botox

תביעות או בקשות שאושרו או התקבלו

1. פרמיות שנגבו ביתר על-ידי חברות הביטוח - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 55 ו- 104 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981; סעיפים 9, 10, 15, 16 ו- 28 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981; סעיף 11 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 3 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

ב- ת"צ (מרכז) 17305-04-10 {אייל יצחקי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2015(2), 37765 (2015)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית. נושא התובענה הייצוגית הוא דמי הביטוח האחרונים {פרמיה} שמשלם מבוטח בביטוחים שאינם אלמנטריים {ביטוחי חיים, בריאות, נכות אובדן כושר וכיוצא בזה}, לפני קרות מקרה הביטוח, או לפני ביטול הפוליסה על-ידי המבוטח, בגין החודש בו בוטל או נפסק הביטוח. כמו-כן, התובענה עניינה בדמי הביטוח שנגבו לאחר מכן, והשבתם.

הטענה כנגד המשיבות, חברות הביטוח, היא שהן אינן מחזירות למבוטחים או ליורשיהם את החלק היחסי של דמי הביטוח בגין יתרת ימי החודש שלאחר מועד הפסקת הביטוח, בין שההפסקה היא עקב קרות מקרה הביטוח ובין שההפסקה היא עקב ביטולה של הפוליסה על-ידי המבוטח. טענה נוספת היא שבגין חודשים שלאחר חודש האירוע של הפסקת הביטוח מוחזרים דמי הביטוח בערכם הנומינלי ללא הפרשי הצמדה וריבית.

בית-המשפט קבע, כי אין מחלוקת שהמשיבות אינן מחזירות את הפרמיה בגין חלק של חודש, שלאחר קרות מקרה הביטוח או ביטול הפוליסה. אין גם מחלוקת, כי המשיבות אינן זכאיות לפרמיה בגין החודשים שלאחר קרות מקרה הביטוח או ביטול הפוליסה.

המבקשים טענו, כי כאשר אירע מקרה הביטוח, בביטוחים שאינם אלמנטריים {ביטוחי חיים, בריאות, נכות אובדן כושר וכיוצב'}, על המשיבות להחזיר למבוטח {או ליורשיו} את החלק היחסי של דמי הביטוח בגין החלק היחסי של יתרת ימי החודש לאחר קרות מקרה ביטוח.
המשיבות טענו, כי אין להשיב את הפרמיה בגין יתרת החודש כנטען, שכן בביטוחים שנהוג לרכשם לתקופה ארוכה נקבעת הפרמיה ביחידת זמן בסיסית של שנה. יחידת זמן זו אינה מעוגנת בדין. פרמיה על בסיס שנתי אינה נהוגה בפוליסות ביטוח חיים מסוג עדיף שהיא פוליסת ביטוח המנהלים הנפוצה ביותר והפרמיה בה נקבעת באופן חודשי.

בית-המשפט קבע, כי לעניין השבת דמי הביטוח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קרי, שיש אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה. תנאי זה מתקיים לגבי כל המשיבות: לגבי משיבות 5-2 בעניינם של המבקשים 1, 3, 4 ו- 7. לגבי משיבה 1, מגדל, נוכח הודאתה הלכאורית, בית-המשפט בחן את האפשרות להחלפת התובע, לאחר שמבקש 1 לא נמצא מתאים לשמש תובע ייצוגי נגדה, ועל-כן בית-המשפט אישר את התובענה בעילה זו.

באשר לעניין העילה של תשלום הפרשי הצמדה וריבית, במקרה של השבת דמי הביטוח שנגבו שלא כדין בגין יתרת החודש האחרון לאחר ביטול הפוליסה או בגין החודשים שלאחר חודש ביטול הפוליסה או אירוע מקרה הביטוח, קבע בית-המשפט, כי מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קרי, שיש אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית בחלקה, ובקע, כי הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית נגד מגדל, מנורה והפניקס היא: "כל מי שהוא או שהיה מבוטח של אחת או יותר מן המשיבות בפוליסת ביטוח למעט פוליסת ביטוח רכוש אשר ביטל חוזה ביטוח, עד יום 14.03.12 {מועד כניסתו לתוקף של תיקון מס' 5}, כאשר בחוזה תנייה לפיה הביטול נכנס לתוקף עם קבלת ההודעה על-ידי המבטח או עם מסירת הודעת הביטול למבטח, ולא קיבל השבה של דמי הביטוח בגין יתרת חודש הביטול, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק חוזה ביטוח, ממועד כניסת הביטול לתוקף".

עוד קבע בית-המשפט, כי הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית נגד כל המשיבות היא, "כל מי שהוא או שהיה מבוטח של אחת או יותר מן המשיבות בפוליסת ביטוח למעט פוליסת ביטוח רכוש אשר ביטל חוזה ביטוח, או אשר פוליסת הביטוח שלו התבטלה עקב קרות מקרה הביטוח, עד יום 14.03.12 {מועד כניסתו לתוקף של תיקון מס' 5}, ואשר נגבו ממנו דמי ביטוח בגין החודשים שלאחר חודש הביטול, והוחזרו לו בערכם הנומינלי ללא הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק חוזה ביטוח".

2. דחיית ערעור חברת הביטוח על החלטת בית-המשפט המחוזי שאישר תביעה ייצוגית בעילות התביעה של עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חוזה והטעיה חוזית, הפרת חובת תום-הלב, עוולת הפרת חובה חקוקה ועילות שונות הקבועות בחוק הפיקוח. קבלת הערעור רק בכך שנמחקה עילת ההטעיה
ב- רע"א 2128/09 {הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' רחמים עמוסי, תק-על 2012(3), 268 (2012)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי שאישר בקשה לתביעה ייצוגית.

בית-המשפט המחוזי דחה את פרשנות המבקשות לסעיף השיורי בפוליסות. על-פי בית-המשפט המחוזי אין בפוליסה כל זכר לתקנות הביטוח הלאומי או לנוסחה המורכבת בה משתמשות המבקשות לחישוב סכום הפיצויים. אדרבה, לשיטתו, מדובר בנוסחה פשוטה ביותר - בגין X אחוזי נכות ישולמו X אחוזים מסכום הביטוח המלא.

עוד קבע בית-המשפט כי אין לקבל את שיטת הפרשנות של המבקשות אשר מסתמכת על תכליות אובייקטיביות וסובייקטיביות מורכבות ומעורפלות, שעה שלשונו של החוזה אינה משתמעת לשתי פנים.

בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אף אם היה מקום לפרש את הפוליסה על-פי פרשנותן של המבקשות, עצם האפשרות לפרשה באופן שונה מצדיקה את אישור התובענה כייצוגית, בהתאם לכלל בדבר "פרשנות כנגד המנסח". זאת במיוחד, נוכח חובות הגילוי המוגברות החלות על חברת ביטוח, אשר נדרשת לציין בהבלטה את גבולות אחריותה ואת הסייגים לה.

נוסף על כך, קבע בית-המשפט המחוזי כי העובדה שהמבקשות נמנעו מלציין בפוליסה את הנוסחה בה השתמשו כדי לחשב את תגמולי הביטוח, עולה לכאורה כדי הטעיה של המבוטחים, על-פי סעיף 55 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 {להלן: "חוק הפיקוח"}.

נוכח כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט המחוזי כי למשיבים נגרם לכאורה נזק ויש אפשרות סבירה לכך שהתובענה תוכרע לטובתם. עוד נקבע, כי אמנם אין עניינם של כל חברי הקבוצה - מבוטחי המבקשות - זהה, אך קיימת שאלה בסיסית משותפת לכולם - שאלת פרשנות הפוליסה.

על-כן, קבע בית-המשפט המחוזי, מתקיים גם התנאי הדורש כי התובענה תעורר שאלות משותפות לחברי הקבוצה. לבסוף, לאחר שבחן בית-המשפט המחוזי גם את יתר דרישות חוק תובענות ייצוגיות, ומצא כי אלה נתמלאו - נפסק כי התובענה תאושר כייצוגית.

קבוצת התובעים שהוגדרה היא כל מבוטחי המבקשות אשר רכשו פוליסה לביטוח נכות תאונתית ואשר קיבלו תגמולים שאינם שווים למכפלת שיעור הנכות שקבע רופא החברה בסכום הביטוח המלא. עילות התביעה שאושרו הן: עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חוזה והטעיה חוזית, הפרת חובת תום-הלב, עוולת הפרת חובה חקוקה ועילות שונות הקבועות בחוק הפיקוח. בית-המשפט קבע:

