סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• התובענה הייצוגית - כללי
• מפתח התביעות הייצוגיות לפי נושאים - כללי
• סדרי דין
• בקשות ותביעות שאושרו או התקבלו
• דחיית/מחיקת בקשה ותובענה ייצוגית
• גמול
• הסדר פשרה
• הסתלקות מתביעה ייצוגית
• תובענות ייצוגיות - הגנת הצרכן - בית-דין לעבודה
• עובדים זרים
• פנסיה
• תביעות שאושרו
• תביעות ובקשות שנדחו
• הסתלקות
• רשויות מקומיות על-פי מפתח שמות הרשויות והנושאים - כללי
• גמול שכר-טרחה
• הודעות חדילה
• אישור התובענה הייצוגית
• הסדרי פשרה
• שונות
• תובענות ייצוגיות במסגרת המשפט המינהלי
• תובענות ייצוגיות והגבלים עסקיים
• בנקים ותובענות ייצוגיות
• ביטוח - סדרי דין
• תביעות שנדחו
• תביעות או בקשות שאושרו או התקבלו
• חברות כרטיסי אשראי
• חברות
• איכות הסביבה

תובענות ייצוגיות והגבלים עסקיים

1. בית-המשפט העליון קבע כי על-אף השיהוי הברור בהגשת הבקשה לקבלת עמדת היוע"ש יש בה חשיבות העולה על הקושי שבשיהוי ומשום כך יש להיעתר לה
חקיקה רלבנטית: סעיף 29 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988.

ב- ת"צ (מר') 35507-06-14 {משה עמוס ניזרי נ' נובל אנרג'י מדיטרניאן לימיטד, תק-מח 2016(2), 34180 (2016)} עסקינן בבקשה לסילוק על-הסף של תובענה ייצוגית.

מדובר בשתי בקשות מאת המשיבות בבקשה לאישור תובענה ייצוגית האחת - להורות ליועץ המשפטי לממשלה לשקול הגשת עמדה מטעמו בהליך זה. השניה - בקשה לסילוק על-הסף של בקשת האישור. המשיבות טענו כי הסעד המבוקש בבקשה לאישור תובענה ייצוגית מהווה ניסיון לתקוף בתקיפה עקיפה את הסדרת מחירי הגז בישראל, לאחר שניסיון לתקיפה ישירה ב- בג"צ לא הועיל. כן נטען כי בקשת האישור מנסה להפוך ולבטל את החלטת הממשלה בעניין מתווה הגז וגם את פסק-הדין ב- בג"צ בעניין מתווה הגז.

לדעת המבקש היה על המשיבות לפנות ליועץ המשפטי לממשלה מראש, טרם הפניה לבית-המשפט. מכל מקום, היועץ המשפטי לממשלה מכיר היטב תביעה זו, שתוארה גם בעתירה לבג"צ. חזקה כי אילו סבר שעליו להתייצב לדיון, היה עושה כן, וכי עצם השיהוי בהגשת הבקשות יש לדחותן, וכי אין בבקשות אלא משום ניסיון נוסף להכביד על המבקש. על-כן, מבחינת יעילות הדיון יש לדחות את הבקשה.

בית-המשפט קבע כי ראוי לקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה טרם דיון בבקשה לסילוק על-הסף של בקשת האישור, וכי על-אף השיהוי הברור בהגשת הבקשה, ניתן לקבוע כי לגופו של עניין יש בה חשיבות העולה על הקושי שבשיהוי, ומשום כך יש להיעתר לה.


2. אושרה תביעה ייצוגית נגד תנובה בגין גביית מחיר מופרז ובלתי-הוגן על קוטג' באופן המהווה ניצול לרעה של מעמדה כמונופול
חקיקה רלבנטית: סעיף 29 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988.

ב- ת"צ (מר') 46010-07-11 {אופיר נאור נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, תק-מח 2016(2), 352(2016)} עסקינן בתובענה בגין גביית מחיר מופקע במוצר מזון.

בית-המשפט המחוזי אישר הגשת תובענה ייצוגית נגד חברת תנובה, בעילה של ניצול לרעה של מעמדה כמונופולין שהתבטאה בגביית מחיר גבוה ובלתי-מופרז עבור גבינת קוטג'. מבחינה עקרונית קבע בית-המשפט כי יש לנקוט בפרשנות מרחיבה לסעיף הרלבנטי בחוק ההגבלים העסקיים, שאינה מוגבלת לעילת תמחור טורפני בלבד וחובקת את כל העילות של ניצול לרעה של מעמדו של מונופולין בשוק באופן שעלול להפחית את התחרות או לפגוע בציבור, לרבות עילת המחיר הגבוה הבלתי-הוגן. לגופו של עניין נקבע כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלה האם תנובה ניצלה לרעה את כוחה המונופוליסטי בכך שגבתה מחיר גבוה מ- 6 ש"ח לגביע קוטג', שהוא מחיר בלתי-הוגן, תוכרע בתובענה לטובת הקבוצה.

3. אושר הסדר פשרה בגין גביית מחיר מופרז של אשלגן בכפוף למינוי בודק שיבחן את סבירות הסדר הפשרה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988.

ב- ת"צ (מר') 41838-09-14 {משה ויינשטיין נ' מפעלי ים המלח בע"מ, תק-מח 2016(2), 16076 (2016)} עסקינן בפרסום הסדר פשרה בתובענה.

מדובר במקרה בו הגיש המבקש תביעה ובקשה לאישורה כתובענה ייצוגית שעניינה בטענת המבקש כי המשיבה, מפעלי ים המלח בע"מ ניצלה לרעה את כוחה המונופוליסטי, על דרך של גביית מחיר מופרז ולא הוגן בעבור אשלג, בניגוד לסעיף 29(א((ב)(1) לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, וכן היתה צד להסדרים כובלים שלא אושרו כדין, בניגוד לסעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים. המשיבה דחתה את כל טענות המבקש וטענה, בין היתר, כי לא נפל כל פגם בהתנהלותה וכי היא נהגה ונוהגת כדין.

הצדדים הגישו לבית-המשפט בקשה לאישור הסדר פשרה, ובית-המשפט הגיע למסקנה כי אין מקום לדחותו על-הסף, בכפוף למינוי בודק שיבחן את סבירות הסדר הפשרה תוך התייחסות להגדרת חברי הקבוצה לצורך הסדר הפשרה ובכלל זה האם קיימים נפגעים פוטנציאליים נוספים שלא נכללו במסגרת הסדר הפשרה.

4. התקבלה בר"ע שהגישה תנובה על צו לעיון וגילוי מסמכים שניתן במסגרת תביעה ייצוגית המנוהלת נגדה על-ידי פרופ' ירון זליכה
ב- רע"א 8224/15 {תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית נ' פרופ' ירון זילכה, תק-על 2016(1), 15409 (2016)} עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטת המחוזי לתת צו לגילוי ועיון במסמכים.

מדובר במקרה בו בית-המשפט העליון קיבל בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי לתת צו לגילוי ועיון במסמכים ולמתן תשובות לשאלון במסגרת בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שהגיש פרופ' ירון זליכה נגד חברת תנובה.

בית-המשפט קבע, כי במקרה דנן מתקיימים התנאים הדרושים לצורך מתן הצו המורה לתנובה למסור לזליכה מידע ומסמכים ולכן יש על-כן להוסיף ולבחון את טענתה של תנובה לפיה לא היה מקום להיעתר לבקשת הגילוי נוכח העובדה שהמידע והמסמכים שבהם מדובר כוללים סודות מסחריים שלה. בעניין זה, ההלכה היא שכאשר נדרש בית-המשפט להכריע בדבר גילויים של מידע ומסמכים חסויים מן הראוי כי יעיין בהם, אלא שבמקרה זה בית-המשפט המחוזי לא עשה כן והסתפק בקביעת התנאי בדבר התחייבות מצד זליכה ובאי-כוחו לשמור על סודיות המסמכים. נוכח האמור, קבע בית-המשפט כי יש לקבל את הערעור במובן זה שתנובה תגיש תחילה לעיני בית-המשפט קמא בלבד את המידע המסמכים שעל גילויים הורה, על-מנת שיעיין בהם ויקבע איזה מהם יש לגלות. כמו-כן, בכל הנוגע למסמכים ולמידע אשר לגביהם יחליט בית-המשפט כי יש לגלותם, מן הראוי כי נוסח ההתחייבות שידרשו זליכה ובאי-כוחו ליתן יהא מפורש ומפורט ויכלול התחייבות מצידם להשתמש במסמכים ובמידע הסודיים שיגיעו לידיהם אך ורק לצורך ההליך הנוכחי ולא לכל צורך אחר וכן התחייבות שלא לעשות בהם שימוש כלשהו במישרין או בעקיפין לרבות בהליכים משפטיים אחרים. בדרך זו יובטח כי חשיפתם של המסמכים והמידע שעל גילויים יורה בית-המשפט קמא בהליך הנוכחי, לא תפגע באינטרסים המסחריים של תנובה או בזכויותיה הדיוניות בהליכים אחרים שהיא צד להם.

5. בג"צ פסל את מתווה הגז מאחר והממשלה חרגה מסמכותה וכי הוראת היציבות מחייבת עיגון בחקיקה ראשית
סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 קובע כדלקמן:

"השר רשאי, לאחר התייעצות עם ועדת הכלכלה של הכנסת, לפטור הגבל עסקי מהוראות חוק זה, כולן או מקצתן, אם הוא סבור שהדבר דרוש מטעמים של מדיניות חוץ או בטחון המדינה."

ב- בג"צ 4374/15 {התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2016(1), 14613 (2016)} עסקינן בעתירה במתווה הגז.

מדובר במקרה בו הרכב של חמישה שופטי בג"צ דן בעתירות שהוגשו נגד מתווה הגז שעוגן בהחלטת ממשלה ומטרתו אסדרת ההיבטים הנוגעים למשק הגז הטבעי שהתגלה בחופי ישראל. ברוב דעות קבעו השופטים כי הוראת היציבות הרגולטורית שבגדרה התחייבה הממשלה שלא לשנות למשך עשור את מדיניותה בנוגע למשק הגז - נקבעה בחוסר סמכות ואינה יכולה לעמוד בהיותה כבילה גורפת מראש של שיקול-דעת הרשות המינהלית. עוד קבעו השופטים כי דין המתוה כולו להתבטל, כפוף להשעיית הבטלות לפרק זמן של שנה שבה באפשרות המדינה לפעול להסדרת הדרוש. עם-זאת סברו רוב השופטים כי אין צורך בעיגון המתווה כולו בחקיקה ראשית, למעט הוראת היציבות האמורה.

6. נתקבלה בקשה להיתר המצאה של תובענה ייצוגית לשלוש חברות בחו"ל מאחר ונקבע כי ישראל הפורום הנאות לדיון
ב- ת"צ (מר') 53990-11-13 {הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת נ' AU Optronic Corporation, תק-מח 2016(1), 25488 (2016)} עסקינן בבקשה להיתר המצאה של תובענה ייצוגית.

מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי קיבל בקשה של עמותה ישראלית להיתר המצאה של תביעה ייצוגית לחברות זרות שמושבן בטאיוון קוריאה ויפן. במוקד התובענה עומד קרטל גלובלי לכאורה שהתקיים בין החברות ואשר ביסודו תיאום מחירים רחב היקף של פנלים למסכים שטוחים מסוג LCD. נקבע כי ההשפעה על התחרות בישראל היא אחד מרכיבי המעשה בעוולת ההסדר הכובל ולפיכך חלק מהמעשה בוצע בישראל ולכך רלוונטיות לתקנה 500(7) לעניין הסמכות.

7. נדחתה בקשת סילוק תובענה ייצוגית בטענה שהמבקש פועל בניגוד לכלל אתיקה מאחר ומקומה של טענה זו להתברר בבית-הדין למשמעת ולא במסגרת הדיון בבית-המשפט בסכסוך
ב- ת"צ (מר') 10538-02-13 {הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ, תק-מח 2016(1), 26721 (2016)} עסקינן בבקשה למחיקת בקשת אישור התובענה כייצוגית.

מדובר במקרה בו עניינה של תובענה זו, הוא בטענתה של עמותת הצלחה כי המשיבות, ארבעת חברות התעופה המרכזיות העוסקות בשילוח מטענים בהטסה מישראל ואליה, וביניהן חברת אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ היו חלק מקרטל עולמי שפעל בין השנים. על-פי הנטען חברי הקרטל תיאמו ביניהם את מחירם של מספר רכיבים בתעריף שינוע מטענים בהטסה, וביניהם תוספת הדלק, תוספת ביטחון, תוספת מלחמה ותוספת מכס, וכן סיכמו כי ימנעו ממתן הנחות והחליפו ביניהם מידע על רווחים ומחירים. לטענת המבקשת, השתתפות המשיבות בקרטל הנטען מהווה גם הפרה של דיני ההגבלים העסקיים בישראל, ומקימה כנגדן עילת תביעה בגין הנזקים שגרמו למשלחי סחורות אל ישראל וממנה.

בית-המשפט קבע כי דין בקשת הסילוק והפסילה להידחות, וכי הסנקציה של סילוק בקשת האישור היא, אם כך, הסנקציה הקשה והמחמירה, אותה ניתן לנקוט נגד התנהלות פסולה מצד מגישי בקשת האישור. בסנקציה זו יש לאחוז רק כאשר הפגם בו מדובר בהתנהלות מגישי הבקשה יורד לשורש העניין, ואין די בסנקציות פחותות ממנו על-מנת להשיג איזון ראוי בין האינטרסים המתנגשים. איזון האינטרסים במקרה שלפניי איננו מצדיק את סילוק בקשת האישור דנן, וכי אין הצדקה לסילוק בקשת האישור בשל התנהלותו של המבקש - עורך-הדין, שלטענת המשיבה פועל בניגוד לכלל אתיקה זה או אחר. מקומה של טענה זו להתברר, בבית-הדין למשמעת, ולא במסגרת הדיון בבית-המשפט בסכסוך העסקי. דברים אלה יפים גם לגבי הליך של תובענה ייצוגית. המסקנה המתבקשת היא שבאיזון האינטרסים אין מקום להיענות לבקשה לסילוק בקשת האישור.

8. נדחתה מטעמי שיהוי בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המדינה וחב' החשמל בטענה לגביה שלא כדין
ב- ת"מ (ת"א) 122/06 {אלעזר לוי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2016(1), 5608 (2016)} עסקינן בתובענה בגין גביית יתר בחשבון חשמל.

מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי דחה בקשות לאישור תובענה ייצוגית נגד חברת החשמל ומדינת ישראל, בטענה כי ציבור צרכני החשמל חוייב בין השנים 2005-1996 ברכיב נוסף בחשבון החשמל, שאיננו מהווה חלק מ- "מחיר" החשמל אותו נדרש הצרכן לשלם ומטרתו היתה מימון התחייבות הממשלה לתשלום פנסיות לעובדי חברת החשמל הוותיקים. לטענת המבקש, רכיב זה הוסתר מהציבור ולמעשה מהווה גביית "מס" או "היטל" נסתר מן הציבור שלא על-פי דין.

בית-המשפט קבע, כי יש לדחות את בקשת האישור מטעמי שיהוי, שכן יהיה זה אבסורד מוחלט לאפשר תובענה ייצוגית בהיקף של למעלה מ- 10 מיליארד ש"ח, היקף היכול לגרום להתמוטטות מערכת כלכלית די חזקה רק מפני שעיוות נטען לכאורה התגלה לתובע במועד כלשהו בלי קשר למועד התהוות העיוות וזמן לא רב אחר כך הגיש זה את תביעתו.

לדעת בית-המשפט, אין מדובר בעיוות נסתר או פגם שצריך לחפש אותו בנרות, אלא בעניין שהועמד לעיון הציבור. עוד סבר בית-המשפט כי הבקשה משקפת סתירה פנימית גלויה מאחר שהיא מושתתת בראש ובראשונה על טענה שהתוספת המיוחדת היא מס ולא מחיר ולכן המשמעות היא שהמבקש משיג על החוק שמכוחו נגבה ה"מס", אלא שהשגה כזאת אינה מתאימה לתובענה ייצוגית, ולפיכך הבקשה נדחתה.

9. אושרה בקשת הסתלקות מתובענה ייצוגית מאחר והטענות שהועלו במסגרת התובענה אינן מגובשות בצורה משכנעת מבחינה משפטית
ב- ת"צ (מר') 31864-01-15{שני מנחם נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, תק-מח 2015(4),36945 (2015)} עסקינן באישור בקשת הסתלקות מתובענה ייצוגית.

מדובר בבקשה למחיקה על-הסף של הבקשה לאישור התביעה כייצוגית נגד המשיבה, ובתשובת המשיבה לבקשת המבקש להסתלק מההליך. עניינה של הבקשה, בטענה כי בניגוד להצהרתה לפיה ההימור באתר האינטרנט אינו כרוך בעמלה ובדמי משלוח, גובה המשיבה את אותם דמי השתתפות בגין הימורים הנעשים באתר האינטרנט ובתחנות הטוטו.

בית-המשפט קבע כי יש מקום לקבל את הבקשה ולמחוק את הבקשה לאישור תובענה כייצוגית, מאחר ובנסיבות העניין, הטענות שהועלו במסגרת התובענה אינן מגובשות בצורה משכנעת מבחינה משפטית ואינן מגובות בראיות מספיקות. לאור זאת, נמחקת הבקשה להכרה בתובענה כייצוגית נגד המשיבה, ונדחית התביעה האישית של המבקש כנגדה.

10. נדחתה עתירה להורות לממונה על ההגבלים לקבוע כי ההתקשרות בין חברות הדלק לבין תחנות תדלוק היא הסדר כובל
ב- בג"צ 4501/14 {עו"ד אלעד פרסקי נ' הממונה על ההגבלים העסקיים, תק-על 2015(3), 4212 (2015)} עסקינן בעתירה בעניין הסדר כובל בין חלק מחברות הדלק.

מדובר במקרה בו בג"צ דחה עתירה בה התבקש להורות לממונה על ההגבלים העסקיים לקבוע כי ההתקשרות בין חלק מחברות הדלק לבין מאות תחנות תדלוק הפועלות ברחבי ישראל מהווה הסדר כובל. נקבע, כי לא עלה בידי העותר להצביע על חוסר סבירות שדבק בעבודת הממונה ולו לכאורה, וגם לא הונח יסוד לסברה כי בחלוף הזמן מאז השגתם של ההסדרים עם חברות הדלק ועד היום נמנע הממונה מפיקוח ושמירה על התחרות בשוק.

11. נדחתה בקשה לעיון חוזר מאחר ונקבע הגשת ערר אינה עולה כדי שינוי נסיבות ממשי המצדיק עיון מחדש בה
סעיף 43 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 קובע כדלקמן:

"43א. חוות-דעת מקדמיות (תיקון התש"ס)
הממונה רשאי ליתן חוות-דעת מקדמיות וכן לקבוע ולפרסם נוהל למתן חוות-דעת כאמור; אין בהוראות סעיף זה כדי לפגוע בשיקול-דעתו של הממונה אם ליתן חוות-דעת מקדמית, ולעניין זה רשאי הממונה להביא בחשבון גם את נסיבות המקרה ואת סדרי העדיפויות בפעילות הרשות."

ב- ת"א (מר') 56731-12-13 {חברת החשמל לישראל בע"מ נ' Siemens AG, תק-מח 2015(3), 4866 (12015) עסקינן בבקשה לעיון חוזר בבקשה לעיכוב הליכים.

מדובר בקשת הנתבעת 3 לעיין מחדש בהחלטה שבמסגרתה נדחתה בקשתה לעיכוב הליכים בתובענה שבכותרת לאור שינוי נסיבות שחל מאותה החלטה. בבקשת האישור של התובענה הייצוגית שהמבקשים הגישו נגד המשיבים נטען, כי הממונה על ההגבלים העסקיים קבע בהתאם לסעיף 43(א)(1) לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 כי בין הנתבעות התקיים הסדר כובל בלתי-חוקי בשיווק מסדרי מתח מבודדי גז (GIS) בתחום תשתיות החשמל, וכי קרטל זה הביא לכך שרכיבים שרכשה חברת החשמל מהנתבעות נרכשו במחירים מופקעים ועלותם גולגלה על ציבור צרכני החשמל בישראל. משכך, הגישה חברת החשמל את התובענה שבכותרת, שהיא תביעה כספית נגד הנתבעות, בטענה כי הקרטל גרם לה נזקים בסכום של יותר מ - 3 מיליארד ש"ח, בשל הפער בין הסכומים ששילמה בגין רכישותיה מחברות הקרטל לבין הסכומים שהיתה אמורה לשלם אלמלא הקרטל. כתוצאה מכך, חברת החשמל הגישה בקשה לעיכוב הליכים עד להכרעת בית-המשפט העליון ב- רע"א 3546/13 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שליידר, שם אמורה להתברר בין היתר השאלה לעניין זכותם של צרכני חשמל לתבוע את חברת החשמל בגין עליה בתעריפי החשמל הנובעות מהוצאות שספגה חברת החשמל עקב רשלנותה. בית-המשפט הורה על עיכוב הליכים. במסגרת התובענה שבכותרת, הגישה הנתבעת 3 בקשה להורות על עיכוב ההליכים בתובענה עד שיינתן פסק-דין סופי וחלוט בערר שהיא מתעתדת להגיש על קביעת הממונה לבית-הדין להגבלים עסקיים. בית-המשפט דחה את הבקשה לעיכוב הליכים, ומכאן הבקשה דנן בה מבקשת הנתבעת 3 כי בית-המשפט יעיין מחדש באותה החלטה בטענה כי חל שינוי נסיבות ממשי המצדיק עיון מחדש בה.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות, וכי הבקשה לעיון חוזר בהחלטה מחמת שינוי נסיבות, מתבססת על הנסיבות הבאות שהתרחשו לאחר מתן ההחלטה האמורה - הגשת ערר לממונה והחלטת בית-המשפט העליון. עניין עצם העובדה שהמבקשת הגישה ערר לממונה - אמנם מדובר בנסיבה שלא היתה קיימת במועד מתן ההחלטה הקודמת, אולם יחד-עם-זאת, אין מדובר בשינוי נסיבות מהותי שיש בו כדי לשנות מאותה החלטה

12. בית-המשפט אישר הסכם פשרה בתובענה ייצוגית כנגד בנקים מאחר והסכומים עליהם המליצו הצדדים הינם סבירים וניתן לאשרם
ב- ת"צ (ת"א) 1714/08 {עינב קפלן בשארי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2015(2), 27664 (2015)} עסקינן בבקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית כנגד הבנקים בטענה לתיאום עמלות.

מדובר בבקשה להסדר הפשרה לאחר שהמבקשים הגישו כנגד המשיבים 4 תובענות ייצוגיות. במסגרת הבקשות טענו המבקשים לתיאום מחירי העמלות אותם גבו כל אחד מהמשיבים מלקוחותיו באופן שהביא לייקורם. כמו גם בחלק מהתובענות נטען לחילופי מידע בין המשיבים בנושא זה. לבקשת האישור אף צורפה קביעת הממונה על ההגבלים העסקיים שעניינה "קביעה בעניין הסדרים כובלים בין הבנקים שעניינם העברת מידע הנוגע לעמלות". הבקשות לאישור מבוססות על עילות מכוח דיני ההגבלים העסקיים, פקודת הנזיקין (נוסח חדש), חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 וחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. הבקשות אוחדו לכלל דיון משותף בהיותן מעוררות שאלות משותפות של עובדה ומשפט והן דומות ו/או זהות בעיקרן.

המשיבים לבקשת האישור בעניין בשארי הגישו תגובות לבקשת האישור בהן הכחישו ודחו בקשת המבקשים מטעמים שונים ובהם היעדר תשתית עובדתית, ראייתית ומשפטית לטענות לרבות טענת התיישנות. המשיבים הגישו עררים על קביעת הממונה לבית-הדין להגבלים עסקיים בו התבקש בית-הדין לבטל הקביעה משורה של טעמים. לנוכח עררים אלה עוכב הדיון בבית-משפט זה עד להכרעת בית-הדין להגבלים עסקיים. לאחר שניתן פסק-דין של בית-הדין להגבלים עסקיים שאישר הסכמות שבין הממונה לבין הבנקים המשיבים וניתן להסכמות אלה תוקף של צו מכוח סעיף 50ב' לחוק ההגבלים העסקיים ולפיו בוטלה קביעת הממונה מחד אך הוסכם כי ישולם הסך של 70 מיליון ש"ח - "הצו המוסכם" לאוצר המדינה או לחלופין ללקוחות הבנקים במסגרת הבקשות לאישור תובענות כייצוגיות לרבות בבקשות האישור דנא, כאשר הסכמה זו הביאה את הצדדים לכדי הסכם פשרה גם בהליכים דנן, ביחס אליה הוגשו הבקשות כאמור.

בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים לחלק בין "חברי הקבוצה", שהוגדרו ככל אדם {לרבות תאגיד} אשר החזיק בחשבון עו"ש ו/או חש"ק ו/או חח"ד אצל מי מהמשיבים במהלך "התקופה הקובעת", את הסך של 35 מיליון ש"ח שיופקדו בידי נאמן. יתרת הסכום מתוך הסך של 70 מיליון ש"ח אותו הסכימו המשיבים לשלם במסגרת הצו המוסכם, יועד לתשלום במסגרת שתי בקשות נוספות לאישור תובענה ייצוגית שעניינן תיאום ריביות בין הבנקים.

בית-המשפט קבע כי יש לאשר את הסדר הפשרה, וכי הסכומים עליהם המליצו הצדדים הינם סבירים וניתן לאשרם, וכי הלחץ אותו הפעילו המבקשים על הבנקים לכל אורכו של ההליך היה ללא ספק בעל משקל משמעותי בהחלטת הבנקים להגעה להסדר כולל, כאשר הסכומים המשתלמים בסיכומו-של-יום אינם סכומים של מה בכך, אפילו יקבל כל אחד מבעלי החשבון סכום שאינו גבוה, בהתחשב בכמות הרבה של בעלי החשבונות בשלושת המשיבים המהווים חלק נכבד מכלל בעלי החשבונות במדינה.

13. בית-המשפט הורה על מחיקת אחת מתובענות ייצוגיות שעוסקת באותו באותו עניין ממש לאור טובתה של הקבוצה ויעילות הדיון
ב- ת"צ (מר') 38266-09-13 { ABB Ltd. נ' האני חנא, תק-מח 2015(2), 24660 (2015)} עסקינן בבקשה למחיקה על-הסף לתובענה ייצוגית.

מדובר במקרה בו הגיש המשיב 1 בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד Ltd ABB - המבקשת ונגד המשיבות 5 ו- 6. כמו-כן הגישו המשיבים 4-2 בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המבקשת וכנגד המשיבות 9-5 בתמצית ייאמר כי בבקשות האישור נטען כי הממונה על הגבלים עסקיים קבע בהתאם לסעיף 43(א)(1) בחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, בדבר הסדר כובל בין יצרניות מסדרי מתח מבודדי גז, שהמבקשת ומשיבות 8-5 היו צד להסדר כובל בתחום תשתיות החשמל. קרטל זה כך נטען, הביא לכך שרכיבים שרכשה חברת החשמל, מהמבקשת וממשיבות 8-5 נרכשו במחירים מופקעים ועלותם גולגלה על ציבור צרכני החשמל בישראל, וכי חברת החשמל ידעה על פעילות הקרטל ולא נקטה הליך משפטי נגד חברות הקרטל, בעיקר משום שגלגלה את הנזק על הצרכנים.
בהמשך הגישה חברת החשמל תביעה כספית כנגד המשיבות 5 - 8 ונגד המבקשת. בתביעתה טוענת חברת החשמל כי הקרטל גרם לה נזקים בסכום של יותר מ- 3 מיליארד ש"ח בשל הפער בין הסכומים ששילמה בגין רכישותיה מחברות הקרטל לבין הסכומים שהיתה אמורה לשלם.

חברת החשמל הגישה בקשה לעיכוב הליכים בבקשת עד להכרעת בית-המשפט העליון בערעור אחר בתובענה של חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שליידר שם אמורה להתברר בין היתר השאלה לעניין זכותם של צרכני חשמל לתבוע את חברת החשמל בגין עליה בתעריפי החשמל הנובעת מהוצאות שספגה חברת החשמל עקב רשלנותה. בית-המשפט הורה על עיכוב הליכים בשתי בקשות האישור. על החלטה זו הוגשה בקשת רעות ערעור לבית-המשפט העליון, בבקשה למחוק את אחת מבקשות האישור שעוסקות באותו עניין ממש, נסמכות על קביעת הממונה, הוגשו בשם קבוצות זהות, מעלות טענות ומשפטיות ועובדתיות חופפות.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להתקבל, ובקשת "חנא" תימחק, הואיל והבקשה השניה כוללת עניינים מהותיים נוספים מעבר לבקשת חנא. כמו-כן הקבוצה רחבה יותר, הטענות מבוססות יותר, והמשיבים הרלבנטיים לכאורה נכללים כולם בבקשה. הצדדים מסכימים כאמור כי יש למחוק את אחת מבקשות האישור, וכי בנסיבות אלה טובתה של הקבוצה, יעילות הדיון ושיקולי רוחב מערכתיים שעניינם בעידוד הגשתן של בקשות אישור מבוססות שמופנות כנגד כל הצדדים הרלבנטיים, מחייבים מחיקתה של בקשת חנא.

14. נדחתה בקשה לייצוגית נגד הבורסה לניירות-ערך בטענה לאי-חוקיות בגביית עמלות לאורך השנים
ב- ת"צ (ת"א) 56429-05-13 {ערן פטר נ' הבורסה לניירות-ערך בתל-אביב בע"מ, תק-מח 2015(2), 9700 (2015)} עסקינן בתובענה נגד הבורסה בגין גביית עמלות.

