botox

הסדר פשרה

1. נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין שכן הלכה למעשה בוצע הסדר הפשרה
ב- ע"ע 44633-10-12 {דימטרי סביניך נ' צוות 3 בע"מ, תק-אר 2013(2), 1168 (2013)} עסקינן בתובענה בעילה של אי-ביצוע הפרשות לקרן פנסיה.

מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית-הדין האזורי וכן לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב שקבע כי אין חובה למחוק את הבקשה המאוחרת דווקא הואיל והתובענה השניה מקיפה יותר מהתובענה הראשונה ושעילתה: ניכוי שלא כדין משכר העובדים בגין קרן מתנות ובגין פקדון ביגוד, אי-תשלום תוספת שכר על-פי ההסכם הקיבוצי וכן בעילת הפנסיה. ואילו התובענה הראשונה עוסקת רק בעילה של אי-ביצוע הפרשות לקרן פנסיה. לפיכך יש למחוק את התובענה הראשונה.

בטרם החל הדיון בשתי הבקשות לאישור התובענות הייצוגיות, הגיעו המשיבים והמשיבה, במעורבות הסתדרות העובדים הכללית החדשה, להסדר פשרה בתובענה השניה. הסדר הפשרה הוגש לבית-הדין בצירוף בקשה למתן הוראות לביצוע הליכים למתן תוקף של פסק-דין להסדר פשרה. לאחר שבית-הדין האזורי נתן להסדר הפשרה תוקף של פסק-הדין, הגיש המבקש לבית-הדין האזורי בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, אך בית-הדין דחה את הבקשה, וציין כי המבקש לא טען ולא הוכיח כי אישור הסדר הפשרה פוגע בו וכי הפגיעה היחידה שעלולה להיגרם לו, אם לא יעוכב ביצועו של פסק-הדין, היא הפסד הרווח המשוער שהיה יכול לגרוף לכיסו, לו אושר כתובע ייצוגי. בנוסף גזר על המבקש תשלום הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין.

המבקש עתר לעיכוב ביצוע פסק-הדין וכן לעיכוב תשלום הוצאות המשפט ושכר-טרחת עו"ד שהושתו עליו במסגרת החלטת הייצוג. המבקש טוען כי סיכויי הערעור טובים, וכי בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה ההסדר אינו הוגן וסביר, וכי לא היה מקום להעדיף את התובענה השניה, שכן המבקש הוכיח שהגיש את התביעה ראשון, וכי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם תידחה הבקשה ולאחר-מכן יתקבל הערעור, וכי אם לא יעוכב ביצועו של פסק-הדין עד להכרעה בערעור, יהפוך הערעור ללא רלוונטי, לאור החוק, הקובע כי פסק-דין בתובענה ייצוגית מהווה מעשה בית-דין לגבי כל חברי הקבוצה שבשמם נוהלו התובענה הייצוגית, וכי למשיבים לא ייגרם כל נזק כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק-הדין.

בית-הדין קבע, כי יש לדחות את הבקשה, ונוכח שינוי הנסיבות אין עוד מקום לדבר על עיכוב ביצוע, שכן הלכה למעשה בוצע הסדר הפשרה. באשר למרכיב השני, המבקש לא הניח תשתית עובדתית לטענות באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה מתשלום ההוצאות שהושתו עליו במסגרת החלטת הייצוג ולא תמך טענותיו בתצהיר.

2. פרסום מודעה ראשונה בדבר הגשת הבקשה
חקיקה רלבנטית: סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (ת"א) 33443-02-15 {גל דותן לביא נ' הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ, פורסם באתר נבו (20.04.16)}, בית-המשפט קבע כי בהתאם לאמור בסעיף 18(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, ועל יסוד בקשה למתן הוראות שהונחה בפניו, לאחר שלא ראה לדחות על-הסף את הסדר הפשרה שהוצע על-ידי הצדדים, הורה בית-המשפט כי בתוך 14 ימים מיום קבלת החלטה זו הנתבעת תפרסם, על חשבונה, עותק של "המודעה הראשונה".

בתוך 7 ימים ממועד קבלת החלטה זו ישלח התובע העתק של הבקשה לאישור הסדר הפשרה, על נספחיה, לגורמים שיהיו רשאים להגיש התנגדות מנומקת לבקשה בתוך 45 ימים:

א. היועץ המשפטי לממשלה;

ב. מנהל בתי-המשפט;

ג. הממונה הראשי על יחסי עבודה.

3. הסדר פשרה בתובענה ייצוגית - החזרת סכומים שגבתה שירותי בריאות כללית
ב- ת"צ (ת"א) 21383-08-12 {שמחה סיטון נ' שירותי בריאות כללית, פורסם באתר נבו (11.04.16)} נדונה סוגיה בה הצדדים הגישו הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה החזרת סכומים שגבתה שירותי בריאות כללית כדמי "השתתפות עצמית" מחברי הקבוצה אשר נפגעו בתאונת דרכים בגין שירותי בריאות.

בית-הדין אישר הסדר פשרה בסכום של 15 מיליון ש"ח בתביעה ייצוגית שעניינה החזרת סכומים שגבתה המשיבה כדמי "השתתפות עצמית" מחברי הקבוצה אשר נפגעו בתאונת דרכים בגין שירותי בריאות, בכפוף למספר שינויים.

