סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• התובענה הייצוגית - כללי
• מפתח התביעות הייצוגיות לפי נושאים - כללי
• סדרי דין
• בקשות ותביעות שאושרו או התקבלו
• דחיית/מחיקת בקשה ותובענה ייצוגית
• גמול
• הסדר פשרה
• הסתלקות מתביעה ייצוגית
• תובענות ייצוגיות - הגנת הצרכן - בית-דין לעבודה
• עובדים זרים
• פנסיה
• תביעות שאושרו
• תביעות ובקשות שנדחו
• הסתלקות
• רשויות מקומיות על-פי מפתח שמות הרשויות והנושאים - כללי
• גמול שכר-טרחה
• הודעות חדילה
• אישור התובענה הייצוגית
• הסדרי פשרה
• שונות
• תובענות ייצוגיות במסגרת המשפט המינהלי
• תובענות ייצוגיות והגבלים עסקיים
• בנקים ותובענות ייצוגיות
• ביטוח - סדרי דין
• תביעות שנדחו
• תביעות או בקשות שאושרו או התקבלו
• חברות כרטיסי אשראי
• חברות
• איכות הסביבה

דחיית/מחיקת בקשה ותובענה ייצוגית

1. חרף חשד שמשתתפים פיקטיביים השתתפו במכירות פומביות באינטרנט - לא ניתן לנהל תובענה ייצוגית - הערעור נדחה
ב- ע"א 5378/11 {ארתור פרנק ואח' נ' אולסייל ואח', תק-על 2014(3), 12958 (2014)} עסקינן בערעור בגין מכירות פומביות באתרי אינטרנט.

בית-המשפט העליון דחה את הערעור על דחיית בקשה לאשר תובענה ייצוגית נגד 70 משיבים, שהורכבו מאתרי מכירות פומביות באינטרנט וספקים של המוצרים שנמכרו.

בבסיס בקשת האישור עמדה הטענה כי האתרים והספקים התערבו באופן שיטתי ופסול במכירות הפומביות על-ידי הפעלת משתתפים פיקטיביים באופן שפגע במשתתפים אמיתיים.

בדעת רוב נקבע, כי גם אם קיים יותר מחשד שפרקטיקה זו אכן ננקטה, הרי שהמבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם כלפי כל אחד מהמשיבים, בשים-לב לכך שטענותיהם התבססו על ספקולציות ולא נתמכו בחוות-דעת מומחים.

2. מניע כספי של עו"ד בהגשת תביעה יצוגית אינו שולל את תום-ליבו באופן המכשיל את אישורה
ב- ע"א 8037/06 {שי ברזילי ואח' נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ, תק-על 2014(3), 9582 (2014)} עסקינן בערעור בטענה להטעיה ביחס לכשרות.

במסגרת ערעור על דחיית בקשה לאישור תובענה יצוגית נגד חברת "פריניר" בטענה להטעיה ביחס לכשרות מוצריה, נדרש בית-המשפט העליון לשאלה האם ייזום הליך ייצוגי בידי עורך-דין מתוך כוונה להפיק רווח אישי עולה כדי חוסר תום-לב או התנהלות בלתי-הולמת המצדיקים את דחיית הבקשה. נקבע, כי ככלל אין בכך כדי לשלול את תום-הלב, אולם לצד זאת הובע החשש מפני הפיכת כלי התובענה הייצוגית כמכשיר לעשיית רווחים על חשבון האינטרס הציבורי.

3. ניתן לגבות מנוסע המבקש לבטל מספר כרטיסי טיסה דמי ביטול עבור כל כרטיס בנפרד
ב- ע"א 7187/12 {עו"ד ליאור צמח נ' אל על נתיבי אויר לישראל, תק-על 2014(3), 7315 (2014)} עסקינן בערעור בעניין שיעור דמי הביטול אותם ניתן לגבות בגין ביטול עסקה.

בית-המשפט העליון דחה את ערעורו של נוסע שביקש להגיש תביעה יצוגית נגד חברת אל-על ונדחה. עניינה של הבקשה, היה בשיעור דמי הביטול אותם ניתן לגבות בגין ביטול עסקה הכוללת מספר רכיבים, ובפרט מספר כרטיסי טיסה - האם עבור כרטיס אחד או עבור כל הכרטיסים יחדיו. בניגוד לקביעה קודמת שניתנה מספר חודשים קודם לכן, קבע בית-המשפט העליון כי פרשנות תכליתית של חוק הגנת הצרכן מובילה למסקנה שניתן לראות בכל כרטיס "חוזה" נפרד שבגינו יש לשלם דמי ביטול, כשמסקנה זו נתמכת גם במטרת דמי הביטול לפצות את העוסק על הפסדים אפשריים.

4. אי-אישורה של תביעה יצוגית שעניינה בהטעיה בנוגע להמצאות קדמיום במחית גזר של גרבר - הערעור נדחה
ב- ע"א 4333/11 {דניאל סלומון נ' גורי יבוא והפצה בע"מ, תק-על 2014(1), 15852 (2014)} עסקינן בערעור בגין המצאות יסוד מתכתי בגרבר.

בית-המשפט העליון דחה ערעור שהגישו הוריו של קטין על דחיית בקשתם לאשר תביעה יצוגית נגד משווקת "גרבר" בישראל לאחר שבשנת 2005 פרסם משרד הבריאות אזהרה על המצאות יסוד מתכתי מסוג קדמיום במחית גזר של החברה. בית-המשפט הבחין בין מקרה זה לפרשת הסיליקון בחלב של תנובה, וקבע כי ספק אם נגרמה למערערים פגיעה באוטונומיה וגם אם-כן, היא אינה ברת פיצוי מאחר שלא הוכח שהפגיעה גרמה להם לתחושות שליליות.

5. גביית תשלומים בעבור גלישה באינטרנט - קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט קמא שעליהן ביסס הכרעתו עומדות במקומן - הערעור נדחה
ב- ע"א 6342/11 {אלי כהן נ' בזק בינלאומי, תק-על 2013(4), 2111 (2013)} עסקינן בערעור בגין גביית תשלומים בעבור גלישה באינטרנט.
בית-המשפט המחוזי דחה את תובענתו הייצוגית של המערער כנגד המשיבה, שעניינה גביית תשלומים בעבור חבילת גלישה באינטרנט. טענתו המרכזית של המערער היתה כי נגבו הימנו תשלומים שלא נכללו בחבילה, ובמיוחד ללא עדכונו כתום שנה ראשונה לקיום החבילה, כשעמד המחיר לעלות, בדבר אפשרות לחבילות מקבילות זולות יותר. המשיבה טענה מנגד כי המערער קיבל כל מידע נחוץ וכי אין לו עילת תביעה אישית, לא כל שכן תביעה ייצוגית. בית-המשפט קמא לא קיבל את טענות המערער לרבות באשר להטעיה, וכן מצא כי לא הוצגו מקרים אחרים אשר מגבשים עילת תביעה ייצוגית.

בערעור דנן, טען המערער כי לא קויימו הוראות סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 באשר לאיסור הטעיה, החלות גם לאחר מועד ההתקשרות בעסקה, וספציפית מתמקד הדבר באי-הודעה ראויה למערער כתום שנת התקשרות ראשונה וערב העלאת מחיר שנקבעה מלכתחילה, על כך שחבילה דומה נמכרת עתה במחיר נמוך משמעותית, ולעניין זה, לפי סעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן, היה צורך להודיע מה המחיר הרגיל או המקובל לאותה עת. לטענת המשיבה היה הכל גלוי וידוע לפני המערער וכולי עלמא באתר האינטרנט שלה ויכול היה לבחור בחבילות אחרות, ולא היתה חובת הודעה ספציפית.

בית-המשפט קבע כי דין הערעור להידחות, וכי קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט קמא שעליהן ביסס הכרעתו עומדות במקומן, ועל-כן לא הגיעו טרוניות המערער לכלל גיבושה של תובענה ייצוגית על תנאיה המוקפדים.

6. נדחתה תביעה נגד קק"ל בנוגע לחיוב הסכם חכירה בדירת מגורים במע"מ
ב- ע"א 3339/12 {מיכאל גוטמן ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', תק-על 2013(3), 9477 (2013)} עסקינן בתובענה בגין גביית מע"מ על עסקאות שנעשו במקרקעי קק"ל.

בית-המשפט העליון דחה תביעת בעלי זכויות חכירה בדירת מגורים בנוגע לגביית מע"מ על עסקאות שנעשו במקרקעי קק"ל והמנוהלים על-ידי ממ"י. נקבע, כי העברת זכות החכירה בדירת המגורים באה בגדר "עסקה" כהגדרתה בחוק המע"מ, אשר יש לגבות בגינה מע"מ.

7.בית-המשפט העליון דחה ערעור על דחיית בקשה לתובענה ייצוגית נגד המדינה בנוגע לגביית יתר מרוכשי דירות
ב- ע"א 7808/06 {שרה לוי ואח' נ' מדינת ישראל - משרד השיכון ואח', תק-על 2012(3), 6858 (2012)} עסקינן בערעור בגין גביית יתר עבור פעולות רישום מרוכשי דירות.

בית-המשפט העליון דחה ערעור על פסיקת בית-המשפט המחוזי, אשר דחה בקשה להגשת תובענה ייצוגית כנגד חברה קבלנית שפעלה כשלוחתו של משרד השיכון, בטענה לגביית כספים ביתר מרוכשי דירות עבור ביצוע פעולות רישום שלא בוצעו על-ידי החברה בפועל. נקבע, כי למערערים לא קיימת עילת תביעה אישית שכן כלל לא דובר בגביית יתר, וממילא לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כלשהו.

8. בית-המשפט העליון דחה ערעור מאחר וטענותיהן של המבקשות אינן מצדיקות דיון בערכאת הערעור כבר בשלב הנוכחי של ההליך ומשטרם מוצה הדיון בעניינים אלו בבית-המשפט המחוזי
ב- רע"א 7540-10 {אלטמן רוקחות טבעית (1993) בע"מ נ' אילן ג'אן, תק-על 2011(4), 4691 (2011)} עסקינן בבקשת רשות ערעור בתובענה ייצוגית בגין הטעיה צרכנית בתוסף מזון.

מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בגדרה אושרה בקשה להגיש תביעה ייצוגית נגד המבקשות המשווקות ומפיצות את תוסף המזון מגה גלופלקס, בטענה כי הפרסומים של המבקשות לגבי התוסף מהווים הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 וכן כי הם מפרים את הוראות תקנות בריאות.

בית-המשפט המחוזי אישר את הגשת התובענה כייצוגית וקבע, כי הבקשה תאושר בעילה של הטעיה צרכנית וכי הקבוצה תכלול את כל רוכשי התוסף בשבע השנים שקדמו להגשת בקשת האישור. על החלטה זו משיגות המבקשות בבקשת רשות הערעור דנן.

בית-המשפט קבע כי דין הערעור להידחות, וכי בית-המשפט קמא קבע, כי הנזק שנגרם הינו בגובה חלק מהסכום ששולם עבור התוסף ולא בגובה הסכום במלואו, כפי שנטען בבקשת האישור, וכי מכל מקום, לא נמצא טעם כי טענותיהן של המבקשות מצדיקות דיון בערכאת הערעור כבר בשלב הנוכחי של ההליך, ומשטרם מוצה הדיון בעניינים אלו בבית-המשפט המחוזי.

9. בית-המשפט העליון דחה ערעור וקבע כי ציות לצווי עיקול בא בגדרי שירות בנקאי בגדר תביעה נגד תאגיד בנקאי בקשר לעניין שבינו לבין לקוח
ב- רע"א 2598/08 {בנק יהב לעובדי מדינה בע"מ נ' ליאור שפירא ואח', תק-על 2010(4), 1749 (2010)} עסקינן בבקשות רשות ערעור בגין הטעיה שיטתית של תאגיד בנקאי.

מדובר בחמש בקשות רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, כאשר נשוא ההליך, הינו עתירה לסילוק על-הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, ושאלת סוגי העניינים בהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית נגד תאגיד בנקאי. עניינה של התביעה, הינו בהטעיה שיטתית, מכוונת וסדרתית שמבצעים הבנקים והמבטחים, ביחד ולחוד, תוך ניצול לרעה של כוחם ומעמדם כנגד הזוכים בתיקי ההוצאה לפועל הפונים אליהם בבקשות למתן שירות, בכך שהטעו והנם מטעים אותם במתן מידע חלקי, מטעה ובדרך אי-מתן מידע כלל בגין כספים ו/או זכויות חייבים המוחזקים בידיהם, כל זאת תוך גביית תשלום בעבור שירות שלא ניתן בפועל ואשר אין הם עוד מורשים לגבות תשלום בעדו.

בית-המשפט קבע כי אין להיעתר לבקשות הבנקים וקופות הגמל, וכי יש לקבוע כי לעניין חוק תובענות ייצוגיות ציות לצווי עיקול בא בגדרי שירות בנקאי - בגדר "תביעה נגד תאגיד בנקאי", בקשר לעניין שבינו לבין לקוח.

10. נדחה ערעור כנגד המדינה מאחר ואין לראות בתקבולים שקיבלה המדינה מבזק בינלאומי כאל מס
ב- רע"א 729/04 {מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, תק-על 2010(2), 1177(2010)} עסקינן בתובענה בגין מחירים גבוהים של שירות טלפוני.

שלושת ההליכים דנן מוסבים על החלטת בית-המשפט המחוזי בבקשה שהגישה המערערת - התובעת לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקשת - בזק בינלאומי ונגד המבקשת - המדינה. התובענה נגד בזק בינלאומי הושתתה, על הטענה, כי בתקופה הרלוונטית קבעה בזק בינלאומי מחירים "בלתי-הוגנים וכי התעשרה שלא כדין. באשר למדינה נטען, כי חלק מרווחיה של בזק בינלאומי הועברו למדינה, וכי אותם תקבולים שקיבלה המדינה מבזק בינלאומי הריהם "מס" אשר נגבה שלא על-פי חוק, בניגוד להוראת סעיף 1(א) לחוק יסוד: משק המדינה.

בית-המשפט קבע כי אין אפשרות סבירה שהשאלות המהותיות המתעוררת בתובענה יוכרעו לטובת קבוצת התובעים. לפיכך, אין מקום לאישורה כתובענה ייצוגית, וכי קשה לקבל שניתן לראות בכספים ששילמו צרכנים לבזק בינלאומי, כולם או מקצתם, משום מס. ברם, אפילו היינו מתייחסים לסכומים אלה כאל מס, מדובר היה ב"תביעת השבה נגד רשות", כהגדרתה על-פי חוק תובענות ייצוגיות. משמעות הדבר היא, כי חל על העניין סעיף 9(ב) לחוק, הקובע כי תובענה לא תאושר אם "הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית-המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע". תנאי זה מתקיים בענייננו, הואיל והתקנות בוטלו והגביה על-פיהן פסקה עוד טרם הגשת התובענה.

11. העליון דחה ערעור מאחר ואין די בהצבעה על דמיון בעמלות הבנקים כשלעצמו כדי לבסס עילת תביעה לפי חוק ההגבלים העסקיים
ב- ע"א 3690/07 {ליאורה ירדני ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', תק-על 2009(3), 3194 (2009)} עסקינן בערעור בגין הסדרים כובלים בין הבנקים.

מדובר בערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בגדרו נדחתה בקשת המערערות לאישור התובענה שהוגשה על-ידיהן כתובענה ייצוגית. כן הוגשה גם בקשה להוספת ראיה בגדרי הערעור - "קביעת הממונה להגבלים עסקיים בדבר הסדרים כובלים בין הבנקים, והעברת מידע בנוגע לעמלות".

בית-המשפט קבע כי דין הערעור להידחות ולמרות שיש להתיר את הגשת הראיה, לא עלה בידי המערערות בהליך הדיוני להוכיח קיומה של עילת תביעה לפי חוק ההגבלים העסקיים, משלא הובאה תשתית עובדתית מספקת לכך; ואכן אין די בהצבעה על דמיון בעמלות הבנקים כשלעצמו, כדי לבסס עילת תביעה לפי חוק ההגבלים העסקיים. ואולם, אף קביעת הממונה על ההגבלים העסקיים לא סייעה בכך. מקביעת הממונה עולה תמונה קשה ומצערת של קיומם של הסדרים כובלים בין הבנקים, במסגרתם העבירו ביניהם מידע הנוגע לעמלות שונות. עם-זאת, הקביעה אינה עוסקת בתיאום עמלות שעניינן "דמי הגבלת אחריות".

12. בית-המשפט העליון דחה ערעור על דחיית בקשה לתובענה ייצוגית מאחר ואין בטענות המערער תשתית מספקת להתייחסות לסוגיות ההסתמכות והקשר הסיבתי
ב- ע"א 458/06 {עו"ד יובל שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ ואח', תק-על 2009(2), 1267 (2009)} עסקינן בערעור בגין פרסום הטעיה צרכנית.

מדובר בערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי אשר דחה את בקשתו של המערער, עו"ד שטנדל, לאשר תביעתו כתובענה ייצוגית כנגד המשיבים, חברת בזק בינלאומי בע"מ ושניים ממנהליה, בטענה כי המשיבה 1 - בזק בינלאומי יצאה במסע פרסום נרחב, בו ציינה כי תעריפיה זולים וכי עלות השיחות הבינלאומיות באמצעותה היא נמוכה, כל זאת תוך שהיא משמיטה את העובדה כי כדי ליהנות מהתעריפים הנמוכים, הלקוח צריך להירשם כמנוי, אחרת ייגבו תעריפים הגבוהים מאלה של החברות המתחרות.

בית-המשפט קבע כי דין הערעור להידחות, מאחר ואין בטענות המערער תשתית מספקת להתייחסות לסוגיות ההסתמכות והקשר הסיבתי, וכי בית-המשפט לא יידרש לשאלות עקרוניות אלה בנסיבות הקיימות. לגופו של עניין, המערער לא הראה כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, וכי לא קיים את התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(2) ומשכך דין הערעור להידחות.

13. בית-המשפט העליון דחה ערעור על דחיית בקשה לתובענה ייצוגית מאחר והמערערים לא הצליחו להניח תשתית ראייתית ממנה עולה כי סיכויי התובענה להתקבל הם סבירים
ב- ע"א 1509/04 {דני דנוש ואח' נ' chrysler corporation ואח', תק-על 2007(4), 2298 (2007)} עסקינן בערעור בגין תקלה במחשב רכב.

מדובר בערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי אשר דחה את בקשתם של המערערים לאישור תביעתם כתובענה ייצוגית על ההחלטה המשלימה בדבר תשלום הוצאות ושכר-טרחת עורכי-הדין ועל החלטתו המוקדמת של בית-המשפט לדחות את הבקשה למתן צו לעיון ולגילוי מסמכים ספציפיים. עניינו של ההליך בבקשתם של המערערים, בעלי מכוניות מסוג קרייזלר ניאון מודל 1995 לאשר את התובענה שהגישו כנגד המשיבים כתובענה ייצוגית על-פי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 לטענת המערערים, קיימת במחשב הרכב של המכוניות תקלה סדרתית הגורמת לתופעות של היעדר יכולת להניע את הרכב, כיבוי המנוע תוך כדי נסיעה ושיתוק המערכות ההידראוליות ומערכות הבלמים. בשל כל אלה קיימת במכוניות אלה, כך נטען, סכנה בטיחותית חמורה. בגין האמור, תבעו המערערים את נזקיהם מן המשיבים. המערערים סמכו את תביעתם על עילות שונות, ובהן: איסור הטעיית הצרכן לפי סעיפים 2(א)-(ב) לחוק הגנת הצרכן; חובת גילוי של פגמים שנפלו בנכס או המחייבים שימוש מיוחד כדי למנוע פגיעה במשתמש או באחרים לפי סעיפים 4(א)(1)-(2) לחוק הגנת הצרכן.

בית-המשפט קבע כי דין הערעור להידחות, וכי מסקנתו של בית-המשפט המחוזי כי המערערים לא הצליחו להניח תשתית ראייתית ממנה עולה כי סיכויי התובענה להתקבל הם סבירים מתקבלת על בית-המשפט והיא נותרת שרירה כי התקלה בכלי הרכב של המערערים אירעה למעלה מחמש שנים לאחר שיוצרו, ולא הוכח במידת הסבירות הראויה כי אין מקורה של התקלה בבלאי סביר, וכי לאור חלוף הזמן היינו מתקשים לקבוע קשר סיבתי כלשהו בין התקלה הנטענת לבין הנזק שנגרם, וכי אין המערערים זכאים "לחצות את הפרוזדור", ועל-כן הערעור בעניין זה נדחה, וכי בנסיבות המקרה מתקבלת גם החלטתו של בית-המשפט המחוזי בעניין בקשת המערערים לגילוי ולעיון במסמכים.

14. בית-המשפט העליון דחה ערעור על דחיית בקשה לתובענה ייצוגית מאחר ורשות מקומית אינה מסווגת כ"רשות ציבורית"
ב- ע"א 1644/04 {עיריית רמלה נ' מרכז סליקה בנקאית בע"מ ואח', תק-על 2005(4), 1869 (2005)} עסקינן בשאלה האם מוסמכת עיריה לנהל תובענה ייצוגית ולשמש כנציגה של קבוצת תובעים כלל ארצית.

בית-משפט המחוזי קבע כי עיריה אינה מוסמכת לנהל תובענה ייצוגית ולשמש כנציגה של קבוצת תובעים כלל ארצית, ומשכך - דחה את בקשת המערערת ליתן רשות להגיש תובענה ייצוגית נגד המשיבים. הרקע לתביעה הינו טענת העיריה, כי המשיבים גבו ממנה עמלות בשיעור מופרז בגין פעולות סליקה של חיובים על-פי הרשאה - הוראת קבע. העיריה תבעה את זיכוי חשבונותיה לאחר חישוב מחדש של חיובה על-פי התעריף הנכון והראוי. בית-המשפט המחוזי לא מצא כי קיים מקור סמכות המאפשר הגשתה של תובענה ייצוגית על-ידי העיריה, ולפיכך נדחתה הבקשה.

על החלטה זו הוגש הערעור דנן, בה טענה העיריה, כי כפי שאין עיריה מוגבלת בהגשת עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק, כך אין כל הצדקה לחסום בפניה את האפשרות ליזום הליך של הגשת תובענה ייצוגית.

בית-המשפט קבע כי דין הערעור להידחות, וכי תכליתו של החוק המוצע לאחד את הסעיפים המצויים בדברי חקיקה שונים בעניין הגשת תובענה ייצוגית ותנאיה, להסדר אחד שלם ומקיף, אשר כותרתו "מי רשאי להגיש תובענה ייצוגית ובשם מי", קובע, בין היתר, כי בכוחה של "רשות ציבורית" להגיש תובענה ייצוגית. עם-זאת, רשות מקומית אינה מסווגת כ"רשות ציבורית" על-פי התוספת.

15. בית-המשפט העליון דחה ערעור על דחיית בקשה לתובענה ייצוגית מאחר ולא עלה בידי המערער להוכיח עילת תובענה אישית

ב- ע"א 3955/04 {עו"ד אריה רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', תק-על 2005(3), 58 (2005)} עסקינן בתובענה בגין חיוב בדמי הגבלת אחריות.

מדובר במקרה בו נדחתה בקשה לאשר תביעה כ"תובענה ייצוגית" בהיעדר עילה אישית של התובע. בית-המשפט קבע כי הוראה קונגטית המחייבת מנפיק כרטיס אשראי בהגבלת החיוב של מחזיק הכרטיס, אינה שוללת גביית "דמי הגבלת אחריות" ממחזיק בכרטיס אשראי, וכי המבקש לעבור בשערה של התובענה הייצוגית חייב לרכוש כרטיס כניסה בדמות עילת תובענה אישית. דבר זה לא עלה בידי המערער, ואף לא נמצאו עילות תובענה ייצוגית מכוח חוק הבנקאות.

16. בית-המשפט העליון דחה ערעור וקבע כי גם נזק לא ממוני שאיננו עניין של מה בכך די בכך כדי להכשיר תביעה כתובענה ייצוגית

ב- ע"א 1338/97 {תנובה מרכז שיתופי לשיווק נ' ראבי תופיק, תק-על 2003(2), 1522 (2003)} עסקינן בתובענה בגין פגם במוצר מזון.

מדובר בערעור וערעור שכנגד על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, שאישר בסייגים שקבע תביעה ייצוגית נגד תנובה, שנסובה על הוספת סיליקון לחלב עמיד . תנובה מערערת על אישור התביעה כתביעה ייצוגית, ואילו התובע הייצוגי, מערער על סייג שנקבע בהחלטה ולפיו סעד ההשבה לא ייכלל בתביעה.

בית-המשפט קבע כי דין הערעור של תנובה להידחות, וכי החדרת תוספת של סיליקון לחלב בניגוד לתקן היא פגיעה באוטונומיה של הפרט, וכי לכאורה התביעה בענייננו איננה עניין של מה בכך. הפרסום המטעה שפרסמה תנובה לאחר הפרסומים שיש בחלב סיליקון, יש בו כדי ללמד לכאורה, שתנובה עצמה הבינה שישנה התנגדות רחבה בציבור להוספתו של סיליקון לחלב. תנובה לא היתה נכנסת למסע ההכחשות כשהכחישה את התלונה בדבר החדרת הסיליקון, אלמלא הבינה בעצמה שאין המדובר בעניין של מה בכך, וכי אין לקבוע כי רק נזק ממוני יכול להצדיק תביעה ייצוגית. לתובע נגרם, לכאורה, נזק לא ממוני שאיננו עניין של מה בכך, ודי בכך כדי להכשיר את תביעתו כתביעה ייצוגית.

17. בית-המשפט העליון קיבל ערעור מטעם "בזק" מאחר שלא היה בהתנהלותה דבר שעלול היה להטעות צרכן בעניין מהותי בעסקה
ב- ע"א 1977/97 {יוסף ברזני נ' בזק החברה הישראלית, פ"ד נה(4), 584 (2001)} עסקינן בתובענה כנגד בזק בגין הטעיה צרכנית.

מדובר במקרה בו הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד בזק. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה ככל שזו מתייחסת לתובענה ייצוגית למתן סעד כספי ואישר את הגשת התובענה, אך ורק כתובענה ייצוגית למתן סעד הצהרתי. על כך הערעור והערעור שכנגד דנן. בערעור מבקש התובע לתקוף את אותו חלק בהחלטה המגביל את אישור התובענה הייצוגית לסעד הצהרתי בלבד ודוחה את אישור התובענה למתן סעד כספי. בערעור שכנגד מערערת בזק כנגד עצם מתן האישור להגשת תובענה ייצוגית לסעד הצהרתי. בהחלטה נוספת התיר בית-המשפט המחוזי את צירופה של בזק בינלאומי בע"מ כנתבעת נוספת בתובענה הייצוגית וניתנה הרשות להגשת התובענה הייצוגית גם נגדה. על כך בקשת רשות הערעור שהגישה בזק בינלאומי.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות את ערעורו של המבקש ולקבל את הערעור שכנגד של המשיבה- בזק, מאחר שלא היה בהתנהלות המשיבה דבר שעלול היה להטעות צרכן, ועל כל פנים לא בעניין מהותי בעסקה, כדרישת סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן.

18. התקבל ערעור לדחיית תובענה ייצוגית מאחר ולא הונחה תשתית מספקת כדי לקבוע כי התמורה הנגבית בגין ההשתתפות בהשתלמות היא "אגרה" ולא "מחיר"

ב- רע"א 2701/97 {מדינת ישראל ואח' נ' צ'רטוק דניאל, פ"ד נו(2), 876 (2002)} עסקינן בתובענה בגין דרישת תשלום עבור "קורס השתלמות בנהיגה" לצורך חידוש רישיון הנהיגה.

מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי שאישר תובענה ייצוגית כנגד מדינת ישראל, שר התחבורה ורשות הרישוי במשרד התחבורה וכנגד המועצה הארצית למניעת תאונות בע"מ והמכון הארצי לתחבורה. עניינה של התובענה הייצוגית הוא בשאלת חוקיות גביית תשלום בגין השתתפות בקורס השתלמות בנהיגה, אשר חלה לגביו חובת השתתפות המוטלת על-פי דין ומהווה, בנסיבות מסויימות, תנאי לחידוש רישיון נהיגה. בפועל מופעל קורס ההשתלמות על-ידי המכון, שהוקם על-ידי המועצה, מכח הסכמים שנערכו בין המדינה לבין המועצה.

שתי בקשות לרשות לערער על החלטת בית-המשפט המחוזי הוגשו לבית-משפט דנן. בקשה אחת הוגשה על-ידי המדינה והבקשה האחרת על-ידי המועצה והמכון גם יחד. עיקר טענות המערערים לפנינו ביחד עם טענות נוספות הן כי אין להכיר בהם, בנסיבות העניין, כ"עוסק" על-פי ההגדרה המצויה בחוק הגנת הצרכן וכי התמורה המשתלמת בגין ההשתתפות בהשתלמות איננה אלא "מחיר".

