נשואים ומינהלים משק בית משותף מזה שנים רבות וכי ישנו מעבר של כספים בין חשבונות הבנק הרשומים על שמם ובנסיבות אלה רכושה הוא רכושו של המשיב 1.

בית-המשפט נעתר חלקית לבקשת המדינה נגד המשיבים 1 ו- 5 והורה על מתן סעדים זמניים ברכוש, וזאת עד לתום ההליכים בתיק העיקרי.

בית-המשפט ציין כי סעיף 21 לחוק מאפשר לבית-המשפט לצוות על חילוט רכושו של אדם בשווי רכוש שנעברה בו עבירה, אף אם אין להראות קשר ישיר, שלפיו רכוש זה נרכש במישרין מכספי העבירה {בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' רפאל סיטבון, תק-על 2007(4), 796 (2007); ע"פ2010/12מדינת ישראל נ' מיכאלי, תק-על 2012(1), 6054 (2012)}.

סעיף 23 לחוק קובע כי על חילוט רכוש לפי חוק זה יחולו הוראות סעיפים 36ג-36י לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973.

בית-המשפט הדגיש כי החילוט איננו עונש, על-אף שהוא אמצעי בעל היבטים עונשיים. החילוט משרת תכליות שונות: התכלית הראשונה היא הרתעה.

החילוט מונע מצב בו חוטא יוצא נשכר ממעשה העבירה אשר ביצע ופוגע בתמריץ העיקרי שיש לעבריין בביצוע העבירה - בכדאיות שבביצוע עבירה המניבה רווח מהיר ונכבד, לעיתים רווח קל, כשלמולו סיכון שאינו נתפס כממשי ביותר.

הפגיעה בבסיס המימון של העבריינים בתחום זה מייעלת את המלחמה בעבירות של הלבנת הון {ע"פ 4496/04 מחג'נה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.09.05)}.

תכלית נוספת שמשרת החילוט היא בעלת אופי קנייני. מטרתו להוציא מידיו של העבריין רכוש שהושג בעבירה ועל-כן לא ראוי שיוותר בידיו. החילוט משרת איפוא אינטרס ציבורי מובהק, ואולם, ככל אינטרס אחר במשפט, גם הוא אינו מוחלט, אלא יחסי. איזונו המתבקש הינו אל מול זכות הקניין {ע"פ 7475/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית, פ"ד נב(2), 385, 410}.

בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון מדובר בבקשה למתן סעדים זמניים לצורך חילוט, אם בסופו של הליך יימצאו המשיבים אשמים בדין.

האפשרות ליתן סעד זמני ברכוש מטרתה לשמר את מצבת נכסיו של הנאשם ולמנוע הברחתם, באופן שאם יורשע בסופו של הליך ויינתן צו חילוט, ניתן יהא לבצע הצו {בש"פ 3120/06 מדינת ישראל נ' פרץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.08.06)}.

עוד ציין בית-המשפט כי חרף חשיבותו של האינטרס הציבורי שבחילוט, ויהא זה מרכושו שלאדם אחר, סעד זמני נגד רכוש אינו יכול להינתן נגד מי שאינו נאשם ואין לו כל זיקה להליך הפלילי, והדברים אמורים גם במי שחולק רכוש משותף עם הנאשם דוגמת בן זוג.

זאת, למעט באותם מקרים בהם מתקיים הסייג הקבוע בסעיף 21(ג) לחוק, המרחיב את אפשרויות החילוט גם לגבי רכוש אשר לנידון יש בו חזקה או שליטה או שהוא מצוי בחשבונו, זאת אפילו רשום אותו הרכוש על שמו של אחר {בש"פ 3120/06 מ"י נ' אבי פרץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.08.06)}.

בסופו-של-דבר, הורה בית-המשפט כי הסעדים הזמניים יחולו גם על רכוש השייך ו/או רשום על-שם המשיבה 5 בנפרד ו/או במשותף עם המשיב 1.

49. יש לתת מעמד בכורה לאינטרס הציבורי הקיים בדמות המשך החילוט על-פני כל צד ג' שאינו אוחז בזכות קניינית או מעין-קניינית, גם אם הוא תם-לב
ב- ע"ח (מחוזי מרכז) 55233-01-16 {מדינת ישראל נ' מאיר נחמני, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.04.16)} נדונה סוגיה בה מדינת ישראל הגישה בקשה למתן צו זמני ברכוש לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"}, וסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 {להלן: "פקודת הסמים"}.

על-פי בקשת המדינה, הרכוש נושא הבקשה הינו רכוש בר-חילוט, על-אף שחלקו אינו רשום על-שם המשיב עצמו, וכי היה ויורשע המשיב, קיים סיכוי סביר כי הרכוש יחולט לטובת אוצר המדינה.

המדינה טענה כי המשיב, במסגרת תפקידו כמנהל העסק, שימש כצינור מרכזי להלבנת רכוש הקשור לעבירות הלבנת הון שביצעו אלכס הירש וחברת גולד-פאר דלקים באופן שאיפשר את הטמעתו של רכוש זה במערכת הפיננסית ככסף לגטימי, ובכך טשטש עקבותיו ומקורותיו.

