botox

תביעות ובקשות שנדחו

1. נדחה ערעור על דחיית בקשה לתובענה ייצוגית מאחר, ובנסיבות דנן, המערער לא הוכיח את העילות האישיות
ב- ע"ע 16808-06-12 {עמיעד (צבי) טאובר נ' קבוצת השומרים שמירה ובטחון בע"מ, תק-אר 2015(1), 2047 (2015)} עסקינן בתובענה בגין ניכויים שלא כדין משכר עבודה.

מדובר בערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה אשר דחה את בקשת המערער לאשר תביעתו כתובענה יייצוגית, וזאת כאשר המערער עבד במשיבה העוסקת במתן שירותים בתחום הבטחון והאבטחה והינה חברה בארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל. המערער הועסק כמאבטח בבית-חולים ועל הצדדים חל ההסכם הקיבוצי בענף השמירה והאבטחה וצו ההרחבה הענפי. ההסכם קבע מנגנון מוסכם לאכיפת זכויות עובדים בענף השמירה. המערער טען כי החברה הפחיתה משכרו של המערער דמי ועד בסכום חודשי קבוע של 10 ש"ח, למרות שאין ועד במקום העבודה. כן ניכתה החברה סכומים משתנים בגין "אי-כושר", חרף העובדה כי לא הוצגה בפני המערער פוליסה לביטוח אובדן כושר עבודה. סכומים אלה שנוכו על-ידי החברה בוצעו בניגוד לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"). המערער העריך כי עילות התביעה האישיות מתקיימות ברבים מעובדי החברה. בית-הדין האזורי הגיע לכלל מסקנה כי אין למערער עילת תביעה כנגד החברה המצדיקה אישור תביעתו כתובענה ייצוגית.

תמצית טענות המערער בערעור דנן הינה, כי פסק-הדין של בית-הדין האזורי מנציח את ההפרה והקיפוח ומונע מעובדי החברה את הפיצוי המגיע להם, וכי משקל היתר שנתן בית-הדין הארצי להסכם אכיפה מנוגד לפסיקה. הסכם אכיפה שנחתם לאחר הגשת התובענה הייצוגית אינו סיבה לדחיית תובענה ייצוגית. אחרת, בכל מקרה שתוגש תובענה ייצוגית, החברה תחתום על הסכם קיבוצי על-מנת למלט עצמה מן התובענה הייצוגית, וכן טעה בית-הדין האזורי בקביעתו כי הסכם האכיפה פועל במישור האכיפה הקבוצתית.

בית-הדין קבע כי דין הערעור להידחות וכי טענות המערער המבקשות להטיל ספק ביעילות הסכם האכיפה דינם להידחות, וכי בנסיבות דנן המערער לא הוכיח את העילות האישיות ותעיד על כך העובדה כי במסגרת הערעור מבקש המערער לשנות את הטענות בבסיס העילות, דבר שאין לאפשרו בשלב זה, ומשכך יש לדחות את הערעור.

2. בית-הדין קבע כי דין הערעור להידחות משלא עלה בידי המערערת להוכיח קיומה של קבוצה
ב- ע"ע 16988-11-11 {אסתר לסרי נ' ברק גדעון בע"מ, תק-אר 2015(1), 1286 (2015)} עסקינן בתובענה בגין אי-הפרשת כספים לקופת גמל.

מדובר בערעור על החלטת בית-הדין האזורי שבה נדחתה בקשת המערערת לנהל את תביעתה כנגד המשיבה בשל אי-הפרשת דמי גמולים לקופת גמל, כתובענה ייצוגית, וזאת לאחר שהמערערת הועסקה על-ידי החברה כעובדת ניקיון, במשרה חלקית בשכר לפי שעה. לאחר שנפגעה המערערת ברגלה לא שבה לעבודתה בחברה. נסיבות סיום ההעסקה שנויות במחלוקת. למעלה משנה לאחר סיום העבודה, ביקשה המערערת "גמר חשבון" ובמסגרתו חתמה על כתב סילוק, שכנגדו נתנה לה החברה מענק בגין סיום. בהמשך הגישה המערערת לבית-הדין האזורי תביעה כנגד החברה לתשלום זכויות שונות המגיעות לה, לטענתה, עקב תקופת עבודתה בחברה וסיומה, זאת בין היתר מכוח הוראות צו ההרחבה בענף הניקיון והתחזוקה. המערערת תבעה, בין היתר, תוספת ותק, פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה ופיצוי בגין אי-ביצוע הפרשות לקופת גמל. בהמשך הגישה המערערת בקשה לאישור תביעתה לפיצוי בגין אי-ביצוע הפרשת דמי גמולים לקרן הפנסיה כתובענה ייצוגית. בית-הדין האזורי דחה את הבקשה בציינו כי סיכויי העילה האישית הם לכאורה בספק. מכאן הערעור דנן.

המערערת טענה כנגד החלטת בית-הדין האזורי על כל קביעותיו,וכי אין לקבל את טענת החברה שלפיה אין למערערת עילה אישית בשל העובדה שחתמה על כתב הסילוק, שכן הלכה פסוקה היא כי זכות פנסיונית אינה ניתנת לוויתור, וכי כתב הסילוק שהוצג על-ידי החברה אינו עונה על דרישות הפסיקה, שכן הוא כללי וסתום ואינו כולל ויתור מפורש על הזכות הפנסיונית, וכי קיומה של עילת תביעה אישית הוכחה בהתבסס על תלושי המשכורת שיצאו מתחת ידה של החברה.

בית-הדין קבע כי דין הערעור להידחות, משלא עלה בידי המערערת להוכיח קיומה של קבוצה. משכך אין אף צורך להידרש ליתר נימוקי בית-הדין האזורי ולטענות הצדדים באשר להם.

3. נדחה ערעור חברה אשר הפסידה בתביעת עובד לזכויות העסקה כנגד חיובה בהוצאות משפט

ב- ע"ע 35727-11-12{ביטחון לאומי 1992 ע.נ בע"מ נ' פודולסקי אלכסנדר, תק-אר 2015(1), 393 (2015)} עסקינן בתובענה בגין אי-תשלום זכויות העסקה.

מדובר במקרה בו בית-הדין הארצי לעבודה דחה ערעור שהגישה חברה אשר נתבעה על-ידי עובד לתשלום זכויות העסקה והפסידה כנגד חיובה בתשלום הוצאות משפט. נקבע כי הגם שהעובד יוצג במסגרת הסדר "פרו בונו" יש לפסוק הוצאות ושכ"ט לזכות עורך-הדין אשר נטלו חלק בייצוגו, נוכח פעילותם להרחבת היקף המימוש של זכות הגישה לערכאות ושל מיצוי הזכויות בקרב אלה שנמנע מהם לעשות כן מטעמים כלכליים.

4. נדחה ערעור על דחיית בקשה לתובענה ייצוגית בשל השיהוי בהגשתה ומאחר שבפרק זמן זה נמשכו ההליכים בתובענה הייצוגית
ב- בר"ע 43962-09-14 {הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' פרץ מאיר, תק-אר 2014(4), 448 (2014)} עסקינן בתובענה בגין אי-ביצוע הפרשות לפנסיה.

מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-הדין האזורי שבה נדחתה בקשתה של ההסתדרות לעיין מחדש בהחלטה שבה אושרה הגשת תובענה ייצוגית בעילת אי-ביצוע הפרשות, וזאת לאחר שהמשיב 1 - העובד הגיש תביעה לתשלום זכויות שונות המגיעות לו בקשר לתקופת עבודתו במשיבה 2 - החברה במקביל, הוגשה בקשתו לאישור חלק מעילות התביעה כתובענה ייצוגית. בראשית, נדחתה הבקשה, אך לאחר שהוגש ערעור, נקבע כי עניינו של העובד יוחזר לבית-הדין האזורי על-מנת שידון באפשרות אישור תובענה ייצוגית אך ורק לגבי עניין ההפרשה לפנסיה והניכויים מהשכר, וכי בטרם ידון בית-הדין בשאלת אישור התובענה יפנה להסתדרות לברר את עמדתה. בית-הדין האזורי קיבל את הבקשה וקבע כי יש לאשר את התובענה כייצוגית בעילה של אי-ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה. החברה הגישה בקשת רשות ערעור על החלטת האישור, בטענה כי חל עליה הסכם קיבוצי והיא פעלה עם הסתדרות העובדים, הן לפני הבקשה והן לאחריה על-מנת להבטיח תשלום זכויות עובדיה. החברה טענה כי הפעולות שבוצעו על ידה ממחישות שהיא נבדלת מחברות אחרות בענף השמירה. בית-המשפט דחה את הבקשה.

ההסתדרות הגישה לבית-הדין האזורי בקשה לעיון מחדש בהחלטת האישור, כאשר החברה תמכה בבקשתה של ההסתדרות, וזאת בטענה כי מאז נתן בית-הדין האזורי את החלטת האישור חל שינוי מהותי בנסיבות. מנגד, העובד התנגד לבקשת ההסתדרות וטען, בין היתר, כי הבקשה הוגשה בשיהוי חמור, וכי ההסתדרות היתה צד להליך עוד לפני ההחלטה לאישור תובענה ייצוגית. בית-דין האזורי דחה את הבקשה מאחר שהבקשה הוגשה באיחור, ולא ניתן כל נימוק לאיחור בהגשתה. החלטה זו היא מושא בקשת רשות הערעור דנן.

בית-הדין קבע, כי דין הבקשה להידחות בשל השיהוי בהגשתה. הבקשה לעיון מחדש בהחלטה הוגשה כשנה וחצי לאחר מתן החלטת האישור וכי בפרק זמן זה, נמשכו ההליכים בתובענה הייצוגית, וכי היה על ההסתדרות להגיש את בקשתה במועד מוקדם יותר, וניתן היה לבקש לעכב את מתן ההחלטה בה עד למיצוי המו"מ לפשרה.

5. נדחתה תובענה כנגד המוסד לביטוח לאומי הואיל ואינו בגדר "מבטח" לפי חוק הפיקוח על הביטוח
ב- עב"ל 3880-04-13 {אברהם הרמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2014(3), 1970 (2014)} עסקינן בתובענה בגין זכאות לרכב רפואי לנכה.

מדובר בערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי שבו נדחתה בקשת המערער להכיר בתביעה שהגיש כנגד המשיב כתביעה ייצוגית בטענה כי הוא זכאי גם ל"רכב רפואי", וזאת על-פי אחוזי הנכות הרפואיים ולא לפי הכללים הקבועים בהסכם בדבר גמלת ניידות. בית-הדין האזורי דחה את הבקשה, בעיקרו של דבר מן הטעמים הבאים: (א) החוק אינו מאפשר הגשת תובענה ייצוגית כנגד המשיב, שכן תובענה כנגד המשיב אינה מנויה בתוספת השניה לחוק; (ב) בית-הדין לא שוכנע כי התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת; (ג) המערער אינו עונה על הדרישה שבסעיף 4(א)(1) לחוק משהוא אינו נמנה עם חברי הקבוצה של נפגעי עבודה אשר יש להם גם הגבלה בניידות והם זכאים הן לקצבת נכות מעבודה והן לקצבת ניידות והטבות אחרות לפי הסכם הניידות; (ד) לא ניתן לראות במערער כמי שיצליח לנהל את ענייני הקבוצה בדרך הולמת כמתחייב מסעיף 4(א)(3) לחוק. המערער ערער על ההחלטה לבית-דין זה.

בית-הדין קבע כי דין הערעור להידחות, וכי נכונה מסקנת בית-הדין האזורי כי יש לדחות את הבקשה, ולו מן הטעם שהתובענה אינה מנויה בתוספת השניה לחוק, וכי המערער לא הצביע על קיומה של הוראת חוק מפורשת הקובעת כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית בעניין מושא התובענה שהוגשה. לעניין התוספת השניה לחוק טוען המערער כי התובענה באה בגדרו של פרט 2 שעניינו "תביעה נגד מבטח". המערער טוען כי המשיב - המוסד הוא "מבטח. על-פי חוק הפיקוח על הביטוח, "מבטח" הוא "מי שקיבל רישיון מבטח ישראלי לפי סעיף 15(א)(1) או מי שקיבל רישיון מבטח חוץ לפי סעיף 15(א)(2)". מובן, כי המוסד לביטוח לאומי אינו בגדר "מבטח" לפי חוק הפיקוח על הביטוח. מכאן, שהתובענה אינה באה בגדרו של פרט 2 לתוספת השניה לחוק.

6. נדחתה תובענה בגין גובה גמלת נכות מאחר והרכיב הנתבע אינו מגולם באופן מפורש בתלוש השכר
ב- עב"ל 45477-09-11 {שלמה מלכה נ' ציון אללוף, תק-אר 2014(3), 1271 (2014)} עסקינן בתובענה בגין בסיס החישוב לגובה גמלת נכות.

מדובר בשני ערעורים הנדונים במאוחד, על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בו נדחו תביעותיהם של המערערים שעניינן גובה גמלת הנכות המגיעה להם בגין תאונות עבודה, וזכאותם כי בבסיס החישוב לגימלה תיכלל גם הטבת חשמל חינם שקיבלו ממעסיקתם, חברת החשמל.

בית-הדין האזורי קבע בפסק-דינו כי המוסד פעל כדין לגבי שני המערערים כאשר שילם את התוספת בגין ההטבה באופן רטרואקטיבי למשך שנה מיום הגשת התביעה, וכי על-פי הנסיבות, אין חולק כי המוסד לא ידע על נתוני ההטבה ביחס לכל אחד מהמערערים והם לא הופיעו בתלושי השכר, והנתונים התקבלו רק במסגרת התביעות שהוגשו לבית-הדין. המערערים לעומת-זאת ידעו כי הם מקבלים את ההטבה ממעסיקתם, אך הם דרשו את הכללת ההטבה בגמלה רק במסגרת התביעות לבית-הדין. מכאן הערעורים דנן.

בית-הדין קבע כי דינם של שני הערעורים - להידחות, וכי כאשר מדובר במקרה בו הטבה כלשהיא אינה מגולמת באופן מפורש בתלוש השכר, ניתן לצפות כי בטופס התביעה לתשלום דמי הפגיעה, בו נדרשים פרטים באשר לשכרו של העובד, יצויינו גם נתונים בדבר ערכן הכספי של הטבות המשולמות לעובד ואשר נכללות בשכרו, זאת על-מנת שהעובד יקבל את הקצבה המקסימלית לה הוא זכאי בכפוף להוראות סעיף 296 לחוק. חזקה על המערערים כי ידעו על כך שההטבה אינה מופיעה בתלושי השכר שלהם. לפיכך, מקובלת עמדת המוסד לפיה היה על המערערים להעלות טענה בעניין לאחר קבלת הודעה על שיעור הגמלה המשולמת להם. המערערים לא נהגו כך במועד, ועל-כן אין לקבל את טענתם לזכאות להכללת ההטבה בשיעור הגמלה רטרואקטיבית ממועד הפגיעה.