"בענייננו, הגדיר בית-המשפט המחוזי את השאלה המרכזית בה עוסקת החלטתו: "האם לאור הוראות הדין ולאור לשונן של הפוליסות רשאיות המשיבות לחשב את תגמולי הביטוח... באופן בו הן מחשבות אותו הלכה למעשה..." (פסקה 4.ב. לפסק-דינו). אופן הגדרת השאלה, והמענה המשפטי המקיף שנתן לה בית-המשפט המחוזי, עולים בהיקפם על הנדרש בשלב אישור התובענה הייצוגית. כזכור, כל שנדרש בשלב זה הוא כי בית-המשפט ימצא כי קיימת אפשרות סבירה לכך שהשאלות העובדתיות והמשפטיות המשותפות יוכרעו לטובת קבוצת התובעים. לשם כך, אין צורך בהכרעה כי הפרשנות הנכונה של הפוליסות היא כטענת המשיבים, אלא די בכך שקיימת אפשרות סבירה לכך שזוהי הפרשנות הנכונה. מעיון ראשוני בפוליסות עולה כי קיימת אפשרות סבירה שהפרשנות שניתנה על-ידי המבקשות היא שגויה. כך למשל, ברי כי כאשר לא מוזכרות תקנות הביטוח הלאומי בפוליסה, ולו ברמז, יש אפשרות סבירה לכך שהיא לא התכוונה להיעזר בהן. אף בעובדה שהמבקשות בטיעוניהן נדרשו לשימוש בתיאוריות מורכבות מתחום פרשנות החוזים בכדי להצדיק את עמדתן, יש כדי ללמד כי טענות המשיבים אינן טענות סרק. עוד יש לציין כי גם עמדות היועץ המשפטי לממשלה והמפקח על הביטוח, גורמים נייטרליים שאמונים על האינטרס הציבורי, מחזקות את המסקנה כי בחינה מקדמית מספיקה לצורך אישור התובענה כייצוגית במקרה זה. אמנם, ההלכה הפסוקה היא כי בית-המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית על בסיס כתב התביעה בלבד, אלא יבחן בבחינה מקדמית את התשתית הראייתית לתובענה. ברם, ההכרה בכך שקיימת אפשרות סבירה להכרעה לטובת התובעים עשויה לפעמים לעלות בבירור מנתוניו היסודיים של התיק, ובמקרים אלו יש לאשר את התובענה כייצוגית ללא דיחוי. לפיכך, בשלב בו היה הדיון מצוי, הכרעתו החד-משמעית של בית-המשפט המחוזי בדבר פרשנות הפוליסה לא נדרשה. למעשה, הכרעה זו כמעט ומייתרת את הדיון בתביעה לגופה, לאחר אישורה כייצוגית, שהרי המבקשות אינן חולקות על כך שלא פעלו על-פי הוראות הפוליסה בדרך שפירש אותה בית-המשפט המחוזי.
17. נוסף על טענותיהן בנוגע לפרשנות הפוליסה, קובלות המבקשות על כך שהתובענה הייצוגית אושרה ביחס לכל העילות שנתבקשו על-ידי המשיבים, מבלי שבית-המשפט המחוזי נימק את האישור ביחס לכל עילה ועילה, או הסביר מהו היחס ביניהן. אף שיש לכאורה טעם בחלק מטענות המבקשים, כגון הטענה כי קיימת סתירה בין עילות הפרת החוזה וההטעיה על-פי סעיף 55 לחוק הפיקוח, אין צורך לדון בטענות אלו בשלב זה של הדיון. כאמור, הבחינה הלכאורית של סיכויי התובענה נועדה למנוע את חשיפתו של הנתבע לסיכונים בלתי-נדרשים. לפיכך, כל אימת שקבוצת התובעים מבקשת סעד זהה שמבוסס על מספר עילות חלופיות, די בקביעה כי קיימת אפשרות סבירה להכרעה לטובת התובעים באחת העילות ואין הכרח לבחון את סיכויי קבלת יתר העילות. קיומה של אפשרות סבירה להכרעה לטובת התובעים באחת העילות, מצדיקה את חשיפת הנתבע לסיכון שיצטרך לשאת בעלויות הסעד הנתבע, ועל-כן מאפשרת את אישור התובענה כייצוגית. משנחשף הנתבע לסיכון זה, על כל המשמעויות הנלוות לכך, אין כל צורך להכריע באופן מקדמי מהן סיכויי התביעה ביחס לכל עילה ועילה. מובן כי הנתבע מבקש לשמוט את הקרקע מתחת לטענות שונות של התובע ולדלל את עילות התביעה הקיימות נגדו, אך זו אינה תכליתו של שלב אישור התובענה כייצוגית. בענייננו, הסעד היחיד שנתבקש בתובענה הוא השלמת תגמולי הביטוח לסכום שצריך היה להיות משולם מראש, על-פי פרשנות המשיבים לפוליסה, וזאת בגין עילות שונות. בית-המשפט המחוזי מצא כי יש אפשרות סבירה לכך שהמבקשות הפרו את החוזה, ועל-כן מצא הצדקה לניהול תובענה ייצוגית נגדם, שחושפת אותם לסיכון כי אכן יאלצו לשלם את הסעד המבוקש לחברי קבוצת התובעים. לפיכך, אין עילה להתערבות בהחלטתו ויש לקבוע כי התנאי בדבר אפשרות סבירה להכרעה בתובענה לטובת קבוצת התובעים - מתקיים.
למותר לציין כי במסגרת המשפט שמורה למבקשות הזכות להעלות את טענותיהן כנגד עילות התביעה השונות, בכל דרך שבה יכלו לעשות כן אילו היו נתבעות בתביעה אזרחית רגילה. במסגרת זו, רשאיות המבקשות גם להעלות את טענתן להתיישנות עילת תביעתם של חלק מחברי קבוצת התובעים, בהתאם לכללים הרגילים הנהוגים בתביעות אזרחיות.
תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין - עילת ההטעיה מול יתר העילות
18. מקרה טיפוסי בו תובענה ייצוגית צפויה להיות הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת הוא מקרה שבו הסעד המגיע לכל אחד מחברי הקבוצה אינו גבוה מספיק בכדי להצדיק הגשת תביעה אישית. תובענות ייצוגיות כאלו אף כונו בעבר "תובענות ייצוגיות קלאסיות"... במקרים כאלו, תובענה ייצוגית אינה רק הדרך היעילה ביותר לדיון בנושא, אלא היא ככל הנראה גם הדרך היחידה שבה יזכה עניינם של חברי הקבוצה לבירור משפטי. ואולם, גם כאשר סכום התובענה מאפשר הגשת תביעות אינדיבידואליות, ייתכן בהחלט שתובענה ייצוגית תהיה הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה בנושא. בין תכליות ויתרונות התובענה הייצוגית מונה הפסיקה, בין השאר, את השגת השוויון במאזן הכוחות בין המתדיינים, חיסכון במשאבי הצדדים ובמשאבי בית-המשפט, ומניעת חוסר אחידות בפסיקות בתי-המשפט השונים (פרשת א.ש.ת., בעמ' 237). ברי כי כוחם של שיקולים אלה יפה גם כאשר הסכום שתובע כל חבר בקבוצת התובעים אינו פעוט. לפיכך, אף שהסעד המתבקש בתובענה שלפנינו ביחס לכל חבר בקבוצת התובעים אינו סעד פעוט, שיקולים אחרים עשויים להוביל למסקנה כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בה.
19. אחד השיקולים המרכזיים בבחינת יעילות והגינות השימוש בתובענה ייצוגית הוא המידה שבה ההכרעה בשאלות המשותפות לכלל חברי קבוצת התובעים תסייע לפתרון הסכסוך האינדיבידואלי שבין כל אחד מהם לבין הנתבע. ככל שימצא כי ההכרעה המשותפת תקדם רק במעט את פתרון הסכסוך ונותרו שאלות אינדיבידואליות רבות, היעילות וההגינות הנלוות לדיון בדרך של תובענה ייצוגית, תפחתנה. המבקשות טוענות כי בכל הקשור לעילת ההטעיה הקבועה בסעיף 55 לחוק הפיקוח, נדרש בירור אינדיבידואלי מקיף ביחס למצג שהוצג לכל תובע ותובע, בטרם יקבע בית-המשפט כי הוא הוטעה. סעיף 55 לחוק הפיקוח קובע כי "מבטח או סוכן ביטוח לא יתאר תיאור מטעה עסקת ביטוח המוצגת לפני לקוח פלוני ולא יכלול תיאור מטעה בפרסום לציבור", וכן כי "לעניין זה, 'תיאור מטעה' - תיאור הניתן בעל-פה, בכתב או בדפוס, שיש בו כדי להטעות בעניין מהותי בעסקה". הצדדים חלוקים בפרשנות סעיף זה, ובמיוחד בשאלה האם יש צורך להוכיח הטעיה סובייקטיבית ביחס לכל מבוטח ומבוטח, לשם קביעה כי הוצג לו תיאור מטעה... בנסיבות העניין, אין צורך לקבוע כללים ברורים בדבר דרכי גיבוש עילת ההטעיה על-פי סעיף 55 לחוק הפיקוח. אין אף צורך לבחון אם תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה לדון בנושא. זאת מכיוון שתובענה ייצוגית - ככל שהיא נסמכת על עילת ההטעיה - אינה הדרך ההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין.
אם תידון התביעה כייצוגית ביחס לעילת ההטעיה, ובית-המשפט יחליט על-בסיס חומר הראיות המשותף לכל התובעים כי לא ניתן תיאור מטעה ביחס לעסקת הביטוח, יהווה הדבר מעשה בית-דין לכל קבוצת התובעים (סעיף 24 לחוק תובענות ייצוגיות). תוצאה זו עשויה לקפח את אותם תובעים אשר סבלו מתיאור מטעה אינדיבידואלי ויש ביכולתם להוכיח זאת. גם אם נניח לטובת המשיבים כי קיימות שאלות משותפות מהותיות בנושא זה, ברי כי ישנן גם שאלות אינדיבידואליות רבות ומשמעותיות: כיצד תוארה הפוליסה ללקוח? עד כמה הסתמך הלקוח על הסעיף הספציפי השנוי במחלוקת בבואו לכרות את חוזה הביטוח? בסופו-של-דבר, על-מנת להכריע אם תובענה ייצוגית היא הדרך הדיונית ההוגנת והיעילה, נדרש בית-המשפט לשקול את כלל תכליות התובענה הייצוגית ולבחון אם הן מתקיימות במקרה זה. ביחס לעילת ההטעיה, יש לקחת בחשבון כי לכל תובע נגרם נזק משמעותי אשר עשוי להוביל להגשת תביעה נפרדת, ויתכן שנסיבותיהם האישיות של חלק מהתובעים יחזקו את סיכוייהם לקבלת הסעד המבוקש. עוד יש לקחת בחשבון את העובדה שישנו ספק בדבר היעילות של הדיון המשותף בעילת ההטעיה. בהתחשב בכל זאת נובעת המסקנה כי אין להגביל את זכותו של כל תובע להגיש תביעה אישית בעילת ההטעיה, שתתבסס על נסיבותיו האישיות, ועל-כן אין לאשר את התובענה כייצוגית בעילה זו. אם לא יזכו חברי הקבוצה בסעד המבוקש בתובענה הייצוגית, יוכלו להגיש תביעות אישיות בעילה זו מבלי שיעמוד כנגדם מעשה בית-דין.
לא כך הדבר ביחס לכל יתר העילות בהן אישר בית-המשפט המחוזי את התובענה כייצוגית. לגבי העילות האלה, משקלן של השאלות האינדיבידואליות אינו משמעותי, ורובן ככולן ממוקדות בנוסח הפוליסות ובהתנהגות המבקשות. לפיכך, יש לקבוע כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת לדון בעילות אלו.
פרשנות הפוליסות
20. די היה באמור לעיל כדי לאשר את מסקנת בית-המשפט המחוזי לפיה התובענה תאושר כייצוגית ביחס לכל העילות, מלבד עילת ההטעיה. אף-על-פי-כן, נוכח העובדה שבית-המשפט המחוזי הרחיב את היריעה וקבע מהי פרשנות הפוליסות, והצדדים הרחיבו בטענותיהם לפנינו בדבר הפרשנות הראויה לשיטתם, סברנו כי יהא זה ראוי ומועיל יותר לדון גם בשאלה זו כבר עתה... אכן, יש טעם בטענה לפיה פרשנות הפוליסה בדרך שנקבעה בהחלטת בית-המשפט המחוזי אינה בהכרח בעלת היגיון כלכלי ועסקי. קשה לדמיין שיקול מסחרי מתחום הביטוח שבגינו חברת ביטוח סבירה היתה קובעת בפוליסה שלה אמות-מידה כה שונות לפיצוי בגין אובדן איבר שלם לעומת פיצוי בגין אובדן חלק מאיבר. דא עקא, ההלכה הפסוקה קובעת כי בחינת תכליתו האובייקטיבית של החוזה, דוגמת: סבירותו והתאמתו לשיקולים מסחריים מקובלים, תיעשה "רק כאשר לא ניתן, בשום אופן ובאף דרך... לברר מהי הכוונה האמיתית שעומדת בבסיס החוזה" (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 15 לפסק-דיני (טרם פורסם, 26.02.12)). במקרה זה, נוסח הפוליסה ברור למדי, והוא מחייב את המבקשות בתשלום "שיעור מתאים של סכום הביטוח המלא". מהו אותו "שיעור מתאים"? ממשיכה הפוליסה וקובעת במפורש שהוא "שיעור הנכות שייקבע על-ידי רופא החברה". נוכח לשונה הברורה של הפוליסה, ספק אם בחינת נסיבות כריתתה עשויה היתה לסתור את החזקה כי "פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב - היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה בראי הקשרו הכללי" (שם). על כל פנים, שאלה זו לא מתעוררת כיוון שבדיון שנערך בפנינו, הודו המבקשות כי אינן יודעות מתי נוסחה הפוליסה ועל-ידי מי, והן העריכו כי מדובר בתרגום שנעשה לפני יותר מ- 30 שנים. אשר ללשון הפוליסה - היא מוכיחה כי אומד דעת הצדדים היתה לכרות הסכם שיקנה למבוטחים שיעור מתאים של סכום הביטוח המלא לפי שיעור הנכות שייקבע על-ידי רופא החברה, במקרה של אובדן חלקי של איבר. אף אם ניתן למצוא בהסכם חוסר קוהרנטיות כלכלית, אין להן למבקשות להלין אלא על עצמן ועל האופן שבו ניסחו את הפוליסות.
למעלה מן הצורך, ניתן להעריך שבעת ניסוח הפוליסות בשפת המקור התכוונו המנסחים לכך שרופא החברה יקבע דרגת נכות מתאימה, בהתחשב בסקאלת הנכות הקיימת בפוליסה. אילו כך היה, ודאי שרופא החברה לא היה קובע שיעור נכות גבוה יותר לאדם שנפגע בברכו, מאשר לאדם שאיבד את כל רגלו. אלא שכיום נקבעות דרגות נכות על-פי תקנות הביטוח הלאומי; מחדלן של המבקשות לשנות את תנאי הפוליסה בהתאם אינו יכול להצדיק פרשנות בלתי-סבירה לנוסח הפוליסה המצוי בפנינו.
סוף דבר, הערעור מתקבל בחלקו. התובענה תאושר כתובענה ייצוגית בכל העילות שנקבעו בהחלטת בית-המשפט המחוזי, למעט עילת ההטעיה על-פי סעיף 55 לחוק הפיקוח. המבקשות יישאו בהוצאות שלושת המשיבים בסך של 10,000 ש"ח לכל אחד, ובסך הכל 30,000 ש"ח. כן ישאו המבקשות בהוצאות המדינה בסך של 5,000 ש"ח."

נפסק מפי כב' השופט ח' מלצר:

"אני מצטרף לפסק-דינו של חברי, המשנה לנשיא (בדימוס) השופט א' ריבלין, בשתי הסתייגויות:
(א) ככלל אינני סבור שכל אימת שקבוצת תובעים מבקשת כי תאושר לה תובענה יצוגית בסעד זהה שמבוסס על מספר עילות חלופיות - די בקביעה כי קיימת אפשרות סבירה להכרעה לטובת התובעים באחת העילות כדי לפטור מהצורך לבחון את סיכויי קבלת יתר העילות. גישתי זו מעוגנת בנוסח הוראת סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות יצוגיות, התשס"ו-2006, על-פיו התנאי הראשון לאישור תובענה ייצוגית דורש כי בית-המשפט ימצא "שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה, או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה ויש אפשרות סבירה שהן (ולא אחת מהן בלבד - ההדגשה וההערה שבסוגריים שלי - ח"מ) יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה". למשמעות ההוראה האמורה עיינו: אלון קלמנט, קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006, הפרקליט מ"ט 131, 145-140 (תשס"ז). חילוקי הדעות בין חברי באשר לעילת ההטעיה מהווים למעשה תמיכה בגישתי הנ"ל ומדגימים אותה.
יחד-עם-זאת, בנסיבות המכלול שבפנינו ובמיוחד בשים-לב לכך שהמבקשות שבכאן לא טענו בפרוטרוט כנגד העילות החלופיות, להוציא עילת ההטעיה (ובנושא זה, בנסיבות שלפנינו, הנני מצרף דעתי לעמדת המשנה לנשיא (בדימוס) השופט ריבלין) - הרי שאני מוכן להסכים לכך שאין מקום לפיצול נוסף של אישור התובענה היצוגית.
(ב) הפרשנות שניתנה על-ידי חברי לסעיף השיורי שבפוליסה מקובל עלי רק כאפשרות סבירה שההכרעה לגביו תהיה לטובת התובעים היצוגיים במתכונת האמורה. ממילא לשיטתי יוכלו הנתבעים להעלות טענות ולהביא ראיות לגבי פרשנות אפשרית אחרת בהמשך ההליך, היה וימצאו לכך ביסוס."

