סימני מסחר - נזיקין ופיצויים סטטוטורים

חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת בחוק ובכללן עוולת גניבת עין:

"13. פיצוי ללא הוכחת נזק
(א) בית-המשפט רשאי, על-פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) לעניין סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת..."

העיקרון של פיצוי ללא הוכחת נזק בחוק עוולות מסחריות הנ"ל, הינו עונשי-הרתעתי של הפגיעה במוניטין.

שני שיקולים עיקריים עומדים באפשרות קבלת פיצויים ללא הוכחת נזק והם: היעדר יכולת להוכיח את הנזק המדוייק שנגרם בעקבות גניבת העין והרצון להתריע מעוולים בכוח.

בפסיקת בית-המשפט נקבע, כי רשימת השיקולים שבית-המשפט ישקול בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים, איננה סגורה {ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1), 873 (2004)}.
בית-המשפט יתחשב בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר וכדומה.

בפסיקת בית-המשפט נקבע כי המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העסקה, עם-זאת, יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסויימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות {ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2), 254 (1992)}.

יהיה נכון לראות, בדרך-כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות, כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה.

במסגרת שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט בגדרי סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות, אף כאשר ההפרות הן מינוריות אך הן נמשכות על פני תקופה ניכרת או כאשר היקפן משמעותי, רשאי בית-המשפט לפסוק את הפיצוי המרבי הקבוע בסעיף.

ריבוי ההפרות יכול לבוא לידי ביטוי בפסיקת סכום התקרה הנקוב בסעיף, מספר גדול של פעולות מפרות עשוי לשמש אינדיקאציה להיותה של ההפרה בוטה ומכוונת.

לפי פסיקת בית-המשפט על-פי הוראות סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות הוצע שמסכת אחת של פעולות, תיחשב כהפרה אחת בלבד {ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2), 254 (1992)}.

תקרת הפיצויים הגבוהה יחסית מאפשרת לבית-המשפט להתחשב בהיקף ההפרה. הגדרת ה"מסכת" תהיה תלויה בנסיבות ההפרה ולכן יש מקום להקנות שיקול-דעת רחב לבית-המשפט.

קביעת הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין גניבת עין, בחוק עוולות מסחריות, יוצרת הינע מסויים גם לבעל סימן רשום, להשתית תביעתו דווקא על העוולה של גניבת עין, במקום על פקודת סימני מסחר, שאינה מקנה פיצוי ללא הוכחת נזק {פרופ' מ' דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר}.

אין מניעה לתביעה בעוולה של גניבת עין גם כאשר מדובר בסימן רשום. מובן, כי הכדאיות לכך תלויה בנסיבות העניין. התביעה לפי דיני הסימן הרשום היא עוצמתית יותר, שכן זו תביעה בעלת אופי מונופוליסטי, בעוד שהתביעה לפי דיני גניבת עין דורשת הוכחת יסוד של הטעיה אצל לקוחות לגבי מקור הטובין או השירות.

בנוסף, בעל סימן המסחר שזכותו ניטלה, יכול לתבוע השבת רווח על יסוד דיני עשיית עושר ולא במשפט. תביעה זו, בה מחוייב המפר להשיב את הרווח שהפיק מההפרה, היא תביעה חלופית לתביעת הנזק שנגרם לבעל הסימן.

אכן, סעד זה אינו מקובל בתביעות בגין הפרת סימן מסחר, כיוון שבמרבית המקרים אי-אפשר לחשב את הרווח שהנתבע הפיק הודות לשימוש בסימן המפר {ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד, פ"ד נח(4), 314 (2004)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סימני מסחר - נזיקין ופיצויים סטטוטורים