בתקופה שבין השנים 2015-2012 ביצעו הירש והחברה, יחד עם אדם נוסף בשם מיכאל גילון ענתבי עבירות לפי החוק, שאת חלקן ביצעו ביחד עם המשיב, בצ'יינג' נחמני {של המשיב}.

במסגרת מסכת העבירות, יצרו הירש, החברה וענתבי מצג כוזב לפיו החברה שילמה לחברות מטר וגלנדאואר שנחזו להיות ספקיותיה תשלומים בגין דלקים שרכשה לכאורה, וזאת בכדי ליצור מצג כי בוצעו עסקאות אמת.

המשיב העלה טיעונים בהקשר לעבירה של איסור הלבנת הון לפי 3(ב) לחוק, ובין השאר ביקש לשכנע - ללא כל הפנייה ספציפית - כי בחומר הראייתי הרלבנטי, אין ראיה התומכת במודעות של המשיב לכך שחברות מטר וגלנדאואר {שנחזו להיות ספקיותיה} אינן מקבלות השירות.

עוד טען המשיב, כי אין לקבל את טענת המדינה בדבר מידתיות התפיסה, שכן בסופו-של-יום, לאחר הליכי שימוע, המשיב לא עמד לדין בביצוע עבירות השימוש בחשבוניות פיקטיביות ובעבירת מס, המהוות עבירות מקור.

בית-המשפט קיבל את בקשת המדינה למתן צו זמני ברכוש לפי סעיף 23 לחוק, וסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים זאת על-אף שחלקו של הרכוש לא היה רשום על-שם המשיב עצמו.

בית-המשפט קבע, כי בנסיבות העניין יש לתת מעמד בכורה לאינטרס הציבורי הקיים בדמות המשך החילוט על-פני כל צד ג' שאינו אוחז בזכות קניינית או מעין-קניינית, גם אם הוא תם-לב.

50. מטרתו של החילוט
ב- מ"ת (ב"ש) 49947-03-15 {יצחק אייל מרצי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.11.15)} נדונה בקשה להורות על החזרת תפוסים השייכים למבקשים 4-1 {נאשמים 8-5 בהתאמה}, שנתפסו מכוח הוראת סעיף 21 לחוק לאיסור הלבנת הון, התש"ס 2000 {להלן: "החוק"}, ומכוח סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט-1969, לצורך חילוט עתידי של רכוש אשר שוויו מהווה חלק משוויו של הרכוש שנעברה בו עבירה או ששימש לביצוע העבירה או שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר עבירה.

המדינה טענה כי כלל הרכוש נשוא הבקשה נתפס על רקע כתב האישום המייחס למבקשים, ביחד עם אחרים, ביצוע עבירות של הברחת טובין בנסיבות מחמירות, חזקת טובין מוברחים בנסיבות מחמירות, השתמטות מתשלום מס, הצגת חשבון מכר שהוא כביכול אמיתי ולמעשה אינו כזה, הגשת רישומון כוזב, מסירת תמורה שאינה נכונה, הטעיית פקיד מכס, מסירת ידיעה כוזבת עשיית מעשה כדי להתחמק מתשלום מס, הלבנת הון, הדחה בחקירה.

בית-המשפט קבע כי במקום שבו מדובר בעבירות של הלבנת הון, אשר המניע המרכזי העומד מאחוריהן הוא בצע כסף, הרי ההתמודדות עם מגמה זו, הבאה לידי ביטוי הן בחקיקה והן בפסיקה, ראוי שתהא גם בהיבט הכלכלי, הואיל ובמציאות הקיימת, העבריינות הפיננסית בכלל והלבנת ההון בפרט, מתוחכמת ונעשית במקרים רבים בכפיפה אחת עם פעילות "נורמטיבית".

בית-המשפט ציין כי סעיף 21 לחוק קובע כי במקום שבו הורשע אדם בעבירות לפי סעיפים 3 או 4 לחוק, יצווה בית-המשפט, נוסף על כל עונש אחר, על חילוט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא רכוש שבוצעה בו עבירה או שהושג במישרין או בעקיפין כשכר העבירה או תוצאה מביצוע עבירה.

ככל שבוצעה עבירה של הלבנת הון בהיקף כספי מסויים, תפיסתם של חפצים באה למעשה, להבטיח כי במקום שבו יורשע אדם, ניתן יהיה לחלט את אותו חפץ, או סכום שווה ערך לאותו חפץ, ללא קשר למקורו של הכסף שחולט בסופו-של-יום לאחר ההרשעה.

רכושם של המבקשים מוגדר בסעיף 21(ב) לחוק ככל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו, כאשרמטרת החילוט הינה ליטול רכוש שהושג באמצעות ביצוע העבירה, שאינו שייך למבקשים ומוחזק בידיהם שלא כדין.