7. נדחה ערעור בטענה להפרת חובת הנאמנות מאחר והמבקשים לא הוכיחו תשתית ראייתית ראשונית לקיומם של התנאים להכיר בעילה זו כבסיס לתובענה ייצוגית
ב- בר"ע 5534-05-14 {פיקו אופנקרו נ' שיכון ובינוי - סולל בונה תשתיות בע"מ, תק-אר 2014(2), 1967 (2014)} עסקינן בתובענה בגין השבת כספים שנוכו שלא כדין לטובת קרן שנוסדה על-ידי ההסתדרות.

מדובר בבקשת ערעור על החלטת בית-הדין האזורי לעבודה בו המבקשים הגישו בבית-הדין האזורי תובענה וכן בקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית לחייב את המשיבות להחזיר להם, ולכלל עובדיהן, את הכספים שנוכו משכרם לטובת "קרן עזרה הדדית", שנוסדה בהסכמים עם הסתדרות העובדים הכללית החדשה, שהיא ארגון העובדים היציג במשיבות. לטענתם, ניהול הקרן על-ידי המשיבות, נעשה תוך הפרת חובת הנאמנות. המשיבות הגישו בקשה לסילוק בקשת הייצוג על-הסף מן הטעם שהקרן לא פורקה והיא עדיין פעילה, וכן מן הטעם שהקמת הקרן ופעולתה הוסדרו בהסכם מול ההסתדרות, ועל-כן לא ניתן להגיש בעניינה תביעה ייצוגית.

בית-הדין האזורי קבע כי הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית מבוססת בעיקרה על הטענה כי הקרנות פורקו, ומכח עובדה זו חלה חובת השבה של הכספים. המבקשים טוענים כי הבקשה מבוססת אף על טענה בדבר הפרת חובת הנאמנות כשלעצמה. מדובר בטענה שהינה בשולי הבקשה ומכל מקום ספק אם המבקשים העמידו תשתית ראייתית ראשונית לגבי קיומם של תנאים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק על-מנת להכיר בעילה זו כשלעצמה לצורך אישור התובענה כתובענה ייצוגית. די בכך כי הקרנות פועלות ונותנות הטבות לעובדים העומדים בקריטריונים לקבלתם. משכך, אין מקום לכאורה בשלב זה להורות על גילוי מסמכים.

בית-הדין קבע כי דין הבקשה להידחות, וכי מעיון בהחלטת בית-הדין האזורי עולה כי דחיית הבקשה לגילוי מסמכי הבנק לא נסמכה אך על היותה של עילת הפרת הנאמנות "שולית", אלא גם על הטעם שהמבקשים לא העמידו, לדעת בית-הדין האזורי, תשתית ראייתית ראשונית לקיומם של התנאים להכיר בעילה זו כבסיס לתובענה ייצוגית. החלטה האם ליתן צו לגילוי מסמכים היא החלטה דיונית, המסורה לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית, שבפניה פרושה יריעת ההתדיינות בין הצדדים. ככלל, בית-דין זה כערכאת ערעור נוהג שלא להתערב בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית שקיבלה החלטה ממין זה, אלא אם נפלה בה טעות מהותית, וכי בנסיבות המקרה דנן לא נמצא כי בהחלטת בית-הדין האזורי נפלה טעות כלשהי המצדיקה מתן רשות ערעור.

8. בית-הדין קבע כי דמי ההשתתפות העצמית הקבועים בחוק הן שיעור מקסימום שהקופות יכולות לגבות כך שהן רשאיות לגבות דמי השתתפות בשיעורים נמוכים יותר
ב- ע"ע 39413-01-12 {מכבי שירותי בריאות נ' ק.ב., תק-אר 2013(1), 996 (2013) עסקינן בתובענה בגין הפלייה בגביית דמי השתתפות מופחתת ברפואת חירום לטובת המגזר החרדי.

מדובר בשלושה ערעורים, הנדונים במאוחד, על החלטתו של בית-הדין האזורי. בהחלטה נדונה בקשה לאשר כתובענה ייצוגית תביעה שהוגשה כנגד מכבי שירותי בריאות, קופת חולים מאוחדת ושירותי בריאות כללית בטענה להפליה אסורה לטובת הציבור החרדי בגביית דמי השתתפות עצמית מופחתת, או שאינן גובות אותם כלל, בגין מתן שירותי חירום על-פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. המשיבים ביקשו כי תביעתם תאושר כתובענה ייצוגית על-פי חוק תובענות ייצוגיות, ותחול על כלל החברים בקופות שנדרשו לשלם דמי השתתפות עצמית עבור שירותי רפואת החירום. הקופות הגישו בקשות לדחות על-הסף את התובענות, בעיקר בשל חוסר סמכות עניינית ובטענה שחוק תובענות ייצוגיות אינו חל עליהן. הקופות דחו מכל וכל את טענת המשיבים בדבר הפליה אסורה. המשיבים מצידם הגישו במקביל בקשה לגילוי מסמכים רבים מהקופות.

בהחלטת בית-הדין האזורי נדחתה בקשת הקופות למחיקת התובענות על-הסף והתקבלה בחלקה הבקשה לגילוי מסמכים. הוגשו ערעורים על ההחלטה ובפסק-דין של בית-הדין זה בוטלה ההחלטה ונקבע כי התיק יוחזר לבית-הדין האזורי, שקבע כי קופות החולים אינן בגדר "רשות" על-פי חוק תובענות ייצוגיות והן בגדר "עוסק" על-פי חוק הגנת הצרכן, וכי לא חל השתק שיפוטי בין הצדדים וכי קיימת למשיבים עילת תביעה אישית נגד הקופות. כמו-כן התקבלה חלקית הבקשה לגילוי מסמכים.

קופות החולים הגישו כל אחת בקשת רשות ערעור אלו מטעמן, בהן הלינו על קביעות בית-הדין האזורי בהחלטתו וטענו כי היה מקום לדחות על-הסף את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

בית-הדין קבע כי לאור חשיבות השאלה העומדת לדיון, התבקשה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה אשר הודיע על התייצבותו בהליך והגיש עמדה מנומקת מטעמו שקבע, כי דמי ההשתתפות העצמית הקבועים בחוק הן שיעור מקסימום שהקופות יכולות לגבות, כך שהן רשאיות לגבות דמי השתתפות בשיעורים נמוכים יותר. כן נטען כי הקופות אינן בגדר "רשות" לצורך חוק תובענות ייצוגיות והן בגדר "עוסק" לצורך החוק, ולכן, ככלל, ניתן להגיש נגדן תובענות ייצוגיות לפי פרט 1 לתוספת השניה לחוק. באשר למידת התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה: ההודעות מטעם הקופות הביאו למצב בו ייגבו תעריפים אחידים במוקדי הרפואה הדחופה, בהתאם להוראות החוק. בהתחשב בכך שלמעשה התובענות לא התקבלו, לא נפסקו סעדים בתובענות ולא הוכח קיומה של הפליה אסורה שתוקנה, לא ניתן להסיק מכך קיומה של תועלת אישית לחברי הקבוצה, מעבר לתועלת הציבורית בתיקון הליקויים שנתגלו בגביה מטעם הקופות.

9. נדחה ערעור על ההחלטה שלא לאשר תובענה ייצוגית נגד חברת שמירה בשל אי-הפרשות לפנסיה
ב- ע"ע 58039-11-11 {רונן תורג'מן נ' שחק אבטחה שמירה ושירותי משרד בע"מ, תק-אר 2012(4), 764 (2012)} עסקינן בתובענה בגין אי-הפרשה לקרן פנסיה.

מדובר במקרה בו בית-הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורו של שומר בחברת שמירה, אבטחה וניקיון, כנגד החלטת בית-הדין האזורי שלא לאשר הגשת תובענה ייצוגית נגד החברה בעילה של אי-הפרשות לקרן פנסיה. נקבע, כי לא עומדת למערער עילת תביעה אישית, מאחר ועל-פי ההסכם הקיבוצי שחל על הצדדים הזכאות להפרשות קמה רק לאחר העסקה בת שישה חודשים, ואילו המערער הועסק תקופה קצרה יותר. עוד נקבע כי אין מקום להורות על החלפת התובע המייצג מאחר ומלכתחילה לא היה מקום להגשת הבקשה, ומאחר ולא הוכחה עילת תביעה קבוצתית של אי-הפרשה לקרן הפנסיה.

10. אושרה תובענה ייצוגית מאחר והמעסיק אינו מיישם הסכם קיבוצי החל על הצדדים ומשהארגון היציג אינו פועל לאכיפת זכויות העובדים במקום העבודה
ב- ע"ע- 67/10 {יבטח בע"מ נ' ארז חבושה, תק-אר 2012(1), 783 (2012)} עסקינן בתובענה בגין אי-הפרשה לקרן פנסיה.

בית-הדין הארצי דחה ערעור שהוגש על-ידי חברת אבטחה כנגד החלטת בית-הדין האזורי לאשר הגשת תביעה כייצוגית, לעניין הפרשת פנסיה. נקבע כי משנמצא כי המעסיק אינו מיישם הסכם קיבוצי החל על הצדדים, ומשהארגון היציג אינו פועל לאכיפת זכויות העובדים במקום העבודה, לא יחול החריג המעוגן בהוראת סעיף 10(3) לתוספת השניה בחוק תובענות ייצוגיות, והמקרה יבוא בגדר המקרים החריגים ויוצאי הדופן בהם ניתן לאשר תביעה כתובענה ייצוגית אף במקום עבודה מאורגן בו חל הסכם או הסדר קיבוצי על הצדדים.

11. בית-הדין הארצי אישר הגשת תובענה ייצוגית נגד מעסיק בגין אי-ביצוע הפרשות לפנסיה ברכיב התגמולים
ב- ע"ע 6540-10-10 {יבגני גולוב נ' אלטרנטיבה שירותי אבטחה בע"מ , תק-אר 2012(1), 1649 (2012)} עסקינן בתובענה בגין אי-ביצוע הפרשות לפנסיה ברכיב התגמולים.

מדובר במקרה בו בית-הדין הארצי לעבודה קיבל חלקית ערעור שהגיש מאבטח על החלטת בית-הדין האזורי אשר דחה את בקשתו לאשר הגשת תובענה ייצוגית נגד מעסיקתו בגין אי-ביצוע הפרשות לפנסיה ואי-תשלום זכויות נוספות כולל פיצוי בגין תשלום השכר באיחור. נקבע, כי יש לאשר את הבקשה לאישור תביעתו של המערער כתובענה ייצוגית, בהתייחס לעילת אי-ביצוע הפרשות לפנסיה ברכיב התגמולים, וזאת מכוח צו ההרחבה בענף השמירה, כאשר הסעד הנתבע הוא פיצוי בשיעור ההפרשות שהיו אמורות להיות מועברות לקרן הפנסיה ברכיב התגמולים, בשיעור 6% משכרו החודשי של כל אחד מהעובדים בתקופת עבודתו. עם-זאת, נדחתה בקשת המערער בהתייחס לעילה של פיצוי בגין תשלום השכר באיחור. נקבע כי התיק יוחזר לבית-הדין האזורי בתל-אביב, להמשך טיפול בתובענה הייצוגית לגופה.

12. בית-הדין הארצי דחה תביעות כנגד קביעת גיל מינימום להפרשות פנסיוניות
ב- סק"כ 51-09 {סאוט אלעאמל - להגנת זכויות העובדים והמובטלים נ' שר התעשיה המסחר והתעסוקה, תק-אר 2012(1), 1972 (2012)} עסקינן בתובענה בגין קביעת גיל מינימום להפרשה לקרן פנסיה.

מדובר במקרה בו בית-הדין הארצי לעבודה דחה תביעות לביטול סעיף בצו הרחבה שקבע את הגיל ממנו קיימת חובת הפרשה לקרן פנסיה. נקבע כי קביעת גיל המינימום בהסכם קיבוצי כללי לביטוח פנסיוני מקיף במשק ובהמשך, החלתו באמצעות צווי הרחבה אינם לוקים באפליה.

13. נתקבלה בקשה לעיוכב ביצוע פסק-דין, הואיל והנזק שייגרם לה ממימוש מיידי של פסק-הדין עולה על הנזק שייגרם למשיבה אם גביית ההוצאות שנפסקו לזכותה תידחה עד לאחר ההכרעה בערעור
ב- ע"ע 43491-10-11 {טלי זולטורובסקי נ' מיקוד ישראל אבטחה שירותים וכוח אדם בע"מ, תק-אר 2011(4), 1262 (2011)} עסקינן בתובענה בגין אי-תשלום תוספת וותק ואי הפרשת כספים לקרן הפנסיה.

מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין של בית-הדין האזורי בה נדחתה תביעת המבקשת שעבדה אצל המשיבה כעובדת בשכר בתפקידי שמירה ואבטחה, להכיר בתובענה שהגישה כתובענה ייצוגית, בגין אי-תשלום תוספת ותק ואי-הפרשת כספים לקרן הפנסיה. לטענת המבקשת, המשיבה באופן שיטתי לא משלמת לעובדיה זכויות מכוח צו ההרחבה בענף השמירה; אין הסכם קיבוצי שחל על המשיבה ולכן המבקשת רשאית להגיש כנגדה תובענה ייצוגית. עתירתה של המבקשת היתה לתשלום תוספת ותק והפקדות לקרן הפנסיה, הכוללות פיצויי פיטורים ותגמולים, על-פי צו ההרחבה. המבקשת ציינה כי יש עילות נוספות אותן תבעה שלא במסגרת התובענה הייצוגית.

בית-הדין האזורי דחה את בקשת המבקשת לאישור התובענה הייצוגית עקב היעדר הוכחה כי קיימות שאלות מהותיות של משפט ועובדה המשותפות לכלל עובדי הקבוצה, וכי התובענה הייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת במקרה בו חל הסכם קיבוצי. כמו-כן חייבה בהוצאות משפט ושכ"ט. על פסק-הדין הגישה המבקשת ערעור לבית-דין זה ובמקביל הגישה לבית-הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצוע תשלום הוצאות המשפט ושכר-טרחה שהושתו עליה.

בית-הדין קבע, כי הבקשה מתקבלת ויש להורות על עיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה, וכי בניגוד לנטען על-ידי המשיבה, אין המדובר בערעור על קביעות עובדתיות, אלא בערעור הן על שיקולי מדיניות באישור תובענה ייצוגית והן על אופן יישום החוק והפסיקה בנסיבות המקרה הנדון. כמו-כן שוכנע בית-הדין, כי מאזן הנוחות נוטה במקרה הנדון לטובת המבקשת, שכן בהתחשב בנסיבותיה האישיות הנזק שייגרם לה ממימוש מיידי של פסק-הדין עולה על הנזק שייגרם למשיבה אם גביית ההוצאות שנפסקו לזכותה תידחה עד לאחר ההכרעה בערעור, ככל שהערעור יידחה.