נפסק מפי כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור:

"1. אני מסכימה לעיקר עמדתו הבהירה והמקיפה של חברי המשנה לנשיא (בדימוס) ריבלין אלא שלדעתי אין מקום להורות על מחיקת עילת ההטעיה שלפי סעיף 55 לחוק הפיקוח. על-כן, אם היתה נשמעת דעתי היינו דוחים את הערעורים מבלי להורות על מחיקת עילות מהתובענה הייצוגית.
2. אתחיל משאלת פרשנות הפוליסה: חברי השופט מלצר מבקש כי נסתפק בפרשנות שהציעו המשיבים (התובעים הייצוגיים) רק כאפשרות סבירה ואילו חברי המשנה לנשיא (בדימוס) ריבלין הכריע בסופו-של-דבר בשאלה הפרשנית לגופו של עניין. על דרך העקרון צודק חברי השופט מלצר כי היה לכאורה מקום לעצור בקביעה פרשנית בדבר אפשרות סבירה ונראה כי ככלל באופן עקרוני גם חברי המשנה לנשיא (בדימוס) מסכים לכך (ראו פסקה 16 לדבריו והשוו גם לפסקה 15 סיפא לדבריו). ואולם, בענייננו, כפי שמציין חברי המשנה לנשיא (בדימוס), הצדדים טענו בפנינו בהרחבה בעניין. יתר-על-כן, מעיון בתיק מסתבר כי ביום 18.06.09 ביקש השופט גרוניס מהמבקשות להבהיר ולפרט במדויק מה נותר עוד לדיון מבחינתן בתובענה עצמה. המבקשות הגישו ביום 28.06.09 תגובה מפורטת בה העלו את העניינים שנותרו עוד מבחינתן לדיון ובאותם עניינים לא נמנתה כל טענה כי המבקשות מעוניינות בהמשך ההליך להעלות טענות ולהביא ראיות לגבי הפרשנות שבה הן דגלו. נראה לי איפוא כי בשאלה הפרשנית כל הראיות והטענות כבר הובאו ונטענו. בנסיבות אלה אני מצטרפת לעמדתו של חברי המשנה לנשיא (בדימוס) בדבר פרשנותה הנכונה והמחייבת של הפוליסה - דהיינו, כי שיעור הפיצוי מתוך סכום הביטוח המלא הוא כשיעור הנכות שייקבע על-ידי רופא החברה. ודוק: בשאלה הפרשנית גופה ניתן גם לפנות לחלק הפוליסה המתייחס לאופן חישוב הפיצוי במקרה של אובדן איבר. גם שם - כמו בענייננו - מדברת הפוליסה על-פיצוי חלקי שייקבע מסכום הביטוח המלא בהתאם "לשיעור המפורט להלן", כאשר בהמשך מופיעה טבלה ובה פירוט שיעורי הפיצוי שיינתנו במקרה של אובדן גמור ומוחלט של איברים שונים. בקטגוריה שלענייננו קביעת רופא החברה באה למעשה להחליף את אותו "שיעור מפורט להלן" וכשם שאין מוסיפים נוסחאות כאלה ואחרות לשינוי השיעור הקבוע בטבלה אין מקום לעשות כן גם לגבי קביעת רופא החברה. זה גם זה הם שיעור הפיצוי שיינתן מסכום הביטוח המלא. פרשנות הפוליסה צריכה להיות הרמונית ופרשנות חלק אחד צריכה להלום פרשנות חלק אחר. במאמר מוסגר אוסיף כי מאחר שבסופו-של-דבר גם אנו מכריעים בשאלת פרשנותה הנכונה והמחייבת של הפוליסה ומקבלים את עמדת המשיבים - איני סבורה כי בית-המשפט המחוזי ערך בעניין זה דיון בהיקף העולה על הנדרש (השוו פסקה 16 לדברי חברי).
3. באשר למחיקת עילת ההטעייה שלפי סעיף 55 לחוק הפיקוח הרי שלדעתי, נוכח מסקנתנו (המשותפת) בעניין פרשנותה הנכונה והמחייבת של הפוליסה שאלה זו למעשה התייתרה ולכן אין מקום להכריע בה כעמדתו של חברי המשנה לנשיא (בדימוס). נראה כי גם המבקשות היו מסכימות לכך שאם תתקבל פרשנות המשיבים לפוליסה - ופרשנות המשיבים אכן התקבלה - ממילא לא יהיה עוד צורך להכריע בשאלת מחיקת עילת ההטעייה (ראו והשוו, למשל, סעיף 88 לבקשת רשות הערעור ב- רע"א 2137/09). למעשה גם חברי המשנה לנשיא (בדימוס) עמד על כך שהכרעה בשאלה הפרשנית מייתרת חלק ניכר מהמשך הדיון בתביעה הייצוגית (ראו פסקה 16 סיפא לדבריו). בנסיבות אלה - אין לדעתי צורך ליתן הוראה בעניין מחיקת עילת ההטעייה וניתן להותיר את כל השאלות הכרוכות בה בצריך עיון. כך, למשל, אין צריך להכריע בשאלה האם דיון בעילה זו בהכרח אינו הוגן נוכח החשש כי ייקבע מעשה בית-דין שימנע מתובע אינדיבידואלי שנגרם לו נזק משמעותי להגיש תביעה נפרדת. בעניין זה יש לזכור כי חוק תובענות ייצוגיות מאפשר לתובע אינדיבידואלי לצאת מן הקבוצה (ראו, למשל, סעיף 11 לחוק). יתר-על-כן, ייתכן שבמסגרתה של עילת ההטעייה שבענייננו כלל לא יקבעו קביעות המהוות מעשי בית-דין שימנעו תביעה אינדיבידואלית או שישפיעו על תביעה שכזו. כוונתי היא לכך שבענייננו ההטעייה עליה עמד בית-המשפט כרוכה בעילה של אי-גילוי (ראו פסקאות י-יב לפסק-הדין). לגבי אי-גילוי ממילא לא ברור כי נדרש בהכרח דיון בהסתמכות, קשר סיבתי וכיוצא בזה (ראו ע"א 9590/05 רחמן-נוני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 6 (טרם פורסם, 10.07.07)). בעניין זה הרחיב וטען היועץ המשפטי לממשלה כדלקמן:
"(בענייננו) אין לנו צורך להיזקק להוכחת קיומו של קשר סיבתי. בהקשר זה יש ליתן תשומת-לב לכך כי ב- דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ז נז(6), 385 (2003) נקבע כי קיומו של קשר סיבתי נדרש לעניין הפיצוי הנזיקי. זאת, להבדיל מאכיפת חוזה הביטוח המבוקש בענייננו.
למעלה מן הצורך ולשם השלמת התמונה בלבד, יוסבר כי מכל מקום, אף אם יפסעו המבוטחים במסלול הנזיקי, נראה כי הלכת ברזני לא תחול. זאת כיוון שב- דנ"א 5712/01 עניין ברזני, דובר היה בהטעיה (שבמעשה) בתשדיר פרסומת חיצוני לחוזה, שהתובע לא צפה בו ולכן נקבע שלא יכול להיבנות ממנו, ואילו כאן מדובר באי-גילוי והטעיה (שבמחדל) בתוכן הפוליסה שהמבוטח צד לה." (עוד על ההבחנה בין הטעיה שבמעשה להטעיה שבמחדל ראו ע"א 6339/09 תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' עזבון ראבי, פסקה 36 (טרם פורסם, 04.12.11)).
4. על-כן, אם לגבי עילת ההטעייה נשוא ענייננו כלל לא נדרש, למשל, דיון בהסתמכות, כפי שטוען היועץ המשפטי לממשלה (ואינני קובעת כל עמדה בעניין זה), ממילא לא ייקבע מעשה בית-דין שימנע תביעה של מי שסבלו מתיאור מטעה אינדיבידואלי. אם יסתבר אחרת בהקשר זה ממילא יוכל בית-המשפט לשוב ולבחון את אופן המשך ניהול התובענה הייצוגית נוכח החשש עליו עמד חברי מזה ונוכח האפשרות לצאת מן הקבוצה מזה. העיקר לדעתי הוא כי נוכח קביעתנו בדבר פרשנות הפוליסה הדיון בשאלת הצורך למחוק את עילת ההטעייה הפך למעשה לדיון תיאורטי ולכן אין להורות על כך (ראו והשוו ע"א 7175/98 המוסד לביטוח לאומי נ' בר מימון בע"מ (בפירוק) (לא פורסם, 17.12.01)). למען הסר ספק אבהיר כי אם יסתבר בדיעבד מכל סיבה שהיא כי יש בכל זאת צורך לדון לעומק גם בעילה זו ובשאלה מהם בענייננו יסודותיה - כל טענות הצדדים שמורות להם ואינני מביעה לגביהן כל עמדה. בית-משפט קמא טרם הכריע בשאלות הללו ואין להקדים את המאוחר.
5. מכאן מגיעה אני להסתייגותו הראשונה של חברי השופט מלצר בשאלה אם די בהוכחת סיכויי התביעה באחת העילות (כאשר הסעד זהה) או שמא נדרשת הוכחת הסיכויים בכל אחת מן העילות. משהכרענו לגופו של עניין באשר לפרשנות הפוליסה ונוכח הנסיבות המיוחדות של ענייננו אני מבקשת להשאיר גם עניין זה בצריך עיון. בסופו-של-דבר גם חברי השופט מלצר הרי מסכים כי בנסיבות העניין שלפנינו אין מקום לפיצול נוסף של התובענה הייצוגית כך שלמעשה גם לשיטתו, כך נראה לי, היה ניתן להותיר שאלה זו בצריך עיון.
6. סיכומו-של-דבר: אם היתה נשמעת דעתי היינו דוחים את הערעורים בלי להורות על מחיקת עילות מהתובענה הייצוגית."

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיא (בדימוס) א' ריבלין.

3. "מי שהיו לקוחות (המבקשת) שרכשו ממנה פוליסה לביטוח מקיף בתוספת הרחבה בגין אבדן או נזק למכשיר רדיו לא אינטגראלי, החל מיום 01.06.07 ועד היום, ואשר מכוניתם נגנבה ו/או נפגעה במצב של אובדן מוחלט, ואשר לא שולמו להם תגמולי ביטוח בגין הרדיו בנוסף לפיצוי עבור שווי הרכב"
ב- רע"א 4328/12 {שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' פנינה קובובסקי, תק-על 2012(2), 6102 (2012)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי מרכז שהחליט לאשר תובענה ייצוגית נגד המבקשת. בקשת רשות הערעור מופנית אך ורק נגד קביעותיו של בית-המשפט המחוזי בנוגע להגדרת הקבוצה אשר בשמה יתנהל ההליך. בית-המשפט קבע:

"2. המשיבים ערכו ביטוח מקיף אצל המבקשת לגבי כלי רכב (להלן: "הרכב"). לימים נגנב הרכב. המבקשת שילמה למשיבים פיצוי בסך 48,290 ש"ח, לפי שווי הרכב, בתוספת 350 ש"ח עבור חפצים אישיים. המשיבים דרשו כי המבקשת תשלם להם סכום נוסף של 722 ש"ח. זאת, בשל מכשיר הרדיו שהיה ברכב ונגנב עימו. המשיבים הסתמכו על סעיף בפוליסת הביטוח לפיו הורחב הביטוח לכסות אובדן או נזק למכשיר הרדיו ברכב עד סכום של 1,500 ש"ח כתוצאה מהסיכונים המכוסים בפוליסה. המבקשת לא נעתרה לדרישת המשיבים. טענתה היתה, כי הרחבת הביטוח לגבי כיסוי מכשיר הרדיו חלה רק כאשר המכשיר עצמו נגנב או ניזוק, אך לא כאשר נגנב הרכב כולו. המשיבים הגישו לבית-המשפט המחוזי מרכז בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד המבקשת, בה נכללו עילות מדיני החוזים, הנזיקין, והביטוח ועשיית עושר שלא במשפט. הסעד שנתבקש הוא תשלום הסכומים עבור מכשיר הרדיו בכל מקרה של גניבה או אובדן מוחלט של רכב (Total Loss), שלגביו נעשתה ההרחבה בפוליסת הביטוח. יוער, כי תחילה כללה הבקשה עילות תביעה נוספות, הרלוונטיות לכלל לקוחות המבקשת שרכשו ממנה פוליסת ביטוח מקיף לרכב בתוספת הרחבה בגין אובדן או נזק למכשיר הרדיו. לגבי קבוצה זו עתרו המשיבים לכך שהמבקשת תשיב את הפרמיה ששולמה בגין ההרחבה. בשלב מסויים צומצמה הבקשה אך ורק למקרים בהם אירעו בפועל גניבה או אובדן מוחלט של הרכב. המשיבים הדגישו כי טענותיהם מתמקדות באותם מקרים בהם מכשיר הרדיו הוא לא "אינטגראלי", היינו כאשר מכשיר הרדיו לא הותקן על-ידי יצרן הרכב מלכתחילה.
3. בית-המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת א' שטמר) נעתר ביום 24.04.12 לבקשת האישור. בית-המשפט הגדיר כך את הקבוצה שבשמה תתנהל התובענה: "... מי שהיו לקוחות (המבקשת) שרכשו ממנה פוליסה לביטוח מקיף בתוספת הרחבה בגין אבדן או נזק למכשיר רדיו לא אינטגראלי, החל מיום 01.06.07 ועד היום, ואשר מכוניתם נגנבה ו/או נפגעה במצב של אובדן מוחלט, ואשר לא שולמו להם תגמולי ביטוח בגין הרדיו בנוסף לפיצוי עבור שווי הרכב". המבקשת אינה משיגה על עצם אישור התובענה הייצוגית. טענותיה מופנות נגד האופן בו הגדיר בית-המשפט את הקבוצה שבשמה תתנהל התובענה. לגישתה, היה מקום לכלול בהגדרת הקבוצה רק מבוטחים שרכבם נגנב, ולא מבוטחים שלרכבם נגרם אובדן מוחלט (Total Loss). זאת, מן הטעם שלגבי קבוצת המבוטחים האחרונה מאפשרת המבקשת לפרק את מכשיר הרדיו ולקבלו לפני העברת הרכב "למגרש הגרוטאות". מכאן, שלגבי קבוצת המבוטחים שלרכבם נגרם אובדן מוחלט, טוענת המבקשת כי לא יכולה להיות לה כל עילת תביעה נגדה בגין אי-תשלום תגמולי ביטוח עבור מכשיר הרדיו.
4. דין בקשת רשות הערעור להידחות. איני סבור כי נדרשת בשלב זה בחינה ערעורית של טענות המבקשת. ראשית, יש להניח כי בית-המשפט המחוזי יידרש לטענות הנוגעות להגדרת הקבוצה לפני שייתן את פסק-דינו בתובענה הייצוגית. ככל שעסקינן בערכאת הערעור, סבורני כי בנסיבות העניין ניתן לדחות את ההכרעה בטענות המבקשת לשלב בו יוגש ערעור על פסק-הדין בתובענה הייצוגית, ככל שיוגש. הטעם לכך הוא שהמבקשת לא הראתה כי אי הכרעה בסוגיות הנוגעות להגדרת הקבוצה תוביל להשלכות חמורות מבחינתה (ראו, רע"א 8761/09 סלקום ישראל בע"מ נ' פתאל, פסקה 5 (טרם פורסם, 06.05.10) (להלן: "עניין סלקום")). אומנם, המבקשת טוענת כי כ- 70% מהסכום שהיא עלולה להיות מחוייבת בו מקורו במבוטחים שלרכבם אירע אובדן מוחלט. אולם, עיון בבקשת האישור מלמד כי להערכת התובעים הייצוגיים נגרם לכלל חברי הקבוצה נזק בסך של כ-5.5 מיליון ש"ח. יוער, כי הערכה זו התייחסה ללקוחות המבקשת בשבע השנים שקדמו להגשת בקשת האישור. בהחלטת בית-המשפט המחוזי צומצם היקף הקבוצה בעקבות הקביעה כי תקופת ההתיישנות הרלוונטית היא שלוש שנים ולא שבע. מכאן, שהסכום המשוער הוא אף נמוך יותר מזה שצויין בבקשת האישור. בהתחשב בכך, איני סבור כי הוכח על-ידי המבקשת כי המשך הדיון בהליך, בלא הכרעה ערעורית בשלב הנוכחי בסוגיה של הגדרת הקבוצה, עלול ליצור השלכות חמורות וקשות עבור המבקשת. אדגיש, כי השיקולים האחרים שנמנו בעניין סלקום אינם תומכים אף הם בבחינת טענותיה של המבקשת בשלב זה. יובהר למען הסר ספק, כי אין לראות בהחלטתי משום הבעת עמדה כלשהי באשר לאופן בו הוגדרה הקבוצה. טענות המבקשת בנושא זה שמורות לה.
5. בקשת רשות הערעור נדחית, איפוא, בלא שנתבקשה תשובה. מטעם זה לא ייעשה צו להוצאות."

