כינוס נכסים כסעד קבוע

1. כללי
ב- ת"א 2244/81 {קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון נ' שמואל פלאטו שרון ואח', פ"מ תשנ"ב(1), 171-163 (1991)} נקבע כי:

"אין חולק, כי מינוי כונס נכסים זמני נעשה תמיד על-ידי בית-המשפט, שהרי מדובר בשלב שלפני מתן פסק-דין. עד 1967 יוחדה לבית-המשפט גם הסמכות למנות כונס נכסים קבוע לצורך ביצוע פסק-דין סופי.
עם חקיקתו של חוק ההוצאה לפועל החדש משנת 1967 הוקנתה לראש ההוצאה לפועל הסמכות למנות כונס נכסים אך המחוקק לא מצא לנכון לשלול את הסמכות מבית-המשפט ונמצא כי לאחר מתן פסק-דין קיימת סמכות מקבילה למנות כונס נכסים הן לבית-המשפט והן להוצאה לפועל (ראה סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967).
ברור, כי הדרך הרגילה והעדיפה לבצוע פסק-דין היא במסגרת לשכת ההוצאה לפועל, ערכאה זאת קיימת כדי לשמש זרוע ביצועית בשלב שלאחר הכרעת בית-המשפט. באופן רגיל האינטרס של המערכת הוא לשחרר את בית-המשפט מתפקידי הביצוע על-מנת שיוכל להתפנות להכרעה במשפטים אחרים. גם האינטרס של הצדדים הוא שהביצוע יהיה מופקד בידי ערכאה שיוחדה למטרה זאת ויש בידה הכלים לביצוע יעיל וצודק של פסקי-הדין.
מרבית ההחלטות בנושאי ההוצאה לפועל הן מינהליות ובמידה שמדובר בהחלטות שיפוטיות נקבע בחוק ההוצאה לפועל תחום סמכותו של ראש ההוצאה לפועל: יש עניינים שהוא מפנה מייד להכרעת בית-משפט ואילו בכל שאר העניינים מתערב בית-המשפט רק כערכאת ערעור על החלטות ראש ההוצאה לפועל."

הפסיקה שהרחיבה את מספר ותוכן המקרים בהם ניתן סעד כינוס הנכסים, כך שכיום תקנה 388 עניינה גם מינוי כונס נכסים קבוע וכסעד עיקרי מעבר למטרתה הראשונית, כסעד זמני.

ע"א 447/92 {הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2), 102 (1995) (להלן: "עניין רוט"} מדבר על מקרה בו דן בית-המשפט בפירוט בכל הנושאים הנוגעים במינויו של כונס קבוע, ומפאת חשיבותו, אביא את עיקר פסק-הדין להלן:

במקרה הנדון, כב' הנשיא שמגר דן בערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי במסגרתו ניתנה החלטה למנות כונסי נכסים על כל נכסי המערער כסעד למימוש פסק-דין שניתן כנגדו בחו"ל.

במקרה זה, ניתן בארצות הברית פסק-דין כנגד המערער, מר הנרי רוט, ובו חוייב לשלם למשיבה סכום של 19,464,667.54 דולר, המשיבה פנתה לבית-המשפט המחוזי, בבקשה להכריז על פסק-הדין כאכיף לצורך הוצאתו אל הפועל, בהתאם לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958. בית-משפט קמא נעתר למשיבה וכן ציווה למנות כונסי נכסים על כלל נכסי המערער מכוח תקנה 388 לתקסד"א.

המערערים ביקשו לעכב ביצוע ההחלטה בדבר מינוי כונסי הנכסים עד לערעור, ובקשתם נדחתה.

על-פי טענת המערער, הנוגעת לענייננו, לא היה מקום למנות את בא-כוח המשיבים ככונסי נכסים, לאחר מתן פסק-הדין, כסעד אלטרנטיבי להליכי הוצאה לפועל.

לדידו של המערער שגה בית-המשפט בכך שלא הפנה את המשיב לממש את זכייתו בהליכים רגילים של הוצאה לפועל.

בית-משפט המחוזי קבע כי דרך האכיפה היעילה ביותר במקרה דנא הינה באמצעות מינוי כונסי נכסים על כלל רכושו של המערער, זאת משום שלשכת ההוצאה לפועל אינה מסוגלת לגבות סכומים כה גדולים ועד שתחקר יכולת החייב, יכול שרכושו ייעלם.