בית-המשפט המחוזי דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד הבורסה לניירות-ערך, בטענה לאי-חוקיותן של הנחיות בעניין העמלות הנגבות על ידה לאורך השנים. נקבע, כי בין המבקש לבורסה כלל אין יריבות שכן העמלות הנגבות הן לא מהסוחר אלא מחבר הבורסה המבצע עבור הסוחר את הפעולות. בנוסף, למחלקה הכלכלית בבית-המשפט המחוזי בת"א כלל אין סמכות עניינית לדון בכל הנוגע ל"החלטה בעניין תקנון או הנחיות".

15. נדחתה תובענה ייצוגית הואיל ולא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) לחוק בדבר סיכוי סביר שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה
ת"צ (חי') 3305-08-13 {יעל הררי נ' מגה קמעונאות בע"מ, תק-מח 2015(2), 3339 (2015)} עסקינן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

מדובר במקרה בו המבקשת הגישה בקשה לאישור תובענה כייצוגית. לטענת המבקשת, המשיבה, המפעילה רשת של חנויות למכירה קמעונאית של מזון ומוצרי צריכה, הפרה את הוראות חוק פיקוח על מחירי מוצרים ושירותים התשנ"ו-1996, בכך שמכרה חלב טרי בכד פלסטיק המכיל שני ליטר במחיר שלפי הטענה עולה על המחיר המותר על-פי צו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים. הסעד שהתבקש הוא השבה של הסכום שנגבה ביתר, וכן פיצוי בגין נזק לא ממוני.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה לאישור להידחות, הואיל ולא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) לחוק בדבר סיכוי סביר שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה, ולפיכך, אין מנוס מדחיית הבקשה.

16. העליון קבע בדיון נוסף כי אין אפשרות חוקית להטיל על תאגיד צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור
ב- דנ"פ 8062/12 {מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה נ' חברת נמלי ישראל - פיתוח ונכסים בע"מ, תק-על 2015(2), 420 (2015)} עסקינן בתאגיד שעבר עבירה פלילית.

מדובר במקרה בו הרכב מורחב של 7 שופטי בית-המשפט העליון דן בדיון נוסף בשאלת דרכי הענישה שיחולו על תאגיד שבית-המשפט נמנע מהרשעתו על-אף שביצע עבירה פלילית. זאת, בהקשר לעניינה של חברת נמלי ישראל שהשליכה פסולת לים אך בית-המשפט נמנע מהרשעתה. בדעת רוב קבעו שופטי ההרכב, בראשות הנשיא, כי ניתן להטיל על תאגיד שלא הורשע התחייבות בלבד להימנע מעבירה או בתוספת חיוב בפיצוי, וכי אין אפשרות על-פי הדין הקיים להטיל על תאגיד צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, בין אם הורשע ובין אם לאו - עניין הדורש תיקון החוק.

17. אושרה תביעה ייצוגית בשל פער בלתי-סביר בסכומי האגרות בין בתי-המשפט האזרחיים לבתי-הדין הדתיים
ב- ת"צ (מר') 4455-08-13 {שולמית סלם נ' מדינת ישראל - הנהלת בתי-המשפט, תק-מח 2015(1), 4312 (2015)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין שיעורי אגרות בבתי-המשפט.

מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי אישר תובענה ייצוגית נגד הנהלת בתי-המשפט ומשרד המשפטים, בשל פער בלתי-סביר בין שיעורי האגרות המשולמות בבתי-המשפט האזרחיים לענייני משפחה לבתי-הדין הדתיים בגין הליכים זהים. נקבע, כי הפערים האמורים המגיעים לעיתים עד כדי מאות אחוזים פוגעים לכאורה בשוויון ובזכות הגישה לערכאות, בייחוד נוכח "מרוץ הסמכויות" בין הערכאות האזרחיות לדתיות העשוי להוביל לכך שמתדיינים יבחרו בערכאה הכדאית להם מבחינה כלכלית למרות שזו אינה הערכאה המיטבית למימוש זכויותיהם.

18. אושרה הסתלקות מתובענה ייצוגית לנוכח התנהלותם של המבקשים המעידה עליהם כי בראש מעייניהם סיפוק טובתם האישית
ב- ת"צ (ת"א) 26870-12-12 {שיאי אופיר השקעות בע"מ נ' החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ, תק-מח 2014(3), 5510 (2014)} עסקינן בבקשת הסתלקות מתובענה ייצוגית.

מדובר במקרה בו בית-המשפט דן במסגרת בקשת הסתלקות בסוגיות דנן: האם יש לאשר את הסדר ההסתלקות שהצדדים הגיעו אליו, והאם יש להורות על פרסום ההסתלקות בעיתונות ולהזמין מבקשים יצוגיים אחרים לבוא בנעליהם של המבקשים? ואימתי ראוי לקבוע בגדר סמכויות בית-המשפט שבסעיף 16(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 - "כי ניתן להגיש בקשה למינוי תובע מייצג או בא-כוח מייצג" חלף המבקשים שהסתלקו ולהורות על פרסומה בעיתונות של קביעה זו?

בעניינו, המבקשים הגישו נגד המשיבה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שביסודה הטענה, כי המשיבה הפרה את הוראות הממונה על ההגבלים העסקיים, בכך שהפלתה במחירים שבהם מכרה משקאות תה-קר למפעילי מכונות אוטומטיות למכירת משקאות קלים. בטרם הוגשה תשובת המשיבה לבקשת האישור, הגישו הצדדים בקשת הסתלקות מוסכמת מבקשת האישור, וזאת לאור אישור הסדר פשרה שנחתם, בין היתר, בין הצדדים לבקשת האישור דנן, וזאת במסגרת בקשה קודמת לאישור תובענה ייצוגית שעסקה בנושא דומה לנושא בקשת האישור דנן.

בהסדר הפשרה התחייבו התובעים המייצגים, שעליהם נמנים המבקשים בבקשת האישור דנן, כי לא יגישו בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה במשך תקופה של 5 שנים מ"המועד הקובע", החל 15 ימים לאחר המועד שבו פסק-הדין המאשר את הסדר הפשרה הפך חלוט. לטענת המשיבה, הגשת בקשת האישור דנן על-ידי המבקשים מהווה הפרה של הסדר הפשרה, שאינה מאפשרת את הגשת בקשת האישור דנן ובוודאי שאינה מאפשרת את הגשתה על-ידי המבקשים.

משכך, הוגשה על-ידי הצדדים בקשה מוסכמת לעכב את ההליכים בבקשת האישור דנן, וזאת עד למועד בו תוכרע המחלוקת ביניהם בשאלת כשרות הגשתה וניהולה של בקשת האישור דנן. בית-המשפט נעתר לבקשת הצדדים ועיכב את ההליכים בבקשת האישור כמבוקש.

בית-המשפט קבע, כי יש לאשר את הסתלקותם של המבקשים מבקשת האישור, אך להסתפק ברישומו של פסק-הדין בפנקס התובענות הייצוגיות ובפרסומו במאגרי פסקי-הדין האינטרנטיים, מבלי להורות על פרסום בעיתונות וכי אין סיבה לכפות על המבקשים את המשך ניהולה של בקשת האישור, וכי התנהלותם של המבקשים בקשר להגשת בקשת הסתלקות זו מעידה עליהם כי בראש מעייניהם סיפוק טובתם האישית, גם במחיר פגיעה אפשרית בחברי הקבוצה, ומזווית ראיה זו מדובר בבקשת הסתלקות שיש לברך עליה.

19. נדחתה בקשה לסילוק תובענה על-הסף מאחר ואין לקבוע כבר בשלב זה כי לא ניתן יהא להעניק לתובעים את הסעדים הנתבעים בכתב התביעה היה ותביעתם תוכח
ב- ת"א (חי') 1614-02-10 {קיבוץ אושה ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, תק-מח 2014(3), 3578 (2014)} עסקינן בבקשה לסילוק על-הסף.

מדובר בבקשה שניה במספר, להורות על סילוקה על-הסף של תביעה שהגישו 150 יישובים שיתופיים כנגד חברת החשמל לישראל בע"מ וכן כנגד הרשות לשירותים ציבוריים - חשמל - "רשות החשמל". בבקשה זו עותרת חברת החשמל לסלק את התביעה על-הסף ככל שהיא מופנית כנגדה, ולחילופין, לסלק על-הסף את הסעדים הכספיים וההצהרתיים הנתבעים בגדרה.

בתביעתם עתרו התובעים למתן פסק-דין המצהיר כי בהיותם צרכני תעריף עומס וזמן (תעו"ז) במתח גבוה, הם זכאים להיות מחוייבים, בגין החשמל המסופק להם ב"תעריף מכירה מרוכזת", שהינו זול מהתעריף הרגיל לצרכני תעו"ז למתח גבוה, בו הם מחוייבים בפועל.

לשיטתם, חיובם לפי התעריף הרגיל לצרכני תעו"ז במתח גבוה, נעשה ללא כל הצדקה, בשים-לב לכך שהם רוכשים את החשמל מחברת החשמל במרוכז, ונוכח העובדה שהמכירה המרוכזת של החשמל ליישובים השיתופיים חוסכת לחברת החשמל סכומי עתק.

במקביל להגשת כתב הגנתה, הגישה חברת החשמל את בקשתה הראשונה לסילוק התביעה על-הסף, מחמת היעדר אינטרס לגיטימי, שיש בכוחו להצדיק הגשתה של התובענה כתובענה לסעד הצהרתי בלבד, בלא תשלום אגרת משפט כדין. בנוסף, נטען כי התובענה הוגשה טרם זמנה, וזאת בשל אי-מיצוי ההליכים העומדים לרשות התובעים מכוח חוק משק החשמל, התשנ"ו-1996. לגישת חברת החשמל, נתונה לה ההגנה הקבועה בסעיף 6 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת הנזיקין"), היות והיא גובה תעריפיה על-פי הוראות רשות החשמל. כמו-כן, לשיטתה, בהתאם להוראות הדין וההלכה הפסוקה, כאשר אין לתאגיד שיקול-דעת לקבוע את תעריפיו, ואלה נקבעים בדין או בידי רשות מוסמכת מכוח הדין, כמו בענייננו, הרי שאין לחייב את התאגיד להשיב ללקוחותיו כספים שגבה בהתאם להנחיות המחייבות של אותה רשות.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות, וכי יש ממש בטענת התובעים כי תביעתם אינה מופנית כנגד חוקיות לוח התעריפים או ספר אמות-המידה אשר נקבעים בידי רשות החשמל ומכוחם גובה חברת החשמל את הכספים מלקוחותיה, אלא, שטענתם מופנית כנגד סיווגם תחת קטגוריה אחת ולא אחרת של צרכני חשמל, אשר בגינה מחוייבים הם בתעריף שנקבע עבור אותה קבוצת צרכנים. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לפרשנות המשפטית של המונח "תעריף מכירה מרוכזת" בתעריפים של "מתח גבוה". מכאן, שבמקרה דנא, אין לקבוע כבר בשלב זה כי לא ניתן יהא להעניק לתובעים את הסעדים הנתבעים בכתב התביעה ככל שהם מופנים כנגד חברת החשמל, היה ותביעתם תוכח.

20. בית-המשפט המחוזי קבע כי תובע ייצוגי אינו יכול לשמש בו-זמנית גם כבא-כוח המייצג
ב- ת"א (ת"א) 2519/06{איל גולדנברג נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, תק-מח 2014(2), 21133 (2014)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין גביה שלא כדין.

בית-המשפט המחוזי אישר הגשת תביעה ייצוגית נגד חברת "בזק", בטענה כי זו גובה ממנוייה שלא פורעים את חשבון הטלפון שלהם במועד תשלום קבוע גם לאחר הפסקת השירות שניתן להם. נקבע, כי גביית התשלום הקבוע לאחר הפסקת השירות נאסרה במפורש על-ידי מחוקק-המשנה, אולם בכל הנוגע לניתוק קווים נוספים שהיו בבעלות המנוי נוסף לקו בגינו נצבר החוב - היתה בזק רשאית לעשות כן ואף לגבות תשלומים עם חיבורם מחדש. עוד הוסיף בית-המשפט, כי תובע ייצוגי אינו יכול לשמש גם כבא-כוח הקבוצה, כפי שנובע הן מלשון חוק תובענות יצוגיות והן מתכליתו.

21. אושרה ייצוגית נגד עיריית נהריה בגין שימוש במפוחי עלים בשטחים ציבוריים בעיר בניגוד לדין
ב- ת"מ (חי') 25857-06-12 {ורד אליה סער נ' עיריית נהריה, תק-מח 2013(4), 4986 (2013)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין הפעלת מפוחי עלים באזורי מגורים.

מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי אישר הגשת תובענה ייצוגית נגד עיריית נהריה, בעילה של הפרת האיסור החל על הפעלת מפוחי עלים באזורי מגורים. נקבע, כי החובה לדאוג לניקיון הרחובות מוטלת על העיריה, ועל-כן העובדה שהשימוש במפוחי העלים נעשה על-ידי קבלני ניקיון מטעמה אינה פוטרת אותה מאחריות. התובענה נגד קבלני הניקיון עצמם נדחתה בהיעדר עילת תביעה אישית.

22. נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד הבורסה לניירות-ערך בגין גביית עמלות מעבר למוסכם
ב- ת"צ (ת"א) 7198-09-12 {א.ידע פיננסים בע"מ נ' הבורסה לניירות-ערך בתל-אביב בע"מ, תק-מח 2014(1), 33762 (2014)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין גביית עמלות בורסה.

מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד הבורסה לניירות-ערך בגין גביית עמלות. נקבע כי בין הבורסה לבין הסוחרים אין יריבות בעילה החוזית הנטענת לפיה הבורסה גבתה עמלות מעבר למוסכם.

23. אושרה ייצוגית נגד הדואר בגין גביית סכומים גבוהים שלא כדין עבור בירורים אצל רשם המשכונות
ב- ת"צ (ת"א) 18453-10-11 {לאורה לבנשטיין נ' חברת הדואר בע"מ', תק-מח 2014(1), 33431 (2014)} עסקינן בתובענה ייצוגית נגד הדואר בגין גביית עמלה שלא כדין עבור בירור אצל רשם המשכונות.

24. נדחתה תובענה ייצוגית כנגד רכבת ישראל עקב השביתה מאחר והוכח כי הנתבעת פעלה בזריזות וביעילות להסרת איום השביתה מעל הפרק
ב- ת"צ (ת"א) 49580-05-11 { דפנה אלגזי נ' רכבת ישראל בע"מ, תק-מח 2014(1), 10999 (2014)} עסקינן בתובענה כנגד רכבת ישראל בגין השביתה.
מדובר בבקשה למתן אישור לדיון בתובענה כבתובענה. המבקשים טענו כי באחד הימים בעוד הם מתכוננים לנסוע ברכבת, הופתעו לגלות שתנועת הרכבות בישראל פסקה ולפיכך נאלצו למצוא לעצמם אמצעי תחבורה חליפיים, שהנסיעה בהם יקרה יותר. לשיטת המבקשים, המשיבה היא "היחידה המספקת שירותי רכבת'' בישראל והיא בעלת מונופולין בשוק הסעת ההמונים. הם מבקשים לקבל כי בענייננו היא ניצלה את מעמדה לרעה בכך שחדלה לספק את שירותיה לציבור. סעיף 29א(א) לחוק ההגבלים העסקיים מורה כי "בעל מונופולין לא ינצל לרעה את מעמדו בשוק באופן העלול להפחית את התחרות בעסקים או לפגוע בציבור'' - למשל, "צמצום או הגדלה של כמות הנכסים או היקף השירותים המוצעים על-ידי בעל מונופולין, שלא במסגרת פעילות תחרותית הוגנת''.

בית-המשפט קבע כי דין התובענה להידחות, וכי בית-המשפט לא השתכנע כי ניתן לראות בקיומה של אפשרות סבירה שתתקבל הטענה כי המשיבה ניצלה את מעמדה לרעה באופן העלול לפגוע בציבור. אדרבה, מן העובדות שהוצגו מתבקשת המסקנה כי המשיבה פעלה בזריזות וביעילות להסרת איום השביתה מעל הפרק. מכך ניתן להקיש שכמובן, המשיבה עצמה נפגעה מהשביתה, אם בהפסד ממון ואם בנזק לתדמיתה. טענתה כי דווקא המפעילים את אמצעי התחבורה החלופיים זכו מן ההפקר מתיישבת בהחלט עם ההיגיון הבריא וכן עם עדותה של המבקשת אשר נזקקה לאוטובוס כדי להגיע לבסיס, כך שאין לומר גם כי המשיבה הפרה את סעיף 29א(ב)(2) לחוק ההגבלים העסקיים וניצלה את מעמדה כדי לפגום בתחרות ההוגנת בשוק.

25. נדחתה בקשה לתובענה ייצוגית כנגד הרכבת מאחר ותקלה טכנית אינה בבחינת ראשית ראיה שתתמוך בטענת המבקש המושתתת על דיני ההגבלים העסקיים
ב- ת"צ 25193-02-12 {איתיאל הרמן נ' רכבת ישראל בע"מ, תק-מח 2013(4), 11412 (2013)} עסקינן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

מדובר בתובענה ייצוגית בגין תקלה ברכבת נוסעים אשר נסעה מתל-אביב לירושלים, והיא נעצרה בין תחנת השלום ובין תחנת ההגנה בתל-אביב. המבקש, שנסע באותה רכבת, עותר לפצות אותו ואת חברי הקבוצה בעד הנזקים אשר לטענתו נגרמו להם עקב האירוע, ותביעתו מבוססת על עילות לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 וחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988. המשיבה מתנגדת לבקשה בטענה כי שירותי הרכבת אינם יוצרים מונופולין, ולכן יש לדחות כל טענה בדבר הפרת חוק ההגבלים העסקיים.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות, וכי המבקש לא להשכיל להראות מה בין תקלה טכנית - שגם עליו מוסכם כי לא נגרמה בכוונת מכוון - ובין ניצול מעמדה של המשיבה לרעה, לבין מסקנה חמורה יותר, כי בשל היותה בעלת מונופולין המשיבה מרשה לעצמה שלא להקפיד על תקינות הרכבות ואף "לוקחת הימור על גבם של הנוסעים'', וכי התקלה אינה בבחינת ראשית ראיה שתתמוך בטענת המבקש המושתתת על דיני ההגבלים העסקיים. אי-לכך לא השתכנע בית-המשפט בקיומה של אפשרות סבירה שתביעת חברי הקבוצה תתקבל.

26. נתקבלו ערעורי בנקים לדחיית תובענה ייצוגית ולא הוכח שהיה תיאום בין הבנקים בכל הנוגע לשיעורי הריבית הרלוונטיים
ב- ע"א 3259/08 {שרנוע מכונות ממחושבות תל-אביב בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על רעא 3498/08(3), 3767 (2013)} עסקינן בבקשות רשות ערעור מטעם הבנקים כנגד תובענות ייצוגיות שאושרו כנגדן.

מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי נתן אישור לתובענה ייצוגית נגד שלושת הבנקים - המבקשים, בשלוש בקשות רשות הערעור דנן. בהחלטת האישור נקבע כי העילה העומדת לתובעת הייצוגית מבוססת על חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988. בית-המשפט דחה את בקשת האישור ככל שזו סמכה על חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. בעקבות החלטתו של בית-המשפט המחוזי, שמהווה אף פסק-דין חלקי, הוגשו שלוש בקשות רשות ערעור על-ידי כל אחד מן הבנקים, וכן ערעור על-ידי התובעת הייצוגית.

הטענה המרכזית בבקשה לאישורה של התובענה הייצוגית נגד הבנקים היתה כי הבנקים תיאמו שלא כדין את שיעורי הריבית שנגבו מלקוחותיהם במסגרתם של חשבונות מסוג מסויים. מדובר בתובענה שמוערכת על-ידי התובעת הייצוגית במיליארדי שקלים. בית-המשפט המחוזי אישר, כאמור, את התובענה הייצוגית, בכפוף לסייגים מסויימים שצויינו שלגביהם הוגש הערעור מצידה של התובעת הייצוגית.

הטענה מרכזית של שלושת הבנקים בגדר בקשותיהם לרשות ערעור, היא כי לא הוכח, ולוּ לכאורה, שהיה תיאום בין הבנקים בכל הנוגע לשיעורי הריבית הרלוונטיים. אף אם שיעורי הריבית דומים ואולי אף זהים, כך נטען, הרי ניתן להסביר זאת לאור העובדה ששוק הבנקאות בישראל הינו שוק אוליגופולי, קרי שוק שיש בו מספר קטן של מתחרים עם חסמי כניסה גבוהים. הבנקים מוסיפים וטוענים כי אין די בזהות של שיעורי הריבית בשוק אוליגופולי, אלא יש להוכיח דבר מה נוסף, מה שמכונה בלע"ז plus factor, על-מנת שניתן יהיה לקבוע שאכן נעשה תיאום שלא כדין. לטענתם, הוכחה כאמור לא הובאה בהליך בפני בית-המשפט המחוזי.

הממונה על הגבלים עסקיים קבע כי בין חמישה בנקים ישראליים, כולל שלושת הבנקים המבקשים, נתקיימו הסדרים כובלים בנוגע להעברת מידע באשר לעמלות מסויימות. קביעה זו ניתנה לאחר שבית-המשפט המחוזי נתן את החלטתו נשוא ההליכים שבפנינו. חמשת הבנקים הגישו עררים על החלטתה של הממונה בפני בית-הדין להגבלים עסקיים. עררים אלה תלויים בפני בית-הדין.

בית-המשפט קבע, כי בנסיבות המתוארות, ובשל כך שייתכן כי לקביעתה של הממונה עשויה להיות השלכה משמעותית על אישורה של התובענה הייצוגית, אין מנוס מהחזרת ההליך לבית-המשפט המחוזי לדיון מחודש בבקשת האישור. יש להבהיר, שאין להבין מכך, כי הקביעה באשר לעמלות מסויימות מהווה אומנם דבר מה נוסף. אף סוגיה זו טעונה ליבון שאין מקומו לעת הזו בערכאת הערעור, וכי אין להסיק כי התובעת הייצוגית לא תוכל לסמוך את בקשת האישור על דבר מה נוסף אחר, אם יוכח. החזרת העניין לערכאה הדיונית בנסיבות שצויינו מצדיקה שאף הסוגיות שעלו בערעורה של התובעת הייצוגית יידונו מחדש בערכאה המבררת. לפיכך, דין הערעורים מתקבלים תוך שהחלטתו של בית-המשפט המחוזי מבוטלת, אף לעניין ערעורה של התובעת הייצוגית. בית-משפט קמא ידון מחדש בבקשת האישור וישמע אף את עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה.

27. אושרה תובענה ייצוגית נגד חברת החשמל בגין חריגות שכר ופנסיה שהובילו לקביעת תעריפים גבוהים
ב- ת"צ (ת"א) 1756-09 {יונתן שליידר ואח' נ' חברת חשמל לישראל בע"מ, תק-מח 2013(2), 3449 (2013)} עסקינן בתובענה ייצוגית כנגד חברת החשמל בגין גביית יתר.

מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי אישר הגשת תובענה ייצוגית נגד חברת החשמל בהיקף עצום של בין 11-9 מיליארד שקלים, בגין גביית יתר של תעריפים מצרכניה. נקבע, כי קיים יסוד להניח שהחברה גרמה לכך שתעריפי החשמל שנקבעו על-ידי רשות החשמל, התבססו על חריגות שכר ופנסיה ששילמה לעובדיה שלא כדין וללא אישור ממשרד האוצר.

28. אושרה הגשת תובענה ייצוגית נגד חברה משכנת בגין גביה ביתר של דמי טיפול ברישום זכויות
ב- ת"צ (יר') 3225-01-11 {אלחנן ארלבוים נ' קרית ספר בע"מ ואח', תק-מח 2013(2), 3110 (2013)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין גביית יתר עבור דמי טיפול ברישום זכויות במקרקעין.

מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי קיבל בקשה של מוכר דירה לאישור תביעה ייצוגית כנגד החברה המשכנת, בקובעו כי החברה המשכנת גבתה ביתר דמי טיפול ברישום זכויות, וזאת בניגוד לסכומים המירביים הקבועים בצו הפיקוח לשירותי העברת זכויות במקרקעין.

29. דחיית בקשה לתובענה ייצוגית נגד ספקיות הגז בטענות לגביית סכומים ביתר מרוכשי דירות מקבלנים
ב- ת"צ (יר') 4272-11-10 {אורי גנני ואח' נ' פזגז 1993 בע"מ ואח', תק-מח 2013(1), 8506 (2013)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין גביית תשלומי גז.

מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד שורה של ספקיות גז, בטענה כי אלו ניצלו את מעמדן כחולשות על שיעור ניכר משוק אספקת הגז בישראל על-מנת לגבות מרוכשי דירות חדשות מקבלנים תשלומים מופרזים עבור התחברות לרשת הגז המרכזית בבניין, ועבור אספקת הגז השוטפת במרוצת השנה הראשונה. נקבע, כי המבקשים לא הציגו תשתית ראייתית להוכחת העלויות הסבירות, וכי קבלת עמדתם תוביל לעיכוב במסירת דירות ובהשתת עלויות נוספות על הדיירים.

30. דחיית בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד מקורות בעילה של גביה שלא כדין עבור הקמת תשתית המים
ב- ת"א (ת"א) 1327-04 {יעקב בלום ואח' נ' מקורות חברת המים בע"מ, תק-מח 2013(1), 7000 (32013)} עסקינן בבבקשה לאישור תובענה ייצוגית בגין גביית תשלומים עבור תשתיות מים.

מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד חברת המים מקורות, בטענה כי זו נוהגת לגבות מחלק מצרכניה תשלום עבור חריגה מזכויות שרכשו בעת התחברותם למערכת המים, שעניינן השתתפות בהוצאות הקמת תשתית המים. נקבע, כי יש להעדיף את פרשנות מקורות לפיה פרט לדמי המים עבור הצריכה בפועל, רשאי הספק לגבות תשלום עבור תשתית. פרשנות זו, נקבע, עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה, עיקרון ההרמוניה החקיקתית והנוהג במשק המים מאז ומתמיד.

31. אושר הסדר פשרה בתובענה נגד רכבת ישראל הואיל וההסדר במקרה דנן פותח אפיק פיצוי חדש שונה מזה הקיים בהוראות הנהלים
ב- ת"צ (ת"א) 21198-03-12 {אביאל דרדיק נ' רכבת ישראל בע"מ, תק-מח 2015(1), 43750 (2015)} עסקינן באישור הסדר פשרה.

מדובר במקרה בו המשיבה - הרכבת, מוכרת כרטיסי נסיעה תקופתיים - חודשיים או שבועיים - אשר תקפים לקו נסיעה מסויים. בימים או בשעות שבהם מופסקת תנועת הרכבת, בשל שביתה, תקלה, עבודות תחזוקה או כל סיבה אחרת, נמנעת ממחזיקי הכרטיס התקופתי האפשרות לנסוע בה והם אינם מפוצים על כך. המבקש רכש כרטיס "חופשי-חודשי", ובאותו חודש הושבתה תנועת הרכבות למשך ארבעה ימים. הואיל והוא נוסע ברכבת מדי יום מביתו אל מקום עבודתו ובחזרה, הנזק שטען לו בבקשה לאישור תובענה ייצוגית היה שוויין של שמונה נסיעות, שתיים לכל יום של שביתה שבו לא יכול לממש את מלוא זכויות הנסיעה הנובעות מהכרטיס החודשי. עילות התביעה היו הטעיה, על-פי סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, והפרת חובת הגילוי, לפי סעיף 4 לאותו חוק; הפרת חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, בכך שהרכבת לא עמדה בהתחייבויות שקיבלה על עצמה, וכן תנאי מקפח בחוזה אחיד על-פי חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 - הוא התנאי אשר שולל או מגביל את הזכות לתבוע פיצוי העומדת לנוסעים מכוח חוזה בינם לבין הרכבת.

המשיבה טענה כי ימי הזכות במשך התקופה החודשית משתנה לפי מספר הימים בחודש, אך מחירו של הכרטיס החודשי קבוע ועל-כן אין לגזור ממנו את מספר ימי ההשבתה שבגללם ניתן לומר כי רכישת הכרטיס לא היתה כדאית, וכי השבתה זו, היתה אירוע חמור ויוצא דופן והתנהלות הרכבת במהלכה היתה ללא דופי. נוהל הפיצוי הוא בבחינת חיקוק אשר מחייב את הרכבת לפעול על-פיו ומכוחו אין למבקש עילת תביעה נגדה. מנגד הוא נוהל ממצה, אשר כהוראת דין ספציפית גוברת על כל דין כללי אחר המשמש בסיס לתביעה, לפיצוי בגין ביטול נסיעות מתוכננות או איחור בהגעת הרכבת.

לאחר דין ודברים, הגיעו הצדדים להסדר פשרה בו נקבע, כל יום שבו לא יפעל קו המסילה כפי שנקבע בלוח הזמנים הרשמי למשך יותר משמונה שעות, תאריך הרכבת למחזיקים כרטיס תקופתי גמיש לנסיעה באותו קו את תוקף הכרטיס ביום. ההארכה תהא תקפה בתנאי שהתקופה המוארכת לא תהא ארוכה ממספר הימים שנותרו בכרטיס מיום ההשבתה ועד לסיומה של התקופה המקורית, ובתנאי שלא קדמה לסגירת הקו. מאידך - חברי הקבוצה לא יהיו זכאים לפיצוי אם תנועת הרכבות בקו הופסקה בעקבות שביתת עובדים.