14. בית-הדין הארצי דחה ערעור הואיל והמערער לא הצביע ולו על ראשית ראיה לכך שהמשיבה אכן נהגה שלא על-פי דין
ב- עא"ח 57/09 {שלמה פרץ נ' קופת חולים מאוחדת, תק-אר 2011(3), 354 (2011)} עסקינן בתובענה בגין רווחים שגרפה קופ"ח שלא כדין.

מדובר בערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בירושלים בו נדחתה תביעת המערער לאישור תביעתו כנגד המשיבה כתובענה ייצוגית, שעניינה בטענה שהמשיבה שהינה קופת חולים הפועלת מכוח חוק הבריאות הממלכתי ואשר המערער מבוטח בקופה במסגרת מאוחדת עדיף, ולאחר שנחתם הסכם בין הקופה לחברת ביטוח לה נסיונל, ולימים הפניקס, לעניין ביטוח סיעודי משלים, ושעל-פי אותו הסכם חייבת המשיבה בפרמיית מינימום לחברת הביטוח, אולם ככל שיהיו רווחים בפער שבין בה ו- 20% יישארו בידי חברת הביטוח. על יסוד הסכם זה הגיש המערער את תובענתו הייצוגית ובה ביקש מתן חשבונות מכוח יחסי שליחות, לטענתו, בין הקופה לחבריה, וכמו-כן טען כי הקופה גרפה רווחים מאותו הסכם. בית-הדין קמא דחה את טענות המערער. מכאן הערעור דנן.

בית-הדין קבע כי דין הערעור להידחות, וכי בידי המערער אין, ולו ראשית ראיה, לכך שהמשיבה אכן גרפה רווחים ונהגה עמם שלא על-פי המחוייב על-פי דין. היפוכו-של-דבר. על-פי החומר הראייתי שהוצג בפני בית-דין קמא, ולעניין זה לא מצאנו מקום להתערב במסקנתו, אזי על-סמך עדות חשב המשיבה בצירוף מסמך מאת חברת הביטוח הפניקס, לא היו כלל רווחים לקופה. לפיכך, לא נמצא מקום להתערב בפסק-דינו של בית-דין קמא, וכי בנסיבות המקרה, אכן לא היה מקום להגשת תובענה ייצוגית.

15. נדחה ערעור בתובענה להפליה בקרן פנסיה עקב היעדר עילה של התובעות שבחרו לפרוש לפנסיה ללא קשר לתכנית הפרישה
ב- ע"ע 533/09 {עופרה אילן ו - 24 אח' נ' שירותי בריאות כללית, תק-אר 2011(2), 194 (2011)} עסקינן בתובענה בגין הפליה בקרן הפנסיה.

מדובר במקרה בו המערערות עבדו במשיבה, שירותי בריאות כללית משך שנים רבות, עד פרישתן לפנסיה מוקדמת מכוח תכנית פרישה שהונהגה בכללית. בתביעה שהגישו לבית-הדין האזורי טענו, כי הסעיף בהסכמי הפרישה שלהן, הקובע כי פרישתן לפנסיה באמצעות קרן הפנסיה תתבצע בהגיען לגיל 60, בטל מחמת היותו מפלה, וכי הן זכאיות לאור זאת לפיצוי כספי אשר יהא בו כדי לתקן את ההפליה. במסגרת פסק-דין חלקי נדחתה על-הסף תביעתן של המערערות 23-1 מחמת התיישנות, מכאן הערעור דנן.

בית-הדין קבע כי ערעורן של המערערות 23-1 יתקבל, וכי התיק יוחזר לבית-הדין האזורי לצורך המשך דיון בתביעותיהן של המערערות 23-1 לגופן, וזאת מן הטעם כי נוצרה למערערות "עילת תובענה" עצמאית ונפרדת כלפי כללית בעת הגעת כל אחת מהן לגיל 60, מועד בו החלה כללית להפלותן לרעה ובמסגרת זו חדלה לשלם להן את תשלומי הפנסיה המוקדמת וכן חדלה לבצע בגינן הפרשות פנסיוניות לקג"מ. מאידך - נדחה ערעורן של המערערות 25-24, מהטעם של היעדר עילה כיוון שבחרו לפרוש לפנסיה בגיל 60 ללא קשר לתכנית הפרישה, וזאת לאחר שחתמו על הסכמי פרישה אישיים ללא קשר לתכנית הפרישה הכללית, וכאשר ביקשו מטעמיהן האישיים לממש את זכותן מכוח תקנון קג"מ ולפרוש לפנסיה באמצעות קרן הפנסיה בגיל 60.

16. בית-המשפט לא יפסוק בתובענה ייצוגית פיצויים לדוגמה, וכן לא יפסוק פיצויים בלא הוכחת נזק
ב- ת"צ (חי') 52499-05-15 {אורי אבני נ' שירותי בריאות כללית, פורסם באתר נבו (23.03.16)} נדונה סוגיה בה התובע ביקש לייצג קבוצה חלקית של למעלה מ- 3 מיליון לקוחות אשר עוולו בין בהטעיה במסמך מחייב ו/או באי-קבלת חשבונית מס/קבלה ו/או בביטול חד-צדדי של חוזה לרבות הנזיקין בשל ביטול זה.

התובע טען, כי לצורך הערכה, העוולה בוצעה כלפי כעשרה אחוז מלקוחות המשיבה, היינו 300,000 איש.

התובע טען כי אין מדובר בנזק כספי ישיר אלא עקיף, שעניינו "תקנת הציבור" ועל-כן יש צורך בבירור התובענה כייצוגית.

באשר לשיעור הפיצוי, התובע מתבסס על סעיף 23 לחוק הגנת הצרכן הקובע עיצומים כספיים כנגד מי שמפר את הוראות החוק לעניין גילוי השם ומספר הזהות, עיצום כספי העומד בענייננו, לטענתו, על 204,400 ש"ח.

התובע ביקש להעמיד את סכום התביעה הייצוגית על גובה קנס זה במכפלת 300,000 תובעים, סך-הכל כ- 61 מיליארד ש"ח.

המשיבה הגישה בקשה לסילוק הבקשה לאישור התובענה הייצוגית על-הסף. המשיבה טענה כי "כללית מושלם" - אותה ציין התובע כמשיבה, היא תכנית למתן שירותי בריאות נוספים {שב"ן} המופעלת על-ידי שירותי בריאות כללית על-פי הוראות סעיף 10 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994.

מסעיף התאגיד אותו ציין התובע בתביעתו הינו של "שירותי בריאות כללית", והיא האישיות המשפטית הנכונה המשמשת כמשיבה בבקשה זו.

המשיבה הוסיפה כי בקשת האישור אשר הוגשה על-ידי התובע מבטאת זילות גמורה של מוסד התובענה הייצוגית ושל ערכאות המשפט בכלל מצידו של התובע והכל למען "מסע נקמה" אישי, תמוה ומופרך.

בקשת האישור אינה עומדת בתנאים הראשוניים והבסיסיים ביותר שנקבעו בדין באשר לאופן הגשתה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, לא התנאים המהותיים ולא התנאים הצורניים והטכניים, ודינה להידחות.

בין היתר לא הוגדרו בבקשה לא קבוצת התובעים הנטענת {כאשר לא נטען גם כי נגרם להם נזק כלשהו}, לא עילות התובענה ולא הנזקים הנטענים.

יתרה-מכך, לא נתבע כלל פיצוי לקבוצה, שכן, הסכום הנתבע הינו קנס אשר יושת על הכללית ולא יועבר לחברי הקבוצה.

בנוסף, הבקשה הוגשה על-ידי תובע שאינו מיוצג על-ידי עורך-דין, בניגוד לנדרש בדין.

עוד טענה המשיבה, כי הסעדים אותם התובע תובע אינם סעדים ברי תביעה במסגרת תובענה ייצוגית ובהליך אזרחי בכלל ומן הדין לדחות את בקשת האישור על-הסף.

עוד הוסיפה המשיבה, כי מאחר והיא "רשות" כמובנו של מונח זה בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"}, הרי שכלל לא ניתן להגיש כנגדה תובענה ייצוגית.

בית-הדין הבהיר כי חובתו של התובע להוכיח נזק לשם קבלת פיצוי בתובענה כספית נלמדת לא רק מהוראת סעיף 4(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, אלא גם מהוראת סעיף 20(ה) לחוק תובענות ייצוגיות, הקובעת:

"בית-המשפט לא יפסוק בתובענה ייצוגית פיצויים לדוגמה, וכן לא יפסוק פיצויים בלא הוכחת נזק, למעט בתביעה כמפורט בפרט 9 בתוספת השניה, ואולם אין באמור כדי למנוע פסיקת פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון."

התובע לא פירט ולא כימת כל נזק ממוני שנגרם לו באף אחת מעילות תביעתו, ולמעשה כלל לא טען לנזק שאינו ממוני.

בית-הדין קבע כי בהיעדר נזק המהווה אחד מיסודות העילה, לא הוכיח התובע ולו באופן לכאורי את סיכויי התביעה להתקבל.

17. משמדובר במקום עבודה מאורגן אשר לו ארגון יציג פעיל יש להעדיף את הסדרת הזכויות באמצעות ניהול משא-ומתן קיבוצי על פני ניהול תובענה ייצוגית
חקיקה רלבנטית: חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006: סעיף 10 לתוספת השניה

ב- תע"א (ת"א) 4551/10 {פייגה פרולין נ' מדינת ישראל- משרד החינוך, תק-עב 2015(1), 19383 (2015)} נדונה בקשה לאשר את תובענת המבקשים, עובדי הוראה בבתי ספר יסודיים, לזקוף את שנות עבודתם כמורים בארץ המוצא שלהם לצורך הוותק הנדרש לתשלום "מענק יובל", כתובענה ייצוגית כמשמעה בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק"}.

המבקשים עתרו לאשר את תביעתם - בעילת אי-הכרה בשנות עבודתם בהוראה בארץ מוצאם כוותק המזכה ב"מענק יובל" - כתובענה ייצוגית בהתאם לחוק ולאשרם כתובעים ייצוגיים.

המבקשים טענו כי במקרה דנן מתקיימים התנאים לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, בהתאם להוראות החוק.

בנוסף טענו המבקשים כי התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה; כי קיים סיכוי סביר שהתביעה תוכרע לטובת חברי הקבוצה; כי קיים יסוד סביר שעניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת וכי התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת במקרה דנן, מאחר ומרבית חברי הקבוצה סיימו כבר עבודתם ואינם מודעים לזכויותיהם ומאחר והעילות המשותפות יוכרעו בהליך משפטי אחד במקום במאות תביעות נפרדות.

המבקשים הבהירו כי הקבוצה בשמה מוגשת התובענה הייצוגית כוללת את כל עובדי משרד החינוך אשר הועסקו ו/או מועסקים כעובדי הוראה בתקופה שמיום 01.03.03 ועד למועד מתן ההחלטה בתובענה, אשר עבדו כעובדי הוראה בארץ מוצאם אולם תקופת עבודתם בארץ המוצא לא הוכרה כוותק לצורך תשלום "מענק יובל" ו/או לצורך כל זכות אחרת המותנית ו/או תלויה בוותק.

המבקשים העריכו כי מדובר בכ- 400 עובדים ובממוצע בארבע שנות עבודה בארצות המוצא.

בהתחשב בנתונים אלו העמידו המבקשים את סכום התובענה הייצוגית על-סך של 10,560,000 ש"ח {קרן} {26,400 ש"ח לכל חבר קבוצה}.

המשיבה 1 {להלן: "המדינה"} טענה כי המבקשים אינם עומדים באף לא אחד מהתנאים הנדרשים לאישורה של התובענה כייצוגית.

המדינה טענה כי מקור הזכות למענק יובל לעובדי הוראה הוא בהסכמים קיבוציים מיום 19.09.94 ומיום 27.08.08 ובתקנון שירות עובדי הוראה המהווה הסדר קיבוצי.

המדינה טענה כי על-פי הוראות סעיף 10(3) לחוק ההסכמים הקיבוציים והפסיקה בעניין ביברינג {ע"ע 1210/02 אמיר ביברינג נ' אל-על נתיבי אוויר לישראל, תק-אר 2002(3), 1685 (2002)}, במקום עבודה מאורגן שיחסי העבודה בו מוסדרים בהסכם קיבוצי, אין לאשר תובענה ייצוגית, אלא במקרים חריגים ביותר, כגון מקרים בהם יחסי העבודה אינם תקינים וארגון העובדים פועל ממניעים פסולים.

המדינה טענה כי נסיבות חריגות אלו אינן מתקיימות במקרה דנן.

על-פי טענת המדינה, הזכות למענק יובל היא זכות הסכמית הנובעת ישירות מהסכם קיבוצי ואין עסקינן בזכויות מכוח חוקי המגן או מחקיקה אחרת, ועל-כן, אף-על-פי הפרשנות הצרה של סעיף 10(3) לחוק - לפיה ניתן להגיש תובענות ייצוגיות גם במקרים בהם חל על העובד הסכם קיבוצי ובלבד שעילת התביעה אינה מתבססת על הפרת ההסכם הקיבוצי, אלא קשורה להפרת זכויות מכוח החוק בכלל וחקיקת המגן בפרט - לא ניתן לאשר את התובענה כייצוגית.

משכך, המבקשים לא עברו את המשוכה הראשונית להראות כי התובענה נמנית על סוגי העניינים המפורטים בתוספת השניה לחוק שניתן להגיש בהם תובענה ייצוגית.

בנוסף טענה המדינה כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת.

על-פי הנטען, התכלית העומדת בבסיס סעיף 10(3) לתוספת השניה לחוק היא שבמקום עבודה מאורגן, ארגון העובדים יהיה זה שמייצג אותו, כשהרציונל העומד מאחורי תכלית זו הוא שארגון העובדים הוא הגוף המייצג באופן הנאמן והראוי ביותר את עניינם של כלל העובדים שבמקום העבודה המאורגן.

המדינה טענה כי מצב בו ניתן פסק-דין עקרוני לגבי כל הקבוצה המחייב אכיפה מלאה, נוגס בזכויות יתר העובדים והן בתפקידו של הארגון ואינו עולה בקנה אחד עם עקרונות משפט העבודה הקיבוצי. לפיכך, הדרך הנכונה והראויה לניהול ההליך היא שימוש בכלים אותם מקנה משפט העבודה הקיבוצי, ולא באלה שמקנה מכשיר התובענה הייצוגית.

המדינה טענה כי מאחר וסיכויי התביעה של המבקשים הינם קלושים, הכרה בתביעה כייצוגית עלולה דווקא לפגוע בחברי הקבוצה באם התביעה תידחה או באם יקבע סעד נמוך יותר מהסעד לו זכאים חלק מחברי הקבוצה.

