כינוס נכסים כסעד קבוע

1. כללי
אין חולק, כי מינוי כונס נכסים זמני נעשה תמיד על-ידי בית-המשפט, שהרי מדובר בשלב שלפני מתן פסק-דין.

עד שנת 1967 יוחדה לבית-המשפט גם הסמכות למנות כונס נכסים קבוע לצורך ביצוע פסק-דין סופי, עם חקיקתו של חוק ההוצאה לפועל החדש משנת 1967 הוקנתה לראש ההוצאה לפועל הסמכות למנות כונס נכסים, אך המחוקק לא מצא לנכון לשלול את הסמכות מבית-המשפט ונמצא כי לאחר מתן פסק-דין קיימת סמכות מקבילה למנות כונס נכסים הן לבית-המשפט והן להוצאה לפועל {סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל}.

ברור, כי הדרך הרגילה והעדיפה לבצוע פסק-דין היא במסגרת לשכת ההוצאה לפועל, ערכאה זאת קיימת כדי לשמש זרוע ביצועית בשלב שלאחר הכרעת בית-המשפט.

באופן רגיל האינטרס של המערכת הוא לשחרר את בית-המשפט מתפקידי הביצוע על-מנת שיוכל להתפנות להכרעה במשפטים אחרים. גם האינטרס של הצדדים הוא שהביצוע יהיה מופקד בידי ערכאה שיוחדה למטרה זאת ויש בידה הכלים לביצוע יעיל וצודק של פסקי-הדין.
מרבית ההחלטות בנושאי ההוצאה לפועל הן מינהליות ובמידה שמדובר בהחלטות שיפוטיות נקבע בחוק ההוצאה לפועל תחום סמכותו של ראש ההוצאה לפועל: יש עניינים שהוא מפנה מייד להכרעת בית-משפט ואילו בכל שאר העניינים מתערב בית-המשפט רק כערכאת ערעור על החלטות ראש ההוצאה לפועל {ת"א (ת"א) 2244/81 קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון נ' שמואל פלאטו שרון ואח', פ"מ תש"נ(א), 163 (1991)}.

הפסיקה הרחיבה את מספר ותוכן המקרים בהם ניתן סעד כינוס הנכסים, כך שכיום תקנה 388 לתקסד"א, עניינה גם מינוי כונס נכסים קבוע וכסעד עיקרי מעבר למטרתה הראשונית, כסעד זמני.

ב- ע"א 447/92 {הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2), 102 (1995)} בית-המשפט קבע כי טמונה השאיפה להקל על בעלי הדין בפני בית-המשפט ולהביא לסיום צודק ונוח של עניינם.

שאיפה זו, כשלעצמה, אמנם אינה מהווה עילה להרבות במינוי כונסי נכסים, שכן המדובר כאמור בסעד דרסטי אשר תוצאותיו כלפי בעל הדין חמורות, אולם יש בה כדי לגוון החלופות שביד בית-המשפט בבואו לסייע בידי זכאי אשר אינו מסוגל לממש את זכייתו בדרך אחרת, מתונה יותר.

דרך המלך למימוש פסק-דין הינה דרך חוק ההוצאה לפועל, ורק כאשר נוכח בית-המשפט כי דרך זו עשויה להוביל אל מבוי סתום, עליו לשקול האם יש לפנות אל הדרך השיורית - דרך היושר {ת"א (ת"א) 2244/81 קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון נ' שמואל פלאטו שרון ואח', פ"מ תש"נ(א), 163 (1991)}.

יתכנו נסיבות שבהן מן הראוי למנות כונס נכסים לשם "הוצאה לפועל מן היושר", כלומר כאשר אמצעי ההוצאה לפועל הרגילים אין די בהם כדי להבטיח את הזכויות של זוכה על-פי פסק-הדין ע"א 689/74 {בשמת חברה להשקעות ולפיננסים בע"מ נ' עיריית אילת, פ"ד כט(2), 281 (1975)}.

בדרך-כלל צו כינוס נכסים על-ידי בית-המשפט לא יינתן כאשר התובע או הזוכה על-פי פסק-הדין יכול לבוא על סיפוקו בדרך בקשת סעד אחר, כגון הטלת עיקול זמני, או דרכי ההוצאה אל הפועל {ע"א 329/67 בלומה כהן-רייך (הולצמן) נ' שלמה אייגר, פ"ד כב(1), 91 (1968)}.

סעיפים 53 ואילך של חוק ההוצאה לפועל מכילים עכשיו הוראות מפורטות למינוי כונס נכסים לשם ביצוע פסק-דין - גם זאת רק לנכס מסויים.

משנמצא כי חקיקת סעיף 53 לא איינה את סמכות בית-המשפט לפי תקנה 388 לתקסד"א עלינו להעמיק ולבחון מהם גדר השיקולים למתן סעד מן היושר.

