botox
הספריה המשפטית
שותפויות שותפות רשומה, שותפות בלתי-רשומה - דין והלכה

הפרקים שבספר:

סעיף 14 - כוחו של שותף לחייב את השותפות (סעיף 12 לנוסח הישן), סעיף 15 - פעולות ותעודות בשם השותפות (סעיף 13 לנוסח הישן)

סעיפים 14, 15 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975 קובעים כלהלן:

"14. כוחו של שותף לחייב את השותפות
כל שותף הוא שלוח של השותפות ושל שאר שותפיו לכל עניין של עסקי השותפות; ופעולותיו של כל שותף כשהוא עושה בדרך הרגילה עסק מן הסוג שעושה השותפות שהוא חבר בה, יחייבו את השותפות ואת שותפיו, זולת אם למעשה אין לו הרשאה לפעול בשם השותפות באותו עסק והאדם שעמו נשא ונתן יודע שאין לשותף הרשאה לכך, או שאינו יודע, או אינו מאמין, שהוא שותף.

15. פעולות ותעודות בשם השותפות
פעולה או תעודה הנוגעת לעסקי השותפות שנעשתה או נערכה בידי אדם מורשה לכך, בשם השותפות או בדרך אחרת המראה כוונה לחייב את השותפות, בין שהאדם הוא שותף ובין אם לאו - יחייבו את השותפות ואת כל השותפים; אין הוראה זו גורעת מכל הוראת דין כללית לעניין עריכתם של מסמכים סחירים או עריכת תעודות בפני נוטריון ציבורי."

לעניין האחריות בעד מעשה הנעשה בשותפות במהלך עסקיה הרגיל, בין אם המעשה נעשה על־ידי שותף ובין אם על־ידי אדם אחר שהורשה לכך, השווה המחוקק את השותפות לשותפיה הבודדים .

אחריות זו של השותפים לא באה להם דרך השותפות, כי אם בהקבלה ובהשוואה לשותפות.

כשיודע בעל החוזה על קיום השותפות והשותפים, ובכל זאת מחליט ובוחר הוא לשאת ולתת ולהתקשר עם אחד השותפים אישית בלבד, אשר בו ולא בשותפות רואה הוא את בעל דבריו - החלטתו החלטה ובחירתו בחירה, ואין הוא יכול לאחר-מכן לבוא בטענות ובתביעות על השותפות ויתר השותפים.

סעיף 14 לפקודת השותפויות לשם כך נוצר. הוא פותח פתח סעד לבעל חוזה שלא הצליח להיפרע מן השותף אשר אתו התקשר, אם למעשה לא נעשתה ההתקשרות אלא עבור השותפות ובמהלך רגיל של עסקיה.

לגבי "ידיעת צד לחוזה" מה שקובע בכגון דא אינה התנהגותו של בעל החוזה לאחר המעשה אלא אך ורק התנהגותו בשעת מעשה: אם מהתנהגותו בעת ביצוע החוזה בוחר הוא מרצונו לעסוק אך ורק עם אותו השותף בלבד שעמו התקשר, ואין רצונו לקשר ולחייב גם את השותפות ויתר השותפים כי רק אז אומרים לו, מה שבחרת בחרת, ואינך חוזר ובוחר {ע"א 10/62 נסים סבן נ' יהודה צ'ריקוב, פ"ד טז 1282 (1962)}.

על-פי סעיף 14 לפקודת השותפויות, כל שותף הוא מורשו של שותפו. אם העביר הרשאתו מטעם השותפות לאחר, אותו אחד אחר נעשה מורשם של השותפים ולא מורשו של השותף שהרשה אותו. במה דברים אמורים: בחתימה מטעם שותפות {ע"א 283/62 אברהם ר. הסס נ' הלנה הסס, פ"ד יז 758 (1963); ראה גם ע"א 162/63 "המחסין" נ' מחסני קירור, פ"ד יז 2565 (1963)}.
ב- ע"א 2600/90 {עלית חברה ישראלית לתעשית נ' יעקב סרנגה, פ"ד מט(5), 796 (1996)} נבחנה חבותם של צדדים לשמור על סוד מקצועי. הערעור נתקבל חלקית ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וטל נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.