בנוסף טענה המדינה, כי סכומי התביעה הינם סכומים ניכרים של עשרות אלפי ש"ח לכל אחד מחברי הקבוצה, כך שבנסיבות העניין מוצדק להגיש תביעות אישיות על-ידי כל אחד מחברי הקבוצה בנפרד, ותביעות כאמור אינן ראויות להתברר במסגרת הליך של תובענה ייצוגית.

עוד טענה המדינה כי הסעד הכספי אינו זהה ומשתנה על-פי נתוניו האישיים של כל עובד וכי גם לאחר בירור התובענה הייצוגית יוותרו סוגיות רבות הטעונות בירור, כך שראוי ליתן למדינה את הזכות לנהל כלפי כל תובע הליך נפרד.

המשיבה 2 {להלן: "הסתדרות המורים"} התנגדה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית תוך שהצטרפה לטענות המדינה לעניין זה.

הסתדרות המורים הבהירה כי לעמדתה זכויות המבקשים נובעות מהסכמים קיבוציים לעניין תשלום "מענק יובל" וכי היא עצמה תומכת בדרישתם להכיר בותק שהוכר בגין עבודתם בחו"ל לצורך מניין השנים שיזכה אותם בתשלום "מענק יובל" ופעלה ופועלת במישור הקיבוצי להשגת ההכרה בותק לצורך זה.

הסתדרות המורים טענה כי בשנת 2011 נעשו פניות למשרד האוצר בעניין זה וכיום עומד על הפרק משא-ומתן צפוי לקראת הסכם חדש במסגרתו תעלה דרישה זו כמו גם דרישות נוספות ביחס לאוכלוסיה אליה משתייכים המבקשים, כך שהמבקשים אינם יכולים לטעון כי היא לא פעלה ו/או פועלת למימוש זכויותיהם.

המשיבה 2 טענה כי אין בעניין הנדון נסיבות חריגות המצדיקות את הסרת המחסום שנקבע בסעיף 10(3) לתוספת השניה שבחוק תובענות ייצוגיות ומשהוכח כי מתקיימים יחסי עבודה קיבוציים מכוח הסכם קיבוצי לא ניתן לאשר ניהול תובענה ייצוגית.

לבסוף טענה המשיבה 2 כי אין לאשר את הבקשה נשוא הליך זה.

בית-הדין קבע כי בעניין הנדון המבקשים העמידו את סכום תביעותיהם האישיות על עשרות אלפי ש"ח ובהתאם לתחשיב שהוצג בבקשה, סכום התביעה של כל אחד מחברי הקבוצה עומד על 26,400 ש"ח, כך שבנסיבות העניין מוצדק להגיש תביעות אישיות ולא לנהל את ההליך במסגרת תובענה ייצוגית.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע כי לא מתקיים התנאי של היות התובענה הייצוגית הדרך היעילה וההוגנת לבירור המחלוקות.

כמו-כן, בית-הדין מצא כי עלה ספק באשר לייצוג עניינם של חברי הקבוצה בדרך הולמת, זאת נוכח הגשת תביעה סתמית המבוססת על הערכת תקופת עבודה בת 4 שנים לכל אחד מחברי הקבוצה, מבלי שפורט על בסיס מה נקבעה הערכה זו, בעוד תביעה פרטנית המבוססת על הוותק הנכון של כל אחד מחברי הקבוצה עשויה להעמיד לו סעד גבוה באופן משמעותי מזה שייפסק לזכותו במסגרת התובענה הייצוגית.

בית-הדין הזכיר כי אישור תובענה ייצוגית יוצר מעשה בית-דין ונחסמת הדרך בפני חברי הקבוצה להגשת תביעות כנגד המדינה, באופן העלול לפגוע גם, שמא, בזכויותיהם.

לפיכך, בית-הדין סבר כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק לאישור התביעה כתובענה ייצוגית.

בית-הדין סיכם כי תובענה ייצוגית, על-אף יעילותה ונחיצותה בנסיבות המתאימות, היא כלי רב עצמה אשר השימוש בו עלול להביא לעיתים לתוצאות בלתי-רצויות ומרחיקות לכת.

אשר-על-כן, ככל שקיימת דרך יעילה אחרת לבירור הטענות המועלות בבקשה לאישור תביעה ייצוגית, יש להעדיפה על פני בירור באמצעות התביעה הייצוגית.

בית-הדין קבע כי בעניין הנדון קיימות דרכים חלופיות לבירור המחלוקת, באמצעות קיום משא-ומתן בין ארגון העובדים לבין המדינה.

בנוסף, מדיניות שיפוטית המבקשת להגן ולשמור על מרכזיותו של משפט העבודה הקיבוצי, חייבת ליתן תוקף להסכמות בין הצדדים למשפט העבודה הקיבוצי.

קבלת הבקשה להכיר בתובענה שהגישו המבקשים כתובענה ייצוגית מקום בו ההסתדרות הבהירה כי היא עומדת בפני משא-ומתן עם המדינה להסדרת זכויות המבקשים, וביניהן הזכות הנתבעת בתביעתם האישית, עלולה להכשיל את המאמץ של ארגון העובדים להבטחת זכויותיהם של המבקשים ויתר חברי הקבוצה.

אשר-על-כן, בית-הדין דחה את הבקשה וקבע כי יש להותיר את הסדרת הנושא לעבודתה של ההסתדרות אל מול המדינה כשזו היא הדרך הנכונה להבטחת זכויות המבקשים ויתר חברי הקבוצה ואין לאשר במקרה זה את ניהולה של התביעה כתובענה ייצוגית.

בית-הדין הוסיף וקבע כי נוכח פעולתה של ההסתדרות להסדרת זכויות חברי הקבוצה, לרבות הזכות הנתבעת בתביעת המבקשים, יש להחיל בעניין הזה את החריג הקבוע בסעיף 10(3) לתוספת השניה לחוק תובענות יצוגיות.

משמדובר במקום עבודה מאורגן אשר לו ארגון יציג פעיל יש להעדיף את הסדרת הזכויות באמצעות ניהול משא-ומתן קיבוצי על פני ניהול תובענה ייצוגית.

בנוסף, בית-הדין שוכנע כי לא מתקיימים בעניין זה מרבית התנאים לאישור תובענה ייצוגית כפי שנקבעו בחוק.

בית-הדין הוסיף על האמור כי אין בדחיית הבקשה כדי למנוע מהמבקשים המשך בירור תביעותיהם האישיות.

בית-הדין פסק כי המבקשים יישאו בהוצאות המדינה בסך כולל של 4,500 ש"ח, שישולמו בתוך 30 יום ממועד המצאת ההחלטה לידיהם.

18. הדרך הנכונה לבירור, מימוש ואכיפת עובדי הנתבעת 1 להפרשות לקרן פנסיה הינה בהליך הקיבוצי
ב- ת"צ (חי') 18426-04-13 {אלבטינה פריטקוב נ' התאמה השמה ומידע (1995) בע"מ, פורסם באתר נבו (07.01.15)} נדונה בקשתה של התאמה השמה ומידע (95) בע"מ {להלן: "הנתבעת 1"} לדחיית הבקשה לאישור תביעתן של הגב' אלבטינה פריטקוב {להלן: "התובעת 1"} והגב' ריטה פבלוצקה {להלן: "התובעת 2"} כתובענה ייצוגית.

הנתבעת טענה כי בהתאם לסעיף 10(3) לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו- 2006 {להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"} לא ניתן להגיש תביעה של עובד שחל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו.

התובעות טענו כי הנתבעת 1 הצטרפה כחברה בארגון מפעלי הניקיון בישראל כשלושה חודשים לאחר שהוגשה בקשת התובעת לאישור תביעתן כתובענה ייצוגית.

עוד טענו התובעות, כי הנתבעת 1 עוסקת במספר תחומים, בין היתר גם שמירה וגם ניקיון. בקשת התובעות התבססה על צו ההרחבה בענף הניקיון, כך שחברות הנתבעת 1 בארגון מפעלי השמירה בישראל אינה רלוונטית לבקשת התובעות.

עוד הוסיפו התובעות כי הסכם האכיפה אינו יכול למנוע בדיעבד את אישורה של התובענה הייצוגית, כיוון שהסכם האכיפה נחתם לאחר הגשת הבקשה לאישור.

לבסוף טענו התובעות, כי בשלב זה של ההליך, אין כל מידע או ראיה לגבי פיצוי חברי הקבוצה הנטענת על-ידי הנתבעת.
בית-הדין שוכנע כי הנתבעת 2 פעלה לאכיפת זכויות עובדי הנתבעת, בעניין עילת תביעתן של התובעות שביקשו לאשר תביעתן כתובענה ייצוגית, באופן ראוי וסביר, שיש בו בכדי לדחות בקשת התובעות לאישור תביעתן כתובענה ייצוגית.

בנסיבות המקרה הנדון בית-הדין שוכנע כי הדרך הנכונה לבירור, מימוש ואכיפת עובדי הנתבעת 1 להפרשות לקרן פנסיה הינה בהליך הקיבוצי, בין המעסיקה-הנתבעת 1 לבין ארגון העובדים היציג-ההסתדרות, באמצעות ועדת האכיפה בענף הניקיון והתחזוקה אשר קרמה עור וגידים ופועלת כבר דה פקטו.

אשר-על-כן, בית-הדין דחה את בקשת התובעות לאישור תביעתן כתובענה ייצוגית.

19. המבקש לא הוכיח את העילות האישיות ואף לא הוצגו ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה קבוצתית, ולא הוכח כי התביעה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת לבירור המחלוקות
חקיקה רלבנטית: חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006: סעיפים 4, 8, 8(א)(4), 10(3) לתוספת השניה.

ב- ס"ע (ב"ש) 45668-08-11 {סיבהו קנדי נ' ניצנים חברת אבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ, פורסם באתר נבו (17.01.16)} נדונה בקשה לאישור תביעה בגין אי-ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה, כתובענה ייצוגית כמשמעה בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"}.

המשיבה טענה כי יש לדחות את הבקשה על-הסף לאור הוראת סעיף 10(3) לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות בעניין החרגת תביעות במקום בו חל הסכם קיבוצי מסוגי התביעות בהן תביעה ייצוגית.

בהחלטת בית-הדין מיום 04.03.12, נדחתה בקשת המשיבה לסילוק על-הסף וצויין כי יש לברר את הטענות העולות מהבקשה לסילוק על-הסף ביחד עם הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

עוד טענה המשיבה, כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק לאישור תובענה ייצוגית. לא הוכחה עילת תביעה אישית, ועילה משותפת לכלל חברי הקבוצה.

המשיבה טענה כי היא מקפידה על שמירת זכויות העובדים ואף מפעילה מנגנוני פיקוח ובקרה בעניין תשלום זכויות מכוח ההסכם הקיבוצי.

בית-הדין שוכנע כי לא התקיימו בעניין הנדון התנאים לאישור תביעה ייצוגית כפי שנקבעו בחוק.

בתוך כך המבקש לא הוכיח את העילות האישיות ואף לא הוצגו ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה קבוצתית, ולא הוכח כי התביעה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת לבירור המחלוקות.

בנוסף, מצא בית-הדין כי המבקש לא פנה בטרם הגשת הבקשה בהודעה לחברה על כוונתו להגיש בקשה כאמור וכך גם לא נעשתה פניה מטעמו להסתדרות.

בית-הדין מצא כי המבקש נמנע במכוון מהידברות כלשהי עם החברה בטרם הגשת הבקשה, ובהתנהגות זו פעל בחוסר תום-לב.

אשר-על-כן דחה בית-הדין את הבקשה.

20. יש לנקוט פרשנות מצמצמת באשר לזהות הגופים הנכללים בהגדרת "רשות" על-מנת לחסות תחת הגנותיו של חוק תובענות ייצוגיות
חקיקה רלבנטית: סעיפים 3, 8, 8(2), 8(ב)(2), 9, 9(א), 9(ב), 20, 20(ד), 20(ד)(1)), 20(ד)(2), 20ד(2), מספר 1 לתוספת השניה, 11, מספר 2 לתוספת השניה, לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- חב"ר (ת"א) 35534-06-11 {אייל קוצ'ינסקי נ' שרותי בריאות כללית, פורסם באתר נבו (03.08.15)} נדונה בקשה לאישור תובענות ייצוגיות כנגד קופות החולים בגין גביית דמי השתתפות עצמית מחולי סוכרת המשתמשים במשאבה תת-עורית להזרקת אינסולין.

הדיון התמקד בשאלת זכותן של קופות החולים להגיש הודעת חדילה מכוח סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"}.
בית-הדין האזורי לעבודה פסק כי יש לנקוט פרשנות מצמצמת באשר לזהות הגופים הנכללים בהגדרת "רשות" על-מנת לחסות תחת הגנותיו של חוק תובענות ייצוגיות.

בית-הדין סבר כי קופות החולים הן גופים דו-מהותיים בעלי פעילות ציבורית נרחבת, המופקדים על הענקת שירותי הבריאות לציבור, וכפופים לכללי המשפט המינהלי.

עם-זאת, הגדרתן כגוף דו-מהותי אינה מוליכה מיניה וביה להגדרתן כ"רשות", שכן "רשות" היא גוף הממלא תפקיד ציבורי על-פי דין ואילו גוף דו-מהותי עשוי להיות גם כזה שלא הוקם על-ידי החוק ואין לו סמכויות מכוח חוק.

בית-הדין סבר כי רק במקרים חריגים יוכרו גם גופים פרטיים כ"רשות".

בית-הדין קבע כי קופות החולים אינן בגדר "רשות" כאמור בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות ואין לקבל את הודעות החדילה שמסרו.

עם-זאת, ומשאין מחלוקת כי קופות החולים הן גופים המספקים שירות חיוני לציבור, יוכלו הנתבעות לטעון במסגרת הדיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית להגנה הקבועה בסעיף 8(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות.

21. בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, על-פי הוראות סעיף 5(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 ביחס לרכיבים של ניכוי דמי ועד שלא כדין ושל היעדר הפרשות לקרן פנסיה
ב- סע"ש (ב"ש) 47815-06-12 {גססא גובזא נ' רמ - ק.ר.מ. סחר בינלאומי בע"מ, פורסם באתר נבו (26.05.14)} נדונה סוגיה בה המבקש, עבד אצל המשיבה, כעובד ניקיון בבית ספר באשדוד החל מחודש נובמבר 2008 ועד לחודש אוגוסט 2011.

המשיבה היא חברת כוח אדם העוסקת, בין היתר, במתן שירותי ניקיון למוסדות שונים. המבקש הגיש תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת וזכויות סוציאליות שונות בגין תקופת העסקתו אצל המשיבה וסיומה, ובכלל זה תשלום פיצוי בגין היעדר הפרשות לקרן פנסיה והשבת דמי ועד שנוכו משכרו שלא כדין בסך כולל של כ- 66,000 ש"ח.