בית-המשפט קבע כי דין הערעורים להתקבל מהטעם שהמשיבים לא הניחו תשתית מספקת כדי לקבוע כי התמורה הנגבית בגין ההשתתפות בהשתלמות היא "אגרה" ולא "מחיר". דהיינו האם התמורה הנגבית כוללת רכיב של מס או סובסידיה, או שמא היא משקפת נאמנה את עלות ההשתתפות בהשתלמות. לפיכך היעדר הסמכה בתקנה 15א(א) לתקנות התעבורה לגביית התשלום אינו מעלה ואינו מוריד. בנוסף דין הערעור להתקבל גם משום שלא נתקיימו במקרה שלפנינו יחסי "עוסק" ו"צרכן".

19. בית-המשפט העליון דחה ערעור לדחיית תובענה ייצוגית מאחר והמבקשים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להראות כי לכאורה פעלה בזק שלא כדין לעניין גביית המע"מ
ב- רע"א 2837/98 {שלום ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת, פ"ד נד(1), 600 (/2000)} עסקינן בקשת רשות ערעור על החלטת המחוזי.

מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי לפיה נדחתה בקשת המבקשים לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה - בזק, שעניינה בשניים: מהו שיעור ריבית הפיגורים שניתן לגבות על איחור בתשלום חשבון טלפון, והאם הריבית שנגבתה כוללת בתוכה מע"מ. בהחלטה ניתנה רשות ערעור והבקשה תידון כערעור על-פי הרשות שניתנה.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה לאישורה של התובענה כייצוגית, בין מכוח חוק הגנת הצרכן ובין לפי תקנה 29, להידחות, וכי בתגובת אגף המכס והמע"מ, נקבע במפורש כי בזק מחוייבת על-פי דין "לגבות את המע"מ על ריבית הפיגורים". במצב דברים זה, נראה, כי לא די בטענתם הרפה והבלתי-מפורטת של המבקשים כדי לעמוד בנטל המוטל עליהם בשלב זה, להראות כי לכאורה, פעלה בזק שלא כדין לעניין גביית המע"מ. אשר-על-כן דין הבקשה לאישור התובענה, ככל שזו נוגעת לסוגיית המע"מ להידחות. אשר-על-כן נדחית בקשת רשות הערעור.

20. בית-המשפט העליון קיבל ערעור לדחיית תובענה ייצוגית מאחר וטיעונה המשפטי, בדבר עיגונה הסטטוטורי של עילת הקיפוח, רחוק מלהיות ברור וממוקד
ב- רע"א 6164/99 {סודה קלאב בע"מ ואח' נ' אסנת רמות, פ"ד נה(1), 412 (1999)} עסקינן בביטול אישור להגשת תביעה ייצוגית שעניינה טענה של הטעיית לקוחות.

מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, המאשרת את הגשת תביעתה של המשיבה נגד המבקשות כתובענה ייצוגית. בתביעתה נגד המבקשות - שבית-המשפט המחוזי החליט לאשר את הגשתה כתובענה ייצוגית - טענה המשיבה, כי בהצגת תנאי הפיקדון כתנאי העיסקה שבמסגרתה נמסרים מכלי סודהבל לשימוש הלקוחות, יש משום הטעיית הצרכנים וכן משום קיפוחם. ההטעיה מתבטאת בתיאור העסקה כעסקת שאילה, אף שלפי מהותה הריהי עסקת מכר, שמכוחה מועברת ללקוח בעלות מלאה במכל. החלטת בית-המשפט המחוזי, לאשר את הגשת תביעתה של המשיבה כתובענה ייצוגית, התבססה, איפוא, על ההנחה כי טענת ההטעיה, שהועלתה על-ידי המשיבה, מקימה עילה להגשתה של תובענה ייצוגית שלכאורה הינה בעלת סיכויי הצלחה סבירים.

בית-המשפט קבע כי יש לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית-המשפט המחוזי ולדחות את בקשת המשיבה להגשת תובענה ייצוגית נגד המבקשות. זאת מן הטעם כי העובדות, עליהן ביססה המשיבה את טענתה בנושא הקיפוח, תוארו בכתב-תביעתה בלשון כללית וסתמית; טיעונה המשפטי, בדבר עיגונה הסטטוטורי של עילת הקיפוח, רחוק מלהיות ברור וממוקד; וגם דבר היותה של המשיבה נציגה הולמת לכאורה של האינטרס הצרכני הכללי, אינו נלמד ואינו ניכר מטענותיה העובדתיות והמשפטיות. אין כל מקום לספק, כי טענת ההטעיה עליה ביססה המשיבה את תביעתה, ושעל יסודה החליט בית-המשפט המחוזי לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית, אינה שונה במאומה מטענת ההטעיה שנדונה ונדחתה בפרשת "און הצפון". והמסקנה הבלתי-נמנעת הנגזרת מכך לענייננו היא, שטענת ההטעיה אינה מקימה עילה להגשת תובענה ייצוגית נגד מי מהמבקשות, שהינה בעלת סיכויי הצלחה סבירים.

21. בית-המשפט העליון קיבל ערעור לדחיית תובענה ייצוגית מאחר והקשר הסיבתי בין העילות שבתובענה לבין הנזק אם נגרם ושיעורו מסופק ביותר
ב- רע"א 6567/97 {בזק נ' עזבון המנוח אליהו גת, תק-על 98(2), 1627 (1998)} עסקינן בביטול רשות להגיש "תביעה ייצוגית" נגד בזק בעניין שיטת חישוב תשלום עבור שיחות טלפון כאשר התעריף נקבע בתקנות.

מדובר בבקשת רשות ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי שאישר הגשת תובענה הייצוגית על-פי חוק הגנת הצרכן. התובענה מתייחסת לשיטת חישוב תשלום עבור שיחות הטלפון, המופעלת על-ידי חברת בזק. על-פי שיטה זו, כל יחידת מניה מורכבת מיחידת זמן קבועה המשתנה לפי מקום ושעה ולצידה מחיר קבוע. כל שיחה הנמשכת פחות מאותה יחידת זמן, נחשבת ליחידת מניה שלמה, והצרכן מחוייב במחיר המלא של יחידת זמן שלמה. הטענה היא כי בדרך זו נמצא הצרכן משלם עבור שרות אותו איננו מקבל, וכי בזק הטעתה את ציבור הלקוחות בכך שלא הביאה לידיעתם את שיטת החישוב הנ"ל, ובכך הניחה להם לחשוב, כי כאשר הם משוחחים פרק זמן קצר מיחידת מניה מחוייבים הם בתשלום יחסי. מכאן בקשת רשות הערעור דנן.

בית-המשפט המחוזי קבע כי במקרה דנן נתמלאו דרישות הסף של סעיף 35א לחוק, ולפיכך אישר את התובענה הייצוגית הן בעילה של הטעיית הציבור והן בעילת "ניצול מצוקתו של הצרכן... כדי לקשור עסקה בתנאים בלתי-מקובלים או בלתי-סבירים או לשם קבלת תמורה העולה על התמורה המקובלת".

בית-המשפט קבע כי דין הערעור להתקבל. יש ליתן את הרשות רק במקרים המתאימים העונים על כל התנאים הדרושים, לבל תתבררנה תביעות סרק ייצוגיות שאינן ראויות להתברר ככאלה, על כל המורכבות והבעייתיות הכרוכות בהן. המשיבים בענייננו לא עברו מחסום זה ואין מקום להרשות להגיש תביעה המטילה על בזק אימת תשלומי עתק לצרכנים, כשהעילה לתובענה ייצוגית אינה מבוררת והסיכויים לחיובה של בזק קלושים ביותר, וכשהקשר הסיבתי בין העילות שבתובענה לבין הנזק - אם נגרם - ושיעורו, מסופק ביותר. אשר-על-כן, יש לקבל את הערעור ולבטלאת החלטתו של בית-משפט קמא ולדחות את בקשת המשיבים להגשת התובענה הייצוגית נגד בזק.

22. תובענה ייצוגית כנגד שירות הפעלת מרכז מענה טלפוני - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית נדחתה
ב- ת"צ (ת"א) 51799-11-11 {דוד קולקר נ' טלדור איי.טי. בע"מ, תק-מח 2016(1), 14919 (2016)} נדונה בקשה לאישור תובענה, כתובענה ייצוגית, שעניינה משך המתנה לקבלת מענה אנושי במרכז המידע של מערכת בתי-המשפט בשנים 2004 עד 2010.

המבקש הוא עורך-דין המנהל משרד עורכי-דין. המשיבה סיפקה להנהלת בתי-המשפט שירות של הפעלת מרכז מענה טלפוני, למסירת מידע מתוך מערכת המחשוב של בתי-המשפט אודות תיקים המתנהלים בבתי-המשפט.

לטענת המבקש: המשיבה הפעילה את מרכז המידע החל מחודש יולי 2004 ועד לחודש יוני 2010. בחוזה מיום 17.12.06 התחייבה המשיבה לכך, שמשך ההמתנה הממוצע עד לקבלת מענה אנושי לא יעלה על 90 שניות. בפועל, משך ההמתנה הממוצע בשנת 2007 עמד על 95 שניות, בשנת 2008 על 150 שניות, בשנת 2009 על 343 שניות ובשנת 2010 על 864 שניות, קרי, כמעט רבע שעה. המבקש ועובדיו פנו, במסגרת עיסוקם, למרכז המידע בתקופה שהופעל על-ידי המשיבה.

עילות התובענה הן: הפרת חוזה לטובת אדם שלישי, רשלנות והפרת חובות תום-הלב מכוח חוק החוזים. הנזק למבקש נאמד בסך של 250 ש"ח והנזק לחברי הקבוצה הוערך בסך כולל של 12 מיליון ש"ח.
המשיבה טענה, כי החוזה שנכרת עם הנהלת בתי-המשפט נועד ליצור יחסים מחייבים בינה לבין הנהלת בתי-המשפט ואין הוא מקנה זכויות לצדדים שלישיים, שלא שילמו לה מאום. המשיבה סיפקה את השירות במקום עובדי בתי-המשפט החל מיום 01.01.07 ועד ליום 30.06.10. בתקופה זו התרחשו אירועים שהשפיעו באופן מהותי על מתן השירות, הפעלת מערכת "מחשוב בתי-המשפט - הדור הבא" והקמת רשות האכיפה והגביה. אירועים אלה גרמו לשיבוש בפעילות המרכז הטלפוני והשפיעו על יכולת המשיבה לעמוד בזמן ההמתנה הנקוב בחוזה. המשיבה סיפקה להנהלת בתי-המשפט שירות יעיל, איכותי, מקצועי, באורח סביר ובתום-לב.

עוד טענה המשיבה, כי היא לא התרשלה בהפעלת המרכז הטלפוני. למבקש ולחברי הקבוצה לא נגרם נזק בר-פיצוי והבקשה אינה עומדת בתנאים הדרושים לאישור התובענה, כתובענה ייצוגית.

בית-המשפט קבע, כי לאור המסקנה שאין מדובר בחוזה לטובת אדם שלישי, אין הכרח לדון בטענת המשיבה, שלא הפרה את התחייבויותיה על-פי החוזה עם הנהלת בתי-המשפט וכי המשיבה והנהלת בתי-המשפט הסכימו, ש"רמת השירות לא תהיה של מענה בתוך דקה וחצי כאמור במכרז ובחוזה". עוד הוצהר, שהנהלת בתי-המשפט היתה שבעת רצון מהמשיבה ואף החזירה לה את ערבות הביצוע.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי משלא קיים חוזה לטובת אדם שלישי או התחייבות ישירה כלפיו וההתקשרות החוזית היא עם הנהלת בתי-המשפט בלבד, אין המבקש יכול לתבוע בגין הפרת חובות תום-הלב על-פי סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה לאישור התובענה, כתובענה ייצוגית, נדחתה.

23. תביעה ייצוגית כנגד חברת ביטוח שהשתמשה בלוחות תמותה ישנים - הבקשה לאישור התביעה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981; סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; סעיפים 55 ו- 58 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981.

ב- ת"צ (מרכז) 5848-08-07 {עו"ד אורן דרור נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2016(1), 30631 (2016)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שעניינה טענת המבקש, כי המשיבה השתמשה בלוחות תמותה מיושנים לחישוב הפרמיות בביטוח חיים, מה שאפשר לה לגבות פרמיות גבוהות יותר עבור הביטוח, שלא כדין.

לוח תמותה {שנקרא גם "לוח חיים"} הוא ניתוח סטטיסטי שמבקש לחשב את סיכוייו של הפרט להישאר בחיים בגיל מסויים. הלוח מגלם מעקב אחר קבוצת אנשים לאורך שנים, ו"מספר" את תולדות הקבוצה עד מותו של אחרון חבריה. לוחות התמותה משמשים כאחד הרכיבים בחישוב הפרמיה בביטוחי חיים.

הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המבקש כאן, נגד המשיבה, נותרה על כנה, לדיון בעילות לפי סעיפים 55 ו- 58 בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים בלבד, ולגבי מבוטחים שרכשו פוליסת ביטוח אצל מגדל החל מיום 05.08.97.

בית-המשפט קבע, כי החל משנת 1997 חל שינוי בולט בגישת הפיקוח, שהבהיר, כי מן הראוי להשתמש בלוחות תמותה מעודכנים לחישוב הפרמיה. אם-כן, הפיקוח ראה חשיבות להציב בבסיס החישוב לוח תמותה מעודכן. כלומר לצורך הדיון ראוי לקבוע, כי קביעת הפרמיה מסתמכת על לוח התמותה, וכי החל ממאי 1997 שימוש בלוח תמותה מיושן לא היה ראוי. עם-זאת קשה להתעלם מן העובדה המקובלת על הצדדים שבאותה עת כל חברות הביטוח השתמשו באותו לוח תמותה, למרות שהנחיות המפקח ניתנו לכולן, כמובן.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המבקש לא הוכיח קיומו של נזק: הנזק למבוטח אינו מתבטא באופן החישוב של הפרמיה, כי אם בסכומה הכולל. הואיל ולא הוכח, כי המבקש יכול היה לרכוש פוליסה דומה בסכום נמוך יותר, או, כי ידיעתו אודות אופן חישוב הפרמיה היתה מובילה להפחתתה, או אף לאפשרות קיום משא-ומתן עם המשיבה או עם מבטחת אחרת, לא הוכח, כי נגרם למבקש נזק כתוצאה מכך שלא ידע, כי חישוב הפרמיה שנדרש לשלם מבוסס על לוח תמותה מיושן. יתכן, כמובן, כי ניתן היה לדון בעילת תביעה אחרת, שהיא מחוץ לגדר הדיון הספציפי בענייננו, בעילה לפי סעיף 55 בחוק הפיקוח.

לנוכח מסקנה זו, בית-המשפט לא מצא מקום להכריע בטענה בדבר גובה הנזק, לרבות הדיון במקדם הגמלה והעתודות הנדרשות, או בבחינת קשר סיבתי בינו לבין העוולה הנטענת.

הואיל ואין למבקש עילת תביעה ראויה, בית-המשפט קבע, כי אין מקום לבחון את התאמת תביעתו לשמש תביעה ייצוגית, ובקשתו לאישור תובענה ייצוגית נדחתה.

24. תביעה ייצוגית כנגד אוניברסיטת בן-גוריון, בשל גביית יתר - הבקשה לאישור התביעה כייצוגית, נדחתה

חקיקה רללבנטית: סעיף 9 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958; סעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958.

ב- ת"צ (ב"ש) 4605-11-13 {סמיון בוצ'ס נ' אוניברסיטת בן גוריון, תק-מח 2016(1), 4506 (2016)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית. במסגרת התובענה עתר המבקש, בין היתר, לחייב את המשיבה להשיב כספים שגבתה לטענתו ביתר, בגין דמי רישום, במסגרת חיוב שכותרתו "מעטפת רישום", או "ערכת הרשמה".

המשיבה, מוסד מוכר להשכלה גבוהה בבאר-שבע, גובה דמי רישום, מן המבקשים להגיש מועמדותם ללימודים אקדמיים במסגרתה.

עניין דמי הרישום הוסדר במסגרת הוראת סעיף 10 לחוק זכויות הסטודנט, שכותרתו היא "דמי רישום", ובו נקבע: "הרישום ללימודים, יהיה תמורת דמי רישום אחידים שלא יעלו על 350 שקלים חדשים; הסכום האמור בסעיף זה, יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן, שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במועדים שיקבע השר בתקנות, ויפורסם על-ידי המוסדות".

בהמשך, תוקנו תקנות זכויות הסטודנט (הצמדת דמי רישום), התש"ע-2010 {ייקרא להלן: "תקנות זכויות הסטודנט"}. נכון לשנת הלימודים תשע"ד, עמד סכום דמי הרישום על 407 ש"ח.

המשיבה גובה מן המועמדים, הנרשמים ללימודים באוניברסיטה, סכום נוסף בגין טפסי רישום וידיעון. סכום זה עמד, לפני הגשת הבקשה, על 80 ש"ח, עבור מי שביקשו להירשם באמצעות האינטרנט, ו- 105 ש"ח, עבור מי שהגישו מועמדות באמצעות דואר רשום. החיוב הנוסף בגין ערכת ההרשמה, לא הופרד מדמי הרישום, ושני התשלומים נגבו יחד, כסכום כולל, 487 ש"ח או 512 ש"ח.

המבקש טען, כי גובהם המקסימלי של דמי הרישום, נקבע בחוק זכויות הסטודנט, אשר אינו מבחין בין שירותי הרשמה שונים, ולא ניתן לגבות מעבר לסכום המקסימלי, על-ידי הצגת הסכומים שמעבר לסכום האמור, כחיובים נלווים, תחת כותרות שונות. המבקש הדגיש, כי היות שלא ניתן להגיש מועמדות ללא טפסי ההרשמה, הרי שהתשלום כולו מהווה דמי רישום, לכל דבר ועניין.

המבקש הטעים, כי אין כל צורך מעשי ברכישת ערכת ההרשמה, שכן טפסי ההרשמה והידיעון, מצויים באתר האינטרנט של המשיבה, בו ניתן לבצע את התשלום, ולהגיש ישירות את המועמדות. לטענתו, אין המשיבה נושאת בכל עלות, בגין הפקת טפסי ההרשמה והידיעון המצויים באתר האינטרנט, ועל-כן, אין מקום לדרוש תשלום בגינם.

עוד טען המבקש, כי שתיקת המחוקק, לעניין התשלום בעבור טפסי הרישום, מעידה על כוונה, כי הסכום היחיד והאחיד שאותו רשאי לגבות מוסד להשכלה גבוהה מן הנרשמים, הוא הסכום הנקוב בחוק זכויות הסטודנט, 350 ש"ח, צמוד למדד כמפורט בתקנות, וסכום זה כולל תשלום, עבור כל סוג של רישום. המבקש טען על-כן, כי המשיבה אינה רשאית לגבות תוספת לדמי הרישום, באופן הפוגע לסברתו, בציבור הסטודנטים, ועומד בניגוד למטרת חוק זכויות הסטודנט.

לבסוף טען המבקש, כי בגביית התשלום עבור ערכת ההרשמה, מבצעת המשיבה כלפי ציבור הסטודנטים, עוולות הפרת חובה חקוקה, בניגוד לחוק זכויות הסטודנט, הטעיה, בהצגת התשלום כחיוב המותר על-פי הדין, גזל ותרמית. כן טען המבקש, כי גביית הסכום, מהווה עשיית עושר ולא במשפט.

בית-המשפט קבע, כי אין לראות במשיבה "עוסק", ביחס לפעולה שבמחלוקת. המשיבה, ככל מוסד להשכלה גבוהה, היא גוף מאוגד על-פי המשפט הפרטי, ועל-פי סעיף 14 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, היא "תאגיד הכשר לתבוע ולהיתבע, לרכוש ולהחזיק נכסים ולהוציאם מרשותו, להתקשר בחוזים ולהיות צד בכל משא-ומתן משפטי או אחר".

תכלית קיומה של האוניברסיטה היא הקניית השכלה גבוהה ויצירת ידע באמצעות מחקר אקדמי {ראה: סעיף 1 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958 המגדיר "השכלה גבוהה"}. כבר נפסק, כי עיסוקה של אוניברסיטה בהשכלה גבוהה הינו בגדר פעילות ציבורית, ואין מדובר אך "...בחוזה להספקת מצרך..." {ע"א 319/65 דוד אלבלדה נ' חברת האוניברסיטה העברית, אגודה עתמאנית רשומה כחוק, תק-על 1965(3), 1 (1965}. על-כן, פעילות ציבורית זו של הקניית השכלה גבוהה, וכל הקשור בה עצמה, אינה יכולה להיחשב פעילות שבעטיה ניתן לראות באוניברסיטה "עוסק".
אכן, קיימים מצבים שבהם פועל מוסד להשכלה גבוהה כ"עוסק". זאת, כאשר פעילותו נעשית ללא קשר ישיר להשכלה גבוהה. לצורך כך, יש לבחון את מהות פעילותה של האוניברסיטה בכלל, ואת הפעולה בה עוסקת בקשת האישור. רק במקרה שבו ניתן, מבחינה עניינית, להפריד בין מכלול פעולותיה של המשיבה כמוסד להשכלה גבוהה, לבין פעולה אחרת הנבדלת מפעילותה העיקרית, ואשר הנה בעלת אופי מסחרי, ניתן יהיה לזהות את האוניברסיטה כ"עוסק". לדוגמה, השכרה או הרשאת השימוש במתקניה שלא לצורך למידה או מחקר, תמורת תשלום.

הליך הרישום, הוא שלב הכרחי בפעילות הקניית ההשכלה הגבוהה. על-כן, גם פעולות המבוצעות במסגרת רישום מועמדים ללימודים, נדרשות כחלק ממכלול הפעולות אותן מבצעת המשיבה, לצורך התכלית הציבורית של הקניית הידע. פעולות אלה קשורות איפוא, לפעילותה הציבורית והאקדמית של האוניברסיטה, ולא לפעילותה העסקית.

מכירת ערכת ההרשמה, אינה מהווה אמנם, את עיקר פעילותה המקצועית של המשיבה, אולם היא נלווית לה, ומהווה חלק בלתי-נפרד מפעילותה בתחום הקניית ידע אקדמי.

הגדרתה של המשיבה בהקשר זה כעוסק, אינה תואמת, את התכלית של הגנה על לקוח חלש מפני עסק חזק. ההיגיון בבסיסו של חוק הגנת הצרכן, שעניינו צמצום פערי כוחות בין העוסק ללקוח, אינו מתקיים באותה עוצמה, כאשר מדובר בגביה מצרכנים רבים, על-פי תעריף קבוע, בשונה ממקרים שבהם מקיימת המשיבה, עסקאות נפרדות, עם צדדים פרטיים.

עלות דמי הרישום או ערכת ההרשמה, ידועה וקבועה מראש, אין מורכבות בקביעתה, וכמובן, לא נערך הסכם נפרד ביחס אליה, עם כל מועמד.

למשיבה אין "מומחיות" מיוחדת במתן שירות זה, והיא מספקת אותו, כחלק בלתי-נפרד מתחום עיסוקה העיקרי, כאשר התעריף נקבע בהחלטה כופה חד-צדדית.

בנוסף, אין בשלב זה גופים אחרים, פרטיים-מסחריים אשר יכולים לספק שירות זה, במקום האוניברסיטה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המדובר, על פני הדברים, בפעולה שמטרתה אינה השאת רווחים, והמבקש לא סתר, את טענת המשיבה, כי אין היא מפיקה רווחים מן התשלום בגין ערכת ההרשמה, וכי התשלום הנגבה משקף, את עלות הפקת ערכת ההרשמה, אשר אינה מסתכמת בהדפסת טפסי הרישום והידיעון מתוך אתר האינטרנט, כטענת המבקש, אלא כוללת, בין היתר, גם עלויות העסקת כוח-אדם אקדמי, מנהלי ומקצועי, ותשתיות מחשוב, כטענת המשיבה, הנתמכת בתצהיר מטעמה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי תביעתו של המבקש, אינה תביעה נגד עוסק, ואינה באה על-כן, בגדר התביעות המנויות בסעיף 1 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, וממילא לא ניתן לאשרה כתובענה ייצוגית, מטעם זה. נוכח מסקנה זו, התייתר הצורך לדון בטענותיהם האחרות של הצדדים. לפיכך, הבקשה נדחתה.

25. הטעיה צרכנית הנוגעת לריכוז שמן זית בסלטים - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 9 לחוק התקנים, התשי"ג-1953; סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (ת"א) 42272-07-13 {יפה מלול נ' טבעול תעשיות מזון בע"מ, תק-מח 2015(4), 37533 (2015)} המבקשת, גב' יפה מלול, הגישה תובענה ייצוגית כנגד המשיבה, חברת טבעול תעשיות מזון בע"מ, המייצרת ומשווקת סלטים שונים מסדרת "השף רפי כהן", ובגדרה, בקשה לאשר את התובענה כייצוגית.

עניינה של בקשת האישור בטענת המבקשת, לפיה הצגת המוצרים, "סלט טורקי אמיתי עם שמן זית" ו"חציל בלאדי שרוף על האש עם שמן זית", כסלטים על בסיס שמן זית, כאשר שמן הזית נכלל בשמו של המוצר, מהווה הטעיה צרכנית שכן, בפועל, המוצרים הנ"ל אמנם כוללים שמן זית אך מדובר בכמויות זניחות, כאלה שאינן מצדיקות לכלול את שמן הזית בשם המוצר, והם כוללים בעיקר שמן צמחי ממקור לא ידוע.

המבקשת רכשה את המוצר "סלט טורקי אמיתי עם שמן זית" לפחות בשתי פעמים שונות. המבקשת רכשה וצרכה את המוצר בשל ציון העובדה שמקור השמן במוצר מופק מזיתים. המבקשת טענה, כי הוטעתה על-ידי המשיבה כאשר בפועל רכשה מוצר שונה, איכותי ובריא פחות מזה שהתכוונה לרכוש.

עוד טענה המבקשת, כי יש לאשר הגשת תובענה ייצוגית כנגד המשיבה בגין עילת הפרת חובה חקוקה, מאחר והמשיבה הפרה פעמיים את הוראות תקן ישראלי 1145, שהינו תקן רשמי במדינת ישראל, ואשר המשיבה חייבת לעמוד בתנאיו בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק התקנים, התשי"ג-1953.
המבקשת טענה, כי כינוי המוצרים: "סלט X עם שמן זית" הינו מטעה ומתאר באופן שגוי את מהותו של המזון, עת כמות שמן הזית במוצרים זניחה, בעוד שהם מכילים בעיקר שמן צמחי ממקור שאינו ידוע, שהינו זול יותר ובריא פחות משמן הזית.

המבקשת ציינה בהקשר זה, כי המשיבה לא טרחה לציין ברשימת המרכיבים את זהות השמן הצמחי במוצרים ורק מתגובתה לבקשה, עלה לראשונה, כי מדובר בשמן קנולה, שהינו שמן נחות וזול לעומת שמן זית. הימנעות המשיבה מלציין את שמן הקנולה ברשימת רכיבי המוצר היא ברורה, שכן בכך יש להדגיש עוד יותר, כי מוצריה ראויים היו להיקרא בשם "X עם שמן קנולה" ולא "X עם שמן זית".

המשיבה טענה, כי יש לדחות את הבקשה מאחר ועמדה בכל הוראות הדין ולא הטעתה את המבקשת בפרט ואת הציבור ככלל.

עוד טענה המשיבה, כי היא פעלה כדין ובתום-לב מלא, שעה שהציגה על גבי אריזות הסלטים, רשימת מרכיבים מלאה ותקנית, בהתאם להוראת תקן 1145, אשר מציינים במדוייק את שיעור שמן הזית במוצרים נשוא התובענה. כדי לדחות את בקשת האישור, די בכך לטעמה, כי הסלטים אכן הנם "עם שמן זית" כמוצהר, ואילו אותו שמן צמחי המצוי במוצרים, בנוסף לשמן הזית, מופיע כדין ברשימת הרכיבים, באופן שאף לא רכיב אחד מרכיבי הסלטים הוסתר מעין הצרכן. לא-זו-אף-זו, שיעורו המדוייק של שמן הזית, שאף המבקשת אינה חולקת עליו, נמצא בסלטים ומופיע במדוייק על האריזות בהתאם לדרישות הדין.

בית-המשפט קבע, כי לא עלה בידי המבקשת לבסס את היסודות המרכיבים את עילת ההטעיה. ראשית, המשיבה לא הציגה בפני הצרכנים "מצג מטעה" בכל הנוגע לכיתוב "עם שמן זית" המופיע על גבי אריזות הסלטים.

עיון באריזות המוצרים מעלה, כי המשיבה ציינה בסמוך לשמו של המוצר, כי הסלט "עם שמן זית" באותיות קטנות יותר. צירוף המילים "עם שמן זית" מצביע על כך שקיימים רכיבים נוספים במוצר {ראה: ת"צ (ת"א) 2520-01-10 עדנה בן סימון נ' דיפלומט מפיצים (1968) בע"מ, פורסם באתר נבו (31.01.14)}.