המערערות הן יצרניות ומשווקות קפה בישראל. המשיב הראשון {להלן: "המשיב"} היה בעל מסגריה עצמאית ובמשך 15 שנים ביצע באופן שוטף עבודות אחזקה בציוד לייצור הקפה במפעלן של המערערות. המשיב השני הוא איש עסקים שלא היה לו כל קשר לענף ייצור הקפה והמשיבה השלישית היא שותפות בין המשיב למשיב השני.

למשיב היתה במשך כל תקופת עבודתו במפעל המערערות גישה חופשית לכל שלבי ותהליכי ייצור הקפה וקיבל מדי פעם, תכניות, תרשימים ומסמכים שונים הנוגעים למערך הציוד ולתהליכי הייצור של הקפה. המשיב חתם על התחייבות שכונתה "הצהרת סודיות" בה התחייב שלא לגלות או למסור לשום אדם אחר או גוף אחר כל תכניות או ידיעות הנוגעות למערכת ייצור קפה ולא להשתמש בידיעות שהשיג לטובתו או לטובת צד שלישי. תקופת ההתחייבות היתה כל תקופת עבודתו אצל המערערות ועוד 5 שנים לאחר השלמת ביצוע העבודה האחרונה עבור המערערות.

כשנה ו- 8 חודשים לפני שסיים עבודתו אצל המערערות, חבר המשיב עם המשיב השני לשותפות ואלה הקימו מפעל קפה בו ייצרו קפה שחור במערך ייצור זהה לזה של המערערות.

בית-המשפט המחוזי התייחס לשאלה אם יש במעשיו ובהתנהגותו של המשיב הפרת הסודיות המוטלת עליו, הן מכוח הדין והן מכוח התחייבותו בהצהרת הסודיות שעליה חתם. בית-המשפט סבר כי ניתן לראות בידע שרכש המשיב סוד מסחרי של המערערות הראוי להגנת הדין.

כמו-כן סבר כי המשיב עשה שימוש בידע כלשהו של התובעות והעתיק את קו הייצור של הקפה מן התובעות, וכי לא עמד בתנאי כתב התחייבותו. אף-על-פי-כן, קבע כי ההתחייבות בטלה משום שהיא רחבה מדי בהיקפה ובמשך הזמן שננקב בה ודחה את תביעת המערערות.

הערעור נתקבל חלקית ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וטל, בפסק-דין מפי השופטת שטרסברג-כהן, שהגבילה את ההתחייבות של המשיבים לשנתיים במקום 5 שנים, כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג שסבר שיש לדחות את הערעור.

השופטת שטרסברג-כהן טענה כי מדובר בסוד מסחרי של תהליכי ייצור הקפה אצל המערערת, ומשקבע בית-המשפט, כי המשיב נטל עימו סודות מסחריים צריך היה להסיק מכך את המסקנות המשפטיות המתבקשות, ולשקול מה ההגנה ומהו הסעד שהמערערות זכאיות על-פי דין.

זאת ועוד, משקבע בית-המשפט שההתחייבות של המשיב הופרה על ידו, צריך היה לשקול את ההשלכות של הפרה זו והסעד שראוי לתיתו כתוצאה מכך. לא היה מקום לקבוע כי ההתחייבות בטלה בהיותה רחבה מדי בהיקף ובזמן מבלי לשקול אפשרות לצמצמה בזמן, בהיקף או במקום.

מאחר והצדדים עצמם קבעו בהתחייבות את התייחסותם לאינפורמציה שקיבל המשיב ואת ההגנה הראוייה במקרה של הפרה, מתייתר במידה מסויימת הצורך בבדיקה עצמאית של הנושא על-פי העקרונות שבדין, וניתן להתמקד בבדיקת ההתחייבות החוזית והצורך לכבד את המוסכם בין הצדדים במגבלות המתחייבות מהתאמת הסעד להפרה.

