סימני מסחר -"ייבוא מקביל"

1. "המסגרת הנורמטיבית"
ייבוא מקביל הוא ייבוא שלא דרך הייבואן "הרשמי" אשר איתו קשור הייצרן במערכת חוזית ובמקרה הרגיל אף מעניק לו את הזכות הבלעדית לשווק מטעמו את סחורתו באותה מדינה.

הייבואן המקביל, לעומת-זאת, רוכש את סחורתו המקורית של הייצרן בחו"ל {בדרך-כלל מגורם שלישי אשר רכש את הסחורה מן הייצרן} ומייבא אותה לישראל, וכך מתחרה בייבואן הרשמי.

התחרות נובעת מכך שהן הייבואן הרשמי והן הייבואן המקביל מוכרים אותם מוצרים או מוצרים דומים ביותר. תחרות זו מכונה לעיתים "תחרות פנימית" או "תחרות תוך-מותגית", להבדיל מתחרות חיצונית בין מותגים.

סוגיית הייבוא המקביל מהווה למעשה נקודת מפגש מעניינת בין דיני ההגבלים העסקיים, שעניינם קידום התחרות ורווחת הצרכנים והשוק כולו, מחד גיסא, לבין ההגנה על זכויותיהם של בעל סימן המסחר ושל הייבואן הרשמי. מאידך גיסא, במסגרת דיני הקניין ומערכות דינים נוספות.

סעיף 46(א) לפקודת סימני מסחר, מדבר על שימוש ייחודי בסימן מסחר מוכר היטב ומעניק לבעליו של סימן מסחר תקף שנרשם בישראל, זכות בעלת אופי קנייני לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שעליהם נרשם ובהתייחס אליהם {בג"צ 296/85 סיאה נ' רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, פ"ד מ(4), 770 (1986); ע"א 45/08 מיגדור בע"מ ואח' נ' בוריס גייל ואח', תק-על 2010(4), 3646 (2012)}.

פקודת סימני מסחר הנ"ל אינה מתייחסת במפורש לסוגיה של ייבוא מקביל, אולם בית-משפט קבע, עוד בעבר, כי אין לפרשה כמונעת שימוש בסימן המסחר לגבי מוצרים מקוריים של הגורם שסימן המסחר שלו רשום בישראל {ע"א 471/70 י.ר. גייגי ס.א. נ' פזכים בע"מ, תק-על 70(4), 1 (1970)}.

בכך נפתחה הדרך לייבוא מקביל. לא למותר לציין כי הלגיטימיות של ייבוא מקביל הוכרה עוד קודם לכן, גם אם ללא דיון מקיף {ע"א 155/56 חברת הגרמופון בע"מ לונדון, ואח' נ' סימפונה בע"מ, פ"ד יא 821 (1957)}.

ההכרה בלגיטימיות של ייבוא מקביל מבוססת על דוקטרינת ה"מיצוי" בדיני הקניין הרוחני, ובכלל זה דיני סימני מסחר.

הכוונה היא לכך שבעל סימן המסחר הרשום זכאי ליהנות מזכויותיו ביחס למכירה הראשונה של המוצר שבו יש לו זכות. מכירה זו "ממצה" את זכויותיו.

לאחר-מכן, מכירה חוזרת של אותו מוצר אינה מהווה הפרה של זכויותיו, והוא אינו זכאי לכל תמורה נוספת בגינה.

ההכרה ב"ייבוא מקביל" במשפט הישראלי משמעותה היא שדוקטרינת המיצוי מיושמת במתכונת המבוססת על "מיצוי בינלאומי".

די בכך שהמוצר נמכר פעם אחת במתכונת שנשלטה על-ידי בעל סימן המסחר, יהא זה בארץ או בחו"ל {בג"צ 5379/00 Bristol-Myersו- 3 אח' נ' שר הבריאות ואח', פ"ד נה(4), 447 (2001)}.

נשאלת השאלה האם ה"מיצוי" צריך להיות בינלאומי, או חייב להיות מיצוי בשוק המקומי דווקא. התשובה לה בקרב שיטות משפט שונות אינה אחידה.