לטענת המערער, נימוק זה אינו יכול לשמש יסוד להחלטת בית-המשפט, אולם לטענת המשיבה, אין למערער כל זכות קנויה לאופן מימוש פסק-הדין כנגדו, ולכן בנסיבות בהן ברור כי אין בהליכי הוצאה לפועל כדי לאפשר מימוש של פסק-הדין, שומה על בית-המשפט להעניק כל סעד שימצא לנכון לשם אכיפת פסק-דינו לטובת הזכאי.

כב' השופט שמגר, קיבל את דעת המשיבה וקבע כי במינוי הכונס על-ידי בית-המשפט:

"טמונה השאיפה להקל על בעלי הדין בפני בית-המשפט ולהביא לסיום צודק ונוח של עניינם. שאיפה זו, כשלעצמה, אמנם אינה מהווה עילה להרבות במינוי כונסי נכסים, שכן המדובר כאמור בסעד דרסטי אשר תוצאותיו כלפי בעל הדין חמורות, אולם יש בה כדי לגוון החלופות שביד בית-המשפט בבואו לסייע בידי זכאי אשר אינו מסוגל לממש את זכייתו בדרך אחרת, מתונה יותר."

על הדינמיקה שבין הנוחות הגלומה במינויו של כונס הנכסים, ובין הצורך לפנות לסעדים מקילים יותר לכתחילה, עמד השופט י' חריש בפסק-דינו בעניין קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון (ת"א (ת"א) 2244/81, פ"מ התשמ"ד(ב), 163 (1991)).

דרך המלך למימוש פסק-דין הינה דרך חוק ההוצאה לפועל, ורק כאשר נוכח בית-המשפט כי דרך זו עשויה להוביל אל מבוי סתום, עליו לשקול האם יש לפנות אל הדרך השיורית - דרך היושר.

עמד על-כך הנשיא מ' לנדוי הן במאמרו, "על השמרנות בסדרי הדין האזרחי", ספר זוסמן (ירושלים, תשמ"ד), 285) והן ב- ע"א 689/74 {בשמת חברה להשקעות ופיננסים בע"מ נ' עיריית אילת, פ"ד כט(2), 281, 295 (1975)}:

"... יתכנו נסיבות שבהן מן הראוי למנות כונס נכסים לשם 'הוצאה לפועל מן היושר', כלומר כאשר אמצעי ההוצאה לפועל הרגילים אין די בהם כדי להבטיח את הזכויות של זוכה על-פי פסק-הדין. חברי נתן דוגמה לכך בעיקול על מניות. דוגמה אחרת היתה בעניין שנדון ב- ע"א 329/67 בלומה רייך כהן (הולצמן) נ' שלמה איגר, פ"ד כב(1), 91 (1968). בדרך-כלל הוא (צו כינוס נכסים על-ידי בית-המשפט - מ.ש.) לא יינתן כאשר התובע או הזוכה על-פי פסק-הדין יכול לבוא על סיפוקו בדרך בקשת סעד אחר, כגון הטלת עיקול זמני, או דרכי ההוצאה אל הפועל לפי חוק הוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.
סעיפים 53 ואילך של חוק ההוצאה לפועל מכילים עכשיו הוראות מפורטות למינוי כונס נכסים לשם ביצוע פסק-דין - גם זאת רק לנכס מסויים.
משנמצא כי חקיקת סעיף 53 לא איינה את סמכות בית-המשפט לפי תקנה 388 עלינו להעמיק ולבחון מהם גדר השיקולים למתן סעד מן היושר.
שתי מגמות משמשות בתאוריה של סדרי הדין האזרחי: מצד אחד, מגמת היציבות. זו מחייבת תחימה מסויימת של שיקול-דעתו של השופט כדי שלא לפגום ביציבות ההליך. מצד שני, עומדת המגמה הרואה בסדרי הדין מכשיר פרוצידוראלי לגילוי האמת ולעשיית הצדק בין הצדדים. זו מחייבת פתיחה של ההליך לגמישות רבה בהתאם לרוח התקופה."

בתחום הסעדים הזמניים, ובכללם סעד כינוס הנכסים, התאפיינה הפסיקה בשנים האחרונות בתנועה לעבר גמישות ופתיחות. הסיבה לכך היתה כאמור השנוי המהיר שחל בחיי המסחר והכלכלה שחייבה את בתי-המשפט ליצור פתרונות משפטיים למצבים משתנים.

