סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• התובענה הייצוגית - כללי
• מפתח התביעות הייצוגיות לפי נושאים - כללי
• סדרי דין
• בקשות ותביעות שאושרו או התקבלו
• דחיית/מחיקת בקשה ותובענה ייצוגית
• גמול
• הסדר פשרה
• הסתלקות מתביעה ייצוגית
• תובענות ייצוגיות - הגנת הצרכן - בית-דין לעבודה
• עובדים זרים
• פנסיה
• תביעות שאושרו
• תביעות ובקשות שנדחו
• הסתלקות
• רשויות מקומיות על-פי מפתח שמות הרשויות והנושאים - כללי
• גמול שכר-טרחה
• הודעות חדילה
• אישור התובענה הייצוגית
• הסדרי פשרה
• שונות
• תובענות ייצוגיות במסגרת המשפט המינהלי
• תובענות ייצוגיות והגבלים עסקיים
• בנקים ותובענות ייצוגיות
• ביטוח - סדרי דין
• תביעות שנדחו
• תביעות או בקשות שאושרו או התקבלו
• חברות כרטיסי אשראי
• חברות
• איכות הסביבה

אישור התובענה הייצוגית

1. עיריית פתח-תקווה
1.1 הפרשנות הנכונה לחוק הריבית היא שכל תשלום לפי הסדר תשלומים ישולם בהתאמה לשיעור שינוי המדד
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 32239-05-13 {ארז גרטנר נ' עיריית פתח-תקווה, פורסם באתר נבו (21.10.14)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית עקב כך שסכומי הארנונה שגבתה המשיבה לא עודכנו בהתאם למדדים שליליים, בניגוד לחוק הרשויות המקומיות.

המשיבה טענה כי היא נותנת ביטוי בחישובי הפרשי הצמדה של סכומי ארנונה המשתלמים בהסדר תשלומים, הן למדדים חיוביים הן למדדים שליליים, כל עוד אין הם מביאים להפחתה של קרן החיוב הנקבעת בתחילת כל שנת מס.

עוד טענה המשיבה, כי הצמדה למדד באופן שיביא לתשלום מתחת לסכום קרן החוב תפגע בתמריץ לתשלום הארנונה מראש.

בית-המשפט הבהיר כי על התובע הייצוגי להניח בפני בית-המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו.

בית-המשפט קבע כי הפרשנות הנכונה לחוק הריבית היא שכל תשלום לפי הסדר תשלומים ישולם בהתאמה לשיעור שינוי המדד, ללא כל מגבלה, תוך התחשבות הן בעליית שיעור המדד והן בירידתו. אין כל מגבלה לפיה יש להצמיד כל תשלום לירידה במדד ובלבד שהמדד אינו נמוך ממדד הבסיס.

בית-המשפט מצא כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות יוכרעו לטובת הקבוצה ובהתקיים יתר התנאים לאישור תביעה ייצוגית, מצא כי יש לקבל את הבקשה.

אשר-על-כן, אישר בית-המשפט תביעה ייצוגית בגין אי-עדכון סכומי ארנונה בהתאם למדדים שליליים.

1.2 דרך המלך לפניה לרשות במקרים בהם הנישום מבקש לטעון כנגד חיוב ביתר בארנונה היא בדרך של השגה
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 10615-08-11 {אמנון רמזי פרג' נ' עיריית פתח-תקווה, פורסם באתר נבו (06.06.13)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בגין הפרת הוראות סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980 {להלן: "חוק הרשויות"}, בכך שבמקרה של חיובי יתר בגין ארנונה מחזירה המשיבה לזכאים את תשלום היתר בצירוף הפרשי הצמדה בלבד וללא ריבית חרף האמור בסיפא של סעיף 6 לחוק הרשויות.

המבקשים הגישו השגות על חיוביהם בארנונה וקיבלו תשובה מהמשיבה בחלוף למעלה מ- 30 יום מיום הגשת ההשגה.

המשיבה טענה כי את המילים "תוך 30 ימים מיום שהאדם ששילמו הודיע בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הינו תשלום יתר" שבסיפא בסעיף 6 לחוק הרשויות, יש לפרש על-פי פרשנות תכליתית.

פניות המבקשים אינן בבחינת פניה בכתב של נישום והודעה על גביית תשלום יתר. הפניות נעשו במסגרת הליך של השגה בו ביקש נישום להפחית שטחים ולשנות סיווגים של נכסים.

על-כן, נכנס עניינם של המבקשים בגדר הרישא של סעיף 6 בחוק הרשויות.

עוד הוסיפה המשיבה, כי לאחר קבלת תשובתו של מנהל הארנונה במסגרת ההשגה, בה התקבלו חלק מטענות המבקשים, אזי היו אמורים המבקשים לפנות בכתב למשיבה ולדרוש, בהתאם לתיקון השומה, את השבת הכספים שנגבו ביתר.

המבקשים כלל לא נדרשו לפניה בכתב כזו שכן המשיבה מיוזמתה פעלה להשבת חיובי היתר על-פי סעיף 6 רישא לחוק הרשויות, מיד לאחר שתיקנה את שומת הארנונה של המבקשים.

לבסוף טענה המשיבה, כי יש להבחין בין חיוב יתר לתשלום יתר. אחרי שהתגלה חיוב יתר יש לבדוק אם קיים תשלום יתר, שכן לכל נישום יש מלבד חשבונות הארנונה גם תשלומים נוספים שעשויים לחול עליו כמו היטלי פיתוח, היטל השבחה וכו'.

בית-המשפט קיבל את הבקשה וקבע כי סעיף 8 בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, קובע את התנאים אשר בהתקיימם יאשר בית-המשפט את בירורה של תובענה כתובענה ייצוגית.

על-מנת להשתכנע כי, לכאורה, קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה, נדרש בית-המשפט להיכנס לעובי הקורה ולבחון את התובענה לגופה, אם היא מגלה עילה טובה ואם יש סיכוי סביר להכרעה לטובת התובעים.

בית-המשפט הבהיר כי בחינה מעמיקה של סיכויי הצלחת התובענה היא מלאכה רבת-חשיבות ויש לזכור כי הכלי של תובענה ייצוגית הוא רב-עוצמה.

בצד היתרונות של כלי זה, לא ניתן להתעלם מכך שעצם אישורה של בקשה להגיש תובענה ייצוגית עשוי ליצור לחץ כבד על הנתבע.

אשר-על-כן, קיים צידוק רב שכבר בשלב הדיון בבקשת האישור יידרש בית-המשפט לבחון את הסוגיה של זכות לכאורה וסיכויי ההצלחה.

לפיכך, נדרש בית-המשפט להיכנס לעובי הקורה ולבחון בחינה מהותית אף את עילות התביעה בעת הדיון בבקשת האישור.

בית-המשפט הדגיש כי מי שמבקש לאשר תובענה כייצוגית חייב לשכנע את בית-המשפט במידת הסבירות הראויה - ולא על-פי האמור בכתב התביעה בלבד -כי הוא עומד בכל התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובכלל זה בדרישה לקיום עילת תביעה אישית המבקש לאשר תובענה כייצוגית אינו יכול להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה, אלא מוטלת עליו החובה להוכיחן באופן לכאורי.

במקרה הצורך, המבקש צריך לתמוך את טענותיו בתצהירים ובמסמכים הרלוונטיים. בית-המשפט שדן בבקשה נדרש להיכנס לעובי הקורה, ולבחון היטב - משפטית ועובדתית - האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית.

סעיף 6 לחוק הרשויות קובע חובת השבה בצירוף ריבית מקום שתשלום יתר לא הוחזר תוך 30 ימים מיום שהודיע הנישום לרשות בכתב, שהתשלום שנגבה ממנו הוא תשלום יתר.

"הודיע בכתב" משמעו יכול להיות פניה בכתב לרשות. חוק הרשויות אינו ממעט סוגי פניות בכתב לרשות וקובע באופן כללי כי נדרשת הודעה "בכתב" לצורך תחולת הסיפא של סעיף 6 לחוק הרשויות.

סיכומו-של-דבר, לשון חוק הרשויות "הודיע בכתב" בהחלט מתיישבת לכאורה גם עם היותה של פניה זו השגה, כהגדרתה בחוק הערר, שהוגשה בכתב. טענת המשיבה כי נוכח העובדה שבחוק הערר עומדים למנהל הארנונה 60 יום למתן החלטתו, אין זה סביר לפרש את סעיף 6 לחוק הרשויות כחל במקרה של השגה, ובית-המשפט סבר כי דינה להידחות.

עוד הוסיף בית-המשפט כי אין לקבל את טענתה של המשיבה לפיה השגה אינה מהווה דרישה בכתב. דרך המלך לפניה לרשות במקרים בהם הנישום מבקש לטעון כנגד חיוב ביתר בארנונה היא בדרך של השגה.

1.3 אישור בקשה לאישור תובענה ייצוגית בעניינה של קבוצת כל הנישומים בתחום המשיבה אשר חוייבו בארנונה באופן רטרואקטיבי ב- 24 החודשים עובר לתובענה ועד למועד מתן החלטה זו
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 38784-07-11 {אנטריפוינט בע"מ נ' עיריית פתח-תקווה, פורסם באתר נבו (02.06.14)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה חיוב ב"ריבית פיגורים" בגין חיוב רטרואקטיבי בארנונה, כאשר לא נוצר פיגור בתשלום החובה.

הבקשה עניינה בשתי תתי-קבוצות, האחת - נישומים שחוייבו בחיוב רטרואקטיבי בארנונה כאשר בחשבונם יתרת חובה. השניה - נישומים שחוייבו בחיוב רטרואקטיבי בארנונה כאשר בחשבונם יתרת זכות.

המבקש טען כי ריבית הפיגורים מוטלת אוטומטית. ריבית הפיגורים מוטלת גם על נישום ששילם את כל תשלומי הארנונה כסדרם ללא פיגור וחרף העובדה שלא ידע כי הוא עתיד להיות מחוייב בתשלום נוסף ושלא היתה לו האפשרות לשלם התשלומים שכן אלה נוצרו ונוספו, לאחר ששילם ארנונה כדין.

המשיבה טענה כי אינה מחייבת נישומים, שלהם יתרת זכות, בתשלום ריבית פיגורים לאחר ביצוע תיקונים בחיובי הארנונה. בעניין המבקשת ארעה טעות טכנית שמקורה הוא יתרת הזכות שבה היה חשבונה. המבקשת חוייבה בטעות ובוצע לה החזר של הריבית שנגבתה בטעות.

בית-המשפט סבר כי בעניין הנדון קיימת שאלה עובדתית משותפת לכלל חברי הקבוצה. אם תתקבל התובענה תוחזר מלוא ריבית הפיגורים שנגבתה מהנישומים. הדבר לא יצריך כלל חישוב, אלא השבה של הסכום שנגבה.

עוד מצא בית-המשפט כי מדובר במחלוקת עובדתית אשר תוצאותיה רלבנטיות לכל הנישומים שחוייבו בריבית פיגורים בגין חיוב רטרואקטיבי בארנונה עת היה חשבונם ביתרת זכות, ואשר ככל שתתקבל התובענה הייצוגית יהיו זכאים לכאורה להשבה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי הוא מאשר את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית בעניינה של קבוצת כל הנישומים בתחום המשיבה אשר חוייבו בארנונה באופן רטרואקטיבי ב- 24 החודשים עובר לתובענה ועד למועד מתן החלטה זו, וחוייבו בריבית פיגורים בגין תקופת הרטרואקטיביות, עת שחשבונם היה ביתרת זכות השניה.

בית-המשפט קבע כי המשיבה תישא בשכר-טרחה לבא-כוח המייצג בסכום של 20,000 ש"ח.

2. עיריית הרצליה
2.1 תכליתו של מוסד התביעות הייצוגיות הוא לאפשר הגשת תביעות בשם קבוצה לא מזוהה של מספר גדול של תובעים פוטנציאליים
ב- ת"צ (ת"א) 12804-03-12 {ניסן יניב נ' עיריית הרצליה, פורסם באתר נבו (23.09.14)} נדונה סוגיה בה המבקשים החזיקו במעבדות לייצור שיניים תותבות ושתלים בעיר הרצלייה. בהתאם לצו הארנונה של העיר, חיוב "מעבדות" נעשה בהתאם לקטגוריה של "משרדים, שירותים ומסחר".

המבקשים הגישו נגד המשיבה {להלן: "העיריה"} תביעה ובקשה לאישורה כתביעה ייצוגית. לטענתם, ס' 2.1 לצו הארנונה של עיריית הרצליה קובע סיווג של "מעבדות".

על-פי סעיף 2.1 הנ"ל לצו, מעבדות מסווגות לצורכי ארנונה בסיווג של "משרדים, שירותים ומסחר". לכן, מחוייבים המבקשים לשלם ארנונה תחת סיווג זה. אולם לטענת המבקשים, הפעילות במעבדות שיניים כוללת אלמנט ייצורי, ולכן יש לסווג מעבדות שיניים בסיווג "מלאכה" ולחייב אותם ואת יתר בעלי מעבדות השיניים בהתאם לסיווג זה.

המבקשים הוסיפו וטענו כי מאחר שהצו לא התייחס לשימוש בפועל במעבדה אלא לעסק הפועל כמעבדה או המכנה את עצמו מעבדה, אין סמכות למנהל הארנונה לקבוע כי יש לסווג עסק של מעבדה בסיווג שונה, יהיה השימוש בעסק אשר יהיה.

העיריה טענה כי יש לדחות את בקשת האישור. לטענת העיריה, תנאי לאישור תביעה כייצוגית הוא הוכחת קיומה של קבוצה.

במקרה דנן, המבקשים לא הוכיחו קיומה של "קבוצה", ומהחומר שהוגש עולה כי המבקשים טוענים בשם עצמם בלבד, ולכל היותר בשמו של מחזיק אחד נוסף המחזיק בנכס בו מבוצעים שני שימושים שונים - משרד ומעבדת שיניים. גם לגישת המבקשים קיימים 9 נכסים נוספים בלבד שהם מעבדות שיניים בעיר הרצליה, וזו קבוצה מצומצמת ביותר, שאף ניתנת לזיהוי בקלות.

בית-המשפט דחה את בקשת אישור התובענה הייצוגית מאחר ו, במקרים בהם אלמלא תינתן לאחד מחברי הקבוצה אפשרות לייצג את כל היתר, סביר להניח כי התביעות כולן כלל לא יוגשו.

בית-המשפט קבע כי לעניין השאלה האם ניתן לאפשר הגשה של תביעה ייצוגית גם כאשר מספר התובעים הפוטנציאליים הוא קטן מאוד - כמו במקרה דנן, וכאשר למעשה מלבד המבקשים שהם צד לבקשה, ישנם חברים ספורים {אולי חבר אחד בלבד} בקבוצה התשובה לשאלה זו היא שלילית.

2.2 ניתן לחייב נכס בתשלום ארנונה על חלקי מטר
ב- ת"צ (מינהליים ת"א) 23030-10-11 {פסיפיק מערכות מחשב (1995) בע"מ נ' עיריית הרצליה, פורסם באתר נבו (02.03.14)} בית-המשפט התבקש לאשר את התובענה דנן כתובענה ייצוגית, וליתן סעד של השבה כספית של סכומים ששולמו בארנונה, לכל הנישומים בהרצליה, אשר שטח נכסיהם אינו מסתיים במ"ר שלם.

המשיבה טענה כי יש לה סמכות לגבות ארנונה בתחומה כך שכל חלק ממטר מרובע יעוגל תמיד כלפי מעלה למטר המרובע השלם העוקב, לפי "שיטת העיגול כלפי מעלה".

עוד הוסיפה המשיבה כי יש לה סמכות לגבות ארנונה כך שכל שטח עודף על המטר המרובע האחרון אשר שווה או עולה על 0.5 מ"ר יעוגל כלפי מעלה, וכל שטח עודף על המטר המרובע האחרון ואשר אינו מגיע לכדי 0.5 מ"ר יעוגל כלפי מטה, לפי שיטת העיגול כלפי מעלה וכלפי מטה.
בית-המשפט פסק כי על-פי תקנות ההסדרים ניתן לחייב נכס בתשלום ארנונה על חלקי מטר ואין ביחידת המידה "מטר מרובע" כדי להגביל את החיוב למטרים שלמים.

עם-זאת, על-פי לשון צו הארנונה הספציפי של המשיבה לא ניתן לחייב לפי חלקי מטר כי אם רק במטרים שלמים. שכן נוסח הצו קובע שכל חלק של מטר יחושב לצורך המס כמטר מרובע שלם.

כלומר, כל חלק של מטר מרובע יעוגל כלפי מעלה ויחשב כמטר מרובע שלם. שיטת חישוב שהיא בעליל מקפחת את התושבים ופוגעת שלא כדין בקניינם.

מכאן שיש ממש בטענת המבקשת ולפיה, המשיבה איננה יכולה לחדול באופן שהיא תעגל כל שטח של 0.5 מ"ר ומעלה כלפי מעלה וכל שטח שהינו קטן מ- 0.5 מ"ר כלפי מטה, שכן שיטת חישוב ועיגול זו איננה מתיישבת עם צו הארנונה שלה. התוצאה מכך היא כי הודעת החדילה שהגישה המשיבה איננה חדילה כדין.

אשר-על-כן, בית-המשפט קיבל את טענת המבקשת ולפיה, המשיבה איננה יכולה לחדול באופן שהיא תעגל כל שטח של 0.5 מ"ר ומעלה כלפי מעלה וכל שטח שהינו קטן מ- 0.5 מ"ר כלפי מטה, שכן שיטת חישוב ועיגול זו איננה מתיישבת עם צו הארנונה שלה.

3. מועצה מקומית דיר-אל-אסד
3.1 כאשר המשיבה חדלה מן הגביה הבלתי-חוקית המיוחסת לה של ריבית דריבית, גם אם יש בידי המבקש עילת השבה בתובענה אישית, לא ניתן לאשרה כייצוגית
ב- ת"מ (חי') 26353-08-12 {עבד אלקאדר ספי נ' מועצה מקומית דיר אל-אסד, פורסם באתר נבו (14.09.14)} נדונה סוגיה בה המבקש הגיש בקשה לאשר כייצוגית תובענה להשבת סכום שלטענתו גבתה המשיבה ביתר.

על-פי טענת המבקש המשיבה, שהיא רשות מקומית, גבתה מן המבקש ריבית על סכומים שבפיגור בשיעור שנתי של 9.38%, בעוד אשר על-פי הוראות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980 {להלן: "חוק הריבית"}, על סכומים שבפיגור ניתן לחייב ריבית בשיעור של 0.75% לחודש, ובמצטבר בשיעור שנתי של 9%. המבקש העלה טענת חישוב שהמשיבה חייבה ב"ריבית דריבית" וכתוצאה מכך הגיע החיוב לכדי 9.38% בחישוב שנתי.
המשיבה הכחישה את טענות המבקש, וטענה כי הריבית שגבתה על סכומים שבפיגור פחותה מזו שטען המבקש ואף מזו הקבועה בחוק הריבית. על רקע זה טענה המשיבה שאין יסוד סביר להניח שמתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"}, כלומר, שהתובענה תוכרע לטובת המבקש וחברי הקבוצה, שהם תושבי המשיבה.

בעניין הנדון בית-המשפט שוכנע על-פי הראיות שהמשיבה חדלה מן הגביה הבלתי-חוקית המיוחסת לה של ריבית דריבית כבר בתחילת שנת 2012, כלומר קודם למועד הגשת בקשת האישור.

אשר-על-כן, במצב עניינים זה, בית-המשפט קבע כי גם אם יש בידי המבקש עילת השבה בתובענה אישית, לא ניתן לאשרה כייצוגית מחמת ההסדר הקבוע בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות.