לכך ניתן להוסיף כי הסכם TRIPS משנת 1994, שגובש בידי ארגון הסחר העולמי ומסדיר את זכויות הקניין הרוחני במישור הבינלאומי {ואף מדינת ישראל היא צד לו} הותיר במפורש את שאלת מיצוי הזכויות ללא הכרעה {בסעיף 6 לאמנה}.

כך, כל שיטה משפטית היא בת-חורין לקבוע את מדיניותה בעניין זה.

בישראל, נקודת המוצא לדיון בייבוא מקביל היא שפעולה במתכונת זו היא מותרת, במישור העקרוני.

למעשה, בחירה זו נראית חיונית במיוחד בהקשר הישראלי לנוכח הנתונים המאפיינים את המשק הישראלי, שבו התנאים התחרותיים הם מוגבלים.

עוד ניתן להוסיף, כי האפשרות הקיימת היום לרכוש מוצרים בחו"ל במתכונת מקוונת על-ידי אנשים החיים ופועלים בישראל באמצעות שימוש ברשת האינטרנט אף מחלישה את הציפיה של הסוכן הרשמי בישראל לכך שהחשיפה למוצרים הנושאים את סימן המסחר תהיה רק באמצעותו.

ההכרה בתועלת הגלומה בייבוא מקביל, שנעשה בתנאים הוגנים, באה לידי ביטוי בפסיקה אשר פסלה רגולציה שהכבידה יתר-על-המידה על ייבוא מקביל מתחרה לשוק הישראלי {בג"ץ 344/89 ח.ס.ה. נ' שר התעשיה והמסחר ו- 2 אח', פ"ד מד(1), 456 (1990); ע"א 544/88 מדינת ישראל נ' סלון טוקיו בע"מ ואח', פ"ד מו(4), 226 (1992)}.

גם דיני ההגבלים העסקיים בישראל אימצו עמדה חיובית כלפי ייבוא מקביל, כיוון שיש בו כדי לקדם את התחרות ולשחוק את כוח השוק העודף של הייבואן הבלעדי, לטובת הצרכן {עמדת הממונה על ההגבלים העסקיים בעניין: הסדרי סחר בין ספקים ורשתות קמעונאיות (2005)}.

2. "בין המותר לאסור"
חרף נקודת המוצא המתוארת, אין להתעלם מכך שהסוגיה של ייבוא מקביל היא מורכבת.

גיבוש העמדה ביחס לייבוא מקביל נמצא תמיד בצבת של שיקולים נוגדים. מחד גיסא, הייבוא המקביל הוא חשוב בשל תרומתו לקיום תחרות בשוק המקומי. פעילות של ייבואן בלעדי עלולה להשפיע על התחרות ולגרום להאמרת מחירים שאינה מוצדקת ואף לירידה ברמת השירות המוענקת ללקוחות.

לעומת-זאת, פתיחת השוק לתחרות אמורה להביא לירידת מחירים ולהוות בלם כנגד ניצול לרעה של כוח שוק בידי ייבואן בלעדי.

מאידך גיסא, מתעורר החשש שלפחות בחלק מן המקרים הייבואן המקביל יהיה "טרמפיסט" שייהנה מן ההפקר מעלויות החדירה לשוק וההשקעה של בעל הזכויות בסימן המסחר הרשום, ובכלל זה בהספקת שירותים הנלווים למכירת המוצרים - וכך יקצור פירות לא לו.

ניתן להוסיף, כי היכולת להפיק תועלת כלכלית מייבוא מקביל קיימת רק ככל שבעל סימן המסחר בוחר לשווק את מוצריו במחירים שונים באזורי שיווק שונים בעולם.

במילים אחרות - ככל שהשונות במחירים תהיה קטנה יותר כן תקטן התועלת הגלומה בפעילות במתכונת של ייבוא מקביל.

בעל סימן המסחר אמנם רשאי לקבוע מחירים שונים לסחורתו באזורים שונים בעולם - אך עליו לקחת בחשבון שיהיו מי שינצלו פערי מחירים אלה לצורך ייבוא מקביל, למרות שפעילות מסחרית במתכונת של ייבוא מקביל בישראל הוכרה כחוקית.