החילוט נועד "להוציא בלעו של הגזלן מפיו" {ע"פ 7475/95 מדינת ישראל נ' צ'רלי בן שטרית, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.05.98)}, ובכך, מגשים בין היתר, תכלית של הרתעה על-ידי פגיעה בתשתית הכלכלית של בעל הנכס המחולט, פגיעה בכדאיות בביצוע עבירה, והוצאת הנכס מידיו {ע"פ 4496/04 מוחמד עלי מחאג'נה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.09.05)}, הוא מאיין את המניע הממריץ את העבריין לביצוע העבירה, ומכאן חשיבותו.

51. אין לשחרר כספים מחילוט ללא אבחנה בין אם נובעים מחוזי עבר או מחוזי עתיד
ב- ע"ח (מחוזי מרכז) 59442-12-15 {מדינת ישראל נ' יצחק ונונו, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.02.16)} נדונה סוגיה בה רכוש של המשיבים ושל חשודים נוספים נתפס, הוטלו צווי חילוט זמניים על נכסי המשיב והמשיבה, בהתאם לסעיפים 21(א) ו- 26 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"} בצירוף סעיפים 32, 34 ו- 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) התשכ"ט-1969.

העוררת טענה בערר כנגד שחרור של כספים על-ידי בית-המשפט למשיבים.

זמן קצר לאחר מכן הגישו המשיבים בקשות נוספות לביטול כלל צווי החילוט והתפיסה הזמניים, שהוטלו על נכסיהם.

לפיכך, לטענת העוררת, החלטת בית-משפט קמא אינה מידתית ואינה סבירה.

מתן אפשרות למשיבים לקבל שכר בשל מעשי מרמה ושוחד, הינה שגויה ומשדרת מסר בעייתי.

המשיבים טענו כי קביעות בית-משפט קמא ביחס לנזק שייגרם למשיבה, אם צו החילוט ייוותר על כנו נסמכו על דו"חות מפורטים שהוגשו לבקשת בית-משפט קמא מטעם רו"ח החברה.
בית-המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל וכי יש לבטל את החלטת בית-המשפט קמא.

בית-המשפט המחוזי מצא כי האיזון הנדרש כבר נעשה, טרם ניתנה ההחלטה נושא הערר, המורה על ביטול חילוט של חלק נוסף של הנכסים.

בית-המשפט המחוזי קבע כי החלטת בית-משפט קמא המשחררת מחילוט כספים שיתקבלו מנת"י {נתיבי ישראל}, ללא הבחנה, בין אם הם נובעים מחוזי העבר ובין אם הם נובעים מחוזי העתיד, מפרה את האיזון הנדרש והיא משדרת מסר בעייתי ושגוי, כשעסקינן בכספים שאמורים להתקבל, לכאורה, בגין העבירות.

52. מטרת תפיסת הכספים היא דרישה עתידית לחילוטם
ב- ה"ת (נצ') 22583-06-16 {בסאם קדח נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.07.16)} נדונה בקשה להחזרת כספים שנתפסו בביתם של החשודים. המשיבה התנגדה לבקשה בהסתמכה על סעיפים 32 ו- 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט-1969, ועל סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"}.

המבקשים עתרו להשיב לידיהם את התפוסים אשר נתפסו בביתם עם מעצרם ואשר שייכים להם.

המשיבה טענה כי בעקבות ייחוס למבקשים של עבירות זיוף ומרמה, עבירות על חוק המע"מ, על פקודת מס ההכנסה ועל חוק איסור הלבנת הון וזאת לאחר שהתעורר חשד להפצת חשבוניות פיקטיביות בערך של כ- 200 מליון ש"ח, נערכה חקירה סמויה שביססה את החשד.

בהמשך כאמור נתפס רכוש של החשודים על-מנת לעתור בעתיד לחילוטו, נוכח היקף עבירות המקור.

בית-המשפט הבהיר כי סעיף 21 לחוק מאפשר חילוט רכושו של מי שהורשע בעבירה לפי סעיף 4 לחוק, המיוחס, לכל הפחות במקרה הנדון.

המחוקק אפשר חילוטו של "כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו" של מי שהורשע בעבירה זו, עד לשווי הרכוש שנעברה בו העבירה או שהושג כתוצאה מביצועה.

בית-המשפט קבע כי גם אם היה מוכח שהסכומים המבוקשים מהווים רכוש "תמים", לא היה בכך כדי להביא, מיניה וביה, להשבת הכספים.

בית-המשפט שקל את כלל טענות הצדדים ולקח בחשבון, בין היתר, כי מאז תחילת החקירה הגלויה, הוא מועד תפיסת הסכומים המבוקשים, חלפו פחות מ- 90 ימים, וכי מטרת תפיסת הכספים היא דרישה עתידית לחילוטם.

בנוסף, התחשב בית-המשפט בגובהם המזערי של הסכומים שנתפסו ביחס להיקף עבירות המקור.

על יסוד אלה, סבר בית-המשפט שלא ניתן להשיג את מטרות התפיסה בדרך שפגיעתה בקניינם של המבקשים פחותה, וכי האינטרס הציבורי, שבמלחמה בהלבנת הון הפוגעת בציבור כולו, גובר על זכות הקניין של המבקשים, שהפגיעה בה היא מידתית בנסיבות העניין.