4. האם חברות ביטוח רשאיות לגבות ממבוטחיהן תשלום פרמיה חודשי גם בחודשים שבהם, הלכה למעשה, תנאי הפוליסה אינם מעניקים כיסוי ביטוחי?
ב- רע"א 3489/09 {מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ ואח', תק-על 2013(2), 1525 (2013)} הוחלט ברוב דעות להשיב את הדיון לבית-המשפט המחוזי בשאלת אישור התובענות כייצוגיות.

בית-המשפט המחוזי יקבע, לצורך הכרעה בשאלה אם יש מקום לנהל את התובענה כתובענה ייצוגית, האם התשלום במהלך שלושת החודשים האחרונים של הפוליסה הוא תמורת שירות שהמבוטחים לא יהיו זכאים לקבל לעולם או שמא מדובר בפריסת תשלומים פרי חישוב אקטוארי; האם הפרו המבקשות את חובת הגילוי הנאות והאם לאור התשתית העובדתית הלכאורית שתתחוור חלה התיישנות בנסיבות המקרה דנן. וכדברי בית-המשפט מפי כב' השופטת דפנה ברק ארז:

"בשלב זה של טרם חתימה הגיעה לעיוני חוות-דעתו של חברי השופט ע' פוגלמן. גם לאחר שקראתי אותה, נותרתי בדעתי. במישור העקרוני, אף אני סבורה שהבחינה הלכאורית בשלב אישורה של התובענה הייצוגית אינה צריכה להציב מחסום גבוה בפני תובעים ייצוגיים, וכי יש להביא בחשבון את פערי המידע הקיימים בין הצדדים. עם-זאת, אין משמעות הדברים שהנטל המוטל על התובעים הייצוגיים יהיה קל כנוצה. על התובע הייצוגי להרים נטל ראשוני - נטל שיש לתת לו משמעות, מבלי שיהיה כבד מנשוא, תוך שבית-המשפט נותן דעתו, בכל מקרה ומקרה, לקושי היחסי העומד בפני התובע הייצוגי כאשר הוא נדרש להוכיח את תביעתו לכאורה.
60. התוצאה שאליה הגעתי במקרה זה מבטאת את העובדה שהמשיבים ביקשו לתת לבקשה לאישור התובענה הייצוגית "לדבר בעד עצמה" על-סמך האמור בפוליסות בלבד. בכך לא יכול להיות די. על המשיבים היה לפעול באמצעים הדיוניים העומדים לרשותם על-מנת להניח בפני בית-המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתם. חברי השופט פוגלמן מתייחס לכך שעל ההחלטה שלא להיענות לבקשה לגילוי מסמכים ניתן היה להגיש בקשת רשות ערעור, ולכן אין מקום להידרש לעניין זה כעת. אולם, אין הוא נותן משקל לעובדה שבקשת רשות ערעור כאמור, ככל שהיה לה מקום, היתה אמורה להיות מוגשת על-ידי המשיבים.
61. חברי השופט פוגלמן תיאר את התשתית העובדתית שהניחו לכאורה המשיבים במקרה זה כך: "המבקשות גובות תשלום בגין הפוליסות שהנפיקו בשלושת החודשים האחרונים; ככל שיחול אירוע ביטוחי בתקופה זו, חברי הקבוצה אינם זכאים לפיצוי; הפוליסה עצמה אינה מסייגת את הזכות לבטלה לפני סופה; ותנאיה אינם כוללים התייחסות לחיוב בדמי השתתפות עצמית. תשתית עובדתית זו, שעליה נשענות בקשות האישור, הונחה כדבעי וממילא אינה שנויה במחלוקת" (בפסקה 16 לפסק-דינו של חברי). אני חולקת על הצגה זו של הדברים. למיטב הבנתי, חלק ממרכיבים אלה שנויים גם שנויים במחלוקת. ראשית, על-פי תצהיריהן של חברות הביטוח, גביית התשלומים במהלך שלושת החודשים האחרונים של הפוליסה לא נועדה להבטיח קבלתם של תגמולי ביטוח במקרה שבו יתרחש אירוע ביטוחי בתקופה זו, אלא זוהי תולדה של פריסת התשלומים של הפרמיות השנתיות המשקללות בתוכן את התנאי הקובע כי מקרה ביטוח המתרחש בשלושת החודשים האחרונים של הפוליסה אינו מזכה את המבוטח בפיצוי. המשיבים לא חקרו את המצהירים בעניין זה ולא הביאו כל ראיה לסתור טענה זו. כידוע, "הכלל הנוהג לעניין זה הינו כי בהיעדר כל הסבר סביר, הימנעות מחקירת עד בסוגיה כלשהי משמעה כי אין חולקים על גרסתו של העד באותה סוגיה" (ראו: ע"פ 8748/08 ברכה נ' מדינת ישראל (10.10.11), בפסקה 28. כן ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1949 (2009)). אכן, כפי שציינתי לעיל, התצהירים מטעם חברות הביטוח לא נתנו מענה מלא לטענות המשיבים. אולם, יש גם יש בהם כדי להצביע על מחלוקות עובדתיות מהותיות בין הצדדים שכלל לא נתבררו בבית-המשפט קמא. יש לשוב ולזכור כי נטל ההוכחה הלכאורי בשלב בקשת האישור מוטל על התובע הייצוגי. במקרה שבפנינו יש לתת משקל להימנעותם של המשיבים מלפעול להרמת נטל זה באמצעים הפשוטים והזמינים שעמדו לרשותם - כמו חקירת המצהירים מטעם חברות הביטוח - ולרצונם להתבסס על האמור בבקשה לאישור התובענה ותו לא. שנית, המחלוקת דנן נסבה, במידה רבה, גם על כך שהשתרעותה של הגביה בשלושת החודשים האחרונים בהם לא ניתן שירות צוינה בתנאי הפוליסה, ומטעם זה לא ניתן לומר ש"תנאיה אינם כוללים התייחסות לחיוב בדמי השתתפות עצמית". שלישית, וכפי שהסברתי בפסק דיני, לעובדה זו יש השלכות גם על ההכרעה בשאלת ההתיישנות, שאף היא שנויה במחלוקת עובדתית ומשפטית בין הצדדים, וראוי להביאה בחשבון לשם הערכת התשתית העובדתית שביסוד הבקשה. שאלת ההתיישנות טעונה בירור נוסף, ואין מקום להמשך התנהלותה של התובענה הייצוגית קודם שתתברר במסגרת הבקשה לאישורה (ראו: רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר און השקעות בע"מ (13.08.07); ע"א 1349/05 דוד שוב נ' בנק ירושלים (18.03.09); ע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות (20.07.10)).
62. לשיטתי, בנסיבות העניין, אין להתעלם מכך שבפני המשיבים עמדו כלים דיוניים זמינים שהם נמנעו כליל מלעשות בהם שימוש כדי להעמיד תשתית לכאורית לשם ביסוס בקשתם, חרף פערי המידע בין הצדדים. אדגיש, כי בית-משפט זה כבר נדרש בעבר לשאלה של התמודדות עם פערי המידע הקיימים לא אחת בין התובע הייצוגי לבין גופים כלכליים גדולים ומתוחכמים. בעשותו כן, הוא התחשב בעמדת הנחיתות של התובע הייצוגי במצב דברים זה, אך לא במידה המאיינת את משמעותו של שלב האישור. כך למשל, נפסק כי במקרים מתאימים התובע הייצוגי יוכל להסתפק בהגשת חוות-דעת כלכלית היפותטית... ואף יתאפשר לו לתקן את כתבי הטענות לאחר הגשתה של בקשת האישור, בשים-לב לקשיי ההוכחה העומדים בפניו (רע"א 6762/12 אי.די.בי חברה לפיתוח בע"מ נ' כבירי שמיע (03.12.12), בפסקה 5). אולם, אין בקשיים אלה כדי לפטור אותו מן החובה להניח בסיס ראשוני לתביעה (ראו והשוו: רע"א 4778/12 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (19.07.12), בפסקה 8). ניתן להוסיף ולהזכיר כי במקרים שבהם הגשתה של תביעה בעלת חשיבות ציבורית עשויה להיות כרוכה בהשקעת משאבים שהיא למעלה מכוחו של התובע הייצוגי הוא רשאי לפנות לקרן למימון תובענות ייצוגיות שהוקמה לפי סעיף 27 לחוק תובענות ייצוגיות. במקרה שבפנינו לא זו בלבד שהמשיבים לא נקטו בכלים דיוניים "מורכבים" לכאורה כדי לבסס את טענתם, כמו הגשת חוות-דעת אקטוארית מטעמם, אלא שהם אף לא מיצו את השימוש בכלים דיונייים "בסיסיים", כמו חקירת המצהירים מטעם חברות הביטוח. אכן, צודק חברי, השופט פוגלמן, בהסבירו כי ביטול החלטה של בית-משפט מחוזי לאשר תובענה ייצוגית והשבת התיק אליו על-מנת להמשיך בבירור העובדתי אינה רצויה ואינה יעילה בדרך-כלל. אולם, לדידי, במקרה חריג כמו זה שבפנינו, כאשר התשתית העובדתית שהונחה היא רעועה ואינה מאפשרת הכרעה בשאלות המשפטיות העומדות בלב בקשת האישור, ובשים-לב לכך שלהתדיינות בתובענה הייצוגית ישנן משמעויות כלכליות וציבוריות, אין מנוס מלהשיב את התיק אל בית-המשפט קמא, כפי שהצעתי לחבריי לעשות.
סוף דבר
63. לו תשמע דעתי יתקבל הערעור במובן זה שהדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית, ובכלל זה הדיון בבקשה לגילוי ועיון במסמכים, יוחזר לבית-המשפט קמא לאור העקרונות שפירטתי לעיל. אין בהחלטה זו כדי להכריע בטענותיהם של הצדדים לגופם של הדברים, אלא רק לבטא את החשיבות הנודעת להנחת תשתית לכאורית לעילות התביעה כבר בשלב האישור של התובענה הייצוגית, דבר שלא נעשה בנסיבות העניין שבו חברו זו לזו ההימנעות מחקירת המצהירים, מחד גיסא, וההימנעות מנקיטה בהליך של גילוי מסמכים, מאידך גיסא. בשים-לב למכלול נסיבות העניין, אין צו להוצאות."

5. חוק איסור הפליה חל גם על נותן שירותי דרך - אישור בקשה לתביעה ייצוגית
חקיקה רלבנטית: סעיפים 3 ו- 5 לחוק איסור הפליה במוצרים ושירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000.

