botox

איכות הסביבה

ב- ת"צ (ת"א) 29117-03-13 {דב יעקובוביץ ואח' נ' מי הרצליה בע"מ, תק-מח 2016(1), 21039 (2016)} עסקינן בבקשה הנסמכת על הודעתה של עיריית הרצליה, באמצעות אתר האינטרנט שלה, לפיה "הרחצה בים אסורה עד להודעה חדשה בשל זיהום. עדכונים נוספים ימסרו בהמשך".

המבקשים, תושבי העיר הרצליה, המגדירים עצמם כגולשי גלים ואנשי ים, המבלים חלק משעות הפנאי שלהם בים, פנו לנציגי העירייה ואז התבשרו, כך לטענתם, כי כתוצאה מתקלה במערכת הביוב של העיר, המנוהלת ומטופלת על ידי המשיבה, מוזרם כל הביוב של העיר אל הים.

ביום 14.03.13 הגישו המבקשים בקשה לאישור תובענה ייצוגית בסך 27,000,000 ש"ח כנגד עיריית הרצליה, בה טענו, כי השפכים שהוזרמו לים ביום 08.03.13, או בסמוך לכך, מנעו מהם - כמו גם ממתרחצים, גולשים, שייטים, ספורטאים, חובבי טבע ותושבי המרכז - לטייל, להתאמן ולנפוש בחוף הים, וכי הזרמת השפכים לים מקורה ברשלנותה של העירייה. נטען, כי גם במועד הגשת הבקשה הביוב עודנו ממשיך לזרום ולזהם את הים ואת חופי הרצליה, תוך שהוא גורם לצחנת ביוב חריפה.

לאחר שבקשת האישור תוקנה, העירייה נמחקה מהבקשה ותאגיד המים והביוב העירוני, מי הרצליה בע"מ, באה במקומה כמשיבה, טענה האחרונה, כי אמנם התגלתה תקלה באחת מהבריכות שבמכון טיהור השפכים שבאחריותה. אולם, התקלה, שהתגלתה ביום 08.03.13, תוקנה כבר ביום 13.03.13, כאשר לאורך כל האירוע הוזרמו לעומק הים מי קולחין {מי שפכים מטוהרים}, בהתאם להיתר הזרמה לים שניתן לה כדין מהמשרד להגנת הסביבה. מכאן, כך נטען, שלא הוזרם ביוב לים, חוף הים לא זוהם, וגם אם הוזרם ביוב לים, הרי שהוא הוזרם כדין.

היועץ המשפטי לממשלה הגיש את עמדתו, בה הבהיר, כי אכן אירעה תקלה חמורה במכון לטיהור שפכים של הרצליה, שבעטיה הוזרמו לים מי קולחין לא מטוהרים בספיקה של 20,000 מ"ר קוב ליממה, באיכות שאינה עומדת בתקנות בריאות העם (תקני איכות מי קולחין וכללים לטיהור שפכים), התש"ע-2010.

לא-זאת-אף-זאת, חרף המסקנות העולות מעמדת היועץ המשפטי לממשלה, עומדת המשיבה על טענתה, כי לא הוזרם ביוב לים, כי חוף הים לא זוהם, וכי גם אם הוזרם ביוב לים, הרי שהוא הוזרם כדין.

המבקשים טענו, כי בנסיבות העניין קמה להם ולחברי הקבוצה עילת תביעה כנגד המשיבה בגין מפגע סביבתי, וכי בנוסף עומדת להם ולחברי הקבוצה עילת תביעה כנגד המשיבה בגין הפרת חובה חקוקה {הפרת הוראות חוק תאגידי מים וביוב, חוק המים, החוק למניעת מפגעים סביבתיים וחוק שמירת הסביבה החופית}, וכן בגין רשלנות.

עוד נטען, כי במקרה דנן הוכח כי כתוצאה מרשלנות והזנחה רבת שנים נאלצה המשיבה להזרים ביוב אל הים במשך עשרה ימים {לסירוגין}, כי ההזרמה לא הייתה בהתאם להיתר ההזרמה שבידי המשיבה, וכי בהתאם להוראות התקן החל, היתה חובה לסגור את החופים בנסיבות העניין.