בית-המשפט קבע, כי יש לאשר את הסדר הפשרה, הואיל והסדר פשרה זה ראוי, סביר והוגן בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה. ההסדר במקרה דנן פותח אפיק פיצוי חדש, שונה מזה הקיים בהוראות הנהלים, והוא בא להגדיל את ציבור הנוסעים הזכאי לפיצוי בגינם של עיכוב או איחור בהגעת הרכבת או השבתת הקו.

32. נקבע כי המינהל יפחית את מרכיב ה"מוניטין" של המקום אשר נוצר על-ידי הקהילה מדמי החכירה ביישוב חקלאי
ב- ת"א (ק"ג) 1464-03 {כרמית בריקמן ואח' נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, תק-של 2012(4), 9845 (2012)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין תשלום דמי חכירה.

מדובר במקרה בו בית-משפט השלום קיבל בחלקה תביעתם של מתיישבים וחברי אגודת כפר ורבורג, שטענו לזכותם לקבל מגרשים בהרחבה למגורים במושב ללא תשלום דמי חכירה או בתשלום מופחת בשל תרומתם של מתיישבי ומייסדי המושב הוותיקים לערך הקרקע. בית-המשפט דחה את טענתם כי על המינהל להפחית מערך הקרקע את תרומתם לתשתיות הפיזיות של המקום, אולם קבע כי יש להפחית את רכיב ה"מוניטין" של המקום, מאחר וזה נוצר על-ידי הקהילה ואין לחייב את החוכר לשלם על השבחה שהוא עצמו יצר.

33. אושרה העברת בקשה לאישור תביעה ייצוגית לבית-משפט אחר בשל קיום הליכים דומים בפני מותב קיים
ב- ת"צ (ת"א) 14227-04-11 {נועה פלד ואח' נ' פנומנל החזקות בע"מ ואח', תק-מח 2012(2), 5948 (2012)} עסקינן בבקשת העברת דיון.

מדובר במקרה בו המחלקה הכלכלית בבית-המשפט המחוזי קיבלה בקשה להעברת הדיון בבקשה לאישור תביעה ייצוגית לבית-משפט אחר בשל התקיימותם של מספר הליכים בתיקים דומים. כמו-כן, נקבע כי למחלקה הכלכלית אין סמכות לדון בבקשה שהוגשה במקרה זה.

34. נדחתה תובענה ייצוגית בגין גביית אגרה להעסקת עובדים זרים הואיל ואגרת הבקשה משולמת בגין השירות אשר ניתן על-ידי הגורמים המוסמכים
ב- ת"צ (ת"א) 19457-12-09 {קיבוץ גינוסר נ' מדינת ישראל, תק-מח 2012(1), 15651 (2012)} עסקינן בתובענה בגין אגרה למתן היתרים להעסקת עובדים זרים.

מדובר בבקשה לאישור תובענה כייצוגית שעניינה אגרה אשר גובה המשיבה, בגין בקשות למתן היתרים להעסקת עובדים זרים במגזר החקלאי לטענת המבקש, האגרה נגבית שלא כדין מאחר שהמשיבה אינה מאפשרת לממש חלק מן ההיתרים, הניתנים בהתאם לבקשות לאישור, כאשר חלק מאותם היתרים, נותרים כאבן שאין לה הופכין, מבלי שניתן לממשם בפועל.

המשיבה טענה, כי האגרה נגבית בגין עצם הגשת הבקשה למתן ההיתרים. לטענת המשיבה, אין כל רלוונטיות לשאלת מימוש ההיתר, והאגרה נגבית בגין העבודה והשירות הניתנים לחקלאים עד להנפקתו.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות, וכי רצונו של המבקש לקבל החזר אגרה בגין היתרים אשר אושרו אך לא מומשו, אינו מתיישב עם לשון החוק ועם תכליתו הברורה, וכי המסקנה המתבקשת היא כי אגרת הבקשה משולמת בגין השירות אשר ניתן על-ידי הגורמים המוסמכים ובגין העבודה המושקעת בטיפול בבקשה לקבלת היתר להעסקת עובדים זרים, והתנהלותה של המשיבה, בהקשר זה, נעשית, כדין.

בנסיבות העניין, ניתן לקבוע כי אין אפשרות סבירה שתביעתו של המבקש תוכרע לטובתו ולטובת הקבוצה, ולפיכך, אין מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8א(1) לחוק, הדורש קיומה של אפשרות סבירה כי השאלות המהותיות של עובדה או של משפט המשותפות לחברי הקבוצה, יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה. לנוכח מסקנה זו, ומשלא מתקיימים כל התנאים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות יש לדחות את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

35. נדחתה תביעת בעלי מניות חברת "הכי ישיר" בגין נזקים אישיים שנגרמו להם עקב קריסת החברה
ב- ת"א (ת"א) 947-09-10 {שאול פסטרנק ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-מח 2012(1), 15073 (2012)} עסקינן בתביעה של בעלי מניות בגין נזקים שנגרמו עקב קריסת חברה.

מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי דחה תביעה של בעלי מניותיה של חברת "הכי ישיר" בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם עקב "קריסת" החברה וכניסתה להליכי פירוק. נקבע כי הנזקים נגזרים מנזקי החברה ולפיכך דין התביעה להידחות על-הסף.

36. נדחתה בקשה לאישור תביעה ייצוגית בגין גביה שלא כדין של תאגיד מים
ב- ת"צ 22541-02-11 {בן דוד נ' חברת מי אביבים 2010 בע"מ, תק-מח 2012(1), 29592 (24.01.2012)} עסקינן בתובענה כנגד תאגיד מים.

מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד תאגיד המים של תל-אביב. נקבע כי הכללים בדבר אופן הדיווח על מספר הנפשות בדירה, וכן אופן חישוב כמות המים לנפשות בדירה, הן סבירות. עוד נקבע כי מאחר והסיכוי להוכחת עילת תביעה אישית נמוך, הרי שתנאי החוק אינם מתקיימים, ואין מקום לאישור הבקשה.

37. נדחתה תובענה ייצוגית כנגד חברת HP"" שכן לא עלה בידי המבקש להראות כי קיימת אפשרות סבירה שיוכרע שאכן נעשה "הסדר" בין המשיבות
ב- ת"צ (מר') 525-06-08 {אליעזר לויט נ' היולט-פקרד בע"מ ואח', תק-מח 2011(3), 8151 (2011)} עסקינן בתובענה בטענה להסדר כובל.

מדובר בבקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, שהעילה הנטענת היא הסדר כובל לפי סעיף 2(ב)(1) לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק ההגבלים"), אשר קיומו אסור על-פי סעיף 4 לחוק ההגבלים, ומהווה עוולה נזיקית לפי סעיף 50 לחוק ההגבלים. לטענת המבקש קיים הסדר אנכי בין המשיבה 1 - "HP ישראל" לבין שש רשתות שיווק, וכן קיים הסדר אופקי בין שש הרשתות לבין עצמן. המבקש טען כי ההסדר בא להגביל את שש הרשתות בקביעת מחיריהם של ראשי דיו. הסעד שהתבקש הינו פיצויים עונשיים וכן סעד הצהרתי הקובע כי בין המשיבות קיים הסדר כובל בנוגע למחירי ראשי הדיו וצו מניעה האוסר על המשיבות להמשיך את ההסדר הכובל גם בעתיד.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות בגין היעדר עילה, שכן לא עלה בידי המבקש להראות כי קיימת אפשרות סבירה שיוכרע שאכן נעשה "הסדר" בין המשיבות, ועל-כן המבקש כשל כבר בהוכחת הרכיב הראשון אותו הוא נדרש להוכיח על-מנת לעמוד בדרישת העילה.

38. אושרה בקשה להסתלקות מתובענה נגד מנהלי חברה בטענה להטעיה בדיווחים הואיל ונתברר כי הוגשה על בסיס חשדות והשערות אשר הופרכו על רקע הראיות
ב- ת"א (מר') 53431-11-10 {רזניק פז נבו נאמנויות בע"מ נ' ארי אלקלעי, תק-מח 2016(2), 6105 (2016)} עסקינן בתובענה בגין אגרות חוב.

מדובר במקרה בו עניינה של התביעה דנן, בטענות שהעלה הנאמן למחזיקי האג"ח מטעם מחזיקי אגרות החוב של חברת לידקום אינטגרייטד סולושנס בע"מ - החברה" נגד הדירקטורים, נושאי המשרה ורואי החשבון של החברה בקשר לדיווחים שמסרה לבורסה ביחס למצבה הכלכלי בתקופה בו העניקה לבנקים שעבוד שוטף כללי ללא הגבלת סכום על כלל נכסיה לבין המועד בו לא ניתן היה עוד להעלות טענות נגד תוקפו של השעבוד השוטף הכללי. טענתו המרכזית של הנאמן היתה שהדיווחים המטעים שמסרה החברה בתקופה האמורה הסתירו את מצבה הכלכלי האמיתי, והביאו לכך שמחזיקי האג"ח נמנעו מלנקוט בפעולות שמטרת ביטול השעבוד השוטף הכללי. כתוצאה מכך, כאשר התדרדר מצבה הכלכלי של החברה, זכו הבנקים לעדיפות בהיפרעות מנכסי החברה, והיה באפשרותם לגבות את חובם קודם שיפרע החוב כלפי מחזיקי אגרות החוב. מבחינה מעשית, משמעות הדבר היא שבעוד שהבנקים יזכו לקבל את מלוא חובם, יוכלו מחזיקי האג"ח להיפרע רק חלק קטן של חוב החברה כלפיהם. בהמשך לאחר דין ודברים בין הצדדים, פנה הנאמן לבית-המשפט בבקשה להורות על הפסקת התובענה בדרך של דחיית התביעה.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להידחות במלואה, וכי התביעה דנן, הוגשה על בסיס חשדות והשערות, אשר הופרכו על רקע הראיות והעדויות שהובאו לפניי בית-המשפט, וכי טוב עשתה התובעת, על-פי הנחיית מחזיקי האג"ח שבשמם הוגשו התביעה, שהחליטו להימנע מהמשך בירורה לאחר שהסתיים שלב שמיעת הראיות. על כך ראוי לומר "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא".

39. נדחתה תובענה ייצוגית בגין חיובים מופרזים של מסרונים מאחר והמשיבות לא השכילו להניח תשתית לכאורה לטענתם כי המחיר שנגבה היה מופרז
ב- ת"א (מר') 1817-08-07 {גיא יוחנן ואח' נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ ואח', תק-מח 2011(1), 4653 (2011)} עסקינן בתובענה בגין חיובי מסרונים.

מדובר בתובענה ייצוגית של המבקשים שהינם מנויים של המשיבות, שהן חברות העוסקות במתן שירותי רט"ן על-פי רישיון ממשרד התקשורת. התביעה הוגשה בעילה שלמשיבות מעמד מונופוליסטי בשער הכניסה של הודעות SMS לרשת שכל אחת מהן מפעילה, וכי עקב כך הן גובות מחיר מופרז, בלתי-סביר ובלתי-הוגן בגין הודעת SMS נכנסת.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות וכי המשיבות לא השכילו להניח תשתית לכאורה לטענתם כי המחיר שנגבה היה מופרז, ולא כל שכן שנגרם למבקשים נזק. לפיכך, המבקשים לא עמדו בתנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות, דהיינו לא הרימו את הנטל להוכיח כי יש אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות שמעוררת התובענה לטענתם, יוכרעו לטובת הקבוצה. התנאים בסעיף 8(א)(1) הם מצטברים ועל-כן די בכך לדחיית הבקשה.

40. בית-משפט העליון דחה עירעור וקבע כי ציות לצווי עיקול בא בגדרי שירות בנקאי בגדר תביעה נגד תאגיד בנקאי בקשר לעניין שבינו לבין לקוח
ב- רע"א 2598/08 {בנק יהב לעובדי מדינה בע"מ נ' ליאור שפירא ואח', תק-על 2010(4), 1749 (2010)} עסקינן בבקשות רשות ערעור בגין הטעיה שיטתית של תאגיד בנקאי.

מדובר בחמש בקשות רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, כאשר נשוא ההליך, הינו עתירה לסילוק על-הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, ושאלת סוגי העניינים בהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית נגד תאגיד בנקאי. עניינה של התביעה, הינו בהטעיה שיטתית, מכוונת וסדרתית שמבצעים הבנקים והמבטחים, ביחד ולחוד, תוך ניצול לרעה של כוחם ומעמדם כנגד הזוכים בתיקי ההוצאה לפועל הפונים אליהם בבקשות למתן שירות, בכך שהטעו והינם מטעים אותם במתן מידע חלקי מטעה ובדרך אי-מתן מידע כללי בגין כספים ו/או זכויות חייבים המוחזקים בידיהם, כל זאת תוך גביית תשלום בעבור שירות שלא ניתן בפועל ואשר אין הם עוד מורשים לגבות תשלום בעדו.

בית-המשפט קבע כי אין להיעתר לבקשות הבנקים וקופות הגמל, וכי יש לקבוע כי לעניין חוק תובענות ייצוגיות ציות לצווי עיקול בא בגדרי שירות בנקאי - בגדר "תביעה נגד תאגיד בנקאי", בקשר לעניין שבינו לבין לקוח.

41. אושרה בקשה לתובענה ייצוגית כנגד חברות תקשורת בגין חיובי יתר בשיחות בינלאומיות בכרטיסי חיוג
ב- ת"צ (ת"א) 1449/08 {Myrna Mandap ואח' נ' בזק בינלאומי בע"מ ואח', תק-מח 2010(4), 8299 (2010)} עסקינן בתובענה בגין חיובי יתר בכרטיסי חיוג בינלאומיים.

מדובר בבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד חברות התקשורת המשיבות, בטענה לחיוב-יתר עבור שיחות טלפון בינלאומיות שבוצעו באמצעות כרטיסי-החיוג שמשווקות המשיבות. המבקשים שהינם עובדים זרים, טענו כי גם כאשר מבוצע ניסיון התקשרות שלא נענה על-ידי הנמען במדינת היעד, מופחת מהקרדיט שבכרטיס משך זמן ההמתנה. בשל כל אלה, תובעים המבקשים את השבת הכספים שנגבו מהם שלא כדין - תוך הטעיה, והפרת איסור ההטעיה שבסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, וכן את הסכומים שממשיכות המשיבות לגבות במהלך ניהולה של תביעה זו.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להתקבל, וכי אין ספק שהמבקשים נמנים עם סוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית-המשפט ככלל - הן כיחידים והן כקבוצה - ומן הראוי לסייע בידם, ובמקרה הצורך - עד כדי "מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין, וכי לא נמצאה סיבה להניח שענייני הקבוצה לא ייוצגו וינוהלו בדרך הולמת ובתום-לב על-ידי המבקשים ובאי-כוחם. על כל פנים, נטל ההוכחה בעניין מוטל על המשיבות, ואלה לא טענו לכך. לפיכך נמצא כי המבקשים עמדו בנטל הוכחת התנאים לאישור הבקשה. אשר-על-כן ניתן לקבוע כי ניתן לנהל את התובענה כייצוגית, באמצעות המבקשים ובאי-כוחם.

42. נחתה בקשה להימנע ממינוי בודק במסגרת הסכם פשרה מאחר ולא נתקיימו "טעמים מיוחדים" המצדיקים להימנע ממינוי בודק
ב- ת"צ (יר') 9227-07 {נחום אורן, עוד ואח' נ' קולנוע חדש בע"מ ואח', תק-מח 2010(2), 8088 (2010)} עסקינן באישור הסדר פשרה.

מדובר בבקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית, בהתאם לסעיפים 18 - 19 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. בתוך כך ביקשו הצדדים כי בית-המשפט ימנע ממינוי "בודק", כאמור בסעיף 19(ב)(1) סיפא לאותו חוק. עניינה של החלטה זו בסוגיית מינוי בודק.

המבקשים הגישו בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה, אשר עניינה בטענה כי המשיבים הכתיבה לחנויות הקמעונאיות את מחיר נעלי CROCS {"נעלי קרוקס"} לצרכן הסופי, בניגוד לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988. על-פי הנטען בבקשה, המבקשים רכשו במועדים שונים מספר זוגות של נעלי קרוקס, אשר יובאו ארצה על-ידי המשיבה והוצעו למכירה בחנויות שונות. מהדין ודברים שניהלו עם המוכרים עלה כי היבואן, היינו, המשיבה בניצוחו של המשיב, מכתיב לחנויות הקמעונאיות מחיר אחיד ונוקט בסנקציות כלפי בעלי חנויות שאינם מצייתים להכתבה זו. טענתם העיקרית של המבקשים היא, כי המשיבים עוולו כלפיהם וכלפי יתר הצרכנים שרכשו נעלי קרוקס לפי סעיף 50 לחוק ההגבלים העסקיים, שכן יצרו הסדר כובל בניגוד להוראות סעיפים 2(א) ו- 2(ב)(1) לאותו חוק.

המשיבה התנגדה לאישור התובענה כייצוגית בטענה כי לא עומדת למבקשים עילת תביעה מכוח סעיף 2(א) לחוק ההגבלים, שכן המשיבים לא הכתיבו לקמעונאים מחירים אלא מסרו מחיר מומלץ בלבד. בפועל, ניתנו הנחות ונערכו מבצעים ונעלי הקרוקס נמכרו ברחבי הארץ במחירים שונים. מכאן שלא הוכחו יסודות של "הסדר" או של "כבילה".

עוד קודם שנערך דיון לגופה של הבקשה, הגישו באי-כוח הצדדים בקשה לאישור הסכם פשרה בתובענה הייצוגית. הסדר הפשרה המוצע כולל שני רכיבים. רכיב עיקרי ראשון שלו הוא הסרת המחדל, ככל שהיה כזה. רכיב עיקרי שני של הסדר הפשרה הוא מתן פיצוי לחברי הקבוצה. במסגרת בקשה זו הוסיפו הצדדים וביקשו מבית-המשפט להימנע ממינויו של בודק מן הטעם כי הסדר הפשרה הוא פרי הצעת בית-המשפט.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות מאחר ובית-המשפט לא שוכנע כי קיימים בענייננו "טעמים מיוחדים" המצדיקים להימנע ממינוי בודק. עם-זאת, בנסיבות העניין ראוי למקד את הבדיקה במנגנון יישומן של ההטבות, במידת הסבירות שיגיעו בפועל לחברי הקבוצה ובשוויין הכולל לחברי הקבוצה.

43. נדחה ערעור כנגד המדינה מאחר ואין לראות בתקבולים שקיבלה המדינה מבזק בינלאומי כאל מס
ב- רע"א 729/04 {מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, תק-על 2010(2), 1177(2010)} עסקינן בתובענה בגין מחירים גבוהים של שירות טלפוני.

שלושת ההליכים דנן מוסבים על החלטת בית-המשפט המחוזי בבקשה שהגישה המערערת - התובעת לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקשת - בזק בינלאומי ונגד המבקשת - המדינה. התובענה נגד בזק בינלאומי הושתתה, על הטענה, כי בתקופה הרלוונטית קבעה בזק בינלאומי מחירים "בלתי-הוגנים וכי התעשרה שלא כדין. באשר למדינה נטען, כי חלק מרווחיה של בזק בינלאומי הועברו למדינה, וכי אותם תקבולים שקיבלה המדינה מבזק בינלאומי הריהם "מס" אשר נגבה שלא על-פי חוק, בניגוד להוראת סעיף 1(א) לחוק יסוד: משק המדינה.

בית-המשפט קבע כי אין אפשרות סבירה שהשאלות המהותיות המתעוררת בתובענה יוכרעו לטובת קבוצת התובעים. לפיכך, אין מקום לאישורה כתובענה ייצוגית, וכי קשה לקבל שניתן לראות בכספים ששילמו צרכנים לבזק בינלאומי, כולם או מקצתם, משום מס. ברם, אפילו היינו מתייחסים לסכומים אלה כאל מס, מדובר היה ב"תביעת השבה נגד רשות", כהגדרתה על-פי חוק תובענות ייצוגיות. משמעות הדבר היא, כי חל על העניין סעיף 9(ב) לחוק, הקובע כי תובענה לא תאושר אם "הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית-המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע". תנאי זה מתקיים בענייננו, הואיל והתקנות בוטלו והגביה על-פיהן פסקה עוד טרם הגשת התובענה.

44. נקבע כי קבלת מחיר בהסכמה על-ידי המשווקים אין בה כדי להוות הסדר כפי שהיענות לכל מחיר ברכישה אינה הסדר כובל
סעיף 4 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 קובע כדלקמן:

"4. איסור הסדר כובל (תיקון התש"ס)
לא יהיה אדם צד להסדר כובל, כולו או מקצתו, אלא-אם-כן קיבל מאת בית-הדין אישור לפי סעיף 9 או היתר זמני לפי סעיף 13 או פטור לפי סעיף 14, או שכל הכבילות שבהסדר פטורות בהתאם לפטור סוג שנקבע לפי סעיף 15א; היו האישור, ההיתר הזמני, הפטור או פטור הסוג מותנים - לא יהיה להם תוקף, אלא-אם-כן נתמלאו תנאיהם."
ב- ת"פ (יר') 1274/00 {מדינת ישראל נ' מודגל בע"מ ואח', תק-מח 2010(1), 12160 (2010)} עסקינן בעבירות בגין הסדר כובל.

עיקרו של התיק בעבירות הסדר כובל על-פי חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, לגבי פיטינגים - המתוארים בכתב האישום כאביזרי יציקת ברזל חשילה לחיבור צינורות אינסטלציה. כתב האישום מייחס לנאשמים, ובהם יצרנית הפיטינגים הבלעדית בארץ ומשווקי הפיטינגים העיקריים שלה, עבירות הסדר כובל. על-פי טענות המאשימה, תיאמו ביניהם הנאשמים את מחירי הפיטינגים כלפי ציבור הצרכנים והגבילו את כמות הפיטינגים המיוצרים והמשווקים על ידם, ואף הסכימו להימנע מלייבא פיטינגים או לשווק פיטינגים מייבוא.

בית-המשפט קבע כי בהתייחס הסדרים שנולדו שנטענו {מחיר מינימום, אי-ייבוא, מכסות}, הוכח רק הראשון, שעניינו הסדר מחיר המינימום. על-פי קביעות הכרעת דין זו, אין לראות הסדר זה כהמלצת מחיר חד-צדדית, אלא כהסכמה של כלל משווקות הפיטינגים יחד עם יצרן הפיטינגים לעניין המחיר שיועמד בשוק, הסכמה שהושגה בישיבות בין הנאשמים. קביעה זו נעשתה על יסוד הראיות הישירות לגבי חילופי הדברים בישיבה, וגם על יסוד ראיות נסיבתיות.

לגבי הסדר אי-הייבוא - לא היו ראיות ישירות טובות דיין להוכחת הסכמה שעניינה אי-ייבוא, וגם לא ראיות נסיבתיות חזקות דיין, ובאשר להסדר המכסות - גם אם "מנגנון המכסות" הוכח, הובהר כי לא נקבעו בגדרו מכסות מכירה או רכישה, אלא הוא שימש כאמצעי לחישוב הבונוסים, וכך היה למעשה בגדר קביעת מחיר חד-צדדית לפיטינגים.

45. בית-המשפט קבע כי "מנהל פעיל" הוא נושא משרה בחברה שבכוחו למנוע או לצמצם בפועל התנהלות פלילית של החברה
סעיף 48 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 קובע כדלקמן:

"48. אחריות של חבר-בני-אדם
נעברה עבירה לפי חוק זה, בידי חבר-בני-אדם, יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה, באותו חבר-בני-אדם, מנהל פעיל, שותף - למעט שותף מוגבל - או עובד מינהלי בכיר האחראי לאותו תחום, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל אמצעים סבירים להבטחת שמירתו של חוק זה."
ב- ת"פ (יר') 366/04 {מדינת ישראל נ' פנחס בידרמן ואח', תק-מח 2010(1), 1906 (2010)} עסקינן באחריות פלילית של נושא משרה בחברה.

עניינו של כתב האישום נשוא תיק זה בהסדרים כובלים, אשר נערכו בין בין ארבע חברות הגז הגדולות בארץ: סופרגז, דורגז, פזגז ואמישראגז. כתב האישום הוגש נגד תשעה-עשר נאשמים: ארבע החברות וחמישה-עשר נושאי משרה בהן, וייחס להם אחריות להסדרי הימנעות מתחרות על לקוחותיהם הקיימים ולהסדרי חלוקת לקוחות חדשים שטרם צרכו גז בעבר לקוחות חדשים, וזאת הן בתחום הביתי והן בתחום התעשייתי.

בית-המשפט קבע, כי "מנהל פעיל" הוא נושא משרה בחברה, שבכוחו למנוע או לצמצם בפועל התנהלות פלילית של החברה בשל הקשר שבין תפקידו לבין התחום שבו בוצעו העבירות וסמכויות פעולה אפקטיביות שיש לו באותו תחום. במילים אחרות אפשר לומר, כי "מנהל פעיל" הוא מנהל שיש לו שליטה ופיקוח על התחום שבו בוצעה העבירה. מנהל שאין זיקה מספקת בין תפקידו לבין התחום שבו בוצעו העבירות, ואשר עקב כך שליטתו ואמצעי הפיקוח שיש לו בנוגע לאותו תחום הם אקראיים או רופפים, לא ייחשב "מנהל פעיל" ולא ישא באחריות נגזרת. בלשונה של הלכת בורוביץ נאמר, כי למנהל כזה אין כוח "למנוע או לצמצם בפועל את מעורבות החברה בביצוען של עבירות לפי החוק".

46. נדחה ערר של חברת "בזק" ונקבע כי בהתנהלותה ניצלה לרעה את מעמדה בשוק כבעלת מונופולין תוך התנהלות בניגוד למתחייב מהמעמד המיוחד המוקנה לבעל מונופולין
סעיף 29 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 קובע כדלקמן:

"29א. ניצול מעמד לרעה (תיקון התשנ"ו)
(א) בעל מונופולין לא ינצל לרעה את מעמדו בשוק באופן העלול להפחית את התחרות בעסקים או לפגוע בציבור.
(ב) יראו בעל מונופולין כמנצל לרעה את מעמדו בשוק באופן העלול להפחית את התחרות בעסקים או לפגוע בציבור, בכל אחד מן המקרים האלה:
(1) קביעה של רמת מחירי קניה או מכירה בלתי-הוגנים של הנכס או של השירות שבמונופולין;
(2) צמצום או הגדלה של כמות הנכסים או היקף השירותים המוצעים על-ידי בעל מונופולין, שלא במסגרת פעילות תחרותית הוגנת;
(3) קביעת תנאי התקשרות שונים לעסקות דומות אשר עשויים להעניק ללקוחות או לספקים מסויימים יתרון בלתי-הוגן כלפי המתחרים בהם;
(4) התניית ההתקשרות בדבר הנכס או השירות שבמונופולין בתנאים אשר מטבעם או בהתאם לתנאי מסחר מקובלים אינם נוגעים לנושא ההתקשרות.הוראות סעיף-קטן זה באות להוסיף על הוראות סעיף-קטן (א)."

ב- ה"ע (יר') 801/08 {בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' הממונה על הגבלים עסקיים, תק-מח 2009(4), 7555 (2009)} עסקינן בערר בעניין ניצול לרעה של מונופול.

מדובר בערר שהגישה בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נגד הממונה על ההגבלים על החלטתו לפיה ניצלה בזק לרעה את מעמדה בשוק כבעלת מונופולין, בניגוד לסעיף 29א(א) לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, וזאת לאחר שארעה בבזק תקלה שבעקבותיה נותק קישור הגומלין בין רשת הטלפוניה של בזק לבין רשת הטלפוניה של חברת הוט טלקום, אולם טכנאי בזק סרבו לבצעו בשל עיצומים שנקטו באותה עת. כתוצאה מהניתוק לא יכלו מנויי הוט להתקשר למנויי בזק או לקבל מהם שיחות במשך שעות רבות עד לתיקון התקלה. בעקבות זאת פתחה הממונה בחקירה נגד בזק בחשד כי ניצלה לרעה את מעמדה כבעלת מונופולין. בעקבות החקירה ועל בסיס מימצאיה, קבעה הממונה, בהתאם לסמכותה על-פי סעיף 43(א)(5) לחוק ההגבלים העסקיים, כי בהתנהלותה ניצלה בזק לרעה את מעמדה בשוק כבעלת מונופולין, בניגוד להוראות סעיף 29א' לחוק. על החלטה זו הגישה בזק את הערר שבפני.

המערערת-בזק טענה, כי שגה הממונה כשקבע כי היה עליה לצפות, בקווים כלליים, את הנזק של אירוע הניתוק. לטענתה, יש בקביעה זו כדי להעצים את כושר הצפיות של הנהלת בזק אל מעבר יכולתו של האדם הסביר, וכי מחומר הראיות עולה כי היא כלל לא היתה מודעת לעובדה שהיא מנצלת לכאורה לרעה את מעמדה בשוק. לטענתה בחירתה בדרך של הידברות נעשתה בתום-לב ומתוך כוונה כנה לסיים את סכסוך העבודה, ועל-כן היא אינה עולה אף לכדי התרשלות.