53. יש לפקח כי הפגיעה בזכותו הקניינית של החשוד אינה עולה על הנדרש
ב- ה"ת (ראשל"צ) 481-05-16 {מדינת ישראל נ' שי ברס, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.07.16)} המשיב טען כי צו התפיסה ניתן מכוח סעיפים 21(א) ו- 26 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"}, ואולם בעת הוצאת הצו ובסמוך לו כלל לא נחשד המשיב בעבירות לפי חוק זה.

אשר-על-כן, לא ניתן היה לעתור לקבלת הצו וממילא לא לקבלו ולבקש הארכת תוקפו.

בית-המשפט קיבל את הבקשה בחלקה וקבע כי על בית-המשפט לפקח ולבדוק אם הפגיעה בזכותו הקניינית של החשוד אינה עולה על הנדרש {דנ"פ 3384/09 אברם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.07.09)}.

בית-המשפט קבע כי בדין פעלה המבקשת כאשר הוציאה צו בהתאם להוראות פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט-1969, וחוק איסור הלבנת הון ובדין הוגשה הבקשה הנדונה.

54. עילת תפיסת כספים לגיטימית
ב- ה"ת (ראשל"צ) 2643-01-16 {אחמד אבו חל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.02.16)} נדונה בקשה להחזרת תפוסים לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט-1969.
כנגד המבקש התנהלה חקירה, על-ידי היחידה הארצית לחקירות הונאה (להב 433), בחשד לביצוע עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"} ועבירות מס.

המבקש טען כי שיתף פעולה בחקירה ומסר גרסה מלאה לגבי מקורם של הכספים שנתפסו. כמו-כן טען המבקש כי אין עילה לתפיסתם הואיל ואין אלו כספים בעלי זיקה לעבירה ולא הוגש כתב אישום.

בא-כוח המבקש הרחיב טיעוניו בדיון וטען כי הכספים קשורים לעסק חוקי שמנהל המבקש בעניין המרת כספים.

באשר לבקשת המשיבה להאריך תוקף החזקת התפוסים שנתפסו, טען בא-כוח המבקש כי מאז שנתפסו הכספים באותו מועד חלף זמן ניכר ולא הוגש כתב אישום, חלף טענת המשיבה כי התגבשה תשתית חקירתית.

אשר-על-כן סבר המבקש כי יש להורות על שחרור הכספים לידיו.

המשיבה טענה כי עילת הבקשה היא בצורך למנוע הברחת הרכוש על-ידי המבקש או מי מטעמו ולצורך הבטחת אפשרות מימוש חילוט הרכוש לפי סעיף 21(א) לחוק.

בית-המשפט מצא כי התקיימה עילה לתפיסת הכספים וכי התקיימה אף עילה להמשך תפיסתם משום אפשרות ריאלית לבקש חילוטם בעתיד בתום הליך פלילי.

55. חוקיות התפיסה
ב- צ"א (יר') 51246-12-15 {מדינת ישראל נ' ניר בנימין, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.12.15)} נגד המשיב 1, ניר בנימין והמשיב 3, צבי בנימין וכן אדם נוסף, הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות רבות של קבלת דבר במרמה, ועבירות על החוק לאיסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "חוק איסור הלבנת הון"}.

לצד כתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים הוגשה גם בקשה למתן סעדים זמניים לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון וכן לפי סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 {להלן: "פקודת הסמים"}.

המבקשת טענה כי המשיבים ביצעו פעולות בסחורה ובכספים שהתקבלו בשל ביצוע עבירות, המהווים "רכוש אסור", כהגדרתו בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון במטרה להסתיר ולהסוות את מקור הרכוש, זהות בעלי הזכויות ברכוש, מיקומו, תנועותיו, עשיית פעולות בו.

המשיבים טענו לעניין סמכות החילוט הזמני והיקפו וכן התייחסו באופן פרטני לכל אחד מרכיביו של הרכוש.

בית-המשפט ציין כי הסמכות למתן צו זמני לתפיסת נכסים קמה מכוח סעיף 36ו לפקודת הסמים שהוחל על חוק איסור הלבנת הון בסעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון.

המשיבים טענו כי תפיסת הרכוש בדרך זו נעשתה שלא כדין שכן הסעיפים האמורים בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט-1969 אינם מאפשרים תפיסה לצורך חילוט בשווי אלא רק נכסים שבוצעה בהם עבירה, או שעומדים לעבור בהם עבירה, שכר תמורת העבירה וכיוצא בזה.
משכך, היתה התפיסה מלכתחילה שלא כדין.

בית-המשפט לא סבר כך, כאשר במנותק מהשאלה אם יש בכך פגם או לא {הוראת סעיף 26(א) לחוק איסור הלבנת הון}, אין לפגם כזה כל השלכה על חוקיות התפיסה והחילוט הזמני בשלב הנוכחי ולמצער זה לכל היותר אחד מהשיקולים, שבנסיבות מקרה זה נדחה, בשל השיקולים האחרים.

בית-המשפט מצא כי התמונה הראייתית המתקבלת היא כי לכאורה הונחה תשתית מספקת להניח כי מדובר בדירה משותפת לבני הזוג וכי הרישום אינו משקף לכאורה את הבעלות עליה אלא זו נחלקת בין המשיבים.