היקף העסקות ומורכבותן הובילו את בתי-המשפט לפתיחת ההליך ולהרחבת השימוש בסעדים ובצווים תוך שימוש בשיקול-הדעת השיפוטי, אם במסגרת הסמכויות אשר הוקנו לבתי-המשפט בתקנות סדר הדין, ואם בסמכותם הרחבה מכוח סעיף 75 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. הרחבת קשת האפשרויות להענקת סעדי ביניים מתחייבת לאור הגמשת ההליכים ברוח המגמה הרואה בהליכי סדר הדין מכשיר פרוצידוראלי העומד לשרותן של הזכויות המהותיות המתבררות בעת הדיון.
ככל שהמדובר בסעדים מן היושר, הרי אלו אינם מוסיפים זכויות חדשות לצד להליך, אלא יעודם לסייע למימוש זכויות הקיימות בדין (ראה ד"ר א' וינוגרד צווי מניעה (חלק כללי), (התשנ"ג-1993), 5). על-כן, כאשר בוחנים את הליך ההוצאה לפועל מן היושר כחלק ממגמת ההרחבה האמורה, אין זה אלא טבעי כי כאשר נראה כי ההליך הסובסטנטיבי לא הצליח להעניק את הסעד הראוי למקרה הנדון, מן הראוי שבתי-המשפט יושיטו ידם לזכאי לציידו בסעד הצודק והנוח בנסיבות העניין.

עם-זאת, נוחות ההליך כשלעצמה אינה עומדת כשיקול מרכזי בפני בית-המשפט, ולכן, גם אם דרך היושר הינה אפקטיבית יותר, יש לבחון מכתחילה האם דרך ההליך הרגיל אינה עשויה להעניק מזור לבעל הדין (וראה Beauchamp V. Harris לעיל).

מערכת השיקולים במסגרת הסעד שמן היושר אינה מערכת עצמאית אלא משולבת, וביסודה ראיה רחבה של ההליך ותוצאותיו הראויות. על-כן, במקום בו הנפגע עשוי לבוא על תיקונו בדרך המלך, אין בית-המשפט נדרש לסלול למענו דרך חליפין, אפילו דרך זו נוחה וצודקת יותר.

להשלמת הדיון, נותר לגדר את קשת המקרים בהם ניתן להצביע על הנוחות והיעילות שבמתן הסעד, בהתחשב ביכולת המיצוי של ההליך הרגיל שבחוק ההוצאה לפועל.

לעניין זה העירה הנשיאה חנה אבנור במאמרה "כונס נכסים לפי תקנה 388" (264 דהיום - מ.ש.), הפרקליט לג (התשמ"א-1981), 375, 366, כדברים אלה:

"מחלוקת לי עם הלכה זו (הלכת עוניסון - מ.ש.). חולקת אני עליה לא בשל דרך מינויו של כונס הנכסים (שנראת לי כזהה עם ההלכה הקודמת), אלא בשל המסקנה כי אפשר לתת צו לאכיפת הסכם בניה, תוך התעלמות מצורך הפיקוח המתמיד של בית-המשפט.
בית-המשפט העליון סיים בעניין זה את מלאכתו עם מתן פסק-דין. ומה ארע הלאה בית-המשפט המחוזי תפח והלך והגיע למימדי ענק - מרוב פניות ובקשות להוראות והנחיות של בית-המשפט, על-ידי כונס הנכסים."

אכן, היקף פעולותיו של הכונס על דרך של הוצאה לפועל מן היושר הינו רחב ומעסיק את בית-המשפט. אשר-על-כן מן הראוי כי בבואם להעניק סעד זה יתנו בתי-המשפט דעתם לשלושה:

(1) פרק הזמן לגביו ניתן צו הכינוס: מן הראוי כי מינויים של כונסי נכסים על דרך הוצאה לפועל מן היושר, יעשה לפרק זמן קצוב ומוגדר ולתקופה לא ארוכה. במהלך פרק זמן זה יבצעו הכונסים את כל אשר לאל ידם כדי לאתר את הנכסים, ולבחון סיכויי מימושם.

בתום התקופה יתייצבו בפני בית-המשפט ויניחו בפניו את מימצאיהם לצורך קבלת החלטה האם יש טעם להאריך את המינוי או להפנות את הזוכה ללשכות ההוצאה לפועל במסלול הרגיל. בבואו להאריך את מינויים יבחן בית-המשפט האם בהמשך פעולת כינוס כאמור, יש כדי להוביל לתוצאות טובות יותר מאשר בהוצאה לפועל הרגילה, וכן ישקול את העלויות של המשך ההליך, ביחס לסיכויי הצלחת הכינוס (השווה: ORDER 51 – RULES OF THE SUPREME COURT).