3.2 תשלום הגמול ושכר-הטרחה, מתבצע מתוך הקופה הציבורית, שראוי לנהוג לגביה בזהירות, מאחר ותשלום מתוך הקופה הציבורית הינו על חשבון הציבור
ב- ת"מ (חי') 1002-01-14 {אמל אסדי נ' מועצה מקומית דיר אל-אסד, פורסם באתר נבו (20.06.14)} נדונה סוגיה בה המבקש הגיש תובענה כנגד המשיבה ובקשה לאישורה כייצוגית. המבקש הוא תושב המועצה המקומית דיר אל אסד ומחזיק בדירת מגורים בתחום שיפוטה המוניציפאלי.

המבקש טען בבקשה, שהמבקש משלם למשיבה את חיובי הארנונה בגין הנכס באופן שוטף. המבקש תובע השבת דמי הארנונה שגבתה ממנו המשיבה עקב אי-הצמדת חיובי הארנונה המשולמים בהסדר תשלומים למדדים שליליים, ואילו היתה מתבצעת הצמדה כאמור, היה סכום החיוב מופחת.

המשיבה טענה שאין לבקשת האישור ולתביעה על מה לסמוך ודינן להידחות. וכן טענה שהמבקש ובא-כוחו לא פנו פניה מוקדמת למשיבה, ואילו עשו כך היו מבינים שאין עילה לתביעה ולבקשה.

המשיבה טענה גם, שחוות-דעת המומחה, מר מג'דוב, לא צורפה לא לבקשה ולא לתביעה. המשיבה מציינת, שהמבקש זוכה להנחה בארנונה בשיעור של 80%, והוא כלל לא ציין זאת בתביעותיו, והוא נושא בחוב ארנונה למשיבה בסך 45,000 ש"ח בגין שנים קודמות.

בית-המשפט קיבל את טענת המשיבה לפיה הוגשו בסוגיה זו של "מדד שלילי" תובענות רבות עד מאוד ובקשות לאישורן כייצוגיות.

לפיכך, שאין המדובר בנושא משפטי חדש או סבוך.

למעשה, בית-המשפט מצא כי הטענות כמעט חוזרות על עצמן ממקרה למקרה.

עם-זאת, עבודה הושקעה גם בתיק נשוא הדיון במקרה הנדון, במידה הנדרשת, וכן בהכנת תביעה זו, התקיימה ישיבת קדם משפט, והעיקר הוא שההליך המשפטי הניב פירות שהרי המשיבה תיקנה את אופן החישוב אך ורק עקב הגשת התובענה, כעולה מהודעת החדילה על מצורפיה.

בשים-לב לכל השיקולים, בית-המשפט קבע כי יש לחייב את המשיבה לשלם למבקש גמול בסכום של 2,000 ש"ח, ושכר-טרחת עורך-דין לבא-כוח המבקש בסכום של 12,500 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק על שכר-הטרחה.

4. עיריית נשר - חיוב שלא כדין למחזיקי נכסים עסקיים בארנונה בגין שטחי יציעים וגלריות
ב- בר"מ 3956/16 {עיריית נשר נ' מוסך התאומים בע"מ, פורסם באתר נבו (12.09.16)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטה של בית-משפט לעניינים מינהליים, בה שב בית-המשפט וקיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המשיבה נגד המבקשת {להלן: "העיריה"} - בה נטען כי היא מחייבת שלא כדין מחזיקי נכסים עסקיים בארנונה בגין שטחי יציעים וגלריות - זאת לאחר שנקבעו אמות-מידה להגדרת חברי קבוצת התובעים המיוצגת - אותם נישומים שבמבנים המוחזקים על ידם קיימים יציעים וגלריות שלכאורה אינם מגדילים באופן מובהק את שטח הנכס שבו נבנו ושאינם מקימים לכאורה חבות בארנונה.

המשיבה טענה מנגד כי אמות-המידה שקבע בית-המשפט קמא היו סבירות ונכונות ואין מקום להתערב בהן. עוד טענה המשיבה כי העיריה לא הציעה אמות-מידה חלופיות לאלה שהוצעו על ידה ואומצו על-ידי בית-המשפט קמא ודי בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור.

כמו-כן טענה המשיבה כי נוכח העובדה שבפסק-הדין שניתן בבקשת רשות הערעור הראשונה נקבע כי רק גלריות ויציעים אשר מגדילים באופן מובהק את שטחו של הנכס שבו נבנו לא יכללו בהגדרת הקבוצה, אין ממש בטענה כי היה על בית-המשפט קמא לחלק את הגלריות והיציעים נושא התובענה הייצוגית לשלוש קבוצות, ודי היה בקביעת אמות-מידה המבחינות בין גלריות ויציעים המגדילים באופן מובהק את שטחו של הנכס שבו נבנו ובין גלריות ויציעים שאינם מגדילים באופן מובהק את שטח הנכס שבו נבנו.

בית-המשפט לא מצא להתערב באמות-המידה שקבע בית-המשפט לעניינים מינהליים להגדרת חברי קבוצת התובעים המיוצגים. ברם, מאחר ומדובר באמות-מידה ראשוניות הניתנות לשינוי, הערעור התקבל חלקית במובן זה שנקבע כי אין למנות מומחה לביצוע סקר הנכסים עד שייקבעו אמות-המידה הסופיות להבחנה בין גלריות ויציעים שאותם היתה העיריה רשאית לחייב בארנונה ובין גלריות ויציעים שאותם לא היתה העיריה רשאית לחייב בארנונה.

5. עיריית מודיעין
5.1 קיימת אפשרות סבירה כי התובענה בשאלת היותו של חדר עגלות מחסן, תוכרע לטובת הקבוצה
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 41622-08-14 {אורית יפת נ' עיריית מודיעין, פורסם באתר נבו (19.08.16)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

המבקשים עתרו להשיב להם סכומים שנגבו שלא כדין מחברי הקבוצה, עקב חיוב בארנונה של שטחים המוגדרים בצו הארנונה "מחסן" שהתעריף לגביהם הוא 50% מהשיעור הקבוע לדירת מגורים.

המבקשים עתרו להשבה של סכומים שנגבו שלא כדין מחברי הקבוצה, עקב חיוב בארנונה של שטחים המוגדרים בצו הארנונה "מחסן" שהתעריף לגביהם הוא 50% מהשיעור הקבוע לדירת מגורים.

המשיבה טענה כי בקשת האישור חלה רק על שלושה חלקי נכסים, חדר אשפה, חדר עגלות ופיר המעלית וכי סוגים אחרים כמו חדרי מכונות, חדרי תקשורת, חדרי גנרטור, חדרי חשמל ועוד, מהווים הרחבת חזית.

בבקשה נקבו המבקשים במפורש בסוגים הנוספים. הסוגיה נושא הדיון משותפת לכל סוגי חלקי הנכסים האמורים.

המשיבה טענה כי חיוב של כל מבנה עזר בבניין מגורים לפי התעריף למחסן אינו סביר ואינו עולה בקנה אחד עם פרשנות תכליתית של צו הארנונה.

המשיבה לא נתנה הסבר משכנע מדוע חדר אשפה צריך להיות מחוייב בתעריף המלא כמו דירת מגורים בעוד מבנה המשמש להחניית רכב מחוייב על-פי אותו צו בתעריף נמוך, 50% מהתעריף לדירה.

חיוב בתעריף נמוך יותר מתאים יותר לחול על חדר אשפה מאשר על מחסן פרטי או חניה פרטית מקורה. ברי כי הזיקה של השניים האחרונים לדירת המגורים חזקה יותר מאשר זיקתו של חדר האשפה לדירה.

בית-המשפט קבע כי קיימת אפשרות סבירה כי התובענה בשאלת היותו של חדר עגלות מחסן, תוכרע לטובת הקבוצה. בבקשת האישור טענה המשיבה כי חדר עגלות אינו מחסן, ואולם בסיכומיה הסכימה שחדר עגלות ששימש בפועל ככזה, מהווה "מחסן", בהתאם לצו הארנונה וכי אין מניעה לסווגו בסיווג "מחסן" ולהחיל עליו את התעריף הנמוך. לפנינו אם-כן הודאת בעל דין.

אשר לחדר אשפה, חדר תקשורת, חדר גנרטור, חדר משאבות וחדר מכונות, לאור כללי הפרשנות, ועל-פי הפרשנות התכליתית של לשון צו הארנונה, יש לקבוע כי אין אפשרות סבירה, כי השאלה בדבר היותם של חלקי המבנים האמורים - מחסן, תוכרע לטובת הקבוצה.

בית-המשפט קבע כי יש לאשר את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית רק בהתייחס לחדרי עגלות.

עוד קבע בית-המשפט כי הקבוצה בשמה תנוהל התובענה הייצוגית היא כל המחזיקים בנכסים המשמשים למגורים בתחום השיפוט של המשיבה {למעט הנכסים ברובע העירוני מכבים-רעות}, אשר שילמו למשיבה ב- 24 החודשים עובר להגשת התובענה, ארנונה בגין חדר עגלות המהווה "מחסן" על-פי הגדרתו בצו הארנונה.

5.2 שינוי מדיניות המשיבה מהווה שינוי שיטת חישוב שאינו מותר אף לא באישור השרים
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 10294-06-12 {אגו מודיעין בע"מ נ' עיריית מודיעין, פורסם באתר נבו (18.05.14)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המבקשת כנגד המשיבה להשבת כספים שנגבו שלא כדין בשל גביית יתר של ארנונה, בגין מעברים ושטחים משותפים בנכסים שאינם למגורים "במרכז מסחרי".

במקרה הנדון המבקשת החזיקה בנכס בתחומה של המשיבה {להלן: "הנכס"}. הנכס משמש מכון כושר וספורט והוא ממוקם במרכז המסחרי "עזריאלי", בו קיימים שטחים משותפים בשטח של 10,660 מ"ר {להלן: "המרכז המסחרי"}.

צו הארנונה של המשיבה קובע כי במרכזים מסחריים בהם השטח המשותף הכולל עולה על 3,000 מ"ר, ניתן לחייב את העסקים המצויים בהם בארנונה בגין השטחים המשותפים בתעריף נמוך של 63 ש"ח ש"ח למ"ר.

ב- עת"מ (מחוזי מרכז) 30790-07-10 {קנית השלום השקעות בע"מ נ' עיריית מודיעין, פורסם באתר נבו (01.12.10)} בית-המשפט קבע כי במרכז המסחרי נשוא העתירה, בו סך השטחים המשותפים גבוה מ- 3,000 מ"ר, יחוייבו השטחים המשותפים בארנונה לפי התעריף של 61 ש"ח למ"ר {לפי תעריף 2010} כלומר, לפי התעריף הנמוך הקבוע בצו הארנונה.

לאחר פסק-הדין פעלה המשיבה בשנת 2011 על פיו. ואולם בשנת 2012 שבה לגבות מן העסקים שבמרכזים מסחריים ששטחם המשותף עולה על 3,000 מ"ר את התעריף הגבוה קרי 134.29 ש"ח למ"ר בעוד התעריף הנמוך עומד על 63.77 ש"ח.

המשיבה טענה כי רק בתי עסק המחזיקים "באופן אישי" שטח משותף העולה על 3,000 מ"ר זכאים לתעריף הארנונה הנמוך. הטענה סתרה את פסק-הדין ואת לשון צו הארנונה.

בית-המשפט סבר כי פרשנות המבקשת היא לכאורה הפרשנות שיש ליתן לצו הארנונה ושעל-כן קיימת אפשרות סבירה שטענות המבקשת יתקבלו ושבקשת האישור תוכרע לטובת הקבוצה.

בית-המשפט מצא כי שינוי מדיניות המשיבה לעניין סיווג 669 ומתן פרשנות שונה לצו הארנונה בשנת 2012 לעומת שנת 2011, חרף העובדה שלא חל שינוי בלשון הצו למעט בסכומים למ"ר, מהווה שינוי שיטת חישוב שאיננה מותרת אף לא באישור השרים, שכן בעוד שבשנת 2011 חושב שטח המעברים, במרכז מסחרי, לחיוב באופן שאם יש שטח כולל של 3,000 מ"ר חל התעריף הנמוך, הרי שבשנת 2012 חושב שטח מעברים לחיוב באופן שהשטח הנמדד אינו השטח הכולל, כי אם השטח המיוחס למחזיק.

עוד סבר בית-המשפט, כי מתקיימים התנאים שבסעיפים 8(א)(3) ו- 8(א)(4) בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, לפיהם "קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת" וכי "...עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום-לב".

שכן לא הוכח שהמבקשת או בא-כוחה אינם מייצגים את הקבוצה או מנהלים את ההליך בדרך שאינה הולמת או בחוסר תום-לב.

בית-המשפט אישר את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית וקבע כי המשיבה תשא בשכר-טרחה לבא-כוח המייצג בסכום של 35,000 ש"ח כולל מע"מ.

6. עיריית הוד השרון - על תובע ייצוגי להקדים ולפנות אל הרשות שנגדה הוא מתעתד להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בין היתר, על-מנת לברר עמה אם יש ממש בטענות המועלות על ידו בבקשה
ר"מ 582/15 {עמית יושע נ' עיריית הוד השרון, פורסם באתר נבו (17.08.15)} נדונה סוגיה בה המבקש הגיש לבית-המשפט לעניינים מינהליים בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה בה טען כי היא גובה ארנונה שלא כדין מכל בעלי הדירות בבניינים משותפים בשטח שיפוטה בגין חלקם היחסי בכלל השטחים המשותפים בבניין.

נוכח תגובת המשיבה, עתר המבקש להוסיף לבקשת האישור טענה לפיה גביית תשלומי הארנונה נושא בקשת האישור רק מדיירי בניינים משותפים שאוכלסו לאחר שנת 2010 מהווה אפליה פסולה של דיירים אלו. בקשת התיקון נדחתה בשל השיהוי הרב בהגשתה. מכאן בקשת רשות הערעור.

המשיבה טענה כי היא רשאית לגבות ארנונה בעבור כלל השטחים המשותפים בבית משותף. כמו-כן, הבהירה המשיבה כי רק נישומים המתגוררים בבניינים משותפים שאוכלסו אחרי שנת 2010 חוייבו על ידה בתשלום בגין חלקם היחסי בכלל השטחים המשותפים בבניין, ואילו דיירים בבניינים משותפים שאוכלסו עד שנת 2010 לא חוייבו בתשלום כאמור.

בית-המשפט דחה את בקשת רשות ערעור שעניינה דחיית בקשת המבקש לתיקון בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

בית-המשפט פסק כי המבקש לא כלל בבקשת האישור עובדות או נתונים שניתן היה להשיגם קודם להגשת הבקשה, וכי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר.

בית-המשפט הבהיר, כי ככלל על תובע ייצוגי להקדים ולפנות אל הרשות שנגדה הוא מתעתד להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בין היתר, על-מנת לברר עמה אם יש ממש בטענות המועלות על ידו בבקשה.

7. עיריית עכו
7.1 לא ניתן להתייחס לחוב ארנונה, או כל חוב אחר שהמשיבה רשאית לגבותו לפי פקודת המיסים (גביה), כאל "חוב פסוק", ולבקש להחיל לגביו את הוראת סעיף 21 של חוק ההתיישנות, בשעה שהגביה עשויה להתבצע בין אם על דרך של הליך גביה מינהלי, ובין אם על דרך של הגשת תביעה לבית-המשפט
ב- ת"מ (חי') 49876-07-13 {אחמד נדאף נ' עיריית עכו, פורסם באתר נבו (14.09.14)} המבקש הגיש בקשה לאישור התובענה כייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות.

הקבוצות שהמבקש ביקש לייצג כללו את כלל הנישומים בתחום השיפוט של המשיבה, שלטענת המשיבה קיימים לחובתם חובות לכאורה שהתיישנו, בגין כל מין או סוג המנוהל ברישומיה מכֹוח כל דין, אגרה, או קנס, או דרישה כספית, אשר נדרשים לתשלום על-ידי המשיבה, והכל בגין חובות שהתיישנו.

המשיבה טענה כי התביעה הכספית שהגיש המבקש אינה בגדר התביעות אותן ניתן להגיש נגד רשות מקומית מכוח פריט 11 לתוספת השניה של חוק תובענות ייצוגיות.

המשיבה טענה כי אין למבקש עילת תביעה אישית נגד המשיבה העומדת בדרישות פריט 11 הנ"ל.

המשיבה טענה כי תביעתו של המבקש איננה תביעת השבה שהרי העיקול שנערך לו, לטענתו שלא כדין, בוטל ולא נגבו ממנו סכומים כלשהם אותם על המשיבה להחזיר לו.

מן המבקש לא נגבו איפוא סכומים כלשהם שלא כדין ולכן, לטעמה של המשיבה, אין לו עילת תביעה אישית להשבת כספים שגבתה ממנו המשיבה שלא כדין, ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה על-הסף.

בית-המשפט דחה את הבקשה ופסק כי כפי שרשאי אזרח לטעון להתיישנות כלפי תביעת הרשות המקומית המוגשת נגדו במסגרת בית-המשפט, כך רשאי הוא להעלותה אם מתבצע כנגדו הליך גביה מינהלי.

על-מנת שהרשות תוכל לטעון להפסקת מרוץ ההתיישנות בשל נקיטת הליכי גביה מינהליים, עליה להראות כי במהלך שבע השנים ועוד טרם התיישן החוב, היא נקטה הליכי גביה מינהליים.

לכאורה הליכי עיקול אצל בנק כמחזיק מפסיקים את מרוץ ההתיישנות למשך שלושה חודשים.

בית-המשפט הבהיר כי - לא רק שהרשות חייבת לפעול במרווחי זמן סבירים, עליה לפעול "באופן ממשי" לגביית החוב על-מנת שתקופת נקיטת ההליכים המינהליים לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות.

בית-המשפט קבע כי לא ניתן להתייחס לחוב ארנונה, או כל חוב אחר שהמשיבה רשאית לגבותו לפי פקודת המיסים (גביה), כאל "חוב פסוק", ולבקש להחיל לגביו את הוראת סעיף 21 של חוק ההתיישנות, בשעה שהגביה עשויה להתבצע בין אם על דרך של הליך גביה מינהלי, ובין אם על דרך של הגשת תביעה לבית-המשפט.

בית-המשפט מצא כי הונחה בפניו תשתית שיש בה כדי להצביע על כך שיש למבקש, לכאורה לפחות, עילת תביעה כנגד המשיבה.

כמו-כן, בית-המשפט מצא כי קיימת, לפי התשתית שהונחה בפני בית-המשפט, אפשרות סבירה, שהשאלות, של עובדה ומשפט, הנוגעות לתביעתו הספציפית של המבקש - תוכרענה לטובתו.

לעומת-זאת, בית-המשפט קבע כי לא ניתן להגיע למסקנה, לפיה מעלה התובענה שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה ואשר יש אפשרות סבירה שהן תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה.

7.2 הסמכות להורות על העברת תובענה מאוחרת לערכאה שבפניה מתבררת התובענה המוקדמת תופעל כאשר מתעוררות בשתי התובענות שאלות משותפות של עובדה ומשפט הזהות או דומות בעיקרן
ב- ת"מ (חי') 17321-08-13 {עיריית עכו נ' אחמד היתי, פורסם באתר נבו (20.03.14)} המשיב הגיש נגד המבקשת תובענה ובקשה לאשרה כייצוגית.

עניינן של התובענה ובקשת האישור הוא מחדלה הנטען של המבקשת לעדכן את חיובי הארנונה באופן המביא בחשבון גם את ירידת מדד המחירים לצרכן, וכפועל יוצא מכך גביית ארנונה ביתר ובניגוד להוראות הדין.