אף-על-פי-כן ראוי להתעכב בקצרה על מהותו ומאפייניו של הסוד המסחרי וההשלכות שיש לאלה במקרה דנן. מחד גיסא עומדים הזכות לחופש העיסוק, עקרון התחרות החופשית, זרימה חופשית של ידע וכדומה, ומאידך גיסא עומד האינטרס של בעל העסק או המפעל להגנה על זכויותיו המסחריות, על הידע, הזמן והמשאבים שהוא משקיע בעיסקו וכיוצא באלה.
בעריכת האיזון הנכון בין כל אלה יש להתייחס לנושאים שונים ולהשלכותיהם. שיווק של מוצר לציבור אינו הופך את הליך הייצור לנחלת הכלל. גם אם האינפורמציה ידועה לציבור עדיין יכול בעליה להיות ראוי להגנה. על-פי העובדות שקבע השופט קמא ועל-פי קביעתו שעניין לנו בסוד מסחרי, ראויים הסודות המסחריים של המערערות להגנה מכוח הדין ולסעד בגין נטילתן ועשיית שימוש בהן על-ידי המשיב.

גם אלמלא היה המידע שמדובר בו בגדר מידע סודי, די היה בהתחייבות כדי לחייב את המתחייב על פיה, קל וחומר שהמידע הוא אכן סודי. את שאלת תקפותה של תניה המגבילה את חופש העיסוק בחוזה יש לבחון על רקע עקרון חופש החוזים מחד ועקרון חופש העיסוק מאידך.

יש לשקול, במקרה של התחייבות, את היקף הפגיעה בעובד המתחייב. אילו היה היקף הפגיעה השיקול המכריע בסוגייה דנן, היה מקום לתת תוקף להתחייבות שכן היקף הפגיעה במשיב מוגבל. המשיב הינו מסגר במקצועו, ותוצאת הגבלה שלפיה לא יוכל הוא לעסוק בייצור קפה, איננה שוללת ממנו את מקצועו. אלא שהפגיעה במשיב אינה השיקול היחידי שיש לשקול.

יש לתת את הדעת על אופיו של המידע הסודי שמדובר בו. תהליך של ייצור קפה שחור הוא תהליך פשוט ללימוד וסודיותו היא יחסית ואינה מוחלטת וכך צריך להיות הסעד. לפיכך יש להתערב בתקופת ההגבלה שנקבעה בהתחייבות ולהעמידה על שנתיים ימים במקום 5 שנים.

חבותם של המשיבים השני והשלישי תבחן על-פי הדין, שכן אין הם צד להתחייבותו של המשיב. ההגנה על סוד מסחרי כוחה יפה גם כנגד צדדים שלישיים. ברם, אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה זו שכן התגבשו כאן התנאים של עוולת גרם הפרת חוזה.

במסגרת עוולה זו ניתן לעשות שימוש בעקרון של ידיעה קונסטרוקטיבית ולייחס לצד השלישי ידיעה על פרטי חוזה. גם אילו ידיעה ממש לא היתה כאן למשיבים, ניתן לראות במשיב השני כמי שעצם עיניו מראות את חובת האמון המופרת על-ידי שימושו יחד עם המשיב הראשון במידע שהביא עימו המשיב הראשון.

סעיף 55(ג) לחוק החוזים חלק כללי קובע כי אם הפטיר הנושה היחיד מן החיוב את אחד מן החייבים המשותפים "הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת".

לא קשה היה לקבוע הוראה מקבילה למקרה של נושים במשותף. אם הדבר לא נעשה, יש להסיק כך שלא היתה כוונה ליצור הקבלה כזאת. והסיבה מזדקרת לעין: כאשר מדובר בחייבים במשותף, לא יהיה זה צודק להתיר לנושה היחיד לפטור את אחד החייבים ובכך להטיל את החיוב כולו על החייבים האחרים.

