חילוט לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) - כללי

ככלל, קיימות שלוש תכליות עיקריות המצדיקות תפיסת חפץ: תפיסה לצורך מניעה עתידית של ביצוע עבירות, כאשר קיים יסוד סביר להניח כי באותו חפץ "עומדים לעבור עבירה" (סעיף 32(א)לפקודה), תפיסת החפץ לצורך הצגתו כראיה במשפט (סעיף 32(א)לפקודה) ותפיסה לצורך הבטחת אפשרות חילוט עתידית של החפץ בסיום המשפט (סעיף 39 לפקודה וסעיפים 35 ו- 36א לפקודת הסמים).

על-מנת שתקום סמכות לתפוס חפץ נדרש כי לשוטר יהיה יסוד סביר להניח שישנו קשר כלשהו בין החפץ לבין העבירה שנעברה או עתידה להיעבר, כאשר החוק מונה חמש חלופות: באותו חפץ נעברה עבירה; באותו חפץ עומדים לעבור עבירה; החפץ עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל העבירה; החפץ ניתן כשכר בעד ביצוע העבירה והחפץ שימש אמצעי לביצוע העבירה {בש"פ 342/06 חברת לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.03.06); בש"פ 8353/09 מגאלניק נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.11.09)}.

רמת הראיות הנדרשת לצורך החזקת התפוס בטרם הגשת כתב אישום היא של "יסוד סביר להניח" כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה {כלשון סעיף 32(א) לפקודה}.

בפסיקה נקבע שדרישה ראייתית זו דומה לרף הראייתי הנדרש לצורך מעצרו של אדם בטרם הגשת כתב אישום, לאמור: נדרש "חשד סביר" לביצוע העבירה {הלכת מגאלניק, פסקה 12}.

לאחר תפיסת החפץ בידי המשטרה, ניתנת לבית-המשפט, במסגרת סעיף 34 לפקודה, הסמכות להורות על שחרור החפץ בתנאים שיקבע. לעניין זה נפסק כי "כשם שלעניין מעצר תיבחן השאלה האם קימת עילת מעצר, ואם-כן, האם ניתן להגשים את תכליתו באמצעות חלופה שפגיעתה פחותה, כך הוא ביחס להמשך החזקת חפץ תפוס. יש לבחון האם מתקיימת עילה להמשך תפיסתו בידי המשטרה; ואם-כן, האם ניתן להגשים את תכלית התפיסה באמצעות שחרור החפץ בכפוף להגבלות מידתיות אשר תגשמנה את התכלית הטמונה בתפיסה, בד-בבד עם מיתונה והחלשתה של הפגיעה בזכות הקניין של האדם. השאלה היא, במילים אחרות, אם קימת 'חלופת תפיסה' אשר תגשים את מטרת התפיסה בדרך שתפגע פחות בזכות קניינו של בעל הזכויות בנכס" (הלכת לרגו).

עוד עמדה הפסיקה על כך ש"לא הרי קיומה של עילה לתפיסת חפץ, בהכרח כדין המשך ההחזקה בו בידי המדינה {בש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 464, 471 (2000)}.

גם אם עשוי להתקיים מקור סמכות לתפיסת חפץ מלכתחילה, אין בכל מקרה עילה מתחייבת להמשך החזקתו בידי הרשות בטרם נסתיימו ההליכים המשפטיים, ועשויה לעלות השאלה האם נמצא אמצעי מידתי שיש בו כדי לאזן כראוי בין האינטרס הציבורי המבקש לשמור על-פיקוח המדינה ביחס לחפץ, לבין זכותו של הפרט לממש את זכויותיו לגבי החפץ גם אם מימוש זה עשוי להיות כפוף למגבלות" {הלכת לרגו}.

על בית-המשפט להוסיף ולבחון אם ניתן, באיזון ראוי, להשיג את מטרת התפיסה תוך פגיעה פחותה בזכות הקניין של בעל הנכס התפוס {רע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג(2), 312, 325-323 (1999); ה"ת (רמ') 12650-03-16 אלי בינשטוק נ' משטרת רמלה, תק-של 2016(2), 14803 (2016)}.

תפיסת הרכוש יכול ותעשה בשני מסלולים מקבילים מכוח סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי יחד עם סעיפים 21 ו- 26 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000, שזה מהווה מסלול אחד. וכן מכוח סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון המפנה לפקודת הסמים המסוכנים, שזה המסלול השני.

ב- בש"פ 3190/14 {ארזן שמעון ואח' נ' משטרת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו} קבע בית-המשפט כי הוכרה אפשרות ששני דברי חקיקה שונים מכוחם יכול בית-המשפט להורות על תפיסה או חילוט רכוש בהליך פלילי, והטענה כי אין להכיל את המסלול הראשון במקביל למסלול השני הועלתה ונדחתה בבית-המשפט העליון במסגרת דנ"פ 3384/09 {אברם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.7.09); ראה גם ע"ח (מרכז) 59445-12-15 מדינת ישראל נ' מיכאל גורלובסקי, תק-מח 2016(1), 28888 (2016)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חילוט לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) - כללי