מסקנה זו נלמדה מהתיאורים לעניין כספי רכישת הדירה, שהיו כספים משותפים ומתוך קיומו של קשר נישואים ממושך.

בית-המשפט קבע כי חלה איפוא חזקת השיתוף, שהיא חזקה נורמטיבית - ראייתית פרי ההלכה הפסוקה, וזאת אף לאחר חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 {ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.8.11)}.

השימוש בחזקת השיתוף נובע מתוך דיני הקניין והוא מחייב קיומן של אינדיקציות התומכות באותו שיתוף מעבר לחיי הנישואים {רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6), 175 (2002)}.
בית-המשפט מצא כי מדובר באינדיקציות שמתקיימות במקרה זה.

בית-המשפט קיבל את הבקשה בחלקה וקבע כי בהינתן כי הדירה נרכשה טרם ביצוע העבירות הרי שלפי סעיף 21(3) לחוק איסור הלבנת הון - אין לתפוס או לעקל את חלקה של רחל בדירה אך יש לעשות כן לגבי חלקו של ניר, אף אם אינו רשום על שמו.

לפיכך העיקול יצומצם למחצית מהזכויות בדירה. אשר לשווי - כמצויין לעיל מדובר בעיקול על סכום מוערך של כ- 500,000 ש"ח.

56. תפיסה ראויה לעומת תפיסה בלתי-ראויה
ב- ה"ת (ראשל"צ) 32131-03-16 {אברהם דדון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.04.16)} נדונה בקשה להחזרת תפוסים ולביטול צו להקפאת חשבונות ועיקול על דירות.

כנגד המבקש ואחרים נפתחה חקירה סמויה אשר בהמשך הפכה גלויה, בחשד לביצוע עבירות שוחד, מרמה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע, מרמה והפרת אמונים והלבנת הון.

המבקש טען כי הכספים שנתפסו, חשבונות הבנק שהוקפאו והעיקולים שהוטלו על הדירות אינם קשורים לביצוע העבירות, נחסכו, נרכשו והושגו זמן רב לפני ביצוע העבירות.

המבקש הוסיף כי המשכורות של המבקש ורעייתו, לרבות כספים שהתקבלו כתוצאה מהשכרת הדירות וירושה שרעייתו קיבלה מסבירים את סכומי הכסף הרבים שנתפסו.

אשר-על-כן, המבקש טעם כי הגם שלא הוכח כי המבקש עבר עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון לא ניתן לחלט רכוש בשווי זה.

המשיבה התנגדה לבקשה והציעה, לצורך פשרה, לשחרר את חשבונות הבנק להתנהלות שוטפת, למעט סכום של 900,000 ש"ח שיועבר לקופת החילוט.

בית-המשפט קבע כי יש לקבל את הבקשה בחלקה, להורות על ביטול הקפאת חשבונות הבנק, ביטול העיקולים שהוטלו על הדירות והשבת הכסף המזומן שנתפס בבית המבקש, וזאת בכפוף להעברת סכום כסף בסך 450,000 ש"ח מחשבונות המבקש לקופת החילוט.
בית-המשפט הדגיש כי תפיסה בשווי של מלוא סכום העבירה - 450,000 ש"ח - היא תפיסה כדין ואילו תפיסה של כפל הסכום - מכוח עבירת השוחד שבחוק העונשין ומכוח עבירת הלבנת ההון שבחוק איסור הלבנת הון - אינה ראויה.

57. תפיסה זמנית ועיקול רכוש
ב- ע"ח (יר') 45593-11-15 {יוסף דוד אבואלעפיא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.12.15)} נדון ערר על החלטה בגדרה הוארך תוקף התפיסה הזמנית והעיקול על נכסי העוררים למשך 180 ימים, בשל חקירת העורר בחשד לעבירה על חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000.

בית-המשפט המחוזי קיבל את הערר בחלקו ופסק כי אין חובה להאריך את תוקף הצווים תוקפם ב- 180 יום וניתן להאריכם לפרקי זמן קצרים.

ההארכה אינה מוגבלת לצרכי חקירה ולימוד תיק החקירה לקראת הכנת כתב אישום כלול בתוך פרק הזמן שבו נדרשת החזקת התפוסים והעיקולים עד להגשת כתב האישום.

עם-זאת, בנסיבות העניין בית-המשפט קבע כי אין מקום לשינוי התקופה.

בית-המשפט קבע כי צווי העיקול והתפיסה לא יחולו על הנכסים שרשומים על-שם העוררת ועל חלקה בנכסים המשותפים לה ולעורר, שכן המשיבה לא עמדה בנטל להוכחת הזיקה בין רכוש העוררת שעוקל או נתפס לבין כספים שקיבלה מהעורר.

לצורך תפיסה זמנית ועיקול רכוש לפי חוק איסור הלבנת הון, נטל ההוכחה מוטל על המשיבה ואין די בהיעדר הסבר מצד העוררת לגבי המקורות המימון כדי לקבוע כי הדירה נרכשה מכספי העורר.