בית-המשפט קבע, כי יש לדחות את הערר שהגישה בזק, ולאשר את קביעת הממונה לפיה בזק ניצלה לרעה את מעמדה בניגוד לסעיף 29א לחוק ההגבלים העסקיים. מהמסקנות והמימצאים העובדתיים שקבעה הממונה עולה כי אין כל ממש בטענת בזק לפיה מהות ההחלטה מחייבת פניה אוטומטית ונמהרת לבית-הדין לעבודה על חשבון ערך ההידברות. עיון מדוקדק במסקנותיה של הממונה מעלה כי מדובר בהחלטה מידתית הקובעת את הצורך לברר את העובדות בשטח בכל הנוגע לעיצומים והיקפם, עניין אלמנטרי שהיה על בזק לעשותו כדי לקבל החלטה מושכלת, כדי לנהל בצורה נכונה את המגעים עם ועד העובדים. בהחלטתה מציבה הממונה מגוון רחב של פעולות שהיה על בזק לנקוט בהתחשב במצב העובדתי ששרר בבזק ועובדת קיומם של עיצומים זמן רב. מגוון הפעולות שקבעה הממונה ואשר בזק לא עמדה בהן, אינו יוצר התנגשות חזיתית ובכלל עם דיני העבודה, ואינו פוגע בערכים מוגנים של דיני העבודה. העיקר הוא כי החלטת הממונה קובעת נורמות התנהגות ראויות המתחייבות מהמעמד המיוחד המוקנה לבעל מונופולין, ויש בהן כדי להגן על האינטרס הציבורי בשמירה על הערך החשוב כל כך של התחרות החופשית ובמניעת התנהגות העולה לכדי ניצול לרעה של בעל מונופולין בשוק.

47. חפיפה חלקית בלבד בהגדרת חברי קבוצה אינה עילה למחיקת בקשה לתביעה ייצוגית בטענה לקיומה של בקשה קודמת לאישור תובענה ייצוגית
ב- בש"א (ת"א) 11005/09 {בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' נ' מרים קוסטרינסקי ואח', תק-מח 2009(4), 165 (2009)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין תיאום עמלות בין הבנקים.

עניינה של התובענה אשר מבוקש לאשרה כתובענה ייצוגית, הינו קיומו הלכאורי של הסדר כובל אשר התקיים בין הבנקים, והתאפיין בתיאום גובה עמלות הבנקים. על-פי הנטען בבקשה, התקיים התיאום הנטען בין הבנקים, בדרך של "חילופי מידע מכוונים ושיטתיים" וכן בדרך של שיתוף פעולה אסור. לטענת התובעים פגע ההסדר הכובל הנטען בתחרות החופשית בין הבנקים, וגרם לייקור עלות העמלות ששולמו על-ידי מקבלי השירות הבנקאי, אשר נאלצו לשלם מחירים מופרזים ומופקעים עבור השירותים הבנקאיים שקיבלו.

במענה לבקשה לאישור התובענה הייצוגית, הגישו הבנקים מספר בקשות, כאשר הבקשות הרלבנטיות להחלטה זו, הינן הבקשות שהוגשו על-ידי כל הבנקים הנתבעים מכוח סעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות, בגידרן עותרים הבנקים למחיקת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית בשל קיומה של בקשה קודמת לאישור תובענה ייצוגית.

בית-המשפט קבע כי אכן קיימת חפיפה מסויימת בין הגדרת חברי הקבוצה בפרשה דנן לבין הגדרת חברי הקבוצה בתובענות האחרות, אלא שמדובר בחפיפה חלקית ולא מלאה, בעוד שהשאלות העובדתיות והמשפטיות דומות מאוד, עד כדי זהות. משכך, אין כל מקום להענות לבקשה למחיקת הבקשה דנן.

48. נדחתה תובענה כנגד חברת מעליות מאחר ואין להגדיר את פעילותה בתחום אספקת שירות תחזוקה ותיקון של מעליות כפעילות מונופוליסטית
סעיף 26 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 קובע כדלקמן:

"26. מונופולין ובעל מונופולין (תיקון התשע"א (מס' 2))
(א) לעניין חוק זה יראו כמונופולין ריכוז של יותר ממחצית מכלל אספקת נכסים או מכלל רכישתם, או של יותר ממחצית מכלל מתן שירותים, או מכלל רכישתם, בידיו של אדם אחד (להלן: "בעל המונופולין"). על קיומו של מונופולין כאמור יכריז הממונה בהודעה ברשומות; על הכרזה כאמור יחולו הוראות סעיף 43(ב) עד (ה), כאילו היתה קביעה לפי סעיף 43(א).
(ב) המונופולין יכול שיהיה באזור מסויים.
(ג) השר רשאי, לפי המלצת הממונה, לקבוע כי לגבי נכסים מסויימים או שירות מסויים, יראו כמונופולין ריכוז בשיעור נמוך ממחצית אם ראה כי למי שבידיו ריכוז כאמור יש השפעה מכרעת בשוק לגבי אותם נכסים או אותם שירותים.
(ד) (בוטל).
(ה) הממונה ימסור לוועדת הכלכלה של הכנסת, אחת לשישה חודשים, רשימה של בעלי מונופולין.
(ו) בסעיף זה, "אדם" - לרבות חברה ובנותיה, בנות של חברה אחת וכן אדם וחברה שהוא שולט בה."

ב- ת"א (ת"א) 2043/06 {ליאור ספקטור נ' אינטר-אפ מעליות בע"מ, תק-מח 2009(3), 11617 (2009)} עסקינן בתובענה בגין גביית יתר בלתי-חוקית עבור שרותי תחזוקה של מעלית.

מדובר במקרה בו המבקש הינו בעליה של אחת הדירות בבית מגורים משותף, בו מותקנות שתי מעליות, כאשר נחתם הסכם בין המשיבה לבין נציגות הבית המשותף לפיו התחייבה המשיבה לספק שרותי תחזוקה לשתי המעליות המותקנות בבניין. לימים התברר לנציגות הבית המשותף, לדייריו ולתובע בכלל זה, כי עלות שרותי תחזוקת המעליות המסופקים על-ידי המשיבה גבוהים ויקרים באופן ניכר מאלה הניתנים על-ידי חברות אחרות המספקות שרות לתחזוקת מעליות. נסיונם של דיירי הבניין ונציגותם להחליף את ספקית השרות בספקית זולה יותר עלה בתוהו מאחר והתברר להם, שהמשיבה היא ספקית השרות היחידה המספקת שרותי התחזוקה ותיקונים למעליות מתוצרת החברה. בנסיבות אלה, כך טוען המבקש, מנוצלים דיירי הבניין, והוא בכלל זה, על-ידי המשיבה הגובה מהם סכומים גבוהים ובלתי-סבירים עבור מתן השרות, מבלי שיש להם אפשרות לפנות לחברות תחזוקה מתחרות - זולות יותר. על רקע נסיבות אלה, תובע המבקש - התובע, בשמו ולמעשה בשם כל דיירי הבניין - פיצוי כספי מהמשיבה בגין התקופה בה שילמו עבור שרותי התחזוקה ביתר. פיצוי זה עבור כל דיירי הבניין. לטענתו מדובר ב"גביית היתר" בלתי-חוקית, של המשיבה עבור שרותי התחזוקה וחלפים, שהיא מספקת להם.

המבקש טען כי התנהלות המשיבה נוגדת את חוק ההגבלים העסקיים וכבעלת מונופולין בתחום עיסוקה, נהגה היא, בניגוד לסעיף 29א' לחוק ההגבלים העסקיים, וכי המשיבה מנצלת את מעמדה זה וגובה, לטענתו, מחירים גבוהים "פי 3 ופי 4 מהסכמי שרות למעליות אחרות" שאינן מסוג מיצובושי. בכך יש לראותה כמנצלת לרעה את מעמדה בשוק, כאמור בסעיף 29א'(1) לחוק.

בית-המשפט קבע כי במקרה דנן, המשיבה אמנם הינה ספקית בלעדית של שרותי תחזוקה למעליות מיצובישי, ואולם אין להכתירה כמונופולין כמשמעותו של מונח זה בסעיף 26 לחוק ההגבלים העסקיים, שכן אין היא מספקת שרותי תחזוקה לכלל המעליות המותקנות בארץ. "בלעדיותה" מתייחסת למעליות מסוג אחד בלבד - מיצובישי מתוך מספר סוגים או דגמים הקיימים בשוק ועל-כן אין בה, כאמור, ליצור מונופולין, וכי לא ניתן כלל לבסס עילת תביעה נגד המשיבה, מכוח סעיף 29א' לחוק ההגבלים העסקיים, שכן וכאמור, אין מדובר במונופולין, ואין להגדיר את פעילותה בתחום "אספקת שירות, תחזוקה ותיקון של מעליות "מיצובישי" כפעילות מונופוליסטית. משכך לא קמה למבקש ו/או לשאר דיירי הבניין עילת תביעה לפי סעיף 29א' לחוק. מסקנה זו מביאה לדחיית הבקשה והתובענה.

49. נדחה ערעור כנגד בנק מאחר ואין די בהצבעה על דמיון בעמלות הבנקים כשלעצמו כדי לבסס עילת תביעה לפי חוק ההגבלים העסקיים
ב- ע"א 3690/07 {ליאורה ירדני ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', תק-על 2009(3), 3194 (2009)} עסקינן בערעור בגין הסדרים כובלים בין הבנקים.

מדובר בערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בגדרו נדחתה בקשת המערערות לאישור התובענה שהוגשה על-ידיהן כתובענה ייצוגית. כן הוגשה גם בקשה להוספת ראיה בגדרי הערעור - "קביעת הממונה להגבלים עסקיים בדבר הסדרים כובלים בין הבנקים, והעברת מידע בנוגע לעמלות".

בית-המשפט קבע כי דין הערעור להידחות ולמרות שיש להתיר את הגשת הראיה, לא עלה בידי המערערות בהליך הדיוני להוכיח קיומה של עילת תביעה לפי חוק ההגבלים העסקיים, משלא הובאה תשתית עובדתית מספקת לכך; ואכן אין די בהצבעה על דמיון בעמלות הבנקים כשלעצמו, כדי לבסס עילת תביעה לפי חוק ההגבלים העסקיים. ואולם, אף קביעת הממונה על ההגבלים העסקיים לא סייעה בכך. מקביעת הממונה עולה תמונה קשה ומצערת של קיומם של הסדרים כובלים בין הבנקים, במסגרתם העבירו ביניהם מידע הנוגע לעמלות שונות. עם-זאת, הקביעה אינה עוסקת בתיאום עמלות שעניינן "דמי הגבלת אחריות".

50. נדחה ערעור על דחיית בקשה לתובענה ייצוגית מאחר ולא היה באופן בו בוצעה ההמרה על-ידי סוכנויות הנסיעות הפרה של חובה חוקית
ב- רע"א 5765-02 { אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' עיטל זילברשלג, תק-על 2009(3), 5109 (2009)} עסקינן בערעור בגין שערי ההמרה של כרטיסי טיסה.

בית-המשפט המחוזי קיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית בעילה מסויימת, אך לא אישר את הגשתה בעילות אחרות. בפנינו ערעור ובקשת רשות ערעור על החלטה זו. הבקשה לרשות ערעור, שהוגשה על-ידי הנתבעת - המבקשת חברת אל על מופנית נגד ההחלטה לאשר את התובענה הייצוגית. בהסכמת הצדדים, הוחלט כי הבקשה לרשות ערעור תידון כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פיה. הערעור, שהוגש על-ידי התובעת המייצגת - המשיבה, מופנה נגד ההחלטה שלא לאשר את הגשת התובענה הייצוגית בעילות מסויימות.

בית-המשפט קבע כי בקשת רשות הערעור של אל על, אשר נדונה כערעור, מתקבלת, וכי החלטתו של בית-המשפט המחוזי מבוטלת. תחת זאת נקבע, כי דין הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המשיבה להידחות. כפועל יוצא מכך, יש לדחות אף את ערעורה של המשיבה דנן, הואיל ובנסיבות המקרה לא היה באופן בו בוצעה ההמרה על-ידי סוכנויות הנסיעות הפרה של חובה חוקית. מסקנה זו שוללת את האפשרות כי המשיבה תזכה בתביעתה מכוח עילה כלשהי, וכי התוצאה המתבקשת היא שיש לדחות את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

51. בית-משפט העליון דחה ערעור על דחיית בקשה לתובענה ייצוגית מאחר ואין בטענות המערער תשתית מספקת להתייחסות לסוגיות ההסתמכות והקשר הסיבתי
ב- ע"א 458/06 {עו"ד יובל שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ ואח', תק-על 2009(2), 1267 (2009)} עסקינן בערעור בגין פרסום הטעיה צרכנית.

מדובר בערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי אשר דחה את בקשתו של המערער, עו"ד שטנדל, לאשר תביעתו כתובענה ייצוגית כנגד המשיבים, חברת בזק בינלאומי בע"מ ושניים ממנהליה, בטענה כי המשיבה 1 - בזק בינלאומי יצאה במסע פרסום נרחב, בו ציינה כי תעריפיה זולים וכי עלות השיחות הבינלאומיות באמצעותה היא נמוכה, כל זאת תוך שהיא משמיטה את העובדה כי כדי ליהנות מהתעריפים הנמוכים, הלקוח צריך להירשם כמנוי, אחרת ייגבו תעריפים הגבוהים מאלה של החברות המתחרות.

בית-המשפט קבע כי דין הערעור להידחות, מאחר ואין בטענות המערער תשתית מספקת להתייחסות לסוגיות ההסתמכות והקשר הסיבתי, וכי בית-המשפט לא יידרש לשאלות עקרוניות אלה בנסיבות הקיימות. לגופו של עניין, המערער לא הראה כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, וכי לא קיים את התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(2) ומשכך דין הערעור להידחות.

52. נדחתה תובענה כנגד חברת מחשבים בשל אמירות חסרות ביסוס בדבר "כוחה המונופוליסטי" של הנתבעת
ב- ת"ק (פ"ת) 2974-08 {עו"ד אופיר גיא ואח' נ' LTD CORPON CROSOFT ואח', תק-של 2009(2), 6561 (2009)} עסקינן בתביעה להחלפת מערכת הפעלה במחשב ולתשלום פיצוי כללי על דרך אומדנא.

מדובר בקרה בו התובע רכש מחשב נייד מסוג N100 3000 LENOVO הכולל מערכת הפעלה מסוג VISTA אשר לטענתו נכפתה עליו, מאחר ובאותה עת לא ניתן היה לרכוש את המחשב האמור עם מערכת הפעלה מסוג XP . לדאבונו עם קבלת המחשב הבחין כי ביצועי מערכת ההפעלה איטיים יותר לעומת מחשבים ישנים וזולים יותר בעלי תוכנת XP, ולטענתו גם במעבדות הנתבעת 2 אישרו בפניו כי מערכת ההפעלה היא מערכת בעייתית אשר, בין השאר, מאטה את ביצועי המחשב. התובע הפקיד את מחשבו במעבדות הנתבעת 2 לטיפול שנמשך מספר ימים - פירמטו הנציגים הטכניים של הנתבעת 2 את הכונן הקשיח של המחשב והתקינו בו שנית את מערכת ההפעלה, וכתוצאה מכך איבד התובע את כל המידע שהיה שמור בזכרון המחשב. לטענת התובע, נחיתות ביצועי מערכת ההפעלה הפכה לנושא שיחה בציבור, הנתבעת 2 החלה להציע ללקוחותיה להמיר לתוכנת XP - בתשלום, ובכך הכירה דה פקטו, בכשלי מערכת ההפעלה. לטענתו הנתבעות הפרו החוזה עימו ולכן חבות בהחלפת מערכת ההפעלה בתוכנת XP, וכן עוולו כלפיו בגרם הפרת חוזה, רשלנות, הטעיה, הפרת חובה חקוקה של סעיפים 2 ו- 4 לחוק הגנת הצרכן ושל סעיף 11 לחוק המכר. בנוסף, טען התובע כי בשיווק הכפוי של מערכת ההפעלה לצרכנים מקיימות הנתבעות הסדר כובל האסור על-פי חוק ההגבלים העסקיים, נגרמו לו אבדן זמן, אבדן מידע, ונגרעה הימנו איכות המוצר שרכש.

בית-המשפט קבע, כי התביעה כנגד הנתבעות 1 ו- 2, על כל רכיביה, נדחית, וכי טענותיו של התובע אין להן מקום במסגרת תביעה קטנה, וגם בשל אמירות חסרות ביסוס בדבר "כוחה המונופוליסטי" של הנתבעת 1, טענת התובע כאילו "נחיתות ביצועיה של מערכת ההפעלה VISTA הפכו לנושא שיחה בציבור ולעילה לתביעות ייצוגיות בארה"ב" אף היא אינה נתמכת בראיה משפטית כלשהי בכתב התביעה. גרסת הנתבעות מסתברת ואמינה, לעומת גרסת התובע אשר איננה עולה בקנה אחד עם העובדות.

53. אושרה בקשה לתובענה ייצוגית כנגד מועדון בגין אי-אכיפה של איסור עישון במקומות ציבוריים
ב- ת"צ (מר') 4398-09-08 {מרק ליטבין ואח' נ' בלה שלומקינס בע"מ ואח', תק-מח 2009(1), 4024 (2009)} עסקינן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית בגין עישון במקום אסור.

מדובר במקרה בו המשיבה 1 - החברה, היא חברה המחזיקה במועדון "בלה שלומקינסשהוא מקום בילוי בו מוגשים מזון ומשקאות. המשיבה 2, היא מנהלת בחברה. המועדון הוא מקום ציבורי כהגדרתו בפרט 11 לתוספת לחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, ועל-כן העישון בו אסור לפי סעיף 1 (א) לחוק למניעת עישון. ביום שישי מעשנים באי המועדון במועדון, באין מפריע. החוק למניעת עישון לא נאכף והמבקרים במועדון נחשפים לעשן סיגריות, שלפי לשון החוק למניעת עישון גורם למוות, לנכות ולתחלואה. המשיבים מפרים את הוראות החוק למניעת עישון בכך שאינם מפקחים ואינם עושים כל הניתן למניעת עבירות של עישון במועדון שהוא מקום ציבורי. המשיבה אחראית להפרת הוראות החוק למניעת עישון בהיותה "נושא משרה" על-פי סעיף 5 לחוק למניעת עישון. המבקשים שביקרו במועדון נוכחו לדעת כי במועדון יש שילוט האוסר את העישון. למרות זאת העישון התקיים בכל שטח המועדון כולל בשולחן הסמוך לשולחן המבקשים. עילות התביעה של המבקשים הן עוולות הרשלנות, והפרת חובה חקוקה.

המשיבה טענה כי המבקשים הציגו מקרה בודד בנקודת זמן אחת, וכי החברה נלחמת בעישון. ברחבי המועדון תלוי שילוט האוסר עישון, אין מאפרות במועדון ולא הוקצה מקום לעישון במועדון, וכי המבקשים לא הוכיחו קיומה של עילת תביעה אישית במידת סבירות ראויה - אין הוכחה לעישון, לאי-מניעתו, ולקיומו של נזק.

בית-המשפט קבע כי יש לאשר את התובענה הייצוגית, וכי במקומות הבילוי של הציבור יש להביא לאכיפת החוק למניעת עישון ולהרתיע את הבעלים מפני הפרתו, והדרך לעשות כן היא בין היתר התובענה הייצוגית. אין צורך להכביר מלים על מטרתו של החוק למניעת עישון שנועד להגן על הציבור מחשיפה לעישון ולמרכיביו העלולה לגרום למחלות, לנכות ואף למוות. יש להקפיד על זכותו הבסיסית של הציבור לשאוף אל קרבו אוויר נקי מהמזהמים שבעשן של סיגריות, וכי זכותו של אדם להגן על בריאותו היא מהזכויות הבסיסיות של אדם באשר הוא אדם.

54. נדחתה תובענה ייצוגית נגד חברות סלולר הואיל והמחיר "הבלתי-הוגן" שנגבה על-ידי המשיבות - שהיא עיקרה של עילת התביעה - לא הוכח
ב- בש"א (ת"א) 21953/02 {מגורים יזום ובניה בע"מ נ' פלאפון תקשורת בע"מ, תק-מח 2008(4), 9672 (2008)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין חיובים עבור שיחות נכנסות למכשירי הסלולר.

מדובר בקשה לאישור תובענה ייצוגית לפי הוראות חוק תובענות ייצוגיות, שעניינה אופן חיוב המבקשות אצל כל אחת מהמשיבות, בנפרד, בתשלום עבור שיחות נכנסות למכשירי הטלפון הסלולאריים שברשותן.

התובענה כאן נסבה על גובה התשלום שגובות שתי המשיבות עבור ביצוע "שיחה נכנסת" מרשת שאינה הרשת שלה. לטענת המבקשות, המשיבות זיהו את "כשל השוק" - בבחינת "שוק שבוי" - המחייב את מנוי א' להשתמש בשירותי חברה הטלפון הניידת ב' לשם השלמת השיחה למנוייה. לפיכך, טוענות המבקשות, שירותים אלו מהווים - אצל כל אחת מרשתות הטלפון הנייד - "שוק מונופוליסטי", בו חייב מנוי א' לשלם לכל חברה את המחיר שנקבע על ידה. כך ביצעה כל אחת מהמשיבות, בנפרד, "ניצול מעמד לרעה" - "קביעה של רמת מחירי מכירה בלתי-הוגנים" - וזאת בניגוד להוראת סעיף 29א(ב)(1) לחוק ההגבלים העסקיים.

המשיבות טענו כי אף אחת מהמשיבות אינה "מונופול" ואין כל "שוק" נפרד ומכאן שאין כל "כשל שוק" של "שיחה נכנסת" לרשת כלשהי. שירות "קישור גומלין" הינו חלק מ"שוק מקבץ" של שירותים הנמכרים כמכלול לציבור הרחב בשוק תחרותי. בנוסף, ביחס לרוב השיחות הנכנסות מתקיים מבחן "תחליפיות סבירה", וכי המשיבות גבו מחירים תחרותיים, הוגנים וסבירים התואמים - בין היתר - את הוראות חוק ההגבלים העסקיים.

בית-המשפט קבע כי דין התובענה להידחות, וכי על המבקשות בענייננו היה "לבסס לכאורה, כבר בשלב הראשון את אי-הוגנות המחיר" - למשל בדרך של הגשת "חוות-דעת כלכלית" שתצביע "מדוע המחיר המונופוליסטי איננו, לכאורה, מחיר הוגן".המבקשות בענייננו לא ביצעו כל בדיקה עצמאית בשאלה "הוגנות המחיר" והתבססו באופן מלא על "ממצאי הניתוח הכלכלי שביצע משרד התקשורת" - שאינם מלאים ואינם מתייחסים לכל תקופת התובענה. בסיס הנתונים של ממצאי הניתוח הכלכלי הנ"ל אינו מהווה בסיס ראייתי מספק לענייננו, מהנימוקים שפורטו לעיל. מנגד - נמצאו אינדיקציות נוספות לכך שהמחירים שגבו המשיבות הינם מחירים "הוגנים". בנסיבות אלה לא הורם, ולו לכאורה, נטל השכנוע שמוטל על שכם המבקשות.

לפיכך, עולה מכל האמור לעיל ש"בלתי-הוגנות" המחיר שנגבה על-ידי מי משתי המשיבות - שהיא עיקרה של עילת התביעה - לא הוכח. התוצאה היא כי המבקשות לא הוכיחו, ולו לכאורה, עילת תביעה - ולפיכך, הבקשה להכיר בתובענה כייצוגית - נדחית. וכן נדחית התובענה האישית.

55. נתקבל חלקית ערעור מאחר ולא הוכח כי הסוגיה הוכרעה באופן המצדיק את סילוק הבקשה
ב- ע"א 2505/06 {ענת בקר ואח' נ' סלקום ישראל בע"מ ואח', תק-על 2008(4), 2368 (2008)} עסקינן בערעור בגין חיוב מע"מ על שירות ביטוח.

מדובר בערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי אשר בה דחה את בקשת המערערות לאישור תובענה כייצוגית וסילק את תביעתן על-הסף. בהמשך ניתן תוקף של פסק-דין להסכמה שאליה הגיעו המערערים עם המשיבה 2, לפיה נדחה הערעור ביחס אליה. עוד קודם לכן, בהסכמת הצדדים, סווגה המשיבה 3 כמשיבה פורמאלית. הערעור, איפוא, נותר כנגד המשיבה 1 בלבד, אשר היא מפעילת רשת סלולארית המספקת למנוייה שירות ביטוח בגין תיקונים ואובדן מכשיר על שירות זה גובה המשיבה דמי ביטוח בתוספת מע"מ, וכי במתן השירות עוסקת המשיבה בביטוח, כהגדרתו בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים וכיוון שמבטח - על-פי סעיף 13 לחוק מס ערך, התשל"ו-1975 - פטור מתשלום מע"מ, לא היה, לטענתן, מקום לגבות מע"מ בגין השירות.

המערערות דנן טענו כי לא היה מקום לסלק את התביעה על-הסף בגין היעדר עילה לפי סעיף 46ב לחוק ההגבלים העסקיים, וכי המשיבה הטעתה אותן עובר להתקשרות עימה בשלב הטרום החוזי. מאידך - המשיבה חזרה על טענתה כי אין היא עוסקת כלל בביטוח כהגדרתו בחוק הביטוח ועל-כן לא קמה עילה לפי חוק זה.

בית-המשפט קבע כי דין הערעור להתקבל בחלקו, וכי אין לומר כי הסוגיה הוכרעה באופן המצדיק את סילוק הבקשה בשל שלא הצביעו המערערות על שוני מהותי בין הבקשות, וכי ממילא אין לומר כי המשיבה התגוננה כבר בהצלחה מפני הטענה שהיא עוסקת בביטוח. סילוק בקשות על-הסף בנסיבות אלה יש בו כדי לחסום הגשת תביעות ייצוגיות מבלי שכלל התבררו, וכי ביחס לעילה שנסמכה על חוק הפיקוח, לא היה מקום לסלק את בקשת המערערות על-הסף, וכי יש לקבוע כי חל על ערעור זה חוק התובענות הייצוגיות. לפיכך, יש להחזיר את הדיון לערכאה קמא כדי שתדון מחדש בהשלכה העשויה להיות לחוק התובענות הייצוגיות החדש על כלל העילות להגשת תובענה ייצוגית בנסיבות עניין זה.

56. נמחקה תגובת המבקש בתובענה ייצוגית מאחר והתובע הרחיב בתגובתו הרבה מעבר לגבולות אשר הותוו בבקשה ובכתב התביעה
ב- בש"א (נצ') 1703/08 {נוה אטיב כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ואח' נ' חי עילאי יבלונוביץ, תק-מח 2008(4), 5214 (2008) עסקינן בבקשה למחיקת תגובת המבקש לתגובת המשיבות.

מדובר בתובענה בה טען המשיב כי לשתי המבקשות, המחזיקות ומתפעלות את האתר הידוע כאתר החרמון, אין כל זכויות חזקה ושימוש באתר זה. לטענתו, כשביקר באתר, לאחר שנחשף נדרש לשלם "אגרת שירותים". כשבוע לאחר-מכן, נחשף לכתבה בעיתון "הארץ", ממנה עלה כי למבקשות אין זכויות קנייניות, וכי אין למבקשת כל הסכם חכירה בתוקף במקרקעין בהם נמצא האתר. לטענתו של המשיב, ממשיכות המבקשות לעשות באתר ובדרכים המובילות אליו כבשלהן, תוך הגבלת הגישה לאתר לציבור המבקרים בדרך של גביית דמי כניסה. על-כן, הגיש הוא את תביעתו, ובה ביקש לאשרה כתביעה ייצוגית, בה נתבקשו סעדים שונים, המכוונים כולם להביא להשבת הסכומים ששילמו חברי הקבוצה המייצגת בעבור הכניסה לאתר החרמון, אשר נגבו, לטענתו, שלא כדין, נוכח העובדה כי לתובע אין כל זכות באתר. לטענת המשיב, המבקשות הטעו אותו ואת חברי הקבוצה לחשוב כי הכספים אשר נגבים מהם, הינם אגרה המוטלת מכוח סמכות שבדין, בזמן שאינן מוסמכות לגבות תשלום כלשהו, ובמיוחד לא אגרה.

לטענת המבקשות הרחיב המשיב בטיעוניו והוסיף טענות ועילות החורגות מן המסגרת שהותוותה בכתב התביעה ובבקשה לאישורה כתביעה ייצוגית, לפיכך, עותרות המבקשות להורות על מחיקתם של טענות אלה, החורגות מן המסגרת, וכן להורות על סילוקם של מסמכים אשר צורפו שלא כדין לתגובה. בקשה זו הינה נשוא ההחלטה דנן.

בית-המשפט קבע כי די בבקשה על כל חלקיה להתקבל, וכי צודקות המבקשות בבקשתן, וכי יש למחוק את כל ההוראות המופיעות בתגובתו של המשיב, כמפורט בבקשה. הוראות אלה נוגעות כולן להרחבה האסורה שהרחיב המשיב בכתב תגובתו, ואין להתירן כאמור, וכי התובע לא הקפיד על זכויותיהן של המבקשות והרחיב בתגובתו הרבה מעבר לגבולות אשר הותוו בבקשה ובכתב התביעה, וכי אין המדובר בטענות משפטיות גרידא, וכי אין ספק כי הוספת טענות, מסוג הטענות שהובאו לעיל, יש בה כדי לחרוג מן המסגרת שהותוותה על-ידי המשיב.

57. בית-המשפט קבע כי סכום הפיצוי הכולל צריך להיות הולם ופרופורציונלי למעשה העוולה ונסיבות ביצועה
ב- ת"א (ת"א) 1372/95 {יורשי המנוח תופיק ראבי ז"ל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, תק-מח 2008(4), 531 (2008)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין הטעיית צרכנים בחלב עמיד.