נצטרך לשאול את השאלה מהן הפעולות המותרות למי שפועל במתכונת של ייבוא מקביל, ובאופן יותר ספציפי, האם יש פעילות פרסומית ושיווקית אשר עלולה להיחשב כמסיגה את גבולו של בעל סימן המסחר הרשום, או כפוגעת בו באופן בלתי-הוגן.
המגבלות שחלות על פעילותו של ייבואן מקביל המייבא מוצרים שצמוד אליהם סימן מסחר מוגן, צריכות להיגזר מזכויותיו של הגורם בעל סימן המסחר הרשום.

כאמור, הייבוא המקביל, כשלעצמו, אינו מהווה הפרה של סימן המסחר ואף אינו מהווה התעשרות שלא כדין של הייבואן המקביל {ע"א 7629/12 אלעד מנחם סוויסה נ' TOMMY HILFIGER LICENSING LLC, תק-על 2014(4), 6426 (2014)}.

עם-זאת, אין משמעות הדבר כי אין כל הגבלה על פעולותיהם של העוסקים בייבוא מקביל. הגבלות אלה נובעות משלושה מקורות שונים: דיני סימני המסחר, דיני העוולות המסחריות ודיני עשיית עושר ולא במשפט.

פקודת סימני המסחר מגדירה בסעיף 60א(2) כי ייבוא מסחרי של טובין המסומנים בסימן מסחר יהווה בנסיבות מסויימות עבירה פלילית, אך מסייג את האיסור הפלילי בכך שלא יחול לגבי טובין שסומנו בהרשאת מי שהוא בעל הסימן בארץ שבה נעשה הסימון.

כך שייבוא מקביל אינו נחשב להפרת סימן המסחר גם בהיבט הפלילי.

ב- רע"א 371/89 {אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ ואח', פ"ד מד(2), 309 (1990)} נסב הפסק-דין על ייבוא מקביל של עטי "פרקר" ו"קרוס", אף הם מותגים בעלי מוניטין בינלאומיים ונקבע כי המוניטין של המוצר שייך לייצרן, ולא למשווק, גם אם המשווק משקיע משאבים רבים בבניית המוניטין של המוצר וטיפוחו.

זאת ועוד, נקבע בפסק-דין הנ"ל כי השימוש שעושה ייבואן מקביל במוניטין של המוצר אינו מהווה במקרה הרגיל עשיית עושר ולא במשפט.

זכות ההפצה הבלעדית המעוגנת בחוזה שבין הייצרן לייבואן הרשמי עניינה הוא אך במערכת היחסים שבין שני אלה והיא אינה כובלת את ידיהם של ייבואנים מקבילים.

אל מול הציפיה של הייבואן הבלעדי שלא תהיה לו תחרות על מכירת סחורתו של הייצרן, ציפיה הזוכה להגנה חלשה יחסית, עומדים האינטרס הציבורי בקידום התחרות החופשית וחופש העיסוק של הייבואן המקביל.

ככלל, באיזון בין השיקולים המתחרים האמורים תהיה ידם של חופש העיסוק והתחרות החופשית על העליונה, תוך שימת דגש ליסודות השונים הנפרשים בפנינו {ע"א 901/90 אברהם נחמיאס נ' קולומביה סחר ותעשיה בע"מ, פ"ד מז(1), 252 (1993)}.

ניתן לראות בע"א 471/70 {י.ר. גייגי ס.א. נ' פזכים בע"מ, תק-על 70(4), 1 (1970)} כי הייבוא המקביל, כשלעצמו, אינו מהווה הפרה של סימן מסחר.

מכאן נובע כי גם מכירת סחורה "אמיתית" של בעל סימן מסחר אינה מהווה הפרה של סימן המסחר, אף אם הסחורה לא נרכשה במישרין מבעל סימן המסחר.

כיוון שמכירה או ייבוא של סחורה המוגנת על-ידי סימן מסחר אינה מהווה הפרה של סימן המסחר, ממילא אין היא נדרשת לחסות תחת אחת ההגנות המוכרות בדיני סימני המסחר.
על-כן המבחנים: מבחן הזיהוי, מבחן חיוניות השימוש, מבחן החסות שנקבעו ב- ע"א 3559/02 {מועדון מנויי טוטו זהב נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1), 873 (2004)} אינם חלים עליה.