בד-בבד, עם הגשת התביעה הגיש המבקש בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, על-פי הוראות סעיף 5(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 ביחס לרכיבים של ניכוי דמי ועד שלא כדין ושל היעדר הפרשות לקרן פנסיה בסך כולל של כ- 16,000,000 ש"ח.

המבקש טען בבקשתו כי בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי וצווי ההרחבה החלים על הצדדים, קמה למשיבה חובה להפריש כספים לקרן פנסיה אך זו נכשלה בהסדרת זכויותיו הפנסיוניות של המבקש.

במסגרת הבקשה להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית, טען המבקש כי עילת התביעה האישית מכוחה הוגשה התביעה - מתקיימת בכל עובדי המשיבה.

בהקשר זה אציין כי תחילה הקבוצה שבשמה הוגשה הבקשה היתה "כל עובדי הניקיון במשיבה במהלך 7 השנים שקדמו להגשת הבקשה", אך משהובהר כי ההסכם הקיבוצי החל על המשיבה הוא ההסכם הקיבוצי בענף כוח האדם, ביקש המבקש בסיכום טענותיו לתקן את הגדרת הקבוצה המייצגת ל"כלל עובדי המשיבה, על כל תפקידיהם במהלך 7 השנים שקדמו להגשת הבקשה".

כן ביקש המבקש להוסיף עילת תביעה נוספת שעניינה פיצוי בגין היעדר הפרשה של פיצויי פיטורים (בשיעור 6%) לפי סעיף 14 לחוק פיטורים, התשכ"ג-1963.

לשיטת המבקש העובדה כי הבקשה מעלה לדיון שאלה משפטית המשותפת לכל חברי הקבוצה, כמו גם האפשרות הקיימת להגדיר את חברי הקבוצה ולכמת את הנזק שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה וכן קיומו של אינטרס ציבורי שמבקש לאכוף את זכויותיהם של העובדים על רקע הפרה שיטתית ורוחבית של זכויותיהם המיוחסות למשיבה - כל אלה מובילים למסקנה כי הכלי הדיוני של התובענה הייצוגית, הוא הכלי המתאים להכרעה במחלוקות.

מנגד טענה המשיבה כי יש לדחות הבקשה על-הסף לאור הוראת סעיף 10(3) לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות בעניין החרגת תביעות במקום בו חל הסכם קיבוצי מסוגי התביעות בהן ניתן תביעה ייצוגית.

המשיבה טענה כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות לאישור תובענה ייצוגית. לא הוכחה עילת תביעה אישית, ועילה משותפת לכלל חברי הקבוצה.

המשיבה טענה כי אין לאשר התביעה כתובענה ייצוגית גם בשל העובדה כי היא חברת כוח אדם המעסיקה את עובדיה בתנאים שונים ועובדיה אינם מהווים קבוצה הומוגנית בעלת זכויות זהות.

לבסוף הוסיפה וטענה המשיבה, כי התובע אינו מתאים לשמש כתובע ייצוגי, שכן אין לו כל עניין בתובענה הייצוגית; התובע אינו מבין כלל מהות התובענה שהגיש ואינו יודע מהי תובענה ייצוגית; הוא אינו מכיר איש מעובדי המשיבה ולא היה מודע להליכים ולפעולות שנעשו במסגרת ההליך.

מהוראות ההסכם הקיבוצי עלה כי קמה למשיבה חובה להפריש כספים לקרן פנסיה בשיעורים ובתנאים שפורטו בו.

בנוסף, המבקש הצליח להוכיח בסבירות ראויה קיומן של עילות תביעה אישית נגד המשיבה. בתוך כך על המבקש להציג ראיות לעניין קיומה של עילת התביעה הייצוגית.

אשר-על-כן, בית-המשפט מצא כי ממכלול הראיות והעדויות המבקש לא הצביע על עובד אחד נוסף, מלבדו, שנכלל במסגרת הקבוצה אותה בכוונתו לייצג.

בנסיבות אלה, בית-הדין קבע כי המסקנה המתבקשת היא שלא עלה בידי המבקש להרים את הנטל המוטל עליו להראות קיומה לכאורה של עילת תביעה קבוצתית, הראויה להתברר כתובענה ייצוגית.

על המבקש לאשר תביעתו כתובענה ייצוגית להראות תחילה כי קמה לו עילה תביעה כנדרש בסעיף 4(א) לחוק תובענות ייצוגיות. ככל שלא קמה לו עילה כאמור- אין בידו להגיע למבחנים המהותיים לאישור תובענה הקבועים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות.

לפיכך, התייתר הצורך לדון בטענות הצדדים בדבר קיומם של המבחנים לאישור תובענה הקבועים בסעיף 80(א) לחוק תובענות ייצוגיות.

בנסיבות אלה, בית-הדין קבע כי אין גם מקום להידרש לבקשת בא-כוח המבקש בסיכום טענותיו להורות על החלפת התובע המייצג, כאשר כלל לא הוברר כי אכן קיימת עילת תביעה קבוצתית של אי-הפרשה לקרן פנסיה, אי-הפרשה לקרן פיצויים וניכוי דמי ועד שלא כדין על-ידי המשיבה. שכן תנאי מקדמי לדיון בשאלה האם יש להורות על החלפת תובע מייצג הוא קיומה של עילת תביעה קבוצתית נגד המשיבה {ע"ע (ארצי) 58039-11-11 רונן תורג'מן נ' שחק אבטחה שמירה ושירותי משרד בע"מ, פורסם באתר נבו (31.12.12)}.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין דחה את הבקשה.

עוד קבע בית-המשפט, כי יש ממש בעילות התביעה האישית שהציג המבקש, וכל צד יישא בהוצאותיו.

22. ספק אם הניכויים שנוכו משכרם של הנהגים הם ניכויים מותרים. יחד-עם-זאת אין הדבר מצדיק בירור התובענה כתובענה ייצוגית
חקיקה רלבנטית: חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006: סעיפים 3(א), 4(א), 8, 10 לתוספת השניה.

ב- ת"צ (ת"א) 14697-03-12 {אייסו פנטאה נ' סופרבוס ושות', שותפות מוגבלת, פורסם באתר נבו (06.10.14)} נדונה סוגיה בה המבקש הגיש בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית כנגד המשיבה בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "החוק"}.

בית-הדין קבע כי מן האמור עלה שתובענה ייצוגית אינה המסלול הנכון לבירור התביעה, השאלות האם בוצע ניכוי ומה שיעורו, מאיזו סיבה, באילו נסיבות, האם בהסכמת העובד והאם בהתאמה להוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר, דורשות כולן בירור עובדתי והתשובות להן יהיו שונות אצל כל עובד שמשכרו נוכו סכומים אסורים לכאורה. ועל-כן יש לדחות את הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית.

בית-הדין קרא בעיון את ניתוחיו היפים והעמוקים של המבקש לעניין ניכויים מן השכר כפי שנפרשו בהרחבה בתשובה לתשובה לבקשה לאישור התובענה הייצוגית.

בית-הדין העיר כי ספק אם הניכויים שנוכו משכרם של הנהגים, כפי שעולה מתצהירו ועדותו של סמנכ"ל הכספים מר רז, הם ניכויים מותרים. יחד-עם-זאת אין הדבר מצדיק בירור התובענה כתובענה ייצוגית.

לכל עובד שמשכרו מנוכים רכיבים שונים עומדת הזכות לתבוע תביעה אישית בבית-הדין לעבודה, ותביעתו תתברר לעומקה.

במצב דברים רגיל לאור דחיה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית יטיל בית-הדין הוצאות המשיבה על המבקש.

אלא שבמקרה הנדון בית-המשפט מצא שאין לחייב את המבקש בהוצאות המשיבה בשל כך שהמשיבה הודתה בתצהיר מר רז כי היא נוהגת לנכות ניכויים שונים משכרם של הנהגים.

בית-הדין מצא כי לאור קביעתו כי משכרו של התובע אכן נוכו כספים שלא כדין וכן לאור התרשמותו כי התובע פעל בתום-לב עת הגיש את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית ועשה כן בניסיון כן למנוע פגיעה בשכרם של נהגים אחרים, החליט בית-המשפט שלא להשית עליו הוצאות הבקשה.

23. נכון לברר שאלות אלה במסגרת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, כחלק מהדיון בשאלה האם התקיימו בענייננו התנאים הנדרשים לצורך אישורה כתובענה ייצוגית, ולא על רגל אחת
ב- ת"צ (יר') 36359-07-12 {עדי שלמה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (10.09.14)} נדונו בקשות של המשיבות 1 ו- 2 (להלן בהתאמה: "המדינה" ו- "מודיעין אזרחי"}, להורות על מחיקת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו המבקשים על-הסף.

המדינה טענה כי אין מדובר בעילת תביעה המנויה בתוספת לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "החוק"} וכי המבקשים בבקשה אינם מתאימים להיות תובעים ייצוגיים, הן משום שמדובר בסוגים שונים של אבטחה והמבקשים ביצעו תפקיד של "נוכחי לילה" בלבד, והן משום שכל מאבטח ביצע עבודה שונה במקום שונה ולא ניתן להקיש מהמבקשים ליתר חברי הקבוצה שבשמה הם טוענים.

משכך הם אינם בגדר תובעים ייצוגיים של הקבוצה בשמה הם מבקשים לטעון, כהגדרתם בחוק.

המדינה הוסיפה כי טענות בדבר עצם קיומם של יחסי עובד-מעביד אינן מתאימות להליך לבירור בהליך של תובענה ייצוגית; ביצוען של שעות נוספות הן עילה פרטנית הדורשת הוכחה של כל מאבטח בנפרד, ואף גובה הסכום המוערך עבור כל מאבטח ומאבטח {13,000 ש"ח} אינו מתאים להליך של תובענה ייצוגית.

כמו-כן הוסיפה המדינה, כי מאחר שבבתי-הדין האזוריים האחרים מתבררות כ- 80 תביעות של מאבטחי שגרירויות, אין מקום לדון בתביעתם של המבקשים בהליך נפרד, וכתובענה ייצוגית.

נוכח האמור ביקשה המדינה למחוק את ההליך על-הסף, ובשלב זה של ההליך, עוד בטרם תתברר הבקשה לאישור התובענה הייצוגית.

מודיעין אזרחי טענה כי אין לנהל את התובענה הייצוגית נגדה היות ואינה הצד הנכון להליך. המדינה היא שביצעה מעקב אחר שעות עבודת המבקשים ונתנה הוראות בעניין שכר העבודה שיש לשלם למאבטחי השגרירויות. תפקידה של מודיעין אזרחי התמצה בהעברת שכר העבודה מהמדינה למאבטחים ותו לא.

בית-הדין קבע כי הליך התובענה הייצוגית הוא הליך בעל מאפיינים מיוחדים, והוא שונה מהליכים אחרים. אחד ממאפייניו הוא הצורך לקבל את אישור בית-המשפט לעצם הגשתה של התובענה הייצוגית.

זהו הליך מקדמי שבמסגרתו נדונות כל השאלות המתעוררות בנוגע לתובענה הייצוגית שעלו על הפרק, ובכלל זה הבקשה למחיקתו על-הסף מטעמים שונים, לרבות טיבה של עילת התביעה. נוכח אופיה המיוחד של התובענה הייצוגית, והצורך במתן היתר להגשתה, אין מקום לקיים הליך נפרד שבו תידון הבקשה למחיקה על סף.

על דברים אלה חזר בית-המשפט העליון, מפי כב' הנשיא גרוניס וקבע כי:

"הכלל הוא כי בקשה לסילוק על-הסף בהליך של תובענה ייצוגית תתקבל רק במקרים חריגים וקיצוניים בלבד."
{רע"א 6690/13 קבוצת גולף א.ק בע"מ נ' אתי כהן, פורסם באתר נבו (20.10.13)}

בית-הדין סבר כי השאלות האם יש מקום לדון בשאלת קיומם של יחסי "עובד-מעביד" במסגרת תובענה ייצוגית, כמו גם האם נכון לברר את עילת התביעה - גמול שעות נוספות - במסגרת הליך זה, הן שאלות נכבדות.

כך גם לגבי השאלות העובדתיות שעוררה תובענה זו ובכלל זה גובה הסכום שנתבע לכל מאבטח ומאבטח.

ואולם, בית-הדין סבר כי נכון לברר שאלות אלה במסגרת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, כחלק מהדיון בשאלה האם התקיימו בענייננו התנאים הנדרשים לצורך אישורה כתובענה ייצוגית, ולא על רגל אחת.

בית-הדין הוסיף כי אינו סבור כי הטענות המועלות בבקשת המחיקה במקרה דנן, הינן חריגות במידה המצדיקה את סילוקה על-הסף של הבקשה כבר בשלב זה של ההליך.

משכך, תידון הבקשה למחיקת התובענה הייצוגית על-הסף במסגרת הדיון בבקשה לאישור הגשת התובענה כייצוגית.

24. בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית שעניינה גביה שלא כדין של עמלת שירות מעבר לדמי הניהול בגין הניכויים המבוצעים על-ידי המשיבה
ב- ת"צ (ת"א) 1601-07-12 {אליקים בשן נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ, פורסם באתר נבו (23.02.15)} נדונה סוגיה בה המבקש הגיש בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית שעניינה גביה שלא כדין של עמלת שירות מעבר לדמי הניהול בגין הניכויים המבוצעים על-ידי המשיבה.

בית-הדין לעבודה דחה את הבקשה וקבע כי על המבקש לקבל מעמד של תובע ייצוגי לשכנע את בית-המשפט, הן מבחינה משפטית והן מבחינה ראייתית, כי אמנם קמה לו לכאורה עילת תביעה אישית בגין הפגיעה הנטענת.

במקרה זה, קיימת למבקש עילת תביעה לכאורית בהתאם למבחנים הנדרשים בפסיקה בכל הנוגע לשאלת חוקיות הניכוי שבוצע עד כה והמשך ביצועו, לרבות שאלת כימותו.

המבקש לא הצליח להרים אף לא באופן לכאורי את הנטל הנדרש להוכחה כי הניכויים נשוא הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נכנסים תחת הגדרת הוצאות תפעול בהתאם לסעיף 4 לתקנון האחיד או לסעיף 78 ט(ב) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין קבע כי לא עלה בידי המבקש להוכיח כי "יש אפשרות סבירה" שאותן שאלות מהותיות של עובדה או משפט, המשותפות לכלל חברי הקבוצה, תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה.

25. התובענה הייצוגית אינה הדרך הדיונית היעילה ביותר לבירור עניינה של קבוצת סטאז'רים לרפואה אשר דרשו שכר בגין מספר ימים בהם השתתפו בסדנה שהיא תנאי לתחילת הסטאז' בבתי-החולים אליהם שובצו
ב- ת"צ (ת"א) 2000-04-12 {טל שגב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (08.10.15)} נדון סכסוך בין הצדדים להליך זה כאשר במרכזו עלתה שאלה מרכזית - האם סטאז'רים לרפואה זכאים לשכר בגין ארבעה ימים {חמישה, עד שנת 2011} בהם השתתפו בסדנת אוריינטציה ב"מסר" {מרכז סימולציה רפואית}, סדנה שהיא תנאי לתחילת הסטאז' בבתי-החולים אליהם שובצו על-ידי משרד הבריאות, עם תום פרק הלימודים בבתי הספר לרפואה.