עוד נטען, כי שני אירועים חמורים נוספים מתווספים לרשלנות המשיבה: הראשון, העלמת שתי בדיקות מעבדה אשר המשיבה הצהירה, בזמן אמת, כי ערכה למי הקולחין, אך כעת היא טוענת שהן אינן ברשותה. השני, מסירת הודעה כוזבת, ביום 13.03.13, שלפיה התקלה תוקנה, כאשר במהלך ביקרות פתע, שנערכה כשלושה ימים לאחר מתן ההודעה, נמצא כי המשיבה המשיכה להזרים ביוב אל הים, וזאת בניגוד גמור להודעה מטעמה שלפיה התקלה תוקנה והביוב אינו זורם אל הים. על-פי הטענה, האירועים הנוספים שאירעו בימים 07.06.13 ו- 01.07.13, שבמהלכם שוב הוזרם ביוב אל הים, אך מחזקים את המסקנה בדבר רשלנותה של המשיבה בתחזוקת המכון לטיהור שפכים שבאחריותה.

המבקשים טענו עוד, כי במקרה דנן מתקיימים כל התנאים לאישור התובענה כייצוגית: עילת התביעה נמנית על העילות המוזכרות בחוק תובענות ייצוגיות כעילות שניתן להגיש בגינן תובענה ייצוגית, בהיות התובענה בגין מפגע סביבתי; יש אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה, משהוכח קיומו של זיהום מי הים על-ידי המשיבה; השאלות העובדתיות והמשפטיות העומדות בבסיס התובענה משותפות לכל חברי הקבוצה, שהרי כל אחד מיחידי הקבוצה נפגע מזיהום מי הים ולכלל חברי הקבוצה אינטרס משותף בדמות אכיפת הוראות החוק ושמירה על סביבה הולמת נטולת סיכונים בריאותיים; ניהול ההליך בדרך של תובענה ייצוגית הוא בבחינת הדרך ההוגנת והיעילה לדון בסכסוך, שהרי המדובר בקבוצה גדולה, אשר חבריה לא יפעלו באופן אינדיבידואלי להגשת תביעה כנגד המשיבה, ובהגשת התביעה ניתן יהיה לאכוף על המשיבה את דיני הגנת הסביבה; קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום-לב.

המשיבה טענה, כי דין בקשת האישור להידחות על-הסף, וזאת הן מפאת חוסר סמכות, הן לנוכח עיסוק בנושאים שלא ניתן להגיש בגינם תובענה ייצוגית והן בשל שיהוי בהקשת בקשת האישור.

המשיבה טענה עוד, כי יש לדחות את בקשת האישור גם לגופה, משלא עלה בידי המבקשים להציב תשתית ראייתית כלשהיא לביסוס טענותיהם בדבר אחריות המשיבה לזיהום כלשהו, או לעצם קיומו של זיהום, וזאת לא במועד הגשת בקשת האישור ולא לאחר קבלת תוצאות הבדיקות שבוצעו במי הים על-ידי המדינה.

בהקשר זה נטען, כי טענותיהם של המבקשים נטענו ללא כל ביסוס מדעי אובייקטיבי, וזאת על אף שהמדובר בתובענה הטעונה בירור של מומחה לתחום איכות הסביבה.

מנגד, כך נטען, תוצאות הבדיקות אשר בוצעו על-ידי משרד הבריאות בימים 10.03.13, 11.03.13 ו- 12.03.13 ואשר צורפו לעמדת היועץ המשפטי לממשלה מיום 17.12.13, מצביעות באופן חד וברור ושאינו משתמע לשתי פנים, כי לא היה זיהום בים או בחוף הים ואפילו כי לא היה חשש לזיהום כלשהו.

עוד נטען, כי על-מנת שלא יהיה ספק בעניין זה ולתמיכה בטענותיה, פנתה המשיבה אל המומחה מר אהוד לשם וקיבלה את חוות-דעתו המקצועית בסוגיה, אשר ממנה עולה ברורות, כי במסגרת האירוע נשוא בקשת האישור לא היה כל זיהום של מי הים או של חוף הים, לא הופרו הוראות הדין ולא היו רשלנות או מחדל מכל סוג שהם או "אי-החזקת המתקנים בצורה תקינה" מצידה של המשיבה.

בית-המשפט קבע, כי יתרונות רבים טמונים בהגשת תובענה ייצוגית בגין מפגע סביבתי, באשר במקרים רבים מדובר בתביעות ששווין לכל תובע אינו מצדיק את הגשתן כתובענות בודדות, בעוד איחודן בתובענה ייצוגית אחת הופך את ניהולה של התביעה לכדאית.

