מקוריות

אין לקבוע מראש מסמרות מתי מדובר ברעיון ומתי מדובר בישומו, אלא הכל תלוי בנסיבות: אותה מערכת עובדות יכולה להיחשב לעניין אחד רעיון ולעניין אחר ישום של רעיון. בהיבט רחב אין קיים שום דבר מקורי אלא כל המצאה או "רעיון" הם פיתוח של המצאה או "רעיון" קודמים; השאלה בכל מקרה היא אם בפועל הוסיף פלוני משהו מקורי משלו ל"רעיון" או ל"ישום" קודם ואז עבודתו תהיה מוגנת אף-על-פי שאת היסודות לעבודתו המקורית הוא שאב ממקור אחר, או שהוא העתיק בדרך מוסווית מה שעשה אחר מבלי שבפועל הוא יצר משהו מקורי משלו.

כשבוחנים יצירה שלגביה טוענים הפרה של זכות יוצרים יש לבחון את השאלה האם היצירה היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר, מידת המקוריות הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים משתנה ממקרה למקרה ויכולה להיות מועטה ואף חסרת ערך.

לכן השאלה היא האם קיימת ביצירת התובע דבר מקורי במחשבה, בעמל או במיומנות גם אם ה"חומר הגלמי" ששימש למחבר הוא נחלת הכל {ע"א 23/81 משה הרשקו ואח' נ' חיים אורבוך ואח', פד מב(3), 749 (1988)}.

בבחינת מקוריות אין כל מקום לעשות השוואה בין היצירה המוגמרת לבין יצירות אחרות, וההתמקדות צריכה להיות בשלב הגיבוש של היצירה. כאשר מדובר בזכות יוצרים על תכונות ויזואליות, המקוריות נגזרת מהשיקולים ומהתהליכים בזמן גיבוש הצורה ולא מהיותו של התוצר הסופי דומה ליצירות קיימות או שונה מהן. כאמור, זמן גיבוש היצירה ביצירות פונקציונליות-תעשייתיות עשוי שלא לחפוף את זמן הייצור. עם-זאת, שלב הגיבוש של הצורה מתייחס למקוריות בביצוע ולא למקוריות במחשבה בלבד.

השיקול המקורי צריך לבוא לידי ביטוי מוחשי. על-כן, המבחן הראוי יתמקד בבדיקת השיקולים בשלב הגיבוש של היצירה ויבדוק אם אלו לקוחים ממרכיבים קיימים או מיצירות קיימות, או שיש בהם גם מעבר לזה, מתרומתו המקורית של היוצר.

במילים אחרות, התרומה המקורית נבחנת לא לאור התוצאה הסופית אלא לאור המקור שלה: האם המקור הוא היוצר או לחילופין מישהו קיים וידוע. בכך באה לידי ביטוי מטרתן של זכויות היוצרים. שיטה זו, הנותנת הגנה לכל מי שיוצר באופן מקורי, יש בה כדי לתת ליוצרים תמריץ מספק שיאפשר את גיוון עולם הביטויים. שיטה דמויית פטנטים המתנה את הזכות בחדשנות היא יעילה יותר, אך אינה משרתת את המטרה של גיוון עולם הביטויים והרחבתו.

הבחנה נוספת שעשויה להועיל היא ההבחנה בין מצב שבו היצירה מתבססת על יצירה אחרת מוגדרת וקיימת, לבין שימוש באבני בניין כלליות המשמשות את היוצר. ככל שהיצירה מתבססת פחות על יצירות קיימות, קל יותר להניח שאכן מדובר ביצירה מקורית.

ככל שיש דמיון רב יותר בין היצירה שבה מתבקשת זכות יוצרים לבין יצירה קיימת, כך עובר הדגש לבדיקת השוני בתוצר הסופי, כאשר ההנחה היא שהיצירה הקודמת מוכרת ליוצר המאוחר Copinger & Skone James, (supra, at 61).

במילים אחרות, כאשר קיימת יצירה קודמת שעליה מבוססת היצירה שבה מתבקשת זכות יוצרים, קיימת נקודת מוצא שניתן להניח לגביה כי ביטוי הלובש את הצורה של אותה יצירה אינו מקורי, ואזי ניתן לבחון אם המוצר המפר שונה מהמוצר המקורי, והמקוריות נבחנת על-ידי בדיקת השוני בפועל בין שני המוצרים.

לעומת-זאת, כאשר אין הביטוי מעוצב על בסיס מוצר ספציפי קודם, לא ניתן לעשות השוואה כזו, ובמקרים כאלה תתמלא דרישת המקוריות אלא אם התוצר הסופי עושה שימוש בדברים מובנים מאליהם, מוכרים ופשוטים הנמצאים בתחום הציבורי (Public Domain), כמו בעיגול או בקו פשוט. המחסום שעל היוצר, המתבסס על יצירה קיימת, לעבור הוא גבוה יותר, ודומה שהדבר הגיוני וגם עולה בקנה אחד עם המטרה של הרחבת צורות הביטוי הקיימות {ע"א 513/89Interlego A/S נ' .Exin - Lines Bros S. A, פ"ד מח(4), 133 (1994)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מקוריות