בנוגע לרכב, מחציתו ממומנת מכספי הלוואה שניטלה מהחשבון המשותף, מכאן שהעורר מממן רבע מעלות הרכב וניתן לעקל רק רבע משוויו.

58. בקשה להארכת תפוסים
ב- ה"ת (ראשל"צ) 24056-12-15 {מדינת ישראל משטרת ישראל להב 433 נ' יוסי לייבוביץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.06.16)} נדונה בקשת המבקשת להורות על הארכת תוקף החזקת התפוסים וצווי ההקפאה למשך 180 יום נוספים, מכוח סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט-1969, וכן מכוח סעיפים 21 ו- 26 לחוק לאיסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "חוק איסור הלבנת הון"}.

המבקשת טענה כי כנגד המשיב התגבשה תשתית חקירתית מבוססת לעבירות שוחד ומרמה בהיקף נרחב של מיליוני שקלים וכן בחשד לביצוע עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. התיק מטופל על-ידי פרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה).

במסגרת החקירה, תוך הסתמכות על צווי תפיסה שיפוטיים נתפסו מידי המשיבים ברישום ובפועל, רכוש הכולל בין היתר נכסי נדל"ן, כלי רכב, חשבונות בנק, כספים במזומן, תכולת כספת, בולים, שעוני יד וציורים חפצי אומנות.

בחלוף הזמן, במסגרת החקירה ובקשות שונות מטעם המשיב, שוחררו חשבונות בנק, כלי רכב של המשיב. כיום תפוסים בידי המבקשת ברישום ובפועל נכסי נדל"ן, כלי רכב וכספים במזומן.

עילות הבקשה העיקריות להארכת תוקף החזקת התפוסים וצווי המניעה של הרכוש התפוס הינן מניעת הברחת רכוש על-ידי המשיב או מי מטעמו והבטחת אפשרות מימוש חילוטו של הרכוש התפוס לפי הוראות סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון ו/או הפקודה.

על-פי הוראות סעיף 21 (א) לחוק איסור הלבנת הון, המבקשת יכולה לבקש לתפוס לצורך חילוט את נכסיו של חשוד ו/או נאשם עד למועד גזר הדין בענייננו, ובכל פעם שמתגלה לה נכס בר חילוט נוסף.

זאת-ועוד, חילוט רכוש של נידון שהורשע בעבירות לפי סעיף 3 או 4 לחוק איסור הלבנת הון, יהא מתוך כלל נכסיו, ועד לשווי העבירה, בין אם מדובר ברכוש שנעברה בו העבירה ובין אם לאו.

בין אם הרכוש מצוי בבעלותו ובין אם רק בשליטתו, בין אם הוא בבעלותו במועד החילוט ובין אם העבירו לצד ג' או רק מימן את רכישתו.

חוק איסור הלבנת הון וסעיפי החילוט שבו בפרט, ביקשו להוציא את בלעו של העבריין מפיו ומבקשים להרתיע את העבריינים הפוטנציאליים, למען ידעו כי מעשי העבירה אינם כדאיים.

המשיבים טענו כי יש להורות על שחרור הכספים שנתפסו בקרנות ההשתלמות ובקופות הפנסיה. מעת פרוץ החקירה חלפו למעלה משנתיים ימים, כאשר טרם נשלחו מכתבי שימוע וזאת למרות הבטחות חוזרות ונשנות מטעם המבקשת.

עוד הוסיף המשיב כי המשיבה, גרושתו של המשיב, מגדלת את ילדיהם לבד, לבני הזוג יש ילד עם צרכים מיוחדים, היא נושאת בתשלומי המשכנתא העומדים על-סך של כ- 8,000 ש"ח לחודש לכך מתווספות ההוצאות השוטפות, סך הוצאותיה החודשיות עומד על סכום של כ- 20,000 ש"ח בעוד משכורתה עומדת על-סך של 6,500 ש"ח.

המשיבה איננה חשודה, אין כל ראיות הקושרות אותה לפעולות של המשיב.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות את טענת המשיבים לעניין סמכותה של המבקשת לתפוס רכוש אשר נתפס מכוח צו תפיסה שניתן לאחר פרוץ החקירה, בייחוד מקום בו רכוש זה היה ידוע למבקשת.

בית-המשפט קבע כי יש לו סמכות לעיין מחדש בבקשות לצווי תפיסה שמטרתם חילוט עתידי, מעצם טבעו של הסעד שהינו סעד זמני.

סעיף 21(ו) לחוק איסור הלבנת הון בצירוף סעיף 36א(ה) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 מאפשרים לבקש את שינוי צו החילוט אם נתגלו נכסים חדשים שניתן לחלטם.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע שניתנת סמכות אף בידי היחידה החוקרת להגיש בקשה מסוג זה כמו גם סמכותו של בית-המשפט לעיון חוזר, וזאת ככל שחל שינוי במצבת הנכסים, שינוי כזה המצדיק בחינה מחודשת של התפיסה.

59. חילוט בשווי הרכוש
ב- מ"י (ראשל"צ) 31850-12-15 {יגאל עזרא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.03.16)} נדונה בקשה לביטול צווי הקפאה אשר הוצאו על חשבונות בנק ולהשבת כסף מזומן בסך של 30,000 ש"ח, מכוח סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט-1969.