לעומת-זאת, כאשר אדם שאינו מורשה בידי בעל סימן המסחר עושה שימוש בסימן המסחר המוגן לצורך שיווק, יהיה שימוש זה כפוף למבחנים שנקבעו בפרשת טוטו זהב הנ"ל.

יחד-עם-זאת, יישום המבחנים שנקבעו כאמור ללא קשר לייבוא מקביל ובמקרה שנגע לשימוש בסימן המסחר שלא לצורך מכירת סחורתו של בעל סימן המסחר, חייב להיות מותאם להתייחסות אל הייבוא המקביל בשיטתנו כאל פעילות מותרת ואף חיובית.

אם-כן, המבחן הרלוונטי והחשוב לצורך דיון בשיווק מוצרים שיובאו במתכונת של ייבוא מקביל יהיה מבחן החסות.

במסגרת מבחן זה יצטרך הייבואן המקביל להוכיח כי השימוש בסימן המסחר המוגן אינו יוצר הסתברות לכך שהצרכן הסביר יקבל את הרושם לכך שמדובר בפעילות הנהנית מחסותו של בעל הסימן.

בהקשר זה חשוב להדגיש: שאלת החסות נוגעת לבעל הסימן {שהוא, במקרה הרגיל, הייצרן} ולא לייבואן הרשמי שאינו בעל סימן המסחר, לפי סעיף 57 לפקודת סימני המסחר.

במסגרת זאת תיבדק, בין השאר, השאלה האם מערכת היחסים בין המוכר לקונה בסוג הטובין המדובר היא נמשכת או חד-פעמית, וכן שאלת המהות הכלכלית של העסקה.

לכאורה עשויה לקום לבעל סימן מסחר עילת תביעה כנגד ייבואן מקביל גם מכוח דוקטרינת ה"דילול", המגנה על סימן מסחר מוכר היטב הרשום בישראל מפני שחיקת תדמית סימן המסחר.

אולם, בית-המשפט ציין, כי דוקטרינת הדילול איננה רלוונטית כלל בהתייחס לייבוא מקביל.

שכן ייבואן מקביל אינו "זר" לסימן המסחר, אלא מייבא את סחורתו של בעל סימן המסחר ומוכר אותה, תוך שהוא משתמש כדין במוניטין של המוצר {רע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ ואח', פ"ד מד(2), 309 (1990)}.

חשוב להעיר כי ב- ע"א 8483/02 {אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד, פ"ד נח(4), 314 (2004)} משתמע לכאורה כי כאשר האינטרס הציבורי לקידום התחרות דורש את השימוש בסימן המסחר - שיקול רלוונטי ביותר בכל הנוגע לייבוא מקביל - יותר שימוש כזה ככל שאינו מטעה.

דיני העוולות המסחריות, חלים על ייבואן מקביל, כעל כל מתחרה עסקי, האיסורים הקבועים בדין על ביצוע עוולות של גניבת עין {לפי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות}, תיאור כוזב {לפי סעיף 2 לחוק} והכבדה בלתי-הוגנת על הגישה לעסק {לפי סעיף 3 לחוק}.

דיני עשיית עושר ולא במשפט, עלולים להקים עילה לבעל סימן המסחר או לייבואן הרשמי מקום בו מאמצי השיווק של ייבואן מקביל "תופסים טרמפ" על מאמצי שיווק והשקעה בשיווק של בעל סימן המסחר הרשום {ע"א 7629/12 אלעד מנחם סוויסה נ' TOMMY HILFIGER LICENSING LLC, תק-על 2014(4), 6426 (2014)}.

3. משפט השוואתי
אחד הביטויים ליחס המורכב לתופעת הייבוא המקביל כתופעה שצופנת בתוכה גם ברכה וגם בעייתיות הוא ריבוי הגישות שהתפתחו ביחס אליה בשיטות שונות.

ישנן שיטות משפט, שעליהן נמנה גם המשפט הישראלי, אשר אינן אוסרות על ייבוא מקביל וכאמור אף רואות בו תופעה שהיא חיובית ביסודה.

לעומת-זאת, שיטות משפט אחרות מטילות עליו מגבלות שאינן נהוגות בישראל.

לדוגמה, משפט האיחוד האירופי - יחס מורכב, ולעיתים אף האמביוולנטי, ייבוא מקביל אל הגוש האירופי הוא אסור, אך אין מגבלות על ייבוא מקביל בין מדינות אירופה לבין עצמן.