המבקשים טענו כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב ועל יסוד זה, יש להיעתר לבקשתם להכיר בהם כתובעים ייצוגיים, לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "החוק"}.

המשיבות טענו כי דין הבקשה להידחות הן מאחר שאינה מגלה עילה והן בהיבט הפרוצדוראלי - התובענה אינה מתאימה להתברר כתובענה ייצוגית.

בית-הדין דחה את הבקשה וקבע כי סטאז'רים לרפואה אינם זכאים לשכר בגין ארבעה ימים בהם השתתפו בסדנת אוריינטציה ב"מסר" {מרכז סימולציה רפואית}, סדנה שהיא תנאי לתחילת הסטאז' בבתי-החולים אליהם שובצו על-ידי משרד הבריאות, עם תום פרק הלימודים בבתי הספר לרפואה.

בנוסף, בית-הדין העיר כי המבקשים לא פנו למשיבות טרם הגשת הבקשה לבית-הדין. כאשר מדובר בתובענה ייצוגית במערכת יחסי עבודה קיבוצית, נדרשת גם פניה מוקדמת בנושא גם לארגון היציג {בג"צ 1893/11 הארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פורסם באתר נבו (30.08.15)} וגם זאת לא נעשה.

לזאת יהוסיף בית-הדין כי ישנו ספק אם תובענה ייצוגית היא ההליך הדיוני המתאים והיעיל כאשר אחת השאלות העומדות לדיון היא קביעה של סטטוס {יחסי עובד - מעביד}.

נימוק דיוני אחרון נגע לסכומים הנתבעים. על פני הדברים, בית-הדין קבע כי אין מדובר בסכום זהה לכל אחד מחברי הקבוצה. משלא נתבע שכר ראוי, אלא שכר התלוי בהשתכרותו של כל אחד מהמבקשים, גם השכר שיש לקבוע לכל אחד מחברי הקבוצה הוא תלוי משתנים אישיים, הדורשים בירור. גם בהיבט זה, בית-הדין פסק כי התובענה הייצוגית אינה הדרך הדיונית היעילה ביותר לבירור עניינה של הקבוצה.

26. אין הצדקה לברר התובענה כתובענה ייצוגית בשל שונות עובדתית של ממש בנוגע לכל עובד ועובד
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ס"ע (ת"א) 48194-03-12 {גיא אורטל נ' בן - בטחון (1989) בע"מ, פורסם באתר נבו (29.12.14)} המבקש הגיש בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית כנגד המשיבה, חברת שמירה ואבטחה, בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "החוק"}.

עילות התובענה היו בקשר לניכויים אסורים מהשכר בגין השתתפות בקורס מאבטחי מוסדות חינוך ובמטווח, בניגוד להוראות צו ההרחבה בענף השמירה, וניכוי דמי פיקדון שלא כדין והשבתם בערך נומינלי.

בית-הדין דחה בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית כנגד המשיבה בעילות של ניכויים אסורים מהשכר וניכוי דמי פיקדון שלא כדין והשבתם בערך נומינלי.

בית-הדין פסק כי אין הצדקה לברר התובענה כתובענה ייצוגית בשל שונות עובדתית של ממש בנוגע לכל עובד ועובד במשיבה, וכי מדובר בסכומים משמעותיים שנוכו, כל שנוכו, המצדיקים הגשת תובענה אישית על-ידי כל עובד שנפגע.

בית-הדין קבע כי בנוגע לשאלה האם המבקש עמד בנטל להוכחת תנאי סעיף 8 לחוק, על-מנת שתביעה תתברר בהליך של תובענה ייצוגית על המבקש להראות קיומן של שאלות מהותיות של עובדה או משפטי המשותפת לכל החברים בקבוצת בני-אדם.

בית-הדין מצא כי המבקש לא הוכיח קיומה של קבוצה. המבקש לא הצביע על עובדים אחרים שמשכרם נוכו הרכיבים הנטענים. המבקש לא ידע לציין בכמה עובדים מדובר ולא ידע לומר בשל מה נוכו סכומים משכרם, ככל שנוכו, ומה גובהם.

מדובר בסוגים שונים של עובדים הממלאים סוגים שונים של משימות ומשתתפים בסוגים שונים של הכשרות. באשר לרכיב השבת הפיקדון ללא ריבית והצמדה, המבקש לא הוכיח קיומה של קבוצה וחישוביו מבוססים על הנחות לא מבוססות.

המבקש לא הצביע על קיומה של קבוצה שהמאפיינים של חבריה דומים ומתאימים לבירור העניין כתובענה ייצוגית. השונות העובדתית גדולה ומחייבת בירור לגבי כל עובד ועובד, לפיכך הבקשה אינה עומדת בדרישות סעיף 8(א)(1) לחוק. כמו-כן, אין מדובר בסכומים קטנים עבור כל תובע ותובע ההופכים את בירור התובענה האישית ללא כדאית.

27. ככל שנדרש בירור עובדתי מעמיק יחסית מחד גיסא ומאידך גיסא מדובר בסכומים גבוהים יחסית, תגבר הנטיה שלא לאפשר הגשת התובענה הייצוגית חלף דיון פרטני בתביעות אישיות
חקיקה רלבנטית: סעיפים 8 ו- 10 לחוק תובענות ייצוגיות.

ב- ת"צ (יר') 47080-10-12 {אלון בן חיים נ' רשתות תאורה בע"מ, פורסם באתר נבו (20.05.15)} נדונה סוגיה בה המבקש הגיש בקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית לקבוצת עובדי המשיבה ששולם להם רכיב "בונוס ל.פ.".

המבקש טען כי המשיבה לא הביאה בחשבון את רכיב הבונוס בעת חישוב שכרם של עובדיה לעניין תשלום זכויותיהם. לפיכך שולמו בחסר רכיבים אלו, וביצוע ההפרשות ותשלום ימי החופשה נעשו על בסיס שכר היסוד בלבד.

בית-הדין לעבודה קבע כי השאלה המשפטית והעובדתית העומדת לדיון בבסיס התובענה הייצוגית שהגשתה מבוקשת, היא שאלת פיקטיביות רכיב הבונוס, שנרשם בתלושי השכר "בונוס ל.פ.".

על-מנת שסכום המשתלם כשכר עבודה יהווה "תוספת" ולא חלק מהשכר הכולל המשמש לחישוב פיצויי פיטורים, צריך שהתשלום יהיה מותנה בתנאי או במצב, כך שאם אין מתקיים התנאי או משתנה המצב חדל התשלום.

הבחינה אם מדובר בשכר או ברכיב עמלה או בונוס תיעשה לפי מהות הרכיב ולא לפי כינויו.

במקרה זה, בית-הדין קבע כי לא הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת שקיימת אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת חברי הקבוצה. משלא הוכחו באופן הנדרש קיומה של קבוצה ושל אפשרות סבירה לקבלת התביעה, אין מקום לאפשר ניהול התביעה כייצוגית.

בבוא בית-הדין לבחון אם תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת לדיון בסוגיה, יש לתת את הדעת על אופיו של כלי זה והתאמתו לסוגיות מתחום דיני העבודה. ככל שנדרש בירור עובדתי מעמיק יחסית מחד גיסא ומאידך גיסא מדובר בסכומים גבוהים יחסית, תגבר הנטיה שלא לאפשר הגשת התובענה הייצוגית חלף דיון פרטני בתביעות אישיות.

בעניין הנדון יש שונות וגיוון רב בקבוצות ובנתונים שיש לבחון במסגרת החישובים המורכבים לבחינת הזכאות הנטענת להפרשי השכר וההפרשות ששולמו בחסר. השונות המשמעותית מהווה אף היא שיקול שלא לאשר התובענה הייצוגית, שכן דרך זו לא תהיה יעילה או הוגנת אלא מסורבלת וארוכה יותר מבירור פרטני וממוקד.

28. יש לתת משקל מהותי להסכם הקיבוצי לאכיפת זכויות שיש ביישומו כדי להביא לתוצאה המטיבה עם קבוצת העובדים שבשמם ביקש המבקש להכיר בתביעה שעניינה אי-ביצוע הפרשות לקרן פנסיה
ב- תע"א (ב"ש) 3391-09 {גרמן ישייב נ' ח.א.ש. מערכות ושירותים בע"מ, פורסם באתר נבו (04.01.12)} נדונה סוגיה בה המבקש עבד בשירות המשיבה, העוסקת במתן שירותי שמירה ואבטחה, מחודש 05/08 ועד חודש 09/09.

המבקש הגיש תביעה לבית-הדין לחיוב המשיבה בתשלומים שונים בגין סיום העסקתו ובכלל זה לפיצוי בגין אי-ביצוע הפרשות לקרן פנסיה ופיצויים בגין הפסד זיכוי המס על ההפרשות לקרן הפנסיה.

הדיון נסב אודות בקשת המבקש להכיר בעילת התביעה שעניינה אי-ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, כתביעה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "החוק"}.

בית-הדין האזורי לעבודה דחה את הבקשה ופסק כי יחסי העבודה בענף השמירה הוסדרו בהסכם קיבוצי ענפי מחודש 07/72 שהוראותיו הורחבו בצו הרחבה מחודש 12/73 על כלל ציבור העובדים בענף השמירה והאבטחה בישראל.

בין יתר הוראות ההסכם הקיבוצי הורחבה ההוראה המתייחסת להבטחת זכויותיהם הסוציאליות של העובדים לפנסיה ולתגמולים. בחודש 11/08 נחתם הסכם קיבוצי כללי חדש בענף השמירה שתוקפו נקבע ליום הוצאת צו ההרחבה.

בחודש 07/09 הוצא צו הרחבה על הוראות ההסכם הקיבוצי מחודש 11/08 ולפיו החל ממועד זה חלים על העובדים בענף השמירה הוראות ההסכם הקיבוצי מחודש 11/08 ולחילופין הוראות צו ההרחבה מחודש 07/09 במסגרתן הורחבו הוראות ההסכם הקיבוצי מחודש 11/08 והוחלו על כלל העובדים במשק המועסקים בענף השמירה בישראל.

בחודש 06/11 נחתם הסכם קיבוצי כללי בענף השמירה והאבטחה שעניינו מנגנון מוסכם לאכיפת זכויות עובדים בענף השמירה והאבטחה.

לצרכי החלטה בבקשה נקבע כי המשיבה היא חברה בארגון מעבידים שהוא צד להסכם הקיבוצי מחודש 11/08 ולהסכם אכיפת הזכויות עוד משנת 2008.

ברשימת הנושאים והעילות בהן ניתן להגיש תובענה ייצוגית, כאמור בתוספת השניה לחוק, נכללות תביעות ועילות מתחום משפט העבודה. עם-זאת, הסייג הקבוע בסעיף 10(3) לתוספת השניה לחוק קבוע כי תובענה של עובד שחל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו, איננה כשירה להתברר כתובענה ייצוגית.

הסייג איננו חל במצבים בהם הסדיר המעביד את חברותו בארגון העובדים, לאחר הגשת התביעה/הבקשה להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית ובמצבים בהם במקום עבודה מאורגן, התנער ארגון העובדים מחובתו לממש את זכויות העובדים.

בסוגיות בהן התיר החוק הגשת תובענה ייצוגית, רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית אדם שיש לו עילת בתביעה או בעניין כאמור בסעיף 3(א) לחוק המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני האדם - בשם אותה קבוצה. אישור בקשה כתובענה ייצוגית כפופה לשיקול-דעת בית-הדין ובתנאי שהתקיימו תנאי סעיף 8(א) לחוק.

בית-הדין קבע כי ביחס לתקופה שמחודש 07/09 עילת התביעה שעניינה אי-ביצוע הפרשות לקרן פנסיה איננה כשירה להתברר כתובענה ייצוגית משנמצא כי היא מבוססת על הוראות הסכם קיבוצי הקובע את תנאי העסקת עובדי השמירה המועסקים בשירות המשיבה ומכאן שחל הסייג הקבוע בסעיף 10(3) לתוספת השניה ומשנמצא כי הכניסה למשטר של הסכם קיבוצי במשיבה לא בא במטרה למנוע שימוש בכלי הדיוני של התובענה ייצוגית, ומשלא הונח בסיס לטענה לפיה התנער ארגון העובדים מאחריותו לפעול למימוש זכויות ציבור העובדים עליו חלים הוראות ההסכם הקיבוצי.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע כי התקיימו התנאים בחוק להכרה בתביעה שעניינה אי-ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, ביחס לתקופה שעד חודש 07/09, כתובענה ייצוגית.

אשר לתקופה שלאחר חודש 07/09, בית-הדין מצא כי עילת התביעה שעניינה אי-ביצוע הפרשות לקרן פנסיה ביחס לעובדי המשיבה שהועסקו בשירותה החל מאותו מועד ואילך, מבוססת על הוראות הסכם קיבוצי מחודש 11/08 והיא אינה כשירה להתברר בתובענה ייצוגית.

מילוי דרישות החוק להכרה בתובענה כתובענה ייצוגית הן תנאי הכרחי לקבלת בקשה להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית, אך אין הם תנאי מספיק.

כך גם בהתקיימות התנאים בחוק לקבלת בקשה להכיר בתביעה כתובענה ייצוגית, עומד לבית-הדין שיקול-הדעת אם להיעתר לבקשה אם לאו.

בית-הדין סבר כי במסגרת שיקול-הדעת בעניין הנדון, יש לתת משקל מהותי להסכם הקיבוצי לאכיפת זכויות שיש ביישומו כדי להביא לתוצאה המטיבה עם קבוצת העובדים שבשמם ביקש המבקש להכיר בתביעה שעניינה אי-ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, כתובענה ייצוגית על פני בירור טענותיהם בדרך של הגשת תובענה ייצוגית.

אשר-על-כן, בית-הדין דחה את הבקשה להכיר בתובענה שעילתה אי-ביצוע הפרשות לקרן פנסיה כתובענה ייצוגית המתייחסת לקבוצת עובדי המשיבה אשר הועסקו במהלך שבע השנים שעובר להגשת הבקשה להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית.