כנגד המבקש וחשודים נוספים התנהלה חקירה, על-ידי היחידה הארצית למאבק בפשיעה הכלכלית בשיתוף עם רשות המכס והמע"מ, בגין חשד לביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע, הוצאת חשבוניות מס שלא כדין ועבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "חוק איסור הלבנת הון"}.
בית-המשפט הבהיר כי הוראת החילוט לפי סעיף זה עוסקת, איפוא, בחילוט בקשר לעבירות הלבנת הון, וקובעת כי הרשעה בעבירות של הלבנת הון או עשיית פעולה ברכוש אסור תגרור ככלל, ובנוסף לכל עונש, חילוט רכוש של המורשע אשר מקיים זיקה לעבירה.

אפשרות החילוט לפי סעיף זה אינה מתייחסת בהכרח לרכוש הקשור במישרין בביצוע העבירה, אלא בשווי של אותו רכוש.

לפיכך, ככל שמדובר בעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון בהיקף כספי מסויים, הרי אפשר שהחילוט ייעשה ביחס לשווי אותו סכום, ללא קשר למקורו של הכסף שחולט בסופו-של-יום לאחר ההרשעה.

סעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון קובע כי ניתן להורות על מימושו של צו החילוט מתוך רכושו של אדם אחר, כאשר מדובר ברכוש שמומן על-ידי הנידון או שהועבר על ידו לאחר בלא תמורה, וזאת בתנאי שמדובר בפעולות כאמור שבוצעו ברכוש שלא לפני ביצוע העבירה בעטייה ניתן צו החילוט.

60. בכל הנוגע להרשעות בתיקים של הלבנת הון, החילוט הוא הכלל בעוד ההחלטה שלא לחלט, היא החריג
ב- מ"י (פ"ת) 16992-06-15 {מדינת ישראל נ' דרור זוננשיין, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.02.16)} דובר בחקירה מסועפת באשר לעבירות כלכליות שלכאורה ביצעו המשיבים 3-1, בין היתר, בניגוד להוראות חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"}. בעקבות החקירה, נתפסו נכסיהם של המשיבים.

בית-המשפט הבהיר כי נגד המשיבים מתנהלת חקירה בחשד לביצוע עבירות פליליות, ובכלל זה גם עבירות לפי החוק.

למדינה קיימות שתי דרכי פעולה מקבילות לצורך תפיסת רכוש בשווי פירות העבירה: האחת, מכח סמכויות החיפוש והתפיסה לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט-1969, וסמכות זו נתונה לבית-משפט השלום.

השניה, מכוח חוק איסור הלבנת הון, המפנה אל פקודת הסמים, וסמכות זו נתונה לבית-משפט המחוזי {סעיף 36 לפקודת הסמים המסוכנים, התשל"ג-1973}.

הסנגורים טענו כי המבקשת ביצעה את התפיסה מכח הפקודה, ומשעשתה כן, אין באפשרותה להסתמך על הוראות החוק.

באי-כוח המשיבים טענו גם כי המבקשת סירבה להצהיר באופן גלוי על סכום היקף העבירה ועל-סך שווי התפוסים הנטען על ידה.

בית-המשפט לא קיבל את טענתם מאחר ותחולתם המקבילה של החוקים וסמכות בית-משפט השלום, כבר נדונה בפסיקה {דנ"פ 3384/09 אברם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.07.09); בש"פ 3190/14 ארזון שמעון נ' משטרת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.06.14); בש"פ 1001/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.03.15)}.

בדומה לאמור בפקודת הסמים המסוכנים התשל"ג 1973, גם בכל הנוגע להרשעות בתיקים של הלבנת הון,החילוט הוא הכלל בעוד ההחלטה שלא לחלט, היא החריג {ע"א 9796/03 חביב שם טוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.02.05)}.

בית-המשפט קבע כי בנוגע לנכסי המשיבים, העובדה כי מאז נתפסו הנכסים היא כי חלפו למעלה מ- 6 חודשים צריכה להילקח בחשבון בעת בחינת הבקשות.

נכון הוא שלא מדובר בשיקול יחיד, אך יש לתת לעובדה זו משקל בעת עריכת האיזון הראוי בין הפגיעה בזכות הקניין של המשיבים לבין הצורך להגן על האינטרס הציבורי.

מנגד יש להביא בחשבון את העובדה כי ככל שיוגש כתב אישום, בהתחשב בטיב העבירות בהן חשודים המשיבים, קיימת אפשרות ריאלית כי הנכסים יחולטו בסיום ההליך המשפטי במידה ויורשעו {בש"פ 7715/97 חגג' נד מדינת ישראל, פ"ד נב(1), 14}.

בית-המשפט מצא כי במקרה הנדון יש להתחשב בפרק הזמן שחלף וכן בעובדה כי החקירה עתידה להמשך עוד זמן מה.

אשר-על-כן, ברוח עקרון ההלימה, בהתאם להוראות החוק ולאחר עריכת האיזונים הרלוונטיים, בית-המשפט הורה כי נכסי המקרקעין, חשבונות הבנק והרכבים ישוחררו מתפיסה, למעט שני נכסי נדל"ן אשר שועבדו זה מכבר.