עיקרי ההסדר שנקבעו בהסדר הפשרה היו, כי המשיבה תפעל לריענון והפנמת נוהליה לטיפול בנפגעי תאונות הדרכים, תיידע את רופאי המשיבה אודות הנוהל ותפעל להטמעתו; המשיבה תדאג לכך שכל מבוטח של המשיבה אשר נרשם בתיקו הרפואי כי הוא נפגע בתאונת דרכים יקבל מכתב אישי ובו פירוט זכויותיו, לרבות זכותו לקבלת פטור מתשלום דמי השתתפות עצמית בגין שירותי בריאות שקיבל או יקבל עקב תאונת דרכים שעבר; המשיבה התחייבה כי לאחר המועד הקובע מבוטח של המשיבה אשר ידווח לרופא של המשיבה כי הוא נפגע בתאונת דרכים יקבל בו במקום טופס ובו הפניה למזכירות המרפאה לשם בחינת זכאותו לפטור ו/או החזר בגין דמי השתתפות עצמית בקשר עם השירותים הרפואיים שקיבל עקב תאונת הדרכים ומיד עם פנייתו למזכירות יקבל המבוטח טופס בקשה להחזר ו/או פטור.

בית-הדין קבע כי ההסדר נכון וצודק וכי על המשיבה לפרסם בכל אמצעי העומד לרשותה את דבר זכאותם של נפגעי תאונות דרכים לפטור מאגרה וכן את התנאים לקבלת הפטור.

4. יש לאשר הסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות, אף-על-פי שאלו העניקו פיצוי חלקי ביותר אשר נפל משמעותית מהפיצוי המקסימאלי אשר נתבע
חקיקה רלבנטית: סעיפים 12(א)(4), 12(א)(7), 25(א)(4)לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (ב"ש) 36132-02-12 {שמילוב פרץ נ' קבוצת אלון בע"מ, פורסם באתר נבו (09.03.16)} נדונה בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה הייצוגית שבכותרת.

הסדר הפשרה הנדון, נגע בבקשה לאישור תובענה על-ידי המבקש בטענה, כי המשיבה הפרה את התחייבויותיה בהתאם להסכם הקיבוצי הכללי בתעשיה בדבר מסגרת לביטוח פנסיוני {להלן: "ההסכם הקיבוצי"}, בכל הנוגע לביצוע תשלומים לרכיב תגמולי מעביד בשיעור של 6% לקרן פנסיה למבקש ולחברי הקבוצה. במסגרת בקשתו לאישור תובענה ייצוגית, עתר המבקש לתשלום פיצוי בגין אי-ביצוע תשלומים מלאים בגין רכיב התגמולים, בשיעור של 6%.
לאחר מספר דיונים גיבשו המבקש והמשיבה הסדר פשרה על פיו המשיבה תשלם לכל אחד מחברי הקבוצה, תשלום בגובה של 60% מהסכום המבטא את ההפרש שבין: התשלום לכל חבר קבוצה בגין תגמולי מעסיק, בשיעור של 6% מהשכר הקובע עד לתקרה של משרה מלאה, לבין התשלומים הפנסיוניים שבוצעו עבור כל חבר קבוצה על-ידי המשיבה בגין תגמולי מעסיק, הכל בגין תקופת העבודה של חבר הקבוצה במשיבה מיום 07.05.06 ועד ליום 08.07.12.

בית-הדין מצא כי קיימות שאלות מהותיות המשותפות לחברי הקבוצה וסיום ההליך בהסדר הפשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת והסדר הפשרה ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה ולכן יש לאשרו.

בית-הדין מצא כי סיכויי התובענה להתקבל הם טובים אולם לצד סיכויי התובענה יש לבחון את התועלת שתצמח לקבוצה מהמשך ניהול ההליך.

בית-המשפט סבר כי עמדת היועץ המשפטי לפיה גובה הפיצוי אינו ראוי, מאחר שאין מדובר בפיצוי מלא, מתעלמת מהרציונל העומד בבסיס הסכמי פשרה והאופן שבו יש לבחון הסדרי פשרה בתובענה ייצוגית על-פי היחס שבין היתרונות והחסרונות בהסדר זה.

בפסיקה נקבע, כי יש לאשר הסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות, אף-על-פי שאלו העניקו פיצוי חלקי ביותר אשר נפל משמעותית מהפיצוי המקסימאלי אשר נתבע {ת"א 2386/06 דנה גבע ואח' נ' החברה האמריקאית ישראלית לגז ואח', פורסם באתר נבו (27.1.2010)}, כי במסגרת הסכם פשרה כל אחד מהצדדים "קונה סיכון" שעמדתו לא תתקבל.

בבחינת הפשרה המוצעת יש להביא, איפוא, בחשבון גם את האפשרות, שטענות המשיבה תתקבלנה או שהמשיבה תחדול להתקיים בשל מצבה הכלכלי.