בקשת האישור הוגשה בחודש אוגוסט 2013, ובחודש אוקטובר הוגשה לבית-משפט מחוזי מרכז תובענה מאוחרת לזו ובקשה לאשרה כייצוגית, שעניינן דומה. התובענה המאוחרת הוגשה על-ידי התאחדות התעשיינים כנגד מספר רב של רשויות מקומיות, ובהן גם המבקשת בבקשה זו.

על רקע זה פנתה המבקשת בבקשה למתן הוראות, והיא טענה שטעמים של פישוט וייעול הדיון מחייבים החלטה בהתאם לסעיף 7 לחוק תובענות ייצוגית התשס"ו-2006 {להלן: "החוק"}.

בתשובתו טען המשיב כי בהתאם להוראת סעיף 7 לחוק יש להורות על העברת התובענה המאוחרת, ככל שהיא מכוונת כנגד המבקשת, ולבררה ביחד עם התובענה הנוכחית. המבקשת לא הגישה תשובה לתשובה.

בית-המשפט שקל את טענות הצדדים, והגיע למסקנה שנוכח הוראת סעיף 7 לחוק, לא ניתן להעביר את התובענה הנוכחית לבירור ביחד עם התובענה המאוחרת המתבררת בבית-משפט מחוזי-מרכז, מפני שעל-פי הוראת הסעיף חל הכלל שלפיו "התובענה המאוחרת הולכת בעקבות התובענה המוקדמת".

הכוונה היא כי תכליתו של סעיף 7 לחוק היא להביא לכך שעניינה של הקבוצה ינוהל בדרך הטובה והיעילה ביותר {ע"א 5503/11 דבח נ' דינרי, פורסם באתר נבו (18.01.12)}.

ההבדל בין הוראת סעיף 7(א)(1) לחוק להוראת סעיף 7(א)(2) לחוק נעוץ בטיבו של המבחן להפעלת הסמכות להורות על העברת תובענה מאוחרת לערכאה שבפניה מתבררת התובענה המוקדמת.

לפי סעיף-קטן (א)(1), הסמכות תופעל כאשר מתעוררות בשתי התובענות שאלות משותפות של עובדה ומשפט הזהות או דומות בעיקרן, ואילו בסעיף-קטן (א)(2) הנבחן הוא זהות ודמיון בקבוצה.

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון, חלות ההוראות, הן בסעיף-קטן (א)(1) לחוק והן בסעיף-קטן (א)(2) לחוק, שכן תושבי המבקשת הם הקבוצה המיוצגת, הן בתובענה שבענייננו והן בתובענה המאוחרת, והדמיון, שלא לומר הזהות, בשאלות המשותפות, היא מסקנה שבנסיבות העניין מתבקשת מעצמה.

בצד זאת, דומה שיש בהוראות הסעיף גם הגנה על עניינו של הנתבע שלא יאלץ להתגונן בפני שתי תובענות נפרדות כאשר הקבוצות המיוצגות בהן זהות או כשמתעוררות בשתיהן שאלות דומות.

במצב עניינים זה התוצאה המתבקשת היא מתן הוראה למבקשת לפנות לבית-משפט מחוזי-מרכז ולעתור להעברת הדיון בתובענה המאוחרת, ככל שהיא מכוונת כלפיה, לבית-משפט זה, וכך הורה בית-המשפט במקרה הנדון.

8. עיריית ראש העין - עילת התביעה הלכאורית - גביית ארנונה על-פי חיוב רטרואקטיבי שלא כדין - הוכחה, למצער, ברמה הנדרשת בשלב של אישור כתובענה ייצוגית
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 25918-02-13 {סולריס סוככים בע"מ נ' עיריית ראש העין, פורסם באתר נבו (05.02.15)} נדונה סוגיה בה המבקשת הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה להשבת כספים שנגבו ביתר, הן מחמת חיובים רטרואקטיביים פסולים הן מחמת חיוב בריבית פיגורים בגין פיגור וירטואלי בתשלום החיובים הרטרואקטיביים.

המשיבה טענה כי התובענה הוגשה בשל חיוב רטרואקטיבי של נישומים, שחייבה המשיבה בשגגה וככלל המשיבה אינה מחייבת חיוב רטרואקטיבי. טענה זו לא נסתרה.

המשיבה טענה כי יש לדחות את הבקשה מכמה טעמים: לא היתה גביה גורפת אלא נקודתית בתחילת שנת 2012; למבקשת אין עילת תביעה אישית שכן למבקשת חריגות בניה. למבקשת נימוקים מדוע עניין חריגות הבניה אינו מצדיק בעניינה חיוב רטרואקטיבי ואולם זו אך ראיה לכך שחיוב רטרואקטיבי אינו מתאים לתביעה ייצוגית; הקבוצה אינה הומוגנית וגודלה אינו מצדיק תובענה ייצוגית; סכומי הגביה נושא הדיון הם גבוהים.
בית-המשפט קיבל את בקשת המבקשת לאישור תובענה ייצוגית, ופסק כי עילת התביעה הלכאורית - גביית ארנונה על-פי חיוב רטרואקטיבי שלא כדין - הוכחה, למצער, ברמה הנדרשת בשלב של אישור כתובענה ייצוגית.

9. עיריית רעננה - ניתן לחייב בארנונה את השטח האטום שמתחת לגרם המדרגות הראשון בבניין
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 8254-11-13 {אשר דיקשטיין נ' עיריית רעננה, פורסם באתר נבו (26.04.15)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה חיוב בארנונה בגין השטח שמתחת לגרם המדרגות הראשון בבניין, במקרה שאותו שטח אטום, בנוסף לחיובו של גרם המדרגות הראשון באופן של "השטחתו" כלפי מעלה והבאתו בחשבון שטח הקומה אליה הוא מוביל.

המשיבה טענה כי כשם שצו הארנונה אינו מחריג שטחים שמתחת לעמודים וקירות ללא קשר לעוביים כך אין מקום להחריג שטח שנאטם לצורך בניית מדרגות. כשם שלא ידוע אם יש רצפה תחת עמודים וקירות והם מחוייבים כך ניתן לחייב את שטח הרצפה שמתחת למדרגות.

עוד טענה המשיבה כי היא איננה מחייבת בחיוב כפול. בכל קומה מחוייב שטח הקומה בלבד, עם קירות פנים וחוץ, על-פי ההגדרה בצו הארנונה, וכל גרם מדרגות מחוייב ככל שטח אחר, בהתעלם מהעובדה שמדובר בשטח משופע ולא אופקי.

בנוסף, שיטת החישוב שנקבעה בצו הארנונה של המשיבה הוא חיוב ברוטו - ברוטו. דהיינו היא כוללת את כל שטח הנכס הבנוי שבתוך הדירה, כולל קירות, וכן את כל השטח המשותף, הנחלק בין הדירות וכולל חדר מדרגות, מעלית וחדר מכונות.

בית-המשפט דחה את הבקשה וקבע כי ניתן לחייב בארנונה את השטח האטום שמתחת לגרם המדרגות הראשון בבניין, בנוסף לחיוב גרם המדרגות הראשון באופן של "השטחתו" כלפי מעלה והבאתו בחשבון שטח הקומה אליה הוא מוביל.

10. מועצה מקומית מסעדה - המבקש הסיק, ללא בירור או פניה מוקדמת למשיבה, על-מנת לבחון את אופן חיוב הארנונה על ידה, כי זו מעגלת שטחים כלפי מעלה
ב- ת"צ (נצ') 42143-02-14 {מורסל מוחמד סברה נ' מועצה מקומית מסעדה, פורסם באתר נבו (11.09.14)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית מינהלית על-פי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק"} להשבת חיובי ארנונה ששולמו ביתר.

על-פי טענת המבקש גבתה המשיבה מהמבקש ויתר חברי הקבוצה ארנונה, עבור חלק מטר רבוע כמטר רבוע שלם, בניגוד לדין.

המשיבה טענה כי יש לדחות את הבקשה על-הסף. הבקשה אינה מגלה עילת תביעה אישית. המבקש בבקשה צירף דף פירוט חשבון ארנונה ובו חמישה נכסים בהם מחזיק המבקש, מבלי לפרט ביחס לאיזה נכס, לטענתו, המשיבה מעגלת שטחים כלפי מעלה. אין בבקשה ראיה או ראשית ראיה לעיגול שטחים.

בית-המשפט קבע כי עיון בבקשה על צרופותיה מלמד, כי אין בה כל ראיה, אף לא לכאורה, לטענה כי המשיבה עיגלה שטחים כלפי מעלה וחייבה את המבקש בתשלום ארנונה ביתר.

בבקשה לא נמצא פירוט מהו שטח נכסיו בגינו צריך היה לשיטתו להיות מחוייב בארנונה, לעומת השטח שבגינו חוייב בפועל. המבקש צירף לבקשת האישור דף פירוט חשבון ארנונה, מבלי להסביר מהו השטח הקיים בפועל לעומת השטח בגינו חוייב שלא כדין, כפי טענתו.

עוד הדגיש בית-המשפט כי עצם העובדה כי צו הארנונה של המשיבה מאפשר לה לעגל שטחים כלפי מעלה ומטה, אינו מלמד על כך שהיא אכן עושה כך בפועל.

בית-המשפט קבע כי המבקש הסיק, ללא בירור או פניה מוקדמת למשיבה, על-מנת לבחון את אופן חיוב הארנונה על ידה, כי זו מעגלת שטחים כלפי מעלה. בית-המשפט מצא כי זו היתה טענת סרק, שלא היתה מבוססת כלל.

היעדר פניית המבקש למשיבה טרם הגשת בקשת אישור זו, יש בה משום חוסר תום-לב כשלעצמו.

אשר-על-כן, בית-המשפט דחה את בקשת אישור התובענה הייצוגית, וקבע כי המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך של 20,000 ש"ח.

11. מועצה מקומית כאבול - לא התקיימו טעמים מיוחדים שיירשמו שיש בהם כדי להצדיק חיוב המבקש בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה של המשיבה
ב- ת"צ (חי') 54717-01-15 {ג'מל מאג'ד נ' מועצה מקומית כאבול, פורסם באתר נבו (18.03.15)} נדונה בקשת המשיבה לחיוב המבקש בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, במסגרת תביעה ייצוגית בעניין חיוב בתשלומי חובה עבור אספקת שירותי מים וביוב.

המשיבה טענה כי המבקש הוא אדם דל אמצעים, הסובל מקשיים כלכליים וקיים חשש כבד ואמיתי שלא יוכל לשלם את הוצאות המשפט שייפסקו נגדו אם בקשת האישור תידחה.

כמו-כן ציינה המשיבה, שהמבקש חייב לה כ- 25,000 ש"ח בגין חובות ארנונה והיטל ביוב, וממשיכה וטוענת היא, שהמבקש לא שילם את הארנונה השנתית למשיבה בגין השנים 2011 עד 2015, וחלק משנת 2010.

המבקש טען שיש לדחות את בקשתה של המשיבה. לטעמו, אם פטר המחוקק את התובע הייצוגי מתשלום אגרה, כדי לעודד תובעים להגשת תובענות ייצוגיות בגין מעשים חמורים של הרשויות, כי אז ברור שאין מקום להגיש בקשה להפקדת ערובה הואיל והדבר מנוגד למטרת החוק והפסיקה.

המבקש הוסיף, שטרם ננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל על-ידי המשיבה, ומכל מקום המבקש מעולם לא התחמק מתשלום חוב. באשר לחוב הארנונה טען המבקש, שהגיש ערר על שיעורו של החוב.

המשיבה חזרה על כך, שהמבקש לא שילם ארנונה למשיבה מזה מספר שנים, ומדובר בחוב שהינו בבחינת מס שהמבקש חב כלפי המשיבה.

לטעמה של המשיבה, מתחמק המבקש מתשלום ארנונה, ואינו מכבד את החלטת בית-המשפט בדבר חיובו בהוצאות. די בכך כדי להצדיק את חיובו בהפקדת ערובה ומה גם שמדובר, לטענת המשיבה, בתובע סדרתי, שהגיש בעבר שלוש תביעות כנגד המשיבה, בנוסף לשתיים התלויות ועומדות בפני בית-המשפט.

באשר לטענת המבקש שהוא הגיש ערר על חיובו בארנונה, טענה המשיבה, כי המבקש אמנם הכתיר את מכתבו בכותרת "ערר", אך היה זה בהתייחס לסירובה של ועדת ההנחות להעניק למבקש הנחה בשיעור 90% לשנים 2012 עד 2014 בנימוק שמצבו הכלכלי מצדיק זאת, והרי ערר זה שהגיש המבקש, כך טענה המשיבה, פעל כנגדו שכן הוא מבסס את טענות המשיבה בדבר מצבו הכלכלי הקשה שכן המבקש טוען בערר, שמצבו מצדיק הנחה בשיעור של 90% מן הארנונה, ומה גם שבקשה להנחה מארנונה יש להגיש עד 30 למרץ של כל שנה, ולא כעבור מספר שנים, לכן, לטענת המשיבה, הערר שהגיש המבקש נעדר כל יסוד עובדתי ומשפטי וסיכוייו אפסיים.

בית-המשפט קבע כי לאחר שעיין בבקשה לאישור התובענה כייצוגית, בבקשת המשיבה לחייב את המבקש בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות המשפט, בתגובתו של המבקש, ובתשובתה של המשיבה, דין הבקשה להידחות.

במקרה הנדון בית-המשפט לא סבר שהוכח כי קיימים טעמים מיוחדים שיירשמו שיש בהם כדי להצדיק חיוב המבקש בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה של המשיבה.

12. עיריית נצרת עילית
12.1 חובתה של המשיבה לספק לתושביה שירותים, כנגד תשלום הארנונה שהיא גובה, כוללת את חובתה של המשיבה לפנות אשפה בכמות בסיסית
ב- ת"צ (נצ') 35601-07-14 {סופר אבי בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פורסם באתר נבו (11.05.15)} המבקשת הגישה בקשה לאשר תובענה מינהלית ייצוגית, כנגד המשיבה, בטענה כי המשיבה חייבה את המבקשת ושאר חברי הקבוצה, באגרת פינוי אשפה, בגין כל כמות האשפה שהם מפנים למיכלי האצירה הסמוכים למקום נכסם.

המשיבה טענה כי יש לדחות את בקשת האישור בשל אינטרס ההסתמכות של העיריה, חוסר תום-לב של המבקשת בהגשת הבקשה עתה, אי-מיצוי הליכים מצד המבקשת, שכן לא פנתה למשיבה עובר להגשת הבקשה.

בית-המשפט קיבל את הבקשה וקבע כי חובתה של המשיבה לספק לתושביה שירותים, כנגד תשלום הארנונה שהיא גובה, כוללת את חובתה של המשיבה לפנות אשפה בכמות בסיסית, מבלי לחייב את התושבים בתשלום כלשהו נוסף בגין כך.
בעניין הנדון, המשיבה חייבה את המבקשת ושאר חברי הקבוצה באגרת פינוי אשפה, החל מליטר האשפה הראשון ועבור כל פינוי ופינוי של מיכלי האצירה בידי המשיבה.

כפועל יוצא, המשיבה לא סיפקה למבקשת ולשאר חברי הקבוצה שירותי פינוי אשפה בכמות בסיסית או בכלל, ללא תשלום.

בית-המשפט הבהיר כי העובדה כי טרם נקבעו אמות-מידה על-ידי משרד הפנים, אין בה כדי לאפשר למשיבה לגבות מהמבקשת ומשאר חברי הקבוצה, אגרת פינוי אשפה החל מהליטר הראשון, ללא כל הבחנה בין כמות אשפה בסיסית לכמות אשפה חריגה.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי בהיעדר קריטריון ברור המבחין בין פינוי כמות בסיסית של אשפה ללא תשלום נוסף, לבין פינוי כמות חריגה של אשפה בגינו ניתן לחייב בתשלום נוסף, לא ניתן לגבות אגרה בגין פינוי אשפה, מהמבקשת או מי מחברי הקבוצה.

12.2 כתב ההשגה מהווה הודעה בכתב לרשות, הלכה למעשה, בדבר תשלום יתר של ארנונה
ב- ת"צ (נצ') 22406-08-13 {לוסיא גלס בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פורסם באתר נבו (10.06.14)} נדונה סוגיה בה המבקשת הגישה בקשה לאישור תובענה כתובענה-ייצוגית מינהלית.

על-פי טענת המבקשת, המשיבה הפרה את סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980 {להלן: "חוק הריבית"}, בכך שבמקרה של חיובי יתר בגין ארנונה, מזכה המשיבה את הנישומים בגין תשלומי הארנונה ששולמו לה ביתר, בתוספת הפרשי הצמדה בלבד, מבלי להוסיף לסכום הזיכוי הפרשי ריבית, כמצוות החוק.

המשיבה טענה כי כל עוד לא ניתנה החלטה בהשגה, אין במקרה הנדון תשלום ביתר אלא, מחלוקת משפטית או עובדתית בנושא חיובי הארנונה. לאחר החלטת מנהל הארנונה, המשיבה עושה התחשבנות עם הנישום ובודקת את חשבון הארנונה ומודיעה לנישום את תוצאות הבדיקה. רק בשלב זה רשאי הנישום לפנות בדרישה בכתב לקבלת החזר של תשלום היתר.

המשיבה הוסיפה כי קבלת עמדת המבקשת תעקר את הוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ז-1967 {להלן: "חוק הערר"}.

סעיף 4 לחוק הערר מאפשר למנהל הארנונה 60 יום למתן תשובה להשגה. פרשנות המבקשת מקצרת למעשה את משך הזמן שניתן לבחינת ההשגה ל- 30 יום בלבד, שכן בחלוף 30 יום תחוייב העיריה בהשבת הסכומים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

בית-המשפט קיבל את הבקשה ופסק כי טענת שיהוי אין בה, כשהיא לעצמה, כדי להוות הגנה בפני תביעת השבה.

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון, תביעה ייצוגית להשבה כנגד רשות מוגבלת להשבת סכומים שנגבו במהלך 24 חודשים האחרונים. בשל התקופה הקצרה שנקבעה בסעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות ולאור הפסיקה בנושא, דין טענת השיהוי להידחות.

בקשת האישור, אשר עניינה אי-השבת הסכומים שנגבו ביתר, בתוספת הפרשי ריבית, בחלוף 30 ימים מיום הודעת הנישומים לרשות על כך, מעוררת שאלה משפטית המשותפת לכלל חברי הקבוצה אשר עניינה פרשנותו הנכונה של סעיף 6 לחוק הריבית.

על-פי הוראות סעיף 6 לחוק הריבית, מקום שבו תשלום היתר לא הוחזר לנישום תוך 30 יום מיום שהודיע על כך בכתב לרשות, תחזיר הרשות את התשלום שגבתה ביתר בתוספת הפרשי ריבית והצמדה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי כתב ההשגה מהווה הודעה בכתב לרשות, הלכה למעשה, בדבר תשלום יתר של ארנונה. הכותרת אינה משפיעה על תוכן ההודעה שהנישום מודיע כי לטענתו נגבתה ממנו ארנונה שלא כדין.

12.3 ספק אם ניתן לבסס תובענה ייצוגית להשבה בהתבסס על טענת התיישנות וכשעסקינן בגביה מינהלית של חוב שלכאורה התיישן
ב- ת"צ (נצ') 820-05-13 {אירינה מושאשווילי נ' עיריית נצרת עילית, פורסם באתר נבו (03.07.14)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה לחיוב על-ידי העיריה בתשלום חובות שהתיישנו, במסגרת הליך גביה מינהלי.

בתגובתה לבקשה לאישור טענה העיריה, בראש ובראשונה, כי אין יסוד לטענתה של המבקשת לקיום הליכי גביה שלא כדין לגביית חובות שהתיישנו.

בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית לאחר שהבהיר כי ספק אם ניתן לבסס תובענה ייצוגית להשבה בהתבסס על טענת התיישנות וכשעסקינן בגביה מינהלית של חוב שלכאורה התיישן, יש לערוך בירור פרטני לגבי כל נישום ולכן תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת.

13. מבשרת ציון - התובענה מעלה שאלות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ואינן ייחודיות למבקשים גרידא
ב- בש"א (יר') 567/08 {חנוך כהן נ' המועצה המקומית מבשרת ציון, פורסם באתר נבו (27.01.13)} נדונה סוגיה בה התובעים הגישו בקשה לאישור תובענה מינהלית נגד המועצה המקומית מבשרת ציון, כתובענה ייצוגית, לפי סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות.

המבקשים טענו, כי המשיבה העלתה שלא כדין את תעריפי הארנונה שבסמכותה לגבות, בכך שצירפה את תוספות הארנונה שאושרו לה בשנות הכספים 1994, 2004, 2005 ו- 2007 לבסיס המס הקובע בשנים הבאות; כי בשנת 1998 העלתה המשיבה את תעריף הארנונה ללא אישור כנדרש תוך חריגה מסמכות, ואף את התוספת הזו צרפה כחלק מבסיס המס לשנים העוקבות; וכן כי המשיבה הצמידה את תשלומי הארנונה המשולמים לה בתשלומים למדד המחירים לצרכן, תוך התעלמות ממדדים שליליים אשר היו מביאים להפחתת תשלומי הארנונה.

המשיבה טענה כי למבקשים לא עמדה כל עילת תביעה, הואיל ובעת שצורפו תוספות הארנונה כאמור בטיעוני המבקשים לא היה בכך כל פסול.

עוד הוסיפה המשיבה כי במסגרת הסדרי ההבראה בין המועצה לבין משרד הפנים בשנים 2004 ו- 2005 הותר למועצה לכלול את תוספת הארנונה שניתנה לה לשנת 2004, גם לשנים הבאות.

מכל מקום עשתה המשיבה כל שביכולתה כדי לתקן את המצב, ואכן, בשנת 2008 העניקו השרים למועצה אישור להעלאה חריגה של שיעורי הארנונה, שבגדרו אושרו רוב סעיפי הארנונה של המועצה אשר נסמכו על בסיס הגביה.

מכאן, לשיטת המשיבה, אישור זה היווה אשרור בדיעבד של בסיס הגביה לשנים עברו.

אשר-על-כן גרסה המשיבה, כי לא נפל פגם בהתנהלותה בכל הנוגע להליכי הגביה.

בית-המשפט קבע כי משלא חלקה המשיבה על העובדה כי אכן גבתה מכלל חברי הקבוצה את תעריפי הארנונה הנטענים, אשר פורטו בהרחבה בחוות-הדעת המומחה מטעם המשיבה, ומשכבר הוכרע כי מתעוררות בעניין הנדון שאלות משפטיות אשר מקימות עילות תביעה טובות - ברור כי מתקיים גם התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, ולפיו התובענה מעלה שאלות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ואינן ייחודיות למבקשים גרידא.

14. עיריית אלעד - המבקש הוכיח לכאורה שכספי היטל השמירה משמשים לתשלום לחברת רשת ביטחון, ושחברה זו מספקת למשיבה גם שירותי שמירה"רגילים" שאינם אמורים להיות ממומנים מכספי ההיטל אלא מכספי הארנונה
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 52339-06-11 {דוד אזולאי נ' עיריית אלעד, פורסם באתר נבו (28.04.13} נדונה סוגיה בה טען המבקש בבקשת האישור, בין היתר, כי גביית היטל השמירה על-ידי המשיבה אינה חוקית הואיל ואישור משרד הפנים לחקיקת חוק העזר נועד למטרות של שמירה ואבטחה מול פעילות חבלנית עויינת ולא למטרות שלהן עושה המשיבה שימוש בהיטל השמירה, כגון: שמירת סדר ציבורי, מוקד בקרה, אבטחת רכוש ועוד, שאלו פעולות שעל המשיבה לממן מכספי הארנונה.

המשיבה טענה כי רק העבודות הקבלניות {האבטחה באמצעות חברת רשת ביטחון} אלו הן העבודות הבלעדיות הממומנות מתוך היטל השמירה.

בית-המשפט מצא כי המבקש הוכיח לכאורה שכספי היטל השמירה משמשים לתשלום לחברת רשת ביטחון, ושחברה זו מספקת למשיבה גם שירותי שמירה "רגילים" שאינם אמורים להיות ממומנים מכספי ההיטל.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי המבקש הוכיח ברמה הנדרשת בהליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלה המשותפת לחברי הקבוצה, קרי גביה של כספים בגין היטל שמירה שלא כדין, תוכרע לטובתם.

15. עיריית חיפה - על בסיס העובדות שהובאו בפני בית-המשפט אין הצדקה להשתמש במכשיר רב העוצמה של תובענה ייצוגית
ב- ת"מ (חי') 47899-03-14 {ש.א.ג. ניהול קניונים בע"מ נ' עיריית חיפה, פורסם באתר נבו (15.12.14)} נדונה בקשה לאישור תובענה כייצוגית, אשר הוגשה על-ידי המבקשת, המחזיקה בחנות בקניון חיפה שברחוב פלימן 4 בחיפה כנגד הרשות המקומית, עיריית חיפה.

הקבוצה שהוגדרה על-ידי המבקשת לצורך התובענה הייצוגית היא "כל אדם המחזיק נכס שאינו למגורים בתחום המשיבה, ששילם למשיבה ארנונה ב- 24 החודשים שקדמו לבקשה, ואשר שטח הנכס שבחזקתו לצורך גביית הארנונה נקבע על-ידי המשיבה על יסוד הודעת משכיר הנכס או חברות לניהול נכסים, או על יסוד השטח הנקוב בהסכם השכירות, בלי שנערכה מדידה בנכס בהתאם לכללי המדידה המחייבים שנקבעו בצו הארנונה של עיריית חיפה".

המבקשת טענה כי עילת התובענה היא מנהגה הפסול של המשיבה להסתמך על הודעת בעל הנכס או על שטחו של הנכס כנקוב בהסכם השכירות, לצורך קביעת שטחו של הנכס לצורך חיוב בארנונה, באופן המגדיל באופן מלאכותי את שטח הנכס.

זאת, משום שלפי צו הארנונה, יש לחשב את השטח לפי השטח המקורה מקיר חיצוני לקיר חיצוני בין כותלי הבניין, בעוד השטח הנקבע בהסכמי שכירות מחושב לפי שיטת מדידה מרחיבה יותר, הכוללת בנוסף לשטח הרצפה הפנימי, גם את שטח קירות החוץ העוטפים את הנכס, ומחצית משטח הקירות החיצוניים המשותפים.

עוד הוסיפה המבקשת כי כאשר המשיבה קובעת את שטחו של הנכס לצורך חיובי הארנונה על-סמך הודעת בעלים או על יסוד השטח הנקוב בהסכמיי השכירות, היא גורמת "ביודעין או ברשלנות רבתי" לחיובו של הנישום שלא כדין בארנונה בגין חיובים שאין לכלול בשטח החייב בארנונה, ובהתאמה, מגדילה גם את חלקו בשטחים המשותפים.

המשיבה טענה כי אכן שיטת המדידה שעליה לנקוט היא כפי שנטען על-ידי המבקשת, אבל כך בדיוק היא נוהגת. היא מקבלת מידע גם מהמשכיר או מהנהלת הקניון, כמו גם ממקורות נוספים, כגון רשויות התכנון, אך החיוב נעשה לפי שטח הרצפה בין הקירות החיצוניים, ולא כולל את שטח הקירות החיצוניים. לגבי המבקשת, טענה המשיבה, שמדובר בטעות שתוקנה, אבל החיוב לא נקבע לפי דיווח מהנהלת הקניון.

בית-המשפט קבע כי בניגוד לטענת המבקשת, המשיבה לא נהגה להסתמך על הודעת הנהלת הקניון או בעליו בדבר השטח המושכר לצורך קביעת השטח לחיוב בארנונה.

כפי שהוכח בפני בית-המשפט, המשיבה נוהגת להסתמך על מדידות, כמו גם על נתונים אחרים, תוך בקרה מתאימה שהשטח יחושב לפי שיטת המדידה בצו הארנונה. אף לגבי המבקשת עצמה, נהגה כך.

המבקשת לא הוכיחה בצורה מספקת לצורך אישור תובענה כתובענה ייצוגית, שיש שאלות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, שהיא כלל מחזיקי הנכסים שלא למגורים ששטח נכסם נקבע בהסתמך על הודעות הבעלים.

לא הוכח שיש מחזיקי נכסים ששטחם נקבע בהסתמך על הודעת הבעלים. אני דוחה את טענת המבקשת, שנשמעה בסיום טענותיה, כי לצורך בקשה לאישור די בהוכחה ברמה נמוכה, ואילו העובדות יתבררו בעת הדיון בתובענה עצמה.

גם בשלב הדיון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, היה על המבקשת להוכיח במידה מספקת, שהמשיבה אכן נוהגת להסתמך על הודעות בעלים בחישוב שטחי נכסים שלא למגורים לצורך חיוב בארנונה. המבקשת נכשלה בהוכחה מספקת של תנאי זה, ולמעשה הסתבר אחרת באותם מקרים שפורטו.

בית-המשפט מצא כי על בסיס העובדות שהובאו בפניו אין הצדקה להשתמש במכשיר רב העוצמה של תובענה ייצוגית, על-מנת לנהל תובענה שאולי תצליח בה המבקשת להוכיח מקרים אחרים שבהם אכן נהגה המשיבה להסתמך על הודעות בעלים לצורך חישוב שטח הנכס לחיוב בארנונה.

אשר-על-כן, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. על-פי הדין, אילו זכתה המבקשת בבקשתה, היתה זכאית להוצאות בסכומים הנגזרים מסכומי התביעה, שהועמדה על-ידי המבקשת על-סך 19,904,287 ש"ח.

בית-המשפט מצא כי מתחייבת פסיקה דומה, במקרה של דחיית הבקשה. למרות זאת, בהתחשב בצורך לעודד הגשת בקשות לאישור תובענות ייצוגיות במקרים מתאימים, קבע בית-המשפט כי המבקשת תשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 40,000 ש"ח בלבד.

16. טירת הכרמל - נסיבות העניין המתוארות בבקשות אינן מקימות עילה לתביעת השבה של סכומים שנגבו שלא כדין
ב- ת"מ (חי') 48532-04-14 {מוח'לס אבו שנב נ' מועצה אזורית מטה אשר עיריית טירת כרמל, פורסם באתר נבו (28.10.15)} המבקשים הגישו בקשות לאישור תובענות ייצוגיות, שעניינן חיובי יתר של ארנונה נוכח התעלמות המשיבות מפרסום מדדים שליליים.

המבקש טען שבמהלך שנת 2014 לא עדכנה המשיבה את חיובי הארנונה בהתאם לשינויים שחלו במדד. המבקש טען כי במועדי החיוב בארנונה לפי הסדר תשלומים, שחלו בתאריכים 01.03.14 ו- 01.05.14, גבתה המשיבה סכומים ביתר עקב כך שהיא לא עדכנה את סכומי הגביה ולא התאימה אותם למדדים השליליים שהתפרסמו סמוך לפני מועדי החיוב.

כפועל יוצא מכך חייבה אותו המשיבה ביתר בסכום של 6.47 ש"ח, ומשכך ביקש לאשר את תביעת ההשבה כתביעה ייצוגית בשם חברי הקבוצה, שאותה הוא הגדיר כקבוצת הנישומים בתחום שיפוטה של המשיבה שחוייבו בתשלומי ארנונה לפי תעריפים שלא עודכנו בהתאם למדדים שליליים.

שתי המשיבות כאחת טענו, שהצמדת תשלומי הארנונה למדד באופן שהמבקשים טענו לו מביאה לתוצאה שסכום החיוב בארנונה שנתית למשלמים לפי הסדר תשלומים קטן מן הסכום שנקבע בצו המיסים של כל אחת מהן.

בית-המשפט לעניינים מינהליים דחה את הבקשות בקבעו, כי כפי שהסתבר מטענות הצדדים, המשיבות לא גבו מהמבקשים תשלומי יתר עקב אי-הצמדה למדד שלילי.

האפשרות להורות על החלפת התובע המייצג תלויה גם בכך שמתקיימים במבקש כל התנאים המפורטים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, וזה אינו המקרה.

יתרה-מכן, נסיבות העניין המתוארות בבקשות אינן מקימות עילה לתביעת השבה של סכומים שנגבו שלא כדין, כפי שנדרש בסעיף 11 לתוספת השניה לחוק.

בית-המשפט קבע כי מהוראות סעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) והגדרת המונח "הפרשי הצמדה" בסעיף 1 לחוק עולה, כי רשות מקומית רשאית לקבוע הסדר תשלומים שלפיו ייפרע חוב הארנונה בתשלומים, כאשר לכל אחד מתשלומים אלה ייווסף סכום בגין הפרשי הצמדה כמתחייב מן השינוי העתי, ככל שיהיה, בין מדד שפורסם בחודש נובמבר למדד שפורסם סמוך לפני מועד תשלום כל אחד מהתשלומים על-פי הסדר התשלומים.

ודוק, סעיף 4(א) אינו ההוראה המסמיכה את הרשות המקומית לגבות את סכום הארנונה, ואף אינו קובע את המועד בו תחול חובת התשלום. עניינו הוא אך ורק הסדר לפירעון בתשלומים של חיוב בארנונה, שנקבע על-פי הוראת דין אחרת. כל עוד אין המבקשים מראים שהמשיבות גבו תשלומי ארנונה וסכומים העולים על אלה שהוסמכו לגבות, לא קמה עילת השבה.

עוד הוסיף בית-המשפט כי הבסיס הנורמטיבי שמכוחו יכולות הרשויות המקומיות להטיל חיובי ארנונה מצוי בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), שעל-פי סעיף 8(א) שלו על הרשות המקומית לקבוע, לפני תחילת שנת כספים, את סכום החיוב בארנונה. המבקשים לא טענו כי נפל פגם בהחלטות המשיבות המטילות את חובת תשלום הארנונה או בצווי המסים שפורסמו, ונמצא כי על המבקשים חלה חובה לשלם את מלוא סכום הארנונה עד יום 15.02.13 או 31.01.14, לפי העניין.

הכלל הוא שהיה על המבקשים לשלם מראש את מלוא סכום הארנונה, והיוצא מן הכלל הוא הסדר התשלומים, שהמשיבות היו רשאיות לקבוע מכוח סעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות והמהווה דרך פירעון לשיעורים של סכום החיוב.

כלומר, הוראת סעיף זה, יחד עם הגדרת המונח "הפרשי הצמדה", רק מסדירה את אופן גביית חוב הארנונה בתשלומים, ואין להוראות אלה דבר עם הפחתה או הקטנה של סכום החיוב השנתי הנקבע בתחילת כל שנה בצו המסים, כפועל יוצא של שינויים במדד.

לכל היותר, משנקבע סכום החיוב השנתי ייתכנו שינויים כאלה ואחרים בתשלומים העתיים, כפועל יוצא של שינויים במדד במהלך השנה, אולם בכל מקרה הסכום המשתלם לא יקטן מזה הקבוע בצו הארנונה. תמיכה למסקנה זו אנו מוצאים בנוסחו של סעיף 4(א), בתכלית חקיקתו, ובהתאמתו להוראות חוק אחרות ולעקרונות יסוד של השיטה.

17. נס ציונה
17.1 כספי הארנונה אמורים לשמש לפעילות "רגילה" לשמירה על הסדר הציבורי בעוד שאגרת שמירה יכולה לשמש לפעילות שמירה "מיוחדת", מעבר לשמירה השגרתית
ב- ת"מ (מינהליים ת"א) 139-07 {קבוצת התובעים נ' עירית נס-ציונה, פורסם באתר נבו (07.07.14)} נדונה תביעה ייצוגית שעניינה בטענה לגביה שלא כדין של אגרת שמירה, אשר שימשה בפועל למימון כוח משטרה עירוני, כתחליף לאמצעי אבטחה שגרתיים ולמשטרה.

בבקשת האישור ובתביעה המבקש טען כי גביית האגרה אינה חוקית. זאת בין היתר משום שהאגרה נועדה למימון עלויות ההתמודדות עם המצב הביטחוני ולמניעת פעילות חבלנית עויינת. בפועל, שימשה האגרה למימון כוח משטרה עירוני, כתחליף לאמצעי אבטחה שגרתיים ולמשטרה. התובע טען כי מימון פעילות כזו צריך להיעשות תוך שימוש בכספי הארנונה.

המשיבה טענה כי חוק-העזר נועד על-פי לשונו להגברת הביטחון ושמירת החיים והרכוש, ולא רק להגנה מפני פעילות פח"ע. המשיבה סברה כי היא איננה חייבת ככלל לספק שירותי שמירה וביטחון לתושבים.

עוד הוסיפה המשיבה כי העובדה כי חלק קטן מהשירותים הממומנים על-ידי חוק-העזר מומנו בעבר מהתקציב השוטף, אין פירושה כי מדובר בשירותים שחובה על העיריה לספקם. על-כל-פנים, בעקבות חוק-העזר, שירותי השמירה הורחבו לאין שיעור.

בית-המשפט לעניינים מינהליים קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי כספי הארנונה אמורים לשמש לפעילות "רגילה" לשמירה על הסדר הציבורי בעוד שאגרת שמירה יכולה לשמש לפעילות שמירה "מיוחדת", מעבר לשמירה השגרתית. הנטל מוטל על התובע כי לא היה מקום לממן את אותן פעולות מכספי האגרה.

התובע לא הוכיח כי כספי האגרה נועדו למימון פעילות של שמירה ואבטחה שגרתית, שהיה מקום לממנה מכספי הארנונה, ואף אילו היה מוכיח זאת לא היה מקום להשבת הסכום ששולמו.

עם-זאת, יש מקום להורות על השבת הסכומים שנובעים מהטעות החשבונאית בתחשיב המשיבה אשר ביסס את סכום האגרה.

17.2 התובענה מעוררת שאלות של עובדה המשותפות לחברי הקבוצה ויש אפשרות שיוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 62376-03-14 {טכני טופ 2004 בע"מ נ' עיריית נס ציונה, פורסם באתר נבו (03.11.15)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בהתאם לפרט 11 בתוספת השניה בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

המבקשת עתרה להשבת "ריבית פיגורים" שנגבתה ביתר מהמשיבה ומיתר חברי הקבוצה, עקב אי-קיזוז יתרות זכות שבחשבונה כנגד יתרות חובה.

המשיבה טענה כי המבקשת החליטה לא לשלם את חיובי הארנונה. אילו שילמה חובותיה במועד לא היתה קמה יתרת חובה בחשבונה ולא היתה קמה לה עילה.

עוד הוסיפה המשיבה כי העילה נושא הבקשה אינה באה בגדר פרט 11 בתוספת השניה בחוק תובענות ייצוגיות. אין עסקינן בסכומים שנגבו שלא כדין שכן אין חולק שתשלומי הארנונה שנגבו מהמבקשת במשך השנים נגבו כדין.

בית-המשפט שוכנע כי התובענה עוררה שאלות של עובדה המשותפות לחברי הקבוצה וכי יש אפשרות שיוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה. המבקשת הביאה עניינם של מספר נישומים, שבכולם נהגה המשיבה באותה דרך כמפורט לעיל, בתגובתה טענה המשיבה כי אין מדובר במחדל שיטתי אלא במקרה בודד.

סופו-של-יום בית-המשפט קבע כי יש לאשר את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית וכי המשיבה תישא בשכר-טרחה לבא-כוח המייצג בסכום של 30,000 ש"ח.