29. הזהירות המתחייבת מקבלת בקשה להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית הינה זהירות הדורשת מהמבקש, טרם הגשת הבקשה, לבסס את הטענות העובדתיות עליהן מושתתת בקשתו
חקיקה רלבנטית: סעיפים תוספת שניה, 3, 3(א), 4, 4(א)(1), 10(3) לתוספת השניה, 10(3), 10(3) לתוספת השניה, בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (ב"ש) 13266-09-11 {בועז ברבי נ' שלג לבן (1986) בע"מ, פורסם באתר נבו (10.03.14)} נדונה בקשה שהגיש מר בועז ברבי בספטמבר 2011 {להלן: "המבקש" ו- "הבקשה" בהתאמה}, להכיר בעילת התביעה בתביעה שהגיש נגד חברת שלג לבן (1986) בע"מ {להלן: "המשיבה"} ועניינה אי-הסדרת הזכות לביטוח פנסיוני כמתחייב מהוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף השמירה - כתביעה ייצוגית בהתאם לחוק תובענות ייצוגית התשס"ו-2006 {להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"}.

המבקש טען כי המשיבה נכשלה בהסדרת זכויות המבקש בהסדר פנסיה מקיפה כנדרש מהוראות צו ההרחבה, משלא דאגה להסדרת זכויותיו בקרן הפנסיה בשנה הראשונה להעסקתו.

במסגרת הבקשה להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית, טען המבקש כי עילת התביעה האישית מכוחה הוגשה התביעה - מתקיימת ברבים מעובדי המשיבה שהועסקו ועדיין מועסקים בעבודות שמירה ואבטחה במשיבה.

עוד טען המבקש בבקשה, כי הטענות העולות במסגרת הבקשה משותפות לכלל חברי הקבוצה אליהם מתייחסת הבקשה להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית - קבוצת העובדים אשר הועסקו ומועסקים בעבודות שמירה ואבטחה במשיבה - ובפשטות יחסית ניתן לכמת את הנזק שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה בשל הכשל המיוחס למשיבה.

המשיבה טענה כי דין הבקשה להידחות מאחר ולא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה.

עוד טענה המשיבה, כי גם אם ניתן לפנות בבקשה לאישור תובענה ייצוגית של עובד המועסק תחת תנאי הסכם קיבוצי, אין לפנות לדרך התובענה הייצוגית, לאור הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי לאכיפת זכויות עובדי ענף השמירה והאבטחה, מחודש יולי 2011. הסכם קיבוצי אשר קובע מתווה נפרד ומוסכם לבירור זכויותיהם של העובדים בענף השמירה, לרבות עובדים לשעבר.
לבסוף טענה המשיבה כי הבקשה לא עומדת באף לא אחד מהתנאים שהם תנאי להכרה בתובענה כתובענה ייצוגית.

בית-הדין קבע כי בעניין הנדון, בנקודת הזמן הזו, בה פועלים השותפים ליחסי העבודה הקיבוציים בדרך של הידברות להבטחת זכויות העובדים בענף השמירה, ובמסגרת זו מקיימים מנגנונים של בירור ואכיפת זכויות, כפי שהתברר אין להיעתר לבקשת המבקש להכיר בתביעה שהגיש כתובענה ייצוגית, ובכך לפגוע באותו הליך הידברות.

בית-הדין הבהיר כי לעניין שאלת עמידתו של התובע בתנאי-הסף של תובע מייצג התעלמותו של המבקש ב- ע"ע (ארצי) 12842-07-10‏‏{עו"ד אסף אייל נ' הוט מערכות תקשורת בע"מ, פורסם באתר נבו (09.06.11)} מארגון העובדים, שימש כנימוק נוסף לדחיית הבקשה להכיר בתובענה שהוא הגיש, כתובענה ייצוגית.

לעניין זה נאמר שם:

"בענייננו הובהר, כי למרות שהבקשה לאישור התובענה הייצוגית הוגשה לאחר פסק-הדין בעניין הוט, לא פנה המערער טרם הגשת הבקשה, להסתדרות הכללית, לוועדת האכיפה, לארגון הארצי או לחברה בדרישה לאכיפת חובתה של החברה מכוח ההסכם הקיבוצי להפריש עבורו לקרן פנסיה. ודוק שהבקשה להכיר בתביעת המערער כתובענה ייצוגית הוגשה כאשר 'המצב המשפטי שהיה קיים באותה עת' הכיר בצורך בפניה מוקדמת לארגון העובדים בהודעה בכתב על כוונתו לנקוט בהליכי תובענה ייצוגית ועילותיה, ופניה מוקדמת למעסיק, ויש בהתנהלות המערער טעם נוסף לדחיית הערעור."

בית-הדין קבע כי במקרה הנדון נעשתה פניה מוקדמת של המבקש לארגון העובדים, קודם להגשת התובענה והבקשה להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית.

עוד הוסיף בית-הדין, כי התובענה הייצוגית היא מכשיר רב עוצמה ולצד היתרונות הגלומים במכשיר זה, להבטחת זכויות העובדים, שימוש לא מושכל במכשיר התובענה הייצוגית, נושא סיכונים ויש בו כדי לפגוע במעביד ובציבור העובדים המועסקים על ידו. מכאן הזהירות המתחייבת מקבלת בקשה להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית.

מדובר בזהירות הדורשת מהמבקש, טרם הגשת הבקשה, לבסס את הטענות העובדתיות עליהן מושתתת בקשתו.
בית-הדין מצא כי העובדה כי הבקשה הנדון לעיל הוגשה מבלי שנערך בירור מקדמי מקיף המתייחס לגודל הקבוצה להם נוגעת הבקשה, למשטר ההסכמי של העובדים השייכים לאותה קבוצה ובהיקף הפגיעה בזכות של אותם עובדים כל אלה מחייבים את דחיית הבקשה לעיל.

חוק התובענות הייצוגיות מכיר באפשרות להגיש תובענה ייצוגית, על-ידי תובע שיש לו "עילה בתביעה"לפי סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. הסעיף פורש באופן שקובע כי לתובע המייצג עילת תביעה אישית המשותפת לקבוצה אליה מתייחסת הבקשה להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית.

במקרה הנדון עילת התביעה של התובע התייחסה למשטר ההסכמי שחל בתחילת שנת 2006; ומכאן שאין היא משותפת לחברי הקבוצה, ואלה כוללים עובדים שהתקבלו לפני שנת 2006, אחרי שנת 2007, מועד חברותה של המשיבה בארגון המעבידים שהוא צד להסכם הקיבוצי בענף השמירה ועובדים שהתקבלו לאחר שנת 2009, מועד כניסתו לתוקף של ההסכם הקיבוצי בשנת 2008 בענף השמירה.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע כי התובע אינו יכול לשמש כתובע מייצג בשם הקבוצה, כמבוקש בבקשה הנדונה לעיל.

סיכומו-של-דבר, דחה בית-הדין את הבקשה וקבע כי המבקש ישלם את הוצאות המשיבה בסך של 10,000 ש"ח.

30. דחיית אישור תובענה בעילת אי-ביצוע הפרשות לקרן פנסיה כתובענה ייצוגית
חקיקה רלבנטית: חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006: סעיפים 4(א), 8(ג), 10(3)

ב- בג"צ 62/13 {רונן תורג'מן נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פורסם באתר נבו (28.01.13)} נדונה עתירה להורות על ביטול פסק-דין של בית-הדין הארצי לעבודה בגדרו נדחה ערעורו של העותר על החלטת בית-הדין האזורי לעבודה שדחתה את בקשת העותר לאישור תובענה שהגיש נגד משיבה 2 בעילת אי-ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, כתובענה ייצוגית. בקשת העותר למנות תובע חלופי לעניין זה נדחתה אף היא.

בג"צ דחה את העתירה על-הסף ופסק כי העותר ביקש לערער על קביעתו העובדתית של בית-הדין לפיה לא רק שלא הוכיח קיומה של עילה אישית, אלא לא הוכיח עילה כלל, אלא שבג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית-הדין הארצי לעבודה.

פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה בערעור משמעו סיום הליך בבית-הדין על שתי ערכאותיו, ולא פתיחת ערוץ השגה נוסף בדמות עתירה לבג"צ, ולכן תישקל התערבות בג"צ בהחלטות בית-הדין לעבודה רק במקרים חריגים ביותר הממלאים אחר שני תנאים מצטברים: כאשר נתגלתה טעות משפטית-מהותית בפסק-הדין; כאשר כללי הצדק מחייבים התערבות בג"צ על-מנת למנוע עיוות דין.

בג"צ קבע כי בעתירה זו לא התקיים אף לא אחד מן התנאים הנ"ל ודי בכך כדי לדחותה על-הסף.

גם לגופו של עניין בג"צ קבע כי דין העתירה להידחות. התובענה הייצוגית מהווה מכשיר משפטי חשוב גם בהקשר של חוקי העבודה בכלל, ובענף השמירה והאבטחה בפרט.

עם-זאת, מדובר בכלי עוצמתי העשוי להשפיע באופן משמעותי על הנתבע. לכן, כבר בשלב בחינת הבקשה נדרש בית-המשפט לבחון את התובענה לגופה אם היא מגלה עילה טובה ואם יש סיכוי סביר להכרעה לטובת התובעים.

במקרה הנדון, טענת העותר בעניין ההפרשות לפנסיה לא הוכחה ברמה הנדרשת. בנוסף, בג"צ הדגיש כי אין לקבל מצב בו העותר אינו מניח תשתית עובדתית לתביעתו, וגם מבקש כי הנתבע יספק לו תובע חלופי.

בג"צ הוסיף בפסיקתו כי החלפת תובע היא אפשרות שבית-המשפט ישקול רק במקרים בהם הבקשה לאישור תביעה כייצוגית נשענת על תשתית ראייתית ומשפטית מבוססת כדבעי, ושרק בשל נסיבות שלא ניתן היה לצפות מראש באופן סביר, התברר כי אין בידי התובע המקורי עילה אישית.

לא כך בעניין הנדון. בג"צ מצא כי התשתית הראייתית שביסוד הבקשה אינה מבוססת כלל, וניתן היה לעמוד מבעוד מועד, וללא קושי, על כך שלעותר אין עילת תביעה אישית.

31. לאור הסכם האכיפה שנחתם בענף השמירה ופועלה של ההסתדרות בענף בשנים האחרונות, יש להחיל את החריג שבסעיף 10(3) לתוספת השניה לחוק על תביעות של עובדים שחל עליהם ההסכם הקיבוצי בענף השמירה, ולא לאשר תובענות ייצוגיות בתביעות שעילתן בזכויות שנקבעו בהסכם
חקיקה רלבנטית: סעיפים 3(א), 4, 8, 8(א)(4), 10 לתוספת השניה, 10(3) לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (ת"א) 8814-09-11 {קוזק אלכסנדר נ' חברת השמירה בע"מ, פורסם באתר נבו (02.04.14)} נדונה בקשה לאישור תביעה בגין אי-ביצוע הפרשות לפנסיה בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה, כתובענה ייצוגית כמשמעה בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "החוק"}.

משיבה 1 הגישה בקשה לסילוק הבקשה לאישור תובענה ייצוגית על-הסף.

בית-הדין האזורי לעבודה דחה את הבקשה ופסק כי לפי סעיף 10(3) לתוספת השניה לחוק לא תוגש תביעה ייצוגית במקום עבודה מאורגן.

בית-הדין עמד על הפסיקה אשר התירה הגשת תובענה ייצוגית במקום עבודה מאורגן, גם בעילה שמכוח ההסכם הקיבוצי מנימוקים שונים ובהם בנימוק כי ארגון העובדים לא פעל ליישום הוראות ההסכם הקיבוצי.

בית-הדין עמד על ההסכם הקיבוציים החדשים שנחתמו בענף בשנים 2008 ו- 2011 ועל פסיקת בית-הדין הארצי כי חתימתם יכול ותמנע אישור תובענות ייצוגיות בענף השמירה.

עוד עמד בית-הדין על הלכת ישייב {ע"ע (ארצי) 53348-01-12 גרמן ישייב נ' ח.א.ש מערכות ושירותים בע"מ, פורסם באתר נבו (29.08.13) (להלן: "הלכת ישייב"} לפיה לאור הסכם האכיפה שנחתם בענף השמירה ופועלה של ההסתדרות בענף בשנים האחרונות, יש להחיל את החריג שבסעיף 10(3) לתוספת השניה לחוק על תביעות של עובדים שחל עליהם ההסכם הקיבוצי בענף השמירה, ולא לאשר תובענות ייצוגיות בתביעות שעילתן בזכויות שנקבעו בהסכם.

במקרה הנדון בית-הדין מצא כי משיבה 1 פעלה בשנים האחרונות לשיפור התנהלותה בעניין זכויות העובדים וכי ההסתדרות מעורבת בעניין תנאי עבודתם. עוד מצא בית-הדין כי המבקש לא טען להפרה גורפת של חובת הביטוח הפנסיוני. בנסיבות אלה בית-הדין קבע כי יש לראות במבקש כמי שבפועל "חל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו".

אשר-על-כן, לפי סעיף 10(3) לתוספת השניה לחוק, בית-הדין קבע כי לא ניתן לאשר את תביעת המבקש בעילת הפנסיה, שהיא זכות המוסדרת בהסכם הקיבוצי, כתובענה ייצוגית. זאת, בפרט לאור הלכת ישייב לפיה יש להעדיף את אכיפת זכויות העובדים בחברה באמצעות ההסתדרות כארגון עובדים, על פני אישור תובענה ייצוגית בעילות מכוח ההסכם הקיבוצי. די באמור לעיל כדי לדחות את הבקשה לאישור תביעה ייצוגית על-הסף.

למעלה מן הנדרש בחן בית-הדין האם התקיימו התנאים האחרים לאישור תובענה ייצוגית ופסק כי לא מתקיימים התנאים לאישור תביעה ייצוגית. בתוך כך לא הוצגו ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה קבוצתית, ולא הוכח כי התביעה הייצוגית היא בדרך היעילה וההוגנת לבירור המחלוקות.

כמו-כן, המבקש לא הודיע בכתב למשיבה ולארגון העובדים היציג על כוונתו להגיש תובענה ייצוגית במקום עבודה מאורגן ונראה כי המבקש נמנע במכוון מהידברות כלשהי עם משיבה 1 לפני הגשת הבקשה, במטרה לנקוט בהליך משפטי כנגדה על-אף שמצד החברה היתה נכונות לשמוע את טיעוניו.

בית-הדין קבע כי התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם דרישת תום-הלב כנדרש בחוק. אשר-על-כן, בית-הדין דחה את הבקשה.

32. אין יתרון בניהול התביעה בדרך של תובענה ייצוגית והוא לא יביא לבירור יעיל של התובענה
ב- ק"ג (ת"א) 9835-09 {אילנה ברימה נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, פורסם באתר נבו (05.06.14)} נדונה בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות.

בבקשה עתרה המבקשת כי יקבע שתקנה 43(ב) לתקנות מבטחים {להלן: "התקנון"; "מבטחים"}, שעניינה חישוב הזכאות לפנסיית נכות, מפלה נשים לעומת גברים בעלי נתונים דומים, מאחר שחישוב פנסיית הנכות נעשה, בין השאר, לפי גיל הפרישה שהוא שונה בין נשים לגברים.