לאור המדיניות המשפטית בסוגיות כגון דא, עיון בהסדר הפשרה מלמד כי מדובר בהסדר ראוי, הוגן וסביר ובמסגרתו יובטחו במידה מספקת זכויותיהם של כל חברי הקבוצה לפיצוי בגין אי-הפרשות לקרן פנסיה על-ידי החברה בתקופה הרלוונטית.

הליך בדיקת הזכאות לפיצוי, הסכום שהוקצב לכך, ומנגנון תשלום הפיצוי לעובדים הזכאים מאפשר לחברי הקבוצה כי יקבלו את הפיצוי המגיע להם, ובמקביל נוצר איזון ראוי עם האינטרסים של החברה ומנטרל את הסיכון הגלום מבחינתה בהתמודדות עם תובענה ייצוגית או לחילופין בתובענות פרטניות אשר צפויות להיות מוגשות על-ידי חברי הקבוצה, אם התובענה לא היתה מאושרת כייצוגית.

כן הדגיש בית-הדין, כי אישור הסכם הפשרה מייתר את הצורך בהגשת תובענה פרטנית על-ידי כל עובד ועובד למימוש זכויותיו, אשר בירורה עלול להימשך זמן רב ולגזול משאבים רבים מהצדדים ומבית-הדין כאחד.

כמו-כן בית-הדין סבר כי ראוי להזכיר, כי על-פי הצהרת החברה, התביעה הביאה לשינוי מדיניותה והיא החלה להפריש כמתחייב לעובדי השמירה והאבטחה סכומים לקרן הפנסיה.

בהסדר המוצע הסכום יבוצע כתשלום חד-פעמי במסגרת תלוש השכר בנוגע לעובדי המשיבה או ישירות לבנק באשר ליתר חברי הקבוצה, ההסדר הוא הוגן, וההסדר נראה לבית-המשפט מטיב עם חברי הקבוצה.

סופו-של-דבר, בית-הדין אישר את ההסדר המתוקן ונתן לו תוקף של פסק-דין.

בית-הדין הבהיר כי למען הסר ספק בכל מקרה של סתירה בין ההסדר המתוקן לבין נוסח הסדר הפשרה, יגבר נוסח הסדר הפשרה אלא אם מהקשר הדברים עולה כוונה אחרת.

5. המחוקק נדרש באופן מפורש במסגרת סעיפים 19-18 לחוק תובענות ייצוגיות לכללים שעל בית-המשפט להחיל עת שהוא מתבקש לאשר הסדר פשרה במסגרת תובענה ייצוגית
חקיקה רלבנטית: סעיפים 13, 18, 18(ב), 18(ד), 18(ז)(2), 19, 19(א), 19(ב), 19(ב)(5), 19(ג), 19(ה), 19(ו), 22, 23, 25, 10 לתוספת השניה, לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ס"ע (ת"א) 9177-01-12 {אפרת בלוססקי נ' שנקר בית ספר גובה להנדסה ולעיצוב חל"צ, פורסם באתר נבו (24.04.14)} נדונה בקשת הצדדים לאישור הסכם פשרה בתובענה ייצוגית בהתאם לסעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "החוק" או "חוק תובענות ייצוגיות"}.

התובעת, מרצה מן החוץ במכללה, הגישה בקשה לאישור ניהול תובענה כתובענה ייצוגית בתיק שבכותרת בגין אי-תשלום שכר במועד לחברי הסגל המועסקים בה במעמד "מורה מן החוץ".
במסגרת הבקשה טענה התובעת, כי המכללה איחרה בתשלום שכרה כמו גם בתשלום שכרם של כלל המרצים מן החוץ וביקשה כי בית-הדין הנכבד יאשר הגשה של תובענה ייצוגית בעילה זו ויקבע סעד של הפרשי הצמדה וריבית לקבוצה הרלוונטית, קרי מורים מן החוץ אשר הועסקו במשיבה במהלך שנות הלימודים תשס"ו- תשע"ב.

התובעת טענה כי מקור האיחור בתשלום בעובדה כי שכרם של המרצים מן החוץ במכללה נקבע על בסיס שעות ההוראה בכל סמסטר, כאשר הסמסטר נפתח בחודש אוקטובר ומסתיים 14 שבועות לאחר-מכן, לרוב בסוף חודש ינואר.

במסגרת הבקשה העריכה התובעת את הסעד הממוצע לכל אחד מחברי הקבוצה בסך של 74 ש"ח לכל שנת לימודים. בהתאם לתחשיב שערכה המבקשת עתרה היא לתשלום בסך של 510 ש"ח בגין שבע שנים לכל אחד מחברי הקבוצה אשר הועסק בכל אחת מהשנים וקיבל שכר שהוערך בסכום של כ- 28,000 ש"ח לסמסטר ובסה"כ לסך 207,816 ש"ח בגין 400 חברי קבוצה.

ביום 03.06.12 הוגשה תגובת הנתבעת אשר טענה כי דין הבקשה להידחות במלואה. במסגרת תגובתה הבהירה התובעת, כי הטענה לפיה בנתבעת מועסקים כ- 400 מורים מן החוץ, כאשר רבע מהם מתחלפים מדי שנה אינה נכונה.

עוד טענה הנתבעת כי לא ניתן לתבוע במסגרת תובענה ייצוגית סעד של ריבית והצמדה בגין איחור בתשלום שכר וזאת לאור הוראת סעיף 10 לתוספת השניה לפיה, עילת תביעה בגין סעד של פיצוי הלנת שכר לא תידון במסגרת של תובענה ייצוגית.