במסגרת כך, סעיף 101 לאמנת האיחוד האירופי בגרסתה המעודכנת משנת 2007 {אמנת ליסבון} אוסר על נקיטת פעולות שימנעו, יצמצמו או יעוותו את התחרות במסגרת המסחר בין המדינות החברות באיחוד.

בנוסף לכך, סעיף 36 לאמנת האיחוד האירופי הנ"ל מתיר להגביל ייבוא, בין השאר, לצורך הגנה על "הקניין המסחרי והתעשייתי" אך אוסר על אפליה שרירותית או הגבלות סמויות על מסחר בין מדינות האיחוד.

סעיף זה שימש אף הוא בסיס לדוקטרינת המיצוי בגרסתה האירופית, קרי לקביעה שבעל זכות קניין רוחני אינו יכול למנוע מכירה והפצה של סחורתו לאחר שזו כבר נמכרה בהסכמתו באחת ממדינות האיחוד.

גישתו הבסיסית של המשפט האירופי היא זו של מיצוי "אירופי", הרי שאל מול היחס החיובי לייבוא מקביל בין מדינות האיחוד עצמן הגישה ביחס לייבוא מקביל שמקורו מחוץ למדינות האיחוד היא נוקשה הרבה יותר {ע"א 7629/12 אלעד מנחם סוויסה נ' TOMMY HILFIGER LICENSING LLC, תק-על 2014(4), 6426 (2014)}.

בית-הדין האירופאי נוקט בגישה המכונה "מבצר אירופה" {שכן היא הפכה את האיחוד האירופי לחסום לכל ייבוא מקביל חיצוני}.

גישה זו עדיין שולטת בכיפה ובית-הדין האירופי לצדק אף הדגיש ביתר שאת כי מדינות האיחוד האירופי אינן יכולות לקבוע מדיניות עצמאית בנוגע למיצוי בינלאומי של זכויות בסימני מסחר, וכי בעל סימן מסחר רשאי לשווק את סחורתו מחוץ לאירופה מבלי שהדבר ימצה את זכויות הקניין הרוחני שלו בתוך האיחוד.

המשפט האמריקאי - בארצות הברית, ההגבלות החלות על הייבוא המקביל מעוגנות הן בדיני הקניין הרוחני עצמם והן בחקיקת המכס.

סעיף 526 לחוק המכס האמריקאי {הידוע כיום כ- The Tariff Act, 19 U.S.C §1526} קובע כי לא ניתן לייבא לארצות הברית סחורה המוגנת על-פי סימן מסחר הרשום בה אלא בהסכמתו של בעל סימן המסחר.

עם-זאת, בעל סימן המסחר לא יוכל למנוע ייבוא של סחורה שיוצרה מחוץ לארצות הברית בהרשאת בעל סימן המסחר עצמו {כך שחברה אמריקאית המייצרת טובין במדינה אחרת אינה יכולה למנוע את ייבואה לארצות הברית}.

זמן קצר לאחר חקיקתה של הגבלה זו, אם כי ללא הסתמכות ישירה עליה, הכיר בית-המשפט העליון בהגנה על הציפיה של הסוכן המקומי להרוויח מן השימוש בסימן המסחר.

מאוחר יותר נחקק ה- Lanham Act, המסדיר את תחום סימני המסחר בארצות הברית. סעיף 42 לחוק זה אוסר על ייבוא סחורה המעתיקה או מחקה סימן מסחר רשום.

בנוסף לכך, סעיף 43(a) של החוק אוסר על ייבוא סחורה המפרה סימן מסחר, וקובע בהקשר זה כי הפרת סימן המסחר כוללת, בין השאר, שימוש בו באופן אשר סביר כי יטעה את הצרכן באשר למקור המוצר, לחסות שניתנת לו או לאישורים שניתנו לו, וכך גם הטעיה בנוגע לאיכות המוצר המוגן בסימן מסחר תחשב להפרתו.