18. עיריית רמת גן
18.1 גביית ארנונה ביתר מנישומים המחזיקים שטחי חניה בבניינים שאינם משמשים למגורים
ב- בר"מ 3171/16 {זאב ולנר נ' עיריית רמת גן, פורסם באתר נבו (04.05.16)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו {כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי} מיום 22.03.16 ב-ת"צ (ת"א) 13042-09-14 {זאב ולנר נ' עיריית רמת גן, פורסם באתר נבו (08.03.15)} בה קבע בית-המשפט כי אין מקום לדון בטענות שהעלו המבקשים במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו נגד המשיבה מן הטעם שלא הופיעו בכתבי טענותיהם.

המבקשים הגישו בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה בטענה כי היא גובה ארנונה ביתר מנישומים המחזיקים שטחי חניה בבניינים שאינם משמשים למגורים. זאת, מן הטעם שהיא מחייבת שטחים אלו בארנונה כאילו היו בגודל 25 מ"ר אף שבפועל שטחם קטן יותר.

המבקשים הוסיפו וטענו כי אין מקום לכלול במסגרת שטחי החניה החייבים בארנונה את השטחים המשותפים בקומת החניה בבניין, כגון שטחי ההגעה והגישה לחניון, מן הטעם שצו הארנונה של המשיבה אינו מאפשר זאת.

המשיבה הגישה תשובה לבקשת האישור במסגרתה טענה, בין היתר, כי אם כוללים בשטחי החניה החייבים בארנונה גם את שטחי המעבר והתמרון בקומת החניון, אזי גודלם עולה על 25 מ"ר ומכאן שלא ניתן לטעון נגדה כי היא גובה ארנונה ביתר.

ביום 09.07.15 הגישו המבקשים תגובה לתשובת המשיבה לבקשת האישור בה דחו את טענתה לפיה יש לראות בשטחי המעבר והתמרון בקומת החניון חלק משטחי החניה החייבים בארנונה והעלו טענות שונות בעניין זה.

בדיון שהתקיים ביום 22.03.16 בבקשת האישור חזרו הצדדים על טענותיהם בשאלה האם יש לראות בשטחי המעבר והתמרון בקומת החניון חלק משטחי החניה בבניין, ובסופו של אותו הדיון קבע בית-המשפט קמא כך: נוהל דיון ארוך על-מנת להביא לעומקן את עמדות הצדדים.

במהלך הדיון הובהר לעורך-דין ולנר {המבקש 1} כי חלק מהשאלות והנושאים שלגביהם טען במהלך הדיון, אינם מופיעים בתובענה ובבקשת האישור.
בית-המשפט העליון הדגיש כי כלל ידוע הוא שהמחלוקת בין בעלי הדין נבחנת על-פי כתבי הטענות, ובתובענה נטען אך שהעיריה מחייבת את שטחי החניה לפי 25 ממ"ר בעוד שמדובר בחיוב בגין שטח שאינו קיים בפועל.

טענות אחרות ו/או נוספות הנוגעות לשאלה האם רשאית המדינה לכלול במסגרת החיוב גם את השטחים בחניון, שטחי תמרון ומעברים, לא נטענה בתובענה, ולכן בית-המשפט לא יכול להתייחס אליה במתכונת כפי שהוגשה. עורך-הדין ולנר הודיע בתום הדיון כי ישקול את המשך צעדיו לאור הערת בית-המשפט. אם יחליט עורך-הדין ולנר להמשיך בתביעה במתכונתה כפי שהוגשה, יהיה מקום להורות על הגשת סיכומים בשאלה האם אכן העיריה מחייבת בגין שטח שלא קיים בפועל, כנטען בבקשת האישור.

אם ימצא עורך-הדין ולנר לנכון להוסיף ו/או לטעון טענות אחרות, תימחק התובענה ועורך-הדין ולנר יהיה רשאי להגיש תובענה חדשה ומפורטת, אם ימצא לעשות כן. המבקש יודיע עמדתו בתוך 30 יום מהיום.

בבקשת רשות הערעור טענו המבקשים כי שגה בית-המשפט קמא משקבע כי לא טענו בבקשת האישור או בכתב התביעה שצורף אליה כי אין מקום לכלול בשטחי החניה החייבים בארנונה את שטחי המעבר והתמרון בקומת החניון.

עוד טענו המבקשים כי אפילו ייקבע כי הם לא העלו טענה זו בבקשת האישור או בכתב התביעה לא יכול להיות חולק כי הם העלו אותה במסגרת תגובתם לתשובת המשיבה לבקשת האישור.

לפיכך, טענו המבקשים, לא ברור מדוע קבע בית-המשפט קמא כי יש להתעלם מטענה זו מן הטעם שלא נכללה בכתבי טענותיהם.

המבקשים הדגישו כי השאלה האם שטחי החניה והתמרון בקומת החניון נכללים בשטחי החניה החייבים בארנונה מצויה בלב המחלוקת בינם לבין המשיבה ולפיכך אם יתעלם בית-המשפט קמא מטענותיהם בעניין זה ייגרם להם עיוות דין של ממש.

מטעמים אלו עתרו המבקשים להתערב בהחלטתו של בית-המשפט קמא ולקבוע כי טענתם לפיה אין לכלול את שטחי המעבר והתמרון בקומת החניון בשטחי החניה החייבים בארנונה נכללה בכתבי הטענות ומהווה פלוגתא שיש לדון בה בבקשת האישור דנן.

בית-המשפט העליון קבע כי דין בקשת רשות הערעור להידחות בלא צורך בתגובת המשיבה.

בית-המשפט העליון סבר כי השאלה האם יש לראות בשטחי הגישה, המעבר והתמרון בקומת החניון חלק משטחי החניה החייבים בארנונה היא אכן אחת מהשאלות המרכזיות השנויות במחלוקת בין המשיבה והמבקשים וזכתה להתייחסות בכל כתבי הטענות שהוגשו בהליך האישור.

לפיכך, קביעתו של בית-המשפט קמא לפיה אין מקום להתייחס לטענות שהעלו המבקשים בעניין זה מן הטעם שלא נכללו בכתבי טענותיהם - בטעות יסודה.

עם-זאת, החלטתו של בית-המשפט קמא אינה נמנית עם ההחלטות עליהן ניתן לערער ברשות לבית-משפט זה לפי סעיף 12(ב) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000.

מטעם זה בלבד דין, קבע בית-המשפט העליון כי בקשת רשות הערעור להידחות {בר"מ 3967/15 עיריית תל-אביב-יפו נ' פלג, כהן, דויטש - משרד עורכי-דין, פורסם באתר נבו (‏15.07.15)}.

18.2 די בנוסח מכתב ההתראה שצירף המבקש לבקשת האישור, כדי להוות ראיה לכאורה לעילת תובענתו שמדובר לפחות גם בגביה מינהלית, אם לא רק בגביה כזו
ב- ת"צ (ת"א) 4768-08-15 {שלומי אבני נ' עיריית רמת גן, פורסם באתר נבו (07.08.16)} נדונה בקשה לאישור תובענה מינהלית כייצוגית כנגד העיריה, בגין הוצאות גביה שנגבו לטענת המבקש ביתר.

המבקש טען כי הוצאות הגביה המותרות היחידות הן ההוצאות הריאליות והסבירות בפועל שהוציאה העיריה בגין הוצאת מכתב ההתראה, שאינן עולות על הסכום המירבי הקבוע בתקנות המסים (גביה) (קביעת הוצאות מרביות), התשע"א-2011 {להלן: "תקנות הגביה"} שחלות גם על הגביה דנן.

סכום ההשבה הפרטנית שדרש התובע הוא 21.20 ש"ח, שמהווה את ההפרש שבין העלות הריאלית של מכתב ההתראה בסך 11.80 ש"ח, אותו רשאית העיריה לגבות, לבין הסכום של 33 ש"ח שהוא הסכום שגבתה העיריה בפועל באמצעות אותו משרד עורכי-דין חיצוני.

המבקש טען כי פעולת הגביה של הוצאות הגביה אינה חוקית, מאחר שבחירת העיריה במסלול גביה משפטי אינה מאפשרת לה לגבות הוצאות גביה הגבוהות מהוצאות ישירות וסבירות, ושגבוהות גם מהסכום המירבי הקבוע בתקנות הגביה.

העיריה טענה כי תקנות הגביה לא חלות על מכתב ההתראה הנדון מאחר שמכתב זה מהווה פעולה במסלול הגביה המשפטי בלבד ולא במסלול הגביה המינהלי.

בית-המשפט לעניינים מינהליים קיבל את הבקשה, וקבע כי המבקש נדרש לשלם בגין מכתב ההתראה הוצאות גביה בסך 33 ש"ח. לשיטת המבקש סכום זה עולה על הסכום המקסימלי הקבוע בדין.

לפי סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, ולפי פסיקת בית-המשפט העליון בהתייחס לסעיף הנ"ל, לצורך אישור תובענה כייצוגית, יש צורך רק ב"אפשרות סבירה", שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה {רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ, פורסם באתר נבו (11.04.13)}.

בית-המשפט קבע כי אין צורך ברמת הוכחה "מעל לכל ספק סביר", ואף לא ברמת הוכחה של מאזן הסתברויות, בשלב מקדמי ולכאורי זה של הבקשה לאישור התובענה הייצוגית.

השאלה העיקרית העומדת להכרעה בעניין הנדון היא, האם תקנות הגביה חלות על מכתב ההתראה שהוציא משרד עורכי-הדין הפרטי שמנהל עבור העיריה את הגביה.

בית-המשפט קבע כי בשלב לכאורי זה, די בנוסח מכתב ההתראה שצירף המבקש לבקשת האישור, כדי להוות ראיה לכאורה לעילת תובענתו שמדובר לפחות גם בגביה מינהלית, אם לא רק בגביה כזו.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי יש "אפשרות סבירה" כלשון חוק תובענות ייצוגיות שהתובענה תוכרע לטובת חברי הקבוצה.

19. עיריית רמת השרון - דחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית בהתאם להוראות סעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, ובשל העובדה שהמשיבה הודיעה על הפסקת גביה
ב- ת"צ (מינהליים ת"א) 5775-09-13 {ניז'ני נחמה נ' עיריית רמת השרון, פורסם באתר נבו (19.06.14)} נדונה סוגיה בה המבקשת הגישה בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד המשיבה, עיריית רמת השרון.

בבסיס בקשת האישור עמדה הטענה לפיה המשיבה גבתה כספי ארנונה שלא כדין מהמבקשת ומיתר חברי הקבוצה, וזאת עקב אי-הצמדת חיובי הארנונה המשולמים במסגרת הסדר תשלומים למדדים שליליים, כנדרש בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980.

לאחר קבלת ארכה, הודיעה המשיבה על חדילת גביה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות.

בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית בהתאם להוראות סעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, ובשל העובדה שהמשיבה הודיעה על הפסקת גביה.

בית-המשפט חייב את המשיבה לשלם למבקשת גמול בסך 15,000 ש"ח ולבאי-כוחה של המבקשת שכר-טרחה בסך 45,000 ש"ח.

20. עיריית נהריה - ההליך הייצוגי אינו ההליך הראוי בנסיבות העניין
ב- ת"מ (חי') 27025-11-12 {דובון צעצועים נ' עיריית נהריה, פורסם באתר נבו (29.05.14)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית להשבת סכומים שגבתה הרשות שלא כדין, לאחר שהוסיפה סיווגים חדשים לצו הארנונה ללא האישור הנדרש.

המבקשת טענה כי בשנת 1997 הוסיפה המשיבה, עיריית נהריה שני סיווגים חדשים לצו הארנונה, סיווגים 324 ו- 325, שעניינם "מרכז קניות-קניון בכל האזורים", וזאת מבלי שהגישה בקשה להוספת סיווג חדש, וממילא מבלי שקיבלה את אישור השרים הנדרש.

המבקשת טענה, כי עד לשנת 1997 היה קיים רק תעריף מסחרי רגיל - "סיווג חנויות באזור 1" ו"סיווג חנויות באזור 2", וזהו התעריף בו היה צריך לחייב את המבקשת וחברי הקבוצה, תעריף שהוא זול עשרת מונים מתעריף "מרכז קניות -קניון", שהוסיפה המשיבה בניגוד לדין.

כתוצאה מהוספת סיווגים אלה, כך טענה המבקשת, גבתה העיריה מן המבקשת ומיתר חברי הקבוצה תשלומי ארנונה שלא כדין.

המשיבה טענה, כי המדובר בבקשת אישור המתייחסת לכך שבשנת 1997, דהיינו, לפני למעלה מ- 16 שנים, ערכה המשיבה שינויים אסורים בצו הארנונה, מבלי שהתקבלו אישורי השרים.

המשיבה סברה שאין להתיר הגשת תובענה ייצוגית בגין דבר שאירע לפני שנים רבות, דבר שהוא בבחינת ביצוע "חפירות ארכיאולוגיות" לאיתור פגמים שנעשו לכאורה לפני למעלה מ- 16 שנים.

עם-זאת, טענה המשיבה כי מצאה בארכיב העיריה מסמכים המצביעים על כך, שהיא פעלה כדין, הגישה בקשה מפורשת לשינויים, וקיבלה את אישור השרים כנדרש.

עוד טענה המשיבה, כי הקבוצה בשמה עתרה המבקשת לאשר הגשת תובענה ייצוגית, כללה בסך הכל 63 נישומים, שכולם מצויים בתוך מבנה אחד - "קניון הצפון", כולם נישומים עסקיים מתוחכמים, וחלקם רשתות גדולות, הבוחנים את חיובי הארנונה שלהם באופן שוטף.

מתוך 63 נישומים, 18 חתמו בעבר על הסכמי פשרה ביחס לחיובי הארנונה בהם חוייבו, דבר המלמד כי המדובר בנישומים מתוחכמים, הנעזרים בייעוץ משפטי.

בית-המשפט לעניינים מינהליים דחה את הבקשה וקבע כי במסגרת בחינת היות התובענה הייצוגית הדרך היעילה לניהול ההליך, ישנה חשיבות לגודלה של הקבוצה; להיות חברי הקבוצה מפוזרים ואינם מכירים אחד את השני; ולסכום התביעה.

ייתכנו מקרים בהם כל אחד מטעמים אלה לבדו, לא יהא בו די על-מנת להגיע למסקנה שאין זה יעיל לנהל הליך במסגרת של תובענה ייצוגית, אולם שילובם של כל אלה במקרה זה מצביע כי ההליך הייצוגי אינו ההליך הראוי בנסיבות העניין.
מדובר בקבוצה מצומצמת שחבריה אינם מפוזרים והם נישומים עסקיים, ובסכום תביעה שאינו מזערי ויש בו להצדיק הגשת תובענה רגילה על-ידי כל אחד מחברי הקבוצה.

21. מועצה מקומית גדידה- מכר - בקשה לאישור תובענה ייצוגית עקב אי-הצמדת חיובי ארנונה למדדים שליליים
ב- ת"מ (חי') 30854-12-13 עבד אלרחמן כיאל נ' מועצה מקומית גדידה-מכר, פורסם באתר נבו (25.05.14)} נדונה סוגיה בה המבקש עתר להשבת כספי הארנונה שגבתה המשיבה ממנו ומחברי הקבוצה, דהיינו, הנישומים בתחום שיפוטה של המשיבה, שחוייבו בתשלומי ארנונה ומיסים לפי תעריפים שלא עודכנו בהתאם למדדים שליליים.

המבקש טען, שהמשיבה לא הצמידה את חיובי הארנונה, המשולמים בהסדר תשלומים, למדדים שליליים, ואילו היתה המשיבה עושה כן, היה מופחת סכום החיוב.

המבקש העריך את סכום התביעה האישית, ב- 7.10 ש"ח ואת סכום התביעה הייצוגית, בסכום של כ- 200,000 ש"ח.

המשיבה בתגובתה לבקשת האישור, כפרה מכל טענותיו וחישוביו של המבקש והצביעה, בין היתר, על כך שהוא חייב כ- 70,000 ש"ח למשיבה ולא שילם לה כל דרישה כספית בשנים 2012, 2013, 2014 ומכאן שאין לו עילת תביעה, הואיל ואין לו זכות לתבוע השבה.

יחד-עם-זאת, ולאחר שורה ארוכה של טענות, הן כנגד זכות התביעה של המבקש והן כנגד טענותיו וחישוביו, הוסיפה המשיבה, בסיפא לתגובתה, כי היא מודיעה על חדילה.

בית-המשפט קבע כי מעיון במסמכים ובטיעוניהם של הצדדים, עלה, שגם אם תובענה זו אינה בבחינת "חריש ראשון" ורבות כמותה הוגשה כנגד רשויות מקומיות שונות, אין לומר שהתובענה לא הניבה פירות.

בד-בבד, קיבל בית-המשפט גם את טענת המשיבה, שהתוצאה הסופית נמוכה משמעותית מן הסעד שהתבקש בתובענה.

בית-המשפט אף סבר שיש להביא בחשבון שהודעת החדילה יהא בה כדי להביא לחסכון עתידי לנישומים בחיובי הארנונה בשנים הבאות, ככל שיהא מדד שלילי, או ככל שיהיו מדדים שליליים.

סופו-של-יום, בית-המשפט סבר שיש לחייב את המשיבה לשלם למבקש גמול בסכום של 2,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד לב"כ המבקש בסכום כולל של 12,000 ש"ח.

בית-המשפט אישר את הודעת החדילה שהגישה המשיבה, לפי סעיף 9(ב) של חוק תובענות ייצוגיות.

בית-המשפט דחה הן את התביעה שהגיש המבקש והן את הבקשה לאישורה כייצוגית.

22. עיריית קריית מוצקין
22.1 יש לחשב את השטח במדוייק אף אם מדובר בחלקי מטרים, ואין הרשות המקומית רשאית לעגל את יחידת השטח כלפי מעלה או כלפי מטה
ב- ת"מ (חי') 27265-03-14 {מתן זיני נ' עיריית קרית מוצקין, פורסם באתר נבו (13.08.15)} נדונה בקשת המבקש לאישור תובענה ייצוגית בטענה לאי-חוקיות בשיטת חישוב הארנונה של המשיבה בנוגע לנכסים המוגדרים כ"מבנים אחרים - עסקים" - חלוקת סכום הארנונה לפי חמש תת-קבוצות בהתאם לטווח של מטרים רבועים בהם מחזיק הנישום.

המשיבה סברה, כי לא נפל כל פגם חוקי בצו הארנונה של המשיבה, הן בשל העובדה כי חיוב הארנונה השנתי נעשה על-פי דין והן בשל העובדה כי אין כל בסיס לטענה לפיה המבקש או מי מחברי הקבוצה הופלה לרעה.

המשיבה טענה כי העובדה כי הצו בנוסחו הנוכחי נערך מקדמת דנא ואושר פעם אחר פעם על-ידי מועצת העיריה ומשרד הפנים, מעידה שדין הבקשה להידחות על-הסף גם מהטעם שהיא לוקה בשיהוי ניכר.

בידי הרשות מצויה הסמכות וניתן שיקול-הדעת באשר לאופן עריכת והצגת צו הארנונה, ובית-המשפט יימנע מלהתערב במעשה חקיקה של הרשות.

בית-המשפט לעניינים מינהליים נעתר לבקשה ופסק כי קביעתו המפורשת של המחוקק בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) היתה כי החיוב בארנונה כללית יחושב לפי סך המטרים הרבועים של הנכס כשהוא מוכפל בתעריף הארנונה למטר רבוע, כפי שייקבע על-ידי המועצה, ובשים-לב לסוג הנכס, שימושו ומיקומו.

בית-המשפט העליון פסק כי יש לחשב את השטח במדוייק אף אם מדובר בחלקי מטרים, ואין הרשות המקומית רשאית לעגל את יחידת השטח כלפי מעלה או כלפי מטה.