שתי מגמות משמשות בתאוריה של סדרי הדין האזרחי: מצד אחד, מגמת היציבות. זו מחייבת תחימה מסויימת של שיקול-דעתו של השופט כדי שלא לפגום ביציבות ההליך.

מצד שני, עומדת המגמה הרואה בסדרי הדין מכשיר פרוצידוראלי לגילוי האמת ולעשיית הצדק בין הצדדים. זו מחייבת פתיחה של ההליך לגמישות רבה בהתאם לרוח התקופה.

בתחום הסעדים הזמניים, ובכללם סעד כינוס הנכסים, התאפיינה פסיקת בית-המשפט בשנים האחרונות בתנועה לעבר גמישות ופתיחות. הסיבה לכך היתה כאמור השנוי המהיר שחל בחיי המסחר והכלכלה שחייבה את בתי-המשפט ליצור פתרונות משפטיים למצבים משתנים.

היקף העסקות ומורכבותן הובילו את בתי-המשפט לפתיחת ההליך ולהרחבת השימוש בסעדים ובצווים תוך שימוש בשיקול-הדעת השיפוטי, אם במסגרת הסמכויות אשר הוקנו לבתי-המשפט בתקנות סדר הדין, ואם בסמכותם הרחבה מכוח סעיף 75 לחוק בתי-המשפט.

הרחבת קשת האפשרויות להענקת סעדי ביניים מתחייבת לאור הגמשת ההליכים ברוח המגמה הרואה בהליכי סדר הדין מכשיר פרוצידוראלי העומד לשרותן של הזכויות המהותיות המתבררות בעת הדיון.

ככל שמדובר בסעדים מן היושר, הרי אלו אינם מוסיפים זכויות חדשות לצד ההליך, אלא יעודם לסייע למימוש זכויות הקיימות בדין (ד"ר א' וינוגרד צווי מניעה (חלק כללי), התשנ"ג-1993)}.

על-כן, כאשר בוחנים את הליך ההוצאה לפועל מן היושר כחלק ממגמת ההרחבה האמורה, אין זה אלא טבעי כי כאשר נראה כי ההליך הסובסטנטיבי לא הצליח להעניק את הסעד הראוי למקרה הנדון, מן הראוי שבתי-המשפט יושיטו ידם לזכאי לציידו בסעד הצודק והנוח בנסיבות העניין.

עם-זאת, נוחות ההליך כשלעצמה אינה עומדת כשיקול מרכזי בפני בית-המשפט, ולכן, גם אם דרך היושר הינה אפקטיבית יותר, יש לבחון מכתחילה האם דרך ההליך הרגיל אינה עשויה להעניק מזור לבעל הדין.

מערכת השיקולים במסגרת הסעד שמן היושר אינה מערכת עצמאית אלא משולבת, וביסודה ראיה רחבה של ההליך ותוצאותיו הראויות. על-כן, במקום בו הנפגע עשוי לבוא על תיקונו בדרך המלך, אין בית-המשפט נדרש לסלול למענו דרך חליפין, אפילו דרך זו נוחה וצודקת יותר.

בתום התקופה יתייצבו בעלי הדין בית-המשפט ויניחו בפניו את מימצאיהם לצורך קבלת החלטה, האם יש טעם להאריך את המינוי או להפנות את הזוכה ללשכות ההוצאה לפועל במסלול הרגיל.

בבואו להאריך את מינויים יבחן בית-המשפט האם בהמשך פעולת כינוס כאמור, יש כדי להוביל לתוצאות טובות יותר מאשר בהוצאה לפועל הרגילה, וכן ישקול את העלויות של המשך ההליך, ביחס לסיכויי הצלחת הכינוס.

טכניקה זו של קביעת מועדים קצובים לדיון בתוצאות הכינוס עשוי גם להפחית מהווצרות ניגודי אינטרסים עם הנושים האחרים אגב ביצוע פעולות הכינוס, ככל שבית-המשפט יקדים לראות כי התיק בשל לשליחתו למימוש בהוצאה לפועל, כך יקטן הסיכוי לפגיעה בזכויות נושים אחרים שלא היו שותפים להליכים בבית-המשפט ולא היו מודעים למינויו של כונס הנכסים.

כונס הנכסים מן היושר, במובחן מכונס לפי פקודת פשיטת הרגל או פקודת החברות, אינו כונס של הגוף המשפטי {החייב} אלא של נכסיו.

הכונס בהוצאה לפועל מן היושר, אינו שולל מן החייב את כושרו לבצע פעולות משפטיות. בהקשר זה יש לתת את הדעת להשפעת הכינוס על המשך ניהולם של עסקי החייב.