במקרה של נושים במשותף המצב הפוך - לא יהא זה צודק לאפשר לאחד מן הנושים במשותף לפטור את החייב מן החיוב כולו, ובכך לנשל את הנושים האחרים מחלקיהם בזכות שקיימת להם כלפי החייב.

מקל וחומר: אם נושה משותף אחד אינו יכול לפטור את החייב מן החיוב שהוא חייב לשותפו, כל אחד לחוד ודאי שאינו יכול לפטור את החייב מן החיוב שהוא חייב לנושה האחר "לחוד". חיוב שנעשה כלפי כל אחד מהנושים לחוד, יש לקיימו כלפי כל אחד לחוד.

סעיף 14 לפקודת השותפויות אינו מסמיך שותף אחד להיות שלוח של רעהו אלא לעניין "של עסקי השותפות" ול"פעולה בדרך הרגילה של עסק שעושה השותפות", ובמפורש אין הוא יכול לפעול בשם השותפות "אם למעשה אין לו הרשאה לפעול בשם השותפות באותו עסק..." {ע"א (ת"א) 816/84 רבקה בקר נ' עמוס ערד, פ"מ תשמ"ז(1), 265 (1984)}.

כל שותף הוא שלוח של השותפות, וכשהוא עושה פעולה מסוג הפעולות שעושה השותפות כגון משיכת שיקים מחשבון השותפות ותשלומם של חשבונות חשמל, אלה הינם פעולות שעושה השותפות במהלך עסקים רגיל ויחייבו את השותפות ואת השותפים, זולת אם הרשאה כאמור לא התקיימה בפועל, והאדם שעימו נשא ונתן ידע על העדרה של הרשאה כאמור או שלא ידע על קיום השותפות. משהתקיימה דרישת הרישא לסעיף 14 לפקודת השותפות, ומשלא התקיים התנאי המצטבר השני שבסיפא להוראת החוק הנ"ל, הרי שרואים את פעולת השותף כפעולת השותפות.

כך, למשל, אם רואים בחתימת השותף שעל גבי ההמחאות חתימה של השותפות, אשר נחתמה על-ידי השותף כשלוחה של השותפות, וכי כוחה של אותה חתימה יפה כלפי התובעת אפילו חרג השותף מהרשאתו ופרע חשבונות המתייחסים לתקופה בה טרם כוננה השותפות, הרי שאותה חתימה מחייבת גם את השותף השני {ת"א (כ"ס) 3594/05 חברת חשמל בע"מ נ' שרעבי עירן, תק-של 2006(1), 6580 (2006)}.

מטרת סעיף 14 לפקודת השותפויות כפי שנאמר ב- ע"א 549/84 {חורי ואח' נ' בת אהרון ואח', פ"ד מ(3), 800 (1986)} הינה:

"להגן על צד שלישי, העוסק עם שותף בדרך הרגילה של עסקי השותפות. הגנה זו אינה ניתנת לו, אם השותף עמו הוא עוסק הינו חסר סמכות למעשה, והצד השלישי יודע זאת, או אינו יודע או אינו מאמין, שהוא עוסק עם שותף. באיזון בין השניים, העלולים להיפגע עקב פעולה בלתי-מוסמכת של שותף - השותפות והשותפים האחרים מצד אחד וצד שלישי מצד אחר - הראשונים הם הראויים להגנה, כשהאחרון ידע שהשותף אינו מוסמך או לא סבר כלל שהוא מתקשר עם שותף. אך עצם העובדה, שהשותף פעל ללא סמכות, היא לבדה לא תשלול את ההגנה מצד שלישי, שאינו יודע זאת אך יודע או מאמין שהוא עוסק עם שותף."