מקל וחומר, אין המשיבה רשאית להטיל חיוב ארנונה לפי תת-קבוצות, כשמרווח החישוב בכל תת-קבוצה נע בטווחים של 10 מ"ר, 20 מ"ר ו- 30 מ"ר, בהתאם לכל אחת מתת הקבוצות.

הדרך שבה מחשבת המשיבה את חיוב הארנונה נשוא הדיון, איננה עונה על הנדרש בהתאם לחוק ההסדרים. חיוב ארנונה אחיד לכל מי שכלול באותה תת קבוצה מוביל לתוצאה, שעל פניה איננה סבירה. העובדה ששנים רבות נהגו כך, אינה מצדיקה להמשיך בשיטת חישוב זו.

אשר-על-כן, ובהתקיים התנאים הנדרשים, אישר בית-המשפט את התביעה בייצוגית.

22.2 חיוב המבקשים בהוצאות המשיבה עקב בקשה סתמית לאישור תובענה ייצוגית
ב- ת"מ (חי') 22561-11-13 {איתן אינדיג נ' עיריית קריית מוצקין, פורסם באתר נבו (03.04.14)} המבקשים הגישו תובענה נגד המשיבה וביקשו לאשרה כייצוגית.

עניינה של התובענה הוא אגרת כיבוי אש שהמשיבה גבתה עד סוף שנת 2013.

המבקשים טענו שעל-אף שמה האגרה היא למעשה ארנונה וככזו היה על המשיבה לנהוג לגבי האגרה כפי שהיא נוהגת לגבי ארנונה, ובין השאר לגבות אותה בהתאם לגודל הנכסים, לתת הנחות כמקובל בעניין הארנונה ועוד.

המשיבה הגישה בקשה לסילוק על-הסף של בקשת האישור על יסוד טענתה שבעניין אגרת כיבוי אש כבר הוגשו בעבר שתי בקשות אישור {ת"מ (חי') 580-09-09 בת שבע חזות נ' עיריית קריית מוצקין, פורסם באתר נבו, (18.08.16) ו- ת"מ (חי') 25231-08-13 בת שבע חזות נ' עיריית קריית מוצקין, פורסם באתר נבו (20.07.14)}.

על רקע זה טענה המשיבה שבהתאם לסעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "החוק"} יש לסלק על-הסף את בקשת האישור בתובענה הנוכחית.

בית-המשפט קבע כי בכתב טענותיהם פירטו המבקשים את השיקולים המנויים בסעיפים 22 ו- 23 לחוק ומקצת מן הפסיקה הנוגעת לשיקולים אלה אלא שבית-המשפט התקשה למצוא בטענותיהם את הבסיס לכך שהגשת התובענה הביאה תועלת כלשהי לחברי הקבוצה.

המבקשים טענו כי הם ביקשו לעזור לכל מעוטי היכולת הגרים בתחום שיפוטה של המשיבה וזכאים להנחות בארנונה ובהמשך הם טענו שאם היתה התובענה מתקבלת היתה צומחת תועלת רבה לכל הזכאים להנחות בארנונה.

בית-המשפט מצא כי טענה זו היא טענה סתמית שאינה תומכת באופן כלשהו בכך שהמבקשים זכאים לגמול או שבאי-כוחם זכאים לשכר-טרחה.

שיקול ראשון במעלה בפסיקת גמול ושכר-טרחה במקרה של חדילת גביה הוא קיומו של קשר סיבתי בין הגשת התובענה לתועלת שצמחה מכך, היינו חדילת הגביה {ת"צ 6768-02-11 נצר גמליאלי נ' עין נטפים, פורסם באתר נבו (20.06.12)}.

בית-המשפט קבע כי אין מקום לפסוק למבקשים גמול או שכר-טרחה לבאי כוחם ונותרת רק השאלה אם לחייבם בהוצאות המשיבה.

בעניין זה טענה המשיבה שהתנהלות המבקשים מצדיקה את חיובם בהוצאות ובית-המשפט מצא שטענה זו אינה משוללת יסוד.

סעיף 28 לחוק, שעניינו פנקס תובענות יצוגיות, קובע מנגנון שיאפשר את פומביות המידע הנוגע לתובענות ייצוגיות ואת אפשרות הציבור לעיין במידע זה. המבקשים לא הסבירו, בשום שלב של הליך זה, אם טרחו לעיין בפנקס, דבר שקרוב לוודאי יכול היה להביאם לשוב ולשקול את התוחלת שבהגשת התובענה.

לא-זו-אף-זו, המשיבה טענה שדבר קיומם של ההליכים האחרים הובא לידיעת המבקשים סמוך לאחר שהוגשה התובענה ועל-אף פערי הגרסאות בין הצדדים בנושא זה, לא מצא בית-המשפט הכחשה של המבקשים בנוגע לעצם הטענה.

אשר-על-כן, בנסיבות אלה בית-המשפט קבע כי יש מקום לחייב את המבקשים בשכר-טרחתה של המשיבה ובית-המשפט הורה שהמבקשים ישלמו למשיבה סכום של 10,000 ש"ח.

23. עיריית בית שמש - לא הופחת תשלום ראשון של הארנונה למשלמים על-פי הסדר תשלומים בהתאם לירידת המדד
ב- ת"צ (יר') 19630-05-15 {ברכה ויזל נ' עיריית בית שמש, פורסם באתר נבו (20.12.15)} נדונה סוגיה בההמבקשת הגישה בתאריך 11.05.15 בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה, בטענה כי המשיבה גבתה ארנונה ביתר.

המבקשת טענה כי המשיבה לא הפחיתה את התשלום הראשון של הארנונה למשלמים על-פי הסדר תשלומים בהתאם לירידת המדד, בניגוד להוראות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980.

המבקשת טענה כי בהתאם להוראות חוק זה, היה על המשיבה להפחית את גובה החיוב הראשון שהוציאה בשנים 2014 ו- 2015 בהתאם לירידה בשיעור המדד בין המדד המתפרסם בחודש נובמבר בשנה שלפניה {מדד חודש אוקטובר} לבין המדד הקודם לזה שפורסם בסמוך למועד התשלום, אשר לאור מועד התשלום, שקבוע לסוף חודש ינואר, הוא המדד שפורסם בחודש דצמבר {מדד נובמבר}. בקשה זו התבססה על פסק-הדין שניתן ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 32239-05-13 {ארז גרטנר נ' עיריית פתח-תקווה, פורסם באתר נבו (21.10.14)}

ביום 06.08.15 הגישה המשיבה הודעה על חדילה מהגביה לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, אשר היתה מלווה בתצהירה של גב' ברכה קייקוב, מנהלת מחלקת הגביה במשיבה. בהודעה נאמר כי לגבי העתיד תפעל המשיבה להקדמת מועד החיוב באופן שיימנע את הצורך בהצמדת התעריפים או לחילופין תבצע הצמדה בהתאם לעמדת המבקשת.

המבקשת ובא-כוחה טענו כי בקביעת הגמול ושכר-הטרחה יש ללמוד מגובה הגמול ושכר-הטרחה שנפסקו בבקשות לאישור תובענות ייצוגיות בעילה דומה - שבהן ייצג בא-כוח המבקשת.

המשיבה טענה שיש לדחות את הבקשה לפסיקת גמול ושכר-טרחה ולחלופין יש לקבוע אותם "כסמליים ומזעריים". לטענת המשיבה, בהתאם לפסק-הדין בעניין מי הגליל יש לשלול תשלום גמול ופסיקת שכר-טרחה מקום שבו לא נערכה פניה מוקדמת.

המשיבה טענה כי יש להחיל את ההלכה שנפסקה ב- {עע"מ 2978/13 מי הגליל - תאגיד והביוב האזורי בע"מ נ' יוסף אחמד יונס, פורסם באתר נבו (23.07.15) (להלן: "עניין מי הגליל"} גם על בקשות שהיו תלויות ועומדות בעת מתן פסק-הדין בעניין מי הגליל, וכי עוד טרם פסק-הדין בעניין מי הגליל היתה פסיקה רבה שקבעה כי יש מקום לערוך פניה מוקדמת.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות את הבקשה לאישור התובענה שבכותרת כייצוגית לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. בכל הנוגע לגמול ושכר-טרחה, בית-המשפט קבע כי יש הצדקה, וזאת לאחר שהביא בחשבון את מכלול השיקולים ובעיקר לאור זאת שמדובר בהליך שלא הצריך השקעה רבה ובסיכון הקטן יחסית הגלום בהגשת ההליך, ובשים-לב לכך שהגמול ושכר-הטרחה שישולמו הם בסופו-של-דבר מכספיה של הרשות הציבורית.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט ששכר-הטרחה לבאי-כוח המבקשת יעמוד על-סך של 18,000 ש"ח; והגמול למבקשת יעמוד על-סך של 6,000 ש"ח, המהווים יחדיו כ- 15% מהתועלת מהתובענה.

סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק-הדין ועד למועד התשלום בפועל.

24. עיריית גבעת שמואל - בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה להשבת כספים שנגבו ביתר, בגין ארבע עילות
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 51603-12-12 {ליאת (פרץ) היימן נ' עיריית גבעת שמואל, פורסם באתר נבו (22.05.14)} נדונה סוגיה בה הגישה המבקשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה להשבת כספים שנגבו ביתר, בגין ארבע עילות:

(א) עדכון חיובים תקופתיים בשיעור העולה על הפרשי ההצמדה למדד.

(ב) חיוב ריבית פיגורים בשיטת ריבית דריבית, במקום בריבית צמודה.

(ג) עיגול שטח הנכסים באופן שחלק ממ"ר מחוייב כמ"ר שלם שלא כדין וכן היעדר סמכות למשיבה לחייב לפי חלקי מ"ר אלא רק לפי מ"ר שלם.
(ד) חישוב תעריף אגרת ביוב, בשיעור העולה על ההצמדה למדד, בניגוד לחוקי העזר של המשיבה - חוק לגבעת שמואל (אגרת ביוב), התשל"ב-1971 וחוק עזר לגבעת שמואל (הצמדה למדד), התשמ"ב-1982.

בהמשך לכך, ניתן פסק-דין חלקי המאשר את הסתלקות המבקשת מהעילה הראשונה בבקשת האישור.

לאחר-מכן, הגישה המשיבה הודעה על חדילה מגביה ביחס לשלוש העילות הנותרות.

בית-המשפט דחה את בקשת האישור בהתייחס לעילות השניה, חלק מהעילה השלישית {החלק המתייחס לעיגול מ"ר כלפי מעלה (להבדיל מחיוב לפי חלקי מ"ר)} והעילה הרביעית.

בית-המשפט מצא כי סכום גביית היתר בגין העילה של עיגול הסכומים עומד על 325,000 ש"ח. אשר לריבית דריבית אני מעדיפה את עמדת המשיבה, הנתמכת בתצהיר הגזבר ומנהל הארנונה, לפיה גביית היתר עומדת על 91,415 ש"ח.

אשר לאגרת הביוב, מכיוון שהמשיבה הודיעה כי חדלה מהגביה עובר להגשת התובענה, לא מצא בית-המשפט מקום להביא את הסכומים שנגבו על-ידי המשיבה, בחשבון.

אשר-על-כן, פסק בית-המשפט גמול לתובע בסכום של 8,500 ש"ח ושכר-טרחה לבא-כוחו בסכום של 75,000 ש"ח כולל מע"מ.

25. מועצה מקומית גדרה - חיוב המשיבה להשיב לחברי הקבוצה את כל הסכומים שנגבו מהם ביתר
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 24261-03-15 {לאה אלמקייס נ' מועצה מקומית גדרה, פורסם באתר נבו (15.02.16)} הבקשה לאישור התובענה כייצוגית ושל התובענה, הוא גביית כספי ארנונה על-ידי המשיבה מהמבקשת, המחזיקה נכס בתחום שיפוטה של המשיבה.

המבקשת טענה כי המשיבה גבתה סכומים ביתר לגבי התשלום הראשון ששולם על-ידי הנישומים במסגרת הסדר התשלומים.

בית-המשפט קבע כי במחלוקת בין הצדדים בדבר היקף הסכומים שיושבו לקבוצה, יש לקבל את עמדת המבקשת, אשר הציגה ניתוח של סכומי הגביה השנתיים בגין ארנונה, אשר מהם נגזרו נתונים נוספים שהביאו לנתון של היקף גביית היתר המשוערת.

המשיבה לעומת-זאת הסתפקה באמירה בתצהיר כי קיבלה לידיה דו"ח גביה מחברת מטרופולינט, עם נתוניי גביה מסויימים, ולא התמודדה בתגובתה לטיעון המבקשת עם הנתונים שהציגה המבקשת.

נתונים אלה נלקחו מתמצית נתוני הדו"חות הכספיים המפורסמים על-ידי המשיבה, אשר נזכר בהם מספר נכסים גבוה בהרבה מזה הנזכר בתצהיר המשיבה, וגם נתוני הגביה בדו"חות הנ"ל היו גבוהים בהרבה מאלה הנזכרים בתצהיר.

בית-המשפט הוסיף כי עומדת לזכות המבקשת העובדה כי אין מדובר בהודעת חדילה אלא בפסק-דין הניתן לזכותה כדין.

מנגד, יש להתחשב בכך כי לא בוצעה פניה מוקדמת על-ידי המבקשת למשיבה, ויש בכך כדי להשפיע על שיעורי הגמול ושכר-הטרחה.

יש להביא בחשבון כי הערכים המוחלטים של סכומי ההשבה {כ- 45,000 ש"ח) אינם גבוהים, וכן כי אין מדובר בבקשה ראשונה של ב"כ המבקשת בעניין זה, אלא בתלם שחרשו בו רבים קודם לכן, ובכלל זאת ב"כ המבקשת.

בית-המשפט מצא מקום לקבוע כי המשיבה תשלם תוך 30 יום למבקשת גמול בסך 2,500 ש"ח, ולבא-כוח המבקשת גמול בסך 14,000 ש"ח כולל מע"מ.

אשר-על-כן, בית-המשפט חייב את המשיבה להשיב לחברי הקבוצה את כל הסכומים שנגבו מהם ביתר ב- 24 החודשים שלפני הגשת בקשת המבקשת ועד ליום אישור התובענה, עקב אי-ביצוע חישוב ההצמדה לגבי התשלום הראשון ששולם על-ידי הנישומים במסגרת הסדר התשלומים.

26. מועצה מקומית סאג'ור - דחיית בקשה לאישור תובענה כייצוגית בעניין גביית חובות ארנונה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות
ב- ת"מ (חי') 18620-06-13 {גיהאד גאנם נ' מועצה מקומית סאג'ור, פורסם באתר נבו (07.05.14)} המבקש הגיש נגד המשיבה תובענה ובקשה לאשרה כייצוגית. עניינה של התובענה הוא גביה, שלפי הטענה היא בלתי-חוקית, של חובות ארנונה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

בעקבות הגשת התובענה והבקשה לאישור הגישה המשיבה הודעת חדילה, כאמור בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

המשיבה ציינה, בין השאר, כי אינה נוקטת בהליכי גביה מינהלית של חובות שהתיישנו וכי גם לא עשתה כך בעבר. המשיבה ציינה כי בגדר תכנית הבראה שבה היא נוקטת בהתאם להנחיות משרד הפנים סווגו חובות שהתיישנו כ"חובות מסופקים", אשר בגינם אין היא נוקטת פעולות גביה.

בתשובתו להודעת החדילה טען המבקש שהמשיבה אינה מדייקת כשהיא טוענת שהיא חדלה זה מכבר מגביית חובות שהתיישנו, ובקשר לכך הוא הפנה להתכתבות בין בא-כוחו לבין המשיבה שממנה עלה שעמדת המשיבה היא שנקיטת הליכי גביה והטלת עיקולים מפסיקה את מרוץ ההתיישנות וכי על כל פנים, המשיבה אינה מוסמכת למחוק חובות או לבטלם, והסמכות לכך נתונה רק למשרד הפנים.

המבקש הגיש בקשה לפסוק לו גמול וכן שכר-טרחה לבא-כוחו.

בית-המשפט דחה את הבקשה לאחר שקבע כי כתבי הטענות של שני הצדדים גם יחד לוקים בחסר וקיים קושי להבין את טענותיהם, אולם בצד זאת נראה כי השיקול העיקרי הרלוונטי לעניין הנדון הוא השיקול של התועלת לקבוצה שאליו מתייחסים סעיפים 22 ו- 23 לחוק, והוא מחייב את המסקנה שאין לפסוק גמול למבקש או שכר-טרחה לבא-כוחו.

בית-המשפט הדגיש כי התובענה שהגיש המבקש ושאותה ביקש לאשר כייצוגית היתה לסעד הצהרתי ולצו מניעה שיאסור על המשיבה לנקוט הליכי גביה בקשר לחובות שהתיישנו.

המבקש לא טען שהמשיבה גבתה ממנו סכום כלשהו על חשבון חוב שהתיישן, ומן הנספחים שצורפו לבקשת האישור מסתבר שהיא התבססה על פניית בא-כוח המבקש למחלקת הגביה של המשיבה בבקשה "למצוא פתרון הולם" לחובות המבקש מן השנים 2004-2006.

תביעה כזאת אינה "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" כמותנה בפריט 11 של התוספת השניה לחוק {רע"א 6340/07 עיריית תל-אביב נ' חגי טיומקין, פורסם באתר נבו (13.11.12)} ולכן, גם אלמלא הגישה המשיבה הודעת חדילה, לא היה מנוס מדחיית הבקשה לאישור.

27. עיריית ירושלים
27.1 בית-המשפט אישר את התובענה הייצוגית
ב- ת"צ (יר') 42185-09-12 {עמינח תעשיות רהיטים ומזרונים בע"מ נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2015(1), 9857 (2015)} נדונה סוגיה בה המבקש טען כי המשיבה אינה מזכה נישומים בהפרשי הצמדה וריבית בגין תשלומי חובה שגבתה ביתר, כנדרש לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980.

המשיבה טענה כי המבקשת לא היתה מעוניינת באופן מהותי בניהול התובענה כי אם אינטרסנטים העומדים לימינה. במסגרת זו טענה המשיבה כי נציג המבקשת שנתן תצהיר מטעמה גילה אדישות כלפי ניהול התובענה ותוצאותיה.

המשיבה טענה כי התנהגות המבקשת היתה חסרת תום-לב, שכן היה מצופה ממנה לברר "בזמן אמת" מדוע לא זוכתה בשקלים הבודדים של תשלומי הריבית ולא להגיש את התובענה הייצוגית הנוכחית.

עוד טענה המשיבה כי המבקשת אפילו לא עשתה את המינימום הנדרש ממנה ולא ביררה האם ישנם מקרים נוספים של נישומים אשר לא שילמו את חיובי הארנונה באמצעות הוראת קבע, שזכאים לקבלת החזרי ריבית על התשלומים שבוצעו על ידם.

בית-המשפט לא סבר שנציג המבקשת גילה אדישות כלפי תוצאות התביעה, אם בכלל, הוא הביע כעסים לא מעטים כלפי המשיבה.

בית-המשפט מצא כי העובדה שהחוב האישי כלפי המבקשת, שהיא חברה גדולה ואיתנה בזכות עצמה, הוא זעיר {כ- 30 ש"ח}, לא הפיסה את דעתו.

בית-המשפט קיבל את הבקשה ואישר את התביעה כתובענה ייצוגית.

בית-המשפט קבע כי הקבוצה המיוצגת על-ידי המבקשת תכלול את כל מי שהמשיבה השיבה לו ב- 24 החודשים האחרונים תשלומי חובה שגבתה ממנו ביתר בגין שנת החיוב השוטפת, מבלי לזכותו בהפרשי ריבית על סכום ההשבה, הגם שההשבה בוצעה בתום למעלה מ- 30 ימים מיום שהודע למשיבה בכתב כי היא גובה סכום ביתר. המבקשת תייצג את הקבוצה והיא תיוצג על-ידי בא-כוח שבכותרת.