ב- ת"צ (מרכז) 8214-05-14 {רונן מירב נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2016(3), 24275 (2016)} נדונה השאלה הבאה: חברת ביטוח מתחייבת לתת שירותי דרך מסוג החלפת גלגל למבוטחים בביטוח רכב מקיף. בעבור שירות זה גובה החברה תשלום בסך 80 ש"ח כאשר מקבל השירות הוא גבר, בעוד שנשים המזמינות שירות זה זוכות בו בחינם. האם מדיניות זו הינה הפליה פסולה או אבחנה מותרת? האם יש לאפשר ניהל תובענה ייצוגית נגד חברת הביטוח בגין פרקטיקה זו? האם שינוי במדיניות חברת הביטוח לאחר הגשת התובענה מייתר את הדיון בה? האם יש לאפשר למבקש - גבר להגיש את התובענה הייצוגית בשם הקבוצה? בית-המשפט קבע:

"האם התנהלות חברת הביטוח מהווה הפרה של הוראות חוק איסור הפליה?
19. בחינת השאלה האם חברת הביטוח הפרה את הוראות חוק איסור הפליה מחייבת לבחון שלוש שאלות משנה: ראשית, האם חוק איסור הפליה חל על ההתנהלות בה עסקינן; שנית, בהנחה שהחוק חל, האם ההתנהלות בה עסקינן מהווה הפליה אסורה או אבחנה מותרת; שלישית, בהנחה שמדובר בהפליה אסורה, האם ניתן להצדיקה. שאלות אלו יבחנו בפרק זה בסדר הצגתן.
ד.1 האם חוק איסור הפליה חל על מתן שירותי דרך על-ידי חברת ביטוח
20. חוק איסור הפליה איננו אוסר על כל סוג של הפליה ואינו חל על כל סוג של פעילות. כך, למשל, אין החוק מונע הפליה נגד קרחים או כחולי עיניים, ואין הוא אוסר על הפליה בהשכרת או במכירת דירה על-ידי אדם פרטי. גבולות תחולתו של החוק קבועים, בעיקרם, בסעיף 3(א) לחוק, שזו לשונו...
21. איש לא יחלוק על כך שהפליה בין גברים לבין נשים היא הפליה מחמת מין, אשר ביעורה היווה, ועודנו מהווה, אחת מתכליותיו המרכזיות של חוק איסור הפליה. לפיכך השאלה בה עלינו למקד מבטנו היא האם מבחינת תחום הפעילות בו עסקינן יש תחולה לחוק איסור הפליה.
22. חוק איסור הפליה, על-פי לשונו, מתייחס לארבעה תחומי פעילות בלבד:
א. הספקת מוצרים על-ידי עוסק.
ב. מתן שירותים ציבוריים על-ידי עוסק.
ג. הגבלת כניסה למקום ציבורי על-ידי מפעיל המקום.
ד. מתן שירותים במקום ציבורי על-ידי מפעיל המקום.
ומכלל ההן נלמד הלאו, דהיינו כאשר הפעילות בה עסקינן אינה נופלת לגדר אחת מהקטגוריות האמורות, כגון כשמדובר במכירת מוצר על-ידי אדם פרטי, או בהגבלת כניסה לבית פרטי, אין לחוק איסור הפליה תחולה (ודוק, היעדר תחולה של החוק אינו מלמד כי ההפליה מותרת. האיסור על התנהגות מפלה יכול להילמד מהוראות חוק אחרות, כגון חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, או מהסדרי חוק כלליים, כגון תקנת הציבור או עקרון תום-הלב. כאמור בפסקה 10 לעיל, דיון באיסורים אלו חורג מהדרוש לצורך בחינת בקשת האישור שלפניי).
מסקנת בית-המשפט בתשובה לשאלה הנ"ל היא שחוק איסור הפליה חל על עוסק הנותן שירותי דרך בכלל, ובוודאי שהוא חל על חברת ביטוח הנותנת שירותים אלו במסגרת פוליסת ביטוח.
בשאלה האם התייחסות שונה לנשים ולגברים במתן שירות החלפת גלגל היא אבחנה מותרת או הפליה? קבע בית-המשפט כי הדין אוסר אומנם על הפליה מחמת מין, ואולם אין הוא אוסר על יצירת אבחנות לגיטימיות בין המינים. קו הגבול המאבחן בין השניים בהקשר של חוק איסור הפליה הוגדר על-ידי המחוקק בסעיף 3(ד)(1) לחוק איסור הפליה, כאשר קבע כי "(אין רואים הפליה לפי סעיף זה) כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי". השאלה אותה עלינו לבחון היא, איפוא, האם "אופיו או מהותו" של השירות בו עסקינן, שירות החלפת גלגל, מצדיקה הבחנה בין גברים לבין נשים.
ועל-כן המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא שטענת המשיבה כאילו הבדלים בין המינים מצדיקים יחס שונה בקשר לשירות של החלפת גלגל היא טענה שלא רק שאין לה בסיס, אלא שהיא נשענת ומבססת סטריאוטיפים פסולים. לפיכך יש לדחות טענה זו, ולקבוע כי יצירת הבדל במתן השירות של החלפת גלגל בין נשים-לבין גברים אינה אבחנה מותרת, כי אם הפליה העומדת לכאורה בניגוד להוראות חוק איסור הפליה.
בשאלה האם יש הצדקה לפרקטיקה של מתן פטור לנשים מתשלום בגין שירות החלפת גלגל
קובע בית-המשפט כי המשיבה וטוענת: גם אם אבחנה בין נשים-לבין גברים בקשר לשירות החלפת גלגל מפלה, הרי שהפרקטיקה בה נהגתי, דהיינו מתן פטור לנשים (אך לא לגברים) מחובת התשלום, היא בגדר "העדפה מתקנת", דהיינו היא אומנם מפלה, אך באופן רצוי מבחינה חברתית, שיש בו כדי לתקן את אי השוויון, ולא להחמיר אותו.
גם טענה זו ראוי לדחות. בעניין לילה טוב ציין השופט דנציגר, כי הגם ש"העדפה מתקנת" קרי "העדפה שתכליתה למגר פערים ולקדם שוויון מהותי" היא לגיטימית ("אינה הפליה כמשמעותה בחוק") חשוב לבחון, כאשר מועלית טענה לקיומה של "העדפה מתקנת" "אם אמנם בהעדפה מתקנת עסקינן או שמא טענה זו אינה אלא כסות לאפליה האסורה על-פי החוק" (הציטוטים מפסקה 28 לפסק-הדין). ואכן, בענייננו הטיעון שמדובר ב"העדפה מתקנת" הוא בגדר סיסמה ריקה, ולא יותר. לקביעה זו שלושה טעמים:
ראשית, "העדפה מתקנת" יכולה להיות מוצדקת מקום בו קיימים פערים בין קבוצות, שהם תוצאה של הבניה חברתית פגומה. כך, למשל, אם ההשכלה היסודית והתיכונית של קבוצה חברתית מסויימת היא נחותה בהשוואה לרמת ההשכלה הכללית, יתכן שראוי להעניק לאותה קבוצה עדיפות בקבלה לאוניברסיטאות. ואולם, בעניינו לא הביאה המשיבה כל ראיה לכך ש"הנחיתות" שבה נמצאות נשים לשיטתה היא תוצאה של הבניה חברתית שכזו. להפך, טענתה המרכזית של המשיבה היא שהדבר הוא תוצאה של "פערים פיזיולוגיים" בין נשים לגברים. "פערים פיזיולוגיים" מסוג זה אין "העדפה מתקנת", יכולה לשנות, וממילא קשה לראות במה תועיל (קרי, מה תתקן).
שנית, צעדים הננקטים במסגרת "העדפה מתקנת" צריכים להביא לשיפור מצבה של הקבוצה הנמצאת בעמדת נחיתות, אחרת אין הם בגדר תיקון. כפי שהובהר בפסקה 29 לעיל, הפרקטיקה בה בחרה המשיבה אולי מטיבה את מצבן של מקבלות השירות בטווח הקצר, אך היא מרעה את מצבן של נשים, ומנציחה סטראוטיפים פוגעניים ביחס ליכולותיהן. גישה פטרונית ביחס לנשים, המשדרת את המסר כי אינן מסוגלות ואינן צריכות לבצע עבודות שמוגדרות כ"גבריות" מרחיקה אותנו מלהיות חברה שוויונית, ולא מקדמת אותנו להגשמת יעד השוויון המגדרי. מכאן שלא ב"העדפה מתקנת" עסקינן, כי אם ב"הפליה מקלקלת"."