טכניקה זו של קביעת מועדים קצובים לדיון בתוצאות הכינוס עשוי גם להפחית מהווצרות ניגודי אינטרסים עם הנושים האחרים אגב ביצוע פעולות הכינוס; ככל שבית-המשפט יקדים לראות כי התיק בשל לשליחתו למימוש בהוצאה לפועל, כך יקטן הסיכוי לפגיעה בזכויות נושים אחרים שלא היו שותפים להליכים בבית-המשפט ולא היו מודעים למינויו של כונס הנכסים.

(2) כונס הנכסים מן היושר, במובחן מכונס לפי פקודת פשיטת הרגל או פקודת החברות, אינו כונס של הגוף המשפטי (החייב) אלא של נכסיו.

הכונס בהוצאה לפועל מן היושר, אינו שולל מן החייב את כושרו לבצע פעולות משפטיות. בהקשר זה יש לתת את הדעת להשפעת הכינוס על המשך ניהולם של עסקי החייב. הכונס תפקידו לסייע לאכוף את פסק-הדין, באשר לצורך זה הוענקו לו סמכויותיו.

הוא אינו הופך למנהל עיסקי החייב, אם אין נכסים הניתנים לתפיסה ובמקרה שבית-המשפט נוכח כי הסיכוי לתפיסת נכסים הינו נמוך, יש להפנות את הצדדים להליכי פשיטת רגל או ללשכות ההוצאה לפועל.

(3) העומס על בתי-המשפט הינו בהחלט שיקול רלבנטי אותו על בית-משפט להביא בחשבון במסגרת השיקולים עובר להפעלת סמכויות המנוי; ההליך יהא בלתי-צודק או בלתי-נוח אם פעולותיו של הכונס כשלעצמן תדרושנה התערבותו הנרחבת מאוד של בית-המשפט, מאידך גיסא, גם ייתכן כי שליחת החייב ללשכות ההוצאה לפועל לא תועיל מאום להפחתת הנטל כי אם תגבירו - וזאת במקרים בהם קיימות מחלוקות לגבי בעלות בנכסים, אשר לגביהן ממילא יאלץ בית-המשפט לשוב ולהכריע. ייתכן גם, ובית-המשפט יידרש לשמוע ערעורים על החלטות ראש ההוצאה לפועל וגם בכך יש משום הכבדה, אם כי מסוג אחר, על מימוש פסק-הדין.

לאור האמור לעיל דומה כי הקנייתן של סמכויות לכונס לביצוע משימות מוגדרות ולזמן שאינו ממושך, עשוי שלא להטיל על בית-המשפט עומס שאינו מוצדק בנסיבות העניין.

קשת המקרים בהם ניתן להעניק סעד הינה מצומצמת ביותר, שכן ביצוע פסק-הדין אינו מתפקידיו השיפוטיים של בית-המשפט. לשם כך הוקמה ההוצאה לפועל והדברים מובנים. על-כן, רק במקרים בהם הצטברות הנסיבות מצביעה על-כך, שהליך זה הינו הכרחי למימוש פסק-הדין ובהתחשב בגורמים שנזכרו לעיל, ייטה בית-המשפט להעניק את הסעד.

בסיטואציה דומה נעתר בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ב- ת"א (ת"א) {2244/81 קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון נ' פלטו שרון ואח', פ"מ התשנ"ב(א), 163 (1991)}, למינוי כונס נכסים על נכסיו של החייב, לשם ביצוע פסק-הדין כנגדו.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי:

"בשלב שלאחר מתן פסק-הדין, כאשר זכויות וחובות הצדדים התלבנו והתבררו, אין עוד צורך בשימור מצב דברים קיים, ותחת זאת, מטרתו של מינוי כונס נכסים היא לאכוף את פסק-הדין שניתן. הסמכות למנות כונס נכסים בשלב זה, מצויה, הן בידי בית-המשפט (תקנה 388(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) והן בידי ראש ההוצאה לפועל (סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967), כאשר השימוש בסמכות זו נועד לאכיפת פסק-הדין על החייב."
מינוי כונס נכסים על-ידי בית-המשפט לאחר מתן פסק-הדין משמש חלופה לאכיפת פסק-הדין בהליכי ההוצאה לפועל (ראו ש' לוין תורת הפרוצידורה האזרחית (תשנ"ט), 156-155, ה"ש 32) ונהוג לכנותה כהוצאה לפועל מן היושר (Equitable Execution להבדיל מ- Execution at Law) על שום ששורשיו של הליך זה בדיני היושר ((Equity האנגליים. הליך זה נועד לסייע בידי אדם, שספק אם יצליח לממש את זכותו הפסוקה כלפי החייב באמצעות הליכי האכיפה הרגילים של המשפט המקובל (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין (1995), 622).