הכונס תפקידו לסייע לאכוף את פסק-הדין, באשר לצורך זה הוענקו לו סמכויותיו, הוא אינו הופך למנהל עיסקי החייב, אם אין נכסים הניתנים לתפיסה ובמקרה שבית-המשפט נוכח כי הסיכוי לתפיסת נכסים הינו נמוך, יש להפנות את הצדדים להליכי פשיטת רגל או ללשכות ההוצאה לפועל.

העומס על בתי-המשפט הינו בהחלט שיקול רלבנטי אותו על בית-משפט להביא בחשבון במסגרת השיקולים עובר להפעלת סמכויות המנוי: ההליך יהא בלתי-צודק או בלתי-נוח אם פעולותיו של הכונס כשלעצמן תדרושנה התערבותו הנרחבת מאוד של בית-המשפט.

אולם, ייתכן גם כי שליחת החייב ללשכות ההוצאה לפועל לא תועיל מאום להפחתת הנטל כי אם תגבירו - וזאת במקרים בהם קיימות מחלוקות לגבי בעלות בנכסים, אשר לגביהן ממילא יאלץ בית-המשפט לשוב ולהכריע.

ייתכן גם, ובית-המשפט יידרש לשמוע ערעורים על החלטות ראש ההוצאה לפועל וגם בכך יש משום הכבדה, אם כי מסוג אחר, על מימוש פסק-הדין.

הקנייתן של סמכויות לכונס לביצוע משימות מוגדרות ולזמן שאינו ממושך, עשוי שלא להטיל על בית-המשפט עומס שאינו מוצדק בנסיבות העניין.

קשת המקרים בהם ניתן להעניק סעד הינה מצומצמת ביותר, שכן ביצוע פסק-הדין אינו מתפקידיו השיפוטיים של בית-המשפט. לשם כך הוקמה ההוצאה לפועל והדברים מובנים. על-כן, רק במקרים בהם הצטברות הנסיבות מצביעה על-כך, שהליך זה הינו הכרחי למימוש פסק-הדין ובהתחשב בגורמים שנזכרו לעיל, ייטה בית-המשפט להעניק את הסעד.
בשלב שלאחר מתן פסק-הדין, כאשר זכויות וחובות הצדדים התלבנו והתבררו, אין עוד צורך בשימור מצב דברים קיים, ותחת זאת, מטרתו של מינוי כונס נכסים היא לאכוף את פסק-הדין שניתן {ת"א (ת"א) 2244/81 קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון נ' שמואל פלאטו שרון ואח', פ"מ תש"נ(א), 163 (1991)}.

הסמכות למנות כונס נכסים בשלב זה, מצויה, הן בידי בית-המשפט {תקנה 388(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי} והן בידי ראש ההוצאה לפועל {סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל}, כאשר השימוש בסמכות זו נועד לאכיפת פסק-הדין של החייב.

מינוי כונס נכסים על-ידי בית-המשפט לאחר מתן פסק-הדין משמש חלופה לאכיפת פסק-הדין בהליכי ההוצאה לפועל ונהוג לכנותה כהוצאה לפועל מן היושר{ Equitable Execution להבדיל מ- Execution at Law} על שום ששורשיו של הליך זה בדיני היושר ((Equity האנגליים.

הליך זה נועד לסייע בידי אדם, שספק אם יצליח לממש את זכותו הפסוקה כלפי החייב באמצעות הליכי האכיפה הרגילים של המשפט המקובל {י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995)}.

תפיסה הרווחת גורסת, כי מנגנון ההוצאה לפועל על-פי חוק ההוצאה לפועל, מהווה "דרך המלך" ומכשיר עיקרי לאכיפה ולמימוש של פסקי-דין, בעוד שמינוי כונס נכסים על-ידי בית-משפט כהוצאה לפועל מן היושר, מהווה אמצעי שבו ראוי לעשות שימוש רק בנסיבות מיוחדות וחריגות, שכן, ביצוע ומימוש של פסקי-דין אינו נמנה על תפקידיו השיפוטיים של בית-המשפט.

ההיזקקות למינוי כונס נכסים על-ידי בית-המשפט הינה בבחינת הליך שיורי, שימצא את מקומו כאשר הליכי ההוצאה לפועל מכוח חוק ההוצאה לפועל, אינם מועילים למימוש פסק-הדין.

במצב דברים זה, יוכל הנושה על-פי פסק-הדין לבקש מבית-המשפט למנות כונס נכסים, שכן, היקף הסמכות המוקנית בידי בית-המשפט באשר למינוי כונס נכסים, רחב באופן ניכר מזו המופקדת בידיו של ראש ההוצאה לפועל, שבידו למנות כונס נכסים לנכס בודד ומאותר {סעיף 53(א) לחוק ההוצאה לפועל}.