ביום 14.02.12 הגישו הצדדים בקשה משותפת ומוסכמת לאישור הסכם פשרה

בהתאם להוראות סעיף 18(ב) לחוק, צורפו לבקשה תצהירי באי-כוח הצדדים בהם גילו את כל הפרטים המהותיים הנוגעים להסדר הפשרה לרבות העובדה כי לא קיבלו כל טובת הנאה במישרין או בעקיפין כתוצאה מחתימתם על הסכם הפשרה. כן צורף לבקשה הנוסח המוצע לפרסום מודעה בדבר אישור הסדר פשרה בשני עיתונים יומיים.

הצדדים הגיעו לסיכום כי עם אישור הבקשה, יהווה הסדר פשרה זה משום מעשה בית-דין לגבי זכותו של כל אחד ואחד מחברי הקבוצה לפיצוי כלשהו בגין איחור בתשלום שכרו בסמסטרים המפורטים לעיל, דהיינו פיצוי בגין הלנת שכר ו/או פיצוי בגובה הפרשי הצמדה וריבית.

ביום 01.12.13 ניתנה החלטת בית-הדין ולפיה התבקשו הצדדים לשקול שינוי ההסכם בכל הקשור לפיצויי ההלנה והגשת בקשה מתוקנת בהתאם.

ב- 30.01.14 התקבלה הודעת הצדדים. במסגרת ההודעה ביקשו הצדדים להדגיש כי אחת הסיבות להסדר הפשרה נעוצה במחלוקת בהתייחס לאמור בסעיף 10 לתוספת השניה לחוק לפיו עילת תביעה בגין סעד של פיצויי הלנת שכר לא תידון במסגרת תובענה ייצוגית.

בהתאם לכך צויין בהסדר הפשרה, שהבקשה מעלה מחלוקת משפטית מהותית באשר לשאלה אם ניתן לתבוע במסגרת תובענה ייצוגית סעד לריבית והצמדה בגין איחור בתשלום השכר.

הצדדים ציינו את רצונם כי הסדר זה יהווה סוף פסוק לתביעות בגין איחור במועד תשלום שכרם של המורים מן החוץ בתקופה הרלוונטית, והבהירו כי הפיצוי שהוסכם הביא בחשבון גם את הסיכון הקיים בעילה של הלנת שכר בתקופה הרלוונטית.

לפיכך ביקשו הצדדים כי ההסדר יאושר בנוסחו החתום וזאת אף בהתחשב בכך שלא הוגשו התנגדויות להסדר הפשרה.

בית-הדין הבהיר כי המחוקק נדרש באופן מפורש במסגרת סעיפים 19-18 לחוק תובענות ייצוגיות לכללים שעל בית-המשפט להחיל עת שהוא מתבקש לאשר הסדר פשרה במסגרת תובענה ייצוגית.

בהקשר זה קבע המחוקק כי הסכם ליישוב סכסוך שבעניינו הוגשה בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית ייעשה אך ורק באישור בית-המשפט.

זאת, תוך שהוא קובע את הכללים הפרוצדוראליים שיש להחיל כתנאי לאישור, ובכלל אלה צירוף תצהירים מטעם באי-כוחם של הצדדים הכוללים גילוי נאות של הפרטים המהותיים הנוגעים להסדר הפשרה, פרסום הודעה בדבר הגשת הבקשה לאישור הסדר הפשרה לפי סעיף 25 לחוק, משלוח הודעה ליועץ המשפטי לממשלה, למנהל בתי-המשפט, או לגורם שלישי כפי שיורה בית-המשפט, קציבת המועדים להגשת התנגדויות מטעם חברי הקבוצה עליה אמור ההסכם לחול או מטעמם של רשות ציבורית או מטעמו של היועץ המשפטי לממשלה, קבלת תגובה להתנגדות וכן מתן הזדמנות ליתן הודעה על-ידי מי מחברי הקבוצה לפיה אין הוא מעוניין שהסכם הפשרה יחול עליו.

בית-הדין קבע כי במסגרת הליך זה התקיימו התנאים הפרוצדוראליים, כאשר עד למועד מתן פסק-דין זה לא התקבלה אף בקשה ליציאה מן הקבוצה עליה אמור לחול ההסדר.

אשר לשיקולים המהותיים הרי שסעיף 19(א) לחוק קובע, כי בית-המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא-אם-כן מצא כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה ואם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית כפי שהתקיים במקרה הנדון.

בית-הדין נדרש גם לקבוע כי קיימות לכאורה שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכן כי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין קבע כי לאחר שעיין בכתבי בית-הדין, בקשת הצדדים לאישור הסכם הפשרה, בתצהירים שהוגשו מטעם הצדדים ובאי-כוחם, בעמדת היועץ המשפטי לממשלה ובתגובות הצדדים, מצא כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה וכן כי קיימות שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין.

מן הטעמים שלעיל ניתן תוקף של פסק-דין להסדר הפשרה.