כמו-כן, תביעות מסוג זה נחשבות לתביעות סבוכות ויקרות באופן מיוחד, אשר דורשות התמחות מיוחדת ומשאבים ניכרים. בנוסף על כך, בשל מיעוט הפסיקה בישראל לגבי תביעות נזיקין שצומחות מזיהומים סביבתיים, קשה לעורכי-דין לנבא ניבוי מוצלח את סיכויי ההצלחה של תביעות כאלה, והגשת תביעות כאלה מצריכה לימוד תחום חדש מצידו של עורך-הדין.

גורמים אלה מרתיעים עורכי-דין מלקבל על עצמם את הטיפול בתביעות מסוג זה גם כאשר גובה הנזק לתובע שאותו הם מייצגים אינו מבוטל והיה עשוי להוביל להגשת תביעות בתחומים אחרים של דיני הנזיקין.

לפיכך, המנגנון של תובענות ייצוגיות, שמאפשר לעורכי-דין להרוויח סכומים ניכרים במקרה של הצלחה בתביעה, הוא חיוני לשם הפיכת תביעות כאלה למעשיות.

עוד נקבע, כי המבקשת עונה על הגדרתה של "רשות" והסמכות העניינית לדון בבקשת האישור נתונה לבית-משפט אליו הוגשה הבקשה.

לנוכח הראיות שהוצגו בפני בית-המשפט עולה, כי המבקשים אכן הוכיחו, ולו לכאורה ברמה הנדרשת בבקשת האישור, כי התקלה שאירעה ביום 08.03.13 במט"ש הרצליה אכן הביאה לזיהום מי הים.

לכאורה המשיבה לא דאגה לתחזוקה הולמת במתקן. מכל מקום, החוק למניעת מפגעים סביבתיים קובע משטר של אחריות מוחלטת, והשאלה האם המשיבה דאגה או לא דאגה לתחזוקה הולמת במתקן אינה מכרעת לעניין זה.

די באמור עד כה כדי להביא למסקנה, כי למבקשים עומדת עילת תביעה לכאורה כנגד המשיבה, בגין קיומו של מפגע סביבתי.

ויובהר. בקשת האישור המונחת בפני בית-המשפט הוגשה מכוח עילות תביעה נוספות, בהן הפרת חובה חקוקה {הפרת הוראות חוק תאגידי מים וביוב, חוק המים וחוק שמירת הסביבה החופית}, וכן עוולת הרשלנות.

אולם, ראשית, העילה מכוח החוק למניעת מפגעים סביבתיים, היא העילה הטבעית בגין זיהומים סביבתיים. בנוסף, ודאי שדי בעילה זו בשלב זה של אישור תובענה כייצוגית. בהמשך יוכלו המבקשים, להוכיח את כלל העילות להן טענו. כאמור, המבחן הוא מבחן העילה הלכאורית {לעניין זה ראה רע"א 3814/14 חוגלה קימברלי שיווק בע"מ נ' עו"ד מיה גד מסטיי, פורסם באתר נבו (2015)}.

לפיכך, בית-המשפט קבע, כי אין כל מניעה לתבוע פיצוי בגין נזק לא ממוני אשר נגרם עקב זיהום סביבתי במסגרת תובענה ייצוגית.
לסיכום, המבקשים עמדו בתנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות לעניין אישורה של התובענה שבכותרת כתובענה ייצוגית כנגד מי הרצליה בע"מ בעילה מכוח החוק למניעת מפגעים סביבתיים. אין באמור כדי למנוע מהמבקשים להוכיח בהמשך גם עילות תביעה אחרות להן טענו בתובענה.

הקבוצה התובעת תכלול את כל תושבי הרצליה וכן רוחצים, גולשים, שייטים, עוסקים בספורט, מבקרים ומבלים לאורך חופי הרצליה.

השאלה העיקרית המשותפת לחברי הקבוצה התובעת היא האם זוהם הים בעקבות התקלה שאירעה במכון לטיהור שפכים הרצליה ביום 08.03.13 והאם, ככל שאכן התרחש זיהום, ניזוק חבר קבוצה פלוני בשל זיהום מי הים וסגירת חופי הרחצה מיום 09.03.13 ועד ליום 14.03.13 ומיום 17.03.13 ועד ליום 20.03.13.