מדובר בתובענה ייצוגית שהגישו התובעים, והמועצה הישראלית לצרכנות, נגד הנתבעת - תנובה בגין הטעיית הצרכנים בנוגע לתכונותיו ותכולתו של חלב עמיד דל שומן 1% אשר ייצרה והמכיל חומר המוכר בשמו המסחרי "סיליקון". בכתב התביעה נטען כי הוספתו של חומר זה לחלב אסורה על-פי החוק, וכי תנובה לא גילתה לצרכניה כי החומר מצוי בחלב, ואף הכחישה עובדה זו בתחילת הדרך, כאשר הפרשה נחשפה. בעקבות כך הורדו מהמדפים והושמדו קרטוני החלב מן הסוג האמור שטרם נמכרו.

בית-המשפט קבע כי סכום הפיצוי הכולל צריך להיות הולם ופרופורציונלי למעשה העוולה ונסיבות ביצועה, גם אם חלוקת סכום זה במספר חברי הקבוצה תצביע על פיצוי בשיעור נמוך לעומת שיעור הפיצוי האישי שהיה נפסק לו הוגשה תובענה אישית נגד הנתבעת בגין עוולה זו.

58. אושרה תובענה ייצוגית בגין אי-הפרשה לקופת גמל אך נדחתה תובענה בגין אי-הפרשה לקופת פיצויים
ב- בש"א (ת"א) 10440/06 {סיגל בן שלמה נ' ב.ג. מוקד אבטחה בע"מ, תק-עב 2008(3), 7527 (2008)} עסקינן בתובענות בגין אי-ביצוע הפרשות לזכויות סוציאליות.

מדובר בבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה שהינה חברה לשמירה ואבטחה במוסדות שונים ברחבי הארץ, ואשר המבקשת עבדה אצל המשיבה בתפקיד מאבטחת או שומרת במוסדות חינוך. המבקשת הגישה תביעה בה עתרה לחייב את המשיבה בתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר עבודה, אש"ל, ימי חג והפרשות לקרן פנסיה, הן מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף האחזקה והניקיון והן מכוח צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה. לאחר הגשת התביעה העיקרית, הגישה המבקשת את הבקשה דנן בה מתבקש בית-הדין לאשר למבקשת להגיש תובענה ייצוגית באחד מן הנושאים הנדונים במסגרת התביעה העיקרית - אי-ביצוע הפרשות לקרן פנסיה.

השאלה השנויה במחלוקת הינה האם העילות והסעדים המפורטים בבקשה ראויים להתברר במסגרת תובענה ייצוגית, היינו האם אותם עילות וסעדים עומדים בקריטריונים שנקבעו בחוק.

בית-המשפט קבע, כי הבקשה לאישור התובענה הייצוגית בעילה של אי-ביצוע הפרשות לקופת תגמולים - מתקבלת. באישור הבקשה ניתנת למבקשת האפשרות לאכוף את הוראות צו ההרחבה בעניין אי-ביצוע הפרשות לקרן פנסיה על המשיבה. בנוסף, אישור התובענה כייצוגית יוביל לניהול יעיל הוגן וממצה של תביעות עובדי המשיבה בעבר ובהווה.

מאידך - הבקשה לאישור התובענה הייצוגית בעילה של אי-ביצוע הפרשות לקופת פיצויים - נדחית. בדיקת הזכאות של כל אחד מחברי הקבוצה לסעד הנתבע הינה אינדיווידואלית ומחייבת התייחסות לגופה של כל תביעה. לפיכך, תביעה מסוג זה אינה ראויה להתברר במסגרת תביעה ייצוגית.

כמו-כן - הבקשה לקביעת הסעד שעניינו גילום הסכומים שהיה על המשיבה להפריש מכוח צו ההרחבה כסעד בהליך של תובענה ייצוגית - נדחית. אי-אישור התובענה בעניין זה כייצוגית מצוי בעובדה שהמבקשת כלל לא הוכיחה את סכום הגילום, לו היא זכאית לכאורה בגין אי-ביצוע ההפרשות על-ידי המשיבה במועד. לפיכך, משהמבקשת לא הוכיחה, ולו לכאורה, את הנזק שנגרם לה בהתאם לסעיף 4(ב)(1) לחוק לא ניתן לקבוע את בירור הסעד בהליך של תובענה ייצוגית.

59. נדחתה בקשה לסילוק תובענה כנגד האורגן ונקבע כי התובענה נגדו תראה כ"תביעה נגד עוסק"
ב- בש"א (יר') 7933/07 {עו"ד שלמה גן צבי ואח' נ' מעדניות האחים בכבוד (94) בע"מ ואח', תק-מח 2008(3), 3722 (2008)} עסקינן בסוגיה האם אפשר להגיש תובענה ייצוגית גם נגד האורגן של התאגיד.

מדובר במקרה בו תאגיד שהוא "עוסק", כמשמעותו בחוק הגנת הצרכן, הטעה, על-פי הנטען, את לקוחותיו, וזאת בניגוד לסעיף 2 לאותו חוק. מעשה ההטעיה גופו בוצע על-ידי אורגן של התאגיד, הנושא בשל כך בחבות אישית. האם לפי פרט 1 לתוספת השניה של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, אפשר להגיש תובענה ייצוגית רק נגד התאגיד, או שמא גם נגד האורגן? זוהי השאלה הצריכה הכרעה בבקשה דנן, שבה עותר משיב 2 למחוק על-הסף את בקשת האישור שהוגשה נגדו.

בית-המשפט קבע כי הבקשה למחיקתה על-הסף של בקשת האישור נגד המשיב נדחית, וכי בענייננו הטלת אחריות אישית על האורגן בגין הטעייתם של הלקוחות, או בגין עוולה אחרת שביצע כלפיהם, למעשה מרימה את מסך ההתאגדות ויוצרת זהות בין האורגן לבין התאגיד, באופן שגם האורגן - ולא רק התאגיד - נראה כמי שמכר נכס או נתן שירות דרך עיסוק, היינו, כ"עוסק". המסקנה היא, איפוא, כי התובענה נגדו תראה כ"תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח", כמשמעה בפרט 1 לתוספת השניה של חוק תובענות ייצוגיות.

60. אושרה בקשת לעיכוב הליכים בתובענה ייצוגית עד למתן החלטה בתובענה דומה הואיל ויש בה כדי לצמצם את השאלות המתעוררות בה ובנסיבות מסויימות אף לייתר את הדיון בה לחלוטין
ב- בש"א (יר') 1484/08 {בנק הפועלים בע"מ נ' פרופ' שמואל קניאל ואח', תק-מח 2008(2), 5661 (2008)} עסקינן בבקשה לעיכוב הליכים.

מדובר בבקשותיהם של המבקשים - הבנקים, לעכב את ההליכים בתובענה דנן ובבקשה לאשרה כתביעה ייצוגית, וזאת עד למתן החלטה חלוטה בבקשה לאישור תביעה ייצוגית או לפי העניין עד למתן פסק-דין חלוט בתביעה גופה ככל שהאישור לנהלה כתביעה ייצוגית יישאר על כנו לאחר הליכי הערעור בתובענה אחרת בעניין שרנוע שעובר להגשת התובענה נשוא הליך זה, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה לאשר את תובענת שרנוע כתביעה ייצוגית. במוקד התובענה טענתה של שרנוע, כי הבנקים תיאמו ביניהם את שיעורי הריבית והעמלות ויצרו הסדר כובל בניגוד לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, שבעטיו שילמו לקוחות הבנקים ריביות חובה מופרזות, שאותן נתבעים הבנקים להשיב לאותם לקוחות. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשת האישור. באותה עת הגישו הבנקים את בקשות עיכוב ההליכים דנן.

בית-המשפט קבע, כי מן הדין להיעתר לבקשות לעיכוב ההליכים. נראה בבירור, כי פסק-דינו של בית-המשפט בתובענת שרנוע עשוי להשליך על התובענה דנן, ולצמצם את השאלות המתעוררות בה ובנסיבות מסויימות אף לייתר את הדיון בה לחלוטין. על-פי החלטת בית-המשפט שאישרה את תובענת שרנוע כתביעה ייצוגית, על הקבוצה שם נמנים גם כל בני הקבוצה בתובענה דנן, וכי בשתי התובענות נטען, כי שיעור הריבית שגובים הבנקים בחשבונות לקוחות המגזר הביתי הינו מוגזם ויסודו בהסדר כובל.

61. נדחתה תובענה נגד בנק בגין חיוב בעמלות אחידות הואיל והמבקשת לאהוכיחה כל נזק שנגרם לה בגין תשלום בעד פעולה שהבנק ביצע בחשבונה
ב- בש"א (ת"א) 5452/05 {השכל פביאן נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, תק-מח 2008(1), 14736 (2008)} עסקינן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית בגין חיוב בעמלות אחידות של בנק.

מדובר במקרה בו בית-המשפט מתבקש לאשר ניהול תובענה כתובענה ייצוגית בגין חיוב בעמלות אחידות של בנק בעניינים כגון מכתב התראה, מכתב מעו"ד, החזרת שיק, החזר חיוב ועמלת הודעה בגין משיכת שיק ללא כיסוי. השאלות העובדתיות-משפטיות הן: האם קיים הסדר כובל לגבי גובה החיובים נשוא תובענה זו; האם המדובר בעמלה או בהוצאה ומה ההבדל ביניהם מבחינת התנהלות הבנק כלפי הלקוחות. המבקשת מציינת כי אלה חמש עמלות בגין פעולות של הבנק שלא נתבקשו על-ידי הלקוח, והבנק עושה זאת כדי להגן על האינטרסים שלו תוך גרימת נזק ניכר ללקוח, ומבלי שיש לו לכך בסיס הסכמי.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות, וכי בענייננו אין המדובר במכירת המוצר, אלא בהפרת הסכם קיים, ופעולות שננקטות לצמצום הנזק, על-ידי הבנק. לאור כל האמור לעיל ניתן כבר בשלב זה לקבוע כי אין המדובר בהסדר כובל, וכי אין המדובר בשירות לפי חוק הבנקאות והמבקשת לא הוכיחה כל נזק שנגרם לה בגין תשלום בעד פעולה שהבנק ביצע בחשבונה, לפי הוראות החוזה עליו חתמה.

62. נדחתה תביעה ייצוגית נגד חברת ביטוח מאחר ובשונה מבנק יש צורך להציג איזו שהיא פעולה מכוננת בין לקראת ביטוח ובין ביטוח בפועל כדי להיכלל במסגרת הדין ותכליתו
ב- בש"א (ת"א) 13624/06 {מדינת ישראל, אגף הוצאה לפועל-הנהלת בתי-המשפט ואח' נ' ליאור שפירא ואח', תק-מח 2008(1), 6457 (2008)} עסקינן בעתירה למחוק בקשה לאישור תביעה ייצוגית על-הסף.

מדובר בעתירה למחוק בקשה לאישור תביעה ייצוגית על-הסף, כאשר המשיבים הינם זוכים בתיקי הוצאה לפועל שונים, ואשר כל אחד מהם פנה, כדי לגבות את חובו הכספי, ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה למתן שירות כנגד בנקים וחברות ביטוח. השירות שנדרש הוא ביצוע עיקול כספים אצל בנקים וחברות ביטוח כנגד חייבים, וכן מסירת מידע על-ידי הבנקים וחברות הביטוח בנוגע לכספים הנמצאים אצלם, אשר מתבצע דרך המדיה הממוחשבת באמצעות משלוח בקשת עיקול על-ידי הזוכה אל לשכת ההוצאה לפועל המעבירה את הבקשה לצדדים השלישיים, וקבלת תשובות מהם בגין נכסי החייב המוחזקים על ידם. בהתאם לכך, המשיבים נדרשו לשלם בגין כל בקשה לעיקול תשלום בגובה של מספר שקלים לתקופה מסויימת. לטענתם, המבקשים לא מסרו תשובות מפורטות וממשיות דרך המדיה האלקטרונית, חלק מהתשובות ניתנו באיחור ניכר, חלקם ניתן ללא פירוט על-פי דרישות הדין, בחלק אחר של המקרים לא ניתנו כלל תשובות, דבר המנוגד לדין. וכשהתבקשה הבהרה, נדרשו המשיבים לתשלומים נוספים מעבר לבקשת העיקול. כן הן טוענים כי העיכוב שנגרם בהליכי ההוצל"פ כתוצאה מתשובות לא נכונות ושלא כדין גרם להם נזקים. לפיכך, הם עותרים להשבת כספם בגין שירותים שלא זכו לקבל, בניגוד למצגים שהוצגו בפניהם טרם התקשרותם לקבלת שירותים במדיה האלקטרונית.

המבקשים טוענים כי המשיבים אינם לקוחות של הבנק לפי כל הגדרה מוכרת, ואין בינם לבין הבנק קשר של שירות או כל קשר אישי שהוא. לטענתם "לקוח" של תאגיד בנקאי הוא מי שמקבל מהתאגיד הבנקאי שירות בתחום פעולתו וכי המדובר בשירות בנקאי אשר נתייחד לתאגיד הבנקאי ומאפיין את מערכת היחסים שבין בנק לבין לקוח. לכן תביעה כנגד תאגיד בנקאי צריכה להיות בעניין המצוי במערכת היחסים המובהקת שבין בנק ללקוח, וכי השירות שניתן במדיה האלקטרונית של מתן התשובות לצווי העיקול, אינו שירות בנקאי במובן זה.

בית-המשפט קבע כי ההוצאה לפועל היא ידו הארוכה של הזוכה, שכן רק דרכה על-פי החוק, הוא יכול להטיל עיקולים באמצעות המדיה האלקטרונית, וכי פרשנות מעין זו "מקרבת" את הצדדים מבחינה משפטית והופכת את הבנקאי לצד קרוב משפטית ונותן שירות ישיר לזוכה, וכי לאור הפירוש התכליתי אותו יש ליתן למונח לקוח והקשרים עמו, ניתן לקבוע שלעניין חוק התובענות הייצוגיות, די במסכת הקשרים שצויירה לעיל כדי לענות על תנאי זה, ומכאן שלגבי בנקים וקופות גמל - יש ברמה העקרונית, אפשרות להגיש נגדם תביעה ייצוגית.

מאידך - שטחי הפעילות של חברות הביטוח צרים יותר משטחי הפעילות הלגיטימיים האפשריים של הבנקים, וכי היסוד לאבחנה המבדלת ביניהם הוא, שלעניין חברות הביטוח ו/או סוכני הביטוח יש צורך להציג איזו שהיא פעולה מכוננת בין לקראת ביטוח, ובין ביטוח בפועל, כדי להיכלל במסגרת הדין ותכליתו. הטעם הוא, שעילת התביעה תקום ותיפול אם המדובר ב"לקוח" המקבל שירות. לפיכך, לעניין חברות הביטוח מתקיימים כל התנאים "מסביב" אך לא מתקיים התנאי העיקרי של מתן השירות ללקוח שלהם. משכך - הבקשה לאישור התובענה הייצוגית כנגד חברות הביטוח, נדחית בזאת על-הסף באשר אין היא עונה לתנאי-הסף הנדרש על-ידי התוספת.

63. אושרה תובענה ייצוגית כנגד הבנקים בגין תיאום שיעורי ריבית
ב- בש"א (ת"א) 19230/06 {שרנוע מכונות ממוחשבות תל-אביב בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-מח 2008(1), 2524 (2008)} עסקינן בתובענה בגין שיעורי הריבית שגובים הבנקים.

מדובר בסוגיה נכבדה ורבת חשיבות שהונחה לפתחו של בית-המשפט האם שיעורי הריבית שדורשים או גובים הבנקים, או ליתר דיוק, המשיבים, המרכזים את מרבית האשראי הבנקאי בישראל, מתואמים, באופן ששיעורם זהה, למעשה, אצל כולם, והאם תאום זה מונע תחרות ומנוגד לחוק. היעדר התחרות בשוק האשראי הבנקאי מביא, כך נטען, לגביית ריבית ואף עמלות בשיעורים גבוהים ומופרזים הפוגעים במשק ובציבור צרכני האשראי בפרט. מצב זה מצביע על קיומו של הסדר כובל האסור על-פי הדין. לטענת המבקשת נגרם לה נזק כספי כתוצאה מגביית ריביות בשיעורים מופרזים שלא כדין על האשראי שהיא נטלה מהמשיבים. שיעורי הריבית תואמו על-ידי המשיבים תוך כדי יצירת הסדר כובל בניגוד לחוק ההגבלים העסקיים 1988. כתוצאה מכך, כך לטענתה, האמירו מחירי הריבית שהם גובים מלקוחותיהם מעבר לכל פרופורציה.

על יסוד טענה זו הוגשה על ידה תובענה כספית נגד שלושת המשיבים-הנתבעים. בד-בבד, עם הגשת התובענה, ביקשה המבקשת לאשר את ניהולה כתובענה ייצוגית, בשם כל הלווים או נוטלי האשראי מהמשיבים.

את התובענה והבקשה להכיר בה כייצוגית מבססת התובעת הן על עילת תביעה לפי חוק ההגבלים העסקיים העסקיים.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להתקבל, וכי הסוגיות והשאלות המתעוררות בעניינינו הן נכבדות וכבדות משקל מדי, מכדי להניח כי הן הונחו לפתחו של בית-המשפט, אך מתוך דאגה פרטנית להפחתת חובותיה של המבקשת בלבד, ולאו דווקא משיקולים של דאגה לאינטרסים הכלכליים של כלל חברי הקבוצה, אשר בגודלה והיקפה חובקת היא, כמעט, את כלל בעלי העסקים ונוטלי האשראים במשק, וכי משלא שוכנע בית-המשפט בקיומו של חשש לגרימת "נזק חמור" כתוצאה מפגיעה "ביציבותם הכלכלית" של המשיבים, אין מקום למנוע את אישור התובענה כייצוגית או "להתחשב בכך", כפי שמאפשר סעיף 8(ב)(2) לחוק.

64. נדחתה תובענה בטענת מונופול בגין מחיר מופרז לבנזין תעופתי מאחר ולא הוכח ולו לכאורה כי המחיר שהיא גובה הוא בלתי-הוגן
ב- בש"א (ת"א) 8450/02 {אבי רוזנבוים נ' פז שרותי תעופה בע"מ ואח', תק-מח 2007(2), 11259 (2007)} עסקינן בתובענה בגין מחיר מופרז בשוק הבנזין התעופתי.

עניינה של התובענה הוא מחירו של הבנזין התעופתי שמספקת שרותי תעופה לבעלי מטוסים בשדות התעופה והמנחתים ברחבי הארץ, כאשר טענתו של המבקש היא ששרותי תעופה מנצלת את מעמדה כמונופולין בשוק הבנזין התעופתי על-מנת לגבות מחיר מופקע עבור מצרך זה, וכן כי היא מטעה את הצרכנים ביחס למחיר הראוי ואף מנצלת את מצוקתם על-מנת לגבות מהם מחיר בלתי-הוגן. עוד לטענתו של המבקש, לא רק ששרותי תעופה היא חברת-בת של פז, אלא שלמעשה פז אף מתווה את מדיניות הפעולה של שרותי תעופה - ועל-כן יש להסיר את מסך ההתאגדות המלאכותי בין השתיים ולחייב את פז לשאת באחריות לפעולותיה של שרותי תעופה.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להידחות, וכי תביעתו של המבקש נגד פז הסתברה להיות תביעת סרק, שכן היא נעדרת כל תשתית ראייתית מתאימה לטענתו שלפיה יש להרים את מסך ההתאגדות בינה לבין שרותי תעופה. באשר לתביעתו של המבקש נגד שרותי תעופה - נמצא כי בעילה לפי חוק הגנת הצרכן אין ממש. לעניין העילה לפי חוק ההגבלים העסקיים - נתברר אמנם כי לשרותי תעופה מעמד של מונופולין בשוק הבנזין התעופתי בארץ, אולם לא הוכח, ולו לכאורה, כי המחיר שהיא גובה עבור בנזין תעופתי הוא בלתי-הוגן - וזאת בעיקר משום שמסקנותיה של חוות-הדעת שהוגשה מטעמו של המבקש כתימוכין לגרסתו נמצאו חסרות עיגון בנתונים עובדתיים ביחס לכמויות ולעלויות של פז ושרותי תעופה בייבוא ושיווק הבנזין התעופתי, ונראה שחוות-הדעת שטחית ואינה מקצועית. לפיכך, משלא קיימת למבקש עילת תביעה אישית נגד מי מהמשיבות אזי נשמט הבסיס תחת תביעתו, וממילא גם תחת בקשתו לאשרה כייצוגית - ויש להורות על דחייתן.

65. נדחתה תובענה כנגד חברות הכבלים הואיל והמבקשים כלל לא פנו למשיבות בבקשה להתחבר לשירותי הטלוויזיה בכבלים
ב- בש"א (ת"א) 26780/04 {סולימאן אלקרינאוי ואח' נ' ערוצי זהב ושות' ואח', תק-מח 2007(3), 1584 (2007)} עסקינן בתובענה בטענה לאי-חיבור לרשת הכבלים באזור הפריפריה.

מדובר במקרה בו הגישו המבקשים את התובענה דנן שעניינה הנזק שנגרם להם, לטענתם, ממחדלן של המשיבות לספק להם שירותי טלוויזיה בכבלים, בשל היותם תושבי הפריפריות. לטענת המבקשים, למרות האמור בחוק, בתקנות ובתנאי הזיכיון, המבקשים לא זכו לקבל שירותי טלוויזיה בכבלים וזאת במשך מספר שנים לאחר המועד האחרון שנקבע לכך. על-פי הנטען, חברות הכבלים הזדרזו בפריסת רשת הכבלים רק באותם אזורים "חזקים", בעלי ריכוז אוכלוסיה גבוה שהניב להם רווח כספי גבוה, ואולם הם הזניחו והתעלמו מאותם אזורים דלילי האוכלוסיה בפריפריה והשאירו אותם, במשך שנים, ללא חיבור לרשת הכבלים. בכך פעלו חברות הכבלים לאורם של אינטרסים כספיים צרים שהתמקדו בהגדלת רווחיהן והתעלמו כליל מהתחייבותן המפורשת לפעול למען כלל האוכלוסיה.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות, וכי בענייננו, המבקשים כלל לא פנו למשיבות בבקשה להתחבר לשירותי הטלוויזיה בכבלים ומשכך, אין הם בגדר "מבקש" ולא קמה להם עילת תביעה אישית. משלא עברו המבקשים את המשוכה הראשונה, מתייתר הצורך לבחון אם המבקשים עומדים ביתר התנאים שנקבעו בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות.

66. נדחתה בקשה לסילוק על-הסף של תובענה ייצוגית כנגד בזק הואיל והעובדות הנזכרות בבקשת הייצוג אכן מקימות לכאורה עילת תביעה מכוח חוק הגבלים עסקיים
ב- בש"א (ת"א) 15818/06 {ליאור ציגלר נ' HOT שידורי טלוויזיה בכבלים, תק-מח 2007(2), 1275 (2007)} עסקינן בבקשות לסילוק על-הסף.

מדובר בשתי בקשות לסילוקה על-הסף של בקשה לאישור תובענה כייצוגית אותה הגיש המשיב כנגד המבקשות דנן. עניינה של התובענה באירוע שהתרחש עת נותקה באחת אפשרות יצירת הקשר הטלפוני בין מנויי תבל, המחזיקים קו טלפון של הוט טלקום, לבין מנויי בזק וזאת למשך עשרות שעות. בדיעבד הסתבר, כי הכשל באספקת שירותי הטלפוניה מקורו, ככל הנראה, בעיצומים שנקטו עובדי בזק. המשיב הוא לקוח של הוט. למשיב חיבור לקו טלפון המופעל על-ידי הוט טלקום ובנוסף חיבור כללי לקליטת ערוצי טלוויזיה ולגלישה באינטרנט, כיממה לאחר התקלה, הגיש המשיב בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד המבקשים. על-פי הנטען בבקשת הייצוג, בגין התקלה האמורה נגרמו למשיב נזקים כלכליים, עקב אי-יכולתו לתקשר עם לקוחות, עם גורמים עסקיים ועם מכריו וידידיו הקשורים עמו.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה לסילוק על-הסף להידחות, וכי המסכת העובדתית הנזכרת בהם אכן עשויה להקים עילת תביעה כנגד המבקשת הן מכוח חוק הגנת הצרכן והן מכוח חוק ההגבלים העסקיים. המבקשת, אמנם, אינה בגדר "עוסק", כהגדרתו הקלאסית בחוק הגנת הצרכן, שכן על-פי האמור בבקשת הייצוג המשיב הינו לקוח של הוט והוא אינו לקוח של בזק ואולם בזק קשורה במערכת הסכמים והסדרים עם הוט, אשר מכוחה נוצר קשר עקיף בין המשיב לבין בזק. היחסים בין בזק לבין הוט, ככזו הנשענת על "קשרי גומלין". מערכת יחסים זו מעוררת סוגיות לא פשוטות באשר לתחולת חוק הגנת הצרכן במקרים כגון אלה, אשר אין זה המקום לבררן, אלא במסגרת הדיון בבקשת הייצוג גופה. באשר לחוק ההגבלים העסקיים, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת, כי העובדות הנזכרות בבקשת הייצוג אכן מקימות, לכאורה, עילת תביעה כנגד בזק מכוח החוק הנ"ל. אשר-על-כן יש לדחות את בקשת בזק לסילוק על-הסף של בקשת הייצוג שהגיש המשיב נגדה.

67. נדחתה תובענה ייצוגית בגין חיוב עמלת דמי חבר בעבור אחזקת כרטיס אשראי מאחר והמבקשת לא הוכיחה קיומה של עילת תביעה אישית כנגד הבנק וחברת האשראי
ב- בש"א (ת"א) 17119/03 {אפרת גרשוני נ' לאומי קארד בע"מ ואח', תק-מח 2007(1), 13376 (2007)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין חיוב עבור עמלת דמי חבר.

מדובר בבקשה לאישור תובענה כייצוגית בטענה לעמלת "דמי חבר" שהיא עמלה הנגבית אחת לשנה בעבור אחזקת כרטיס אשראי. שיעורה של העמלה, כמו גם תנאי הפטור מתשלומה, נקבעים בהתאם לסוג כרטיס החיוב. לטענת המבקשת, דבר קיומה של עמלת "דמי חבר" לא הובא לידיעתה במועד מסירת כרטיס החיוב ולמעשה עד למועד בו חוייבה בתשלום עמלת "דמי חבר" כלל לא ידעה על קיומה של העמלה האמורה. לטענתה, המידע בדבר עמלת "דמי החבר" לא היה קיים בדו"חות החודשיים שנשלחו אליה מחברת האשראי והוא אף לא היה מצוי בסניף הבנק בו התנהל חשבונה.

לטענת המשיבים, המבקשת אינה עומדת בתנאי המקדמי להגשת תובענה ייצוגית והוא קיומה של עילת תביעה אישית כנגד המשיבים; כך, אין למבקשת כל עילת תביעה לפי סעיפים 3 ו- 4 לחוק הבנקאות, הואיל וגביית "דמי החבר" היתה ידועה ונהירה לכל, לרבות למבקשת. ממילא, הואיל ולא היה בהתנהגות המשיבים דבר העלול להטעות את ציבור לקוחותיהם, לא הפרו המשיבים כל חובה חוקית ו/או נהגו שלא בתום-לב ולפיכך אין ולא יכולה לעמוד למבקשת עילת תביעה.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות את הבקשה להכיר בתובענה כייצוגית בהיעדר עילה אישית למבקשת, וכי לא ניתן לראות בגביית עמלת "דמי חבר" משום הטעיה, וכי משהסכימה המבקשת במפורש על-ידי חתימתה על הסכם ההצטרפות לשלם עמלת "דמי חבר" ומשהובאה לידיעתה, בעת קבלת הכרטיס, שיעורה של העמלה, באמצעות חוברת העמלות שבסניף הבנק, אף לא ניתן לייחס למשיבים מעשים או מחדלים, שיש בהם משום ניצול מצוקתו של הלקוח כפי שטוענת המבקשת, וכי המבקשת לא הוכיחה ולו לכאורה, קיומה של עילת תביעה אישית כנגד המשיבים. משכך, ומשלא עברה המבקשת את המשוכה הראשונה, מתייתר הצורך לבחון אם המבקשת עומדת ביתר התנאים שנקבעו בתובענות ייצוגיות.

68. נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד פרטנר מאחר והמבקשים לא הוכיחו ולו לכאורה קיומה של עילת תביעה אישית כנגדה
ב- בש"א (ת"א) 7538/02 {שרון כהן ואח' נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ, תק-מח 2007(1), 11319 (2007)} עסקינן בתובענה נגד חברת סלולר.

מדובר במקרה בו המבקשים טוענים, כי פרטנר הניעה לקוחות להתקשר עמה תוך הצגת מצגי שווא בנוגע לשווי העסקה, טיב השירות ורמת השירות שהלקוח אמור לקבל. כך, פרטנר הציגה בפרסומיה ובמסמכים שונים מצגי שווא, כאילו מכשיריה נמכרים תוך הפחתה משמעותית ממחירם "האמיתי", כאשר לעיתים ההנחה היא כה ניכרת עד כי הלקוח זכאי לקבל את המכשיר ב"חינם". בפועל, פרטנר גבתה את עלות המכשיר ויותר מכך בדרכים שונות, הן באמצעות חיוב הלקוח בתשלום חודשי קבוע והן באמצעות גביית תשלומים מופרזים כאשר הלקוח מעוניין לסיים את התקשרותו עמה. פרטנר גם הציגה בפרסומיה מצגי שווא, כאילו היא אינה גובה תשלום חודשי קבוע בגין שירותים שונים, בעוד שבפועל פרטנר מחייבת את לקוחותיה, מדי חודש, בתשלום קבוע בגין זמן אוויר בשיעור של 15 דקות. פרטנר אף לא גילתה ללקוחותיה, כי רמת הכיסוי שלה בארץ אינה מלאה וכי לא ניתן לעשות שימוש בשירותיה, מפאת בעיות קליטה, באזורים נרחבים בארץ. פרטנר אף הסתירה את העובדה, כי היא מגבילה את השימוש בטלפון שנמכר על ידה לרשת שלה ועל-כן היא "נועלת" את מכשירה, כך שלא ניתן לעשות שימוש במכשיר בחו"ל באמצעות רשת מקומית זולה יותר. לטענת המבקשים, בגין מעשים אלה של פרטנר קמה להם עילת ההטעיה שבחוק הגנת הצרכן.