שנית, עיון באותן האריזות מעלה, כי המשיבה כלל לא הסתירה מהציבור את רכיביו האחרים של הסלט מלבד שמן הזית ואלו הוצגו באופן גלוי ברשימת הרכיבים שעל אריזת המוצרים, ביניהם גם שמן צמחי. ברי, כי שעה שכל המידע אודות רכיבי המוצר מצויים בידי המבקשת באופן ברור וזמין, ללא הסתרה מצד המשיבה, לא ניתן לטעון, כי מדובר במצג מטעה מצידה של המשיבה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי על-אף הכמויות הזניחות יחסית של שמן הזית במוצרים, אין מדובר בהטעיה, שעה ששמן הזית הוא חלק מרכיבי המוצרים ושיעורו במוצר מופיע בצורה גלויה ומפורשת על גבי האריזות.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה וקבע, כי לא התקיים מצג מטעה מצידה של המשיבה, ולא התקיים תנאי הקשר הסיבתי הנדרש על-פי הפסיקה. עצם קיומה של רשימת רכיבים שבאריזת המוצר מבטל את הקשר הסיבתי שבין ההטעיה לכאורה לבין הנזק. בפני המבקשת עמדה האפשרות לעיין ברשימת הרכיבים בטרם רכשה את המוצר אך היא לא עשתה כן. משהמבקשת "עצמה עיניה" ולא עיינה ברשימת הרכיבים של המוצרים, בטל הקשר הסיבתי לנזק {לכאורה} שנגרם לה.

26. בקשה לסילוק על-הסף של תביעה ייצוגית - הבקשה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 3, 14ז ו- 39 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

ב- ת"צ (ת"א) 28863-04-13 {אורי בן-יוחנה נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ, תק-מח 2015(4), 43169 (2015)} נדונה בקשתה של המשיבה 1, לסלק על-הסף את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה נגדה.

בזמנים הנוגעים לתובענה, ניפקה המשיבה 1 לכמה רשתות שיווק, את כרטיס המתנה wishUcard, והן היו משווקות אותו ללקוחותיהן וזוכות בתמורתו. בבקשה לאישור, שטח המבקש שורה של טענות בדבר הכרטיס. בין השאר הצביע על כך שלא צויין על-גביו התאריך המדוייק שבו נרכש ולא המועד שבו תוקפו פוקע, ועל כך שעמד בתוקף פחות משנתיים.

עוד טען המבקש, כי המשיבות הפרו את חובותיהן על-פי חוק הגנת הצרכן, ואת תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א-2010. בין הוראותיו של סעיף 14ז לחוק הגנת הצרכן נמצא, כי על שובר זיכוי או שובר מתנה, לעמוד בתוקף, שנתיים מיום מסירתו לכל הפחות וכי אין להתנות את מימושו בהצגת החשבונית מעת עריכתה של העסקה.

אם הצרכן מבקש לממשו ברכישת דבר-מה שמחירו נופל מסכום השובר, זכותו לקבל את העודף במזומן ובלבד שההפרש לא עלה על מאה ש"ח או על חמישה אחוזים מסכום השובר, לפי הנמוך מביניהם. כמו-כן טען המבקש, כי לפי תנאי הכרטיס, הוגבלה זכותו של הלקוח לקבל בחזרה ובמזומן את היתרה שנותרה טעונה בכרטיס, וזהו תנאי שנקבע שלא כדין.

בבקשה לסילוק על-הסף, טענה המשיבה, כי הוראותיו של חוק הגנת הצרכן אינן חלות עליה, וזאת מכוח סעיף 39(1) לחוק הגנת הצרכן, אשר לפיו, הוראות החוק לא תחולנה על שירות שנותן "תאגיד בנקאי כמשמעותו בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981'' {ייקרא להלן: "חוק הבנקאות"}.

בית-המשפט קבע, כי אין הוראותיו של חוק הגנת הצרכן חלות על שירות שנותן תאגיד בנקאי.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המבקש אינו יכול להסתייע גם בעילה של הפרת חובה חקוקה, כפי שפירט אותה, בתביעתו נגד המשיבה. ועדיין, בית-המשפט קבע, כי אין לסלק את הבקשה נגד המשיבה כליל. אין לסלק את התביעה, בעילה של קביעת התנאים המקפחים בחוזה אחיד. החוזה האחיד בעיני המבקש הוא התקנון שנקבע לשימוש בכרטיס ופורסם באתר המרשתת של המשיבה.

אלה ואחרים, הם התנאים המקפחים שהמבקש טען, כי המשיבה הכתיבה לכל רשתות השיווק שהתקשרה עמן. בית-המשפט קבע, כי אין מניעה שעילה זו תתברר בתובענה ייצוגית אם וכאשר תאושר, ודי בכך, כדי לדחות את הבקשה לסילוק על-הסף שהגישה המשיבה, ואולם עילות התביעה נגדה לפי חוק הגנת הצרכן והעילה של הפרת חובה חקוקה, נדחו על-הסף.

27. תובענה ייצוגית על רקע גביית מע"מ במשלוח דברי דואר לחוץ-לארץ דרך דואר ישראל - התובענה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 3 לחוק הספרים (חובת מסירה וציון הפרטים), התשס"א-2000; סעיף 17 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 30 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975; סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

ב- ת"צ (ת"א) 34911-09-12 {המבקש (התובע) נ' המשיבה (הנתבעת), תק-מח 2015(4), 27395 (2015)} המבקש הגיש תביעה אישית נגד המשיבה ובקשה לאשר את תביעתו כתביעה ייצוגית.
התביעה והבקשה התייחסו לשני נושאים שונים. המבקש טען, כי המשיבה גבתה מע"מ עבור משלוחים מסויימים של דברי דואר לחוץ-לארץ, בניגוד לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, הקובע שיעור מע"מ אפס למשלוחים בחוץ-לארץ; המשיבה מטעה את רוכשי הבולים לחשוב, כי הם מודפסים בישראל, שעה שהם מודפסים בחוץ-לארץ.

המשיבה בתשובתה לבקשה, דחתה את טענותיו של המבקש ועתרה לדחיית הבקשה.

בית-המשפט קבע, כי אין יסוד לסבור שבול הוא ספר כמובנו הפשוט בחוק הספרים (חובת מסירה וציון הפרטים), התשס"א-2000, ואין צורך למנות את ההבדלים בין השניים.

כמו-כן, בכל הקשור לבולים, המשיבה פועלת, כאמור, בהתאם לתקנות הרלבנטיות והספציפיות.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לא הוכח, ואין זה סביר שיוכח, כל קשר בין אי-ציון פרטי המדפיס על הבולים ובין השיקולים לרכישתם, או להימנעות מרכישתם. פרטי המדפיס מצויינים בעלונים ובחוזרים המונפקים עם הופעת הבול, וכל מי שמתעניין בפרטים אלה יכול לעמוד עליהם מתוכם.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית וקבע, כי אין אפשרות סבירה שהשאלות המועלות בתובענה תוכרעה לטובת הקבוצות הרלבנטיות, וכי התובענה ברובה הגדול מבוססת על הנחות שגויות. לכל היותר, ניתן לומר שעניינים מסויימים שהועלו בה, מעלים צורך אצל המשיבה להבהיר את הדרוש הבהרה או לערוך שיפורים מסויימים, אך לא נגרם נזק כלשהו לחברי הקבוצות, שהמבקש ביקש לייצגן.

28. תביעה ייצוגית בגין הטעיה צרכנית חמורה, המתבטאת ב"הטעיה חזותית" של נפח אריזות המוצרים - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
ב- ת"צ (ת"א) 33982-09-12 {חיים ניפרח נ' יוניליוור ישראל מזון בע"מ, תק-מח 2015(4), 31994 (2015)} המבקש, הגיש תובענה ייצוגית ובגדרה בקשה לאשר את התובענה כייצוגית. המשיבה, חברת יוניליוור ישראל מזון בע"מ, מייצרת ומשווקת מוצרים שונים, וביניהם דגני בוקר.

עניינה של בקשת האישור בטענת המבקש, לפיה המשיבה נקטה בהטעיה צרכנית חמורה, המתבטאת ב"הטעיה חזותית" שעה שהיא מוכרת מוצרים, דגני בוקר, באריזות {סגורות ואטומות} אשר גודלן {נפחן} עולה על תכולתן, ולעיתים אף באופן משמעותי ביותר. כן נטען, כי ההטעיה חמורה במיוחד נוכח העובדה, כי המשיבה איננה מציינת את מידת הנפח של תכולת המוצר באריזה, כנדרש בהוראות הדין הרלוונטיות ובנסיבות העניין.

המשיבה היא תאגיד, חברה בע"מ, העוסקת בייצור, אריזה ושיווק של מוצרים שונים הנמכרים על-ידה לציבור הרחב, בארץ ובחוץ-לארץ. בין מוצרים אלו מצויים דגני הבוקר תחת המותג "תלמה" ובכלל זה, מוצרים המכונים "ברנפלקס", "מיקספלקס", "עוגי", "ברנפלקס פלוס", "קרנצ'יס", "כריות", "קוקומן", "קרונפלקס" ועוד.

המבקש, הוא אזרח ותושב ישראל, צרכן אשר רכש שני מוצרים של המשיבה, האחד, בשם "מיקספלקס" והשני בשם "ברלנפלקס", כשהם ארוזים באריזת קרטון אטומה וחתומה.

המבקש טען, כי עת ראה לנגד עיניו את המוצרים בחנות, הבחין באריזות אטומות אשר נראו כמכילות 3,619.2 ליטר מהמוצר בקירוב, ובהתאם אמד את כמות המוצר, תוך שסבר לתומו, כי מוצר שנמכר באריזה גדולה יותר ממוצר של מותג אחר, מכיל תוכן רב יותר מבחינת הנפח. על יסוד מצג זה, החליט לרכוש את המוצרים במחירם הנקוב.

ואולם, שעה שפתח את האריזות, גילה לתדהמתו, כי תכולת המוצר של כל אחת מהן ממלאת כמחצית האריזה בלבד {1,809.6 ליטר (בקירוב)}, ואף פחות מכך, ובו ברגע הבין שהוטעה והדבר גרם לו לצער, תסכול ולעוגמת נפש.

עוד טען המבקש, כי אריזה ושיווק המוצרים האמורים לעיל, כמו גם מוצרים נוספים, באריזות הגדולות באופן משמעותי מתכולתן, מהווה הטעיה צרכנית חמורה במעשה או במחדל, ומנוגדת לדין ולפסיקה. עוד נטען, כי לעניין הוראות חוק הגנת הצרכן יש לראות בצרכן הסביר כ"רפה שכל" ביחס להטעיה החזותית, ולעניין הוראות הדין העברי, יש לראות צרכן כ"עיוור" במובן הרחב, כאשר המשיבה שמה מכשול לפניו.

נטען, כי ההטעיה החזותית והפרת הוראות הדין גרמו למשיבה להתעשר שלא כדין על חשבון ציבור הלקוחות שהוטעה, ומכאן, קיימת עילת תביעה לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. כמו גם, המשיבה לכל הפחות התרשלה בהתנהלותה, בין במעשה ובין במחדל, זאת על-פי האמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין.

המשיבה טענה, להיעדר עילת תביעה בכל הקשור להטעיה ואי-גילוי. כן נטען, להיעדר הסתמכות על פרט מטעה והיעדר נזק שנגרם בשל הסתמכות זו, כמו גם קשר סיבתי ביניהם, הן באשר למבקש והן באשר לחברי הקבוצה, זאת מהטעם, שתכולת הדגנים פורטה על גבי אריזת המוצר במדוייק. באופן דומה, סברה המשיבה, כי כלל העילות שנתבעו, היינו הפרת חובה חקוקה, עשיית עושר ולא במשפט, ניצול מצוקת צרכן ורשלנות, אינן מתקיימות.

בית-המשפט קבע, כי לא הוכחה עילת ההטעיה במעשה באשר לאופן האריזה, או במחדל באשר לטענה בדבר אי-גילוי הפער הנסתר בין האריזות לבין תכולתן. כאמור, בבקשת האישור, טען המבקש לעילות נוספות בדמות הפרת חובה חקוקה, עשיית עושר ולא במשפט וכן עוולת הרשלנות, עילות אלו נטענו באופן כללי ונשענו במידה שאיננה מבוטלת על הוכחת עילת ההטעיה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את בקשת האישור וקבע, כי בקשת האישור אינה עומדת בתנאים המנויים בסעיף 8(א) לחוק התובענות הייצוגיות; לא הוכחה עילת תביעה אישית; לא הוכחה הטעיה; לא הוכח נזק ולא הוכחה אפשרות סבירה כי התביעה תוכרע לטובת הקבוצה. נוסף על כך, לא נמצא, כי בקשת האישור מהווה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת.

29. לא מדובר באי-גילוי פרטים שהיתה חובה לגלותם לפי חוק הגנת הצרכן
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 13517-10-13 {אדה שפיגל נ' החברה האמריקאית הישראלית לגאז בע"מ, פורסם באתר נבו (19.04.15)} נדונה בקשה לאישור תביעה ייצוגית בטענה כי המשיבה, המספקת גז ביתי, אינה מציינת את בחשבונות שהיא שולחת ללקוחותיה, את המחיר למדרגות הנפח הנצרך וליחידת נפח גז בממוצע.

המבקשת טענה כי אי-הצגת המחיר המדורג גורמת לה לשלם מחיר גבוה בכ-200% מן המחיר הממוצע בשוק, והפער מגיע אף כדי 300%.

המבקשת טענה כי המחיר הממוצע למ"ק גז הוא 40 ש"ח, לעומת המחיר הממוצע במשק שעומד על 18 ש"ח, סכום שלמדה עליו מאתר האינטרנט של צרכני גז. לפי הערכתה עומד הנזק המצרפי על 277,200,000 ש"ח.

המשיבה סברה שפעלה כראוי: סעיף 2 בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (תשלומים בעד גז המסופק במערכת מרכזית), התשמ"ט-1989 קובע הוראות בקשר לחשבון הגז, ואין בו חובת הפירוט המבוקשת על-ידי המבקשת.

לעומת-זאת במקום שחפץ בכך קבע המחוקק חובה לציון מחיר ליחידת מידה, כגון בתקנות הגנת הצרכן (מחיר ליחידת מידה), התשס"ח-2008.

המשיבה טענה כי אין להטיל עליה חיוב שהמחוקק לא קבע מפורשות, ואינו נובע מפורשות מחיקוקים אחרים, בפרט כאשר מדובר בתחום מפוקח עד מאוד וברגולטור שמפעיל את סמכויותיו על חברות הגז כולן.

בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק כי המבקשת לא הראתה חובה החלה על המשיבה להציג בחשבונות את הפרטים על מחיר מדורג לנפח, לכן אין מדובר באי-גילוי פרטים שהיתה חובה לגלותם לפי חוק הגנת הצרכן.

עוד קבע בית-המשפט, כי המבקשת התעלמה מהדרישה להוכחת נזק וקשר סיבתי וגם הנזק לא הוכח: לא הובהר כי המבקשת התכוונה לעבור לספק גז אחר, כי עשתה כן בשלב שבו התבררו לה העובדות לאשורן, ואף לא הוכח שווי הגז אצל החברות האחרות.

לפיכך, אין מדובר בהטעיה צרכנית. גם אם הצרכן או השופט סבור עקרונית כי המידע המלא צריך להיות מוצג לצרכן, על-מנת שיעשה שימוש מושכל בידיעותיו, אין מדובר דווקא בהצגת המחיר בחשבונות, ואין זו תוצאה יחידה שאין בלתה, והיא תלויה בנתונים נוספים.

אשר-על-כן, המבקשת לא הראתה כי המשיבה פעלה בניגוד לחובה על-פי דין, ולא תוך הטעיה אסורה או תוך פגיעה אסורה בתחרות או ניצול בורותו של הצרכן, אף לא כי פעלה בניגוד לאמנה, בחוסר תום-לב בקיום החוזה, או תוך עשיית עושר ולא במשפט.

30. יסוד הקשר הסיבתי בין ההפרה הנטענת לנזק לא מתקיים בעניין הנדון
חקיקה רלבנטית: סעיפים 3, 4, ו- 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (מחוזי-מרכז) 31528-01-12 {עזבון המנוחה שירה פירט ז"ל נ' צוף גלובוס בע"מ, פורסם באתר נבו (15.04.15)} נדונה סוגיה בה המבקשים הגישו כנגד המשיבה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות.

המבקשים טענו כי המשיבה הפרה את הוראות הדין בכך שייחסה סגולות רפואיות למוצר דבש אותו היא משווקת לציבור החולים במחלת הסרטן, המטופלים בכימותרפיה והקרנות, שעל-כן נגרם לרוכשי מוצר הדבש נזק כספי.

המבקש ביקש להצהיר כי המשיבות הטעו את הצרכנים כמפורט בבקשה וביקש כי ינתן צו למתן חשבונות שיורה למשיבה לגלות את כל הסכומים ששולמו לה על-ידי צרכנים בתמורה למוצר.

בנוסף ביקש המבקש לחייב את המשיבה לפצות את כלל חברי הקבוצה, בסכום הנזק שנגרם לכל אחד מהם כתוצאה ממעשיה או מחדליה, תוך שהמשיבה תשיב לכל אחד מחברי הקבוצה את מלוא הכספים שנגבו מהם שלא כדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מקסימאלית כדין, החל מיום רכישת המוצר {או לחלופין מחזור המכירות של המוצר נשוא הבקשה}.

המשיב טען כי התובענה מתאימה להתברר כתובענה ייצוגית בהתאם לסעיפים 3, 4 ו- 8 בחוק תובענות ייצוגיות. בקשת האישור הוגשה בהתאם לפרט 1 שבתוספת השניה בחוק תובענות ייצוגיות.

המשיבה טענה בתמצית כי קבלת הבקשה תפגע במטופלים ותמנע מהם את האפשרות להקלה על תופעות הלוואי והמשך תקין של הטיפולים הכימותרפיים.

המוצר מסייע במניעת תופעות לוואי מטיפולים כימותרפיים והקרנות {אשר פוגעים בספירת הדם אצל המטופל} וכך הוא שווק.

המשיבה לא טענה או הציגה את המוצר כמרפא סרטן או מחלות כלשהן. המוצר אינו תרופה. המוצר הוא תוסף תזונה.

בית-המשפט דחה את הבקשה ופסק כי בנסיבות העניין, לא הוכח אף לכאורה כי המבקש רכש את המוצר עבור המנוחה בהסתמך על הפרסומים המטעים הנטענים. לא הוכחו לכאורה הפרסומים ולא כל שכן - תוכן הפרסומים, בעת רכישת המוצר על-ידי המבקש.

בנסיבות אלה קבע בית-המשפט כי לא קמה למבקש, עילת תביעה אישית על-פי חוק הגנת הצרכן. המבקש לא נפגע לכאורה מן העוולה לצורך סעיף 31(א1) בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) {להלן: "פקודת הנזיקין"}. בהתאמה לא קמה לו עילה מכוח סעיף 63 בפקודת הנזיקין, בגין הפרת ההוראות החקוקות בתקנות הבריאות

בית-המשפט קבע כי יסוד הקשר הסיבתי בין ההפרה הנטענת לנזק לא מתקיים בעניין הנדון משלא הוכח לכאורה כי המבקש רכש את המוצר בשל פרסומי המשיבה, ממילא אין קשר סיבתי בין הנזק הנטען - הסכום ששולם עבור המוצר, לבין הפרת החובה החקוקה.

הוא הדין לעניין העילה בעשיית עושר, משלא הוכח לכאורה כי המשיבה קיבלה תמורה מהמבקש "שלא על-פי זכות שבדין". גם סעיף 4 בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 {להלן: "חוק הגנת הצרכן"} אינו מקים עילה למבקש שכן העילה המתאימה לענייננו לכאורה היא זו שבסעיף 2 בחוק הגנת הצרכן שכן חובת הגילוי נובעת לכאורה מההטעיה הנטענת.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי המבקש לא הראה, כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה להכרעה במחלוקת בעניין הנדון, בכל הנוגע לעילת ההטעיה.

31. המבקשים לא הוכיחו שהמשיבה הפרה את אמות-המידה הקבועים
חקיקה רלבנטית: סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (חי') 60594-01-13 {ענת פסקל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (02.04.15)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה כי חברת החשמל מבצעת "דילוגים יזומים" של קריאת מוני חשמל ומבצעת הערכה כמה קילווואט-שעה הצרכן צרך, גם כאשר הגישה למונה החשמל אפשרית ללא נוכחות הצרכן.

המבקשים טענו כי כאשר מתבצעת הערכה שגויה של הצריכה שהיא נמוכה מהצריכה בפועל, דהיינו, לפי הסיטואציה השניה, ובתקופת החיוב לאחר ביצוע ההערכה עלה מחיר החשמל, אזי המשיבה מחייבת את הצרכנים במחיר הגבוה על הצריכה, כאילו צרכו את כל החשמל בתקופת החיוב הנוכחית ולא בתקופת החיוב הקודמת בה בוצעה ההערכה השגויה.

המשיבה טענה כי רשות החשמל התירה למשיבה, במקרים מסויימים, שלא לבצע קריאת מונה בפועל, לרבות במקרה של דילוג יזום, ולחייב את הצרכן בהתאם להערכת צריכה

הערכת הצריכה מהווה, קריאת מונה לכל דבר, שכן באמת-מידה 1 מוגדר "תאריך קריאה" כך: "התאריך המופיע בחשבון החשמל כתאריך קריאה, בין אם נעשתה קריאה על-ידי ספק שירות חיוני, בין אם נעשתה קריאה על-ידי צרכן ובין אם נעשתה על בסיס הערכת צריכה".

הטעם העומד בבסיס ביצועם של דילוגים יזומים נעוץ בעובדה, כי במהלך תקופת חשבון, שלגבי מרבית הצרכנים היא חודשיים, נדרשת המשיבה לבצע קריאה של כ- 2.5 מיליון מוני חשמל.

המשיבה בעזרת מומחים בתחום, פיתחה מודל סטטיסטי מקצועי באמצעותו מבוצעות הערכות הצריכה, ומודל זה הועבר גם לרשות החשמל.

העיקרון הבסיסי המנחה את חברת החשמל בביצוע הערכת הצריכה על-פי מודל זה, היא הערכת הצריכה על בסיס כמות החשמל שנצרכה בפועל בעבר, בתקופה שלגביה מתקיימים תנאים הדומים, ככל האפשר, לתנאים שהיו בתקופת ההערכה.

חשבונות החשמל הנערכים על-פי הערכה אינם "שגויים או "מוטעים", כפי שטענו המבקשים, אלא הם נערכים בהתאם ולפי הוראות הדין ואמות-המידה.

גם כאשר מבוצעת הערכת צריכה על-ידי המשיבה, רשאי הצרכן לו נערכה הצריכה, למסור לחברת החשמל את מצב המונה בפועל, והמשיבה מתקנת את הערכת הצריכה בהתאם לנמסר על-ידי הצרכן.

דבר זה מצויין באופן בולט בכל חשבון חשמל הנערך לפי הערכת צריכה, ואפשרי גם לאחר שהצרכן שילם את חשבון החשמל שלו. יתרה-מכך, המבקש עשה בעבר שימוש באפשרות זו מספר פעמים.

משעה שהמבקשים סברו שחשבונות החשמל הרלוונטיים נערכו בחסר, ומשידעו על העלייה הצפויה של תעריפי החשמל {דבר המפורסם בפומבי וזוכר לפרסום רב מראש בכלי התקשורת}, הם יכלו לבצע קריאה בפועל של מונה החשמל שלהם, עובר לעליית תעריפי החשמל, ולהיות מחוייבים בתעריף הקודם בהתאם לצריכת החשמל בפועל.

המשיבה, בהתאם לאמות-המידה, משלמת לכל צרכן לו בוצע דילוג יזום את עלות קריאת המונה, ולפיכך היא איננה מתעשרת כתוצאה מביצוע דילוג יזום.

לא-זו-אף-זו, כאשר מבוצע דילוג יזום מעבר ל- 2 דילוגים יזומים בשנה קלנדרית, אזי היא משלמת לצרכנים סכומים מוגדלים, שגורמים לה לחסרון כיס, וזאת בנוסף לעלויות התפעוליות שנגרמות כתוצאה מן הדילוגים היזומים.

המשיבה טענה כי על-אף שבקשת האישור עוסקת במובהק בעניינים שבמומחיות, המבקשים לא הגישו חוות-דעת מומחה מטעמם. כך למשל, המבקשים אינם מוכיחים כי נערכה להם הערכת צריכה "בחסר", או שההערכה שבוצעה להם היתה שגויה, וכן אינם מוכיחים כי ניתן היה לבצע הערכה מדוייקת יותר.

עוד הוסיפה המשיבה כי לגבי המבקשת, חברת החשמל זיכתה אותה, לפנים משורת הדין, בסכום גבוה מסכום "הנזק" לו היא טוענת, ולכן אין למבקשת עילת תביעה אישית.

כאשר שונה תעריף החיוב בגין צריכת החשמל במהלך תקופת החשבון, בודקת המשיבה מהי צריכת החשמל היומית הממוצעת של הצרכן בתקופת החשבון, ומחייבת בתעריף הישן לפי הצריכה היומית הממוצעת עד לשינוי התעריף, ומשינוי התעריף היא מחייבת לפי התעריף החדש לפי הצריכה היומית הממוצעת.

המשיבה ציינה כי גרף "התפלגות צריכת החשמל" המוצג על גבי חשבונות החשמל, מצורף לנוחותם של הצרכנים בלבד, ולא חלה על המשיבה כל חובה לצרפו. היות ומרבית צרכני המשיבה מקבלים חשבון בגין תקופת חשבון של שניים-שלושה חודשים קלנדרים, הרי שגרף הצריכה אינו מתאר את צריכת החשמל המדוייקת, ולא נועד לשמש מקור מדוייק להשוואת צריכת החשמל לתקופת חשבון מסויימת.

גרף זה מופק על-פי ממוצע הצריכה היומי של צרכן החברה במהלך תקופת החשבון הרלוונטית, במטרה לתת לצרכן תמונת מצב כללית לגבי התפלגות צריכת החשמל השנתית.

לבסוף טענה המשיבה, כי למבקשים, ולכלל חברי הקבוצה, קיים מנגנון אפקטיבי של פניה אל הממונה על פניות הציבור ברשות החשמל, כקבוע באמת-מידה 14, במסגרתו ניתן לפתור את המחלוקת נשוא בקשת האישור בדרך יעילה יותר והוגנת יותר, מאשר שימוש בכלי של תובענה ייצוגית וכי המבקשים נעדרי עילת תביעה כלל, ועילת תביעה אישית בפרט, וכי לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 8(א) של חוק תובענות ייצוגיות.
בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק כי משעה שהרגולטור, רשות החשמל, התיר למשיבה לבצע דילוגים יזומים, ומשהמבקשים אינם תוקפים את הוראות הרגולטור, אין הם יכולים להלין על כך שהמשיבה פועלת בהתאם להוראות אלה.

ייתכנו מקרים בהם המודל הסטטיסטי, שעל-פיו מבוצעת הערכת הצריכה, לא יעריך בצורה מיטבית את צריכת החשמל של הצרכן, אולם המבקשים לא הצביעו על פתרון טוב יותר ולא הגישו חוות-דעת מומחה שתצביע על בעיות במודל הסטטיסטי.

בית-המשפט קבע, כי משהרגולטור איפשר לצרכן למסור למשיבה את קריאת המונה במקרה בו נערכת הערכת הצריכה וכך תתוקן הערכת הצריכה, לא ניתן לטעון כי בהפנותה את הצרכן לאפשרות הקריאה העצמית, פעלה המשיבה שלא כדין.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי המבקשים לא הוכיחו שהמשיבה הפרה את אמות-המידה שקבעה רשות החשמל, שהתעשרה שלא כדין כתוצאה מהדילוגים היזומים או שקיימת הטעיה בנוגע לגרף הצריכה המוצג על גבי חשבון החשמל. לפיכך, המבקשים לא הוכיחו שקיימת אפשרות סבירה שהשאלות המתעוררות בתובענה תוכרענה לטובת הקבוצה.

32. קביעה גורפת שיש בה משום חזקה חלוטה, שלאחר פניה שניה למשיבה זכאי הלקוח לפיצוי בגין עגמת נפש ובזבוז זמן בגין העילות נושא התובענה, אינה סבירה ולכן אין אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 8, 10, 13 ו- 20 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 16273-01-12 {מינוף ויזמות בע"מ נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ, פורסם באתר נבו (15.02.15)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בגין בזבוז זמן ועוגמת נפש שנגרמו ללקוחות המשיבה עקב פניותיהם אליה בעניין חיובי יתר.

המבקשים טענו כי לאחר שהתקשרו בהסכם עם המשיבה התברר להם כי המשיבה מחייבת אותם בחיובי יתר שלא כדין. המבקשים פנו למשיבה בניסיון להביא להפסקת גביית היתר ולהשבת הסכומים שנגבו שלא כדין.

הפניות היו רבות ובאמצעים שונים: בטלפון, בדואר אלקטרוני, במסרונים, בפקסים ובהגעה פיזית למרכזי השירות של המשיבה.

הפניות לא צלחו והמשיבה המשיכה בחיובי היתר, תוך ניצול לרעה את ההרשאה שניתנה לה לחיוב חשבונות המבקשים.

עד להגשת בקשת האישור ובמשך תקופה ארוכה, לא קיבלו המבקשים החזרים מלאים בגין גביית היתר שנעשתה שלא כדין. המשיבה התנהלה כך באופן שיטתי וכחלק ממדיניות מכוונת שלה, לפחות לגבי חלק מסויים מהפניות אליה.