בית-הדין דחה את הבקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, בה התבקש כי יקבע שתקנה 43(ב) לתקנון המשיבה, שעניינה חישוב הזכאות לפנסיית נכות, מפלה נשים לעומת גברים בעלי נתונים דומים, מאחר שחישוב פנסיית הנכות נעשה, בין השאר, לפי גיל הפרישה שהוא שונה בין נשים לגברים.

במקרה הנדון בית-הדין סבר כי אין יתרון בניהול התביעה בדרך של תובענה ייצוגית והוא לא יביא לבירור יעיל של התובענה.

33. המקרה דנן אינו נופל בגדר המקרים החריגים בהם חרף קיומו של הסכם קיבוצי החל על הצדדים ניתן לאשר הגשת תובענה ייצוגית
חקיקה רלבנטית: חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006: סעיפים 2, 3, 3(א), 3א., 4, 4(א)(1), 8, 8(א), 8(א)(1), 8(א)(2), 10(3), 10 לתוספת, 10(1) לתוספת השניה, 10(3) לתוספת השניה, 8 לתוספת השניה.

ב- ס"ע (ת"א) 47316-09-11 {אריאל משה פרוינדליך נ' מדינת ישראל משרד החינוך, פורסם באתר נבו (31.08.14)} נדונה סוגיה בה המבקש הגיש תביעה אישית וכן את הבקשה הנדונה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית בטענה להפרתן של שתי זכויות, שמקורן בהסכמים קיבוציים, ביחס למורים אבות:

(א) הפרת הזכות ההורית ביחס ל"תוספת אם".

(ב) הפרת הזכות ההורית ביחס ל"תוספת מעונות".

המבקש טען כי שתי התוספות האמורות מקורן בהסכמים קיבוציים שבין ארגוני המורים לבין המשיבה. תוספת אם עניינה הגדלת משכורתה של עובדת הוראה שהיא אם לילד עד גיל 14 ואילו תוספת מעונות הינה תוספת בשכר לעובדת הוראה שהיא אם לילד או לילדים עד גיל 5.

קבוצת המעוניינים שבשמה לנהל את התובענה כתובענה ייצוגית הינם כל המורים ו/או עובדי ההוראה ו/או עובדים אחרים אבות, אשר ההסכמים הקיבוצים המעגנים את הזכות ל"תוספת אם" ו"לתוספת מעונות" חלים עליהם בתקופה שמאוקטובר 2001 ואשר עומדים בתנאים לקבלת התוספות האמורות.

המבקש טען כי לצד החשש לפרנסתם ולעתידם המקצועי של המורים, גם עלות ניהול הליך משפטי לאוכלוסייה זו המשתכרת שכר נמוך ממילא, עשויה להכביד ולבקשות עליהן לעמוד על זכויותיהם.

בשל כך מקיימת התובענה הייצוגית במקרה דנא, את עקרון מימוש זכות הגישה לערכאות ומונעת את תת האכיפה ביחס לזכויות אלו.

בבקשתו זו להפיכת התביעה לתובענה ייצוגית, סמך המבקש ידו על סעיף 3(א) לחוק, יחד עם סעיף 10(1) לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "החוק"}, בהיות התביעה מצויה בסמכות הייחודית של בית-הדין לעבודה וזאת מכוח סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, ופירט את הנימוקים, להכיר בתביעה כתובענה ייצוגית.

המשיבה טענה כי לא נתקיימו התנאים הנדרשים להוכחת עילת תביעה משותפת, והמצדיקה את אישורה של התביעה כתביעה ייצוגית, שכן בית-הדין הארצי פסק כי עובדי הוראה גברים אינם זכאים לקבל תוספת אם.

המבקש אף לא הציג כל מסמך המגלה זכות תביעה אישית לתוספת מעונות. המשיבה הוסיפה לגופו של עניין, כי על-פי סעיף 10(3) לתוספת השניה לחוק, מאחר ועל המבקש חל הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו, ומשום שגם המשיבה היא צד לאותו הסכם, לא ניתן להגיש בתביעה זו בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

עוד הוסיפה המשיבה, כי תובענה ייצוגית לא תהייה הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת: התביעה מעוררת שאלות אינדיבידואליות הקשורות בזיהוי חברי הקבוצה ובחישוב זכויותיהם; סכום התביעה האישית אינו מצדיק הליך של תובענה ייצוגית; אין מחלוקת בדבר הזכות העקרונית של עובדי הוראה גברים לקבל תוספת מעונות ואין מקום לדון בעניין בהליך של תביעה ייצוגית.

בית-הדין סבר כי המקרה דנן אינו נופל בגדר המקרים החריגים בהם חרף קיומו של הסכם קיבוצי החל על הצדדים ניתן לאשר הגשת תובענה ייצוגית.

הסוגיה של הענקת "תוספת אם" הן למורות והן למורים גברים, היתה נושא אשר טופל לאורך השנים על-ידי ארגוני המורים.

ארגוני המורים פתחו בהליך של סכסוך קיבוצי בנושא יישום התוספת לעובדות הוראה נשים באופן אשר השליך על בחינת זכאותם של עובדי הוראה גברים.

עוד קבע בית-הדין כי ארגוני המורים היו צד להליך בעניין שלמה לוי ופרטו עמדתם בהרחבה בפני בית-הדין הארצי {עס"ק 69/09 מדינת ישראל נ' ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, פורסם באתר נבו (10.01.11) וכן ע"ע 547/08 מדינת ישראל נ' שלמה לוי ואח', פורסם באתר נבו (27.02.13) (להלן: "עניין שלמה לוי"}.

בית-הדין קבע כי כטענת המבקש, המשיבה משך שנים רבות נמנעה מהענקת הזכות למורים גברים. אך בית-הדין הזכיר כי בתקופה שעד לפסק-הדין של בית-הדין הארצי בעניין שלמה לוי, לא היתה הלכה מנחה בנושא.

המבקש הוסיף וטען טענה חלופית אשר לפיה בקשתו הוגשה לפי פריט 8 לתוספת השניה לחוק - תביעה בעילה של הפליה בעבודה לפי חוק שוויון הזדמנויות ותביעה בעילה כאמור לפי חוק שכר שווה לעובדת. אלא שבית-הדין הארצי פסק בעניין שלמה לוי, כי אי-תשלום תוספת אם לעובדי הוראה גברים אינה מהווה אפליה אסורה.

בכל הנוגע לתוספת מעונות המשיבה הכירה בזכותם של עובדי הוראה גברים לקבל תוספת מעונות בהתקיים בהם התנאים המתאימים.

אשר-על-כן, בית-הדין מצא כי כי תביעתו של המבקש אינה מנויה בין ההליכים אשר בגינם ניתן להגיש תובענה ייצוגית ואף מטעם זה דין הבקשה להידחות.

בית-הדין קבע כי המבקש ישא בהוצאות המשיבה ובשכר-טרחת עורכת-דינה בסכום של 10,000 ש"ח תוך 30 יום מקבלת ההחלטה.

34. אין מקום לאשר את התובענה הייצוגית מחמת קיומם של הסכמים קיבוציים תקפים החלים על מארג היחסים בין העובדים למשיבה
חקיקה רלבנטית: סעיפים בתוספת השניה, 3, 4, 4(א)(1):, 8, 10(1), 10(3), 10(3) לתוספת השניה, ב 10(3) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ש"ע (ת"א) 41361-04-10 {תחיה צורף נ' ש.ל.ה. שירותי רפואה בע"מ, פורסם באתר נבו (30.08.14)} נדונה סוגיה בה המבקשת הגישה בקשה לאישור תביעה, כתובענה ייצוגית כנגד המשיבה, בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006 {להלן: "החוק"}.

הבקשה הוגשה יחד עם תביעתה העיקרית כאשר המבקשת בחרה לטעון במסגרת בקשתה לתובענה הייצוגית רק לחלק מרכיבי תביעתה.

עילות התובענה הייצוגית לטענתה היו אי-תשלום דמי הבראה הפחתת שכר באופן חד-צדדי, איחור בתשלום השכר העולה כדי הלנת שכר עבודה בניגוד להוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, ובנוסף עריכת תלושי שכר באופן שלא ניתן להבינם.

בית-הדין קיבל את טענת המשיבה כי אין מקום לאשר את התובענה הייצוגית מחמת קיומם של הסכמים קיבוציים תקפים החלים על מארג היחסים בין העובדים למשיבה וקבע כי חל החריג במקרה זה לפי פריט 10(3) לתוספת השניה.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע כי משהתובענה הייצוגית אינה עומדת בתנאי-הסף הקיים בתוספת השניה לחוק, יש לדחות את בקשת המבקשת על-הסף.

35. השאלה אם התקיימו יחסי עובד-מעביד או יחסי התנדבות בין הצדדים נלמדת מכלל נסיבותיו של כל מקרה הספציפי ומוכרעת על יסוד התשתית הראייתית
חקיקה רלבנטית: סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- דמ"ש (ת"א) 1555-10 {עורך-דין עמית זילברג נ' במרום הפקות בע"מ, פורסם באתר נבו (24.05.13)} נדונה סוגיה בה המבקש שימש כניצב במשיבה, סוכנות ניצבים, והגיש תביעה להכרה בו כעובד המשיבה וכזכאי לזכויות ותשלומים שונים.

בד-בבד עתר המבקש לאשר את התביעה כייצוגית ביחס לכל מי שהועסק על-ידי המשיבה כניצב בהפקות שונות.

בית-הדין האזורי לעבודה דחה את הבקשה ופסק כי אין מניעה עקרונית, על-פי הדין הישראלי, להעסיק ניצבים בהתנדבות לצורך הפקות קולנוע וטלוויזיה.

בית-הדין הדגיש כי השאלה אם התקיימו יחסי עובד-מעביד או יחסי התנדבות בין הצדדים נלמדת מכלל נסיבותיו של כל מקרה הספציפי ומוכרעת על יסוד התשתית הראייתית.

לצורך הבחנה בין ניצב שהוא מתנדב, לבין ניצב שאינו מתנדב ישנם מספר מבחנים עקרוניים: בדרך-כלל הניצב המתנדב אינו מקבל תמורה עבור הצילומים, אינו צד לחוזה כלשהו, אינו קשור במסגרת מחייבת של שעות עבודה או ימי עבודה, הוא רשאי לחדול מלעבוד בכל עת שיחפוץ ואינו נתון למרות ההפקה.

יש להבחין בין מקרה שבו טענה בדבר השתק פלוגתא מועלה כטענת הגנה, לבין מקרה שבו היא מועלית כטענת התקפה על-ידי צד שלא היה צד להתדיינות המקורית, שאז יש לקבלה רק במקרים חריגים. כך ככלל, ושבעתיים כאשר הטענה אינה מועלית במסגרת תביעת היחיד, אלא במסגרת תביעה שבצידה בקשה להכיר בה כתביעה ייצוגית.

עוד קבע בית-הדין, כי אין מניעה עקרונית לכך שתביעה שבה קיימת בין היתר מחלוקת בדבר עצם קיומם של יחסי עובד ומעביד בין המשיבה ובין המבקש והקבוצה אותה הוא מבקש לייצג, תאושר כתובענה ייצוגית, ובלבד שמתקיימים בתביעה כל התנאים הנדרשים לאישור תובענה כייצוגית.

במקרה דנן, תובענה ייצוגית אינה דרך הבירור היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת אולם אין לפרש זאת כ"חותמת הכשר" לתנאי העסקת ניצבים בישראל.

סיכומו-של-דבר, בנסיבות המיוחדות בהן הבקשה לאישור עוררה שאלות בעלות חשיבות ציבורית והיה בה כדי "להפנות זרקור" אל עבר קבוצה גדולה של מועסקים שייתכן שיש לעמוד על משמר זכויותיהם, החליט בית-הדין שלא לעשות צו להוצאות לטובת המשיבה.

36. לא הוכחה באופן הנדרש אפשרות סבירה לקבלת התביעה
ב- ת"צ (יר') 33489-10-14 {אלירן יוחאי אלקיים נ' רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ, פורסם באתר נבו (27.06.16)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

עילת התביעה של התובענה והבקשה לאישורה כתביעה ייצוגית היתה אי-תשלום שכר עבודה אצל המשיבה בגין שעת התחלת העבודה בכל יום - לעובדים בסניף שער בנימין ובתוכם המבקש.

המבקש טען כי על-פי נהלי העבודה של המשיבה עליהם חתמו כל הקופאים בסופר, על הקופאים להתייצב בסניף כרבע שעה לפני תחילת כל משמרת. מרגע שהתייצבו ועד תחילת המשמרת לא היתה אפשרות טכנית להחתים את הכרטיס. לשם ההחתמה היה צורך בכרטיס מנהל כדי להשתמש במכונת ההחתמה.

עוד טען המבקש כי לעיתים העובדים האחראיים היו אלה שניסו למנוע החתמת הכרטיס בטרם תחילת המשמרת, ולפחות פעם אחת הוצב שלט על מכונת ההחתמה שמנע את הגישה להחתמת כרטיס העבודה.

המבקש טען שהתנהגות המשיבה כלפיו לא היתה ייחודית, ההפרות נעשו גם כלפי עובדים אחרים.

עוד טען המבקש כי תשעה ימים לאחר שקיבל את תשובת המשיבה, הוזמן לשימוע לפני פיטורים - וביום 04.02.14 נמסרה לו הודעת פיטורים. לדבריו, פיטוריו נבעו אך מהסיבה שביקש מסמכים לצורך הכנת התביעה {תלושי שכר, דו"חות} על-ידי בא-כוחו.

המבקש הוסיף כי הוא עומד בתנאי סעיף 4(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"}, וכי עילת התביעה האישית שקיימת לו מעוררת שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה שהוגדרה על ידו.

המבקש שלל את חלות הסייג שהעלה בא-כוח המשיב בעניין "הסכם קיבוצי". על-פי סעיף 10(3) לתוספת השניה בחוק תובענות ייצוגיות, מצויין סייג להגשת תובענה ייצוגית כשחל הסכם קיבוצי.

המשיבה טענה כי יש לדחות ו/או לסלק על-הסף את הבקשה, שאינה ראויה להתברר כתובענה ייצוגית כי הבקשה חסרת תום-לב, למבקש אין עילת תביעה נגד המשיבה, לא בסיס עובדתי ולא משפטי.

העובדים אינם מחוייבים, לא בסניף שער בנימין ולא באף סניף של המשיבה, להגיע רבע שעה לפני תחילת משמרת. המשיבה מסתפקת בהגעת העובדים במועד למשמרת ומעולם לא מנעה מהם להחתים כרטיס נוכחות במועד הגעתם לסניף, לאחר לבישת מדי העבודה.
בית-הדין קבע כי המבקש לא הוכיח כי חוייב להגיע רבע שעה לפני תחילת המשמרת ולא הוכחה באופן הנדרש אפשרות סבירה לקבלת התביעה.

אשר-על-כן, אין מקום לאפשר ניהול התביעה כייצוגית.