התפיסה הרווחת גורסת, כי מנגנון ההוצאה לפועל על-פי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 מהווה "דרך המלך" ומכשיר עיקרי לאכיפה ולמימוש של פסקי-דין, בעוד שמינוי כונס נכסים על-ידי בית-משפט כהוצאה לפועל מן היושר, מהווה אמצעי שבו ראוי לעשות שימוש רק בנסיבות מיוחדות וחריגות, שכן, ביצוע ומימוש של פסקי-דין אינו נמנה על תפקידיו השיפוטיים של בית-המשפט (ת"א 2244/81 קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון נ' שרון, פ"מ התשנ"ב(א), 163 (1991)).

ההיזקקות למינוי כונס נכסים על-ידי בית-המשפט הינה בבחינת הליך שיורי, שימצא את מקומו כאשר הליכי ההוצאה לפועל מכוח חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 אינם מועילים למימוש פסק-הדין (ראו ע"א 447/92, לעיל, 114). במצב דברים זה, יוכל הנושה על-פי פסק-הדין לבקש מבית-המשפט למנות כונס נכסים, שכן, היקף הסמכות המוקנית בידי בית-המשפט באשר למינוי כונס נכסים, רחב באופן ניכר מזו המופקדת בידיו של ראש ההוצאה לפועל, שבידו למנות כונס נכסים לנכס בודד ומאותר (סעיף 53(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967).
על-אף הבחנה זו, בית-המשפט מעדיף כי בדרך השגרה יוצא פסק-הדין לפועל על-ידי מנגנון ההוצאה לפועל, אולם יחרוג מהכלל וימנה כונס נכסים קבוע על-פי הסמכות הנתונה לו בתקנה 388, כאשר מדובר על מקרה חריג ויוצא דופן, בו שיקולי הצדק והנחיות גוברים ומכתיבים פתרון כזה.

ב- רע"א 166/05 {דן כוכבי עורך-דין, כונס הנכסים היוצא של גזית קונסוליום השקעות ופיתוח בע"מ נ' עורך-הדין בראון עופר, ניב ריבה - כונסי הנכסים של גזית קונסוליום השקעות ופיתוח בע"מ ואח', תק-על 2005(3), 196 (2005)} נדחתה בקשה למנות כונס נכסים לביצועו של פסק-דין שאינו אופרטיבי.

2. מינוי הכונס
את הבקשה למינוי הכונס יש להגיש בכתב, ובית-המשפט ימנהו אם ייראה לו "צודק ונוח" לעשות כך.על-פי לשון התקנה, שיקול-הדעת שניתן לבית-המשפט במינוי הכונס הוא רחב ביותר, ואכן בפסיקה קיימים מגוון רחב של מקרים שבית-המשפט מצא כי "צודק ונוח" להכלילם במקרים בהם יש למנות כונס נכסים.

על-פי הדין בעבר ועל-פי-רוב כיום, מינוי כונס נכסים יאושר:

א. כאשר זכות בעלי הנכס, בנכס, מוגבלת ויש חשש וסכנה להשמדת הרכוש או קלקולו.

ב. לשמור על הרכוש מפני שינוי, כל עוד המקרה תלוי ועומד בבית-המשפט.

ג. לאפשר לתובע לקבל את מבוקשו, כאשר ניתן כבר פסק-דין, במקרה זה המדובר בהוצאה לפועל מן היושר.

כאמור, הרחבת קשת המקרים בהם ניתן למנות כונס נכסים התאפשרה כאשר קבע בית-המשפט {ע"א 689/74 בשמת חברה להשקעות נ' עיריית אילת, פ"ד כט(2), 281 (1975)} כי:

"יש להשאיר מרחב סביר לשיקול-דעתו של השופט בהתחשב בהתפתחות הצורות המשפטיות של עסקי המסחר והכלכלה, בהיקפן העצום ובריבוי צורות עקיפת החוק בעבירות כלכליות..."

על-אף, שיש לסייג ולציין כי במקרה הנדון ניתן הסעד כשלא היה מדובר בתובענה כספית רגילה ואפשרויות ההגנה על התובעים על-ידי הסעדים הזמניים האחרים הקיימים לא היו רלבנטיות.