הגמול לתובעת המייצגת ושכר-טרחת בא-כוחה יהיו בהתאם להסכם, כלומר 9,000 ש"ח לתובעת המייצגת ו- 23,000 ש"ח לבא-כוח התובעת המייצגת.

6. גמול של פי שניים מהסכום שהיה נפסק לטובת התובע בתביעה אישית, יבטא את מידת הסיכון שנטל על עצמו התובע בהגשת התובענה הייצוגית, בשקלול כל הטעמים
חקיקה רלבנטית: סעיפים 22 ו- 23 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (ת"א) 5901-05-11 {סימיון מסושניק נ' טן - חברה לדלק בע"מ, פורסם באתר נבו (06.04.15)} התובע הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

בטרם התקיים דיון בבקשה, הגיעו הצדדים להסדר פשרה, במסגרתו הותירו לשיקולו של בית-הדין את שאלת גובה הגמול לתובע וגובה שכר-טרחת בא-כוחו.

חוק תובענות ייצוגיות מסדיר בסעיף 22 ובסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 את השיקולים שעל בית-הדין לשקול בסוגיה הנ"ל.

בית-הדין סבר כי במקרה הנדון עיקר פועלה של הגשת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, במקרה דנא, היה "הרמת הדגל" בדבר הפרת זכויות לכאורה.

לאחר הרמת הדגל מצד התובע, נטלה הנתבעת את המושכות ולקחה על עצמה את האחריות להפרת אותן זכויות ולמתן סעד לעובדים שנפגעו, כמו גם את האחריות על תיקון דרכיה לעתיד.

בית-הדין סבר כי גם לכך יש ליתן משקל ראוי במסגרת השיקולים לקביעת גמול התובע ושכר-טרחת בא-כוחה.

בית-הדין קבע כי התובע הוא שנטל על עצמו את מרבית הסיכון בהגשת התובענה הייצוגית, מכיוון שלו היתה נדחית התובענה הייצוגית, היו מוטלות עליו הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין של הצד שכנגד.

כפי שציין בא-כוח המייצג, התובע הוא אדם שהשתכר שכר מינימום ומכאן שהסיכון שלקח היה רב. בית-הדין סבר כי ראוי שהתובע יהיה מתוגמל בגין הסיכון שנטל.

בית-הדין העיר כי לו היה התובע מגיש תביעה אישית נגד הנתבעת וזוכה במלוא הסעד, שעמד על כ- 20,000 ש"ח, היה בית-הדין פוסק לו, באומדנא גסה, 1,000 ש"ח הוצאות משפט ו- 3,000 ש"ח שכר-טרחת עורכי-דין.

גמול בסך של 8,000 ש"ח, פי שתיים מהסכום שהיה נפסק לטובתו בתביעה אישית, יבטא את מידת הסיכון שנטל על עצמו התובע בהגשת התובענה הייצוגית, בשקלול כל הטעמים.

בנוגע לבא-כוח המייצג, הסיכון היחיד שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית היה היעדר תשלום בגין הזמן שהשקיע בניהולה.

בית-הדין סבר כי לא היתה כרוכה בהליך זה השקעה או טרחה במידה רבה מהרגיל מצד בא-כוח המייצג, ועל-כן, הסיכון שנטל על עצמו אינו כה רב.

כך גם לא מצא בית-הדין לפצות את בא-כוח המייצג על הפסדים שנגרמו לו בעבר בגין דחיית בקשות אישור אחרות, על-מנת ליצור תמריץ עבורו להמשיך ולהגיש תובענות ייצוגיות, כפי שביקש את בית-הדין.

בית-הדין סבר כי הצדק מחייב שכל נתבע בתובענה ייצוגית יישא בתוצאות מעשיו הוא, ולא בתוצאות מעשיהם של נתבעים אחרים, ועוד כאלה שהתובענה הייצוגית בעניינם נדחתה.

בא-כוח המייצג ציין כי בתביעות רגילות נוהג הוא לגבות שכר-טרחה בגובה 30%-20% מהסכום שנפסק לטובת העובד.

אשר-על-כן, סבר בית-הדין כי יש להעמיד את שכר-הטרחה במקרה הנדון על 20% מהסכום שנגבה בפועל על-ידי חברי הקבוצה, העומד על 633,423 ש"ח, כך ששכר-הטרחה של בא-כוח המייצג יעמוד על 126,684 ש"ח. סכום זה עולה אך במעט על תקרת הסכום אותו הציעה הנתבעת.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין קבע כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 8,000 ש"ח. הנתבעת תשלם לבא-כוח המייצג סך של 126,684 ש"ח והסכומים ישאו ריבית והצמדה החל מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום בפועל.

7.לפני אישור הסכם הפשרה על הצדדים להשתכנע כי אכן מדובר בהסדר ראוי והוגן לטובת כלל חברי הקבוצה
ב-תע"א (ת"א) 12387-09 {טרס סודלרקו נ' גושן שירותי בטחון פרטיים ומסחריים בע"מ, תק-עב 2015(1), 1246} נדונה בקשת הצדדים לאישור הסדר פשרה טרם שאושרה התביעה שהוגשה כייצוגית.