עוד הוסיף בית-המשפט בקביעתו כי הצדדים יפרסמו הודעה בדבר החלטה זו בהתאם לסעיף 25(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "החוק"}, והמזכירות התבקשה לפעול כמצוות סעיף 14(ב) לחוק.

בית-המשפט קבע כי המשיבה תישא בהוצאות באי-כוח המבקשת, ללא קשר לתוצאות הסופיות של התובענה, בסך של 30,000 ש"ח.

27.2 אין יסוד בדין לטענת המבקשת שיש ליתן הנחה מארנונה לאזרחים ותיקים המקבלים קצבת זקנה לנכה באופן אוטומטי, רק משום שאזרחים ותיקים הזכאים לגמלת הבטחת הכנסה מקבלים כך את ההנחה
ב- ת"צ (מחוזי-מרכז) 53534-07-12 {כן לזקן - לקידום זכויות הותיקים נ' עירית ירושלים, פורסם באתר נבו (18.08.15)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בגין גביית ארנונה ביתר מאזרחים ותיקים הזכאים לקצבת זקנה לנכה.

בית-המשפט נדרש לשאלה: האם ההנחה נושא בקשת האישור (הנחה בארנונה לאזרח ותיק שמקבל קצבת זקנה לנכה) צריכה להינתן באופן אוטומטי, או שמא יש תנאים שצריך הזכאי לקיים לפני קבלת ההנחה.

המשיבה טענה כי אין ליתן הנחה או פטור מתשלומי הארנונה אלא על-פי דין ועל-פי עמידה בקריטריונים שנקבעו בדין.

עוד הוסיפה המשיבה כי אין יסוד בדין לטענת המבקשת שיש ליתן הנחה מארנונה לאזרחים ותיקים המקבלים קצבת זקנה לנכה באופן אוטומטי, רק משום שאזרחים ותיקים הזכאים לגמלת הבטחת הכנסה מקבלים כך את ההנחה.

לבסוף טענה המשיבה כי גם לטענת המבקשת הרשימות מאפיינות רק מיהו אזרח ותיק המקבל קצבת זקנה לנכה ולא אם הוא עומד בתנאי סעיף 9 בחוק האזרחים הוותיקים, לצורך קביעת זכאותו להנחה מארנונה.

בית-המשפט קיבל את הבקשה וקבע כי אין יסוד בדין לטענת המבקשת שיש ליתן הנחה מארנונה לאזרחים ותיקים המקבלים קצבת זקנה לנכה באופן אוטומטי, רק משום שאזרחים ותיקים הזכאים לגמלת הבטחת הכנסה מקבלים כך את ההנחה.

בעניין השאלה האם אזרח ותיק המקבל קצבת זקנה לנכה זכאי להנחה כפי שמקבל מי שמשתלמת לו גמלה לפי חוק הבטחת הכנסה, ללא מבחן הכנסה מכוח סעיף 13א(א1) בחוק האזרחים הוותיקים והתקנות שהותקנו על-פיו, בית-המשפט קבע כי יש אפשרות שזו תוכרע לטובת הקבוצה באופן שיקבע כי מקבלי קצבת זקנה לנכה זכאים להנחה בתנאים שבהם זכאים מקבלי גמלת הבטחת הכנסה לאותה הנחה, דהיינו על-פי רשימות המל"ל ללא מבחן הכנסה או בקשה.

בית-המשפט מצא כי נוכח הנוהג של המשיבות ליתן את ההנחה למקבלי הבטחת הכנסה על-פי אישורי המל"ל, ונוכח התקנות שהותקנו וקבעו תחולה רטרואקטיבית של ההנחה, היה על המשיבות לפעול לקבלת רשימות המל"ל של הזכאים לקצבת זקנה לנכה.

בנסיבותיו של עניין זה יש להורות על החלפת התובע המייצג, קרי החלפת המבקשת ב"אדם שיש לו עילה בתביעה" כלפי המשיבות.

בית-המשפט קבע כי פניה מוקדמת על-מנת שתעמוד בחובת תום-הלב וההגינות סביר שתיעשה בכתב, באופן מפורט ובהיר, ותעלה את הסוגיה נושא התובענה העתידית, דהיינו תשטח בפני הרשות בקליפת אגוז את התובענה העתידית.

עם-זאת, בכל הנוגע לרשויות שלא פעלו למתן ההנחות נושא התובענה בעקבות הגשת התובענה, הרי שברי שלא היה בפניה מוקדמת כדי לייתר את ההליך הייצוגי ועל-כן אין לזקוף את היעדר הפניה לחובת המבקשת.

27.3 לא ניתן לפרש את חוק העזר באופן שבו טענו המבקשים ועל-כן לא מתקיים סיכוי סביר כי התביעה תוכרע לטובת המבקשים
ב- ת"צ (יר') 65329-03-15 {מכבסת הדוידקה אלי זהר בע"מ נ' עיריית ירושלים, פורסם באתר נבו (27.01.16)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית על-פי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"}.

התובענה שהמבקשים עתרו לאישורה כתובענה ייצוגית, הופנתה נגד אופן חישוב אגרת השילוט אשר גובה המשיבה {להלן: "העיריה"}, תוך חריגה מסמכות ועשיית עושר ולא במשפט.

המבקשים טענו כי האופן שבו נוהגת העיריה בחייבה את התושבים המעוניינים ברישיון שילוט, באגרת שלטים, המחושבת כך, מביא לגביה אסורה של סכום העולה על הסכום אותו מתיר חוק העזר לגבות.

חרף העובדה שעל-פי חוק העזר, מבקשי רישיון השילוט אמורים להתחייב באגרה בהתאם לשטח השלט, הרי שבפועל מחשבת העיריה את האגרה תוך "עיגול כלפי מעלה", כך שמבקש הרישיון נדרש לשלם עבור שטח שלטים שאין לו.

המבקשים עתרו לכך שהעיריה תשיב את כל התשלומים שגבתה ביתר בגין אגרת השלטים, היינו ההפרש בין התשלומים שגבתה בפועל לבין הסכומים המבטאים את החיוב על-פי שטחם המדוייק של השלטים.

העיריה חלקה על עמדת המבקשים, וטוענת כי גביית תעריפי אגרת השלטים נעשתה על-פי דין, בהתאם ללשון חוק העזר אשר הינה ברורה וחד-משמעית, ובהתאם לתכלית חוק העזר, הכוונת התנהגות הציבור להצבת שילוט שמתאים לסביבה האורבנית.

עוד טענה העיריה, כי אגרת השלטים נקבעה כך שהיא זולה משמעותית עבור שלט שגודלו נמוך מ- 2.5 מ"ר, הוא השטח שנמצא מתאים ליישום המדיניות החזותית של העיר, וכל שלט אשר חורג מכך מחוייב בתעריף גבוה יותר, על-מנת שלא לעודד הצבת שלטים גדולים. נוכח התמריץ להקטנת שטחי השלטים הרי שה"עיגול" כלפי מעלה מתחייב ממטרות חוק העזר ותכליותיו.

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי דין הבקשה לאישור התובענה כייצוגית להידחות.

בית-המשפט סבר כי לא ניתן לפרש את חוק העזר באופן שלו טענו המבקשים ועל-כן קבע כי לא מתקיים סיכוי סביר כי התביעה תוכרע לטובת המבקשים.

בית-המשפט הטעים כי המבקשים לא ביקשו בבקשה ובתביעה להורות על בטלות חוק העזר או התוספת לחוק אלא סמכו את תביעתם על הפרשנות הנכונה לשיטתם של חוק העזר והתוספת כפי שהם. פרשנות זו אינה יכולה להתקבל ובהיעדר טענה לבטלות חוק העזר או התוספת, לא מצא בית-המשפט מקום לדון בשאלה זו או בשאלה הנלווית לה - סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון בתובענה שעניינה בטלות חוק עזר.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי המבקשים ישלמו לעיריה שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ש"ח.

27.4 הסיווג בו נקטה העיריה הוא סיווג מתאים ואם כך אין בידי המבקש להצביע על אפשרות סבירה שהשאלה המתעוררת בתובענה תוכרע לטובת הקבוצה
ב- ת"צ (יר') 35880-04-15 {דניאל שרבטיב נ' עיריית ירושלים, פורסם באתר נבו (15.06.16)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, שעניינה סיווג מספרות בירושלים לצרכי ארנונה. המבקש טען, כי יש לסווג מספרות כ"מלאכה", תחת הסיווג "משרדים, שירותים ומסחר" אותו נוקטת עיריית ירושלים.

עיריית ירושלים טענה מספר טענות-סף ובכללן שהסמכות לדון בטענות המבקש נתונה למנהל הארנונה בהליך של השגה ולוועדת הערר בערר על החלטתו; שהמבקש לא פנה אליה בפניה מקדימה טרם הגשת התובענה; שעומד כלפי המבקש מעשה בית-דין, באשר קיבל על עצמו, בגדרי ערר שהגיש, החלטה שהתקבלה בעניינם של בעלי מספרה אחרים שהעלו טענה זהה לטענתו, ואשר נדחתה על-ידי ועדת הערר. המבקש לא ערער על אותה החלטה לבית-המשפט לעניינים מינהליים וזו הפכה, איפוא, חלוטה.

בנוסף טענה העיריה, כי הסיווג אותו היא נוקטת לגבי מספרות הוא הסיווג הנכון.

בית-המשפט סבר כי הסיווג בו בחרה עיריית ירושלים לסווג את עסקי המספרות הוא סיווג מתאים ואם כך אין בידי המבקש להצביע על אפשרות סבירה שהשאלה המתעוררת בתובענה תוכרע לטובת הקבוצה.

27.5 הואיל והתביעה מבוססת על טענה בדבר גביה מינהלית של חוב לאחר תקופת התיישנותו, הרי שנוכח מהותה של טענת ההתיישנות, לא ניתן להצביע על קבוצה בעלת שאלה משותפת
ב- ת"צ (יר') 30850-11-10 {שלמה שרשבסקי עורך-דין נ' עיריית ירושלים, פורסם באתר נבו (04.02.14)} נדונה בקשה לאישור תובענה מינהלית שהגיש המבקש, עורך-דין שלמה שרשבסקי, נגד המשיבה, עיריית ירושלים, כתובענה ייצוגית, לפי סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006.

המבקש טען, כי המשיבה דרשה מתושבי ירושלים לשלם את חובותיהם בארנונה, גם אם התיישנו, כעניין שבשיטה.

המבקש גרס, כי יש להגדיר את הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה כ"תושבי ירושלים ששילמו או נאלצו לשלם חובות ארנונה שהתיישנו וזאת בשנתיים האחרונות"; וכי השאלות המשותפות לחברי הקבוצה הן - האם גבתה המשיבה מתושבי ירושלים חובות שהתיישנו, האם עשתה כן בדרך של עיקול חשבונות בנק, ממי נגבו כך חובות ארנונה בשנתיים האחרונות ומה סכום החובות שנגבו.

המשיבה טענה, כי למבקש לא עומדת עילת תביעה אישית נגדה, בין-השאר, הואיל ולדידה מרוץ התיישנות החוב החל רק בשנת 2007; מה-גם, שההליך המתאים להעלאת טענת התיישנות חוב ארנונה הינו הגשת עתירה מינהלית, וממילא נמנע המבקש מלהעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה.

בית-המשפט דחה בקשה לאישור תובענה מינהלית שהגיש המבקש כנגד עיריית ירושלים, כתובענה ייצוגית, לפי סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות.

בית-המשפט פסק, כי הואיל והתביעה מבוססת על טענה בדבר גביה מינהלית של חוב לאחר תקופת התיישנותו, הרי שנוכח מהותה של טענת ההתיישנות, לא ניתן להצביע על קבוצה בעלת שאלה משותפת; וממילא יידרשו חקירות ובירורים פרטניים לגבי כל אחד מהנישומים, כך שתובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה לדון בטענותיהם.

בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית וקבע כי המבקש ישא בתשלום הוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.

28. עיריית רמלה - דחיית בקשת אישור תובענה ייצוגית בגין השבת כספים שנגבו ביתר בגין גביית אגרת פינוי אשפה
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 33482-08-13 {מטל אנוד תעשיות אלומיניום בע"מ נ' עיריית רמלה, פורסם באתר נבו (07.04.14)} נדונה סוגיה בה המבקשות הגישו בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה להשבת כספים שנגבו ביתר בגין גביית אגרת פינוי אשפה, שלא כדין. המשיבה הגישה הודעה על חדילה מגביה. המבקשות הסכימו להודעה.

בית-המשפט לעניינים מינהליים דחה את בקשת האישור והבהיר כי סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "החוק"} קובע כי לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית-המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע.

"המועד הקובע" חל בתום 90 יום מהמועד בו הוגשה בקשת האישור. בקשת האישור ניתנה בטרם חלף "המועד הקובע".

על-פי תצהיר המשיבה, היא חדלה גם מגביית "חובות עבר". משמתקיים האמור בסעיף 9(ב) לחוק, בית-המשפט סבר כי אין לאשר את בקשת האישור ולכן דחה אותה.

29. עיריית חולון
29.1. רק אדם "שיש לו עילה בתביעה" רשאי להיות תובע ייצוגי, אך בית-המשפט לא ימהר לדחות את בקשת האישור, אלא אם שוכנע כי לא קיימת אפשרות כי התובע יבסס את תביעתו כראוי
ב- ת"צ (ת"א) 55186-05-13 {מת און תעשיות פלדה 1972 בע"מ נ' עיריית חולון, פורסם באתר נבו (06.01.16)} נדונה בקשה לאישור תובענה כייצוגית.

המבקשת הגישה תובענה מינהלית ובקשה לאישורה כייצוגית, בטענה שעיריית חולון מתעלמת מהוראות צו ארנונה כללית לשנת 2013, ומפצלת באופן מלאכותי את חיובי הארנונה, כך ששטח מרתף המוחזק על-ידי המבקשת מחוייב על יסוד מדרגת החיוב הראשונה הגבוהה שנקבעה בצו המיסים.

המשיבה הגישה תשובה לבקשת האישור בה טענה, כי המבקשת כבר מחוייבת בגין המרתף בתעריף נמוך בצורה משמעותית מהתעריף החל על מבנה המשמש לתעשיה ומלאכה. לטענתה, בשל התכונות הפיזיות שיש למרתף, המגבילות את השימוש בו ביחס למבנה "רגיל" בתעשיה ואינן מאפשרות לנצל את שטחו באופן דומה, נקבע חיוב נמוך יותר ומופחת משמעותית למרתף, שהינו בשיעור של 75% מהתעריף הרגיל, כך שלמעשה המבקשת אינה מחוייבת בסכום גבוה, כטענתה.
בית-המשפט קיבל את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית והבהיר כי דרישת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 הינה כי רק אדם "שיש לו עילה בתביעה" רשאי להיות תובע ייצוגי, אך בית-המשפט לא ימהר לדחות את בקשת האישור, אלא אם שוכנע כי לא קיימת אפשרות כי התובע יבסס את תביעתו כראוי.

במקרה דנן, מדובר במחלוקת משפטית ופרשנית במהותה, כאשר אין ספק, כי אם צודקת המבקשת בטענתה כי יש לחשב את החיוב כיחידת שומה אחת ולא כיחידת שומה נפרדת, נגרם למבקשת ולחברי הקבוצה נזק. הדרישה לקיומה של עילת תביעה אישית התקיימה, ודי בכך כדי להכשיר את זכותה של המבקשת לנקוט בהליך דנן.

הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה תוגדר כ"כל נישום המחזיק במבנה המשמש לתעשיה ו/או למלאכה בשטח העולה על 1000 מ"ר, ואשר המרתפים המצויים בו ומשרתים אותו חוייבו ביחידות שומה עצמאיות ונפרדות". עילת התובענה מבוססת על הפרת חובת המשיבה על-פי צו הארנונה משנת 2013 ועשיית עושר ולא במשפט.

29.2 קיימת אפשרות סבירה שיקבע כי חוק הריבית, התשי"ז-1957 אינו מתיר לעיריה לגבות ריבית מצטברת
ב- ת"צ (ת"א) 17522-09-12 {יעקב טוטיאן נ' עיריית חולון, פורסם באתר נבו (07.10.15)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה גביה שלא כדין של תשלומי פיגורים בידי עיריית חולון, בגין איחורים בתשלומי ארנונה.

המשיבה טענה כי טענת המבקש נגד אי-יידוע הנישומים בדבר חובות פיגורים קטנים אינה מתאימה להליך של תובענה ייצוגית, בהיותה מכוונת נגד מדיניות הגביה של המשיבה ולא נגד חוקיות חובות הפיגורים עצמם, שאינה נתונה במחלוקת.

גם לגופו של עניין יש לדחות את הטענה, שכן קיימות חלופות סבירות אחרות ליידוע הנישומים בדבר חובות קטנים, פרט להטלת חובת היידוע על שכם המשיבה.

עוד טענה המשיבה, כי המבקש לא הוכיח כי נגרם לו כל נזק, ומנגד כי קבלת הבקשה תגרום לנזק כבד לציבור, וכי לא הורמו הנטלים בדבר תום-לב, ייצוג הולם, יעילות והוגנות.
בית-המשפט אישר בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה גביה שלא כדין של תשלומי פיגורים בגין איחורים בתשלומי ארנונה. בית-המשפט פסק כי קיימת אפשרות סבירה שיקבע כי חוק הריבית, התשי"ז-1957 אינו מתיר לעיריה לגבות ריבית מצטברת.

30. עיריית נצרת - לא ניתן להחזיר סכום שנוצר כתוצאה מחישוב מדד שלילי בתשלום הראשון, מקום בו הדבר מביא להפחתת סכום הארנונה מתחת לסכום המקורי, שהינו התעריף המזערי שנקבע בחוק ההסדרים ובתקנותיו
ב- ת"צ (נצ') 20241-10-13 {עזמי לאון נ' עיריית נצרת, פורסם באתר נבו (02.04.14)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שבה טען המבקש כי חיובי הארנונה המשולמים למשיבה בהסדר תשלומים לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה ותשלומי חובה), התש"מ-1980, אינם מוצמדים למדדים שליליים שיש בהם כדי להפחית את סכום החיוב, ביחס לסכום החיוב לפני חישוב הפרשי ההצמדה בערכם השלילי.

המשיבה טענה כי למבקש לא עומדת עילת תביעה אישית, מאחר שכלל לא שילם דבר בגין ארנונה לשנת 2013. לפיכך, יש לדחות את דין התביעה.

בית-המשפט הבהיר כי חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 {להלן: "חוק ההסדרים"} אוסר על הרשות לגבות ארנונה בסכום הנמוך מן התעריף המזערי.

זו לשון סעיף 9(ב) לחוק ההסדרים:

"סכום הארנונה הכללית בשל מטר רבוע שתטיל מועצה על כל אחד מסוגי הנכסים, בכל שנת כספים, יהיה הסכום שהגיע כדין בשל מטר רבוע של אותו נכס בשנת הכספים הקודמת, בלא הנחה כלשהיא אם ניתנה, בתוספת שיעור העדכון, ובלבד שהסכום יוטל כאמור לא יפחת מהסכום המזערי ...".

נוסף על כך, קובע סעיף 12(ג) לחוק ההסדרים כי הרשות אינה רשאית להפחית תשלומי ארנונה שלא בהתאם לתקנות ההסדרים.