את הכונס ניתן למנות על כל רכוש, קרי, גם על זכויות שונות.

הרכוש עליו מונה כונס הנכסים צריך להיות זה השנוי במחלוקת, על-אף שכאמור, בבית-המשפט מונה כונס נכסים גם על רכוש שלתובעים לא היה כל זכות בו. צו הכינוס יכול שינתן על כלל נכסי החייב אולם הדבר תלוי במפורט בכתב המינוי והמאושר על-ידי בית-המשפט {המ' (נצ') 1063/96 עלי מחמוד חסן נ' חסן מחמוד חסן, תק-מח 98(1), 3882 (1988); ת"א (ת"א) 2244/81 קומפני פריזיין נ' שמואל פלאטו שרון, פ"מ תשנ"ב(א), 163 (1991)}.

תקנה 390 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת את חובת הפרסום עם מינוי הכונס {ראה ציטוט התקנה בתחילת פרק ו' בשער זה ("כונס נכסים" לעיל}.

3. סמכויות הכונס על-פי תקנות סדר הדין האזרחי
סמכויות הכונס מוגדרות על-פי צו המינוי ובמסגרת מתן ההוראות, בפיקוחו המהותי של בית-המשפט, בדרך-כלל צווי מינוי לכונסי נכסים יינתנו למטרות הבאות:

א. כסעד זמני - איתור תפיסה ושמירה על הנכס (אך לא מכירה).
ב. סמכות ניהול, תשלום ביטוח הוצאות העסקת עובדים.
ג. אישור מכירה כולל את הסמכויות הנלוות לו כגון רישום הערה.
ד. אישור להגיש תביעה ולחתום על מסמכים אך לא לשלול סמכותו או כושרו של אדם לבצע פעולה מסויימת, אלה יוגבלו על-ידי חוק או פסק-דין על-פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

ב- ע"א (ת"א) 1584/97 {ייבגני סולוביי נ' נייט ליין בע"מ, תק-מח 99(1), 3977ה (1999)} נאמר:

"אין כונס הנכסים רשאי לעשות בנכסים אשר הופקדו בידיו על-ידי בית-המשפט, ככל העולה על רוחו, אלא חייב הוא בכל מקרה, לפנות לבית-המשפט למתן הוראות, על-מנת שבית-המשפט ישקול בעניין ויתן הוראותיו... עצם מינויו של כונס נכסים מעמיד אותו תחת פיקוחו והדרכתו של בית-המשפט... מכאן שאין לכונס נכסים כל שיקול-דעת עצמאי להחליט מה יעשה בנכסים אשר נתפסו על ידו על-פי צו בית-המשפט."

4. ביטול מינוי כונס הנכסים
ב- ע"א 548/76 {יהודה ג'רבי מפעלי בניה בע"מ ואח' נ' גד רוה, פ"ד לא(1), 25 (1976)} נדונה סוגיית הסמכת כונס נכסים. בית-המשפט העליון נדרש לשאלה, האם אין כל הגבלה על הסמכת הכונס, ואם-כן מהי גבולה.

בית-המשפט קבע כי גבול ההסמכה הוא הפגיעה בכללי הצדק הטבעי, וכשזו נעשתה, תבוטל הסמכתו זו של הכונס {ע"א 593/76 שרה ויצחק איילון נ' ועד הבית מרחוב מורדי, פ"ד לא(1), 808 (1977)} עניינו הסמכויות הניתנות לכונסי נכסים המתמנים על-פי תקנות סדר הדין האזרחי.}

כב' השופט כהן הרחיב בעניין סמכויות מינוי הכונס על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, לדבריו, כונס נכסים המתמנה לפי תקנות סדר הדין האזרחי מתמנה לצורך שמירת הרכוש והעשיה ברכוש שהוא נשוא משפט פלוני, והוא כונס את הנכס כמות שהוא בשעת מינויו, בכפוף להתחייבויות הקיימות לגביו מצד בעליהם.

על סמכויות אלא יכול בית-המשפט להוסיף לכונס את הסמכות להגיש תובענות וכן לקבוע באופן מוסמך את היקפם של הנכסים אשר עליהם חל הצו וזאת על-פי רע"א 320/89 {אורי נתן ואח' נ' אמיר אוסקר פינקלשטיין, פ"ד מג(2), 621 (1989)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

כינוס נכסים כסעד קבוע