המשיבה טענה כי לא קיימת שיטה לגביית יתר ממנויי המשיבה באופן מכוון ושיטתי במטרה להשאת רווחים. כך גם לא היתה כל הנחייה, פרקטיקה, נוהג או נוהל של "התעמרות" מכוונת או "התשת" מנויי המשיבה.

המשיבה פועלת ומשקיעה רבות במתן שירות יעיל, מקצועי והוגן למנוייה ומבצעת מעקב תמידי אחר השירות הניתן. המשיבה מקיימת תהליך מיון של מועמדים לנציגי שירות להבטחת איכותם. נציגי השירות עוברים קורס הכשרה לרבות הדרכה מעשית במוקד השירות.

בנוסף, המשיבה פועלת באופן שוטף לרענון התכנים של הקורס. למשיבה מערך בקרה שמבקר את פעילות הנציגים.

כמו-כן רוב השיחות במוקד השירות מוקלטות. המשיבה פועלת באופן יזום על-מנת להבטיח התאמה מלאה בין המידע שנמסר ללקוח במעמד העסקה לבין המידע במסמכי ההתקשרות.

המשיבה הוסיפה על האמור כי קיים נוהל להתמודדות יעילה במקרים בהם טוען הלקוח לפער בין המידע שהובטח לו על-ידי נציג המכירה לעומת המידע שבמערכות. למשיבה נוהל שיחה חוזרת - שזהו שירות המאפשר ללקוח שמתקשר למוקדי השירות הטלפוניים השונים, וזמן ההמתנה עולה על דקה-שתיים, לנתק את השיחה ולשמור על תורו ברשימת הממתינים למענה טלפוני.

כאשר תורו של הלקוח מתקרב, המערכת מתקשרת באופן אוטומטי למספר ממנו חייג הלקוח, תוך 5 שעות או עד סוף יום העסקים הנוכחי.

למשיבה נוהל "טיפול בלקוח החוזר למוקדים מספר פעמים", כאשר הנוהל קובע, שכאשר לקוח פונה באותו נושא בפעם השלישית, או כך הוא אומר בשיחה, אין לסיים את השיחה ללא מתן מענה מלא לפניית הלקוח, גם אם נושא הפנייה אינו בתחום אחריות אותו מוקד, וזאת על-מנת שלא לגרום ללקוח להמתין זמן נוסף למתן מענה לפנייתו.

למשיבה מחלקת פניות הציבור, שנותנת מענה שוטף לפניות שמתקבלות באמצעות פקס, דואר, אתר האינטרנט או בפורטל "my orange". בהתאם להוראות הרישיון, על המשיבה להשיב בתוך 14 ימים לפניה בכתב מאת הלקוח.

למשיבה נוהל לפיו תשובה לפניית הלקוח תשלח בתוך שלושה ימי עסקים מהיום בו נפתחה הפנייה במערכות התיעוד של פרטנר. ככל שבמקרה מסויים לא ניתן מענה, הרי שמדובר באירוע נקודתי.

לבסוף טענה המשיבה, כי המבקשים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח קיומה של השיטה הנטענת על ידם. טענותיהם חסרות תשתית עובדתית וראייתית והן התבססו על כתבות בעיתונים ואמירות אנונימיות שנכתבו ברשת האינטרנט.

בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק כי קביעה גורפת שיש בה משום חזקה חלוטה, שלאחר פנייה שניה למשיבה זכאי הלקוח לפיצוי בגין עגמת נפש ובזבוז זמן בגין העילות נושא התובענה, אינה סבירה ולכן אין אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה.

תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, שכן בנסיבות העניין יהיה צורך בחקירה פרטנית בעניינו של כל אחד מחברי הקבוצה, לרבות בירורים עובדתיים פרטניים, ויתכן אף שמיעת עדים והכרעות במהימנות.

התנהלות שירות הלקוחות של המשיבה בענייניהם של המבקשים, אכן מצביעה על כשלים שאין להקל בהם ראש וטוב היה שהמשיבה תעשה בדק בית בנושא, ברם תובענה ייצוגית אינה המזור לכל "חולי" שירותי, ובענייננו התובענה אינה מתאימה להליך ייצוגי.

33. התובענה אינה עומדת בתנאי הראשון והעיקרי שבסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות, בדבר עילת תביעה משותפת שיש אפשרות סבירה שתוכרע לטובת הקבוצה
חקיקה רלבנטית: סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 1759-01-13 {נחמיה אברהמי נ' סלקום ישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (11.12.14)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה שירות שיחות גוביינא שמספקת המשיבה ("סלקום") ללקוחותיה.

המבקש העמיד לדיון שתי טענות עיקריות: האחת, סלקום מחייבת את מנוייה בגין דקת השיחה הראשונה לפי יחידת זמן אויר של דקה, בניגוד לתנאי הרישיון המחייבים לחשב את החיוב לפי יחידת זמן אויר של שניה.

הטענה השניה, סלקום מחייבת את המנויים ביתר משום שהיא כוללת בזמן השיחה גם את משך מקטע ההתקשרות עם מערכת השירות {"זמן התקליט"}.

המבקש ציין כי המשיבה מחייבת את לקוחותיה בגין דקת השיחה הראשונה לפי יחידת זמן אויר של דקה במקום 1 שניה, היחידה המקסימלית המותרת לפי רשיונה.

גביית מחיר מינימלי בגין שיחת גוביינא מנוגדת להוראת סעיף 74.2 ברישיון האוסרת על המשיבה לגבות מחיר מינימום לשיחה ותשלום עבור הקמת שיחה.

הכללת "זמן התקליט" בזמן השיחה מנוגדת לסעיף 75.10 ברישיון הקובע כי משך זמן השיחה לצורך התשלום הוא ממימוש ההתקשרות בין המנוי שיזם את ההתקשרות לבין המנוי מקבל השיחה. התנהלות המשיבה סותרת את האמור באתר האינטרנט שלה כי "מקבל השיחה יחוייב בעלות השיחה מרגע אישורה". המשיבה היא חברת הסלולר היחידה הפועלת באופן זה.

המבקש טען על האמור כי אין אפשרות מעשית לקבל את השיחה בפרק זמן של 11 שניות שכן במרבית המקרים האופציה המוצעת לקבלת השיחה ניתנת רק לאחר כ- 18 שניות מרגע המענה.

במידה שמקבל השיחה החליט לשמוע את שם המתקשר בשנית, או לוודא את פרטי ההתקשרות וכיוצא בזה, יתווסף זמן זה לזמן השיחה בפועל, והנמען יחוייב בגינו בתעריף שיחת גוביינא.

על-מנת לבסס טענותיהם ולשלול אפשרות של תקלה נקודתית, ערכו המבקשים שיחות גוביינא שונות. מסקנתם כי סלקום מפחיתה 11 שניות בלבד מזמן התקליט. כל זמן נוסף של התקליט נחשב לזמן שיחה בפועל. ההפסד הכספי שנמדד בבדיקות היה בין 32 אגורות לבין 1.45 ש"ח לשיחת גוביינא.

המשיבה טענה כי הוראת הרישיון בדבר חיוב לפי יחידות זמן של שניה אחת חלה על צריכת "זמן אוויר", כלומר על שימוש בשירות הטלפון הבסיסי.

שיחת הגוביינא היא שירות נפרד המוגדר ברישיון כ"שירות נלווה", לא חלות עליו הוראות הרישיון המתייחסות לשירות הבסיסי, וניתן לגבות בגינו תשלום על-פי יחידות זמן שונות.

סלקום טענה כי אינה חייבת לתת את השירות הנלווה. מתן השירות כרוך בעלויות שבהן היא נושאת בכל מקרה, גם בשיחות שהנמען לא אישר.

גם אם ההוראה בדבר חיוב לפי שניות חלה על שיחת גוביינא, סלקום מחייבת את לקוחותיה בתשלום מינימלי עבור עצם מתן השירות, וכך הוא גם מוצג על-ידי המשיבה.

משום כך, כאשר בדקת השיחה הראשונה לא נגבה תשלום בגין צריכת זמן אוויר, וביתר זמן השיחה החיוב מחושב לפי יחידות של שניה אחת, סלקום אינה מפרה את הוראות הרישיון.

סלקום מודיעה למנויים את אופן החיוב בדרכים שונות, לרבות באמצעות פרסום באתר האינטרנט שלה; בהודעה המושמעת לנמען על-ידי מערכת השירות לפני החלטתו אם לאשר את השיחה; ובחשבונית החודשית.

עוד הוסיפה המשיבה, כי ניתן לחייב עבור זמן התקליט: הרישיון קובע כי מועד תחילת השיחה הוא מעת "מימוש ההתקשרות" {סעיף 75.10(ג) ברישיון}.

"התקשרות" הוא מונח אובייקטיבי וטכני. היא מתחילה בעת שנוצר קשר טלפוני בין שני צדדים, גם אם הצד האחר אינו היעד הסופי עמו המנוי מבקש לשוחח.
משנוצרה התקשרות, מדובר ב"שיחה", וניתן לגבות תשלום בגינה. כאשר הנמען מאשר את השיחה הוא מאשר את "השיחה" כולה, לרבות את מקטע ההתקשרות עם מערכת השירות. גם אם זמן התקליט אינו בגדר "שיחה", המשיבה מפחיתה 11 שניות מהזמן הכולל של השיחה, שהוא זמן השיחה הסביר עם התקליט.

לבסוף טענה המשיבה, כי החיוב המינימלי הוא תשלום עבור עצם מתן השירות, כך שבגין דקת השיחה הראשונה {שגם המבקשים מודים שבמהלכה מתחיל ומסתיים זמן התקליט} - אין חיוב.

על-כן, טענה המשיבה, כי לא נגרם למבקשים נזק, והבקשה נעדרת תשתית ראייתית להוכחתו. מכל מקום, אף אם נגרמה למבקשים פגיעה כלשהי, מדובר בעניין זניח.

הבקשה אינה עומדת בתנאים לאישור תובענה ייצוגית בשל סיכוייה הנמוכים; בשל היעדר "משותפות" בעילת התביעה ובחישוב הנזק; ובשל כשלים בהגדרת הקבוצה.

בית-המשפט דחה את שתי הטענות העיקריות שהעלו המבקשים כלפי סלקום בגין שירות הגוביינא: הן הטענה שזמן התקליט נכלל שלא כדין במשך השיחה, הן הטענה שהחיוב עבור השירות מנוגד לרישיון סלקום. על-כן, התובענה אינה עומדת בתנאי הראשון והעיקרי שבסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות, בדבר עילת תביעה משותפת שיש אפשרות סבירה שתוכרע לטובת הקבוצה.

בית-המשפט ציין כי באתר האינטרנט של סלקום מצויין כי "מקבל השיחה יחוייב בעלות השיחה מרגע אישורה". המבקשים סברו כי נוסח זה של הפרסום מטעה, ועל סלקום לציין מפורשות כי מקבל השיחה יחוייב בעלות השיחה מרגע אישורה, כולל זמן התקליט.

סלקום טוענת כי השיחה מתחילה מרגע המענה למערכת השירות. משמעות הביטוי "מקבל השיחה" היא שהשיחה נוצרה עוד לפני אישורה, והביטוי "מרגע אישורה" נועד להבהיר שאם המקבל לא יאשר את השיחה, הוא לא יחוייב כלל.

אשר-על-כן, בית-המשפט מצא כי סלקום נוהגת בהתאם לכתוב באתר האינטרנט שלה.

מכל מקום, סלקום טענה כי החיוב המינימלי הוא חיוב בגין עצם מתן השירות, ולכן לא נגבה תשלום בפועל עבור צריכת זמן אוויר בדקת השיחה הראשונה, ואין הטעיה, ולא מתקיימות גם העילות האחרות שצויינו בבקשת האישור.

בכך, קיבל בית-המשפט את עמדת המשיבה.

בית-המשפט דחה גם תביעתם האישית של המבקשים. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 30,000 ש"ח.

34. לא הוכח כי קיימת קבוצה שקמה לה עילת תביעה לצורך תובענה ייצוגית
ב- ת"צ (ת"א) 61489-10-13 {רונן שלוש נ' מגה קמעונאות בע"מ, פורסם באתר נבו (09.12.14)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה מכירת עוגיות הידועות בשם "פתי בר", וזאת לאחר שפג המועד המומלץ לצריכתן.

בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה לאישור ומחק את התביעה האישית, בקובעו כי בהליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית התובע צריך להוכיח באופן לכאורי את העובדות הנטענות בכתב התביעה ועל בית-המשפט להשתכנע, במידת סבירות ראויה, שהתובע ממלא באופן לכאורי אחר כל תנאי הסף הנדרשים לשם אישורה של התובענה כייצוגית.

הדרישה להוכיח את עילת התביעה באופן לכאורי מעוגנת בסעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"}, לפיו על המבקש להוכיח כי "יש אפשרות סבירה" שאותן שאלות מהותיות של עובדה או משפט, המשותפות לכלל חברי הקבוצה, תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה.

בית-המשפט הבהיר כי לפי סעיפים 3 ו- 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית רק מי "שיש לו עילה בתביעה או בעניין" המפורט בתוספת השניה לחוק או שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית.

כאשר בוחנים אם עילת התביעה כלולה בעילות תביעה על-פי החוק, יש לבחון זאת על-פי האמור בבקשה לאישור ובתובענה.

בית-המשפט מצא כי בעניין הנדון המבקש הסתמך על הוראת סעיף 1 לתוספת השניה לפיה ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית בתביעה "נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין שבינו לבין הלקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו".

לפיכך, יסוד זה מתקיים בעניין הנדון.

לצרכי הבקשה דנא הוכחו לכאורה, ברמה של סיכוי סביר להצלחה, יסודות ההטעיה הקבועים בחוק הגנת הצרכן ובפסיקה - הטעיה {רע"א 2837/98 שלום ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פורסם באתר נבו (02.03.00)}, נזק שמקורו ברכישת המוצר שפג תוקפו וקש"ס שבין ההטעיה לרכישת המוצר.

נזק שאינו ממוני - נזק גוף - לא הוכח. אם-כן, המבקש עמד בתנאי המחייב קיומה של עילת תביעה אישית.

בית-המשפט קבע כי המבקש לא הוכיח קיומה של קבוצה. טענותיו בעניין זה היו בגדר השערות, שאינן מגובות בראיות ממשיות ובכלים סטטיסטיים ראויים.

בהתחשב בכך שלא התקבלו תלונות נוספות אצל המשיבה, ולאור מנגנוני הבקרה בדבר שיווק מוצרים בהם נוקטת המשיבה והעובדה כי בכל מקרה מצויין בבירור על גבי האריזות בבירור תאריך התפוגה, אין כל בסיס עובדתי לטענה כי 194,793 צרכנים רכשו פתי בר שפג תוקפו, ולא הוכח כי צרכן אחד נוסף מלבד המבקש רכש את המוצר לאחר שפג המועד המומלץ לצריכתו.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי לא הונחה תשתית ראייתית לכאורית לכך שהמשיבה נוהגת למכור מוצר פתי בר שפג תוקפו על מדפיה וכי קיימת קבוצה שקמה לה עילת תביעה לצורך תובענה ייצוגית.

בית-המשפט קבע כי תיתכן תקלה נקודתית במקום עסק, למרות מאמצים של בעל העסק למנוע מצב שבו מוצרים שעבר המועד לצריכתם עדיין יהיו מונחים על המדפים, אך בגין תקלה נקודתית ובודדת לא צריכים לנהל תובענה ייצוגית.

סופו-של-יום, בהיעדר "קבוצה", לא נתמלאה הדרישה לקיומן של שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה ואף לא קיימת אפשרות סבירה לכך שהשאלות העובדתיות והמשפטיות המשותפות יוכרעו לטובת הקבוצה.

בית-המשפט קבע כי כאשר לא הוכח כלל נזק גוף, והיצרן הסכים להחזיר למבקש את רוב מחיר המוצר, ועל-פי גרסת המשיבה אף הציע פיצוי בסכום העולה על סכום המוצר הנרכש, הרי שהנזק הנטען הוא בבחינת "זוטי דברים".

35. תביעה ייצוגית בגין תוקף שוברי זיכוי - הבקשה נמחקה
חקיקה רלבנטית: סעיף 32 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 5 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (חי') 27359-04-15 {עידאת איימן, נ' ביגוד האופנה לכל ובזול בע"מ, תק-מח 2015(4), 30068 (2015)} המבקש הגיש את בקשת האישור דנן, שהתבססה על עילת ההטעיה, במסגרתה טען המבקש, כי המשיבה מפרה את הוראות תיקון מס' 32 לחוק הגנת הצרכן. הפרה זו באה לידי ביטוי לטענת המבקש בכך שהמשיבה לא ציינה על גבי שובר הזיכוי את תוקפו וכי שובר הזיכוי הונפק על גבי דף דוהה עם הזמן.

מבקשת האישור עלה, כי המשיבה היא חברה פרטית שמנהלת ומפעילה רשת חנויות ביגוד ואופנה לכל המשפחה בשם Bגוד. במסגרת בקשת האישור טען המבקש, כי לאחרונה החזיר לסניף המשיבה בחדרה מוצר שרכש ושכנגדו הונפק לו שובר זיכוי.

נטען, כי שובר הזיכוי שהונפק למבקש כולל את הפרטים הבאים: שם המשיבה, הסניף וכתובתו, מס' ח.פ., טלפון הסניף, מספר שובר וסכום הזיכוי. אולם, היה חסר על גבי שובר הזיכוי תוקף השובר ולכן פנה המבקש על-פי הנטען, לקופאית שהנפיקה עבורו את שובר הזיכוי לברר אודות תוקף השובר ונמסר לו, כי תוקף השובר הוא עד שנה מיום הנפקתו. בנוסף ציין המבקש, כי על גבי השובר לא צויין באותיות גדולות ובהבלטה מיוחדת, כי הזיכוי ניתן למימוש ללא כל תנאי או הגבלה, וכן, כי השובר עצמו הונפק למבקש על גבי נייר דוהה מחיק.

המבקש טען, כי החסרת פרטים אלה בשובר הזיכוי אינו מהווה רק הפרה טכנית או פורמאלית של הוראות הדין אלא מדובר בגרימת נזק ממשי של קיצור תקופת הזמן שהוגדרה באמצעות חיקוק מ- 24 חודשים לשנה. עוד טען המבקש, כי מדובר בהטעיה ברורה וחמורה העולה כדי תרמית של ממש שגורמת למבקש ולחברי הקבוצה לקצר את תקופת הזמן העומדת לרשותם למימוש שוברי זיכוי תחת לחץ, כפיה ופגיעה קשה באוטונומיה של המבקש וחברי הקבוצה.
על יסוד האמור, טען המבקש, כי התנהלות המשיבה מלמדת, כי המשיבה אינה מקיימת את הוראות תיקון מס' 32 לחוק הגנת הצרכן, שעניינו בהוראות שיחולו על שוברי הזיכוי המונפקים ללקוחות על-ידי בתי עסק, שהמשיבה נמנית עמם, אשר מחייב את המשיבה להנפיק שובר זיכוי על גבי נייר שימנע מחיקת הכתוב עליו כשבפועל המשיבה מנפיקה שוברי זיכוי על נייר דוהה כעבור זמן קצר ואף נמנעת מלציין באותיות גדולות ובולטות שמימוש הזיכוי אינו מותנה בתנאי או סייג כלשהו. בכך טען המבקש, מטעה המשיבה את ציבור לקוחותיה.

במסגרת תגובתה, דחתה המשיבה מכל וכל את טענות המבקש, וטענה, כי המדובר בבקשת אישור שהמבקש ובא-כוחו תכננו מראש להסתלק ממנה תוך קבלת גמול ושכר-טרחה. כן נטען, כי הטענות המועלות במסגרת הבקשה הן שקריות, קנטרניות, חסרות בסיס וסחטניות, שהוגשו בחוסר תום-לב מובהק, ואשר מצטרפות לעשרות בקשות סרק המוגשות על-ידי בא-כוח המבקש.

עוד טענה המשיבה, כי עצם הגשת בקשת האישור, באופן בו הוגשה על-ידי משרד בא-כוח המבקש, גורמים לזילות מכשיר התובענה הייצוגית, וממחישים את הקלות הבלתי-נסבלת בה מוגשות בקשות מסוג זה.

לגופם של דברים, טענה המשיבה, כי העובדות שצויינו בבקשת האישור אינן נכונות וכי לא עלה בידי המבקש, אף להוכיח עילת תביעה אישית ובהתאם הרי שלא קיים סיכוי סביר שהתובענה תתקבל לטובת הקבוצה.

נוסף על כך, טענה המשיבה, כי בנסיבות העניין, ראוי היה שהמבקש יבצע פנייה מוקדמת, בטרם הגשת בקשת האישור, כאשר ברור, כי אילו היה פונה המבקש אל המשיבה, היתה המשיבה מבהירה לו מידית, כי שוברי הזיכוי והמתנה בשרת שלה אין להם הגבלת תוקף, ובכך היה מתייתר הצורך בהגשת הבקשה. ואולם נראה לטענת המשיבה, כי המבקש לא פנה במכוון למשיבה לצורך הבהרת העניין, במטרה שישיג בעתיד הסדר הסתלקות מתוגמלת.

במהלך הדיון, הציגה המשיבה דוגמאות לשוברי זיכוי שמונפקים ללקוחות, לרבות כאלה שהונפקו בשנת 2010. כן התברר, כי המבקש לא הודיע לבית-המשפט על הגשת תביעות ייצוגיות נוספות ואף לא הקדים פניה למשיבה לפני הגשת בקשת האישור דנן.

עוד התברר, כי בפועל אין הגבלת תוקף לשוברי הזיכוי והמתנה ברשת של המשיבה וכי לאחר הגשת בקשת האישור, פעלה המשיבה מידית להבהיר את הדבר באמצעות הוספת כיתוב על גבי שוברי הזיכוי והמתנה של המשיבה לפיו שוברים אלה אינם מוגבלים בזמן וכן נתלה שלט בולט ליד הקופות בכל אחת מחנויות הרשת המבהיר, כי שוברי הזיכוי ושוברי המתנה של הרשת תקפים ללא הגבלת זמן וניתן לממשם בכל עת וזאת אף שתיקון מס' 32 לחוק הגנת הצרכן אינו מחייב זאת.

בית-המשפט קבע, כי עובדות אלה, בצירוף התנהלות המבקש, אשר נמנע מלפרוס במסגרת התובענה ובקשת האישור את כלל התשתית העובדתית הרלוונטית לעניינינו, לרבות, מהו סוג המוצר שרכש מסניף המשיבה; מאיזה סניף נרכש המוצר; מדוע החזיר את המוצר; אי-הבאת ראיה המעידה על כך שהמבקש הוא זה שקיבל את שובר הזיכוי; היעדר פירוט השיחה שהתקיימה לכאורה עם הקופאית בסניף המשיבה; אי-הוכחת הנזק שנגרם למבקש בשל קבלת שובר זיכוי ללא הגבלת תוקף; תצהיר הקופאית אשר הכחישה את טענת המבקש בדבר החזרת המוצר על-ידו ואת הטענה, כי היא מסרה למבקש, שתוקף שוברי הזיכוי הם עד 12 חודשים, מעלים תהיות בדבר קיומה של עילת תביעה אישית של המבקש, בדבר סיכוי סביר להכרעה בבקשה לטובת חברי הקבוצה.

עם-זאת, משהסכים המבקש להסתלק מבקשת האישור והתובענה האישית שלו, בהיעדר בחינת טענות המשיבה לעומקן על רקע העובדות שהתגלו, הורה בית-המשפט על מחיקת בקשת האישור ועל דחיית תביעתו האישית של המבקש, ובכך התייתר איפוא, הצורך לבדוק את עמידתו של המבקש בתנאי חוק התובענות הייצוגיות.

בנסיבות אלה, קבע בית-המשפט, כי אין ספק, שדרך הגשת 10 בקשות על-ידי בא-כוח המבקש בהיעדר ציון הדבר, וכאשר נראה, כי ניתן היה להימנע מהגשת בקשת האישור שבעניינינו על-ידי פנייה מוקדמת פשוטה למשיבה, ממנה נמנע המבקש באופן מתמיה, ככל הנראה במטרה להשגת הסדר הסתלקות מתוגמלת, אינה עומדת בסטנדרטים המבוקשים להתנהלות בתום-לב.

שיטת הפעולה שאימצו המבקש ובא-כוחו, קרי הגשה מבוזרת של הליכים ללא השקיפות המתחייבת מכוח החוק, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, והסתרת מידע מבית-המשפט ומהצד שכנגד. התנהלות זו עולה לפיכך לכדי חוסר תום-לב דיוני, שמצדיק בנסיבות העניין הטלת הוצאות על המבקש.

אשר-על-כן, בית-המשפט הורה על מחיקת בקשת האישור ועל דחיית תביעתו האישית של המבקש. עם-זאת, לאור התנהלות המבקש ובא-כוחו שעלתה כדי חוסר תום-לב בשימוש בכלי התובענות הייצוגיות, בית-המשפט חייב את המבקש לשאת בהוצאות המשיבה בגין הליך זה בסך של 5,000 ש"ח.

36. תביעה ייצוגית שעניינה סימון מחירי משקאות החייבים בפיקדון - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 17 ו- 17ב לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.

ב- ת"צ (ת"א) 56287-10-12 {עדי מיניס נ' רמי לוי שווק השקמה בע"מ, תק-מח 2015(3), 35677 (2015)} המבקש, מר עדי מינס, הגיש תובענה ייצוגית ובגדרה בקשה לאשר את התובענה כייצוגית, כנגד המשיבה, חברת רמי לוי שיווק השקמה בע"מ.

עניינה של בקשת האישור בטענת המבקש, לפיה המשיבה נוקטת בהטעיה צרכנית, עת חייבה את לקוחותיה ב"דמי פיקדון", ברכישת משקאות על סוגיהם השונים, בנוסף ובנפרד מהמחיר המצויין על המוצר, ובכך הציגה בפניו מצג שווא ביחס למחירו של המוצר, תוך הפרת הוראת חוק הגנת הצרכן.

עוד טען המבקש, כי לאחר שקנה את המוצרים ושב לביתו, עיין בחשבונית הקניה וגילה לתדהמתו הרבה, כי בנוסף למחיר שהופיע על גבי המוצרים, חייבה אותה המשיבה בנפרד ונוסף ב "פיקדון בודד" בסך 0.30 ש"ח למוצר. להוכחת טענות המבקש צורפה חשבונית הקנייה, ותצלום בודד של פחית בלו, עליה מצויין המחיר 2.69 ש"ח. המבקש טען, כי סבר שהמחיר 2.69 ש"ח כולל פיקדון אולם הסתבר לו, כי חוייב בתוספת של 0.30 ש"ח בגין הפיקדון. הוא הדין לגבי פחית מורפיס {לא צורף תצלום} שעל-פי החשבונית מחירה 13.69 ש"ח ובנוסף חוייב ב 0.30 ש"ח בגין פיקדון.

לטענת המבקש, העובדה כי המשיבה מציבה כלאחר יד שלט בקרבת מדף המוצרים, המציין, כי המוצר "אינו כולל פיקדון", אין בו בכדי להכשיר את ההטעיה הצרכנית בה היא נוקטת, שכן, על-פי סעיף 17א' לחוק הגנת הצרכן, יש לכלול במחיר המוטבע על המוצר את סך כל התשלומים בגין המוצר, לרבות כל תשלום אחר הנלווה לרכישתו.

עוד נטען, כי התנהלות המשיבה, נעשית באופן גורף כלפי כלל לקוחותיה, ולמבקש ידוע על לקוחות נוספים שהוטעו על-ידי המשיבה, וסברו, כי המחיר שהוצג על גבי המוצר כולל את סך כל התשלומים עבורו, לרבות הפיקדון. מדובר על-כן בתמחור פסול, בדרך אשר גרמה להטעיה צרכנית של המבקש ויתר חברי הקבוצה. עוד נטען, כי המשיבה התעשרה על חשבונם שלא כדין, באמצעות מצג שווא של מחירי מוצרים "שוברי שוק", אולם כפי שהתגלה, הם אינם מהווים מחיר סופי.

המשיבה ביקשה לדחות את בקשת האישור, בין היתר, בשל היעדר עילת תביעה אישית למבקש נוכח אי-עמידה ברף הוכחה מינימלי, וכן הואיל ולא מתקיימים התנאים לאישורה של תובענה ייצוגית.

ראשית נטען, כי בהתאם למדיניות המשיבה בעניין ולנוהל רשמי שהופץ לסדרנים בכל סניפיה, המשיבה נוהגת כדין ומפרסמת על גבי המוצרים הנמכרים בסניפיה ועל מדפיה באמצעות "פתקיות מדף" את המחיר הכולל "דמי פיקדון". נטען, כי המשיבה נוהגת כדין וגובה מצרכניה "דמי פיקדון" בהתאם לחוק הפיקדון על מכלי משקה, התשנ"ט-1999, וכן מחזירה לידיהם את "דמי הפיקדון", בעת החזרת מכלי המשקה.

בהקשר זה עוד נטען, כי המשיבה אינה מסתירה מצרכנייה, כי היא גובה "דמי פיקדון" ולראיה, חשבונית הקניה מציינת בשורה נפרדת ובולטת את "דמי פיקדון".