המבקש הגיש תביעה כנגד המשיבה, וכנגד חברת בטחון אזרחי כנתבעת נוספת. עילות התביעה היו: אי-תשלום הפרשות פנסיוניות במלואן; אי-תשלום דמי חגים במלואם; חישוב זכויותיו הסוציאליות של המבקש מבלי שנלקח בחשבון הוותק המצטבר באותו מקום עבודה.

המבקש הגיש בקשה לאישור תביעתו כנגד המשיבה כייצוגית וזאת לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן : "הבקשה" או "הבקשה לאישור התובענה כייצוגית" ו- "חוק תובענות ייצוגיות" בהתאמה}.
כן עתר המבקש לפסיקת הוצאות לטובתו כתובע ייצוגי ופסיקת שכר-טרחה לבא-כוחו כעורך-הדין המייצג את הקבוצה.

בית-הדין קבע כי לפני אישור הסכם הפשרה עליו להשתכנע כי אכן מדובר בהסדר ראוי והוגן לטובת כלל חברי הקבוצה. זאת, בשים-לב לכך שהסדר הפשרה, אם יאושר, יקים למעשה בית-דין ביחס לסעדים נוספים שהתבקשו במסגרת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, אליהם אין התייחסות במסגרת ההסכם.

בהסדר הפשרה הוסכם על תשלום הרכיבים הבאים:

(1) הפרשות פנסיה לחברי הקבוצה שהשלימו חצי שנת עבודה;

(2) הכללת הוותק התעסוקתי בתלושי השכר של עובדי המשיבה הנוכחיים והעתידיים החל מתחילת עבודתם באותו מקום עבודה, על כל הנלווה לכך.

לעומת-זאת, בבקשה לאישור התובענה כייצוגית נמנו סעדים נוספים על אלו המצויינים לעיל, והם:

(1) תשלום דמי חגים לחברי הקבוצה;

(2) חישוב זכויותיהם הסוציאליות של כל חברי הקבוצה בהתאם לותק התעסוקתי שנצבר להם באותו מקום עבודה, ובכלל כך חברי הקבוצה שאינם מועסקים יותר כיום, ודוק: אלו לא נכללו במסגרת הסדר הפשרה.

בית-הדין הבהיר כי פועל יוצא מצמצום הקבוצה בכל הנוגע להכללת הוותק התעסוקתי וכן השמטת הרכיב הנוגע לדמי חג, וכל זאת מבלי שהוסכם על מחיקתם במסגרת הסדר הפשרה, משמעו כאמור הקמת מעשה בית-דין בפני חברי הקבוצה גם ביחס לרכיבים אלו, מבלי שניתן עבורם סעד מצד המשיבה.

בית-הדין ביקש את תגובת הצדדים לעניין הסדר הפשרה כי מדובר בהסדר ראוי והוגן לטובת כלל חברי הקבוצה בשים-לב לכך שהסדר הפשרה, אם יאושר, יקים למעשה בית-דין ביחס לסעדים נוספים שהתבקשו במסגרת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, אליהם אין התייחסות במסגרת ההסכם.

8. אין בעצם הפגם שנפל בהליך מתן פסק-הדין המאשר את הסדר הפשרה, כדי להביא לביטולו
חקיקה רלבנטית: סעיפים 8, 12, 13, 18, 18(ג), 18 (ז) (1), 19, 23, 23 (ב) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- תע"א (ת"א) 12803-08 {ספרנסקי רומן נ' מרחב אבטחה שמירה, ניקיון ושרותים בע"מ (בפירוק), פורסם באתר נבו (14.10.13)} נדונה החלטה בעניין פסק-דין שניתן על-ידי בית-דין זה הנותן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה שאליו הגיע בא-כוח הקבוצה עם המפרק שמונה לחברה הנתבעת.

בית-הדין לעבודה פסק כי התובענה הייצוגית היא כלי דיוני משפטי רב עוצמה, בעל משמעות כלכלית וחברתית גדולה. התובענה הייצוגית שואפת להשגת שוויון במאזן הכוחות בין המתדיינים, משרתת אינטרס ציבורי, של יעילות וחיסכון במשאבים, ומונעת חוסר אחידות בפסיקת בתי-המשפט.

לצורך מימוש זכויות העובדים, אין הבדל אם הכספים מגיעים מכספי החברה או, אם החברה נקלעה לפירוק, מכספי המוסד לביטוח לאומי. עצם העובדה שהזכות לפנסיה היא זכות ברורה המעוגנת בהסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, אינה מאיינת את אישור התביעה כייצוגית.

כל עובד של החברה רשאי להגיש נגדה תביעה לפנסיה, לתוספת ותק וכל כיוצא בזה, ללא צורך בהליך התביעה הייצוגית. התובענה הייצוגית היא מנגנון משפטי שאחת ממטרותיו היא גם הבטחה לאכיפה מלאה של הזכויות המשפטיות, בשונה מאכיפה חלקית, אשר יכולה להתקיים בדרכים משפטיות מקבילות.

סוגיית האכיפה היא אחד מהנימוקים לאישור תביעה ייצוגית, המצטרף לנימוקים רבים נוספים ובכללם דאגה לאוכלוסיה מוחלשת אשר זכויותיה מקופחות באופן כללי ונרחב. לגבי נימוק זה, אין הבדל אם מדובר בתביעה ייצוגית כנגד חברה פעילה או בתביעה ייצוגית במסגרת הליכי פירוק.

