דיני זכות יוצרים - תכליות

דיני זכויות היוצרים מבוססים על מספר תכליות היוצרות יחד "מארג של אינטרסים", הן ציבוריים והן פרטיים {גיא פסח "הבסיס העיוני להכרה בזכות יוצרים", משפטים לא(2) 359, 410 (2001) (להלן: "פסח"}.

אחת התפיסות העומדת ביסוד ההכרה בזכויות היוצרים, מדגישה את האינטרס הציבורי שבקידום היצירה הקולקטיבית. לפי גישה זו, השאיפה היא להעשיר את המרחב הציבורי, להרחיב את מאגר הידע הקולקטיבי ולהגדיל את המגוון התרבותי.

הדגש בהקשר זה, אם-כן, הוא על אפשרויות הגישה והשימוש ביצירות. תפיסה זו, מבוססת על ההבנה כי נוכח אופיין הייחודי של היצירות כטובין מופשטים וכ"מוצר ציבורי" - טובין המתאפיינים בכך שקשה למנוע מאחרים את השימוש בהם, ובכך שהשימוש של אחד במוצר אינו גורע מיכולתו של אחר ליהנות ממנו - אין לפרטים תמריץ כלכלי מספק להפקת יצירות חדשות.

כדי לעודד יוצרים להשתתף בפיתוח הקולקטיבי והמצטבר של הידע והתרבות, נדרש איפוא להעניק להם תמריץ ממשי לכך, בדמותה של זכות יוצרים. ההכרה בזכות היוצרים - לפי גישה זו - נתפסת אם-כן כ"מחיר" הכרחי שנדרשת החברה לשלם בכדי לאפשר את הגדלת מאגר הידע המצטבר.
מחיר זה מתבטא בכך שזכות היוצרים מטילה מטבעה מגבלות ועלויות על השימוש ביצירות המוגנות, ובכך מצמצמת במידה מסויימת את הנגישות של הציבור אליהן {ראו: ע"א 513/89,S/a interlego נ' Exin-Lines Bros. S.A, פ"ד מח(4) 133, 154, 166-161 (1994); פסח, 383-361; מיכאל בירנהק "דרישת המקוריות בדיני זכות יוצרים ושליטה תרבותית", עלי משפט ב 347, 390-386 (2002); חנוך דגן "קריאה קניינית: המוסד הקנייני המתחדש של זכות יוצרים", יוצרים זכויות - קריאות בחוק זכות יוצרים 39, 49 (מיכאל בירנהק וגיא פסח עורכים, 2009)}.

אולם, לצד האינטרס הציבורי שבקידום הידע הקולקטיבי, נשענים דיני זכות יוצרים גם על הרצון להגן על האינטרסים הפרטיים של היוצר. התפיסה היא שיש לגמול ליוצר על המאמץ ועל המשאבים שהוא השקיע בהפקת היצירה, ולהכיר בזכותו ליהנות מפרי עמלו.

לפי גישה זו, האינטרסים של היוצר, כשלעצמם, נתפסים כראויים להגנה - מתוך הכרה בכך שמוצדק והוגן לגמול את היוצר על העבודה שהושקעה בהכנת היצירה, וכחלק מהשאיפה להגן על זכות היסוד של היוצר בקניינו {בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; פסח, 402-383; גיא פסח "זכות היוצרים בפסיקת בית-המשפט העליון - מגמות, שיקולים ומבט אל עבר 'עידן המידע'", עלי משפט ב (2002), 297, 308-307; רע"א 2687/92 גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1), 251 (1993); ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבך, פ"ד מב(3), 749 (1988); ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3), 340 (1985)}.

בתמצית, דיני זכות יוצרים מבוססים על הצורך בקידום האינטרס הציבורי והעשרת המגוון התרבותי, כמו גם השאיפה להגן על האינטרסים של היוצר ולגמול לו על עבודתו. שיקולים אלה, והצורך באיזון ביניהם, באים איפוא לידי ביטוי גם בנוגע להכרה בהפרה התורמת. בחינתם של שיקולים אלה, במקרה שלפנינו, מצביעה על-כך שאין מקום לאפשר לגורם אשר תרם באופן ניכר לקיומה של הפעולה המפרה, וייתכן שאף נהנה מהשימוש ביצירה, להתחמק מאחריות. טעם אחד לכך, קשור בשאיפה לגמול ליוצר על המאמץ והמשאבים שהשקיע בהפקת היצירה, ולהגן על האינטרסים הקנייניים הלגיטימיים שלו בה. מקום בו מביאה פעולתם של גורמי הביניים לפגיעה באינטרסים של היוצר, מוצדק לאפשר לו להיפרע מהם, כביטוי להכרה בגמול המגיע לו על עבודתו {ע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ ואח', תק-על 2011(2), 3442 (2011)}.

"זכויות היוצרים" הן למעשה אגד של זכויות משנה, המעניקות לבעליהן את היכולת הבלעדית להתיר ביצוען של פעולות מסויימות ביצירה המוגנת, כך שיוכל ליהנות מ"מרבית דרכי הניצול האקטיביות או המסחריות" של היצירה. {טוני גרינמן "זכויות יוצרים", כרך א', 227 (מהדורה שניה, 2008) (להלן: "גרינמן")}.

בין זכויות אלה, ניתן למנות גם את זכות השידור (המעוגנת בסעיף 14 לחוק החדש) וכן את זכות ההעמדה לרשות הציבור (המצויה בהוראת סעיף 15 לחוק החדש). זכויות אלה היו מגולמות יחד בחוק הקודם בתוך הזכות ל'ביצוע פומבי', אולם בחוק החדש הן הועמדו כזכויות נפרדות, הנוגעות להיבטים שונים של העברת יצירה מוגנת לציבור {ראו, למשל: רחל ארידור-הרשקוביץ "מביצוע פומבי להעמדה לרשות הציבור: חידוש או בילבול תחת הדין החדש?" יוצרים זכויות 405, 406 (מיכאל בירנהק וגיא פסח עורכים, 2009)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דיני זכות יוצרים - תכליות