6. גביית תשלום הקרוי "תת-שנתיות", המהווה תוספת של 4% או 6% לתשלום המשולם על-ידי מבוטח בגין פריסתו לתשלומים חודשיים - הבקשה אושרה
ב- ת"א (ת"א) 1018/08 {שולמית זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2016(3), 17613 (2016)} קבע בית-המשפט:
"יצויין, שבשלב זה, בית-המשפט נדרש לבחון, האם קיימת אפשרות סבירה לכך, שהשאלות העובדתיות והמשפטיות המשותפות תוכרענה לטובת קבוצת התובעים. אין צורך לקבוע, שהפרשנות הנכונה של חוזרי המפקח על הביטוח היא כטענת המבקשים, אלא די בכך, שקיימת אפשרות סבירה שזו הפרשנות הנכונה. לא נדרשת הכרעה חד-משמעית בדבר פרשנות החוזרים... הדבר נכון ביתר שאת כאשר מדובר בטענות העוסקות, בין היתר, בעניינים ביטוחיים שהם עניינים שבמומחיות ובמקצועיות ושהעדים לא נחקרו על תצהיריהם.
חוזרי המפקח על הביטוח, מספר 338 ו- 419
חוזר מספר 338 מיום 01.08.83 נושא את הכותרת "בטוח חיים - תוספת תשלום בגביה תת-שנתית". בסעיף 1 נקבע ש"הוראה זו חלה כאשר תעריפי הבטוח נקבעים לשנה ואילו הגביה מפוזרת למספר תשלומים במשך השנה". בסעיף 3 נקבע, "הוראה זו לא חלה על תכניות חסכון".
חוזר 338 קובע את הרציונל של גביית תת-שנתיות. חברת הביטוח רשאית לגבות תת-שנתיות כאשר תעריפי הביטוח נקבעים לשנה ואילו הגביה נעשית בתשלומים.
עוד נקבע, שההוראה חלה בביטוח חיים ולא חלה על תכניות חסכון.
חוזר מספר 419 מיום 02.02.92 קובע את אותן הוראות לעניין התת-שנתיות, למעט אחוז התוספת. עד שנת 1992 שיעור התת-שנתיות היה 6% והחל מכניסת חוזר זה לתוקף, שיעור התת-שנתיות היה 4%.
עוד נקבע בחוזר מספר 419, שחברות הביטוח רשאיות לגבות, בביטוח חיים, תוספת תשלום הקרויה "גורם הפוליסה". גורם הפוליסה "יתווסף לתעריף במועד תחילת הביטוח ויהווה חלק מהתעריף לכל דבר ועניין" (סעיף 1.1 לחוזר).
גביית תת-שנתיות ביחס לרכיב החיסכון בביטוחי חיים מעורבים בחיסכון
בחוזרי המפקח על הביטוח נקבע, כאמור, שניתן לגבות תת-שנתיות בפוליסות ביטוח חיים וביחס לתעריף שנקבע לשנה מראש, אולם הגביה נעשית במספר תשלומים. עוד נקבע, באופן מפורש, שההוראה לא חלה על תכניות חיסכון.
לטענת המבקשים, בפוליסות המשלבות ביטוח חיים ותכנית חיסכון, מסוג "מעורב", אין לגבות את התת-שנתיות ביחס לחלק מהפרמיה המופנה לתכנית החיסכון של המבוטח, שהיא הפנסיה שלו.
לטענת המשיבות, ביטוח מעורב הוא תכנית ביטוח ולא תכנית לחסכון. "הפרמיה בגין ביטוח מעורב משולמת כיחידה אחת, שאינה ניתנת להפרדה בין הפרמיה המופנית לריסק ממוות לבין הפרמיה המופנית אל סכום הביטוח שמתקבל במקרה של חיים. פרמיית הביטוח עבור ביטוח מעורב מחושבת מראש תחת ההנחה שהפרמיה השנתית תשולם כולה בתחילת השנה..." (סעיף 63 לסיכומי המשיבות).
על-פי עמדת המפקח על הביטוח, אין "לפצות" את חברות הביטוח על פריסה של תשלומים המיועדים לחיסכון, שכן סכומים המוקצים לחיסכון צוברים תשואה ממועד הפקדתם ואילך. מאידך, "סכומים המיועדים לביטוח, המחושבים על-פי הנחה שיתקבלו בתחילת השנה, אך נדחים, יוצרים לחברת הביטוח הפסד מימוני שניתן לגבות בגינו 'פיצוי'" (סעיף 10.ב. לעמדת המפקח).
הצדדים טוענים טענות רבות נוספות על-מנת לשכנע בעמדתם. אך, בשלב זה, אין צורך בהכרעה סופית במחלוקת בין הצדדים ודי בכך, שבית-המשפט ימצא, ש"יש אפשרות סבירה שהן (שאלות מהותיות של עובדה או משפט - ר.כ.) יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה" (סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות).
ב"כ המבקשים מפנה למספר הליכים בהם נטען על-ידי המשיבות עצמן, שיש להפריד בין מרכיב הריסק בביטוח מעורב לבין מרכיב החיסכון, לחוות-דעת הבודק שהוגשו שם ולפסקי-הדין שאישרו הסכמי פשרה (סעיפים 107-81, נספחים יא-יב5, לתגובת המבקשים לתשובת המשיבות).
כמו-כן הפנה לפסק-הדין המאשר הסדר הפשרה, שניתן ב- ת"א 1429/06 ברוט נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, מיום 04.07.10. בחוות-דעת הבודק ובפסק-הדין נעשתה הבחנה בין הנזק שנגרם למבוטחים בפוליסה המגנה מפני סיכון בלבד לבין הנזק שנגרם למבוטחים בפוליסה מעורבת. לגבי האחרונה נאמר, "... הנזק שנגרם לבעלים בפוליסה הכוללת הן מרכיב של סיכון והן מרכיב של חיסכון מוגבל אך ורק לחלק מתוך הפרמיה כאמור שאותו ניתן לייחס למרכיב הסיכון - ולא כולל את החלק שאותו ניתן לייחס למרכיב החיסכון..." (פסקה 5 לפסק-הדין). לטענת המבקשים, פסקי-הדין יוצרים השתק פלוגתא והשתק שיפוטי.
די בכך כדי לעבור את שלב הבקשה לאישור ולאפשר לצדדים להוכיח את טענותיהם בהליך העיקרי, הן באמצעות ראיות והן באמצעות מומחים. הדיון יתמקד, בין היתר, בשאלה, האם מדובר בתעריפי ביטוח שנקבעו לשנה מראש, אך הגביה נעשתה במספר תשלומים, אם לאו.
גביית תת-שנתיות ביחס לגורם הפוליסה
לטענת המבקשים, גורם פוליסה הוא סכום קבוע המשולם על-ידי מבוטח כדמי ניהול חשבון בגין הפקת דיווחים תקופתיים וגביית פרמיה מידי חודש. הרציונל לגביית תת-שנתיות הוא הוספת ריבית, שבאה לפצות את חברת הביטוח על הפסד מימוני שנגרם לה עקב כך שהסכום שהיתה זכאית לקבלו מראש בתשלום אחד בתחילת השנה ייפרס לתשלומים. גורם הפוליסה אינו כזה. אין זה סכום, שחברת הביטוח זכאית לגבות מראש בתחילת השנה. חוזר מספר 419 קובע מראש נוסחה של פריסה לתשלומים והסכום שנגבה בפועל מגלם בתוכו תוספת של כמעט 100% עקב העובדה שהגביה נעשית בתשלומים חודשיים (סעיף 42 לתגובת המבקשים לתשובת המשיבות).
לטענת המשיבות, גורם הפוליסה נגבה עבור כיסוי הוצאות מינימליות קבועות בגין פעולות תפעוליות הקשורות בפוליסה (הנפקת הפוליסה, הנפקת דיווחים שנתיים ורבעוניים ועוד). כפי שקבוע בחוזר עצמו, גורם הפוליסה הוא חלק מהפרמיה, נטמע בה בתחילת תקופת הביטוח, הופך חלק ממנה לכל דבר ועניין ודינו כדין הפרמיה לעניין גביית תת-שנתיות. הרציונל בגביית תת-שנתיות הוא הן מימוני והן תפעולי ומקורו בהוצאות ובריבית הכרוכות בגביה מאוחרת של סכום שנקבע לשנה מראש, אשר משולם במספר תשלומים במהלך השנה. רציונל זה חל גם על גורם הפוליסה, שהרי גורם הפוליסה הופך לחלק מהפרמיה ומשולם גם הוא כחלק מתשלומי הפרמיה.
על-פי עמדת המפקח על הביטוח, גורם פוליסה הוא רכיב הנגבה בשל עלויות הניהול האדמיניסטרטיביות של פוליסת ביטוח ותת-שנתיות הוא רכיב המתווסף לתעריף בשל פריסת התשלום על פני השנה, "שכן פריסת התשלום גוררת עלויות מימון (עקב דחיית תשלום שאמור היה להתקבל בראשית השנה), עלויות תפעול וכן הפסד פרמיות ביטוח שעלול להיגרם לחברה בשל הפסקת הגביה בקרות מקרה ביטוח (הפסד שהיה נמנע במקרה של גביה חד-פעמית ומראש)" (סעיף 7.א. לעמדת המפקח). המפקח מסכם את עמדתו בעניין זה, ש"ניתן לפרש את חוזרי המפקח ככאלו שאינם שוללים גביה של הרכיב בהתייחס לכל חלקי ה'תעריף', לרבות בהתייחס לגורם הפוליסה" (סיפא לסעיף 7.א. לעמדת המפקח).
לא ניתן להיוושע מעמדת המפקח בעניין זה נוכח אי בהירות עמדתו. ניתן לפרש את חוזר מספר 419 אף כתומך בעמדת המבקשים. בחוזר נקבע, שהחל מיום 1.1.92 לא יעלה גורם הפוליסה על 44 ש"ח. החוזר גם קובע נוסחה לקביעת סכום גורם הפוליסה...
המשמעות של הוספת תת-שנתיות על גורם הפוליסה היא, לכאורה, הוספת ריבית על סכום המגלם בתוכו תוספת בגין גביה ב- 12 תשלומים חודשיים, כאשר תשלום תת-שנתיות נועד לפצות את חברת הביטוח על הפסד מימוני שנגרם לה עקב כך, שסכום שהיתה זכאית לקבלו מראש בתשלום אחד, בתחילת השנה, ייפרס ל- 12 תשלומים.
לטענת המשיבות, הרציונל בגביית תת-שנתיות הוא הן מימוני והן תפעולי ומקורו בהוצאות ובריבית, הכרוכות בגביה מאוחרת של סכום שנקבע לשנה מראש. רציונל זה חל גם על גורם הפוליסה, שהוא חלק מהפרמיה, לכל דבר ועניין. הטענה, שתשלום התת-שנתיות נועד, בין היתר, לכסות הוצאות שנגרמו עקב הפריסה לתשלומים תלויה על בלימה. אין זה ברור, מדוע יש צורך לגבות פעמיים עבור אותן הוצאות תפעוליות ועבור אותה פריסה בדיוק.
יש טעם רב בטענות המבקשים, שגורם הפוליסה הוא תוספת לתעריף דמי הביטוח עבור פעולות הכרוכות בניהול, גביה ותפעול פוליסת הביטוח (סעיפים 36-33 לתגובת המבקשים לתשובת המשיבות) ושתת-שנתיות נגבה בגין ההפסד המימוני שנגרם עקב פריסת פרמיה שנתית לתשלומים חודשיים. באשר לגורם הפוליסה, הרי שהחוזר קובע נוסחה לקביעת סכומה ויש קושי בהוספת ריבית על סכום שמגלם בתוכו תוספת בגין הפריסה לתשלומים.
אמנם, בחוזר נקבע, שגורם הפוליסה "יהווה חלק מהתעריף לכל דבר ועניין", אך אין זה אומר בהכרח, שניתן לגבות תשלום כפול בגין אותה פריסת תשלומים.
לאור האמור, הרי שגם בעניין זה שוכנעתי, שישנה אפשרות סבירה שהמחלוקת תוכרע לטובת קבוצת התובעים.
גביית תת-שנתיות בפוליסות המבטחות בריאות, נכות, מחלות קשות, אובדן כושר עבודה וסיעוד
לטענת המבקשים, חוזרי המפקח עוסקים אך ורק בפוליסות ביטוח חיים. ישנה הבחנה ברורה בין ביטוח חיים לבין ביטוחים אחרים, כגון: ביטוח נכות, אובדן כושר עבודה, סיעוד, בריאות ומחלה. ביטוחים אלה בעלי אופי שונה מבחינת הכיסוי ומבחינת תגמולי הביטוח הצפויים. גם חברות הביטוח עצמן ואף אקטוארים מסווגים את הביטוחים האחרים כביטוחים שאינם ביטוחי חיים. לגישת המבקשים, לא ניתן לגבות תת-שנתיות בפוליסות מסוג זה.
לטענת המשיבות, כיסויים אלה שייכים לענף ביטוח החיים ועניין זה הוא "מן המפורסמות" בשוק הביטוח. לכל כיסויי הביטוח הנזכרים בבקשת האישור קיימים חוזרי פיקוח, הודעות וצווי פיקוח המלמדים, כי ביטוחים מסוג זה השתייכו, בשנים הרלבנטיות לתובענה, לענף "ביטוח החיים". עוד נטען, שהפרמיה בגין כיסויים אלה מתומחרת מראש ומשולמת בפועל בתשלומים חודשיים. הכיסויים הביטוחיים הנזכרים בבקשה הם שלושה: אובדן כושר עבודה, נכות תאונתית וסיעוד. לא ניתן לקיים דיון בבקשת אישור בפוליסות שאינן נזכרות בתובענה ולא ידוע מכלול תנאיהן. מכל מקום, למשיבות זכות לגבות תת-שנתיות בכל הכיסויים הנזכרים בבקשת האישור ובתגובת המבקשים לתשובת המשיבות.
על-פי עמדת המפקח על הביטוח, "העובדה שהוראות החוזרים חלות בתחום ביטוח חיים אינן שוללות גביית תת-שנתיות בענפים סיעוד, נכות תאונתית ואבדן כושר עבודה" (סעיף 13.ג. לעמדת המפקח). ניתן ללמוד מעמדה זו, שהכיסויים הנוספים אינם בגדר ענף "ביטוח חיים", אך החוזרים אינם שוללים גביית תת-שנתיות בכיסויים אלה. זאת בכפוף לכך, שפרמיית הפוליסה חושבה "על-פי ההנחה שתתקבל בתחילת השנה" ואילו הגביה נעשית במספר תשלומים (סעיף 13.א. לעמדת המפקח).
מחלוקת זו מעלה מספר שאלות: האחת, האם הכיסויים הנוספים הם בגדר "ביטוח חיים" אם לאו והאם החוזרים מאפשרים לחברות הביטוח גביית תת-שנתיות בפוליסות אלה (על-פי עמדת במפקח התשובה לכך שלילית). השניה, האם חברות הביטוח זכאיות לגבות תת-שנתיות, למרות שהחוזרים אינם מתייחסים לכיסויים שאינם בבחינת "ביטוח חיים". השאלה השלישית היא, האם הפרמיה נקבעת לשנה מראש והתשלום נפרס על-פני מספר חודשים, שכן זה הרציונל שעומד בבסיס גביית התת-שנתיות.
שאלות אלה ועמדת המפקח מלמדות, שיש אפשרות סבירה לכך, שהעניין יוכרע לטובת קבוצת התובעים. בשלב זה לא נדרשת הכרעה חד-משמעית ויש צורך, בין היתר, בבדיקת האופן שבו נקבעת הפרמיה בפוליסות שבמחלוקת. מדובר בשאלה עקרונית כללית והיא תיבחן ביחס לכל הפוליסות והכיסויים המוזכרים בבקשה לאישור.
גביית תת-שנתיות מעבר לשיעור המותר (משיבות 1 ו- 4)
לטענת המבקשים, עד לשנת 1992 היה השיעור המקסימלי המותר של תת-שנתיות 6% והחל משנת 1992 השיעור המקסימלי הוא 4%. משיבה 1, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, ומשיבה 4, מנורה מבטחים ביטוח בע"מ, גובות יותר מהשיעור המקסימלי המותר, ללא צידוק או הסבר הגיוני. משיבות אלה הודו בכך, אך לא הבהירו מדוע הן זכאיות לנהוג כך. משיבה 1 גובה תת-שנתיות בשיעור של 4.04% ולא 4%. להערכת המבקשים, מדובר בסך כולל של כ- 15 מיליון ש"ח לפחות, מתוך הערכת הנזק הכוללת של המבקשים. משיבה 4 גובה תת-שנתיות בשיעור של 6% ביחס לפוליסות אשר הופקו לאחר שנת 1992, כאשר לאותו מבוטח פוליסה קיימת שנרכשה קודם לשנת 1992. כך אירע אצל מבקש 4 אשר רכש פוליסה ראשונה בשנת 1986 והשניה נרכשה בשנת 1998. משיבה 4 מודה בטעות, אולם לא סיפקה הסבר לכך ואף לא ניסתה לטעון, שהיא זכאית לגבות תת-שנתיות בשיעור של 6% באותם מקרים.
לטענת המשיבות, המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח ולשכנע, שהמקרה הפרטי שלהם מהווה דפוס או שיטה של המשיבה הרלבנטית לתביעתו ביחס לכלל מבוטחיה או לקבוצה מבין מבוטחיה. לגבי משיבה 4 נטען שמדובר בטעות נקודתית, שמקורה לא ידוע, ולא הוכח שקיימים מבוטחים נוספים שאירעה טעות בעניינם. בנוסף, מדובר ב"זוטי דברים". כך לדוגמא, משיבה 1 גבתה ממבקש 6, לטענתו, במשך שנה שלמה, קצת יותר מארבע אגורות לחודש.
נדמה, שבעניינים אלה נוטה הכף לצד המשיבות. שלוש טענות הליבה של המבקשים הן טענות כלליות ועקרוניות המתייחסות לכלל המבוטחים ואילו הטענות בעניינים האמורים כאן הן טענות פרטניות של חלק מהמבקשים. לא הוכח שמדובר בתופעה כללית, לגבי משיבה 4, ועוסקות בנזקים זעירים, כך לגבי משיבה 1, אם בכלל. קיים קושי לומר, שעניינים אלה מעוררים שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו לטובת הקבוצה.
הבקשה בעילות אלה, נדחית.
עילות התובענה והסעדים המבוקשים
העילה העיקרית היא "עשיית עושר ולא במשפט". ככל שייקבע, שהמשיבות גבו תת-שנתיות שלא כדין הרי שקמה חובת ההשבה, על-פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. ממילא, ככל שייקבע, כי הגביה נעשתה שלא כדין, יינתן צו המורה על הפסקת הגביה של התת-שנתיות.
המבקשים טוענים לעילות תובענה חלופיות: הטעיה, מצגי שווא, התנהגות בחוסר תום-לב והפרת חובה חקוקה. מאחר שמדובר בסעד זהה, שמבוסס על מספר עילות חלופיות, "די בקביעה כי קיימת אפשרות סבירה להכרעה לטובת התובעים באחת העילות ואין הכרח לבחון את סיכויי קבלת יתר העילות..." (עניין עמוסי, פסקה 17). המשיבות מצביעות על קשיים בעילות החלופיות, אך מכיוון שמדובר בשאלה אחת עיקרית, האם התת-שנתיות נגבו כדין והסעד הוא אחד, השבה והפסקת הגביה הלא חוקית, אין הכרח לבחון את העילות החלופיות. ככל שתישמט הקרקע מתחת לטענה, שהגביה נעשתה שלא כדין, כך תישמט הקרקע מתחת לכל העילות. ככל שתתקבל טענת המבקשים, קיימת אפשרות סבירה להכרעה בתובענה לטובת קבוצת התובעים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.
טענות הסף של המשיבות
הטענה, שהתצהירים התומכים בבקשה פגומים, נדחית. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי עצם גביית התת-שנתיות. המחלוקת האמיתית היא מחלוקת משפטית ומקצועית-ביטוחית ולשם כך יידרשו הצדדים להגיש חוות-דעת מומחים בהליך העיקרי.
הטענה, שעילת התובענה התיישנה, נדחית. ראשית, לא נטען שהעילה של עשיית עושר ולא במשפט, התיישנה. עשיית העושר נעשית מידי חודש בחודשו בעת הגביה שלא כדין ועילה זו לא התיישנה. מעבר לכך, קשה להניח, שלקוח סביר יכול היה לדעת, שגביית התת-שנתיות נעשתה שלא כדין. למעשה, ניתן להניח, שמרבית חברי הקבוצה לא יודעים זאת עד היום.
הטענה, שעמדתו הברורה של המפקח מחייבת דחית הבקשה לאישור, נדחית. ראשית, עמדת המפקח אינה חד-משמעית, כמתואר לעיל. המפקח משתמש בביטויים כגון: "ניתן לפרש", "אין מניעה" ו"אינן שוללות" ומשאיר פתח למסקנות שונות. מעבר לכך, יש לתת משקל לעמדת המפקח בפרשנות החוזרים, אך בית-המשפט הוא האמון על פרשנותם.
התנאים הנוספים לאישור התובענה כייצוגית
על פניו מדובר בתובענה ייצוגית "קלאסית" (מיכאל קרייני, "התביעה הייצוגית בישראל - על פרשת דרכים", דין ודברים א (תשס"ה) 449, 478). מדובר בקבוצה גדולה של אנשים שנפגעו לכאורה על-ידי גביה שלא כדין של תת-שנתיות. כל אחד מהמבוטחים נפגע פגיעה זוטא, אך נגרמה פגיעה ממשית ברמת הקבוצה (סעיף 17 לבקשת האישור). אם לא תתאפשר הגשת התובענה הייצוגית לא יהיה מי שייזום את ההליך והנתבעות תתעשרנה שלא כדין.
עילת התובענה נמנית על העילות המוזכרות בחוק כעילות שניתן להגיש בגינן תובענה ייצוגית (תביעה נגד מבטח, פרט 2 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות) ולמבקשים עילת תובענה לכאורית, כפי שיש לכלל מבוטחי המשיבות (סעיף 4 לחוק תובענות ייצוגיות). כאמור לעיל, התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וקיימת אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות יוכרעו לטובת הקבוצה. תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין. מדובר בשלוש טענות המתייחסות למבוטחים רבים. אין טעם בניהול הליכים נפרדים לגבי כל מבוטח. אם תידחה התובענה כולה או חלקה, הדחיה תחול לגבי כל חברי הקבוצה הרלבנטיים. אם תתקבל התובענה כולה או חלקה, ניתן יהיה להשיב לכל מבוטח את התת-שנתיות שנגבו ממנו שלא כדין, אם נגבו. לא מצאתי פגם בתום ליבם של המבקשים או בהלימות הייצוג ואף לא נטענה טענה ממשית בעניין זה.
סוף דבר
הבקשה לאישור מתקבלת, כמפורט לעיל ולהלן..."