המשיבה הכחישה מכל וכל את טענות המבקש, לפיהן המחיר המוטבע על גבי המוצרים אינו כולל את דמי הפיקדון. יחד-עם-זאת טענה המשיבה, כי באופן תיאורטי בלבד, יכול וסדרן קידד את המחיר השגוי על גבי המוצר, בשל טעות אנוש או שגגה, ואזי מדובר בטעות ספציפית ונקודתית בלבד. המשיבה הכחישה את טענת המבקש לפיה על פתקיות המדף בסמוך למשקאות מצויין: "המוצר אינו כולל פיקדון" וצירפה לתגובתה פתקיות מדף העוסקות במוצרים.

בית-המשפט קבע, כי תיתכן תקלה נקודתית וטעויות אנוש בעסק רחב היקף שמפעילה המשיבה המנהלת פעילות עסקית-כלכלית ענפה. המבקש לא הניח תשתית עובדתית לכאורית להוכחת "שיטה" הנהוגה במזיד או מקרים רבים של "טעויות נקודתיות" היוצרות "מסה קריטית" ועשויות לבסס קיומה של "קבוצה" אשר, כזכור, הוגדרה על ידו באופן נרחב עד מאוד, בהגדרה הכוללת את כלל לקוחות המשיבה, את כלל סוגי המשקאות המחוייבים בפיקדון אשר נקנו בכל סניפיה מיום היווסדה {6 שנים}. משכך, נמצא, כי אין כל הצדקה לנהל הליך בסדר גודל של תובענה ייצוגית בשל תקלה נקודתית ובודדת.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי בקשת האישור אינה עומדת בתנאים המנויים בסעיף 8(א) לחוק התובענות הייצוגיות, הואיל ולא הונחה תשתית ראייתית לכאורית, לכך שהמשיבה נוהגת שלא לסמן על כלל מוצריה מחיר הכולל את "דמי הפיקדון" וכי קיימת "קבוצה" שקמה לה עילת תביעה וקיימת אפשרות סבירה שהשאלות העובדתיות והמשפטיות המשותפות, יוכרעו לטובתה.

37. תביעה ייצוגית שעניינה אי-סימון מחירי משקאות החייבים בפיקדון - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 3 לחוק הפיקדון על מכלי משקה, התשנ"ט-1999; סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999; סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (ת"א) 19279-07-12 {ראובן כהן-חללה נ' רד בול (ישראל) בע"מ, תק-מח 2015(3), 35005 (2015)} המבקש טען, כי במשקאות שהמשיבה משווקת הופיעו אותיות הכיתוב "חייב בפיקדון" בגודל קטן משני סנטימטרים רבועים, בטקסט מובלע, שנעלם מעיני הצרכן, וזאת שלא כחוק ושלא כתקנות.

לגישתו, המשיבה גרמה לאי-קיום החוק והתקנות כאשר גבתה את הפיקדון על מכלי המשקה מחברי הקבוצה בלי שקיימה את חובת היידוע כקבוע בחוק, ובכך מנעה למעשה את השבת המכלים וגרמה לנזק כפול: אי-השבת הפיקדון לצרכנים וגרימת חסרון כיס בגובה שלושים אגורות לכל מכל ואי-מילוי תכלית הדינים, צמצום הזיהום במדינה. המבקש טען אף לנזק שאינו ממוני.

המבקש הצהיר, כי נהג לרכוש את המשקאות שהמשיבה משווקת וכי בתום שתיית המשקה נהג להשליך את המכלים לפח, כיוון שלא ידע, כי הם מחוייבים בפיקדון. במהלך בילוי משפחתי בים, כך לטענתו, הוא צרך משקאות מתוצרת המשיבה, ואז עבר במקום אדם שאסף מכלי משקה וביקש לקבל את מכלי המשקה הריקים לידיו. המבקש, שטען, כי הוא נוהג לאסוף מכלי משקה ריקים ולהשיבם לנקודות המכירה תמורת כספי הפיקדון, טען, כי הבהיר לאותו אדם שעל מכלי משקה אנרגיה אין נגבה פיקדון, שכן גודלם קטן מזה של פחית משקה קל. לגרסתו, כשביקש לחפש אחר הסימון נתקל בקושי לגלותו, שכן הוא הופיע בצד המכל באופן מובלע.

המשיבה טענה מנגד, כי המבקש לא הוטעה ולא ניזוק ממעשה או מחדל כלשהו מטעמה, וכי לא הוכיח שרכש וצרך את המשקאות ולפיכך אין לו תביעה אישית כנגדה.

לשיטתה, למבקש לא נגרם כל נזק, לרבות נזק תוצאתי-סובייקטיבי המתבטא בתחושות של כעס ותסכול, ולכל היותר עסקינן ב"מעשה של מה בכך". לדעתה, קיים קושי אינהרנטי לזהות ולהבחין בין חברי הקבוצה הנטענת אשר סבלו לכאורה נזק. כמו-כן הקבוצה שאותה המבקש מתיימר לייצג לאו קבוצה היא, כי אם כמה קבוצות שבאשר לכל אחת מהן מתעוררות שאלות נפרדות ושונות, כך לטענת המשיבה.

בית-המשפט קבע, כי קיימת אפשרות סבירה שתוכח העילה של הפרת חובה חקוקה שגרמה לנזק הממוני של מניעת האפשרות להחזרת מכלי המשקה וקבלת דמי הפיקדון בגינם.

לפיכך, בית-המשפט קיבל את הבקשה, וקבע, כי מתקיימים התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות והדרושים לשם אישור התובענה. הקבוצה תכלול כל מי שרכש בשבע השנים שקדמו להגשת הבקשה משקה ששיווקה המשיבה ואשר לא סומן על-פי הוראות הדין.

38. תובענה ייצוגית בגין מתכות רעילות בפחיות משקה - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיפים 2 ו- 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיפים 2 ו- 4 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

ב- ת"צ (ת"א) 52959-02-12 {אלכסנדר שרוני נ' החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ, תק-מח 2015(3), 30311 (2015)} המבקש טען, כי הפחיות שבהן משווקים המשקאות עשויות מאלומיניום או סגסוגת אלומיניום וכי המשיבה אינה מגלה לציבור לקוחותיה, כי המשקה המצוי בפחית, שהוא חומצי, גורם לתהליך כימי שכתוצאה ממנו נספחות לתוך המשקה מתכות כגון: אלומיניום, בדיל וסטרונציום.

לגישת המבקש, בהימצאות אלומיניום בפחיות המשקאות, מפרה המשיבה את הוראות תקן ישראלי - ת"י 1071 - משקאות לא-כוהליים {ייקרא להלן: "התקן"}, שמפנה לעניין רכיב המים במשקה לתקנות בריאות העם (איכותם התברואית של מי-שתיה), התשל"ד-1974 וכפי שתקנות אלו תתוקנה, הכול לטענת המבקש.

המבקש ביסס את התביעה שאישורה נתבקש על העילה של הפרת חובות חקוקות הקבועות בתקן ובתקנות 1974, שאליו מפנה התקן. כמו-כן נטען בבקשה, כי אי-גילוי הימצאותן של המתכות בפחיות מהווה הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. הימצאות המתכות בפחיות, כך טען המבקש, עלולה להזיק לבריאות אדם ששתה מהן. במסגרת התובענה שאישורה נתבקש הוא עתר לנזק לא-ממוני שאונה לו ולחברי הקבוצה בדמות פגיעה באוטונומיה של הרצון.

המשיבה השיבה, כי אין כל הוראת דין האוסרת על הימצאות המתכות במשקאות. בסיכומיה התמקדה באלומיניום שכן טענה, כי המבקש זנח בסיכומיו את טענותיו ביחס למתכות סטרונציום ובדיל. אמנם גם הבדיל מוזכר בסיכומים כחומר שממנו עשויה הפחית ושבמהלך שהיית המשקה בה זולג חומר זה אל תוך המשקה, אך קיומו נזנח במסגרת הדיון בעילות התביעה.

עוד טענה המשיבה, כי המבקש לא הוכיח קיומו של תהליך כימי שבעטיו מאכלות החומצות שבמשקה את הפחיות וגורמות לספיחת מתכות אל תוך המשקאות. להשקפתה, בבדיקות המעבדה שנערכו מטעמה, ריכוז האלומיניום שנמצא במשקאות שבפחיות הוא מזערי ונמוך "בעשרות מונים" מהצריכה היומית הממוצעת של האוכלוסייה הכללית ממוצרי מזון אחרים, ומכל מקום אין בו כדי לפגוע בבריאות מי שצרכו את המשקאות שבפחית.

בית-המשפט קבע, כי לא הוכח ברמה הנדרשת שכמות האלומיניום אשר נמצאה במשקאות, היתה כזו שהיא בניגוד לתקן, או כי היא היתה עלולה לגרום נזק לבריאות.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי גם המומחה מטעם המבקש הסכים שלמעט תינוקות ואנשים חולים, אין בצריכת המשקה המכיל כמויות אלומיניום שנמצאו כדי להוות אפשרות לסכנה או נזק בריאות. לפיכך, קבע בית-המשפט, כי כמות האלומיניום שהוכח שהיתה בפחיות, לא היתה ברמה כזו שעוררה תחושות של זעם ותסכול, אפילו אם היתה פגיעה באוטונומיה, המצדיקות פיצוי בגינן.

גם אם נגרמה לחברי הקבוצה פגיעה באוטונומיה, הרי שעוצמתה בנסיבות העניין היא ברף נמוך שנכנסת לגדר המונח זוטי דברים, שמשמעו היעדר הזכות לפיצויים בראש נזק של פגיעה באוטונומיה של הרצון.
לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי לא קיימת אפשרות סבירה שהתביעה שאישורה נתבקש תתקבל, ודחה את הבקשה.

39. תובענה ייצוגית בגין הפרת חובת סימון רכיבים במוצרי חלב - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 17 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; סעיף 9 לחוק התקנים, התשי"ג-1953; סעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); תקנה 9 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010; תקנה 4 לתקנות בריאות הציבור (מזון) (סימן תזונתי), התשנ"ג-1993.

ב- ת"צ (חי') 57403-02-14 {אמיר אורן נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, תק-מח 2015(3), 20486 (2015)} המשיבה, כך נטען, הפרה הוראות חקוקות באשר לחובת סימון המוצרים כנדרש בהוראות הדין, ובכלל זה, הפרת הסימון בכינוי שמות המוצרים או בסימון הרכיבים אשר במוצרים, וכן הפרת חובות הסימון, ביצוע מעשי הטעיה, והכשלת המבקש ושאר חברי הקבוצה המיוצגת בכל הנוגע לרכישת המוצרים הבאים: חלב טרי 3%, וחלב טרי 1%, וחלב מלא בטעם של פעם 3.8%.

המבקש טען, בהתייחס לסעיף 3.13 של תקן 1145, כי על-שם המזון להיות מסומן באותו צד של האריזה הגלוי לעין בשעת הצגת המזון למכירה. לטעמו, הכינויים המופיעים על המוצרים נשוא הדיון {כגון: "חלב טרי" ו"חלב בטעם של פעם"}, מנוגדים להוראות תקן החלב וצו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון), התשנ"ט-1998.

עוד טען המבקש, כי החלב מוצג כאילו הוא "חלב מלא", ואולם הוא אינו "מלא", ואף אין כינוי כזה בתקן, שכן החלב במוצרים נשוא התובענה עבר תהליך הפרדה לשמנת וחלב כחוש, עבר הימגון, עבר פיסטור, ולבסוף סטנדרטיזציה של השמנת והחלב לפי אחוז השומן הרצוי.

מכאן, שהחלב עבר תהליכים רבים מאז החליבה ועד לקרטון, ולכן אין בסיס לשימוש במילים "חלב מלא", ואין כינוי כזה בתקן.

גם החלב המוצג כ"טעם של פעם" אינו שונה, לטענת המבקש, מבחינת רכיביו מסוגי חלב אחרים שמייצרת המשיבה, למעט ההבדל באחוז השומן שבכל אחד מן המוצרים. לכן, כינוי המוצר בשם "חלב מלא" או "טרי" נעשה בניגוד להוראות הדין, ועולה אף לכדי הטעיית הצרכן.

לכן, לטעמו של המבקש, הכינוי שנותנת המשיבה למוצרים, מנוגד לסעיף 2.12 של תקן 1145 {דהיינו, שם המזון חייב ליתן תיאור נכון ולא מטעה של מהות המזון}, וכן בניגוד לסעיף 4.2 של תקן 1145, הקובע שאם קיים תקן מיוחד, יש לכנות את המוצרים לפי המופיע בתקן המיוחד, ובענייננו המדובר בכינויים המנויים בסעיף 104 של תקן החלב.

עוד טוען המבקש, כי המשיבה הפרה חובה חקוקה, שכן הכינוי שנתנה למוצרים נשוא התובענה איננו נכון, והוא מנוגד לסעיף 3.3 בתקן 1145, המחייב שכל סימון יהיה נכון, לא מטעה, וניתן להוכחה.

המבקש הפנה בנוסף, להוראת סעיף 17(א)(4) של חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, בכל הנוגע לסימון כמות המצרך ופירוט חומרי היסוד שמהם הוא מורכב, ולרבות סעיף 2.11 וסעיף 8.1 של תקן 1145, וטען, כי המשיבה לא סימנה על האריזה את הרכיבים כנדרש בהוראות הדין, לא פירטה את חומרי היסוד מהם מורכבים המוצרים, ולא ניתן לדעת האם אין במוצרים אלה חומרים נוספים, ומה הם הרכיבים מהם מורכב כל אחד מן המוצרים, ולמעשה לא ניתן לדעת מה ההבדל המהותי בין המוצרים מלבד השוני באחוזי השומן.

בית-המשפט לא קיבל את טענותיו של המבקש שאינן נתמכות בחוות-דעת של מומחה מטעמו, בעוד שהמשיבה שללה טענות אלה באמצעות חוות-דעתה של המומחית לתזונה, ד"ר גילה רוזן, שאף נחקרה על חוות-דעתה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לא מתקיים במקרה זה, התנאי הנדרש בסעיף 8(א)(1) של חוק תובענות ייצוגיות, דהיינו, לא ניתן לקבוע, שיש אפשרות סבירה שהשאלות המהותיות של עובדה או משפט תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה, ולכן דין שתי בקשות האישור להידחות.

40. תובענה ייצוגית בגין אי-אכיפתו של החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 12 ו- 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיף 2 לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983.

ב- ת"צ (חי') 18559-11-13 {אמיר יגיל נ' ארומה אספרסו בר בע"מ, תק-מח 2015(3), 20670 (2015)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה, חברת ארומה אספרסו בר בע"מ.

המבקש הוא אמיר יגיל, לקוח אשר ביקר במספר סניפי רשת בתי הקפה של "ארומה אספרסו בר". בקשת האישור נסמכה על עילת הפרת חובה חקוקה המעוגנת בסעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) {ייקרא להלן: "פקודת הנזיקין"}.

המבקש טען, כי ארומה הפרה את הוראות החוק למניעת עישון בסניפי בתי הקפה. לטענתו, חשיפתו וחשיפת ציבור הלקוחות, חברי הקבוצה, לעישון פסיבי, גרמה להם לנזק שאינו ממוני. את נזקו האישי העריך המבקש בסך של 500 ש"ח, והנזק הכולל של חברי הקבוצה הוערך על-ידו בסך של 8,750,000 ש"ח. כן, עתר המבקש לצו עשה לתיקון הפרות החוק אשר לטענתו מתקיימות בסניפים.

בתגובתה לבקשה טענה ארומה, כי כלל סניפי בתי הקפה מוחזקים ומופעלים על-ידי זכיינים ולא על-ידה, ועל-כן הוראות החוק למניעת העישון אינן חלות עליה. ארומה הסבירה, כי היא מחזיקה במותג "ארומה אספרסו בר" וכי את הזכות להשתמש במותג מכרה היא לחברת "שפע זיכיונות בע"מ", ושפע היא זו אשר מכרה את זכויות השימוש במותג לזכיינים שונים, הם כאמור, לטענתה, מחזיקי, מפעילי ומנהלי הסניפים.

עיקר המחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלה המשפטית והעובדתית, האם ארומה או מי מטעמה, אחראים למילוי הוראות החוק למניעת עישון בסניפי בתי הקפה, או שמא האחריות מוטלת על הזכיינים.

בית-המשפט קבע, כי המחוקק הגדיר מיהו "המחזיק" לצורך מילוי הוראות החוק למניעת העישון, "המחזיק למעשה של מקום ציבורי כבעלים, כשוכר או בכל אופן אחר" {סעיף 2(א) לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983 (ייקרא להלן: "החוק למניעת עישון"}.

מכאן, ש"המחזיק" הוא לאו-דווקא בעל הזכויות הקניינות או החוזיות בנכס, אלא הוא כל מי שמחזיק למעשה במקום, אף אם אינו בעל הזכויות. המונח "למעשה", משמעותו "באופן מעשי, בפועל ממש, במציאות" {המילון החדש אברהם אבן שושן כרך שני}. כלומר, על-מנת להגשים את תכלית החוק ראה המחוקק לנכון לקבוע, כי מי שמחוייב לדאוג למילוי הוראותיו הוא, מטבע הדברים, מי שבידיו הכלים לעשות כן, היינו, מי שמחזיק למעשה, מי שמחזיק בפועל ממש במקום הציבורי.

הגדרה זו הגיונה בצידה, שהרי רק מי שנמצא בפועל במקום הציבורי הוא בעל יכולת השליטה האפקטיבית והמידית לדאוג למניעת העישון ולהגשים בכך את מטרת החוק. ברוח זו ראה גם האמור בהוראת סעיף 2א(ב) לחוק למניעת עישון, לפיה המחזיק מילא אחר חובתו למנוע עישון במקום ציבורי, אם פנה הוא ישירות אל המעשן על-מנת שיחדל מלעשות כן, ואם לא חדל עליו לנקוט אמצעים סבירים למנוע את העישון. ברי, כי רק תופס החזקה בפועל, זה הנמצא למעשה פיסית במקום הציבורי, הוא זה אשר בכוחו למלא אחר דרישה זו של המחוקק.

המסקנה מכל האמור היא, כי הוראות החוק למניעת העישון חלות רק על המחזיק בפועל במקום הציבורי, רק הוא בעל האמצעים והיכולת למלא אחר הוראות החוק.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי אף שלארומה מעורבות של ממש ואף שליטה חלקית בניהול הסניפים, אין בכך כדי לקבוע, כי ארומה היא ה'מחזיקה למעשה' בסניפים.

מהראיות שהונחו לפני בית-המשפט עלה, כי ארומה, בין בעצמה ובין באמצעות שפע, מעניקה זיכיונות להפעלת בתי קפה הפרושים בכל הארץ תחת השם "ארומה אספרסו בר". מובן אם-כן, כי בהיות הסניפים מנוהלים ומוחזקים על-ידי הזכיינים, מטבע הדברים ובהתאם למודל הזכיינות, ארומה אינה מחזיקה בפועל בסניפים.

מכל האמור עולה, כי המבקש לא הוכיח שארומה הפרה את הוראות החוק למניעת העישון, באשר לא הוכח על-ידו, כי ארומה היא "המחזיקה למעשה" בסניפי בתי הקפה מושא הבקשה. ממילא לא הוכיח המבקש, כי ארומה הפרה כל הוראה חקוקה, שהיא העילה היחידה העומדת בבסיס בקשת האישור. משכך, לא עומדת למבקש עילת תביעה נגד ארומה ודין בקשת האישור להידחות.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי ארומה לא הפרה את הוראות החוק למניעת העישון, ולא קמה למבקש כל עילה נגד ארומה בגין הפרת הוראה חקוקה. לפיכך, הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה.

41. תובענה ייצוגית שעניינה אי-ציון הוראות שימוש במוצר - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 4 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 17 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

ב- ת"צ (חי') 4416-12-14 {אסאלה אגבריה נ' א.ר. משווקי הצפון בע"מ, תק-מח 2015(3), 20038 (2015)} המבקשת רכשה בחנות לחומרי בניין פותח סתימות "סודה קאוסטית" אותו ככל הנראה מייבאת או משווקת או מפיצה הנתבעת.

המבקשת ביקשה להשתמש במוצר שרכשה, אך נוכחה לדעת שעל גבי אריזת המוצר לא צויינו הוראות שימוש, מלבד הוראות אזהרה ובטיחות למיניהן.

עוד טענה המבקשת, כי בהיעדר הוראות שימוש לא היה ביכולתה להשתמש במוצר באופן יעיל ונכון. המבקשת הוסיפה וטענה, כי מתוך בדיקתה ברשת האינטרנט היא הבינה שהחומר שרכשה, סודה קאוסטית, הוא חומר מסוכן, ולכן החליטה לא להשתמש בו ללא הוראות שימוש של היצרן. בהמשך היא טענה, כי היא חשה כמי שהולכה שולל, שכן הוסתר מעיניה פרט חיוני ומהותי בנוגע למוצר שרכשה, וכדבריה "אם היתה מגלה לפני רכישת פותח הסתימות, כי אין לגביו הוראות שימוש, אין לה כל ספק, כי מלכתחילה היתה בוחרת במוצר אחר".

לטענת המבקשת, מחדלה של המשיבה לציין על גבי אריזת המוצר את הוראות השימוש הוא הפרה של צו הגנת הצרכן (סימון טובין), התשמ"ג-1983 {ייקרא להלן: "צו סימון"}, הקובע כללים קוגנטיים בנוגע לסימון מוצרים. המבקשת המשיכה וטענה, כי סעיף 7(א) לצו הסימון, ביחד עם פריט (5) לתוספת השלישית שלו, קובע חובת ציון הוראות שימוש לחומרי ניקוי, אבקות כביסה וכיוצא באלה חומרים, ובכלל זה גם חומרים לפתיחת סתימות ביוב ביתיות.

המשיבה השיבה לבקשת האישור וטענה שהיא עוסקת בייצור ושיווק חומרי גלם, ובכללם סודה קאוסטית. לסודה קאוסטית מספר רב של שימושים כחומר גלם, ובכלל זה תהליכי ייצור נייר, ייצור חומרי ניקוי, הכנת זיתים, פתיחת סתימות, ייצור סבונים, ייצור אלומיניום, ניקוי כביסה, הורדת חומציות בבריכות שחייה ועוד.

כאסמכתא לכך, הביאה המשיבה את הנאמר באתר ויקיפדיה ביחס לערך "נתרן הידרוקסידי", לאמור: "נתרן הידרוקסידי או סודה קאוסטית (בעברית: נתר מאכל) הוא בסיס חזק... שיש לו שימושים מגוונים בתעשיה (למשל בייצור נייר וחומרי ניקוי), ושימוש ביתי כפותח סתימות ביוב...".

על רקע זה, הוסיפה המשיבה וטענה, כי לפי מה שתיארה המבקשת, המוצר שהיא ביקשה לרכוש היה סודה קאוסטית ולא חומר שייעודו פתיחת סתימות, והמוצר שנמכר לה, המשווק בידי המשיבה, תואם הן את הוראות הדין והן את ציפיותיה של המבקשת, ככל שהיו כאלה. המשיבה הוסיפה וטענה, שאריזת המוצר שהיא משווקת מסומנת כראוי ומוצגות עליה אזהרות מתאימות, כמתחייב מן העובדה שמדובר בחומר המחייב זהירות בשימוש בו.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט דחה את בקשת האישור, וקבע, כי אין בידי המבקשת עילת תביעה אישית אל המשיבה, ובקשת האישור גם אינה מצביעה על כך שמתקיים תנאי הייצוגיות, היינו, קיומה של שאלה עובדתית או משפטית המשותפת לקבוצה כלשהי של בני-אדם.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המבקשת לא הוכיחה שסודה קאוסטית הוא חומר שייעודו הוא פתיחת סתימות, ועל-פי המידע שמקורו באתר האינטרנט "ויקיפדיה", שאליו התייחסו הן המבקשת והן המשיבה, ניתן להסיק שמדובר בחומר שיש לו מספר שימושים, שרק אחד מהם הוא פתיחת סתימות ביוב ביתיות.

בנסיבות אלה, כשייעודו של החומר איננו רק לפתיחת סתימות ביוב, לא ניתן לראות כיצד ניתן להחיל לגביו את ההוראה שבסיפא של פריט 5 לתוספת השלישית לצו הסימון. נראה שהוראה זו מתייחסת לחומרים שייעודם הוא פתיחת סתימות ביוב והם נמכרים ככאלה, שאז גם מתקיימת ההצדקה להחלת חובת צירוף הוראות השימוש לחומרים אלה. כאמור, סודה קאוסטית היא חומר שיש לו מגוון רחב של שימושים, וכשהוא נמכר כסודה קאוסטית, וזהו המקרה בענייננו, אין זה סביר לצרף אליו הוראות שימוש, כאשר היצרן או המשווק אינו יכול לדעת מהו השימוש שהצרכן הסופי יעשה במוצר.

לאור כל האמור לעיל בית-המשפט דחה את הבקה וקבע, כי המסקנה היא איפוא שהמבקשת לא הראתה במידה הנדרשת שצו הסימון חל על המוצר, וממילא גם לא הוכיחה את העילה הנטענת של הפרת חובה חקוקה, ובמצב דברים זה מתייתר הצורך לדון בשאר טענותיה בבקשת האישור.

42. תובענה כייצוגית שעניינה סימון מוצר מזון ארוז מראש - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 32 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 11 לחוק המכר, התשכ"ח-1968; סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (חי') 26717-11-13 {איריס זוהר נ' מוצרי איכות אמריקאיים בע"מ, תק-מח 2015(3), 15035 (2015)} המבקשים טענו, כי השימוש במילה "שוקולד" או "גלידת שוקולד" מהווה הפרה של הוראות תקן הגלידה, שכן סעיף 104 לתקן הגלידה {תקן ישראלי 327 - גלידה, מוצרי גלידה, קרחונים ותערובות להכנתם: דרישות למוצר, התשמ"ד-1984 (ייקרא להלן: "תקן הגלידה")}, קובע, כי ניתן לעשות שימוש במילה "שוקולד" בכינוי מוצר גלידה רק אם מכנים את המוצר בביטויים "בטעם שוקולד" או "עם שוקולד".

המבקשים הוסיפו, כי בכינוי המוצרים במילה "שוקולד", מפרה המשיבה אף את הוראות תקן ישראלי 1145 - סימון מזון ארוז מראש {ייקרא להלן: "תקן 1145"}. המבקשים ציינו, כי סעיף 4.2 לתקן 1145 קובע, כי: "אם קיים תקן מיוחד למוצר, שם המזון יהיה השם המופיע בתקן המיוחד". ולפיכך לשיטת המשיבים לא ניתן לכנות מוצר מזון אשר תקן מסויים חל עליו בשם של תקן אחר, או בענייננו, לא ניתן לכנות מוצר גלידה במילה "שוקולד".

המשיבה טענה, כי אין באופן בו סומנו המוצרים, כדי להפר את תקן השוקולד, שכן תקן השוקולד כלל אינו חל על המוצרים וזאת משום שהמוצרים אינם מוצרי "שוקולד גולמי". בטענתה זו נסמכה המשיבה על האמור ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 8111-11-12 {ארגס נ' תעשיות מזון בע"מ (08.05.14) (ייקרא להלן: "עניין ארגס")}.

לחילופין וככל שיקבע, כי תקן השוקולד חל על המוצרים, טענה המשיבה, כי המוצרים עומדים בהוראות תקן השוקולד, שכן די בכך שהם מכילים את רכיבי אבקת הקקאו והסוכרוז כדי לעמוד בהוראות סעיף 103 לתקן השוקולד. בניגוד לטענת המבקשים, טענה המשיבה, כי תקן השוקולד אינו מחייב הוספה של חמאת קקאו למוצר שוקולד נוכח לשון סעיף 103 לתקן זה, אשר אינו קובע חובה להוסיף את רכיב חמאת הקקאו, וכן לאור האמור בטבלה המופיעה בסעיף 205.1 לתקן השוקולד, שכותרתו היא "דרישות הרכב". טבלה זו מפרטת סוגי שוקולד שונים אשר חלקם אינם מכילים חמאת קקאו.

באשר לתקן הגלידה, טענה המשיבה, כי לא ניתן לדון בהפרת תקן זה במסגרת ת"צ 21986-04-14, שכן טענה זו לא נטענה בבקשת האישור, והעלאת הטענה לראשונה בסיכומי המבקשים מהווה הרחבת חזית אסורה. לגופו של עניין, טענה המשיבה, כי שמם המלא של המוצרים כולל את הביטוי "גלידת שמנת משובחת בטעם שוקולד", ולפיכך אין באופן כינוי המוצרים כדי להפר את תקן הגלידה.

בית-המשפט קבע, כי לא עלה בידי המבקשים להראות, כי המשיבה הפרה הוראות כל דין בכינוי המוצרים במילה "שוקולד", כי המבקשים או מי מחברי קבוצתם הוטעו, או כי הוסב למי מהם נזק.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי טענת המבקשת בסיכומיה, לפיה הופר תקן הגלידה, מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן טענה מעין זו כלל לא הועלתה בבקשת האישור ובתובענה.