הליכי פירוק אינם מחייבים לגנוז את ההליך הייצוגי ובהחלט ניתן, במסגרת הליכי פירוק, לאשר הסכם פשרה כפי שנעשה במקרה הנדון ומקרים נוספים שאף הם אושרו על-ידי בית-המשפט המחוזי, כפי שהראה בא-כוח הקבוצה בסיכומיו.

בית-הדין מצא כי לאור הייחודיות של הליך התביעה הייצוגית, עת הצד המעוניין - חברי הקבוצה, אינו מתייצב להליך וטענותיו למעשה אינן נשמעות, יש חשיבות מכרעת לכך שתישמע עמדתו של הגורם המוסמך מטעם המדינה, בטרם יאושר ההסכם.

לאור הטענות שהועלו על-ידי המתנגדים להסכם, התחזקה ההכרה כי היה הכרח לקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בטרם אישור הסכם הפשרה.

בית-הדין הדגיש כי נכון הוא שבית-הדין אישר את הסכם הפשרה, לפני שווידא מילוי הוראות סעיף 18(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, ואולם, אין בכך כדי להפחית מחובתו של בא-כוח הקבוצה לפעול בהתאם להתחייבותו בהסכם הפשרה ולמסור את פרטי ההסכם ליועץ המשפטי לממשלה מיד לאחר הגשתו לאישור.

בכל הנוגע לאי-פרסום מודעה בעיתון קודם לאישור הסכם הפשרה, בפסק-הדין ניתן נימוק לאי-הפרסום והנימוק נכון ועומד גם כיום. בעקבות עיכוב ההליכים פורסמה ביום מודעה בעיתון אודות עיקרי הסכם הפשרה.

מאחר והסדר הפשרה לא הועבר ליועץ המשפטי לממשלה טרם אישורו, כנדרש בחוק תובעות ייצוגיות ובניגוד להתחייבות בא-כוח הקבוצה בהסכם, עלתה השאלה מה המשמעות המעשית של "פגם" זה שנפל בהליך אישורו של הסדר הפשרה, וכיצד הוא משליך על תוקפו של פסק-הדין.

בית-הדין קבע כי אין בעצם הפגם שנפל בהליך מתן פסק-הדין המאשר את הסדר הפשרה, כדי להביא לביטולו.

בנסיבות העניין יש לבחון את התוצאה המעשית של פסק-הדין המאשר את הסכם הפשרה לעומת התוצאה של ביטולו בשלב זה, ולמצוא את הפתרון המאזן באופן ראוי בין האינטרסים השונים של כל הצדדים הנוגעים להסכם.

בית-הדין קבע כי אין לבטל לחלוטין את הסכם הפשרה. זאת, לאור העובדה שנעשו פעולות מכוח הסכם הפשרה לטובת צדדי ג' - העובדים חברי הקבוצה וכן התקבלו כספים על ידם מאת המוסד לביטוח לאומי, הרי שביטול הסכם הפשרה לחלוטין, יגרום נזק חמור ביותר.

גם מטעם זה בית-הדין קבע כי יש להותירו על כנו בכפוף לתיקונים שיבוצעו בו.

בית-הדין קבע כי אין לקבל את טענת בא-כוח הקבוצה כי יש לראות בהסכם הפשרה ובפסק-הדין, כתיקון של ההחלטה על אישור התביעה הייצוגית. הסכם הפשרה התייחס אך ורק לעילות התביעה שאושרו - פנסיה וחגים, ופעולות שנקט בא-כוח הקבוצה לגבי זכויות שלא פרטו בהחלטה על אישור התביעה הייצוגית, נעשו מכוח הסכמה בינו לבין המפרק, שאינה חלק מההליך הייצוגי.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע כי בנסיבות העניין פסק-הדין המאשר את הסכם הפשרה לגבי רכיבי תביעה שאושרו במסגרת התביעה הייצוגית, בדין יסודו.

בשונה מהליכי תביעה ייצוגית רגילים, בהם שכר-הטרחה לתובע המיוצג ולבא-כוח הקבוצה משולמים על-ידי הנתבעת, במקרה הנדון משולמים הסכומים על-ידי חברי הקבוצה.

הטעם לכך, כפי שפורט בהסכם הפשרה, הוא כי החברה אינה פעילה עוד ואין לה יכולת כספית לשלם את שכר-טרחת ב"כ הקבוצה.

עוד קבע בית-הדין כי אין כל מניעה לאפשר לבא-כוח הקבוצה לייצג את העובדים בתביעות חוב נוספות. ודאי שאין לאסור עליו לעשות כן.

קביעת שכר-הטרחה של עורך-דינו של התובע המייצג נתונה לשיקול-דעתו של בית-הדין ואין צורך, לשם כך, למנות בודק.

9. הסכם הפשרה מהווה תיקון דה פקטו להחלטת ועדת המעקב, העומד במתחם הסבירות, ולכן ניתן לאשרו כתחליף להחלטתה המקורית של ועדת המעקב
ב- תע"א 7526/09 {מ נ' מ, נציג ציבור (מעבידים) מר רענן גילאון , נציג ציבור (עובדים) מר שלמה פרלוב, תק-עב 2013(4), 8541 (21.11.2013)} נדונה מחלוקת על דרך תשלומו של רכיב "תוספת הופעה למשפטנים" בשכרו ובגמלתו של התובע, בתקופה שבין יום 01.06.87 ליום 31.12.04.