מכלל האמור בית-המשפט הגיע למסקנה כי לא ניתן להחזיר סכום שנוצר כתוצאה מחישוב מדד שלילי בתשלום הראשון, מקום בו הדבר מביא להפחתת סכום הארנונה מתחת לסכום המקורי, שהינו התעריף המזערי שנקבע בחוק ההסדרים ובתקנותיו.

31. עיריית ראשון לציון - איזון השיקולים המתחרים מביא למסקנה כי חל בעניין הנדון שיהוי המביא לדחיית התובענה, וכי לא הורם הנטל הכבד המוטל על המבקשת לסתירת החזקה לפיה עתירה כנגד פגם משורשר שנפל בצו ארנונה המוגשת בחלוף שבע שנים מהתקנת הצו הפגום לוקה בשיהוי אובייקטיבי
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 12540-12-12 {מילניום ליין פתרונות תקשורת בע"מ נ' עיריית ראשון לציון, פורסם באתר נבו (04.08.16)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

המבקשת עתרה להשבה של סכומים שנגבו שלא כדין מחברי הקבוצה בגין שינוי אזורי חיובי ארנונה. עניינה של החלטה זו הוא בקשה של המשיבה לדחיה על-הסף של בקשת האישור עקב שיהוי בהגשת התובענה.

בית-המשפט קבע כי יש להכריע בשאלה, האם המבקשת הרימה את הנטל הכבד המוטל עליה לסתירת החזקה שנקבעה בעניין אי.בי.סי. באופן שאינטרס ההגנה על שלטון החוק מטה את הכף להידרש לתובענה חרף השיהוי.

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון חל שיהוי רב של כ- 26 ו- 30 שנים מהמועדים בהם נפלו הפגמים הנטענים בצווי הארנונה. משך כל השנים שחלפו גבתה המשיבה ארנונה בהתאם לאותם צווים. הפגם שאירע לפני שנים רבות אין לו משמעות כיום מבחינת הרציונל של דיני ההקפאה.

בית-המשפט קבע כי פגמים של חוסר סמכות בצווי ארנונה שנפלו לפני שנים מצויים במדרג נמוך יחסית של חומרה מבחינת הפגיעה בשלטון החוק. חלוף השנים יש בו נזק ראייתי ממשי לרבות קושי לאתר את אישורי השרים ככל שניתנו כאלה, ולרשות עומדת חזקת הכשרות המינהלית. המשיבה הסתמכה על התעריפים הקיימים בניהול תקציבה, ויש להניח שהמס שנגבה שימש לרווחת התושבים.

בית-המשפט קבע כי איזון השיקולים המתחרים מביא למסקנה כי חל בעניין הנדון שיהוי המביא לדחיית התובענה, וכי לא הורם הנטל הכבד המוטל על המבקשת לסתירת החזקה לפיה עתירה כנגד פגם משורשר שנפל בצו ארנונה המוגשת בחלוף שבע שנים מהתקנת הצו הפגום לוקה בשיהוי אובייקטיבי ויש לדחות את העתירה.

32. מועצה מקומית שבלי אום אלגנם - שיקול לכיוון הוצאות לטובת אוצר המדינה
ב- ת"צ (מינהליים נצ') 44621-11-13 {עיזאת סעאידה נ' מעוצה מקומית שבלי אום אלגנם, פורסם באתר נבו (31.03.14)} נדונה
תובענה שהוגשה על-ידי עיזאת סעאידה {להלן: "התובע המקורי"} שעניינה השבה כספית בשל כך שהנתבעת - מועצה מקומית שיבלי אום אלגנם חייבה אותו בתשלום ארנונה עבור שטח שאינו קיים בפועל.

המבקש טען כי שיטת החיוב של הנתבעת התבססה כדין על מטרים, ואולם, המשיבה "עיגלה" כלפי מעלה חלקי מטר לא שלמים, וזאת בניגוד לדין ולצו הארנונה.

בית-המשפט עיין בתצהיר התומך בבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, תצהירו של התובע המקורי, ומצא כי התצהיר אינו חתום על-ידי התובע המקורי וגם לא מאומת, כל שנכתב שם הוא "שהתצהיר ייחתם ביום הדיון".

בית-המשפט סבר כי מדובר בהתנהגות בלתי-ראויה, וזאת בלשון המעטה, של בא-כוח המבקש.

בית-המשפט הבהיר כי בהיעדר תובע פרטי, אין כלל תובענה, ומשכך גם, וכמובן מאליו, אין בקשה לאישורה של תובענה שאינה קיימת.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי התובענה האישית, כמו גם הבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית, נמחקות.

בית-המשפט הבהיר גם כי במצב פני הדברים הנתון, מובן מאליו, שהוא לא מחייב את המשיבה בתשלום הוצאות כלשהן.

מאידך גיסא, שקל בית-המשפט לחייב את בא-כוח המבקש בהוצאות לזכות אוצר המדינה ולזכות המשיבה, וזאת שעה שהגיש בקשה לאישור תובענה, כתובענה ייצוגית, ללא תצהיר חתום כדין, ושעה שהצהיר לפרוטוקול, כי בידיו יפוי כוח של תובע ייצוגי חלופי, כאשר גם יפוי-כוח שכזה, לא הוגש.

בית-המשפט קבע כי עורך-דין ספורי, יודיע בכתב {תוך 10 ימים}, מהו הנימוק שבגינו אין לחייבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה ולטובת המשיבה.

33. עיריית אילת - העיריה רשאית לתקן מפגעים ולהשית את עלות התיקון על בעלי הנכסים, מקום בו אלה סרבו לתקן המפגעים על-אף התראות שנשלחו
ב- ת"צ (ב"ש) 51036-10-15 {שושנה זיסמן נ' עיריית אילת, פורסם באתר נבו (07.08.16)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד עיריית אילת בגין שימוש שלא כדין בהליכי גביה מינהליים לשם גביית תשלומים עבור תיקוני צנרת וביוב ושירותי ניקיון, שאינם נמנים על השירותים בגינם ניתן לנקוט הליכי גביה מינהליים.

המבקשת טענה כי העיריה גבתה שלא כדין תשלומים עבור תיקוני צנרת ושירותי ניקיון - אשר יש סיכוי סביר כי תוכרע לטובת חברי הקבוצה.

המשיבה טענה כי הבקשה עסקה רק בטענה כי נגבו תשלומים בגין תיקוני צנרת וביוב ושירותי נקיון באמצעות הליכי גביה מינהליים בניגוד לדין; הטענה לפיה עצם החיוב לא היה חוקי, ללא תלות באופן גבייתו, הועלתה רק בסיכומים ויש לדחותה על-הסף.

עוד טענה העיריה, כי לא קיימת אפשרות סבירה שהמחלוקת תוכרע לטובת הקבוצה. העיריה כלל אינה נוקטת הליכי גביה מינהליים בשל הסרת מפגעי מים, ביוב וניקיון.

בית-המשפט מצא כי על פני הדברים, אין ממש בטענותיה של המבקשת, לפיה העיריה אינה מוסמכת להטיל חיובים על תושביה בגין תיקוני צנרת וביוב ושירותי ניקיון בשטחים פרטיים.

בית-המשפט קבע כי העיריה רשאית לתקן מפגעים ולהשית את עלות התיקון על בעלי הנכסים, מקום בו אלה סרבו לתקן המפגעים על-אף התראות שנשלחו.

בית-המשפט קבע כי לא הוכח כי העיריה נוהגת, באופן עקבי, לגבות חובות בגין תיקוני צנרת וביוב ושירותי ניקיון באמצעות פקודת המיסים (גביה).
34. עיריית גבעתיים - יחידת המידה לחישוב שטח הנכס לצורך החיוב בארנונה הוא במטרים רבועים, אך ניתן לחשב את השטח עם שארית, אם הוא אינו במ"ר שלמים
ב- ת"צ (מינהליים ת"א) 9925-01-13 {בינת סמך (אאוטסורסינג) בע"מ נ' עיריית גבעתיים, פורסם באתר נבו (14.11.13)} נדונה סוגיה בה, בבקשת אישור התביעה כייצוגית נטען כי המשיבה נוהגת לעגל כלפי מטה ומעלה את שטחי הנכסים שבתחומה, לצורך החיוב בארנונה, עד למטר הרבוע השלם הקרוב, וגובה מהתושבים ארנונה ביתר על שטחים שאינם קיימים במציאות.

המשיבה הודיעה כי הנכסים בעיר ימדדו מחדש והארנונה תגבה על-ידי השטח המדוייק של הנכסים בהתאם למדידות ללא "עיגול" שטחים. ההחלטה עניינה בשאלה האם הודעת המשיבה מהווה "הודעת חדילה".

בית-המשפט קבע כי יחידת המידה לחישוב שטח הנכס לצורך החיוב בארנונה הוא במטרים רבועים, אך ניתן לחשב את השטח עם שארית, אם הוא אינו במ"ר שלמים.

אשר-על-כן, שיטת המדידה המדוייקת שהציעה המשיבה מתיישבת אמנם עם החוק והתקנות, אך לא עם צו הארנונה שלה, ועליה לחייב את השטח לפי מ"ר שלמים ואם נותרת יתרת שטח, ניתן לעגלה רק כלפי מטה.

35. עיריית קלנסווה - משמתקיים בעניין הנדון האמור בסעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות אין לאשר את בקשת האישור
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 17478-07-13 {מאמון פרוג'ה נ' עיריית קלנסווה, פורסם באתר נבו (11.03.14)} נדונה סוגיה בה המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה להשבת כספים שנגבו ביתר במסגרת תשלומי פיגורים בגין איחור בתשלומי חובה, נוכח חיוב בשיטה של ריבית דריבית בניגוד לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980.

הקבוצה בשמה הוגשה בקשת האישור כללה את "הנישומים בתחום שיפוטה של המשיבה אשר חוייבו בריבית פיגורים בעבור תשלומי חובה אשר לא שולמו בזמנם ב- 24 חודשים עבור להגשת בקשה זו".

בקשת המשיבה לסילוק בקשת האישור על-הסף בשל העובדה שזו לא הומצאה לחשב המלווה שמונה למשיבה, בניגוד להוראת סעיף 142(ג)(1) בפקודת העיריות (נוסח חדש), נדחתה בדיון שהתקיים ביום 26.12.13.

הבקשה נדחתה, בין היתר, מכיוון שהמשיבה קיבלה לידיה את בקשת האישור והתגוננה כנגדה כדבעי.

באותו דיון קבע בית-המשפט שהתובענה לא הומצאה לחשב המלווה על-פי הדין וכי ניתנת למשיבה ארכה ליתן הודעת חדילה בהתאם לסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "החוק"}, בתוך 60 יום מיום הדיון.

בהמשך הגישו הצדדים הודעה משותפת על חדילה מגביה לפי סעיף 9 בחוק.

הצדדים הסכימו על המלצה לגמול ושכר-טרחה לפיה ישולם למבקש גמול בסכום של 5,000 ש"ח ושכר-טרחה לבא-כוחו בסכום של 15,000 ש"ח כולל מע"מ.

בית-המשפט הבהיר כי "המועד הקובע" חל כאמור בתום 90 יום מהמועד בו הוגשה בקשת האישור. אלא שבמקרה זה ניתנה ארכה לחדילה, עד ליום 24.02.14.

אשר-על-כן הודעת החדילה בה הודיעה המשיבה על חדילה החל מיום 24.02.14 ניתנה בהתאם לחוק.

אשר לפסיקת גמול ושכר-טרחה לפי סעיף 9(ג) בחוק תובענות ייצוגיות בית-המשפט סבר כי הסכומים עליהם המליצו הצדדים הם ראויים וסבירים.

בית-המשפט קבע כי משמתקיים בעניין הנדון האמור בסעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות אין לאשר את בקשת האישור ולכן דחה את בקשת האישור.

בית-המשפט פסק כי המשיבה תשלם למבקש גמול בסכום של 5,000 ש"ח ושכר-טרחה לבא-כוחה בסכום של 15,000 ש"ח כולל מע"מ.

36. מועצה מקומית ג'סר אל זרקא - המנגנון הראוי לפסיקת שכר-טרחה בהליך ייצוגי הוא מנגנון של שכר-טרחה תלוי תוצאה
ב- ת"מ (חי') 17332-10-13 {חוסין גרבאן אניס נ' מועצה מקומית ג'סר אל זרקא, פורסם באתר נבו (06.03.14)} המבקש הגיש נגד המשיבה תובענה ובקשה לאשרה כייצוגית.

עניינה של התובענה הוא חיוב, שלפי טענת המבקש הוא בלתי-חוקי, של סכומים המשולמים על-פי הסדר תשלומים {כמשמעו בסעיף 1 של חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980 כשהמשיבה אינה מביאה בחשבון מדדים שליליים ואינה מתאימה את הסכומים הנגבים במקרים של ירידת המדד.

בעקבות הגשת התובענה והבקשה לאישור הגישה המשיבה הודעת חדילה, כאמור בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

בהודעת החדילה ציינה המשיבה כי היא החליטה על הפסקת הגביה באופן שכלפיו מכוונת התובענה, וכי היא התאימה את רישומיה ועדכנה אותם ככל המתחייב מירידה, ככל שהיתה, במדד כזה או אחר.

בית-המשפט העיר כי בבקשתו לפסיקת גמול ושכר-טרחה לא ציין המבקש מהו להערכתו סכום הגביה הבלתי-חוקית מכלל חברי הקבוצה בתקופה הרלבנטית לתובענה וגם המשיבה לא ציינה באיזה סכום מדובר.

בית-המשפט סבר כי המנגנון הראוי לפסיקת שכר-טרחה בהליך ייצוגי הוא מנגנון של שכר-טרחה תלוי תוצאה {ע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' רייכרט, פורסם באתר נבו (23.05.12), וכן מאמרו של א' קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט 131 (2007)}.

לכן, בהיעדר נתון או הערכה בדבר כימותה של התביעה הייצוגית לא ניתן לקבוע מהו הסכום הראוי שכר-טרחה לבא-כוח המבקש ובמצב עניינים זה בית-המשפט החליט לפסוק לפי מיטב הבנתו ושיקול-דעתו.

בית-המשפט החליט לפסוק גמול למבקש ושכר-טרחה לבא-כוחו בסכומים סמליים בסך גמול למבקש בסך 500 ש"ח ושכר-טרחה לבא-כוחו בסכום של 2,500 ש"ח.

37. מועצה אזורית מנשה - בקשה לאישור תובענה לנישומים ששילמו ארנונה לפי תעריפים שלא עודכנו בהתאם למדדים שליליים
ב- ת"מ (חי') 1873-11-13 {יוסף אבו ארקיה נ' מועצה אזורית מנשה, פורסם באתר נבו (22.01.14)} נדונה סוגיה בה המבקש-התובע הגיש תובענה כנגד המשיבה ובקשה לאישורה כייצוגית, כשהקבוצה בשמה ביקש לנהל את התובענה הייצוגית היא כלל הנישומים בתחום השיפוט של מועצה אזורית מנשה, ששילמו ארנונה בתקופה שתחילתה שנתיים קודם למועד הגשת הבקשה וסיומה ביום אישורה של הבקשה, לפי תעריפים שלא עודכנו בהתאם למדדים שליליים.

המשיבה הגישה הודעת חדילה לפי סעיף 9(ב) של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, בה ציינה שבמסגרת הסדרי תשלומים שנעשו עם תושבים שבחרו לשלם את תשלומי הארנונה ב- 6 תשלומים, היא הפחיתה מדד שלילי, אך למעט התשלום הראשון אשר בו לא התחשבה המשיבה במדד שלילי.

המשיבה טענה כי התשלום הראשון מבוצע לאחר אישור צו הארנונה וכניסתו לתוקף ביום 01.01.13.

צו הארנונה קבע תעריף מינימלי וממנו, כך לדעת המשיבה, אין לרדת. מה גם, שהתחשבות במדד שלילי בתשלום הראשון יוצרת, לטעמה של המשיבה, מצב מעוות, לפיו תושב הבוחר לשלם את מלוא סכום הארנונה בתחילת השנה ישלם יותר מאשר תושב הבוחר לשלם את הארנונה במסגרת הסדר תשלומים.

סופו-של-יום, תוקנו המחדלים, ולכן נמחקה הבקשה לסילוק על-הסף, אך נקבע שהמבקש יישא בהוצאות הבקשה, וכי שיעור ההוצאות ומועד תחולתן ייקבעו בהמשך ההליך.

בית-המשפט מצא לנכון להעמיד את שיעורו של הגמול המגיע למבקש על סכום של 1,000 ש"ח, אשר יקוזז מחוב הארנונה של המבקש כלפי המשיבה, ואת שכר-הטרחה המגיע לב"כ המבקש נכון יהיה להעמיד על-סך של 6,000 ש"ח {כולל מע"מ}.

בית-המשפט אישר את הודעת החדילה לפי סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגית, התשס"ו-2006, ודחה את התביעה ואת הבקשה לאישורה כייצוגית.

38. מועצה אזורית הגלבוע - בקשה לאישור תובענה ייצוגית אשר עניינה בדרישה להשבת כספי ארנונה שגבתה המשיבה מן המבקש וחברי הקבוצה במהלך התקופה ביתר, בשל אי-הצמדת חיובי הארנונה המשולמים בהסדר תשלומים לפי חוק הרשויות המקומיות
ב- ת"צ (נצ') 22650-10-13 {איאד זועבי נ' מועצה אזורית הגלבוע, פורסם באתר נבו (20.01.14)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית אשר עניינה בדרישה להשבת כספי ארנונה שגבתה המשיבה מן המבקש וחברי הקבוצה במהלך התקופה ביתר, בשל אי-הצמדת חיובי הארנונה המשולמים בהסדר תשלומים לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה ותשלומי חובה), התש"מ-1980 {להלן: "חוק הרשויות המקומיות"}, למדדים שליליים אשר מובילים להפחתת סכום החיוב ביחס לסכום החיוב לפני הוספת הפרשי ההצמדה בערכם השלילי.

בית-המשפט קבע כי בשל כך שהמשיבה הודיעה הודעת חדילה אשר באה בעקבות תובענה ייצוגית זו, ומכוחה יזוכה הציבור כולו, הוא מאשר את הודעת החדילה אשר ניתנה על-פי סעיף 9(א) לחוק תובענות ייצוגיות.

לעניין פסיקת שכר-טרחת בא-כוח התובע המייצג, הוספו שני מדדים נוספים: האופן בו ניהל ב"כ המייצג את ההליך, והפער בין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית-משפט בתובענה הייצוגית.

בית-המשפט קבע כי התובע איננו ראוי לגמול כלשהוא. עם-זאת, סבר בית-המשפט שבא-כוח התובע זכאי לקבל שכר-טרחה בשל כך שהביא בסופו-של-יום, על-אף כל הפגמים, להודעת החדילה.

בית-המשפט קבע כי יש לשלם לבא-כוח התובע המייצג שכר-טרחה בסך 7,000 ש"ח.

39. מועצה אזורית גזר - משמתקיים בעניין הנדון האמור בסעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות אין לאשר את בקשת האישור
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 36684-10-13 {האווזי יצור לוחות נ' מועצה אזורית גזר, פורסם באתר נבו (16.01.14)} הגישה המבקשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה להשבת כספי ארנונה שנגבו ביתר בחודשים ינואר עד יוני 2013, עקב אי-הצמדת חיובי הארנונה המשולמים בהסדר תשלומים לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980 למדדים שליליים.

ביום 15.01.14 הגישה המשיבה את הבקשה בה הודיעה על חדילה מגביה בהתאם לסעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

בית-המשפט קבע כי משמתקיים בעניין הנדון האמור בסעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות אין לאשר את בקשת האישור ולכן דחה בית-המשפט את בקשת האישור.

בית-המשפט קבע כי המשיבה תשלם למבקש גמול בסכום של 10,000 ש"ח ושכר-טרחה לבא-כוחה בסכום של 35,400 ש"ח.