בפסיקה התקבל מבחן ה"שונות הרלוונטית" לפיו יוכל בעל סימן המסחר למנוע ייבוא מקביל כאשר המוצרים המיובאים שונים באופן מהותי (materially different) מן המוצרים הנמכרים בשוק המקומי.
זאת, בהתייחס לשאלה האם נמכרים שני מוצרים שונים תחת אותו סימן מסחר, כך שהייבואן המקביל עלול להטעות את הצרכן הסביר לחשוב כי הוא חלק מרשת ההפצה "הרשמית".

המשפט הקנדי - שיטת המשפט הקנדי מהווה דוגמה לאימוץ של כלל המיצוי הבינלאומי, כך שייבוא מקביל של טובין שנמכרו בכל מקום בעולם בהסכמתו של בעל סימן המסחר אינו נחשב להפרה של סימן המסחר.

במסגרת כך, קבע בית-המשפט של קנדה {Consumers Distributing v. Seiko Time Canada Ltd (1984) 1 S.C.R. 583} כי עוולת גניבת העין אינה חלה במקרה שבו ייבואן מקביל מייבא מוצרים זהים לאלה הנמכרים בידי הייבואן הרשמי.

מאוחר יותר נקבע בבית-המשפט הפדראלי לערעורים כי ייצוא של מוצרים שיועדו למכירה בקנדה בלבד אינו מפר את סימן המסחר והוא מוגן תחת דוקטרינת ה"מכירה הראשונה".

כמו-כן, ב- {Euro-Excellence Inc. v. Kraft Canada Inc (2007) } נפסק בבית-המשפט של קנדה כי בעליו של סימן מסחר לא יוכל לעקוף את ההיתר לקיים ייבוא מקביל של מוצרים תוך התבססות על הטענה שזה היה כרוך בהפרה של זכויות היוצרים בסימן המסחר.

המשפט האוסטרלי - באוסטרליה, סעיף 123 לחוק סימני המסחר {Trade Marks Act 1995} קובע כי שימוש בסימן מסחר רשום {בקשר לטובין זהים או מאותו הגדר שבהתייחס אליהם רשום סימן המסחר} לא יחשב להפרתו כאשר סימן המסחר הוצמד לטובין בהסכמתו של בעל סימן המסחר הרשום.

הוראת חוק זו מאפשרת ייבוא מקביל לאוסטרליה במתכונת נרחבת. תוצאה זו מבטאת את גישתה החיובית של שיטת המשפט האוסטרלית ביחס לייבוא מקביל.

העולה מן האמור, פריסת היריעה הרחבה בנוגע לגישתן של שיטות משפט שונות בסוגיה של ייבוא מקביל מדגימה את השונות הקיימת בתחום זה, במסגרתה שיטות שונות מייצגות נקודות איזון שונות בין שיקולים של תחרות לבין הגנה על בעל סימן המסחר.

לשונות זו יש חשיבות רבה לצורך המשך הדיון. ראשית, היא מלמדת כי עלינו להתמקד בשאלה מהו האיזון המתאים ל"תנאי הארץ ותושביה".

שנית, היא מבהירה כי קריאתן של המשיבות לאמץ את עקרונות הדירקטיבה האירופית להקשר הישראלי אינה מובנת מאליה.

די בכך שנחזור ונציין כי הדירקטיבה האירופית מבחינה בין ייבוא מקביל בין מדינות אירופה לבין עצמן לבין ייבוא מקביל מחוץ לאירופה, הבחנה אשר אין לה רלוונטיות להקשר הישראלי.

בדומה לכך, יש לנקוט זהירות גם בכל הנוגע לאימוץ הסדרים מן המשפט האמריקאי, שעמדת הבסיס שלו בסוגיה של ייבוא מקביל שונה לחלוטין, וזאת נוסף לתנאי השוק השונים השוררים בארצות הברית הגדולה.

למעשה, לפחות על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, דומה כי דווקא נתוני הבסיס של אוסטרליה, דומים יותר לנתוניה של ישראל בהקשר של ייבוא מקביל.

אם-כן, אף שסוגיית הייבוא המקביל מעסיקה את מרבית שיטות המשפט בעולם וניסיונן מהווה עבורנו מקור חשוב של השראה והשוואה, אין מקום לאימוץ עיוור של הפתרונות שגובשו בהן אלא להמשיך ולפתח את דיני הייבוא המקביל "תוצרת הארץ".

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סימני מסחר -"ייבוא מקביל"