ביום 01.04.07 הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, על-ידי שבעה קציני משטרה בגמלאות וגמלאי של שירות בתי הסוהר, בנוגע לדרך תשלומה של "תוספת ההופעה למשפטנים" במשטרת ישראל ובשירות בתי הסוהר החל משנת 1987.

ביום 11.03.12 נחתם הסכם פשרה בין מבקשי התובענה הייצוגית לבין המדינה, במסגרתו הוסכם כי הבקשה לאישור תובענה ייצוגית תאושר; כי הקבוצה מושא ההליך תוגדר כ"התובעים וכל קבוצת המשפטנים, פעילים וגימלאים, במשטרת ישראל ובשירות בתי הסוהר, אשר קיבלו תוספת הופעה למשפטנים במהלך התקופה שמיום 01.06.87 ועד וכולל ליום 31.12.04"; וכי הסכם הפשרה לא יוחל על מי מחברי הקבוצה אשר יודיע בכתב, תוך 45 יום, כי הוא מבקש להוציא עצמו מהקבוצה {סעיף 18ו לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות")}.

בית-הדין קבע כי החלטתה של ועדת המעקב - כפי שניתנה בשנת 2005 - אינה מבצעת שקלול סביר של מלוא השיקולים הרלוונטיים, ולפיכך חורגת ממתחם הסבירות.

בית-הדין אינו אמור דרך-כלל לקבל החלטה במקומה של הרשות המוסמכת, ולכן היה אמור להשיב את עניינו של התובע לוועדת המעקב, לצורך קבלת החלטה חדשה ומידתית יותר.

עם-זאת בפועל חל שינוי בהחלטתה של ועדת המעקב, מעצם הסכמת המדינה להסכם הפשרה שהושג במסגרת התובענה הייצוגית, וחל על כל השוטרים והסוהרים אשר קיבלו את "תוספת ההופעה למשפטנים" בתקופה הרלוונטית.

במסגרת הסכם הפשרה האמור תוקן חוסר הסבירות שבהחלטתה המקורית של ועדת המעקב, ושולם לשוטרים ולסוהרים חלק גדול מההפרשים הנובעים מדרך תשלומה השונה של התוספת.

הסכם פשרה זה לקח בחשבון את האינטרסים המתנגשים, לרבות זכותם העקרונית של השוטרים והסוהרים להשוואה, ומאידך אי-הבהירות שנותרה בשאלת חוקיותו של הבסיס הרחב בתקופה שטרם יום 01.01.05.

בית-הדין סבר כי העובדה שלא אותר אישורו של משרד האוצר לשינוי שביצע צה"ל החל מיום 01.06.87; והעובדה כי השוטרים והסוהרים - להבדיל ממשרתי הקבע - לא קיבלו בפועל את התוספת לפי הבסיס הרחב ולכן לא שינו מצבם לרעה בהסתמך עליו.

אשר-על-כן, שוכנע בית-הדין כי הסכם הפשרה מהווה תיקון דה פקטו להחלטת ועדת המעקב, העומד במתחם הסבירות, ולכן ניתן לאשרו כתחליף להחלטתה המקורית של ועדת המעקב.

משמעות הדבר הינה כי הסכם הפשרה בתובענה הייצוגית, שנראה כתיקון להחלטת ועדת המעקב משנת 2005, יוחל על התובע הגם שביקש לצאת מתחולתו של הסכם הפשרה.

זאת, לא מכוח התובענה הייצוגית שהתובע הודיע על יציאתו מתחולתה, ולא כ"פשרה" הנכפית על הצדדים, אלא כחלק מהחלטה מתוקנת של ועדת המעקב לבצע את ההשוואה באופן חלקי, כמתבקש מהנסיבות המיוחדות.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין קיבל את התביעה באופן חלקי.

בית-הדין קבע כי החלטת ועדת המעקב משנת 2005 היתה בלתי-סבירה ובלתי-מידתית. עם-זאת, במסגרת הסכם הפשרה בתובענה הייצוגית בוצע תיקון להחלטה זו, ותיקון זה הינו סביר ולוקח בחשבון את הנסיבות המיוחדות הנוגעות לדרך תשלומה של "תוספת ההופעה למשפטנים" בצה"ל והשלכותיה על שוטרים וסוהרים.

משכך, בית-הדין קבע כי המדינה תשלם לתובע חלק מהפרשי השכר הנובעים מהשוני בין דרך קבלת התוספת על ידו בתקופה 01.06.87 - 31.12.04 לבין דרך קבלת התוספת בצה"ל בשנים אלו. כימותו של החלק יבוצע בהתאם להוראות הסכם הפשרה בתובענה הייצוגית.

סופו-של-יום, בית-הדין קבע כי הנתבעת תשלם לתובע את הסכום שאמור היה לקבל בהתאם להסכם הפשרה בתובענה הייצוגית, תוך 30 יום ממתן פסק-הדין.