לפיכך, בית-המשפט דחה על-הסף את כל טענותיה של המבקשת כנגד המשיבה בנוגע להפרות נטענות של תקן הגלידה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

43. תובענה ייצוגית שעניינה הטעיית לקוחות באשר לתצרוכת הדלק של קיה פיקנטו - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 38 לחוק אוויר נקי, התשס"ח-2008; סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; תקנה 282 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

ב- ת"צ (ת"א) 30071-07-13 {שושנה חיה הררי נ' טלקאר חברה בע"מ, תק-מח 2015(3), 22513 (2015)} המבקשת טענה, כי היא היתה מעוניינת ברכב בעל תצרוכת דלק נמוכה ולאחר שנחשפה לפרסומי המשיבה, אשר ייחסו לו את התכונה הזאת פנתה אליה כדי לרכוש את הפיקנטו.

לגרסתה, כאשר סרו היא ובעלה לסוכנות המכירות בירושלים פיאר באוזניהם נציג המשיבה את הפיקנטו באמרו, כי ליטר אחד של דלק יספיק לה כדי לעבור 23.6 קילומטרים. הפרסום ומצג זה שכנעו אותם לרכוש אותה. ואולם לא חלף אלא חודש, אליבא דמשיבה, בטרם התברר לה, כי תצרוכת הדלק של הפיקנטו גבוהה בחמישים אחוז מהמובטח.

בבסיס הבקשה נטען, כי המשיבה מטעה את לקוחותיה, במעשה ובמחדל כאחד, ומפרה את חובתה לגלות להם תכונה המפחיתה משמעותית מערך הרכב כאשר היא מציגה אותו כחסכוני.

כמו-כן טענה המבקשת, כי היה על המשיבה לגלות לצרכנים, כי קיים פער משמעותי בין נתוני צריכת הדלק שנבדקו בתנאי מעבדה לבין נתוני צריכת הדלק בפועל.

עילות תביעה נוספות עליהן הסתמכה מבקשת הבקשה הן: הטעיה לפי חוק המכר ולפי חוק החוזים; תיאור כוזב על-פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (יבוא רכב ומתן שירותים לרכב), התשל"ט-1978; עשיית עושר ולא במשפט. הנזק שאותו המבקשת ביקשה לפסוק הוא נזק ממוני, לפי חישוב שערכה של הפער בין עלות הדלק כפי שצרכה לקילומטר לבין העלות שהוצגה לה, כפול שלוש שנים וכפול מספר כלי הרכב שמכרה המשיבה.

המשיבה השיבה, כי היא פעלה בהתאם לתקנות אוויר נקי (גילוי נתוני זיהום אוויר מרכב מנועי בפרסומת), התשס"ט-2009, המחייבות את פרסום נתוני צריכת הדלק בתנאי מעבדה וכי לא ניתן לפרסם את נתוני הצריכה בפועל שאינם קיימים במציאות, שכן אלו מושפעים ממשתנים שונים, למשל: צורת הנהיגה, מספר הנוסעים ברכב והמשא, תוואי הדרך וכיוצא באלה. לגישת המשיבה, דווקא פרסום נתונים שאינם נתוני מעבדה הוא שעלול להטעות. צריכת הדלק של הרכב היא נמוכה ונסיעות המבחן שנערכו מטעם המשיבה הוכיחו היעדר פער משמעותי מנתוני היצרן, כך לטענת המשיבה.

בית-המשפט קבע, כי קיימים פערים בין נתוני המעבדה לבין נתוני הצריכה בפועל גם בכלי רכב אחרים, ולכך יש הסבר לכאורה כפי שבואר עד כה. המבקשת לא השכילה להוכיח, כי בפיקנטו הפערים גדולים יותר מברכבי מיני אחרים. המבקשת תובעת פיצוי בגין צריכת דלק גבוהה מהמובטח. אלא שנתוני צריכת הדלק במעבדה פורסמו לפי התקנות גם באשר לשאר כלי הרכב. המבקשת טענה, כי היה עדיף לצרכנים לקנות מכונית משפחתית מרווחת בעלת נתוני צריכת דלק דומים לאלו של הפיקנטו. טענה זו נטענה באופן סתמי, והמבקשת לא השכילה להוכיח ולהציג את כל הפרמטרים הרלוונטיים למסקנה שאותה היא ביקשה להסיק כאמור.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי נתוני צריכת הדלק הם לפי תנאי המעבדה. הפרסום נעשה לפי תקנות אוויר נקי ואין לומר, כי הוא תיאור כוזב. המבקשת לא הוכיחה במידת ההוכחה הנדרשת, כי נגרם לכאורה נזק.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט לא נעתר לבקשה גם בכל הכרוך בעילות האחרות שנטענו {הטעיה לפי חוק החוזים ועשיית עושר ולא במשפט}, ודחה את בקשת המבקשת.

44. תובענה ייצוגית שעניינה פרסומי המשיבה שעולים כדי הטעיה צרכנית, בכך שהם משווקים את ממרח הנוטלה כמזון "בריא", "מאוזן" ו"מזין" - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 7 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיפים 3, 4 ו- 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (ת"א) 42818-11-12 {גליה כהן נ' ליימן שליסל בע"מ, תק-מח 2015(3), 7452 (2015)} המבקשת, גב' גליה כהן, הגישה תובענה ייצוגית נגד המשיבה, חברת ליימן שליסל בע"מ, יבואנית בלעדית של ממרח אגוזי הלוז הידוע בשם "נוטלה", ובגדרה ביקשה לאשר את התובענה כייצוגית.

עניינה של בקשת האישור בטענת המבקשת, לפיה פרסומי המשיבה עולים כדי הטעיה צרכנית בכך שהם משווקים את ממרח הנוטלה כמזון "בריא", "מאוזן" ו"מזין", שניתן להגישו כחלק מארוחת בוקר "מזינה ומאוזנת" לילדים, בעוד שבפועל מדובר במוצר עתיר קלוריות, המכיל רמות מסוכנות של שומן רווי, סוכרים מעובדים, ואכילתו פוגעת בבריאותם של ילדים.

המשיבה טענה, כי יש לדחות את בקשת האישור, באשר איננה מבססת קיומה של עילת תביעה אישית ולא קיימת אפשרות סבירה שהשאלות יוכרעו לטובת הקבוצה.

ראשית נטען, כי בניגוד לטענות המבקשת, הנוטלה אינו משווק כ"בריא" באף אחד מפרסומיה. שנית, המשיבה נוקטת בקו פרסומי, לפיו ניתן לכלול את הנוטלה כחלק מארוחת הבוקר, ובכך להפכה לטעימה, באופן שיגרום לילדים רצון שלא לפסוח על ארוחה חשובה זו, ועדיין להותיר את הארוחה מאוזנת ומזינה.

המשיבה הדגישה, כי בפרסומת המוצר, לא מוצע לאכול כל היום נוטלה, לא מוצע לאכול רק נוטלה לארוחת בוקר ואף לא מוצע לאכול כמות נכבדה של נוטלה, שהרי מדובר בממרח אשר מעצם טיבו נאכל עם מזונות אחרים. לפיכך, הפרסומים המדוברים מציעים את הממרח כחלק מארוחת הבוקר הכוללת מזון מגוון וכדוגמא, הוצעה ארוחה בוקר, הכוללת לחם מחיטה מלאה, חלב דל שומן ופרי ובנוסף אליהם גם את ממרח הנוטלה, מוגבל בכמותו {30 גרם}.

בית-המשפט קבע, כי במקרה דנן, לא עלה בידי המבקשת לבסס את אותם היסודות המרכיבים את עילת ההטעיה. אף אחד מההיגדים המיוחסים למוצר אינם נוקטים בלשון "בריא". גם אינם נוקטים בלשון "מאוזן" ו"מזין" ביחס למוצר עצמו אלא רק כחלק מכלל המוצרים המרכיבים את ארוחת הבוקר.

ראה למשל את ההיגדים: "ארוחת בוקר עם נוטלה מהווה דוגמה לארוחה טעימה ומאוזנת", "אני בוחרת בנוטלה כחלק מארוחת הבוקר המאוזנת שלהם", "הילדים שלי אוהבים לחם עם נוטלה כחלק מארוחת הבוקר שלהם ואחרי ארוחת בוקר מאוזנת, אני מרגישה בטוחה" "ארוחת בוקר עם נוטלה מספקת התחלה מזינה לך ולילדייך". כך גם הדוגמה לארוחת הבוקר המוצעת עם נוטלה {הכוללת 2 פרוסות לחם מחיטה מלאה (50 גרם), 30 גרם ממרח נוטלה, 1 כוס חלב דל שומן 1 פרי טרי}. ודוק! אין באמור משום הכרעה בסוגיה האם הנוטלה אכן מעודד אכילת ארוחת בוקר אצל ילדים, שאיננה מחוייבת הכרעה לעניין עילת ההטעיה.

לגופו של עניין, בית-המשפט קבע, כי יש לתת את הדעת ואת המשקל הראוי לעובדה, כי המונחים "מזין" ו"מאוזן" אינם מוסדרים סטטוטורית, בהוראה חוקית כזו או אחרת, כמו גם לא קיימת הגדרה מדעית מובהקת למשמעותם, ונראה, כי ניתן לייחס להם יותר ממשמעות ופרשנות אחת.

ולראיה, חוות-דעת המומחים שהוגשו בתיק זה, הנוקטות בעמדות שונות בתכלית באשר לשאלה הנתונה במחלוקת, היינו, האם אכן ראוי להשתמש בשמות תואר אלו ביחס לממרח הנוטלה כחלק מארוחת הבוקר. בהקשר זה, נקבע, כי העובדה ששני צדדים {העוסק והצרכן} מבינים באופן שונה מונח שלא הוגדר סטטוטורית, אינה מעידה בהכרח על הטעיה באשר לעניין מהותי בעסקה {ראה: בש"א (חי') 6666/01 קלנר נ' "תנובה" מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית (27.03.05)}.

כאמור לעיל, לא קיימת הגדרה בדין למושגים "מזין" "מאוזן". גם לא הוצגה הגדרה מדעית אוניברסלית מקובלת. מכל מקום, המבקשת לא הצליחה להרים את הנטל הלכאורי המוטל עליה ולשכנע באמצעות הראיות והפרמטרים המדעיים שהוצגו על-ידה, כי הפרסום של נוטלה הינו מטעה.

למעט אמירות כלליות, המבקשת לא העלתה כל הצעה משביעת רצון למנגנון קביעה, מי מהצרכים הושפעו מן ההטעיה הנטענת ומהי מידת הנזק שנגרמה להם עקב כך. טענת המבקשת בחקירתה, כי מספר קטן של הורים מבית הספר רכשו את המוצר לאור המלצתה {ולא משום שראו את הפרסומת בעצמם}, אינה מבססת קיומה של "קבוצה" אשר נגרם לה נזק, מה גם שמדובר בטענה שלא בא זכרה בבקשת האישור או בתצהירה.

בנסיבות אלה, קבע בית-המשפט, כי לא ניתן לומר, שהתובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת על-פי התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(2) לחוק התובענות הייצוגיות, וגם מסיבה זו יש לדחות את הבקשה. הוא הדין בטענה נוספת שהועלתה רק בחקירת המבקשת בדבר בנה שהלך והתמכר למוצר. אין לטענה זו זכר בתצהיר ובבקשה עצמה ואין בו ללמד על הטעיה; נזק; קשר סיבתי.

מן המקובץ עלה, כי בקשת האישור איננה עומדת בתנאים המנויים בסעיף 8(א) לחוק התובענות הייצוגיות. לא הוכחה עילת תביעה אישית על-פי עילת ההטעיה המעוגנת בחוק הגנת הצרכן, כמו גם לא נראה, כי קיימת אפשרות סבירה שבקשת האישור תוכח לטובת הקבוצה. נוסף על כך, לא נמצא, כי בקשת האישור מהווה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

45. תובענה ייצוגית נגד "אסם" שעניינה בטענה, כי כינוי מוצרי סדרת "פיטנס" כ"שוקולד" מהווה הטעיה צרכנית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 11 לחוק המכר, התשכ"ח-1968; סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 2 לצו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון), התשנ"ט-1998.

ב- ת"צ (חי') 15623-01-14 {יורם גלוזברג נ' אסם השקעות בע"מ, תק-מח 2015(3), 6319 (2015)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה, המשווקת את מוצרי דגני הבוקר "פיטנס שוקולד", "פיטנס שוקולד מריר" ו- "פיטנס שוקולד לבן" {ייקראו להלן יחד: "המוצרים"}. המבקש הוא מר יורם גלוזברג אשר רכש כל אחד מן המוצרים.

עניינה של הבקשה, בטענת המבקש, כי כינוי המוצרים במילה "שוקולד" מהווה הפרת תקן ישראלי 36 - שוקולד, התשנ"ו-1996 {ייקרא להלן: "תקן השוקולד"}, הפרת חובה חקוקה והטעיה צרכנית, וגורם נזק לציבור רוכשי המוצרים. המבקש העריך את הנזק שנגרם לחברי הקבוצה בשבע השנים האחרונות קודם להגשת הבקשה בסכום של כ- 44 מיליון שקלים.

המשיבה טענה, כי הוספת המילה "שוקולד" סמוך לאחר המילה "פיטנס" אינה מהווה הפרה כלשהי של תקן השוקולד או של כל הוראת חיקוק אחרת, ולפיכך אינה מהווה עוולת הפרת החובה החקוקה. לטענתה, תקן השוקולד חל על המוצרים, וזאת לאור האמור בהוראת סעיף 101 לתקן הקובעת, כי התקן חל גם על שוקולד המצוי במוצרי מזון כציפוי ומילוי. המשיבה הדגישה, ועל כך אין חולק, כי ציפוי השוקולד של דגני הבוקר עומד בדרישות האיכות שבתקן השוקולד. לפיכך, לטענתה ניתן לכנות את המוצרים בשם "שוקולד".

בית-המשפט קבע, כי המשיבה לא הפרה את הוראות תקן השוקולד וצו הגנת הצרכן, וכי בהתאם להלכה הפסוקה, עילת ההטעיה מכוח חוק הגנת הצרכן מתקיימת, מקום בו הצגת הדברים אינה משקפת נכונה את המציאות כהווייתה. על-מנת שתקום למבקש עילת ההטעיה, עליו להוכיח, כי מתקיימים שלושה יסודות: מצג היכול להטעות אשר אינו משקף נאמנה את המציאות, הסתמכות בפועל על המצג המטעה ונזק שנגרם בגין הסתמכות זו {ראה: רע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד(1), 600, 607 (2000)}.

בענייננו, לא עמד המבקש בנטל הלכאורי המוטל עליו, להוכיח קיומו של כל אחד משלושת היסודות הנדרשים, על-מנת שתקום לו עילת ההטעיה. המבקש לא הוכיח ולו לכאורה, כי המשיבה הציגה מצג שווא מטעה באשר לתכולתם של המוצרים; כי הוא הסתמך על מצג זה; וכי ההסתמכות, ככל שהיתה קיימת, גרמה לו ולחברי הקבוצה נזק.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המבקש לא הוטעה על-ידי המשיבה בשום אופן שהוא. המשיבה הציגה מצג המשקף היטב את מהות המוצרים ואת מרכיביהם. בהיעדר מצג שווא מטעה, ממילא לא מתקיימת עילת ההטעיה.

אין בכינוי המוצרים במילה "שוקולד", כדי להפר את הוראות התקן, את צו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון), התשנ"ט-1999 או כל חובה חקוקה אחרת, ואף לא כדי להוות הטעיה צרכנית. כמו-כן, לא עלה בידי המבקש להוכיח, כי בעצם השימוש במילה "שוקולד" נגרם נזק, לו או למי מחברי הקבוצה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את בקשת האישור.

46. תובענה יצוגית נגד "תנובה", בטענה להטעיית צרכנים בכל הנוגע לכינוי המוצר יוגורט "פרילי טבע" - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיפים 2 ו- 32 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 11 לחוק המכר, התשכ"ח-1968; סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (חי') 25161-01-14 {יוסף שחר נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, תק-מח 2015(3), 458 (2015)} נדונה בקשה לאישור תובענה כייצוגית. המבקש הוא מר יוסי שחר, אשר רכש וצרך את המוצר יוגורט "פרילי טבע", במשך שלוש שנים. המשיבה היא חברת תנובה, המייצרת ומשווקת את המוצר.

עיקר עניינה של הבקשה הוא בטענה, כי כינוי המוצר במילה "טבע" מפר את הוראות התקן, מקים את עוולות הפרת החובה החקוקה וההטעיה, ואף גורם נזק למבקש ולקבוצת רוכשי המוצר. על-כן, עתר המבקש לאשר את התובענה כייצוגית ובמסגרתה להשית על המשיבה חיוב בסך של כ- 56 מיליון ש"ח כפיצוי על הנזק שנגרם לו ולחברי הקבוצה. כמו-כן, עתר המבקש לצו עשה, לתיקון כינויו של המוצר על גבי אריזתו.

לטענת המבקש, כינוי המוצר במילה "טבע" מהווה הפרה של תקן 1145, ולכן מקים את עוולת הפרת החובה החקוקה המופיעה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). סעיף 3.14 לתקן קובע, כי: "סימון מוצר המזון כולו או סימון הרכיבים שלו בכינוי 'טבעי' או בכינוי שקיל לו יהיה כמפורט בנספח ג'". סעיף ג-1 לנספח ג' קובע, כי: "מותר לסמן בכינוי 'טבעי', ללא מילים נלוות, מזון יחיד או מקטע שלו, שאינו תערובת של מזונות, שאין בו תוספת רכיבים ושלא עבר תהליכים אחרים מאלה המפורטים להלן:...".

אין חולק, כי המוצר מכיל יוגורט וכן תערובת של גרנולה ופירות, ולפיכך מהווה הוא "תערובת של מזונות". כמו-כן אין חולק, כי המוצר עבר תהליכי עיבוד ושימור שונים, ומכיל הוא חומרים מלאכותיים כגון: מלח, חומרי טעם וריח, חומצת לימון, עמילן מעובד, מייצבים ועוד. לפיכך, לטענת המבקש, לא ניתן לכנותו במילה "טבעי" כאמור בסעיף ג-1 לעיל. טענתו של המבקש היא, כי המילה "טבע" שקילה למילה "טבעי", ולפיכך סימון המוצר במילה זו מהווה הפרה של הוראות התקן; הפרה המקימה את עוולת הפרת החובה החקוקה.

עוד טוען המבקש, כי כינוי המוצר במילה "טבע" עולה כדי הטעיה כאמור בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. לטענתו, רכש הוא את המוצרים במשך שלוש שנים, כאשר במהלכן סבר, כי מדובר בקטגורית מוצרים איכותית יותר משאר המוצרים במותג "פרילי", וכך הסביר המבקש: "...הסתמכתי על הצגת המוצר כמוצר טבע ורכשתי את המוצרים בהנחה, כי מדובר במוצר טבע שהוצג בשם 'טבע' לכאורה כמוצר טבעי או כמוצר שמרכיביו מהטבע בהתאם למצג על גבי האריזה". אולם לטענתו, בניגוד לציפיותיו, הופתע וגילה, כי "המוצר אשר מכונה "טבע", מכיל עשרות רכיבים שונים ותערובות שונות וכן חומרי טעם וריח שלא מן הטבע".

המבקש הוסיף וטען, כי הסימון על גבי אריזת המוצר גרם להטעיה נוספת אצלו ואצל חברי הקבוצה. בהסתמך על תחקיר שהתפרסם באתר האינטרנט Ynet, טען המבקש, כי המוצר מכיל חומר משמר מסוג של "חומצה סורבית", אולם קיומו של זה לא מוזכר על אריזת המוצר. לטענתו, עובדה זו גם מחזקת את עוצמת ההטעיה בכינוי המוצר במילה "טבע", שכן מוצר טבעי לא יכול להכיל חומר משמר מסוג זה.

המשיבה לא חלקה על טענת המבקש לפיה המוצר אינו "טבעי" כנדרש בתקן. ואולם, לטענת המשיבה, המילה "טבע" אינה שקילה למילה "טבעי", ולכן עצם השימוש בה אינו מהווה הפרה של תקן 1145. לדידה, התקן אינו אוסר על כל שימוש בשורש ט.ב.ע במוצרים שאינם טבעיים. המשיבה סברה, כי המילה "טבע" היא בעלת משמעות שונה מהמילה "טבעי". מכל מקום, טענה המשיבה, כי התקן הוא חיקוק המגביל את חופש הביטוי והעיסוק, ולפיכך יש לפרשו על דרך הצמצום, היינו, לקבוע, כי המילה "טבע" אינה זהה או שקילה למילה "טבעי".

עוד הסבירה המשיבה, כי תקן 1145 מבדיל בין שני סוגי שמות הקיימים למוצר. "שם המזון", אותו חובה לסמן באופן מדוייק שאינו מטעה, ו"שם מקובל" שהוא שם רשות ואין חובה לסמנו על אריזת המוצר. לטענתה, המילה "טבע" מופיעה כחלק מהשם המקובל בלבד, ומטרתה לשקף את תכונות המוצר, היינו יוגורט המכיל תוספות המגיעות מן הטבע כגון גרנולה ופירות.

עוד טענה המשיבה, כי המבקש הציג מספר גרסאות שונות באשר להטעיה הנטענת על-ידו ודי בכך כדי לדחות את טענותיו, מה גם שחלק מן הגרסאות מהוות הרחבת חזית. לגוף העניין, טענה המשיבה, כי אין בסימון המילה "טבע" בכדי להטעות את המשיב באשר לתוכן המוצר בכל אחת מגרסאות ההטעיה שהציג, שכן אריזת המוצר, שמו ומאפייניו משקפים נאמנה את תוכנו.

לבסוף טענה המשיבה, כי המבקש לא הוכיח, כי בעצם רכישת או צריכת המוצר נגרם לו נזק, יסוד הנדרש לצורך ביסוס עילות הפרת החובה החקוקה וההטעיה. לטענתה, לא נגרם בענייננו נזק שאינו ממון מסוג של פגיעה באוטונומיה, שכן המבקש נטה לצרוך באורח קבע מוצרים שאינם טבעיים ובריאים, וממילא לא עלה בידו להוכיח קיומו של נזק סובייקטיבי המתבטא ברגשות עזים שליליים לו או למי מחברי הקבוצה, והמצדיקים פיצוי מסוג זה על-פי פסיקת בית-המשפט העליון.

בית-המשפט קבע, כי המילה "טבע" אינה שקילה למילה "טבעי", ועל-כן עצם השימוש במילה "טבע" אינו מהווה הפרה של הוראת סעיף 3.14 לתקן 1145.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי במקרה שלפנינו לא עלה בידי המבקש להוכיח, ולו לכאורה, אף לא אחד מרכיבי עילת ההטעיה, על אחת כמה וכמה שלא עלה בידו להוכיח את כל שלושת הרכיבים, שרק בהתקיימותם במצטבר עומדת למבקש עילת ההטעיה.

כמו-כן, המילה "טבע" לא יכולה היתה להטעות את המבקש לחשוב שהוא רוכש מוצר מזון "יחיד" שאינו מעורבב עם רכיבים נוספים, שהרי די במבט חטוף בתמונות על אריזת המוצר שצירף המבקש עצמו לבקשת האישור, על-מנת ללמוד, כי מאפייני אריזת המוצר מעידים במהימנות רבה על תוכנו. שם המוצר כפי שמופיע על האריזה הוא "פרילי טבע - יוגורט עם גרנולה ופירות 1.9% שומן", היינו המוצר מורכב לכל הפחות מיוגורט {שגם הוא אינו מוצר "טבעי" מאחר ועבר תהליכי עיבוד}, גרנולה ופירות. כמו-כן, על גבי אריזת המוצר מופיעה אילוסטרציה גדולה וברורה המעידה, כי המוצר מורכב ממספר רכיבים, ביניהם דגנים אגוזים ופירות.

זאת ועוד, הרכיבים השונים, כגון חומרי טעם וחומרים משמרים, אשר בשל הימצאותם במוצר טען המבקש, כי הוטעה, מפורטים באופן גלוי ונהיר על גבי אריזת המוצר. המבקש עצמו, בעת ניסוח כתב טענותיו, הסתמך על רשימת רכיבים מפורטת זו. משעה שכלל המידע גלוי וברור לעיני הצרכן, קשה לקבל את הטענה בדבר הטעיה צרכנית.
בית-המשפט העיר, כי לא נעלמה מעיניו טענתו של המבקש בדבר אי-גילוי קיומו של חומר משמר מסוג "חומצה סורבית" במוצר נשוא בקשת האישור. ואולם טענה זו נטענה בעלמא, ללא ביסוס ראייתי כדבעי, ונדמה, כי לא בכדי לא התמקד בה המבקש בבקשתו ובסיכומיו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את בקשת האישור.

47. תובענה ייצוגית שעניינה הטענה בדבר שיווק כרטיסים להגרלות אשר לא קיבלו את אישור שר האוצר - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 4 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיפים 7 ו- 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970; סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

ב- ת"צ (ת"א) 3511-09-11 {יעקב כשדי נ' מפעל הפיס, תק-מח 2015(1), 14271 (2015)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

בבסיס הבקשה צמד טענות מרכזיות: האחת היא, כי מפעל הפיס הפר את החובה החקוקה בחוק העונשין, כאשר שיווק כרטיסים להגרלות אשר לא קיבלו את אישור שר האוצר. הטענה השניה, כי המשיב מפר את תנאי ההתקשרות עמו, בכך שאינו מחזיק את תכניות ההגרלות בתחנות המכירה השונות, כפי שהתחייב בכתב על-גבי כרטיסי ההגרלות וכפי שתנאי ההיתר קובעים.

המבקש עתר להצהיר, כי הכרטיסים להגרלות השונות נמכרו שלא לפי ההיתר ולפיכך פעולת המכר בטלה, ולהורות על השבת הרווחים שגרף מפעל הפיס מההגרלות - סך המכירות שלו פחות סך הזכיות, למשתתפים.

המשיב טען, כי לכל ההגרלות נתן שר האוצר היתרים מראש, כנדרש בסעיף 231(א)(2) לחוק העונשין, וכי בהיתרים שחלו עד לשנת 2007 לא נקבע, כי עליו לקבל אישורים מראש לתכניות שפורטו בהם {למעט שלוש הגרלות צרות היקף}. לגישתו, כאשר שינה את תנאיהן של חלק מההגרלות, עשה זאת כדין ועל-פי הוראות ההיתרים והתכניות המפורטות, אשר התירו לו לערוך שינויים מסויימים בתכניות.

בית-המשפט קבע, כי המבקש לא הביא כל ראיה לטענה שהמשתתף הסביר בהגרלה, מעוניין לקרוא את התכנית המלאה לפני שהוא רוכש כרטיס. הוא הצביע על עדותו של לא אחר מהמבקש, אשר העיד שבטרם קנה את הכרטיס ראה, כי כתוב על גבו, שעותק של התכנית נמצא לעיון בנקודת המכירה, אך ביקש לעיין בו רק אחרי שרכש את הכרטיס.

ואכן, לו היתה הקריאה בתקנון התכנית מהותית למבקש, ברי שהיה עושה זאת עוד בטרם רכש אותו. אילו באמת היתה הפרת החוזה יסודית כטענתו, היה סביר לצפות, כי חבר בקבוצה שהעניין אקוטי בעיניו יבחר שלא לרכוש את כרטיס ההגרלה לאחר שבקשתו לדעת מה נכתב בתכנית נדחתה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הצדק עם המשיב בכך, שכל הקונה כרטיס להגרלה אינו שקול למי שרוכש שירות או מצרך חיוני, והזכות להימנע מרכישתו שמורה למי שביקש לעיין בתכנית ומבוקשו לא ניתן לו בנקודת המכירה, מה גם שהיא מפורסמת במקומות אחרים, כמו אתר המרשתת של מפעל הפיס.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

48. תובענה ייצוגית שעניינה גביית עמלה שלא כדין בבנק הדואר - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974; סעיפים 2 ו- 4 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982;סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (מרכז) 38346-01-11 {מירון דינרי נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, תק-מח 2014(4), 42282 (2014)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה חיוב בעמלות עבור תשלום חשבונות המשיבה {"בזק"} בבנק הדואר.

המבקש טען, כי לקוחות בזק המשלמים את חשבונותיהם באמצעות בנק הדואר, משלמים בנוסף לחיוב שבחשבון גם עמלה בסכום 5.88 ש"ח, שהוא גם הסכום שמשלמת בזק לבנק הדואר בעבור שרותי הגביה.

גביית העמלה החלה בחשבונות חודש ינואר 2010. קודם לכן לא נגבתה עמלה כזו. החיוב נבע מהעלאת תעריפי העמלה לאורך השנים. החל מחודש אוקטובר 2009 מאפשרת בזק למנוייה לשלם את החשבונות במזומן וללא עמלה בסניפי "שופרסל" ו"יש" ברחבי הארץ.

בזק טענה, כי לא היתה חייבת לאפשר למנויים לשלם את החשבונות במזומן, ובוודאי לא בבנק הדואר דווקא. ההודעה ששלחה למנויים בדבר תחילת החיוב בחודש ינואר 2010 ניתנה מראש, בעמוד הראשון בחשבונית החיוב, ובחשבוניות הבאות, ונכלל בה גם המידע המאפשר תשלום במזומן בסניפי המרכולים, ללא עמלה.