הכלל שאומץ ברישא של סעיף 14 הוא כי פעולת שותף במהלך העסקים הרגיל של השותפות מחייבת את השותפות. בסיפא נקבע הסייג, שאם הצד השלישי ידע שמי שנושא ונותן עמו חסר הרשאה לפעול בשם השותפות, אזי אין לצד השלישי עילת תביעה נגד השותפות כישות משפטית, אלא לכל היותר נגד החייב אישית.
{ת"א (ת"א-יפו) 57808/04 טרמינל 1 בע"מ נ' קב' סייג ואח', תק-של 2005(3), 11420 (2005); ע"א 868/90 בנק ישראל נ' רג'ואן-שמחוני, שותפות בלתי-רשומה, מח(3), 416 (1994)}

ב- ת"א (עפ') 36136-07-11 {חסון פ.ע. מסחר (1997) בע"מ נ' מבדד חברת בניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.09.13)} נדונה השאלה האם יש לקבל את תביעתו של נושה נגד השותפים בשותפות לא רשומה אשר טענו כי הם פרשו מן השותפות אגב פירוקה במועד קודם למועד יצירת החוב נשוא התובענה, כאשר אין מחלוקת כי לא ניתנה לנושה הודעה בכתב על פירוק השותפות.

במקרה דנן, התובעת משתיתה את תביעתה לחיובם האישי של השותפים בגין מלוא החוב נשוא התביעה על הוראות סעיפים 14, 20 ו- 27 לפקודת השותפות, המטילים חבות אישית על שותף בחיובים של השותפות, אף לאחר פרישתו מהשותפות, משלא נמסרה לה הודעה על פרישה זו, וכן מכוח כתב הערבות עליו חתם הנתבע 2 בשם השותפות.

הנתבעים טוענים, כי בשנת 2005 הקימו הנתבעים 4-2 שותפות בלתי-רשומה, הנתבעת 1, מבדד חברת בניה, שעיסוקה בבניית מבנים. לאחר החתימה על הסכם השותפות פתחו הנתבעים 4-2 חשבון בנק עבור השותפות. על השיקים נרשמה השותפות כבעלת החשבון והוספו שמות כל השותפים ומספרי ת"ז שלהם.

בתאריך 01.07.05 פתח הנתבע 2 כרטיס לקוח עבור השותפות אצל התובעת ורשם גם את הפרטים האישיים של הנתבעים 3 ו- 4 ואת מספרי הטלפונים שלהם.

נטען, כי גרוס לבדו היה בקשר עם נציג התובעת והוא זה שהזמין את הסחורה מאת התובעת, וכי הנתבעים 3 ו- 4 מעולם לא הזמינו מוצרים במהלך חברותם בשותפות ובתעודות המשלוח לא הופיעו הנתבעים כמזמיני הסחורה. במהלך התקופה שהסכם השותפות היה קיים שולמה התמורה בגין הסחורה שנרכשה על-ידי השותפות בשיקים מחשבונה של השותפות בלבד.

במהלך חודש יולי 2007, 3 שנים לפני היווצרות החוב מושא ההליך דנן, החליטו הנתבעים 3 ו- 4 לצאת מן השותפות, ואגב כך סגר הנתבע 2 את חשבון הבנק של השותפות, ובמקומו פתח חשבון בנק חדש לשותפות ועל השיקים בחשבון החדש היה רשום שמו בלבד, מס' ת"ז שלו ושמה של השותפות.

בית-המשפט קבע כי, לא ניתן לבסס על סמך הראיות שהובאו בפניו ממצא בדבר ידיעת התובעת על יציאת הנתבעים 4-3 מהשותפות. משאין מחלוקת בין הצדדים בנושא קיום החוב וגובהו, דין התביעה להתקבל במלואה.

ב- ת"א (חד') 41561-05-10 {טסה רעפים ולבידים בע"מ נ' כהן את תאבת, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.05.13)} נתבע 2 {להלן" "הנתבע"} ביחד עם חברה פרטית בשם כהן (מ.ז.) חברה לבניין בע"מ {להלן: "החברה"} הקימו שותפות, היא נתבעת 1 {להלן: "השותפות"}. הנתבע והחברה היו שותפים יחידים בה. בעל המניות והמנהל בחברה היה מר זבולון כהן {להלן: "כהן"}.

הנתבעת 1 עונה להגדרת 'שותפות' בסע' 1 לפקודת השותפויות {נוסח חדש} {להלן: "הפקודה"} וכי הנתבע הינו שותף בשותפות לצרכי הפקודה ולפי ההגדרה המצויה בה.