פרטנר טענה כי אין בבקשה ולא כלום. כל כולה נשענת על עילת ההטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, אך הטעיה, הסתמכות, קשר סיבתי ונזק אין בפנינו. למבקשים אין עילת תביעה ולא נגרם להם כל נזק, וכי עילת ההטעיה שבחוק הגנת הצרכן אינה קמה למי שחתם על חוזה, שכל העניינים לגביהם נטענת ההטעיה, מפורטים בו כדבעי. גם הפרסומים עצמם אינם מטעים ואינם כוללים ולו אמירה שאינה נכונה. מכל מקום, זכות לסעדים הקבועים בחוק אינה קמה למי שלא הוטעה בפועל ואין ביכולתו להצביע על קשר סיבתי בין ההטעיה לנזק הנטען על ידו. קל וחומר שאינם ניתנים למי שאינו מצביע על נזק כלשהו. פרטנר הוסיפה וטענה, כי גם לא מתקיימים בענייננו אף לא אחד מהתנאים המקדמיים לאישור תובענה ייצוגית ובעיקר תנאי תום-הלב.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להכיר בתובענה כייצוגית להידחות, בהיעדר עילה אישית למבקשים. על המבקש להיכנס בשערי התובענה הייצוגית לשכנע את בית-המשפט כי קמה לו עילת תביעה אישית. המבקשים לא הוכיחו ולו לכאורה, קיומה של עילת תביעה אישית כנגד פרטנר. המבקשים תובעים פיצוי על נזק נטען, אשר נותר בגדר נזק תיאורטי בלבד. נזק כזה אינו בר-פיצוי. באשר לטענה בעניין נעילת המכשירים, הרי שטענה זו כלל אינה רלבנטית ביחס למבקש, שהרי עובר להגשת בקשת הייצוג הוא כלל לא עשה שימוש במכשירו הסלולארי עת שהה בחו"ל ומשכך ברי כי כלל לא נגרם לו כל חסרון כיס. על היעדרו של נזק, ככל שעסקינן בטענה בעניין נעילת המכשירים, ניתן גם ללמוד מהעובדה שהמבקשים, עצמם, כלל לא ביקשו להסיר את אותה נעילה ממכשיריהם, גם לאחר שנודע להם כי הדבר אפשרי. יתרה-מכך, המבקשים עשו שימוש במכשירם הסלולארי, שעה ששהו בחו"ל, כשהוא נעול. משכך, ומשלא עברו המבקשים את המשוכה הראשונה, מתייתר הצורך לבחון אם המבקשים עומדים ביתר התנאים שנקבעו בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות.

69. נדחו תובענות ייצוגיות בגין דמי אחריות בכרטיסי אשראי מאחר ולא הוכח כי הנתבעות פעלו בניגוד לתקנת הציבור או כי גזלו אותן או התעשרו על חשבונן
ב- ת"א (ת"א) 1135/97 {צור ניר {המבקש ב- ת"א 1135/97} נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ {המשיבים ב- ת"א 1135/97} ואח', תק-מח 2007(1), 9574 (2007)} עסקינן בתובענות בגין דמי הגבלת אחריות בכרטיסי אשראי.

מדובר בבקשות לאישור התובענות שהוגשו בתיקים דלעיל, כתובענות ייצוגיות. הדיון בתובענות אוחדו בעוררן שאלות מהותיות של משפט ועובדה הדומות עד כדי זהות, משסבו כולן על הטענה כי דמי הגבלת אחריות בהם חוייב כל אחד מהמבקשים בגין כרטיס ויזה ומאסטרכארד שהחזיק בהתאם הוטל עליו שלא כדין, כציר מרכזי.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות את הבקשות לאשר את התובענות בתיקים דלעיל כייצוגיות, וכי איש מהמבקשים, לא הצליח להראות בשום רמה שנגרם לו נזק כלשהו כתוצאה מגביית דמי הגבלת אחריות. וכי הבמקשים כשלו להניח תשתית עובדתית לכאורית לטענות שהעלו מן הגורן ומן היקב בתצהיריהן בדבר התניית שירות בשירות, עוולות בנזיקין, רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט וכיוצא באלה טענות. מכל מקום, מאחר ונקבע בעניין רייזל שדמי הגבלת האחריות אינם נגבים בניגוד לחוק כרטיסי חיוב, הרי על יסוד הנטען בבקשותיהן לא הוכח, גם לא לכאורה, כי הנתבעות הפרו כלפיהן חובות כלשהן, שעסקו בביטוח שלא כדין, כי פעלו בניגוד לתקנת הציבור או כי גזלו אותן או התעשרו על חשבונן.

70. נדחתה תובענה בגין חיוב מופרז בחיבור לאינטרנט הואיל ואין בטענות התובע כדי לבסס עילת תביעה מכוח דיני הגנת הצרכן ו/או דיני ההגבלים העסקיים
ב- ת"א (ת"א) 1619/03 {ד"ר יהודה זינגר נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, תק-מח 2006(1), 3711 (2006)} עסקינן בתובענה בגין גביית מחיר מופרז בחיבור לאינטרנט.

מדובר בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שבבסיס התובענה טענת המבקש, כי המשיבה מנצלת שלא כדין את המונופולין המצוי בידה וגובה סכומי עתק ממשתמשי אינטרנט. לטענת המבקש, המשיבה מסרבת להתקין מפצלים לקווים מהירים המכונים "פס רחב", ADSL, אשר יאפשרו לחבר משתמשים נוספים לאותו קו ADSL {דיירים בבית משותף} ועל-ידי כך יוזילו את עלויות השימוש באינטרנט. המשיבה טענה כי אין לתובע כל עילת תביעה אישית. התובע אינו צרכן והוא כלל לא הוטעה, וכי התובע לא רכש שירות מבזק וממילא לא שילם "מחיר בלתי-הוגן".

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה לאישור התובענה כייצוגית נדחית מחוסר עילה. הנה-כי-כן, תובענת התובע אינה ראויה להתברר כתובענה ייצוגית לפי חוק ההגבלים העסקיים, וכי די באמור לעיל כדי להביא לדחיית הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. המבקש לעבור בשערה של התובענה הייצוגית, חייב לרכוש כרטיס כניסה בדמות עילת תובענה אישית. דבר זה לא נעשה בענייננו. ממילא, אין בטענות התובע כדי לבסס עילת תביעה מכוח דיני הגנת הצרכן ו/או דיני ההגבלים העסקיים. נוכח המסקנה האמורה, מתייתר הצורך לבחון, האם מתקיימות דרישות הסף לאישור הגשת התובענה כייצוגית, כקבוע בפרק ולחוק הגנת הצרכן ובפרק ו' לחוק ההגבלים העסקיים.

71. נדחתה תובענה ייצוגית כנגד שטראוס בגין אפליה שיווקית הואיל ולא עלה בידי המבקש להראות קיומה של עילת תביעה ולו לכאורית לפי סעיף 29 לחוק ההגבלים העסקיים
ב- בש"א (ת"א) 20537/03 {רן כהן נ' שטראוס עלית בע"מ, תק-מח 2006(1), 12652 (2006)} עסקינן בתביעה בגין אפליה שיווקית.

מדובר בתובענה שבה התובע המבקש פיצוי בגין קיפוחו ואפלייתו לרעה על-ידי המשיבה, המנצלת לרעה ובאופן בלתי-חוקי, לטענתו, את מעמדה המונופוליסטי בשוק החלב בישראל. את תביעתו זו מבסס המבקש על העובדה, שלגביה אין חולק, לפיה הוכרזה המשיבה על-ידי הממונה על ההגבלים העסקיים, "כבעל מונופולין" בשוק מעדני החלב ועל הוראות חוק ההגבלים העסקיים, אשר הופרו לטענתו על-ידי המשיבה ואשר כתוצאה מכך נגרמו לו נזקים. המבקש טען כי על-פי שיטת האספקה שהנהיגה, נמנעת ממנו אספקת כל מעדני החלב, שהוא מבקש לרכוש מהמשיבה לשם מכירתם ללקוחותיו. עובדה זו פוגעת בו ובחוג לקוחותיו ומביאה לפניית חלק מהם לרשתות המזון הגדולות, שם ניתן להשיג מגוון רחב יותר של מעדני חלב, המשווקים להן על-ידי המשיבה, ללא כל הגבלה.

המשיבה דחתה טענות אלה של המבקש. היא אישרה אמנם, כי חוג לקוחותיה מסווג על ידה לסוגים או קטיגוריות, לפי היקף מחזור מכירותיהם, אך אין כל שחר לטענתו כי היא מונעת ממנו ומלקוחות אחרים, בעלי מחזור מכירות נמוך, לרכוש מעדני חלב, שאינם כלולים במגוון המוצרים המוצעים, או המסופקים להם.

בית-המשפט קבע כי דין תביעת התובע ובקשתו לאשר את ניהולה כתובענה ייצוגית - נדחות. וכי הנסיבות אינן מצביעות בשום פנים על קיומה של מדיניות מצד המשיבה להימנע, או לסרב לספק לקמעונאים מסויימים {בעלי היקף מכירות קטן בדרך-כלל}, מעדני חלב מסויימים ואף לא על סירוב בפועל לשווק או לספק אותם למבקש או לאחרים במעמדו. משכך, לא עלה בידי המבקש להראות קיומה של עילת תביעה, ולו לכאורית, לפי סעיף 29 לחוק ההגבלים העסקיים. משלא עלה בידי המבקש להצביע על קיומה, ולו לכאורה, של עילת תביעה אישית מכוח חוק ההגבלים העסקיים 1988, לא ניתן לאשר את בקשתו לנהל את התובענה שהגיש נגד המשיבה, כתובענה ייצוגית לפי סעיף 46א' לחוק.

72. נדחה ערעור על דחיית בקשה לתובענה ייצוגית מאחר ורשות מקומית אינה מסווגת כ"רשות ציבורית"
ב- ע"א 1644/04 {עיריית רמלה נ' מרכז סליקה בנקאית בע"מ ואח', תק-על 2005(4), 1869 (2005)} עסקינן בשאלה האם מוסמכת עיריה לנהל תובענה ייצוגית ולשמש כנציגה של קבוצת תובעים כלל ארצית.

בית-משפט המחוזי קבע כי עיריה אינה מוסמכת לנהל תובענה ייצוגית ולשמש כנציגה של קבוצת תובעים כלל ארצית, ומשכך - דחה את בקשת המערערת ליתן רשות להגיש תובענה ייצוגית נגד המשיבים. הרקע לתביעה הינו טענת העיריה, כי המשיבים גבו ממנה עמלות בשיעור מופרז בגין פעולות סליקה של חיובים על-פי הרשאה - הוראת קבע. העיריה תבעה את זיכוי חשבונותיה לאחר חישוב מחדש של חיובה על-פי התעריף הנכון והראוי. בית-המשפט המחוזי לא מצא כי קיים מקור סמכות המאפשר הגשתה של תובענה ייצוגית על-ידי העיריה, ולפיכך נדחתה הבקשה.

על החלטה זו הוגש הערעור דנן, בה טענה העיריה, כי כפי שאין עיריה מוגבלת בהגשת עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק, כך אין כל הצדקה לחסום בפניה את האפשרות ליזום הליך של הגשת תובענה ייצוגית.

בית-המשפט קבע כי דין הערעור להידחות, וכי תכליתו של החוק המוצע לאחד את הסעיפים המצויים בדברי חקיקה שונים בעניין הגשת תובענה ייצוגית ותנאיה, להסדר אחד שלם ומקיף, אשר כותרתו "מי רשאי להגיש תובענה ייצוגית ובשם מי", קובע, בין היתר, כי בכוחה של "רשות ציבורית" להגיש תובענה ייצוגית. עם-זאת, רשות מקומית אינה מסווגת כ"רשות ציבורית" על-פי התוספת.

73. נתקבל ערעור ונקבע כי במסגרת צו לגילוי מסמכים אין לחייב בעל דין להפיק או לייצר מסמכים
ב- רע"א 6715/05 {מחסני ערובה נעמן בע"מ נ' זאב איזנברג, תק-על 2005(4), 662 (2005)} עסקינן בתובענה בגין חיוב מע"מ על-ידי הוצל"פ.

מדובר בבקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית-המשפט המחוזי בה נענה בית-המשפט לבקשת המשיב להורות על גילוי מסמכים ספציפי - ההחלטה הראשונה בגדרו של הליך לאישור תובענה ייצוגית. בהחלטה השניה, נדחתה בקשת המבקשת לעיין מחדש בהחלטה הראשונה.

המשיב הגיש תובענה לבית-משפט קמא, כנגד המבקשת שהינה חברה המספקת ללשכות ההוצאה לפועל השונות שירותי אחסנת מיטלטלין ומכירתם, בגדרה עתר למתן סעדים הצהרתיים וכספיים נגד המבקשת, זאת בטענה כי היא דרשה ממנו מס ערך מוסף שלא כדין בעת שביצע עימה עסקאות קניה של מיטלטלין מעוקלים אשר נרכשו, כך על-פי המשיב לשימושו האישי. מסגרת השלב בו נדונה השאלה האם לאשר התובענה כייצוגית, עתר המשיב לבית-משפט קמא בבקשה להורות, בין היתר, הן על גילוי כללי והן על גילוי ספציפי של מסמכים הנמצאים בידי המבקשת ובשליטתה. מאידך - הגישה המבקשת לערכאה דלמטה בקשה לעיון חוזר בה נתבקש בית-המשפט להורות על ביטול ההחלטה הראשונה.

בית-המשפט דלמטה, בדונו בבקשה לעיון חוזר החליט לדחות את טענת המבקשת, בסברו כי אין זה מתקבל על הדעת שמסמכים, אשר על בסיסם נקבע חיוב המבקשת במע"מ, אינם נמצאים בחזקתה.

בית-המשפט קבע כי הערעור מתקבל במובן זה שהמבקשת אינה מחוייבת לגלות או להפיק את המסמכים שבצו גילוי המסמכים הספציפי שניתן על-ידי בית-משפט קמא, וכי בגדר הליך של גילוי מסמכים ניתן לחייב בעל דין לגלות מסמכים קיימים הנמצאים ברשותו או בשליטתו, אך במסגרת צו לגילוי מסמכים אין לחייב בעל דין להפיק או לייצר מסמכים. עם-זאת, ייתכן שכאשר הפקת המסמכים טעונה השקעה של משאבים מעטים, יצווה בית-המשפט על בעל דין להפיקם.

74. אושר הסדר פשרה בתובענה לגביית ארנונה ביתר על-ידי עיריה
ב- בש"א (חי') 9900/02 {אסתר שמחון נ' עיריית חיפה ואח', תק-מח 2005(4), 1293 (2005)} עסקינן בתובענה בגין גביית ארנונה ביתר.

העילה העומדת בבסיס התובענה והבקשה דנן הינה בטענה כי בשנים 1993 עד 2001 גבתה העיריה ארנונה ביתר מתושבי חיפה. חיובה התבסס על-פי המדרגות, המתוחמות כל 10 או 5 מ"ר, ולפי המס המירבי לאותה קבוצה. כתוצאה מכך היא הוסיפה בין 9 מ"ר ועד 4 מ"ר לכל נכס. משמע מכאן, כי העיריה עיגלה כלפי מעלה את הארנונה. לפיכך, רוב הנכסים בחיפה חוייבו לפי ארנונה גבוהה יותר מזו שהיה צריך לחייבם על-פי "צווי המיסים". הנזק לכל אחת מהתובעים והמבקשת הוא ההפרש בין מה שנגבה לבין החישוב על-פי השטח בפועל.

הצדדים הגיעו להסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין, שבו נקבע כי הבקשות לאישורן של התביעות כתובענות ייצוגיות, יתקבלו, והתביעות הייצוגיות ייאושרו ככאלה. "העיריה מתחייבת לנהוג בהתאם להוראות צווי הארנונה, התקנות וחוק ההסדרים במשק המדינה, על-פי הפרשנות הנטענת בכתבי התביעה המאוחדת, על-פי השיטה המטרית, וזאת החל מיום 1.1.02". העיריה לא תשיב את הארנונה שגבתה ביתר עד ליום 1/02.

75. בוטלה החלטה להכיר בתביעה נגד "הסדר כובל" כתביעה ייצוגית כאשר לא הובהר מה הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מההסדר הכובל
ב- רע"א 2616/03 {ישראכרט בע"מ נ' הוארד רייס ואח', תק-על 2005(1), 3195 (2005)} עסקינן בערעורים על החלטת בית-המשפט המחוזי.

מדובר בתובענה ייצוגית שתכליתה להחזיר לבתי עסק, הנמנים על "הקבוצה", חלק מהעמלות ששילמו בגין שימוש של לקוחותיהם בכרטיסי אשראי. התביעה שהגיש המבקש, ואשר הוא מבקש להכיר בה כתובענה ייצוגית, היא לפיצוי על נזק שנגרם עקב ניצול מעמד המשיבים לרעה, וכי הבקשה היא לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית בשם כל בתי העסק ששילמו למשיבים עמלת סליקה בשיעור העולה על 2%, וכי כל עמלת בית עסק שמעל 2% היא עמלה בלתי-הוגנת.

בית-המשפט קבע כי יש לקבל את בקשות רשות הערעור של חברות האשראי והבנקים, וכי הבקשה ווהתביעה שהגיש התובע כפי שהם, אינם מצביעים לכאורה על סיכויי הצלחה טובים של הקבוצה, ועל-כן אין ולא היתה הצדקה למתן היתר להגשת תובענה ייצוגית, ומשכך יש לדחות את ערעורו של התובע בעניין ביטול החלטה להכיר בתביעה נגד "הסדר כובל" כתביעה ייצוגית, כאשר לא הובהר מה הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מההסדר הכובל, וכי התובע כשל בנסיונו להוכיח מחיר "בלתי-הוגן".

76. נדחתה בקשה לסעד זמני מאחר ובנסיבות העניין תוקפו יהיה בלתי-ברור ובלתי-מוגדר
ב- ת"א (ת"א) 12508/04 {אר.אם אלקטרוניקס בע"מ נ' מוניטקס בע"מ, תק-של 2004(4), 18835 (2004)} עסקינן בקשה לצו מניעה זמני במסגרת תביעה שהוגשה בתיק העיקרי.

בבקשה דנן התבקש בית-המשפט להורות למשיבה ו/או למי מטעמה, להימנע מלבצע פעולה של החלפת מונים מתוצרת המבקשת במונים של המשיבה, המותקנים במוניות הפועלות מנמל התעופה בן-גוריון, בשירות תחנת המוניות הדר-לוד או תחנות הלוויין שלה, ככל שהחלפה זו קשורה במערכת השער החדשה שעתידה להתחיל לפעול בתחנת המוניות בנתב"ג, בטענה, כי המשיבה הינה מונופולין המנצל לרעה את מעמדו, וזאת עד למתן פסק-דין בתובענה בתיק העיקרי.

בית-המשפט קבע כי בסמכותו ליתן סעד זמני במסגרת תובענה, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה.

בבדיקת שאלת הראיות לכאורה, אין צורך לקבוע עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית, ודי בכך כי אין מדובר בתביעת סרק וכי מדובר בשאלה רצינית הראויה לדיון, וכי לאחר עיון בטיעוני הצדדים, ניתן להגיע למסקנה, כי המבקשת לא הציגה את אותן ראיות לכאורה. לפיכך, נסיבות העניין אינן מאפשרות לבית-המשפט לתת למבקשת את הסעד המבוקש, שיהיה בלתי-ברור ובלתי-מוגדר, גם לו סבר כי יש מקום לתתו.

77. נדחתה תובענה ייצוגית בגין הפרשי תגמולי פנסיה היות והסעד הכספי לכל אחד מהמעוניינים בקבוצה שונה
ב- בש"א (ת"א) 6078/02 {חיים קרן נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ ואח', תק-עב 2004(4), 5624 (2004)} עסקינן בתובענה בגין הפרשי תשלומי תגמולי פנסיה.

מדובר בבקשה לתובענה ייצוגית שבה גדר המחלוקת בין הצדדים הוא אופן חישוב הכספים המגיעים לתובע בגין התקופה בה היה מבוטח במבטחים. לטענת התובע, בהתאם לסעיף 3(א)(2) להסכם הפנסיה, זכויותיו במקפת הן "כאילו היה חבר במקפת על-פי הסכם זה מעת היותו חבר במבטחים". לפיכך, חישוב הכספים המגיעים לו ממקפת בגין תקופת חברותו במבטחים צריך להתבצע כאילו כל תשלום שהופקד עבור התובע במבטחים, הופקד מלכתחילה במקפת. לטענת התובע, בחישוב ערכי הפדיון מתעלמת מקפת מהוותק אשר צבר במבטחים. זאת, עקב השימוש בנוסחת ערכי פדיון כנוסחה להעברת הכספים ממבטחים למקפת. לעומת-זאת, מקפת טוענת כי את הכספים שהועברו עבור התובע ממבטחים יש לשערך על-פי נוסחת ערכי פדיון ממועד הפקדתם במקפת.

בית-המשפט קבע כי דין בקשת התובע להכרה בתביעתו כתביעה ייצוגית נדחית, וכי היות והסעד הכספי לכל אחד מהמעוניינים בקבוצה שונה, מהווה שיקול שיש בו לשלול את אישור התביעה כתביעה ייצוגית, ובמיוחד העובדה כי התובע אינו יכול לייצג תובעים אשר טרם משכו את הכספים שנצברו לזכותם בקרן הפנסיה, או עובדים שבחרו לממש את זכותם לפנסיה.

78. נדחתה תובענה ייצוגית כנגד חברת כבלים הואיל והיתה אלטרנטיבה לתובעים אם חפצו בכך להתנתק משירותי הנתבעת ולהתחבר לשידוריה של חברת הלווין
ב- בש"א (ת"א) 1798/04 {ד"ר אנגל מרים ואח' נ' עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ, תק-מח 2004(3), 6996 (2004)} עסקינן בתובענה בגין תשלומי יתר בחיבור לרשת הכבלים.

המבקשים הגישו תביעה נגד עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ. התביעה כספית וכחלופה מבוקש פסק-דין הצהרתי וצו עשה. בד-בבד עם הגשת התביעה, הגישו התובעים בקשה לאשר את התובענה כייצוגית וזאת מכוח חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 ומכוח תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בבסיס טיעוני התובעים עומדת העובדה הנטענת, לפיה למרות שמכוח ההתקשרות בין הצדדים הם זכאים להנחה מאת הנתבעת, נגבו מהם מדי חודש סכומים הגבוהים מאלה שהיתה הנתבעת זכאית לגבות. הסעד המבוקש הינו סעד השבה של הסכומים שנגבו ביתר - לאמור סכום ההנחה שלא ניתנה לתובעים למרות זכאותם.

בית-המשפט קבע כי דין התובענה להידחות, וכי לטענת התובעים הנתבעת אכן הוגדרה על-ידי הממונה על ההגבלים העסקיים כבעלת מונופולין לעניין אספקת שידורי הטלוויזיה באזורי זכיונה. דא עקא, שעל קביעה זו הוגש ערר וספק אם יש להתייחס אליה כחלוטה וסופית. מה גם, שבהתייחס לתאריכים נשוא התביעה, ראוי לציין כי חברת שידורים נוספת החלה לפעול בשוק - חברת די.בי.אס. שירותי לווין (1998) בע"מ (להלן: "חברת הלווין") - ובין היתר גם באזורי הזכיון של הנתבעת. מבלי לדון בשאלת היותה של הנתבעת מונופולין או לאו, על פניו נראה, כי אכן היתה אלטרנטיבה לתובעים ואלו יכלו, אם חפצו בכך, להתנתק משירותי הנתבעת ולהתחבר לשידוריה של חברת הלווין. על-כן, יש לקבוע כי התובעים מנועים לעשות שימוש בסעיף 29(א) לחוק, וכפועל יוצא מכך וודאי שלא יוכלו לתבוע מכוח פרק ו' לחוק הדן בתובענות ייצוגיות.

79. נדחו תובענות ייצוגית כנגד המדינה הואיל ומדיניות בית-הדין לעבודה היא שיש לאשר תביעה כייצוגית "במשורה ורק במקרים מיוחדים"
ב- בש"א (ת"א) 1838/01 {רפאל גרוס נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, תק-עב 2004(1), 674 (2004)} עסקינן בתובענות כנגד המדינה לתשלומי הפרשי ביטוח וקרן לימודים.
מדובר במקרה בו התובע הגיש שתי תביעות כנגד המדינה, כמפורט להלן.

בתביעה הראשונה עתר התובע לחייב את המשיבה-המדינה לשלם לו את ההפרש בין הסכום ששילם עבור ביטוח מקיף לרכבו לבין סכום ההחזר ששולם לו בפועל. התובע מבסס את תביעתו על כך שסכום דמי הביטוח ששולם על ידו, שאת החזרו המלא הוא תובע, נמוך מסכום התקרה להחזר בעד ביטוח מקיף לעובדי מדינה על-פי חוזר החשב הכללי.

המדינה טענה כי התובע אינו זכאי לקבל סכום כספי זה או אחר, בגין ביטוח רכבו. ההטבה אותה הנהיג המשרד היא ביטוח רכב במימון המשרד, וזאת עד לתקרה מסויימת. בהיעדר טענות הנוגעות לחוסר סבירות או פגמים בביטוח המוצע על-ידי המשרד, אין התובע, שבחר בביטוח יקר יותר ואולי גם במפרט ביטוח יקר יותר מזה הניתן על-ידי המדינה, כאשר הוא ידע מראש כי לא יקבל את מלוא סכום ההחזר, יכול להעלות טענה כלשהי לגבי התקרה אשר נקבעה לו כתקרת השתתפות מצד המשרד.

בתביעה השניה עתר התובע לחייב את המדינה לשלם עבור התובע לקרן ידע, ולאפשר לו לצאת לימי השתלמות בשכר. זאת, בהתאם להוראות הסכמי השכר הקיבוציים שבין המדינה ואח' לבין הסתדרות ההנדסאים והטכנאים.

במקביל להגשת התביעות, הגיש המבקש בקשה להכיר בשתי התביעות כתביעות יצוגיות, וזאת בהתאם לתקנה 21 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "תקנה 21"). לטענתו, גודל הקבוצה מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית, וכי הכרת התביעה כתביעה ייצוגית תאפשר ניהול הליך משפטי עבור כל המעוניינים באופן הוגן, תוך חיסכון בזמן שיפוטי.

בית-המשפט קבע כי בקשותיו של התובע להכרה בתביעותיו כתביעה ייצוגית נדחית, וכי אין לקבל את טענתו של התובע כי מדובר במצב בו זהותם של חברי הקבוצה אינה ידועה. מדובר בקבוצת עובדים מוגדרת, ונראה לנו כי התובע יכול היה להביא לידיעתם, או לפחות לידיעת חלקם הגדול, את עניין הגשת תביעתו. מעבר לכל האמור לעיל, מדיניות בית-הדין לעבודה היא שיש לאשר תביעה כייצוגית "במשורה ורק במקרים מיוחדים". המקרה הנדון, אינו נמנה עם המקרים הנדירים המצדיקים הכרה בו כתביעה ייצוגית, אפילו אם תקנה 21 היתה יכולה להוות בסיס להגשת תביעה ייצוגית.

80. אושרה תובענה ייצוגית כנגד בזק מאחר ובמקום בו מתעורר חשש שהפיקוח המינהלי נכשל ראוי ליתן הזדמנות לפיקוח עקיף המושג באמצעות התביעה הייצוגית
ב- ת"א (ת"א) 2298/01 {קו מחשבה בע"מ נ' בזק בינלאומי בע"מ ואח', תק-מח 2003(4), 2222 (2003)} עסקינן בבקשה לאישור תביעה ייצוגית בגין הפקעת תעריפי השירות הבינלאומי.

מדובר בבקשה שהוגשה על-ידי קו מחשבה בע"מ - המבקשת, נגד בזק בינלאומי בע"מ משיבה 1 ומדינת ישראל משיבה 2. עילות הבקשה מבוססות על טענות בדבר ניצול לרעה של כוחה המונופוליסטי של המשיבה, תוך הפרת איסורים הקבועים בחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 {"חוק ההגבלים"}, וגביית "מס" מן הציבור שלא כדין, על-ידי הפקעת תעריפי השירות הבינלאומי, וזאת בתקופה שעד לפתיחת שוק התקשורת הבינלאומי לתחרות, גבתה בזק בינלאומי מחירים גבוהים בכ- 400% מן המחירים עובר לפתיחת השוק לתחרות. בכך הסבה, לטענת המבקשת, נזקים לציבור במאות מיליוני שקלים.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להתקבל, וכי התביעה תתברר כתביעה ייצוגית. התכלית הכלכלית מתעצמת כאשר מדובר במונופול בבעלות המדינה. במקום בו מתעורר חשש שהפיקוח המינהלי נכשל, ראוי ליתן הזדמנות לפיקוח עקיף, המושג באמצעות התביעה הייצוגית, וכי דרך זו עולה בקנה אחד עם התכלית ההרתעתית של התביעה הייצוגית ומאפשרת התמודדות עם חברות ענק, השולטות בכלכלה הגלובאלית במאה ה- 21.