עוד הוסיפה בזק, כי על-פי הפסיקה, די בכך שיוצעו ללקוח אפשרויות סבירות לביצוע התשלומים {בש"א (מחוזי יר') 8559/01 עמנואל טנורג'י נ' החברה האמריקאית הישראלית לגז בע"מ (22.08.03)}. מכל מקום, בזק היתה רשאית לשנות את תנאי השירות בהודעה מראש למנויים, כפי שנעשה.

בית-המשפט קבע, כי אין בחוק או ברישיון בזק הוראה המחייבת את בזק לאפשר למנויים לשלם את חשבונות הטלפון במזומן. כך גם אין התייחסות לחיוב המנויים בעמלה בנוסף לתשלום החשבונות באופן זה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אופן גביית התשלום בגין השירות העיקרי שניתן, הוא פעילות שונה מהפעולות המותרות לבזק ברשיונה, וככל שאינה מוסדרת ברישיון, אין היא כפופה להוראותיו {ראה: ת"צ (מחוזי ת"א) 38194-07-10 דוד ספיר נ' פלאפון תקשורת בע"מ (15.09.11)}.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את טענות המבקשים, כי בזק הפרה את הוראות הרישיון ודחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

49. תובענה ייצוגית שעניינה אריזות דגנים שתכולתן המוצהרת אינה בהתאם לתקן הישראלי - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981;סעיף 10 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 9 לחוק התקנים, התשי"ג-1953; סעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); תקנה 6 לתקנות הגנת הצרכן (מחיר ליחידת מידה), התשס"ח-2008.

ב- ת"צ (חי' ) 38449-04-11 {טל שטיין נ' יוניליוור ישראל מזון בעמ, תק-מח 2014(4), 35354 (2014)} התובעים, מר טל שטיין וגב' חלי אבישר, הגישו שתי תובענות ובקשות לאישורן כייצוגית כנגד הנתבעות, יוניליוור ישראל מזון בע"מ ואסם תעשיות מזון בע"מ.

עניינן של התובענות ובקשות האישור הוא: שיווק מוצרי דגני בוקר על-ידי הנתבעות, שלגביהם נטען, כי חל חלק 11 של תקן ישראלי 1118, שלא בהתאם למשקלים הקבועים בתקן.

תקן ישראלי 1118(11) קובע, כי תכולתם המוצהרת של מוצרי גרעיני דגנים מעובדים תהיה באחד מן המשקלים הבאים: 100 גרם, 125 גרם, 250 גרם, 375 גרם, 500 גרם, 750 גרם, 1 ק"ג וכפולות של 1 ק"ג. לגבי פתיתי תירס מעובדים {קורנפלקס}, פתיתי חיטה מעובדים, סובין מעובד, דגגים מעובדים אחרים שאינם בתערובת נקבע, כי תכולתם המוצהרת תהיה: 125 גרם, 250 גרם, 375 גרם, 500 גרם, 750 גרם, 1 ק"ג וכפולות של 1 ק"ג.

בתובענות ובבקשות האישור נטען, כי על-אף הוראות התקן, שנכון למועד הגשת התובענות ובקשות האישור היה מוכרז כרשמי, משווקות הנתבעות מוצרי דגני בוקר, שלגביהם נטען, כי חל התקן, וזאת שלא במשקלים המנויים בחלק 11 של התקן.

המשיבה טענה, כי אין לתת משקל כלשהו להפרת תקן 1118(11), שהיווה "אות מתה", שלכל היותר נותרה מבחינה טכנית-פורמאלית, מבלי שהמחוקק התכוון שתהא בת תוקף. זאת ועוד, יוניליוור עמדה על טענתה שהתקן ממילא אינו חל על הדגנים נשוא ההליך שהם "דגנים מיוחדים".

בית-המשפט קבע, כי לא עלה בידי התובעים להצביע איזה מוצרים בשוק הדגנים תחליפיים למוצרים נשוא התובענה, ולפיכך לא היתה אפשרות לבחון האם השוואת כדאיות רכישת המוצרים לוותה ב"חוסר נוחות" כלשהו. כמו-כן, לא עלה בידי התובעים להצביע על כך שאילו המוצרים נשוא התובענה היו ארוזים במשקלים בהתאם להוראות חלק 11 של תקן ישראלי 1118, היה הדבר משפר את יכולתם להשוות בין מוצרים תחליפיים. בנוסף, לא עלה בידי התובעים להוכיח קיומו של נזק ממשי, שאינו בבחינת "מעשה של מה בכך".

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

50. תובענה ייצוגית שעניינה אי-התקנת שילוט המתריע, כי במשרדים מותקנות מצלמות - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה על-הסף
חקיקה רלבנטית:סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (חי') 23549-07-14 {מועצה מקומית כאבול נ' מג'ד ג'מל, תק-מח 2014(4), 26166 (2014)} המשיב עתר לאשר כייצוגית, תובענה נגד המבקשת, המפרה לטענתו את הוראות הדין, בכך שבמשרדיה מותקנות מצלמות אבטחה, והיא לא התקינה שילוט מתאים המתריע על כך.

המועצה היא רשות מקומית, והמשיב טען שמעת לעת הוא נדרש לבקר במשרדיה לצורך הסדרת ענייניו. כאשר ביקר לאחרונה במשרדי המועצה, הוא הבחין בקיומן של מצלמות האבטחה, וכאמור, עובדה זו לא צויינה בשילוט מתאים.

המועצה עתרה לדחיה על-הסף של הבקשה לאישור, ובית-המשפט קיבל את בקשת המועצה ודחה על-הסף את הבקשה לאישור.

טענתה העיקרית של המועצה היתה, שסעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע, שלא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה, או בעניין שנקבע בהוראת חוק מפורשת שניתן להגיש בו תובענה ייצוגית.

היא הוסיפה וטענה, שאין כל יסוד לטענת המשיב שהשתית את תביעתו האישית, ובהתאם לכך גם את הבקשה לאישור, על הוראת סעיף 1 לתוספת השניה לחוק, וטען, כי המועצה היא עוסק ומכאן שניתן להגיש נגדה תובענה ייצוגית על-פי הוראת אותו סעיף.

בית-המשפט קבע, כי אין קשר בין טענותיו של המבקש לבין תובענה ייצוגית, ולא ניתן לאשר כייצוגית את התובענה האישית, ולכן אין מנוס מדחיה על-הסף של בקשת האישור.

51. תובענה ייצוגית שעניינה הטעיה בכיתוב על שקיות אשפה - הבקשה לאישור התבוענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 4 לצו הגנת הצרכן (סימון טובין), התשמ"ג-1983.
ב- ת"צ (חי') 51930-05-13 {רנדה כרכבי נ' חוגלה-קימברלי שיווק בע"מ, תק-מח 2014(4), 23045 (2014)} המבקשת הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שעניינה פיצוי על נזק שנגרם, לפי הטענה, עקב הטעיה או לחלופין בשל עשיית עושר ולא במשפט, או לחלופין פיצויי קיום בשל הפרת חוזה מצד המשיבה.

המוצרים שעליהם נסבה בקשת האישור, הם שקיות אשפה מתכלות המשווקות על-ידי המשיבה וממותגות בכינוי "ניקול". על-פי הנטען, ולא מוכחש, מדובר בשלושה סוגים של שקיות אשפה: "שקיות אשפה מתכלות", "שקיות אשפה מתכלות עם שרוך" ו"שקיות אשפה עם שרוך".

המבקשת טענה, כי על אריזות שלושת המוצרים האמורים צויינה תכולתן בעברית ובערבית, והכיתוב בערבית שונה מזה שבעברית בכל אחד מן המוצרים. בכיתוב העברי של אריזת שקיות האשפה המתכלות צויין שהתכולה היא 40 שקיות, ואילו בכיתוב הערבי {בתרגום חופשי לעברית, וכך בהמשך} צויין: "חבילת חיסכון - 50 שקיות". בכיתוב העברי שעל אריזות שקיות האשפה המתכלות עם שרוך צויין שהתכולה היא 40 שקיות, ואילו בכיתוב הערבי צויין: "חבילת חיסכון - 45 שקיות". על שקיות האשפה עם השרוך צויין בכיתוב העברי "20 שקיות אשפה מתכלות", ואילו בכיתוב הערבי נאמר "חבילת חיסכון - 50 שקיות".

עוד טענה המבקשת, כי השימוש בביטוי "חבילת חיסכון" בכיתוב בשפה הערבית, ביטוי הנעדר מן הכיתוב בשפה העברית שעל-גבי האריזות, הוא בבחינת ניסיון מכוון להטעות את קהל הצרכנים במגזר הערבי, וכי השימוש בביטוי זה מקיים את יסודות עילת ההטעיה שבסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן.

המשיבה טענה, כי מדובר בטעות גרידא ולא בהטעיה, ולאחר שהוסבה תשומת-לבה לטעות היא תוקנה. עוד נטען, כי נוכח ההבדל בגודל האותיות והספרות שבין הכיתוב בעברית לכיתוב בערבית, אין אפשרות להסיק את קיומה של הטעיה, וכי מכל מקום, גם אם המשיבה הכחישה זאת, המבקשת הוטעתה, בנסיבות העניין לא קיימת קבוצה שבשמה אפשר להגיש תובענה, מפני שציבור דוברי הערבית בישראל שולט בשפה העברית ובספרות אוניברסליות מקובלות. לכן ההנחה שטעותה של המבקשת משותפת לכלל ציבור דוברי הערבית בישראל אינה מבוססת כלל ועיקר.

בית-המשפט קבע, כי לפי טענתה של המבקשת לא ברור מהו הנזק שלטענתה נגרם לה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי ההגדרה שהצרכנים הם דוברי ערבית כשפת אם, אינה שוללת את ההנחה שהקבוצה כוללת צרכנים רבים, שבצד היותם קוראי ערבית, הם גם קוראי עברית, וככאלה לא ניתן לראותם כמי שהוטעו. נותרה איפוא רק האפשרות שחברי הקבוצה הם צרכנים דוברי ערבית, שאינם קוראים עברית ואינם מזהים ספרות אוניברסליות, והם רכשו את מוצרי המשיבה. בהנחה שקבוצה כזו קיימת, היה על המבקשת לתאר אותה באופן סביר, אלא שמתצהירה, כמו מבקשת האישור עצמה, נעדרו פרטים המאפשרים לקבוע שקבוצה כזו אכן קיימת, וגם בכך יש כדי לתמוך במסקנה שיש לדחות את הבקשה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

52. תובענה ייצוגית שעניינה אי-סימון קיומו של חומר משמר על גבי אריזות מוצרים - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית:סעיפים 2 ו- 4 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981;סעיף 8 לחוק התקנים, התשי"ג-1953;סעיפים 4 ו- 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש);תקנה 6 לתקנות בריאות הציבור (מזון) (תוספי מזון), התשס"א-2001.

ב- ת"צ (חי') 24398-09-13 {רנין ח'ריש נ' תנובה מרכז שיתופי לתוצרת חקלאית בישראל בע"מ, תק-מח 2014(4), 17429 (2014)} המבקשת הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה.

נטען, כי במסגרת תגובה לתחקיר של אתר האינטרנט "כלכליסט", הודתה המשיבה, כי המוצרים "יופלה פרי" ו"פרילי", המיוצרים והמשווקים על ידה, מכילים חומר משמר מסוג פוטסיום סורבט, המסומן כ- E202, ואולם המשיבה נמנעה מלציין חומר משמר זה ברשימת הרכיבים של המוצרים, וזאת בניגוד לדין.

עוד טענה המבקשת, כי באי-ציון חומר משמר זה, מפרה המשיבה, בין היתר, את הוראות תקנות בריאות הציבור (מזון) (תוספי מזון), התשס"א-2001, שקובעות חובה ברורה לסמן את החומר המשמר ברשימת הרכיבים של מזון ארוז מראש.

כמו-כן נטען, שהמשיבה הפרה את הוראות סעיף 2(א) של חוק הגנת הצרכן, בכך שהיא עשתה מעשה העלול להטעות את הצרכן לגבי טיב, מהות ומרכיבי המוצר, וכן התועלת והסיכונים הכרוכים בשימוש במוצר.

בתשובתה טענה המשיבה, כי בענייננו חל תקן מיוחד על המוצרים נשוא בקשת האישור, תקן ישראלי 285 משנת 1987. לפי סעיף 105 של תקן זה, נוכח שיעורו הזעיר של החומר המשמר, שמותר כי יימצא במוצרים אלה, אין חובה לסמנו ברשימת הרכיבים שלהם. משרד הבריאות, שבדק את הטענה שבעקבותיה התפרסמה הכתבה עליה מבוססת בקשת האישור, אישר בפני המשיבה ובפני האתר שפרסם את הכתבה, כי בשל סעיף זה אין כל פסול בסימון המוצר.

בית-המשפט קבע, כי הואיל והמסקנה היא, שהמבקשת לא עמדה בנטל להוכיח, כי נגרם לה לכאורה נזק, כפי שדורש סעיף 4(ב) של חוק תובענות ייצוגיות, והמבקשת גם לא הוכיחה לכאורה, כי עומדת לה עילת תביעה כנגד המשיבה, ולא עלה בידיה להצביע, כי "התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה" כפי שדורש סעיף 8(א)(1) של חוק תובענות ייצוגיות.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

53. תובענה ייצוגית שעניינה שיווק משקאות שוקו, באריזות שתכולתן אינה בהתאם לתקן הישראלי המחייב שיווק משקאות על בסיס חלב - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית:
סעיפים 8 ו- 9 לחוק התקנים, התשי"ג-1953; סעיף 4 לצו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון), התשנ"ט-1998;סעיפים 2 ו- 31 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981;
תקנה 9 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010.

ב- ת"צ (חי') 13026-07-13 {אלינור דהאן נ' תנובה מרכז שיתופי לתוצרת חקלאית בישראל בע"מ, תק-מח 2014(3), 39017 (2014)} המבקשת, הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה.

בבקשת האישור נטען, כי המשיבה מייצרת משקה שוקו על בסיס חלב בתכולות שאינן בהתאם להוראות תקן ישראלי 1118(2), המחייב שיווק משקאות על בסיס חלב בתכולות של 250 מ"ל, 500 מ"ל, 1 ליטר וכפולותיו. אולם, המשיבה משווקת משקה שוקו בשקית בתכולה של 225 מ"ל ובבקבוק בתכולה של 340 מ"ל {בנוסף, משווקת המשיבה, משקה שוקו בבקבוק, בתכולה של 250 מ"ל ובתכולה של 1 ליטר}. נטען, כי בכך המשיבה מפרה את הוראות הדין, שכן תקן ישראלי 1118(2) הוא תקן רשמי ומחייב, וכן נטען, שהמשיבה מטעה את לקוחותיה.

המשיבה טענה, כי שיווק משקאות השוקו בתכולות הלא אחידות, עונה על צרכיהם של צרכנים מסויימים, במצבים מסויימים, לרכוש ולצרוך אותם בכמות קטנה יותר, או גדולה יותר מאלה הנקובות בתקן ישראלי 1118(2). לטענת המשיבה, השימוש בתכולות הלא אחידות מובן נוכח מאפייני הצריכה והרכישה של משקאות השוקו, הנצרכים על-ידי מגוון רחב של קבוצות גיל, וחלק ניכר מהם באריזות המיועדות לצריכה אישית, ואימהות הרוכשות את משקאות השוקו, מעריכות את יכולתן לשלוט בכמות המוצר הנצרכת על-ידי ילדיהן.
בית-המשפט קבע, כי המשיבה הפרה את החובה בדבר התאמתו של המוצר נשוא בקשת האישור לתקן, ואולם, לא עלה בידי המבקשת להוכיח, כי בנסיבות המקרה, נגרם לצרכן נזק כתוצאה מהפרת החובה שבאיסור ההטעיה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

54. תובענה ייצוגית שעניינה גביית עמלה וריבית, בניגוד לתנאי הרישיון - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 3 ו- 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 2 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

ב- ת"צ (ת"א) 1791/08 {יוליאנה גולדשטיין נ' פלאפון תקשורת בע"מ, תק-מח 2014(3), 20082 (2014)} נדונה תובענה ובקשה לאישורה כייצוגית שהוגשו נגד פלאפון תקשורת בע"מ, בהן נטען, כי פלאפון גובה מלקוחותיה תשלומים שונים שלא כדין.

לאחר שהמבקשת ויתרה על חלק מעילות התובענה, התייחסה הבקשה לשני סוגי תשלומים שעל-פי הטענה נגבים שלא כדין; האחד, ריבית שאותה גובה פלאפון מלקוחות שאיחרו בתשלום החשבון החודשי, המבקשים לשלם את חובם באמצעות הסדר פריסת תשלומים בכרטיס אשראי, כאשר על-פי הטענה, פלאפון נוהגת לחשב את ריבית ההסדר, תוך התעלמות מכך שהלקוח שילם את התשלום הראשון במעמד ביצוע ההסדר.

השני, עמלות שאותן גבתה פלאפון מלקוחות שמשלמים את חשבון הטלפון שלהם במסגרת הוראת קבע או בשובר תשלום, כאשר על-פי הטענה, עמלות אלה נגבות על-ידי פלאפון בניגוד לתנאי רישיון הרט"ן שניתן לה מכוח חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

המשיבה טענה, כי במקרה דנן אין כל הטעיה, שהרי פלאפון גילתה למנוייה באופן מפורש, כי ריבית הסדר התשלומים שהיא גובה מהם היא בשיעור של 9.5%, כאשר על בסיס מידע זה, בוחר המנוי אם לפרוס את חובו לתשלומים או לשלמו בתשלום אחד.

עוד טענה המשיבה, כי אין המדובר בהפרה של הסכם ההתקשרות שבין פלאפון לבין לקוחותיה וכי ריבית הסדר התשלומים נקבעת בהתאם להסכמה חוזית מפורשת שבין פלאפון ללקוחותיה, עת מבקשים הם, כי פלאפון תנהג עמם לפנים משורת הדין ותאפשר להם לשלם את חובם בתשלומים. נטען, כי זו ההסכמה החוזית בין הצדדים, כי הסכמה זו לא הופרה על-ידי פלאפון וכי פלאפון לא גבתה ריבית אחרת מהריבית שצויינה. נטען, כי בהתאם למוסכם, הריבית מחושבת גם בגין התשלום הראשון ומשחייבה פלאפון בריבית גם בעבור תשלום זה, פעלה היא בהתאם להסכם.

המשיבה הוסיפה וטענה, כי משהוכח שאין המדובר ב"גביה אסורה" או "בניגוד לדין" וכי פלאפון פועלת בהתאם להסכמה חוזית מפורשת שבין פלאפון לבין לקוחותיה, ברי, כי נשמט הבסיס תחת הטענה, כי מדובר ב"התעשרות שלא על-פי זכות שבדין", ומשכך לא עומדת למבקשת או למי מחברי הקבוצה עילת תביעה זו.

לבסוף טענה המשיבה, כי מאחר שהמבקשת איננה טוענת, כי פלאפון הפרה חובה כלשהי המוטלת עליה על-פי רישיונה או על-פי כל דין, הרי שבהיעדר חובה חקוקה לא קמה למבקשת עילה בגין הפרת חובה חקוקה.

בית-המשפט קבע, כי המבקשת לא הניחה תשתית לכאורית לכך ששיעורן של העמלות שנקבעו על-ידי המשיבה, הוא "בלתי-סביר ובלתי-מידתי", וכי לא קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המתעוררות בסוגיית גביית דמי הוראת קבע, עמלת שובר ועמלת תשלום שובר, תוכרענה לטובת הקבוצה.
לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית וקבע, כי המבקשת לא עמדה בתנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות, דהיינו לא הרימה את הנטל להוכיח, כי יש אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות שמעוררת התובענה לטענתה, יוכרעו לטובת הקבוצה.

55. תובענה ייצוגית שעניינה הוא גביה שלא כדין בחשבון הגז - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 9 לחוק הגז (בטיחות ורישוי), התשמ"ט-1989; סעיפים 2 ו- 3 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

ב- ת"צ (מרכז) 54199-06-12 {זאב גולן נ' פזגז בע"מ, תק-מח 2014(3), 14021 (2014)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בעילה של גביה שלא כדין.

המבקש היה לקוח של המשיבה. ועד הבית של הבניין בו התגורר המבקש, עדכן את סכום ההתקשרות עם המשיבה, לתעריף לקוב של 12.90 ש"ח כולל מע"מ.

בסוף חודש פברואר 2012 קיבל המבקש חשבון גז בגין חודשים דצמבר 2011 וינואר 2012. בחשבוניות צויין תעריף לקוב של 21.79 ש"ח בתוספת מע"מ ובפועל נגבה לקוב סכום של 14.57 ש"ח בתוספת מע"מ. נוכח הסיכום, כי התעריף לקוב הוא 12.90 ש"ח כולל מע"מ, פנה המבקש למשיבה וביקש שתתקן את החשבונית. המבקש פנה למשרדי המשיבה, ומנהלת מחלקת שיווק, עליזה אוחיון, הסבירה לו, כי תעריפי הגז עלו, והיא תיקנה את החשבון באופן שהתעריף החדש יהיה 12.90 ש"ח בתוספת מע"מ לקוב, והפחיתה בהתאמה את סכום החשבונית.

המשיבה טענה, כי היא אינה מייצרת גז אלא רוכשת אותו מאחרים. המשיבה אינה קובעת את המחיר בו היא רוכשת את הגז, והמחיר משתנה לפי תנודות מחירי הגז בעולם. המחיר בו מוכרת המשיבה את גז לסוכנויות הוא דינמי ומשתנה לפי מחירי הרכישה של המשיבה. בהתאם, מבססות הסוכנויות את הסכמיהן עם הצרכנים על כך שמחירי הבסיס הנקבעים בהם צפויים להשתנות בהתאם לשינויים במחיר הגז.

בית-המשפט קבע, כי חוק הגנת הצרכן, דן ב"עסקה מתמשכת" שהיא: "עסקה לרכישה של טובין או שירותים באופן מתמשך". סעיף 13ג(א) לחוק הגנת הצרכן, מחריג מתחולה עסקה להספקת גז בין צרכן גז לספק גז.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מהוראות הצו עולה שמחיר הגז הוא המחיר שנקבע בחיקוק או המחיר כפי שיקבע הספק מזמן לזמן. הצו אינו מדבר על מחיר שיוסכם בין הצרכן לספק. לכאורה, אין מדובר במחיר קבוע שלא ניתן לשינוי. הצו גם קובע הוראות ספציפיות למקרה של שינוי במחיר הגז בתוך תקופה שאליה מתייחס החשבון, ומשמע ששינוי כזה הוא אפשרי. נראה, כי סעיף 9 בהסכם הנטען על-ידי המשיבה תואם את הוראות הצו. על-כן בין אם חתם המבקש על תנאי ההסכם ובין אם לאו, לכאורה חלות עליו הוראות הצו כאמור.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחהאת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, והוסיף, כי אין לאשר את הבקשה, גם מן הטעם שתובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, שבהן השונות בין חברי הקבוצה היא העיקר בעוד השאלות המשותפות אינן העיקר.

56. תובענה ייצוגית שעניינה אי-מתן אפשרות למימוש הזכות ל"מקום ישיבה שמור" בשעות העומס ברכבת - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (חי') 212-08-12 {דוד ארגנטרו נ' רכבת ישראל בע"מ, תק-מח 2014(2), 31802 (2014)} המבקש טען, כי הוא רכש כרטיס נסיעה ברכבת בתוספת מחיר עבור "מקום שמור", וכאשר הגיעה הרכבת לתחנה, התברר שכל הקרונות היו מלאים בנוסעים, וכך גם הקרון למקומות שמורים, שהיה מלא עד אפס מקום.

לטענת המבקש, בשל כך נמנע ממנו לשבת והוא נאלץ לעמוד במשך כל זמן הנסיעה, עד שהגיע ליעדו, קריית מוצקין. על רקע התרחשות זו, טען המבקש, כי קמו לו עילות תביעה אישית נגד המשיבה, ומעבר לכך, שהתביעה ראויה להתברר כייצוגית.

המשיבה טענה, כי ברכבת שבה היה המבקש צפוי לנסוע, אירעה תקלה סמוך לפני הגעתה לתחנה, ועקב תקלה זו חל שיבוש בלוח זמני הרכבות באותו יום, נוצר עומס בלתי-שגרתי ובלתי-צפוי בשל הצורך להסיע גם את נוסעי הרכבת שהתקלקלה. לטענת המשיבה, התקלה ומה שאירע בעקבותיה הם הגורמים לאירועים העומדים ביסוד התובענה והבקשה לאישור, וככאלה הם שוללים את האפשרות לאשר את התובענה כייצוגית.

במענה לפנייתו של המבקש ליחידת פניות הציבור של המשיבה, הוסברו לו ההתרחשויות שגרמו לאיחור הרכבת ולחוסר יכולתו לממש את זכותו למקום שמור, ובתוך כך גם הובעה בפניו התנצלות ונשלח לו כפיצוי כרטיס נסיעה בקו תל אביב-קריית מוצקין.

בית-המשפט קבע, כי המבקש לא הרים את הנטל להראות את קיומה של אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת חברי הקבוצה וזאת אף אם תביעתו האישית מבוססת לכאורה, וגם עניין זה אינו נקי מספק.

העובדה שהמבקש לא יכול היה לממש את זכותו למקום שמור היא, על-פני הדברים, תוצאה של התקלה המתוארת ולאו-דווקא של מחדל כזה או אחר שאותו ניתן לייחס למשיבה או למי מעושי דברה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי גם אם על דרך הכלל, יש להחמיר עם המשיבה בעת שבוחנים אם עשתה את כל הנדרש ממנה על-מנת לקיים את התחייבויותיה לציבור הנוסעים {כגון הקפדה על לוח הזמנים המתפרסם ברבים, מימוש האפשרות לשבת במושב שעבורו נרכש כרטיס מקום שמור, מתן מידע מהימן ועדכני לציבור המשתמשים בשירותיה וכיוצא באלה}, קשה לראות כיצד ניתן בנסיבות העניין הנוכחי לייחס לה אחריות כלפי המבקש, לכך שלא עלה בידו לממש את זכותו למקום ישיבה שמור ברכבת.

סמיכות הזמנים שבין רכישת כרטיס מקום שמור בידי המבקש לבין התקלה שאירעה ברכבת 180, כמו גם סדר האירועים {הכרטיס נרכש לפני שאירעה התקלה}, מקשים-לבסס במידה הדרושה את האפשרות שהתובענה תוכרע לטובתו של המבקש.

מעבר לכך, וחשוב מזאת, התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, מחייב גם שהמבקש יראה שקיימת אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות של עובדה או משפט יוכרעו לטובת חברי הקבוצה, והמבקש לא עמד בנטל להראות זאת.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה, לאישור התובענה כייצוגית.

57. תובענה ייצוגית שעניינה הטעיית הציבור בשיווק ומכירת מוצר בשם "גברא מקס" - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 4 ו- 7 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

ב- ת"צ (ת"א) 42840-05-12 {אלי דניאל נ' טבע דיירקט בע"מ, תק-מח 2014(2), 21344 (2014)} נדונה בקשה לתובענה ייצוגית שעניינה הוא, שהמשיבה מפרה חוקה חקוקה ומטעה את הציבור כשהיא משווקת או מוכרת כמוסה צמחית שהינו תוסף תזונה בשם "גברא מקס" ומתארת אותו כבעל פעילות רפואית בעלון הצרכן, כשמטרתו "הגברה וחיזוק האון הגברי".

המבקש טען, כי המשיבה ניצלה במשך שנים רבות וממשיכה לנצל צרכנים רבים, שסובלים מבעיות בתפקוד המיני, ומפתה אותם באמצעות פרסום מאסיבי באמצעי התקשורת הכתובה ובאינטרנט, תוך כדי הבטחה שיש בתכשיר, כדי לגרום להגברת וחיזוק האון הגברי.

עוד טען המבקש, כי הטעיה נוספת היא, שמצויין בעלון לצרכן, כי התכשיר הוא "ברישיון משרד הבריאות" מבלי לציין למה מתייחס הרישיון, דבר שעלול להטעות את הצרכנים.

בית-המשפט קבע, כי כמוסות המכילות סוגי צמחים שונים, אינם אוכל או משקה, ולכן הוראות פקודת בריאות העם, אינן חלות עליהן, ומכאן שנשמט המקור של הפרת חובה חקוקה.

יחד-עם-זאת המינוח: פעילות רפואית, שבעלון הצרכן, אינו מינוח מתאים לגופו של עניין ואפילו לא להמשך ההגדרה של הגברה וחיזוק האון הגברי.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע, כי המילים: "פעילות רפואית" יימחקו מהעלון לצרכן ומכל פרסום קיים אחר של המשיבה.
לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, בכפוף למחיקת המלים "פעילות רפואית" כאמור לעיל.

58. תובענה ייצוגית שעניינה אי-גילוי ליקויים ברכב - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (מרכז) 33277-12-11 {מאיר ליבוביץ נ' קרסו מוטורס בע"מ, תק-מח 2014(2), 19763 (2014)} המבקש טען, כי במכונית הפלואנס שרכש, קיימים ליקויים הנוגעים לקושי בשילוב והעברת הילוכים ולרעידות במכונית.

אי-גילוי הליקויים הנטענים במכונית המבקש עולה לטענתו, להפרת חובת גילוי לפי סעיף 4(א)(1) לחוק הגנת הצרכן.