7. כלל היתה חייבת לאפשר מעבר מקופת גמל לתגמולים לקופת גמל לקצבה, ולהחיל על כספים אלו את מקדם החישוב לקצבה שבקופת הגמל לקצבה. הבקשה אושרה
ב- ת"צ (מרכז) 48006-03-10 {יורם גרניט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2015(3), 27824 (2015)} קבע בית-המשפט:

"8. כעולה מן האמור לעיל, קיימת אפשרות סבירה שעילת התביעה תוכרע לטובת הקבוצה: כלל אמנם יכולה היתה להתנהל בדווקנות לפי תיקון מס' 3, אך בפועל כנראה פעלה אחרת. התנהלותה היתה נגועה בפגמים נוספים: באי דווח למבוטחים אודות האפשרויות העומדות לפניהם, אלא באחור; בהצגת תמונה לא מלאה של זכויות המבוטחים לפי תיקון מס' 3, ובהתנהלות בלתי ברורה על-פי פרשנותה שלה את הפוליסה ואת היחסים עם המבוטחים.
בכך פעלה כלל לכאורה בחוסר תום-לב בבצוע ההסכם עם המבוטחים, הפרה את חובות הזהירות והאמון כלפיהם, וייתכן שאף עשתה עושר ולא במשפט.
בשלב זה של הדיון די בכך שלפחות עילה אחת נמצאה ראויה כאפשרות סבירה שתוכרע לטובת הקבוצה (עמדת כב' המשנה לנשיאה, א' ריבלין, ב- רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' רחמים עמוסי (05.07.12)) (בקשה לדיון נוסף על פסק-הדין נדחתה ב- דנ"א 5666/12 עמוסי רחמים נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (22.10.12)). עניננו עונה גם על המבחנים המחמירים יותר לשלב זה של הדיון, כפי שנקבעו בעניין חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ פסקאות 41, 59 בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז (11.4.13).
התנאים לאישור תובענה ייצוגית
39. הגדרת הקבוצה: המבקש עותר להגדיר את הקבוצה כך: "כל מי שהיתה בבעלותו קודם לכניסתו לתוקף של חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 3), התשס"ח-2008, הן פוליסה הונית של המשיבה והן פוליסה קצבתית (בין אם של המשיבה ובין אם של חברת ביטוח אחרת), ואשר בעקבות התיקון הנ"ל לחוק לא קיבל מקדם קצבה בפוליסה ההונית או שקיבל בפוליסה ההונית מקדם קצבה גרוע ממקדם הקצבה בפוליסה הקצבתית שלו".
האמנם יש לאשר קבוצה שחברים בה מי שהפוליסה הקצבתית שלהם היא בחברת ביטוח אחרת? אישור כזה מטרתו קבלת מקדם הקצבה של אותה פוליסה על זכויותיו של המבוטח בפוליסה ההונית. הוראות החוק אינן מאפשרות כיום פתיחת פוליסה קצבתית בעלת מקדם כלשהו, בודאי לא מקדם ישן.
ב"כ המבקש הבהירו כי גם מי שאוחזים בפוליסה הונית אצל כלל ובפוליסה קצבתית אצל מבטח אחר סבלו נזקים כתוצאה מכך שכלל לא הסבה את תשומת-לבם לכך שהפוליסה ההונית שלהם דורשת התיחסות מחודשת. גם הללו סבלו נזק כספי, שניתן היה למניעה אילו הודיעה כלל למבוטחיה את זכויותיהם ואת המצב המשפטי במועד. כמובן לא ניתן להורות דבר כלפי מבטחים שלא היו צד להתדיינות. על-כן, יתכן שהסעד שינתן להם לא יהיה העברת הכספים לפוליסות הקצבתיות, כי אם פיצוי שינתן על-ידי כלל.
אכן, מעבר לסעד של הצמדת מקדם הקצבה הישן לכספי הפוליסה ההונית לעת הפרישה, נתבקש לחלופין סעד כספי הנובע מאבדן הזכויות כאמור.
ברי כי אם היה על כלל להודיע וליידע, ואילו עשתה כן היה הנזק נמנע - קבוצת התובעים צריכה לכלול את כל מי שבאמתחתו פוליסה הונית ופוליסה קצבתית, ובלבד שכספי הפוליסה ההונית נוהלו על-ידי כלל.
השאלות של מידת הנזק שנגרם למבוטחים, כנובע מנסיבותיהם האישיות, לרבות מעבר לנספח הון או לפוליסה קצבתית חדשה - אינן שייכות לשלב זה של הדיון, כי אם לשלב הדיון בתביעה עצמה.
עוד אוסיף, כי אם יתברר בשלב הדיון שכדברי מר דיין, כלל העבירה את כל המחזיקים בפוליסות "סימטריות" לפוליסה הקצבתית שלהם, יתכן שהקבוצה תצטמצם עד מאוד, ושוב לא יעמוד לבקשה זו כוחה הלכאורי העומד לה כיום. אך עוד חזון למועד.
בהתחשב בהגדרת הקבוצה, ובהגדרת העילה שלעיל, אני קובעת כי התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ושל משפט המשותפות לכל חברי הקבוצה. כמו-כן, קיימת אפשרות סבירה ששאלות אלו תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה.
40. תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין (סעיף 8(א)(2) בחוק תובענות ייצוגיות): בהינתן השאלה הרחבית, הנוגעת לכל חברי הקבוצה, הגם שיתכן שיהיה צורך בהתאמת כל פוליסה למקדם הקצבה בפוליסה הקצבתית של אותו מבוטח - ראוי ונכון לדון בשאלות במסגרת תובענה ייצוגית...
41. לא ראיתי מדוע לפקפק בכך שענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום-לב, כדרישת סעיף 8(א)(3) ו- 8(א)(4) בחוק תובענות ייצוגיות.
סיכום
42. לנוכח האמור אני מאשרת את התובענה הייצוגית שהגיש המבקש ומחייבת את כלל לשלם למבקש את הוצאותיו בגין שלב זה של הדיון בסכום כולל של 50,000 ש"ח.
עילות התביעה הוגדרו בסעיף 38 לעיל, וקבוצת התובעים והסעדים הוגדרו בסעיף 39..."

8. הפרשי הצמדה וריבית, המתווספים לתגמולי ביטוח המשולמים על-ידי המשיבות, מחושבים ומשולמים בחסר תוך הפרת סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח. הבקשה אושרה
ב- ת"צ (ת"א) 13982-05-13 {עפר בר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2015(3), 24180 (2015)} המחלוקת באשר לאופן חישוב הריבית, שבה עוסק עיקר בקשות האישור, מתמקדת בשאלה: מהו "יום מסירת התביעה" כמשמעו בסעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח.

בעוד המבקשים טוענים כי מדובר במועד מסירת דרישת תשלום כשלעצמה, אף אם זו לא נתמכה במסמכים כלשהם, הרי עמדת המשיבות היא, כי הכוונה למועד שבו נמסר להן על-ידי המבוטח המסמך המהותי האחרון הדרוש לבירור החבות. בהתאם לשיטתם עותרים המבקשים לייצג בסוגיה זו את כל "כל מי שקיבל במהלך 7 השנים שקדמו להגשת תובענה זו ו/או יקבל עד למתן פסק-דין בתובענה זו, תגמולי ביטוח מן המשיבה, מבלי שצורפה לתגמולי הביטוח ריבית כדין".

אשר להפרשי ההצמדה, הרי המשיבות אינן חולקות על חובתן להוסיפם לתגמולי הביטוח החל "מיום קרות מקרה הביטוח", וזאת כמצוותו של סעיף 28(א) הנ"ל, והמחלוקת מתמקדת באופן מימושה של חובה זו הלכה למעשה.

בסוגיה זו עותרים המבקשים לייצג את "כל מי שקיבל במהלך 7 השנים שקדמו להגשת תובענה זו ו/או יקבל עד למתן פסק-דין בתובענה זו, תגמולי ביטוח מן המשיבה, מבלי שצורפו לתגמולי הביטוח הפרשי הצמדה כדין".

בית-המשפט באשרו את הבקשה קבע, כי עמדתן של המשיבות - לפיה יום הגשת התביעה הינו יום השלמת איסוף המידע והמסמכים הדרושים-לבירור החבות מעקרת את התמריץ של המבטח להשלים את בירור החבות מהר ככל שניתן, ובהינתן שמדובר במונח עמום ומעורפל אף מותירה את מועד תחילת החיוב בריבית לשיקול-דעתו.

מצד שני, מאחר שלמבוטח יש במהלך עניינים רגיל עניין מובהק לקבל לידיו את תגמולי הביטוח מוקדם ככל האפשר, כדי להתמודד עם תוצאותיו של מקרה הביטוח {התאונה שקרתה, המחלה, הטיפולים הרפואיים וכיוצא בזה}, אין יסוד לחשש כי יעכב את בירור החבות במכוון כדי ליהנות מריבית, מה עוד שנראה כי מדובר בסוגיה זניחה ושולית במערך שיקוליו. מכל מקום, ככל שימצא מבוטח שיעשה כן, בניגוד לניסיון החיים ולשכל הישר - יוכל המבטח לעתור לביטול הריבית או להפחתתה מכוחו של סעיף 24(ב) לחוק.

עמדתם של המבקשים אף עולה בקנה אחד עם עיקרון היסוד, לפיו חיוב בריבית אינו קנס אלא מהווה אך את מחיר השימוש בכסף.

זאת ועוד. בניגוד לטענתן של המשיבות, בחוזר המפקח על הביטוח אף אין כדי להפיג את החשש בדבר חוסר נמרצות המבטח להשלים את בירור החבות ככל המוקדם, חשש אשר סעיף 28(א) לחוק נועד להקהותו.

בסיכומו-של-דבר קבע בית-המשפט כי בידי המבקשים עלה לשכנע כי "יש אפשרות סבירה" ששאלת אופן חישוב הריבית תוכרע לטובת הקבוצה, כנדרש בסעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות. תשלום ריבית בחסר, בניגוד להוראתו הקוגנטית של סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח, מבסס לכאורה כדבעי את עילות התביעה של חברי הקבוצה, לאמור: הפרת חוזה הביטוח, הפרת חוק חוזה הביטוח, היפר חובה חקוקה ועשיית עושר ולא במשפט, ואת הסעדים של חיוב המשיבות בסכומים ששולמו בחסר ומתן צו עשה ופסק-דין הצהרתי.