81. נדחתה תובענה ייצוגית מאחר והמבקשים לא נתנו בידי בית-המשפט כלים כלשהם לצורך אומדן שווין של המניות
ב- בש"א (ת"א) 6318/02 {בנימין קנכט ואח' נ' אמד פתוח נדלן והשקעות בע"מ ואח', תק-מח 2003(4), 1134 (2003)} עסקינן בתובענה בגין מניות.

מדובר בתובענה של המבקשים שהיו חברי דן ובשעה שיצאו לגמלאות מכרו את מניותיהם בחברה. לטענת המבקשים, השווי של המניות שנקבע על-ידי מועצת המנהלים של ועל-פיו נפדו מניותיהם, אינו תואם את ערכן הריאלי. לטענתם, החברה הורתה על הפחתה שלא כדין לצורך הפדיון, של 30% מהערך שקבעה, כ"הפחתה בגין סיכון". אשר-על-כן, הגישו המבקשים תביעה, בה הם עותרים לכך שבית-המשפט יחייב את המשיבים בתשלום תוספת של 30% למחיר ששולם להם עבור מניותיהם. בד-בבד הוגשה גם בקשה לאישור התובענה כייצוגית.

בית-המשפט קבע, כי דין הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית נדחית, וכי בהליך אישורה של תובענה ייצוגית אין להסתפק בכך שהעובדות הנטענות בכתב התביעה מקימות עילת תביעה ויש להוכיח את העובדות הנטענות באופן לכאורי". המבקשים לא עברו רף זה שניצב בפניהם, שכן לא נתנו בידי בית-המשפט כלים כלשהם לצורך אומדן שווין של המניות. לא הונחה, איפוא, בפני בית-המשפט אותה תשתית ראייתית לכאורית הנדרשת כדי לבחון ממשותה, ולו לכאורה, של טענת המבקשים כי נאלצו למכור את המניות בשווי הנופל משווין האמיתי ומשכך הם זכאים לסעד הנתבע על ידם.

82. נדחתה תובענה ייצוגית כנגד חברת כבלים מאחר והמבקש לא הצליח להוכיח מבחינה עובדתית כי אכן נגבו מחירים לא הוגנים
ב- ת"א (ת"א) 1574/99 {אהרון אברהמי נ' מתב מערכות תקשורת בכבלים בע"מ ואח', תק-מח 2006(1), 6407 (2006)} עסקינן בתובענה כנגד חברת כבלים בטענה לגביית מחירים מופקעים.

מדובר במקרה בו המבקש הינו לקוח ומנוי של המשיבה ואשר לטענתו פעלה המשיבה בניגוד לסעיף 29 לחוק ההגבלים העסקיים הקובע, כי אסור לבעל המונופולין לקבוע "מחיר קניה או מכירה בלתי-הוגנים של הנכס או של השירות שבמונופולין". המבקש טען כי המשיבה, שהינה בעלת מונופולין סטטוטורי באזור, מנצלת לרעה את מעמדה בשוק באופן הפוגע או העלול לפגוע בצרכנים, בין השאר, על-ידי כך שקבעה וגבתה ביודעין מחירים מופקעים העולים בעשרות אחוזים מעל מחיר שוק תחרותי הוגן בעבור השירות שאותו היא נתנה ללקוחות.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות את הבקשה לאשר את התובענה כייצוגית, מאחר והמבקש לא הצליח להראות במידת השכנוע הנדרשת כי קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה יוכרעו בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה, וכי המבקש לא הצליח לשכנע במידה הראויה כי "המחיר ההוגן" כמשמעו בסעיף 29א לחוק ההגבלים פירושו "מחיר השוק", והמבקש לא הצליח להוכיח מבחינה עובדתית כי אכן נגבו מחירים לא הוגנים.

83. בית-המשפט קבע כי דחיית אחת העילות המסיימת את הדיון באותה עילה מקנה זכות ערעור גם אם טרם הוכרעה שאלת הסעד שהתובע טוען לו גם בשל עילה אחרת
ב- ע"א 3105/03 {הוארד רייס נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', תק-על 2003(2), 3844 (2003)} עסקינן בבקשה לסילוק על-הסף של תובענה.

מדובר במערער שהינו רוקח ובעל בית מרקחת שפתח בתובענה נגד המשיבים. בגדרה של אותה תובענה הוא ביקש להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית, ולפסוק לו פיצוי על נזק שאלה גרמו. המשיבים הם בנקים וחברות המנפיקות כרטיסי אשראי. התובענה כללה מספר עילות, ובהן ניצול מעמד המשיבים לרעה לפי סעיף 29א של חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, קיומו של הסדר כובל לפי סעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים, וכן ניצול מצוקת לקוחות, כמשמעותו בסעיף 4 של חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשל"א-1971.

בית-המשפט המחוזי אישר כייצוגית את התביעה נגד המשיבים 1 ו- 2, ככל שמדובר בעילה של הסדר כובל, ולא אישר את התביעה כתביעה ייצוגית בעילות האחרות. המערער הגיש ערעור על החלטה זו, ואף המשיבים 1 ו- 2 הגישו בקשה לסילוק הערעור על-הסף. לדבריהם, היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור. המשיבים מדגישים כי המערער תבע בבית-המשפט קמא סעד אחד ויחיד בשל כל העילות, ומשכך, לשיטתם, משהוכרה התובענה כתביעה ייצוגית בעילה אחת, אין המערער רוכש זכות ערעור, אם נדחתה התביעה בעילות האחרות, מאחר והמבחן הוא מבחן הסעד.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות. הכלל הוא שדחיית אחת העילות, המסיימת את הדיון באותה עילה, מקנה זכות ערעור, גם אם טרם הוכרעה שאלת הסעד שהתובע טוען לו, גם בשל עילה אחרת.

84. בית-המשפט קבע כי יש להשהות את הליכי התובענה הייצוגית עד לקבלת החלטה בבקשות רשות הערעור שהוגשו לנוכח הנפקות הרבה הקנויה להחלטת בית-המשפט המחוזי לאשר את התובענה הייצוגית
ב- רע"א 1900/03 {הוארד רייס נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ ואח', תק-על 2003(2), 3794 (2003)} עסקינן בערעור על החלטה שלא יפורסם דבר אישור התובענה הייצוגית עד להחלטה בעניין זה בסיום הדיון בתובענה לגופה.
מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי החליט כי יש להשהות את הליכי התובענה הייצוגית עד לקבלת החלטה בבקשות רשות הערעור שהוגשו, ויהא אשר יהא כינויה של ההחלטה - הארכת מועד להגשת כתב הגנה או "עיכוב ביצוע" החלטה. לנוכח הנפקות הרבה הקנויה להחלטת בית-המשפט המחוזי לאשר את התובענה הייצוגית, ולאור זאת שהמבקש לא הצביע על נזק ממשי שייגרם לו אם יוותרו ההחלטות שהוא מלין עליהן על כנן. בדומה, לא הצביע המבקש על עילה המצדיקה התערבות בהחלטת בית-המשפט המחוזי בשאלת ההוצאות.

85. נדחתה תובענה ייצוגית לאחר שנקבעה הלכה בבית-המשפט העליון כי לא ניתן לבסס בקשה לאישור תובענה ייצוגית מכוח תקנה 29 לתקנות סד"א
ב- בש"א (ת"א) 9313/03 {מדינת ישראל ואח' נ' לוי אלעזר, תק-מח 2003(2), 33672 (2003)} עסקינן בתובענה כנגד חברת החשמל בגין מס נסתר.

מדובר במקרה בו טען המשיב בכתב התביעה ובבקשתו לאישורה כייצוגית, כי המדינה בשיתוף פעולה עם חברת החשמל, הטילו על ציבור צרכני החשמל "מס נסתר" שלא כדין המשולם על-ידי הצרכנים מדי חודש במסגרת חשבונות החשמל שהם מקבלים עבור צריכת החשמל, לשם מימון הסדרי הפנסיה של עובדי חברת החשמל. המשיב טען כי הסכומים הנ"ל אותם גובה חברת החשמל מצרכניה, הם למעשה "מס נסתר" שגבייתו אינה חוקית ועל-כן יש להשיבו לצרכנים, אם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ואם מכוח חוק ההגבלים העסקיים, או עילות אחרות אותם מונה המשיב בבקשתו. את בקשתו לאישור התביעה כייצוגית מבסס המשיב על סעיף 29 לתקנות סד"א ופרק ו' א' לחוק ההגבלים העסקיים.

לאחר הגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית ניתן בבית-המשפט העליון פסק-דין בפרשת מ.י - א.ש.ת אשר קבע, כי לא ניתן לבסס בקשה לאישור תובענה ייצוגית מכוח תקנה 29 לתקנות סד"א ומכוחה בלבד. על יסוד הלכה חדשה זו עתרו שתי המבקשות, בבקשות דנן, למחיקת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית על-הסף ככל שהיא מתבססת על הוראות התקנה הנ"ל. המשיב הגיב תוך שהוא מנסה לשכנע את בית-המשפט מדוע אין להעתר לבקשה ומדוע ניתן עדיין להגיש בקשות לאישור תובענות יצוגיות "תוך שימוש בתקנה 29".

בית-המשפט קבע כי יש ממש בטענות המבקשות, וכי ההלכה שנקבעה בפרשת א.ש.ת הנ"ל, ברורה וחד-משמעית, וכי אין להתיר הגשת תביעה ייצוגית לפי תקנה 29 הנ"ל. נסיונו של המשיב ליתן פירוש אחר למשמעות קביעת הרוב בפרשת א.ש.ת, על-פיו ניתן להמשיך ולהגיש בקשות על-פי תקנה 29, אין בו כל ממש.

86. נדחתה תובענה ייצוגית נגד בזק הואיל ואין לומר כי הגשת התובענה הייצוגית היא הדרך העדיפה, המוצדקת וההוגנת וזאת בשל המכשולים ונסיבות העניין של תובענה זו
ב- ת"א (חי') 1251/00 {לנדסמן צבי ואח' נ' בזק, תק-מח 2003(2), 10063 (2003)} עסקינן בתובענה נגד בזק בטענה לדמי חכירה שלא כדין.

מרכזה של התובענה נשוא הבקשה ניצבת הטענה כי בזק גבתה שלא כדין ממנוייה וללא הסכמתם "דמי חכירה" עבור מכשירי הטלפון שהעמידה לשימושם {מסוג זמיר, טלכל, עפרוני וחוגה}, וכן "דמי אובדן" בגין מכשירי טלפון שלא הושבו לה על-ידי המנויים. התובעים טענו כי בחישוב מצטבר לאורך שנים עולים "דמי החכירה" שנגבו, בשיעור ניכר על ערכו של המכשיר המוחכר. מכאן, שגביית "דמי חכירה" ו"דמי אובדן", ללא הסכמת המנויים ולאחר ששולמו דמי חכירה העולים במצטבר על שוויו של המכשיר, נגועה בהטעיה, אי-גילוי, ניצול מצוקת הצרכן, ניצול לרעה של מעמדה של בזק כמונופולין ועשיית עושר שלא במשפט. הבקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית מוגשת על-פי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 ועל-פי חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 ועל-פי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי.

בית-המשפט קבע, כי בנסיבות העניין הבקשה לאישור התובענה נדחית, וכי במקרה דנן ניתן לומר כי מתקיים התנאי בדבר שאלות עובדתיות המשותפות לקבוצה, שהרי גם אם תתקבל טענת המבקשים בדבר קיומה של עילת תביעה באשר לגביה מוגזמת/ לא חוקית, נזקו הנטען של כל מנוי ושווי שירותי התחזוקה שצרך בפועל, שונים ממנוי אחד לאחר, והם מצריכים ברור עובדתי מורכב של כל מנוי ומנוי. מדובר בחיוב עבור שרות שניתן בפועל לכל מנוי ומנוי בהשוואה לדמי התחזוקה ששולמו על ידו. לאור האמור לעיל, חישוב הנזק לכל תובע ותובע לא יוכל להיות חישוב אריתמטי פשוט, אלא יצריך בירור עובדתי מורכב על-מנת לאמוד את נזקו של כל תובע ותובע. כמו-כן, אין לומר כי הגשת התובענה הייצוגית היא הדרך העדיפה, המוצדקת וההוגנת, וזאת בשל "המכשולים" שפורטו לעיל, היינו, הצורך לברר את מאפייניו הספציפיים של כל תובע ואת העובדות הספציפיות הרלוונטיות לו, הן לעצם קיום העילה והן לעניין גובה הנזק.

87. נדחתה תובענה נגד בנק למשכנתאות מאחר ומקום בו מועלית טענה משפטית נכבדה בדבר הגבל עסקי אסור שטענה זו תתבסס על הישענות כללית על "מידע נפוץ בענף"
ב- בש"א (ת"א) 15000/01 {רון ילניק נ' בנק לאומי, תק-מח 2003(2), 9758 (2003)} עסקינן בתובענה בגין שיעורי ריבית שונים ללקוחות חדשים.

מדובר במקרה בו המבקש נטל הלוואת משכנתה מהמשיבה בריבית קבועה אך גילה כי באותה עת הציע הבנק ללווים חדשים הלוואה בריבית קבועה אשר היתה נמוכה מ"הריבית התעריפית" שקבע הבנק למשיב. בעקבות זאת פנה המבקש לממונה על התחום בבנק ישראל וביקש לבדוק, בין היתר, את פשר ההפרש בין הריבית המשתנה שנקבעה לו ובין הריבית שנקבעה ללווים חדשים. מתגובת הממונה עלה כי לווים נוספים, מלבד המשיב, הגישו תלונות למפקח על הבנקים לגבי אופן שינוי הריבית המשתנה בהלוואות שנטלו. אף הובהר למשיב כי בהתאם לנהלים למתן הלוואות לדיור, על תאגיד בנקאי לתת למבקשי הלוואות דפי הסבר בו יפורטו בין השאר תנאי ההלוואה, וכן מידע רלוונטי לגבי הלוואות צמודות. כמו-כן הובהר למשיב כי על הבנק חלה חובת גילוי לגבי משמעות הריבית המשתנה, ואופן שינויה. לאור מכלול השתלשלות האירועים האמורה, הוגשה תובענה זו הסמכת על סעיף 46ב לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 כשעילת התביעה היא לפי סעיף 2 לחוק, ומכוח תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בית-המשפט קבע כי דין התובענה הייצוגית לפי חוק הבנקאות, חוק ההגבלים העסקיים, ותקנה 29 נדחית, וכי מקום בו מועלית טענה משפטית נכבדה בדבר הגבל עסקי, אסור שטענה זו תתבסס על השענות כללית על "מידע נפוץ בענף". הדברים נכונים, מקל וחומר, כשמדובר בבקשה להגשת תובענה ייצוגית שהסכנות הגלומות בה לנתבע הן רבות, ושהנזקים שהיא עלולה להסב לו הם הרסניים.

88. נדחה ערעור הואיל וגם נזק לא ממוני שאיננו עניין של מה בכך די בכך כדי להכשיר תביעה כתובענה ייצוגית
ב- ע"א 1338/97 {תנובה מרכז שיתופי לשווק נ' ראבי תופיק, תק-על 2003(2), 1522 (2003)} עסקינן בתובענה בגין פגם במוצר מזון.

מדובר בערעור וערעור שכנגד על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, שאישר בסייגים שקבע תביעה ייצוגית נגד תנובה, שנסובה על הוספת סיליקון לחלב עמיד. תנובה מערערת על אישור התביעה כתביעה ייצוגית, ואילו התובע הייצוגי, מערער על סייג שנקבע בהחלטה ולפיו סעד ההשבה לא ייכלל בתביעה.

בית-המשפט קבע כי דין הערעור של תנובה להידחות, וכי החדרת תוספת של סיליקון לחלב בניגוד לתקן היא פגיעה באוטונומיה של הפרט, וכי לכאורה התביעה בענייננו איננה עניין של מה בכך. הפרסום המטעה שפרסמה תנובה לאחר הפרסומים שיש בחלב סיליקון, יש בו כדי ללמד לכאורה, שתנובה עצמה הבינה שישנה התנגדות רחבה בציבור להוספתו של סיליקון לחלב. תנובה לא היתה נכנסת למסע ההכחשות כשהכחישה את התלונה בדבר החדרת הסיליקון, אלמלא הבינה בעצמה שאין המדובר בעניין של מה בכך, וכי אין לקבוע כי רק נזק ממוני יכול להצדיק תביעה ייצוגית. לתובע נגרם, לכאורה, נזק לא ממוני שאיננו עניין של מה בכך, ודי בכך כדי להכשיר את תביעתו כתביעה ייצוגית.

89. נדחתה תובענה ייצוגית לאור קביעת ההלכה כי לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984
ב- רע"א 3126/00 {מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטיים, פ"ד נז(3), 220 (2003)} עסקינן בתובענה בגין תשלום אגרת כניסה לעובדים זרים.

בית-המשפט המחוזי אישר הגשת תובענה ייצוגית נגד המדינה לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 תקנה 29. הבקשה אושרה, הן לעניין מתן סעד הצהרתי והן לעניין מתן סעד כספי. על כך הוגשה בקשת רשות הערעור דנן, בה ניתנה רשות ערעור והבקשה תידון כערעור על-פי הרשות שניתנה.

עיקרה של התובענה הינה אשרות הכניסה לעובדים הזרים, שעל-מנת לקבלן, נדרשים המעסיקים - וביניהם, חברות קבלניות, קבלנים פרטיים ומשקי בית פרטיים - להפקיד בידי המדינה כתב התחייבות וערבות בנקאית אוטונומית בסכומים שונים, הנקבעים לפי שיקול-דעתה של המדינה. בכתב התחייבות זה מתחייב המעסיק, בין היתר, להעסיק את העובד רק בעבודה שעבורה קיבל את הרישיון ולדווח למשרד הפנים על כל עובד שיעזוב את מקום עבודתו מכל סיבה שהיא. לכתב ההתחייבות מצורפת ערבות בנקאית, לגביה מצהיר המעסיק בכתב ההתחייבות, כי הוא "יודע שמשרד הפנים יהיה רשאי לחלט את כל סכום הערבות, אם תוך 10 ימים מיום פקיעת תוקף רישיון העבודה בארץ, לא יעזבו העובדים הזרים, כולם או מקצתם, את הארץ, או אם ימשיכו לעבוד ללא היתר, או שיופר אחד מן התנאים האמורים בכתב התחייבות זה".

התובעים טענו, כי הדרישה להעמדת ערבויות נעשתה ללא הסמכה חוקית וכך גם חילוטן, באשר לא נקבעה בחוק או בתקנות הסמכה מפורשת להתנות היתר כניסה, בהפקדת ערבות. כן נטען, כי הסמכות להטיל קנס או תשלום חובה אחר צריכה להיות מפורשת וברורה, וכי החיוב להפקיד ערבויות כתנאי למתן אשרת כניסה לעובדים הזרים פוגע בזכות הקניין של התובעים והקבוצה, וכי החילוט הגורף של הערבויות הינו בלתי-סביר. לפיכך, ביקשו התובעים סעד הצהרתי, לפיו אין תוקף לחיוב להפקיד ערבויות ולחילוטן של הערבויות ולפיו כתבי ההתחייבות בטלים מעיקרם. עוד נתבקש בית-המשפט להורות על השבת הערבויות שהופקדו והכספים ששולמו בגין העמדתן, וכספי הערבויות שחולטו. כמו-כן, נתבקש בית-המשפט להורות על מתן פיצוי כספי בגין הנזקים העקיפים שנגרמו לתובעים ולקבוצה.

המדינה השיגה על החלטת בית-המשפט המחוזי בשני מישורים. המישור האחד, נוגע לאפשרות לאשר תובענה ייצוגית מכוח תקנה 29, בכלל, ונגד המדינה, בפרט. במישור זה טוענת המדינה, כי לאור קיומם של חוקים ספציפיים המסדירים הגשת תובענה ייצוגית במסגרתם, אין לעשות עוד שימוש בתקנה 29 המיושנת לשם הגשת תובענות כאלה. עוד טוענת היא, כי אף בהנחה שניתן כיום להגיש תובענה ייצוגית לפי תקנה 29, אין לעשות כן נגד המדינה, נוכח העובדה שהמדינה מכבדת פסק-דין סופי שאין עליו ערעור, כלפי כל מי שההחלטה עשויה לחול עליו, גם אם לא היה צד להליך ונוכח העובדה שקיימים מסלולים חלופיים נוחים לתקיפת מעשים שלטוניים, דוגמת בג"צ.

המישור השני, הוא המישור הקונקרטי, ועניינו באי-התאמת המקרה שלפנינו לדיון במסגרת תובענה ייצוגית מטעמים שונים: לטענת המדינה, אין להשתמש בתובענה הייצוגית כאמצעי לריכוז תביעות אישיות של אנשים ידועים ומיוצגים. זאת ועוד, לא הוכח שקיימים תובעים פוטנציאלים נוספים לאלה שהגישו תביעות אישיות, שמספרם מצדיק הגשת תובענה ייצוגית. בנסיבות אלה, יש להניח לכל תובע - שחזקה כי בידו היכולת הכלכלית לתבוע - להגיש תביעה אישית ואין צורך באישור התביעה כייצוגית.

ב- רע"א 3126/00 {מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטיים, פ"ד נז(3), 220} השאלות להכרעה בערעור זה הן: האם ובאיזה אופן ניתן להשתמש בתקנה 29 כמקור לאישור תובענות ייצוגיות בכלל, וכנגד המדינה, בפרט; והאם יש מקום לאשר את התובענה כייצוגית במקרה הקונקרטי דנן.

בית-המשפט קבע כי יש לקבל את הערעור ולבטל את אישור התובענה דנן כתובענה ייצוגית. נושא התובענה אינו מצדיק הכללתו בגדר תקנה 29. יתרה מזאת, החלתה של התובענה דנן בתחום המשפט המינהלי מעוררת שאלות קשות של סמכות ושל מהות והיא עשויה להביא לשינויים מהותיים ביותר במשפט המינהלי הישראלי, וכי אין מקום לקבוע על דרך של פסיקה הסדרים כאלה ללא חקיקה ראשית. כמו-כן ניתן לקבוע כי בנסיבות המקרה הנוכחי אין עילה המצדיקה הגשת תובענה בכלל ולא כל שכן תובענה ייצוגית.

90. נדחתה תובענה ייצווגית נגד בנק למשכנתאות הואיל ולא הוצגה על-ידי המבקשים ראיה מתאימה המזהה את הריבית הרלוונטית
ב- בש"א (ת"א) 20251/01 {בן חמו גיל ואח' נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-מח 2003(1), 40851 (2003)}עסקינן בתובענה בגין הטעיה בריבית להלוואת משכנתא.

מדובר בתביעת המבקשים ביחס להלוואת משכנתא אשר לגביה הם טוענים כי הבנק הטעה ורימה אותם בכך, שהציג בפניהם, במסלול הריבית המשתנה, ריבית התחלתית אטרקטיבית ואף הסביר להם כי שיעורי הריבית במשק יורדים ולפיכך, קיימת אפשרות שישלמו פחות בעתיד. בפועל, כך מוסיפים המשיבים וטוענים, חייב אותם הבנק כעבור שנתיים ב"ריבית תעריפית", שהיתה נהוגה אצלו באותה עת, העולה בכ- 29% על הריבית ההתחלתית, בה חוייבו בעת נטילת ההלוואה. עוד טוענים המבקשים בתביעתם כי הריבית התעריפית היא ריבית בלתי-ריאלית, הנתונה כולה לשיקול-דעתו המוחלט של הבנק ולא היתה כל הצדקה לחייב בה את המבקשים בתום תקופת הפרעון הראשונה של ההלוואה.
העילות בהן מעגנים המבקשים את תביעתם האישית הן, כאמור, עילות של הטעייה ותרמית, וכי התנייה בהסכם ההלוואה בדבר ריבית תעריפית, הינה בבחינת תנאי מקפח הכלול בחוזה אחיד ודינו להתבטל. בד-בבד עם תביעתם האישית עתרו המבקשים להכיר בתביעתם זו כתובענה ייצוגית, בה נסמכים המבקשים על הוראות פרק ג'1 לחוק הבנקאות, המאפשר הגשת תובענה ייצוגית, באישור בית-המשפט, בשל כל עילה, המקימה תביעה אישית על-פי אותו חוק. לחילופין, נסמכים המבקשים בעתירתם זו, על הוראות תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות, וכי לא הוצגה על-ידי המבקשים ראיה מתאימה המזהה את הריבית הרלוונטית הנ"ל ואת שיעוריה. המסמך הסתמי והבלתי-מפורט, אשר צורף על-ידי המבקשים בשלב הסיכומים, בודאי איננו יכול לענות לנדרש. לא למותר להוסיף, כי התפנית שביצעו המבקשים במישור הטיעוני בשלב הסיכומים, יש בה טעם מיוחד לפגם גם בשל כך שתביעת המבקשת מעוגנת בעילות של הטעיה ותרמית, שהרי לגבי עילות אלה, חלה על כל תובע חובה מוגברת להניח, מלכתחילה, תשתית עובדתית מפורטת וסדורה. קל וחומר, כאשר עסקינן בתובע המבקש להיות תובע ייצוגי.

91. סמכותו של היועץ המשפטי להתנגד להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין
ב- ת"א (ת"א) 2560/01 {דני בירנבוים נ' קלאב הוטלס, תק-מח 2003(1), 5671 (12003)} עסקינן בתובענה בגין גביית דמי אחזקה של יחידת נופש.

מדובר בעתירה בעניין דרך גביית דמי האחזקה של מלון לחברי הקבוצה של כל מי שהינו או היה בעל "זכות נופש" במלון הידוע כ"מלון אילת קלאב הוטל" אשר שילם לנתבעות או למי מהן דמי אחזקה שנתיים במהלך התקופה הנדונה בתביעה בין השנים 1998 ואילך או אשר רשום בספרי הנתבעת כמי שחייב להן כספים בגין דמי אחזקה שנתיים לגבי אותן שנים". התובענה התבססה על חוק הגנת הצרכן, חוק ההגבלים העסקיים, חוק החברות ותקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. הצדדים הגיעו להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, אך היועמ"ש התנגד להסכם.

בית-המשפט קבע כי מאחר והבקשה לאישור ההסכם הוגשה מכוח כל הדינים שהסדריהם כאמור שונים- בחר בית-המשפט בדרך של אישור הסכם הפשרה לאחר בדיקתו, ומתן אפשרות החרגה ממנו לכל מעוניין, לאחר פרסומו בעיתונות ובזמן הנקוב בפרסום. ב"כ היועמ"ש אומנם טען לביטול פסק-הדין, ברם במעשיו וברוח בטיעוניו, הכוונה היא בעצם להחרגת הציבור מההסכם שאושר. ההחרגה לא חייבת לנקוט בטעמים, אלא משמעה היא הודעה, שאין עניין להיות חלק מההסכם.

הפועל היוצא הוא, שגם מבלי להיכנס לכל סיבה טובה או לא טובה שנתן היועץ המשפטי לממשלה, הרי בהצטרפותו ובטענו כנגד ההסכם, יש לראותו כעושה שימוש בזכות ההחרגה, מטעם כל הציבור אותו הוא מייצג. הציבור שהוא מייצג, לצורך העניין, הוא כל אותם בעלי יחידות הנופש הקיימים. לאור זאת קבע בית-המשפט שכל בעלי יחידות הנופש הן בקלאב הוטל והן בקלאב אין, הוחרגו מההסכם אליו הגיעו הצדדים המקוריים בהסכם הפשרה.

92. נדחתה תובענה ייצוגית נגד חברת "אל-על" בטענה להפליה צרכנית מאחר ולנוכח חומר הראיות ניתן לקבוע כי המבקש לא השכיל לשכנע כי מדובר בתביעה שסיכויי הצלחתה טובים
ב- בש"א (ת"א) 6177/01 {ענבר איתן נ' אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ}, תק-מח 2003(1), 38033 (2003)} עסקינן בתובענה בגין הפליה צרכנית של מחירי כרטיסי טיסה בין אזרחים ישראלים לזרים.

מדובר בתובענה בה המבקש רכש בסוכנות הנסיעות שלי טורס בע"מ בר"ג כרטיס טיסה בנתיב בומביי-ת"א-בומביי במחלקת עסקים תמורת סך השווה ל- 1,610 דולר ארה"ב. לטענת המבקש, בגין אותה טיסה ובאותה מחלקה נמכר הכרטיס לאזרחי הודו ולאזרחים זרים אחרים, שאינם ישראלים, במחיר הנמוך ב- 540 דולר מן המחיר, אשר נדרש מן המבקש. לטענת המבקש, מפלה המשיבה לרעה את הנוסעים הישראלים בקו בומביי-ת"א-בומביי, הפליה פסולה על בסיס לאום ועל-כן, הוא עותר לחייב את המשיבה להשיב לו את ההפרש בסך 540 דולר ארה"ב, שנגבה ממנו עבור הטיסה הנ"ל, לעומת המחיר הנמוך יותר, שנגבה, לדבריו, בגין אותה טיסה ובגין אותה מחלקה מאזרחים הודים. כמו-כן, עותר המבקש לחייב את המשיבה בתשלום סך השווה ל- 5,000 דולר ארה"ב, כפיצוי בגין ההשפלה הנובעת מהפליה על בסיס לאום ובגין עוגמת הנפש ובזבוז הזמן שנגרמו לו. המבקש מוסיף ועותר להכיר בתביעתו כתובענה ייצוגית, בשם ועבור "כל הישראלים שטסו בחברת אל-על במחלקת עסקים ושילמו את המחיר הגבוה, וכן כל הישראלים שלא טסו בחברת אל-על כתוצאה מכך שלא רצו לשלם את המחיר הגבוה עקב ההשפלה הנובעת מההפליה".