המבקש פנה למשיבה בטענה, כי יש ליקוי במכונית, ואף ניהל עימה משא-ומתן ביחס להחלפתה ברכב מדגם אחר. נציגי המשיבה בדקו את הרכב, וטענו, כי אין במכונית הפלואנס שרכש המבקש כל ליקוי, וכי התופעות עליהן מתלונן המבקש אינן חורגות מהמקובל והסביר ביחס לרכבים מדגם זה.

בית-המשפט קבע, כי פסק-דין זה אינו קובע ממצא פוזיטיבי, לא ביחס לשאלה האם קיים ליקוי במכונית הפלואנס שרכש המבקש, ולא ביחס לשאלה אם קיימים פגמים ברכבים אחרים מדגם רנו פלואנס 1600 שנמכרו בארץ.

כל שנקבע הוא שהמבקש ובא-כוחו, לא הצליחו להניח תשתית ראייתית המלמדת, כי הליקויים הנטענים ביחס למכונית הפלואנס של המבקש הם ליקויים מבניים, הרלוואנטיים גם לרכבים אחרים מדגם רנו פלואנס 1600. בכך די כדי להצדיק דחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, שכן לא הוכח, ברמה הדרושה לצורך אישור תובענה כייצוגית, כי קיימת עילה לחברי הקבוצה בעטיה ניתן לאשר את התובענה כייצוגית.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, והבהיר, כי אין בדחיית בקשת האישור כדי למנוע מהמבקש לנקוט בכל הליך שימצא לנכון על-מנת לברר את עילת התביעה האישית בגין הליקויים הנטענים במכונית המבקש. כן הובהר, אף זאת למען הסר ספק, כי אין לראות באמור בפסק-דין זה משום קביעת ממצא כלשהו ביחס לעילת התביעה האישית של המבקש.

59. שלוש תובענות ייצוגיות שעניינם מתכונת הלוטו החדשה שהפחיתה את סיכויי הזכיה בכ- 38% - הבקשות לאישור התובענות כייצוגיות, נדחו
חקיקה רלבנטית: סעיפים 225 ו- 231 לחוק העונשין, התשל"ז-1977;סעיפים 2, 4 ו- 7 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981;סעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיפים 63 ו- 64 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

ב- ת"צ (ת"א) 2023/09 {מאיה בן עדי נ' מפעל הפיס, תק-מח 2014(2), 4968 (2014)} המבקש טען, כי הפרסום של תכנית הלוטו החדשה, הטעה את צרכני הלוטו, שכן לא גילה להם, כי לצד העלייה בשווי הפרסים המחולקים בלוטו החדש, פחתו סיכויי הזכיה בפרס הראשון בכ- 38% לעומת הלוטו הישן.

מפעל הפיס טען, כי השינוי שערך במתכונת הגרלות הלוטו והמעבר ללוטו החדש נעשה בהתאם להוראות ההיתר והדין; כל תנאי ההשתתפות בהגרלות הלוטו החדש היו ידועים ופורסמו כדין וכנדרש, לרבות ברשומות, בגב הטופס, באתר האינטרנט של מפעל הפיס וכן בפרסומים רבים לציבור. לפיכך, כל מי שביקש להשתתף בהגרלת הלוטו החדש עשה זאת מתוך ידיעה מלאה של תנאיה ואין בנמצא כל הטעיה.

בית-המשפט קבע, כי בהגרלות אלה השתתף ציבור רחב של צרכנים, אשר קיבל תמורה לדמי ההשתתפות ששילם. תמורה זו היא הסיכוי לזכות בפרס, ואולי אף הציפייה וההתרגשות הכרוכים בכך, ועבור אותם זוכים מאושרים כוללת התמורה גם פרס כספי משמעותי.

קביעה שלפיה על מפעל הפיס להשיב את דמי ההשתתפות לצרכני הגרלות הלוטו החדש מחד גיסא, וכי על הזוכים להשיב את כספי זכייתם מאידך גיסא, תוביל, בנסיבות העניין, לתוצאה מוקשית.

השבת דמי ההשתתפות לצרכנים לאחר שכבר "צרכו את המוצר" והשתתפו בהגרלה, למעשה נוטלת את העוקץ מההשתתפות בהגרלה ושוללת מ"מוצר" זה את טבעו האינהרנטי, הסיכון. קביעה בדבר השבה, אף עשויה להוביל לתוצאה נוספת, אף היא מוקשית. ייתכן ואף סביר, שחברי הקבוצה שזכו, יבקשו להחריג את עצמם ממנה, ומפעל הפיס יידרש להשיב את דמי ההשתתפות רק למי שלא זכה.

בהגרלה, מעצם טיבה וטבעה, נוטל הצרכן סיכוי לזכות בפרס וסיכון להפסיד את דמי ההשתתפות; והשבתם של דמי ההשתתפות תשנה בדיעבד מן הקצה אל הקצה את הקצאת הסיכונים והסיכויים בין מפעל הפיס לבין צרכניו.

דברים אלה נכונים ביחס לבקשת אחימן; לא כל שכן ביחס לבקשות האישור של בן עדי ורדליך שהיו מופרכות מיסודן, הן לנוכח העילות הרבות שנטענו במסגרתן ללא כל תשתית לכאורית ראויה לאף אחת מאלה, והן לנוכח הסכומים האסטרונומיים, כארבעה מיליארד ש"ח, שנתבעו במסגרתן.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשות לאישור התובענות כייצוגיות.

60. תובענה ייצוגית שעניינה גביית תשלום עבור שירות שלא מסופק - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 6 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיף 13 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (מרכז) 50996-06-11 {איל גולדנברג נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, תק-מח 2014(1), 11079 (2014)} טענתו העיקרית של המבקש היתה, שבזק גובה תשלום עבור שירות הלייטנט למרות שאינטרנט אנלוגי אינו קיים עוד בישראל. נציגת שירות של בזק אישרה, כי גלישה אנלוגית אינה קיימת מזה 5 שנים. תשובה דומה קבל המבקש מספקי האינטרנט שלו בהווה ובעבר.

בזק הבהירה, כי בקשת האשור מבוססת על הנחה עובדתית שגויה, כי השירות אינו קיים ואינו ניתן בפועל על-ידי בזק למנויים: אינטרנט אנלוגי קיים ויש מנויים שעושים שימוש בשירות הלייטנט שהוא שירות שיחות פעיל.התשלום החודשי עבור השירות קבוע ואינו תלוי בהיקף השימוש או בעצם השמוש.

בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, הואיל והטענה הבסיסית שביסוד הבקשה נדחתה, והוברר, כי בניגוד לטענת המבקש קיים אינטרנט אנלוגי במדינת ישראל בעת הזאת.

61. תובענה ייצוגית שעניינה שביתת הרכבת - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006;סעיף 29 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988;סעיף 3 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

ב- ת"צ (ת"א) 49580-05-11 {דפנה אלגזי נ' רכבת ישראל בע"מ, תק-מח 2014(1), 10999 (2014)} המבקשים טענו, כי בעוד הם מתכוננים לנסוע ברכבת, הופתעו לגלות שתנועת הרכבות בישראל פסקה. הואיל ובמשך שעות לא היה איש יכול להגיע למחוז חפצו ברכבת נאלצו המבקשים, לגרסתם, למצוא לעצמם אמצעי תחבורה חליפיים, שהנסיעה בהם יקרה יותר.

בית-המשפט קבע, כי משלא הוכחה האפשרות הסבירה, כי טענות המבקשים תתקבלנה בעילות לפי חוק הגנת הצרכן וחוק ההגבלים העסקיים, שוב אין טעם לדון בתנאים הנוספים לאישור התובענה הייצוגית שנקבעו בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את תביעותיהם האישיות של המבקשים.

62. תובענה ייצוגית נגד חברת תנובה שעניינה סימון תכולתם של מיכלי שמנת חמוצה 27% שומן ביחידות של גרם במקום במ"ל בניגוד לתקן הישראלי המחייב - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 32 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006;
תקנה 9 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010.

ב- ת"צ (חי') 43823-07-12 {אבירן ניסים מזרחי נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, תק-מח 2013(4), 13964 (2013)} המבקש טען, כי סימון תכולת שמנת חמוצה 27% בגרם נועד למנוע מן הציבור את האפשרות להשוֹות את כדאיות הרכישה של מוצר זה לעומת שמנת חמוצה 15% שתכולתה מסומנת במ"ל.

המשיבה טענה, כי סימון תכולת המוצר שמנת חמוצה 27% שמשווקת המשיבה בגרם במקום במ"ל נבע מתקלה טכנית, לא מכוונת, שלא הצמיחה למשיבה התעשרות כלשהי, ולא גרמה לצרכנים נזק. הראיה לכך, שמדובר בטעות בתום-לב היא, שמוצרי השמנת החמוצה האחרים שמשווקת המשיבה, בעלי 9% ו- 15% שומן, מסומנים במ"ל.

עוד טענה המשיבה, כי אילו היה המבקש מסב את תשומת-ליבה של המשיבה לתקלה זו, היא היתה מתוקנת במהירות האפשרית. זאת ועוד, המשיבה ערכה שינוי בעיצוב אריזת המוצר, במסגרתו יתוקן סימון התכולה ל- 200 מ"ל.

בית-המשפט קבע, כי הואיל והמבקש לא עמד בדרישה להצביע "כי לכאורה נגרם לו נזק", הרי שהוא לא עמד בנטל להוכיח לכאורה קיומה של עילת תביעה, שכן ביסודותיהן של עילות התביעה להן טען המבקש עומד "נזק".

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

63. תובענה ייצוגית שעניינה הטעיית הציבור להאמין, כי החשבונית שקיבלו בעת רכישת הטובין, כמוה כתעודת אחריות - הסדר פשרה
חקיקה רלבנטית: סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981;
תקנות 13 ו- 14 לתקנות הגנת הצרכן (אחריות ושירות לאחר מכירה), התשס"ו-2006; תקנה 5 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010.

ב- ת"צ (ת"א) 1920-09 {יצחק גולדנברג נ' הום סנטר בע"מ, 2013(4), 14311 (2013)} המבקש טען, כי הום סנטר אינה מוסרת לצרכנים "תעודת אחריות" בעת מכירת "טובין", כנדרש על-פי הוראות תקנות הגנת הצרכן (אחריות ושירות לאחר מכירה), התשס"ו-2006, ובהתאם להגדרתם של מונחים אלה בתקנות האמורות.

עוד טוען המבקש, כי הום סנטר הטעתה את לקוחותיה שהיו זכאים לקבל תעודת אחריות, בכך שציינה בפניהם, כי החשבונית או הקבלה שקיבלו בעת רכישת הטובין כמוה כתעודת אחריות; וכן בכך שלא הציעה לצרכנים, באופן יזום, לצלם את הקבלה שנמסרה להם הדוהה בתוך זמן קצר באופן השולל מהם כל אסמכתא לרכישה לצורך קבלת שירותי אחריות.

הום סנטר הגישה את תגובתה לבקשת האישור, במסגרתה הכחישה את טענות המבקש. לטענת הום סנטר, המבקש לא העמיד ולו תשתית עובדתית מינימאלית לעניין הפרת תקנות אחריות ושירות על-ידה; ומכל מקום היא עומדת בהוראות תקנות אלה שכן היא מוסרת ללקוחותיה את תעודת האחריות שצירף היצרן בתוך קופסת המוצר, ואף המבקש לא טען במפורש אחרת.

בנוסף, מבדיקה מדגמית שערכה המשיבה באריזות המוצרים מן הסוג שרכש המבקש עלה, כי ברוב המוחלט של המקרים היצרן אכן צירף תעודת אחריות לאריזות, אך הטלת חובה על הום סנטר לפתוח בקופה את כל אריזות המוצרים על-מנת לוודא את צירופה של תעודת האחריות היא בלתי-סבירה בעליל.

לעמדתה של הום סנטר, החשבונית אינה באה להחליף את תעודת האחריות אלא מצטרפת אליה, כאסמכתא למועד ומקום הרכישה, ויש בכך כדי להגשים את תכליתן של תקנות אחריות ושירות ולקיימן מבלי שיידרש מילוי הפרטים על גבי תעודת האחריות עצמה. כך במיוחד משום שמרבית הלקוחות אינם מעוניינים בפתיחת המוצר בחנות לשם מילוי הפרטים כאמור. עם-זאת, הום סנטר לא תתנגד למלא את הפרטים הנדרשים, ככל שהצרכן יבקש זאת. מכל מקום, וזה החשוב, זכאות הצרכן לשירותי האחריות אינה תלויה במילוי הפרטים על גבי התעודה ודי בהצגת חשבונית.

הצדדים הגיעו להסדר פשרה, בו יש תועלת ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של חברי הקבוצה. ההסדר כלל בחובו הוראה הצופה פני עתיד בדבר שילוט סניפיה של המשיבה, באופן שיגביר את השקיפות ואת מודעות הצרכן בעניין זכאותו לקבלת תעודת אחריות במעמד הרכישה וכן למילוי הפרטים הנדרשים על גביה, אם יבחר בכך, והציבור כולו יוצא נשכר.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט אישר את הסדר הפשרה ונתן לו תוקף של פסק-דין.

64. תובענה ייצוגית שעניינה עיכוב בשל תקלה ברכבת - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 4 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006;סעיפים 2 ו- 4 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 29 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988.

ב- ת"צ 25193-02-12 {איתיאל הרמן נ' רכבת ישראל בע"מ, תק-מח 2013(4), 11412 (2013)} המבקש טען, כי בשל תקלה ברכבת נוסעים, הרכבת נעצרה. המבקש, שנסע באותה רכבת, עתר לפצות אותו ואת חברי הקבוצה בעד הנזקים אשר לטענתו נגרמו להם עקב האירוע.

אין עוררין, כי תקלה טכנית במערכת החשמל היא שגרמה לרכבת להיעצר על הפסים ביום האירוע. אין עוררין גם על העובדה שהנוסעים נותרו ברכבת משך כשעתיים ורבע, לכל המוקדם, מרגע שתנועתה פסקה ועד שנגררה לרציף באמצעות רכבת שהוזעקה למקום.

המבקש העריך, כי באותו פרק זמן שהו בקרונות 500 נוסעים לערך. הוא טען שכאשר שבו לבסוף לתחנה הקודמת נאלץ כל נוסע לתור אחר חלופה שתוביל אותו למחוז חפצו, כמובן באיחור ניכר. על כך המבקש הוסיף, כי האירוע שיבש את לוחות הזמנים של רכבות אחרות, מה שגרם נזק גם לנוסעים בהן והוביל לעומס כבד וממושך שהשתרר ברציפי התחנות במרכז הארץ. נוסף על מחירו של כרטיס הנסיעה ברכבת הוא תבע פיצוי בעד בזבוז הזמן, עגמת הנפש והטרחה שסבל.

המשיבה טענה, כי על-פינוי הרכבת מן המסילה הוחלט רק לאחר שהניסיונות לתקן את התקלה, על-ידי טכנאי מטעמה ששהה על הרכבת ואחרים ובאמצעות הדרכה מרחוק, עלו בתוהו. המשיבה אישרה, כי נוצר פיגור מצטבר, שהסתכם ב- 564 דקות, בלוחות הזמנים של 38 רכבות נוסעים אחרות.

להשקפתה, כל הנוסעים שהאיחור אשר סבלו עלה על חצי שעה קיבלו פיצוי סביר בנסיבות העניין: כרטיס נסיעה או שניים, על-פי פרק הזמן שהתמהמהו, כפי שמתחייב מנוהל הפיצוי שנקבע מכוח תקנה 8 לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת), התש"ס-2000. ככלל, עמדת המשיבה היא שאין לראות את הקבוצה כמקשה אחת באשר אינה אחידה, ומשכך אין לברר את תביעת התובע כתובענה ייצוגית.

בית-המשפט קבע, כי המבקש לא הוכיח, אף לא לכאורה, כי ישנו סיכוי מסתבר שבקשתו תתקבל בעילה של הפרת חוק הגנת הצרכן.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המבקש לא השכיל להראות מה בין תקלה טכנית, שגם עליו מוסכם, כי לא נגרמה בכוונת מכוון, ובין ניצול מעמדה של המשיבה לרעה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט לא מצא אפשרות סבירה, כי התביעה תתקבל, ולפיכך, דחה את הבקשה.

65. הסתלקות מתובענה ייצוגית שעניינה הטעיה באשר להספק כוח סוס של מערבל מזון - הבקשה להסתלקות התקבלה
ב- ת"צ (ת"א) 51152-03-11 {יוסף אריה גרייפנר נ' שופמיינד בע"מ ואח', תק-מח (4), 10083 (2013)} נדונה בקשה להסתלקות מאישור תובענה ייצוגית.

המבקש רכש באתר המרשתת שמשיבה 1 מפעילה, מערבל מזון מתוצרת KitchenAid אשר המשיבה 2 מייבאת לישראל. בבקשה לאישור, טען המבקש, כי כאשר רכש את המכשיר סבר, על-סמך הכיתוב שראה בתחילה, כי עוצמת המנוע שלו עולה על העצמה האמִתּית: בפרסומי המשיבות הופיע הנתון 0.5 כוחות סוס, שלדבריו הוא שווה ערך ל- 372.85 ואט. על בסיס המכשיר, לעומת-זאת, גילה מדבקה שעליה נכתב, כי הספק המנוע הוא 300 ואט. הפער, ציין המבקש, הוא בשיעור 25 אחוזים.

המשיבה ביקשה להסב את תשומת-הלב לפגמים שנפלו בבקשתו של המבקש וגם בבקשה המתוקנת שהגיש: לשיטת המשיבה, הלכה למעשה היא לא נתמכה בתצהיר, והמבקש נעדר עילת תביעה אישית משום שבזמן הרכישה חשב, כי 0.5 כוחות סוס שווים להספק של 500 ואט, שעל-כן אין לה יד ורגל בטעותו.

המשיבה טענה עוד, כי המבקש ביטל את עסקת הרכישה ואז חזר בו מן הביטול, ומכאן שבכל-זאת החליט לרכוש את המכשיר חרף הכיתוב השגוי שטען לו, וממילא נשלח אליו אישור, כי ההספק הוא 375 ואט. על כך הוסיפה, כי חוות-דעת המומחה שהגיש המבקש לא היתה ערוכה כדין ולא נגעה לטענותיו, ועוד כהנה וכהנה טענות באשר לכשירותה של התביעה להתברר כתובענה ייצוגית.

לקראת המועד שנקבע להבאת הראיות הוגשה לבית-המשפט בקשת הסתלקות מוסכמת. את החלטתו להסתלק, נימק המבקש בכך שהגיע למסקנה, כי יתקשה להוכיח, שראוי לה לתביעה, כי תתברר כתובענה ייצוגית וכן בכך שהפרסום תוקן בכל הנוגע לעצמת המנוע.

בית-המשפט קבע, כי המבקש יתקשה להרים את הנטל להוכיח, כי בקשתו לאישור התובענה הייצוגית מוצדקת. הגם שהאמין, כי הפרסום שפרסמו המשיבות מטעה, הוא ביכר לרכוש את המוצר. הוא לא הצביע כלל על קשר בין אופן הצגת יכולות הביצוע של המערבל לבין הנזקים שטען להם והסעד שתבע, כגון השבה ופיצוי בעד נזק ממוני ואף שאינו ממוני. עוד בתשובתו לתשובה לבקשת האישור ציין, כי הכיתוב תוקן ועתה מצויין, כי עצמת המנוע "כ- 0.5 כ"ס". בנסיבות אלה, יש לאשר את בקשת המבקש להסתלק ולדחות את תביעתו האישית.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את בקשת ההסתלקות.

66. בקשה משותפת לדחיית תביעה ייצוגית שעניינה "הקפאת" שערו היציג של דולר ארצות-הברית בשירותי שילוח - הבקשה לדחיה התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 17 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981;סעיף 3 לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000.

ב- ת"צ (ת"א) 32972-09-11 {ברק יצחק רון, עוד נ' אף.סי. בע"מ, תק-מח (4), 9420 (2013)} נדונה בקשה משותפת של הצדדים לדחות את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית ואת תביעתו האישית של המבקש.

בבקשה לאישור התובענה הייצוגית טען המבקש, פרקליט במקצועו, כי המשיבה, אשר מספקת שירותי שילוח, הפצה והובלה בין-לאומיים כזכיינית החברה Federal Express בישראל, שינתה באופן חד-צדדי את תנאי ההתקשרות עם לקוחותיה כש"הקפיאה" את שערו היציג של דולר ארצות-הברית, שמחיר השירות מחושב לפיו. לשיטתו של המבקש, המשיבה הצניעה את השינוי והתנהגותה עולה כדי הטעיה, לפי חוק הגנת הצרכן.

המשיבה טענה, כי המבקש מסתייע בשירותיה לתכלית עסקית, לפי שהוא מזמין אותם לצורכי עסקו, משרד עורכי-הדין. המבקש מצידו לא הכחיש, כי הוא משתמש בשירות לצרכים אלו, אך טען, כי הזמין משלוחים גם לצרכיו האישיים ודי בכך כדי שייחשב צרכן. ברם הוכח, כי המבקש מסתייע בשירותי המשיבה לתכליות עסקיות בלבד, ואי-לכך יש לומר, כי המבקש אינו בבחינת "צרכן".

המבקש הסכים, כאמור, כי המשיבה רשאית לשנות את מחיריה. נוסף על כך שני הצדדים היו תמימי דעים, כי בכל התקשרות לשילוח ספציפי יש לראות הסכם נוסף ביניהם, וכי הלקוח חופשי להחליט על מספר המשלוחים שהוא מבקש להזמין. על-כן, כשם שלמשיבה היתה הזכות להעלות או להוריד את מחירי השירות על-פי שיקול-דעתה, כן היתה היא רשאית בנסיבות המקרה דנן לשנות את שער החליפין שלפיו היא מחייבת את הלקוחות העסקיים, אך היה עליה להביא לידיעת הלקוחות את השינוי בצורה ברורה וזמן מספיק מראש.

בית-המשפט לא מצא בבקשה לקבלת אשראי תניה כתובה, שלפיה המשיבה אוחזת בזכות לשנות את שער החליפין, ואולם ניתן לראות בכך תנאי משתמע ואם המשיבה הודיעה ללקוחותיה על כך בבירור ובכתב אין מניעה שתעשה זאת בנסיבות העניין.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט אישר את בקשת הצדדים, והורה על דחיית הבקשה לאישור ועל דחיית תביעתו האישית של המבקש.

67. תובענה ייצוגית נגד מקדונלדס ישראל שעניינה הקטנת תכולת המוצר תוך הטבעת משקל שגוי על האריזה - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 4, 17 ו- 25 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 4 לצו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון), התשנ"ט-1998.

ב- ת"צ (נצ') 53027-02-13 {אריה בלאו נ' אלוניאל בע"מ ואח', תק-מח(4), 8052 (2013)} המבקש הגיש נגד המשיבים בקשה לאשר כייצוגית, תובענה שעניינה, הפרה המתבטאת בהטעיה צרכנית של מירמה במשקל המוצר הנמכר, החל מתחילת שנת 2011.

ההטעיה היא בדרך של הסוואת הפחתת משקל המוצר, באמצעות שינוי אריזתו והקטנת שטח תחתית קופסת המוצר. בכך מוטעה הצרכן לחשוב שמדובר במשקל זהה למוצר שנתקבל באריזתו המקורית.

המשיבה טענה, כי הטענה העומדת בבסיס הבקשה, לפיה הצרכן הוטעה בשל החלפת אריזת הצ'יפס הישנה לחדשה, כך שהפחיתה תכולתו, אין בה ממש, ושינוי אריזת המוצר לא נועד להפחית את כמות המוצר, שכן משקלו נותר ללא כל שינוי. בכך לא הפרה המשיבה את חוק הגנת הצרכן.

בית-המשפט קבע, כי בענייננו היה מקום לפניה מוקדמת למשיבה, טרם הגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. המבקש וכך גם בא-כוחו, יכולים היו בנקל לגלות, כי תכולת המוצר לא שונתה, לו רק היו פונים למשיבה ומבררים את הנסיבות שהובילו אותה לשנות את אריזת המוצר, או מתריעים בפניה על הליקוי הנטען.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית וקבע, כי המשיבים לא הפרו את חוק הגנת הצרכן, ומכאן שלא הופרה חובה חקוקה כלשהי. לא הוכח לכאורה, כי המשיבים הטעו את ציבור הצרכנים כלל. לפיכך, לא עומדת למבקש עילת תביעה אישית כנגד המשיבים.

68. תובענה ייצוגית שעניינה גביה שלא כדין של דמי חניה - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 1 ו- 4 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 70 לפקודת התעבורה (נוסח חדש);סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979; סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

ב- ת"צ (ת"א) 35197-03-12 {עידן אור נ' אחוזות החוף בע"מ, תק-מח 2013(4), 38224 (2013)} נדונה בקשה לאישור תביעה להשבת דמי חניה אשר לטענת המבקש, המשיבה גבתה שלא כדין, כתובענה ייצוגית.

המשיבה גובה ממי שהחנה את רכבו בחניון לפני השעה ארבע אחר הצהריים תשלום לפי שעות, גם על פרק הזמן שבו חנה במקום אחרי אותה שעה. היא מסתמכת על ההוראה שלפיה "רכב הנכנס לפי מחירון שעתי (החל מ-07:00) ישלם לפי תעריף שעתי ביציאה''. המבקש, שתביעתו עניינה ב- 31 חניונים שהמשיבה מפעילה, טען, כי אין לחייב את מי שהחנה את רכבו בחניון לפני השעה ארבע אחר הצהריים ביותר מ- 14 ש"ח בעד פרק הזמן שבו החנה את רכבו לאחריה.

בבקשה טען המבקש, כי התנאי הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד וכי הוא נוגד את הנוהג. נוסף על כך טען המבקש, כי בהסכם שבין המשיבה ובין החונים בחניוניה קיים תנאי מכללא האוסר על גביית יתר, כי המשיבה נוהגת בחוסר תום-לב, כי היא עושה עושר ולא במשפט וכי היא מפרה חובה הקבועה בחוק הגנת הצרכן.

המשיבה, הסבירה שקביעת תעריף אחיד קבוע לחניה אחרי ארבע, תכליתה לעודד את הציבור להיכנס לחניון שלא בשעות העומס. שיטת חיוב זו מאפשרת חניה לתושבי העיר המתגוררים בסביבות החניונים לאחר שובם מהעבודה ועד לבוקר המחרת.

בית-המשפט קבע, כי המבקש לא הראה במידת ההוכחה הדרושה, כי העסקה בין המשיבה לבין החונים בחניוניה נקשרת בתנאים בלתי-סבירים או, כי התמורה בה עולה על המקובל, וגם לא, כי יש בה משום עושק. אדרבה, היה בידה של המשיבה להחיל את התעריף לפי זמן החניה במשך היום כולו, ובכל-זאת היא בחרה להקל על התושבים אשר מבקשים להיכנס לחניון לאחר ארבע אחר הצהריים.

המסקנה המתבקשת היא, כי לא הוכחה אפשרות סבירה שתתקבל תביעת הקבוצה שאישורה נתבקש.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

69. מחיקת תובענה ייצוגית שעניינה אי-מתן אפשרות לתשלום מנוי סלולרי בהוראת קבע - הבקשה למחיקת התובענה, התקבלה
ב- ת"צ (חי') 14003-03-13 {אריה נאור נ' רמי לוי שיווק השקמה תקשורת בע"מ, תק-מח 2014(1), 43090 (2014)} המבקש טען, כי הוא בעל טלפון סלולרי ומשלם לחברה המספקת לו שירותים סך של 150 ש"ח לחודש. חודשים מספר לפני הגשת התביעה נתקל המבקש בפרסומים של המשיבה כמפעילת שירותים סלולריים שהציעה למי שיצטרף אליה כמנוי, מחיר אטרקטיבי של 88 ש"ח לחודש.

דא עקא, התחוור למבקש, כי המשיבה עומדת על כך שהתשלום יבוצע באמצעות כרטיס אשראי בלבד, והצעתו לשלם על-ידי הוראת קבע בבנק, נדחתה.המבקש סבר שהתניה זו של המשיבה בלתי-סבירה וקוממה אותו מאוד, שכן היא היוותה, לדעתו, הפרה של הוראות הדין. מכאן, העתירה לסעד הצהרתי, כי המשיבה הפרה את הוראות הדין, צו עשה המורה למשיבה לפעול לפי הדינים החלים עליה, ופיצוי לחברי הקבוצה.

המשיבה מצידה הגישה תגובה לבקשת האישור וטענה, כי הבקשה נעדרת בסיס עובדתי ומשפטי, וכי יש לדחות את הטענה כאילו מפרה המשיבה את תנאי הרישיון שלה.

עמדת הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן היתה, כי נכון להיום, אין בחוק הגנת הצרכן כדי לחייב את המשיבה לאפשר תשלום באמצעות הוראת קבע.

בסיכום דבריו, מסר המבקש, כי נוכח חילוקי הדעות בינו לבין עורך-הדין דוד מזרחי לגבי המשך ניהול התיק, הוא מעדיף למחוק את תביעתו האישית, מה גם שנסיונו למצוא עורך-דין אחר שיסכים לייצג אותו ואת הקבוצה, נותר ללא תוצאה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט הורה על מחיקת תביעתו האישית של המבקש וכן על מחיקת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.