61. בחינת המצב הנדון מחדש לצורך המשך חילוט התפוסים
ב- ה"ת (ראשל"צ) 21126-01-14 {מדינת ישראל משטרת ישראל להב 433 נ' יוסף תמם, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.09.15)} נדונה בקשת המבקשת להארכת החזקת התפוסים וצווי ההקפאה, לפי סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט-1969 {להלן: "פקודת סדר הדין הפלילי"}, ומכוח סעיפים 21 + 26 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "חוק איסור הלבנת הון"} וכן להאריך את צווי ההקפאה המפורטים בבקשה למשך 180 יום נוספים.

המבקשת טענה כי כנגד המשיבים התגבשה תשתית חקירתית מבוססת לעבירות מרמה והלבנת הון, בהיותם נותני שירות לתאגיד המים מי אביבים.

המבקשת הוסיפה על האמור כי עילות הבקשה העיקריות להארכת תוקף החזקת התפוסים וצווי המניעה של הרכוש התפוס הינן מניעת הברחת רכוש על-ידי החשוד או מי מטעמו והבטחת אפשרות מימוש חילוטו של הרכוש התפוס, על-פי חוק איסור הלבנת הון ופקודת סדר הדין הפלילי.

המבקשת ביקשה בפעם השלישית את הארכת תוקפם של המוצגים שנתפסו על ידה כחלק מחקירה גלויה שנפתחה נגדם ביום 17.12.13 זאת מתוקף סעיפים 35 לפקודת סדר הדין הפלילי וכן מתוקף חוק איסור הלבנת הון.

בא-כוח המשיבים טען כי סעיף 21 לחוק לאיסור הלבנת הון מתייחס לאדם שהורשע בדין ומתוקף כך בית-המשפט יצווה על חילוט רכושו.

בעניין הנדון, טען בא כוח המשיבים, כי המשיבים טרם הורשעו וטרם הוגש כנגדם כתב אישום, וכי אין כל רלוונטיות לחילוט במועד זה, כל התפיסה אינה חוקית ואינה עומדת בדרישות של חוק איסור הלבנת הון.

בית-המשפט מצא כי בעניין הנדון, חלפו כ- 20 חודשים מאז התפיסה, בלא זימונם של המשיבים לחקירה ובלא שהוגשו כתבי אישום.

בית-המשפט קבע כי מצב זה הוא בלתי מידתי, ואלמלא העובדה כי בית-משפט זה היה מלווה את החקירה ומודע לקיומה של החקירה כחקירה מורכבת ומסועפת, כזו המצריכה זמן רב מהרגיל, ואלמלא קבע שלפיה כנגד המשיבים שלפניו קיים חשד סביר, כנדרש לפי הדין בשלב הזה, מי ברמה גבוהה יותר ומי ברמה נמוכה יותר, לא מן הנמנע שהיה מורה על שחרור כלל התפוסים ללא כל תנאי.

ואולם, בנסיבות הספציפיות של המקרה הנדון, מצא בית-המשפט להיעתר לבקשת המבקשת בחלקה ולהורות על הארכת התפוסים המפורטים בבקשה למשך 180 יום נוספים.

62. בסיס חוקי לחילוט
ב- ת"פ (ב"ש) 48173-12-13 {מדינת ישראל נ' שאקר אלרייאט, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.12.15)} נדונה סוגיה בה - בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היו לנאשם הכנסות נוספות ממקור או מעסק, שאינו ידוע למאשימה, או מכל רווח או השתכרות ממקור אחר, אשר אינו ידוע למאשימה, אשר הניב לנאשם הכנסות חייבות במס.

בשל הימנעות הנאשם מלדווח על ההכנסות הנוספות, צבר הנאשם סכום של כמיליון שבע מאות וחמישים אלף ש"ח במזומן. הנאשם לא דיווח לפקיד השומה על עיסוקו או עיסוקיו הנוספים אף שהיה חייב לעשות כן, לא ניהל ספרי חשבונות בנוגע לאותם עסקים, הגיש לפקיד השומה 3 דוחות כוזבים ונמנע מלדווח על הכנסותיו מהם, והכלבכוונה להשתמט ממס. בנוסף נקט הנאשם בערמהובתחבולה בכך שהסתיר את הכסף בתוך דליים/כדים אותם קבר מתחת לרצפת הבטון של מחסן ביתו וגם זאת בכוונה להשתמט ממס.

בא-כוח הנאשם טען כי כיום ישנה כוונה להכניס את עבירות מס הכנסה בגדר עבירות "מקור" לצורך חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"}, ובכך ליצור בסיס נורמטיבי לחילוט.

בית-המשפט קבע כי לא היה בסיס חוקי לחילוט וזאת על רקע נסיבות קונקרטיות, שעניינן כאמור חילוט שנעשה לטובת קרן החילוט שלפי החוק, שעה שעבירה זו נמחקה מכתב אישום בו הודה הנאשם.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הוראות חילוט (סעיפים 21 עד 23 לחוק)