המשיבה מצידה הכחישה את ההפליה על בסיס לאום, שמייחס לה המבקש וציינה בתגובתה, כי היא קובעת תעריפים שונים לטיסותיה, בהתאם לעונה, לתנאי הכרטיס ולתקופת תוקפו של הכרטיס וכן בהתאם לנקודת המוצא של הטיסה, אך בשום אופן לא בהתאם ללאום הנוסע.

בית-המשפט קבע, כי דין הבקשה להידחות, וכי אם צריך להעריך בשלב זה, בהערכה ראשונית את סיכויי ההצלחה של התביעה, לנוכח חומר הראיות שהוצג עד כה, ניתן לקבוע כי המבקש לא השכיל לשכנע כי מדובר בתביעה שסיכויי הצלחתה טובים. זאת ועוד אחד מתנאי-הסף החוזרים ונישנים בכל דברי החקיקה הכוללים פרק בדבר תביעות ייצוגיות, הינו התנאי הנוגע לגודל הקבוצה ובמילים אחרות צריך שהקבוצה אותה מבקשים לייצג תהא גדולה מספיק ותצדיק בירור העניין על דרך של תביעה אזרחית. המבקש טען כי הקבוצה מונה "אלפי נוסעים" ואף ציין כי אין מדובר במספר מוגדר של מעוניינים שהוא מכיר אותם, או יכול לאתרם מראש, ולהניעם להצטרף לתביעה ועל-כן, לדבריו, "אין חלופה אחרת, מעשית, וממשית יותר מאשר התביעה הייצוגית".

אמירות כלליות אלה, אין בהן כדי להרים ולו לכאורה את הנטל המוטל על המבקש כתובע ייצוגי פוטנציאלי, בכל הנוגע לגודל הקבוצה וראוי היה כי המבקש יציג בעניין זה נתונים ברורים יותר. זאת ועוד, חומר הראיות שהוצג אינו תומך כלל בדברי התובע והתמונה העולה מן הראיות, ככל שהיא נוגעת לגודל הקבוצה, שונה לחלוטין.

93. אושרה תובענה ייצוגית בגין גביית אגרת נמל מאחר והתעלמות הרשות מהחובה החוקית המוטלת עליה אינה עולה בקנה אחד עם מינהל תקין
ב- בש"א (ת"א) 57254/99 {סבו תמר נ' רשות שדות, תק-מח 2002(2), 11496 (2002)} עסקינן בתובענה בגין גביית אגרת נמל.

מדובר בתובענה להשבת כספים שנגבו בגין אגרת נוסעים היוצאים מנמלי התעופה בישראל { "אגרת נמל"} ובקשה לאישור התובענה כתביעה ייצוגית, על-פי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988.

המבקשת רכשה חמישה כרטיסי טיסה באמצעות סוכנות הנסיעות "אופיר טורס בע"מ" {משיבה}. סכום העסקה ננקב בדולרים. למחיר כרטיסי הטיסה נוסף חיוב בגין דמי רישום ואגרת נמל. לטענתה חוייבה ביתר ב- 7.60 ש"ח, בניגוד לתקנה 13 לתקנות רשות שדות התעופה (אגרות), התשנ"א-1991. האגרה חושבה על-פי שער החליפין הגבוה, מכירת דולרים {מזומנים}, ולא על-פי השער היציג של דולר ארה"ב. המבקשת הביעה מחאה על חישוב האגרה ביתר, במכתבים אל העוזר הראשי למנכ"ל משיבה 1, גורמים מוסמכים במשיבה 2, מנכ"ל משיבה 3, שר התחבורה וחברות תעופה. התשובות לא הניחו את דעתה והיא פנתה לערכאות בתביעה ייצוגית להשבת הפרשי השער, לכל הטסים לחו"ל בשבע השנים האחרונות, אשר שילמו אגרת נמל לפי השער הגבוה, בטענה כי הנתבעות 2-1 מהוות מונופולין ומנצלות את מעמדן באופן הפוגע בציבור, בניגוד לסעיפים 29 או- 50 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988. כמו-כן עתרה המבקשת לסעד הצהרתי: "לצוות על הנתבעות להימנע מגביית אגרת נוסע יוצא שלא על-פי שער הדולר היציג".

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להתקבל, וכי הנסיבות דנן מצדיקות אישור תובענה ייצוגית המכוונת לסעד הצהרתי, דרך מסלול תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אם כי סעד זה מתבקש כסעד חלופי. אין זה ראוי כי בית-משפט, האמון על החוק במדינה, ישלים עם מצב בו פועלות המשיבות לאור השמש, בניגוד לחובתן על-פי דין. יתרה-מכך, השער לחישוב אגרת נמל, מוכתב על-ידי פנל של חברות תעופה, המעלה חשש לקרטליזציה של הענף. אף אם נכונה טענת המשיבות כי התקנות אינן סבירות לתקופתנו, בה העסקאות הן בינלאומיות ונערכות במט"ח, הדרך הנכונה והחוקית היא להביא לשינוי בתקנות, או לתקוף אותן בבית-משפט. הדרך בה בחרו משיבות 2 ו- 3 - התעלמות מהחובה החוקית המוטלת עליהן, אינה עולה בקנה אחד עם מינהל תקין.

94. נדחתה תובענה ייצוגית לתשלום שכר עבודה הואיל והתובע לא הוכיח כי הוא תם-לב וכי הוא ייצג את המעוניינים באופן הולם
ב- בש"א (ת"א) 5320/01 {אריק קיטאי נ' אלון מתכת, תק-עב 2002(2), 105 (2002)} עסקינן בתובענה בתשלום שכר עבודה, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, ביטוח מנהלים ופיצויי הלנה.

מדובר במקרה בו המבקש היה עובד של המשיבה ואשר לטענתו מלינה את שכרם של עובדיה, כיוון שהיא משלמת לכלל עובדיה את שכרם, מדי חודש בחודשו, ביום שבין ה- 10 ל- 15 לחודש העוקב, בניגוד להוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. לפיכך, הסעד שמתבקש הוא מתן פיצויי הלנת שכר לכל העובדים אשר שכרם הולן, ולחילופין - סעד של פסיקת ריבית והצמדה, לעובדים שתביעתם על-פי חוק הגנת השכר התיישנה.

המשיבה טענה כי בירור העובדתי ביחס לכל תובע, לרבות חישוב פיצויי ההלנה להם יהיה זכאי, אם יהיה זכאי, יצטרך להיעשות בנפרד ולכן אישור תובענה כייצוגית רק יסבך את ההליכים ויכביד עליהם, וכי, המקרה דנן אינו בא בגדר המקרים שבהם תותר הגשת תובענה ייצוגית ולפיכך יש לדחות את הבקשה להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית.

בית-המשפט קבע, כי דין הבקשה להידחות, וכי המבקש לא הוכיח כי הוא ייצג את המעוניינים באופן הולם. שכרו של התובע שולם לו, שלא כמו שכרם של מרבית עובדי המשיבה, על-פי עמלות ממכירות שביצע ובכפוף לדיווחיו, וכן סביר כי משכורתו היתה גבוהה משל הקבוצה אותה הוא מבקש לייצג של "עובדים קשי יום אשר משכורתם נמוכה", אשר התובע אינו נכלל בגדרה. כמו-כן, נסיבות סיום עבודתו במשיבה מעוררות ספק באשר לתום-ליבו של המבקש. לפיכך, אין לאשר הפיכת התובענה לייצוגית משלא הוכיח התובע כי הוא תם-לב וכי הוא ייצג את המעוניינים באופן הולם. זכותם של התובעים הנוספים לא מתקפחת, כיוון שהם זכאים לתבוע פיצויי הלנה ולברר זכותם בתביעות יחיד. מול זכות זו, קיימת זכותה של המשיבה לדרוש מכל תובע הוכחת הסכום שהוא טוען כי מגיע לו, ולטעון כנגדו טענות הגנה. מהדברים האמורים עולה כי המקרה הנדון אינו מקרה מתאים לשימוש בכלי הדיוני של תובענה ייצוגית. מן הראוי שהבירור בענייננו ייעשה בהליכים אינדיבידואליים ולא בהליך "ייצוגי" שיש לו אופי כובל, כאשר לפסק-הדין שינתן בו יש תוקף של "מעשה בית-דין" גם כלפי עובדי המשיבה שלא יצטרפו, ויתכן כי אינם מעוניינים שינתן בשלב זה פסק-דין אשר יחסום את דרכם בעתיד.

95. נדחתה תובענה ייצוגית בגין פדיון ימי מחלה הואיל ורצוי שהבירור יעשה בהליכים אינדיבידואליים ולא בהליכים "ייצוגיים" שיש להם אופי כובל
ב- בש"א (ת"א) 3649/00 {מנחם דוד נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, תק-עב 2002(1), 2735 (2002)} עסקינן בתובענה עבור ימי מחלה.

מדובר במקרה בו התובע טוען כי פרש מעבודתו בעוד הנתבעת טוענת כי התובע פוטר. אין חולק על כך כי הפסקת עבודתו של התובע היתה מכוח הסכם קיבוצי מיוחד שנחתם בין הצדדים בשנת 98'. להסכם זה קדם הסכם שנחתם בשנת 94' בין הנתבעת לבין עובדיה שכותרתו "החלטת הוועדה לנוהלי שירות במוסדות ההסתדרות בנושא: פיטורי צמצומים". על הסכם זה חתומים הן הנתבעת והן נציגות עובדי הנתבעת, ובו נקבעו שני מסלולים לפרישת עובדים - מסלול של פרישה לפנסיה תקציבית ומסלול של פרישה בפיצויי פיטורין.

ההסכם קבע כי הפורשים במסלול הפנסיה התקציבית, יקבלו בנוסף לזכויות אחרות, גם תשלום בגין פדיון ימי מחלה. לגבי עובדים הפורשים במסלול פיצויי פיטורין - לא נקבע דבר לעניין תשלום פדיון ימי מחלה.

גם בהסכם הקיבוצי המיוחד משנת 98', המתייחס אך ורק למסלול הפרישה בפיצויי פיטורים, לא מוזכר עניין פדיון ימי המחלה.

התובע סומך טענת זכאותו לקבלת פדיון ימי מחלה על חוזר הנתבעת מס' 80/88, המזכה כל מי שפרש מעבודתו בנתבעת בגיל של מעל 55 שנה בפיצויים עבור ימי מחלה בלתי-מנוצלים.
לטענת הנתבעת, החוזר נוגע רק לעובדים שפרשו לגמלאות מעל גיל 55 ולא לעובדים שפוטרו מהנתבעת, ולכן התובע אינו זכאי לפדיון ימי מחלה בלתי-מנוצלים.

טענות התובע לעניין ניהול התובענה כתביעה ייצוגית הן: משנת 94' ואילך, פרשו מן הנתבעת מאות של עובדים, ואף למעלה מכך, כשחלקם פרשו במסלול פיצויי פיטורין. למיטב ידיעתו של התובע העובדים אשר פרשו במסלול פיצויי פיטורין, לא קיבלו מן הנתבעת תשלום בגין פדיון ימי מחלה על-פי זכאותם כדין. לאור נגיעתו של נושא התביעה למאות ואף יותר מעובדי הנתבעת, מן הראוי לנהל התובענה כתביעה ייצוגית.

לטענת הנתבעת, אין כל מקום לניהול תביעה ייצוגית, שכן תביעת התובע הינה תביעה חסרת כל יסוד. הנתבעת טוענת כי הבסיס לתביעת התובע הינם נוהלי הנתבעת שיצאו בחוזרי האגף למנהל של הנתבעת, על-פיהם עובד שפרש לגמלאות בגיל מעל 55 שנה, יהיה זכאי לפדיון ימי מחלה. לטענתה, התובע לא פרש לגמלאות כי אם פוטר מעבודתו, ועל-כן נהלי הנתבעת לא חלים עליו, ומכאן שאין הוא יכול ליזום תובענה ייצוגית שלמעשה אין הוא כלל צד לה.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות. נושאי ההסכם ובכללם שאלת זכאותם של הפורשים לפדיון ימי מחלה בלתי-מנוצלים יכולים בהחלט להתברר בהליכים משפטיים בפני בית-דין זה, אך רצוי שהבירור ייעשה בהליכים אינדיבידואליים ולא בהליכים "ייצוגיים" שיש להם אופי כובל, כאשר לפסק-הדין שינתן בהם יש תוקף של "מעשה בית-דין" גם כלפי עובדי המשיבה שלא יצטרפו, ויתכן כי אינם מעוניינים שיינתן בשלב זה פסק-דין אשר יחסום את דרכם בעתיד.

96. נדחתה תובענה ייצוגית כנגד בזק הואיל והקשר הסיבתי בין העילות שבתובענה לבין הנזק אם נגרם ושיעורו מסופק ביותר
ב- בש"א (ת"א) 21634/00 {עמותת קו חם נ' בזק החברה, תק-מח 2002(1), 1085 (2002)} עסקינן בתובענה כנגד בזק במספר עילות.

מדובר בבקשה לאישור תובענה כייצוגית מכוח הוראות החיקוק הבאות: פרק ו1 לחוק הגנת הצרכן; פרק ו1 לחוק ההגבלים העסקיים ותקנה 29 לתקסד"א. התובענה הוגשה על-ידי עמותת "קו חם לצרכן" המהווה ארגון צרכנים על-פי חוק הגנת הצרכן וחוק בתי-המשפט, וכן על-ידי שני מבקשים נוספים: המבקש 2, חבר העמותה והמבקש 3 מנוי של המשיבה, בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ. עניינה של התובענה הייצוגית, במספר עילות: א. עילת גביית סכומים בגין אי-פרסום שמו ופרטיו של מנוי בספרי הטלפונים ובמרכזיית 144; ב. עילת החיוב בגין השארת הודעה בתא קולי או משיכת הודעה, בעלות של שיחה; ג. חיוב בגין שיחת טלפון אף כאשר מנוי לא משאיר הודעה בתא הקולי; ד. עילת חיוב עבור שימוש בשירות עקוב אחרי - חיוב יתר; ה. עילת התניית שירות תא קולי פלוס בקבלת שירות תא קולי.

המבקשת עתרה לדחיה או מחיקה על-הסף של הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, כאשר עיקר טענתה נסוב על העניין כי הטענות המועלות בבקשה לאישור ובכתב התביעה הן טענות אינדיבידואליות המחייבות בירור פרטני ביחס לכל חבר בקבוצה הנטענת.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להכרה בתובענה הייצוגית נדחית בהיעדר עילה, ןכי לא קמה למבקשים עילת תביעה בטענות אשר הועלו בכתבי טענותיהם, ואין מקום להרשות להגיש תביעה המטילה על בזק אימת תשלומי עתק לצרכנים, כשהעילה לתובענה ייצוגית אינה מבוררת והסיכויים לחיובה של בזק קלושים ביותר, וכשהקשר הסיבתי בין העילות שבתובענה לבין הנזק - אם נגרם - ושיעורו, מסופק ביותר". זאת ועוד, התובענה דנן הועמדה על סכום אסטרונומי, ועל-כן, ההשלכות הכלכליות הדרמטיות המגולמות בהחלטה בדבר אישור תובענה ייצוגית כנגד גוף כלשהו ובמיוחד גוף מסחרי כלכלי, עלולות להיות קשות והרסניות.

97. נדחתה תובענה ייצוגית כנגד המנהל בגין תשלום היטל השבחה הואיל והשאלות המהותיות המתעוררות בה אינן משותפות לכלל חברי הקבוצה שייצוגה מתבקש
ב- בש"א (חי') 6360/98 {אפרת בוקר נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2002(1), 2254 (2002)} עסקינן בתובענה בגין היטל השבחה בחוזה חכירה.

מדובר במקרה בו מבקשים התקשרו עם המשיב בחוזה פיתוח, שהוכן על-ידי המשיב מכוח ההחלטה. על-פי חוזה הפיתוח העמיד המשיב לרשות המבקשים, המוגדרים בו כ"יזמים", מגרש בכפר ויתקין למשך 36 חודשים, "וזאת רק לשם בנית המבנים למטרת ההקצאה על-פי הייעוד ושעור הניצול", כהגדרתם בחוזה. הצדדים התחייבו לחתום על חוזה חכירה בתום התקופה האמורה לתקופה של 49 שנה לגבי המגרש והמבנים, והכל בתנאי שהמבקשים יעמדו בתנאי הפיתוח על-פי החוזה.

עוד בטרם נחתם הסכם הפיתוח, שילמו המבקשים את התמורה בגין תקופת החכירה. חוזה הפיתוח קובע, כי "תשלום זה ייחשב כתשלום עבור דמי שימוש שנתיים מהוונים עבור השימוש במגרש לתקופת החכירה". כשנתיים לאחר תשלום התמורה ביקשו המבקשים לרשום התחייבות לרישום משכנתא לגבי המגרש. המשיב התנה את ביצוע הרישום, בכך שהמבקשים ישלמו את היטל ההשבחה בגין עסקת החכירה בסך 10% מערך התמורה כולל הצמדה. מכיוון שהצורך של המבקשים ברישום האמור היה דחוף, הם העבירו למשיב את התשלום בגין היטל ההשבחה - תוך מחאה.

המבקשים טוענים בתביעתם העיקרית, כי גביית התשלום בגין היטל ההשבחה מהם היא בניגוד לחוק, להחלטה ולחוזה הפיתוח ו/או כי המשיב הטעה אותם באשר לסכום התמורה. בנוסף לכך נטען, כי גביית התשלום היתה תוך ניצול מצוקתם ותלותם המוחלטת בשירותיו של המשיב, ניצול לרעה מצד המשיב של מעמדו כמונופולין בשוק, תוך הפרה של עקרונות המשפט המינהלי וכללי הצדק הטבעי. התביעה הינה להשבה של הכספים שנגבו בגין היטל ההשבחה. במסגרת התביעה העיקרית הוגשה הבקשה הנדונה להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית בשם כל אדם, אשר התקשר עם המשיב בחוזה פיתוח לשם הקמת מבנה בהרחבה של ישוב חקלאי ביחס למגרש, שייעודו שונה עובר לחתימת הסכם חכירה, ואשר נדרש לשלם למנהל היטל השבחה בגין העסקה. טענות המבקשים מסתמכות על: חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, ותקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית נדחית, הואיל והשאלות המהותיות המתעוררות בה אינן משותפות לכלל חברי הקבוצה, שייצוגה מתבקש, וכי בנסיבות העניין התביעה הייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת.

98. נדחתה תוהענה ייצוגית בגין דמי ניהול בקופת חיסכון הואיל והאינטרס הציבורי הכללי של עשיית צדק במהירות וביעילות לא ימצא כאן את ביטויו
ב- ת"א (חי') 1483/00 {אריה מהרשק ואח' נ' חסך קופת חסכון, תק-מח 2002(1), 2085 (2002)} עסקינן בתובענה בגין דמי ניהול בקופת חסכון.

מדובר בבקשה מתוקנת לאישור תביעה כתובענה ייצוגית בנושא דמי ניהול שגבתה חסך, קופת חסכון לחינוך בע"מ מהמבקש המקורי, ד"ר מהרשק וכן משלושה מבקשים נוספים שהצטרפותם הותרה. הבקשה מבוססת על חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, חוק השקעות משותפות בנאמנות, התשכ"א-1961, חוק השקעות משותפות בנאמנות, התשנ"ד-1994, חוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ"א-1981, ותקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

המחלוקת בין הצדדים בתיק זה הינה, בקליפת אגוז, כספים שניגבו על-ידי חסך, ביוזמתה שלה וללא הסכמת החוסכים. המבקש טען בבקשה המתוקנת לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, כי לחסך אין סמכות לגבות דמי ניהול או כל סכום אחר עבור שירותים מיוזמתה שלה. המבקש פנה למפקח על הבנקים ונענה כי תלונתו מוצדקת וכי המפקח על הבנקים הורה לחסך לחדול מגביית העמלה מן החוסכים ולהחזיר להם את כספם, וכי חסך הודיעה למפקח כי אכן עמדה זו תיושם. ואכן, המשיבה החזירה למבקש סכום כסף, אך, לטענתו, סכום זה הינו חלקי בלבד, הן מאחר והוא שולם רק עבור חלק מהתקופה הרלוונטית, והן משום שהוא שולם רק עבור חשבון אחד משלושה חשבונות השייכים לו. המשיבה טענה כי עמלת ביטוח ושירותים נזכרת במפורש לתנאי תכנית החסכון עליה חותמים החוסכים.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשות להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית להידחות, וכי מאופי התביעה עולה, כי סכומי ההשבה הנדרשים מהמשיבה, שונים במידתם מתובע לתובע, מחוסך לחוסך, והסעד לכל חוסך יהיה תלוי בתקופת החסכון שלו ובסכומים שהופקדו. לפיכך, הגשת התובענה כתובענה ייצוגית, לא תחסוך הגשת תביעות פרטיות רבות, ומכאן שהאינטרס הציבורי הכללי של עשיית צדק במהירות וביעילות, לא ימצא כאן את ביטויו.

99. נדחתה תובענה ייצוגית בגין המרת שערי מטבע הואיל והן סיכויי התביעה והן באשר לכך שהתביעה הייצוגית איננה הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין
ב- בש"א (ת"א) 58066/99 {יצחק שלומוביץ נ' סקאל דיוטי פרי בע"מ, תק-מח 2002(1), 23 (2002)} עסקינן בתובענה בגין חיוב שערי מטבע חוץ.

מדובר בתובענה בו טוענים המבקשים, כי המשיבות מעלימות ומסתירות מפני הלקוחות הרוכשים מוצרים בחנויותיהן בנתב"ג, שתי עובדות מהותיות הנוגעות למחיר: א. כי התשלום בשקלים בגין המוצרים שמחירם, כאמור, נקוב בדולרים מחושב על ידן לפי שער מזומנים, שהוא השער הגבוה ביותר. ב. כי אם יבקשו לחייב את כרטיס האשראי בדולרים, יחוייב חשבונם בשער העברות והמחאות שהינו, כאמור, נמוך משער מזומנים. לטענת המבקשים, הפרו המשיבות בהתנהגותן זו את האיסורים החלים עליהן על-פי סעיף 2 ו- 3 לחוק הגנת הצרכן, קרי: איסור ההטעיה ואיסור ניצול מצוקת הצרכן. המבקשים טוענים, כי המשיבות מטעות בפועל את קהל הלקוחות בחנויות נתב"ג, בכך שאין הן מביאות לידיעתם את סוג השער שבו מחושב על ידן המחיר לתשלום בשקלים במעמד התשלום בקופה, וחמור מכך אין הן מביאות לידיעתם את האופציה הקיימת להם לשלם לפי שער נמוך יותר, הוא שער העברות והמחאות, אם יבחרו לשלם בדולרים באמצעות כרטיס האשראי.

המבקשים מוסיפים וטוענים, כי אילו ידעו הלקוחות את סוג השער לפיו מחשבות המשיבות את התשלום בשקלים במזומן, היו יכולים לשקול את כדאיות העסקה מבחינתם, בהשוואה, למשל, לרכישת המוצר בחנויות בחו"ל, ואילו ידעו את האופציה הקיימת להם לשלם בדולרים באמצעות כרטיס אשראי לפי שער נמוך יותר, היו, קרוב לוודאי, נמנעים מלשלם בשקלים באמצעות כרטיס האשראי ובוחרים באופציה הזולה יותר.

המבקשים טוענים עוד, כי המשיבות מנצלות במעשיהן ובמחדליהן את חולשת הלקוחות, על-מנת לקשור עסקה, שכן אדם סביר ורגיל אינו עורך, לטענתם, אבחנות בין שערים שונים ואינו מדקדק בקיומם של שערים שונים של הדולר, להם אין הוא מודע ובהם אינו מתמצא. בטענתם זו מכוונים המבקשים אל האיסור הקבוע בסעיף 3 לחוק הגנת הצרכן שעניינו ניצול מצוקת הצרכן ובורותו, כדי לקשור עסקה בתמורה העולה על התמורה המקובלת. לבסוף, טוענים המבקשים, כי העסקאות נשוא התביעה הינן עסקאות באשראי, כהגדרתן בסעיף 8 לחוק הגנת הצרכן ולגביהן מחוייבות המשיבות על-פי תקנה 5 לתקנות הגנת הצרכן להודיע לצרכן מהו שער ההמרה ומהו אופן חישוב המחיר שהן מבצעות, בכל מקום שבו קבעו בעיסקה שער שאיננו השער היציג. בנוסף לכך, מעלים המבקשים כנגד המשיבות טענות, לפיהן הפרו המשיבות במעשיהן ובמחדליהן, המתוארים לעיל, את חובת תום-הלב המוטלת עליהן, ואף ביצעו עוולה של תרמית, ולמצער, עוולה של רשלנות כלפיהם. בקשר עם עילות נוספות אלה, שמקורן בדין הכללי, עותרים המבקשים לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, מתוקף תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות, הן באשר לסיכויי התביעה, והן באשר לכך שהתביעה הייצוגית איננה הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, וכי בטענת חוסר תום-הלב שהעלו המשיבות כנגד המבקשים, אין בחומר שהוצג ביסוס ממשי לטענה והיא נשמעת יותר כספקולציה וכהפרכת האשמה בעלמא, ללא עיגון בראיות.

100. נדחה ערעור בעניין גובה שכר-טרחה ופיצוי מיוחד לבעל מניות בחברה שהגיש תובענה שהוכרה כ"תובענה ייצוגית" בהסכם פשרה
ב- ע"א 8430/99 {אנליסט אי.אמ.אס. ניהול נ' ערד השקעות, תק-על 2001(4), 899 (2001)} עסקינן בערעור בעניין קביעת גובה שכר-הטרחה והפיצוי המיוחד המגיע לתובע ייצוגי.

מדובר בערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שאישר את הגשת התובענה כתובענה ייצוגית. הטענה המרכזית של המערערת היתה כי מטרת העסקה שעיקרה מכירת מניות ישרס שבידי קבוצת א.ג.ש. לחברת ערד, היתה להביא בסופו-של-יום לדילול החזקות הציבור והמערערת בחברת ערד, תוך הגדלת כוחה של קבוצת א.ג.ש. כך גם אירע, בפועל. כן נטענו טענות שונות לעניין הליך אישור העסקה בין ערד ובין קבוצת א.ג.ש. יחד עם התביעה הגישה המערערת בקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, שאושרה על-ידי בית-המשפט המחוזי.

בהמשך, התנהל בפני בית-המשפט המחוזי הליך, בו נתבררו שתי שאלות מרכזיות, שהן גם נשוא הערעורים שבפנינו. טענות המערערת התרכזו בקביעת בית-המשפט המחוזי לעניין שכר-הטרחה שנפסק לזכותה ובעניין הפיצוי המיוחד שנפסק לה. אשר לשכר-הטרחה, טענה המערערת, כי טעה בית-המשפט שעה שהעריך את שווי הסכם הפשרה נכון למועד חתימת הסכם הפשרה ולא נכון למועד מאוחר יותר, הוא מועד העברת המניות בפועל, וכי מקובל הוא לגזור את שיעור שכר-הטרחה מסכום הפיצוי בפועל, כאשר אין כל הצדקה או טעם לבחירה שרירותית בערך המניות של ערד דווקא ביום חתימת הסכם הפשרה. אשר לפיצוי המיוחד, טענה המערערת, כי הדרך בה חושב הפיצוי המיוחד שגויה. כך, בית-המשפט המחוזי אמור היה, מטעמים של מדיניות משפטית, להקנות לתובע הייצוגי-המערערת, פיצוי מיוחד של 8% מסך הסכם הפשרה, ולא 8% מן החלק היחסי המגיע למערערת כמחזיקת מניות בערד, על-פי הסכם הפשרה. לטענת המערערת, הן לשון החוק והן שיקולי מדיניות עקרוניים מחייבים פירוש לפיו הפיצוי המיוחד הניתן לתובע ייצוגי יהיה משמעותי, יפצה את התובע על נזקיו המיוחדים ויתמרץ אותו להשיג פיצוי גבוה ככל הניתן, מן הנתבעים.

בית-המשפט קבע כי דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות, וכי הכלל הוא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בדרך-כלל בשיעור שכר-הטרחה שנפסק לבעל דין בערכאה הראשונה אלא-אם-כן המדובר בטעות משפטית או פגם יסודי בהכרעת הערכאה הראשונה. בנסיבות המקרה דנן, לא נמצאה בהחלטתו של בית-המשפט להעריך את שכר-הטרחה על-פי שווי המניות ביום חתימת הסכם הפשרה, כמצדיקה את התערבות בית-משפט זה, וכי לא הוכח כי שערוך שכר-הטרחה על-פי שווי המניות הביא לשכר-טרחה שאינו הולם את התכליות שביסוד התובענה הייצוגית. כמו-כן - שקלול הנסיבות במקרה דנן מוליך למסקנה כי שיעור הפיצוי המיוחד שנפסק במקרה דנן אינו מצדיק את התערבותו של בית-משפט זה, ויש להותירו על כנו, וכי בהיעדר טעות משפטית בולטת או פגם מהותי בהפעלת שיקול-הדעת, לא יטה בית-משפט זה להתערב בסכומים שיפסקו כפיצוי מיוחד.