9. שינוי הגדרת קבוצה - הרחבת הקבוצה - אישור הבקשה - מוטבים שהם נכי צה"ל
ב-תצ (תל אביב) 16322-07-12 { רבקה וסרשטיין נ' הראל חברה לביטוח בעמ, תק-מח 2016(1), 43246(20/03/2016)}נקבע:

"הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להתקבל בחלקה מהנימוקים כדלקמן...
10. אכן, הקבוצה הוגדרה בהחלטת האישור ככוללת מבוטחים שנפטרו עד שנת 2012, אך בית-המשפט רשאי, במקרים מתאימים, להרחיב את הקבוצה...
11. ערה אני לעובדה שלא הוגש תצהיר לתמיכה בבקשת השינוי, אך לאור העובדה שהמשיבות עצמן אינן טוענות כי חל שינוי משמעותי בהתנהגותן, מאז שנת 2012, אין למעשה מחלוקת עובדתית בסוגיה זו. המשיבות אינן מכחישות, כי לא שונו הסעיפים בתעודת הביטוח לשנת 2010 אשר נקבעו כמטעים; לא הונפקו תעודות ביטוח חדשות בשנת 2016-2013; ולא הונפקו תעודות ביטוח חדשות. טענתן של המשיבות, כי ההתייחסות לביטוח החיים בביטאונים המתפרסמים מעת לעת, מאז שנת 2012, הינה בנוסח שונה מבעבר, תידון בבוא העת, אך אין בה כשלעצמה להצביע על שוני בין מצבם של מבוטחים שנפטרו עד שנת 2012 לבין אלה שנפטרו בין השנים 2016-2013.
12. בנסיבות דלעיל, שוכנעתי כי יש מקום להתיר את צירופם של מוטבי מבוטחים, שנפטרו בין השנים 2016-2013 לקבוצה, על-מנת שעניינם יתברר במסגרת התובענה.
13. סוף דבר
א. הקבוצה המיוצגת בתובענה הייצוגית שלפני תוגדר כך: "מוטבים של נכי צה"ל שנפטרו בין השנים 2006 עד שנת 2016, לאחר שמלאו להם 75 שנים ובטרם מלאו להם 76 שנים, ואשר לא קיבלו את דמי הביטוח מן המשיבה 1".
ב. ב"כ המבקשת יגיש נוסח הודעה מוצע לפרסום תוך 7 ימים מקבלת החלטה זו. ב"כ המשיבה יגיב תוך 7 ימים, ולאחר מכן תינתן החלטה בנוגע לאופן מסירת ההודעה ונוסחה..."

10. חישוב תגמולי ביטוח על-פי פוליסות לביטוח נכות תאונתית במקרים של נכות חלקית עקב תאונה - אישור הבקשה כתביעה ייצוגית
ב- ת"א (מרכז) 5625-08-07 {אביעד ואח' נ' מנורה ואח', תק-מח 2014(1), 26904 (2014)} קבע בית-המשפט, כי ההכרעה וטיוטת ההכרעה, שחלות כאמור על שלוש הנתבעות, חלות אך ורק על תביעות שהיו תלויות ועומדות במועד מתן ההכרעה, קרי ביום 17.05.06, ואילך. יחד-עם-זאת, אין בכך כדי לאיין ולהוציא אותם תובעים שנכנסים בגדרן של ההכרעה ושל טיוטת ההכרעה מגדר התובענות הייצוגיות, כפי שהבהיר גם המפקח על הביטוח.

זאת ועוד. לית מאן דפליג שסוגיית הריבית המיוחדת שנתבעת בתובענות הנדונות מצויה בסמכות בית-המשפט בלבד, ואין גם לדידו של המפקח בעובדה שחלק מהמבוטחים אפילו חתמו על הסכמי וויתור כדי לשלול זכותם לתבוע ריבית מיוחדת. דהיינו, גם המבוטחים, שאירוע הביטוח שלהם אירע לאחר ההכרעה ואף לאחר טיוטת ההכרעה נכללים במסגרת "חברי הקבוצה".

בית-המשפט קבע, כי מנורה בוחרת להתאים טענותיה לכל הליך והליך כשמטרתה האמיתית היא להימנע מתשלום כדין ולכך בית-המשפט אינו יכול לתת את ידו. משהתעלמה מנורה מהחלטת המפקח והודיעה למבוטחיה ולבית-המשפט המחוזי בתל-אביב שיש להמתין להכרעה הסופית בנדון דידן, הרי שהוכח הצורך בהליך הנדון והחלטת המפקח על הביטוח לא ייתרה והיא אינה מייתרת אותו.

בית-המשפט קגיע לכלל מסקנה, כי הליכי הפיקוח לא ייתרו והם אינם מייתרים את ההליך המשפטי, כפי שהבהיר גם המפקח. ההליכים שנקט המפקח הם במישור מקביל, אך לא חופף לגמרי להליך דכאן וניסיון הנתבעות למנוע החלת ההליך המשפטי על אותם מבוטחים שלגביהם הופעלו ההכרעה או ההסדר היא נואלת דווקא משום שהן עצמן לא קיימו החלטת המפקח.

בית-המשפט אף סבר, כי במקרה דנן יש לכלול במסגרת הקבוצה גם את כל מי שעילתו נוצרה עד מתן פסק-דין בתיק דנן.

לסיכום, הקבוצה המוגדרת היא קבוצת המבוטחים שרכשו פוליסה לנכות תאונתית של הנתבעות, שבמועד הגשת הבקשות המקוריות לאישור התובענות כייצוגיות, טרם חלפו שלוש שנים ממועד קרות מקרה הביטוח, דהיינו, ממועד קרות התאונה, ושקיבלו תגמולי ביטוח שאינם שווים למכפלת הנכות החלקית והצמיתה בסכום הביטוח המקסימאלי, ולרבות כל מי שעילתו נוצרה כאמור עד מתן פסק-הדין בתיק דנן וזאת גם אם קיבלו תגמולי ביטוח מכוח הכרעת המפקח ואף אם חתמו על כתב ויתור או על הסכם פשרה ובלבד שכתב הוויתור או הסכם הפשרה לא התייחס במפורש לתביעה זו תוך ויתור על זכותו של המבוטח לקבל את תגמולי הביטוח למרות פסק-הדין.

במקרה דנן, בית-המשפט סבר שאין מקום לעשות שימוש בסמכות שהוקנתה לבית-המשפט בחוק חוזה הביטוח ולחייב את הנתבעות לשלם לתובעים ריבית מיוחדת. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת של ממש על פרשנות הפוליסות לאחר שהיו גם מספר בתי-משפט שצידדו בעמדת הנתבעות. המחלוקת באה על פתרונה בפסק-הדין בערעור ביום 05.07.12. יחד-עם-זאת, פסק-דין זה לא סיים לגמרי את ההליך הייצוגי, והוא הותיר בצריך בירור מספר טענות, כמפורט בפסק-הדין בתיק דנן, בהן נדרש בית-המשפט להכריע. לנוכח דברים אלו נראה שמדובר במחלוקת לגיטימית ובית-המשפט לא מצא שהנתבעות נהגו בחוסר תום-לב בעניין זה במידה כזו שמצדיקה מתן סעד חריג זה.

בית-המשפט מינה רואה חשבון כממונה בתיק זה לצורך בדיקת הזכאות של חברי הקבוצה ותשלום תגמולי הביטוח שמגיעים להם. לממונה תהיינה סמכויות להחליט בדבר גובה תגמולי הביטוח לפי האמור בפסק-דין בתיק דנן.

11. בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שהגישו מבוטחים נגד חברות ביטוח, בגין חיובם בתשלום מס בולים על פוליסות ביטוח שרכשו - הבקשות אושרו
ב- ת"צ (מרכז) 6161-08-07 {מיכאל הלמן ואח' נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-מח 2009(2), 9409 (2009)} המבקשים טענו כי עד ביטולו המוחלט של מס הבולים ביום 01.01.08, נהגו חברות הביטוח לגבות מהם, ולמעשה מכל ציבור המבוטחים, מס בולים על פוליסות ביטוח שהנפיקו.

לטענתם, על-פי נתוני משרד האוצר הכניס מס הבולים למדינה כמיליארד ש"ח לשנה, כאשר רובו המכריע של הסכום הגיע מגופים מוסדיים כגון חברות הביטוח והבנקים.

מכאן, שבמשך שנים ארוכות נגבו סכומי עתק מן המבוטחים, ואותם יש להשיב לחברי הקבוצה, שהם כל ציבור המבוטחים בישראל, שבוטח על-ידי מי מן הנתבעות, ושילם בנוסף לדמי הפוליסה גם מס בולים.

המשיבות דוחות את הנטען, וסבורות כי גבו את מס הבולים כדין. מכל מקום, כי עשו כן בריש גלי, בדף הראשון לרשימת הפוליסה, תחת ציון מפורש "מס בולים" או "בולים", כך שלא ניתן לטעון שגבו את המס בהחבא תוך ניצול אי-ידיעתם של המבוטחים. על-כן בודאי אין לראות בגביית המס מן המבוטחים משום הטעיה.

בית-המשפט קבע, כי פרשנות מס בולים היא כפי עמדת המבטחות, כי סעיף 15(א)(2) בחוק אינו מטיל את חובת תשלום המס דוקא על המבטח. יחד-עם-זאת, אין להסכין עם הנוהג שפיתחו המבטחות, לפיו למרות שהנטל לתשלום המס מוטל על שני הצדדים, הטילו אותו על המבוטח בלבד, מבלי לקבל את הסכמתו המודעת של המבוטח לכך.

מאליו מובן, שאילו התקבלה עמדת המבקשים, כי החוק מטיל את התשלום על המבטחות, ועליהן בלבד, עדיין היה צורך לדון בדיוק באותן שאלות: אם ניתן להעביר את הנטל למבוטחים, והאם הועבר כהלכה.

בית-המשפט דחה טענת המבטחות כי כיוון שמדובר בעילות תביעה כגון הטעיה, אילוץ ויצירת מצג שווא יש לבררן במסגרת תביעות אישיות ולא במסגרת תובענה ייצוגית. המדובר בשיטה דומה שכל חברות הביטוח הנתבעות פעלו בה, וסלע המחלוקת משפטי ולא עובדתי.

לאור הדיון עד כה, אין סיבה להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה לא ייוצג וינוהל בתום-לב על-ידי התובעים ובאי כוחם. הבקשה לאישור תובענה ייצוגית התקבלה בכל התביעות.

12. גביה שלא כדין של תשלום שנקרא "גורם פוליסה" או "דמי ניהול אחרים" על-ידי חברת הביטוח מאת מבוטחיה בפוליסות ביטוח חיים. הבקשה אושרה
ב- ת"צ (מרכז) 41075-02-10 {שמעון גורגי פריזט נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2011(2), 3194 (2011)} המבקש התקשר עם המשיבה בחוזה ביטוח חיים בפוליסה מסוג "מניב". בפוליסה יש מרכיב חסכון שנצבר לטובת המבוטח ומושקע על-ידי המשיבה ונושא תשואה.

על-פי חוזרי המפקח על הביטוח {חוזר ביטוח חיים 336 מיולי 1982 ובחוזר 419 מפברואר 1992} הותר לחברות הביטוח לגבות תשלום הקרוי "גורם פוליסה", סכום חודשי קבוע המצטרף ל"תעריף" בתנאים מסויימים.

לפי הדיווחים השנתיים ששלחה המשיבה למבקש הוא חוייב בתשלום "גורם הפוליסה" או "דמי ניהול אחרים" לפחות החל משנת 2003 ועד 2008.

במקרה הנדון, עלתה השאלה האם זכאית המשיבה לכאורה לגבות מהמבקש את גורם הפוליסה והאם קמה למבקש עילת תביעה לכאורה בגין גביית גורם הפוליסה.

המשיבה טענה, כי גורם הפוליסה הוא סכום קבוע המתווסף לתעריף הביטוח ותכליתו לכסות עלויות והוצאות מינימליות של המבטח בשל פעולות קבועות ושוטפות שמבצע המבטח בפוליסה משך שנות קיומה. גורם הפוליסה הוא חלק בלתי-נפרד מתעריף הביטוח על-פי חוזר 419 של המפקח על הביטוח. חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 קובע כי הוראות המפקח על-פי החוק הן בנות פועל תחיקתי ומעמדן כשל תקנה.

בית המשט קיבל את טענת שני הצדדים כי המשיבה רשאית היתה לכאורה לגבות את גורם הפוליסה לפי החוזר. ואולם השאלה היא אם די בכך או שיש צורך בהסכמה בין הצדדים לשם גבייתה.

בית-המשפט קיבל את טענת המבקש כי לכאורה בהיעדר הסכמה לא היתה המשיבה רשאית לגבות את גורם הפוליסה.

בית-המשפט סבר, כי יש למבקש יש לכאורה עילת תביעה כנגד המשיבה, בעילה הפרת הסכם ובעילה של עשיית עושר, עקב כך שהמשיבה גבתה ממנו תשלום בגין גורם הפוליסה מבלי שלכאורה היתה בין הצדדים הסכמה לגביה זו. על-כן לכאורה זכאי המבקש לתבוע השבה ופיצוי בגין גביית גורם הפוליסה ובגין מניעת התשואה.

התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט שמשותפות, למי שהוא מבוטח או שהיה מבוטח של המשיבה בביטוח חיים ושנגבה ממנו סכום כלשהוא כ"דמי ניהול אחרים" ו/או "גורם פוליסה" מבלי שהיתה תניה מפורשת בעניין גביה זו, בפוליסה.

עוד נקבע, כי יש אפשרות סבירה כי השאלות האמורות יוכרעו לטובת הקבוצה. בנסיבות העניין נראה כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת וכי התובע ובא-כוחו ראויים לייצג את הקבוצה.