על-אף הבחנה זו, בית-המשפט מעדיף כי בדרך השגרה יוצא פסק-הדין לפועל על-ידי מנגנון ההוצאה לפועל, אולם יחרוג מהכלל וימנה כונס נכסים קבוע על-פי הסמכות הנתונה לו בתקנה 388 לתקסד"א, כאשר מדובר במקרה חריג ויוצא דופן, בו שיקולי הצדק והנוחיות גוברים ומכתיבים פתרון כזה.

2. מינוי הכונס
את הבקשה למינוי הכונס יש להגיש בכתב, ובית-המשפט ימנהו אם ייראה לו "צודק ונוח" לעשות כך, שיקול-הדעת שניתן לבית-המשפט במינוי הכונס הוא רחב ביותר.

על-פי פסיקת בית-המשפט, מינוי כונס נכסים יאושר לפי שלושה מקרים כדלקמן:

ראשון, כאשר זכות בעלי הנכס, בנכס, מוגבלת ויש חשש וסכנה להשמדת הרכוש או קלקולו;

שני, לשמור על הרכוש מפני שינוי, כל עוד המקרה תלוי ועומד בבית-המשפט;

שלישי, לאפשר לתובע לקבל את מבוקשו, כאשר ניתן כבר פסק-דין, במקרה זה המדובר בהוצאה לפועל מן היושר.

כאמור, הרחבת קשת המקרים בהם ניתן למנות כונס נכסים התאפשרה כאשר קבע בית-המשפט, תוך השארת מרחב סביר לשיקול-דעתו.

את הכונס ניתן למנות על כל רכוש, קרי, גם על זכויות שונות, צו הכינוס יכול שינתן על כלל נכסי החייב אולם הדבר תלוי במפורט בכתב המינוי והמאושר על-ידי בית-המשפט {המ' (נצ') 1063/96 עלי מחמוד חסן נ' חסן מחמוד חסן, תק-מח 98(1), 3882 (1988)}.

תקנה 390 לתקסד"א, קובעת את חובת הפרסום עם מינוי הכונס.

3. סמכויות הכונס על-פי תקנות סדר הדין האזרחי
סמכויות הכונס מוגדרות על-פי צו המינוי ובמסגרת מתן ההוראות, בפיקוחו המהותי של בית-המשפט, בדרך-כלל צווי מינוי לכונסי נכסים יינתנו למטרות הבאות:
א. כסעד זמני - איתור תפיסה ושמירה על הנכס {אך לא מכירה};

ב. סמכות ניהול, תשלום ביטוח הוצאות העסקת עובדים;

ג. אישור מכירה כולל את הסמכויות הנלוות לו כגון רישום הערה;

ד. אישור להגיש תביעה ולחתום על מסמכים אך לא לשלול סמכותו או כושרו של אדם לבצע פעולה מסויימת, אלה יוגבלו על-ידי חוק או פסק-דין על-פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

אין כונס הנכסים רשאי לעשות בנכסים אשר הופקדו בידיו על-ידי בית-המשפט, ככל העולה על רוחו, אלא חייב הוא בכל מקרה, לפנות לבית-המשפט למתן הוראות, על-מנת שבית-המשפט ישקול בעניין ויתן הוראותיו, עצם מינויו של כונס נכסים מעמיד אותו תחת פיקוחו והדרכתו של בית-המשפט, מכאן שאין לכונס נכסים כל שיקול-דעת עצמאי להחליט מה יעשה בנכסים אשר נתפסו על ידו על-פי צו בית-המשפט {ע"א (ת"א) 1584/97 ייבגני סולוביי נ' נייט ליין בע"מ, תק-מח 99(1), 3977 (1999)}.

4. ביטול מינוי כונס הנכסים
ב- ע"א 548/76 {יהודה ג'רבי מפעלי בניה בע"מ נ' גד רוה, פ"ד לא(1), 25 (1976)} בית-המשפט קבע כי גבול ההסמכה הוא הפגיעה בכללי הצדק הטבעי, וכשזו נעשתה, תבוטל הסמכתו זו של הכונס.

כונס נכסים המתמנה לפי תקנות סדר הדין האזרחי מתמנה לצורך שמירת הרכוש והעשיה ברכוש שהוא נשוא משפט פלוני, והוא כונס את הנכס כמות שהוא בשעת מינויו, בכפוף להתחייבויות הקיימות לגביו מצד בעליהם.

על סמכויות אלא יכול בית-המשפט להוסיף לכונס את הסמכות להגיש תובענות וכן לקבוע באופן מוסמך את היקפם של הנכסים אשר עליהם חל הצו {ע"א 320/89 אורי נתן נ' אמיר אוסקר פינקלשטיין, פ"ד מג(2), 621 (1989)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

כינוס נכסים כסעד קבוע