בית-המשפט בחן אם הזמנת הסחורה מהתובעת ויצירת החוב בעטיה נעשתה על-ידי השותפות במהלך עסקיה הרגיל, כאמור ברישא לסעיף 14 לפקודה, באופן שמקים חבות של הנתבע להזמנת הסחורה ולתשלום המגיע תמורתה מכוח מעמדו כשותף בשותפות. ככל שהתשובה על-כך היא בחיוב בית-המשפט בירר אם בנסיבות העניין חל החריג שבסיפא לסעיף 14 לפקודה, באופן שפוטר את הנתבע מחבות זו.

השותפות לא פורקה בהליך רשמי שננקט לפי הפקודה; כאישיות משפטית היא הוסיפה להתקיים. בית-המשפט קיבל את התביעה נגד נתבע 2 וקבע כי לטענת הנתבע סופקה הסחורה שבעטיה נוצר החוב לא לשותפות אלא לכהן אישית, וכהן הוא שעשה בה שימוש לאחר שהשותפות חדלה מפעילותה, אין בה ממש.

לא זו בלבד שהסחורה הוזמנה מהתובעת על-ידי השותפות וסופקה לשותפות למטרת ביצוע עבודה שעליה התחייבה השותפות לפי הסכם שכרתה עם מזמין צד שלישי, אלא שככל שהשותפות לא עשתה שימוש בכל הסחורה במלואה - עשה בה הנתבע שימוש כזה, ובעטיו קיבל תשלום מהמזמין.

הסחורה הוזמנה על-ידי השותפות וסופקה על-ידי התובעת לאתרים בהם ביצעה השותפות עבודה. הזמנת הסחורה, אספקתה לשותפות ומשיכת ההמחאות תמורתה נעשו במועדים בהם היתה השותפות פעילה לכל דבר ועניין. ככל שבמועד מאוחר יותר הופסקה פעילותה של השותפות, הודה הנתבע כי עשה שימוש בסחורה וקיבל תמורה בעבור העבודה שלביצועה שימשה הסחורה. כל אלה מבססים חבות אישית של הנתבע, במעמדו כשותף בשותפות, לפרוע לתובעת את התמורה המגיעה לה עבור הסחורה. עסקינן בחבות הנעוצה בהוראותיהם של סעיפים 14 ו- 20(א) לפקודה.

לעניין זה אין נפקא מינה אם כהן לבדו חתם על ההמחאות. לפי סעיף 14 לפקודה מוחזק כל שותף כשלוח של השותפות ושל שותפיו האחרים בכל עניין של עסקי השותפות ופעולותיו הנעשות במהלך הרגיל של עסקי השותפות תחייבנה את השותפות ואת שותפיו האחרים.

כלל זה לא יחול רק בהתקיים שני תנאים אלה כאחד: אם אין לאותו שותף הרשאה לפעול בשם השותפות ומי שכלפיו פעל ידע על-כך {או שלא ידע, או לא האמין, שאותו אדם הוא שותף בשותפות}.

משיכת ההמחאות דנן לפקודת התובעת מחשבון השותפות על-ידי מי מהשותפים, אשר נעשתה לשם הזמנת סחורה שנדרשה לשותפות במהלך עסקיה הרגיל, חוסה בצלו של הכלל הקבוע ברישא של סעיף 14.

כלפי ספק הסחורה {בעניין דנן, התובעת} פעולתו של מושך ההמחאות מחייבת את השותפות ואת השותף האחר {בעניין דנן, הנתבע} לכל דבר ועניין. התקיימותו של החריג הקבוע בסיפא של סעיף 14 לא נטענה על-ידי הנתבע ולא הוכחה.

ב- ת"א (מרכז) 5595-08-07 {בנק הפועלים נ' קופלר הנדסה ובינוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.09.12)} התובע הינו תאגיד בנקאי כמשמעו בחוק הבנקאות (רישוי), התשמ׳׳א-1981 {להלן: ״הבנק״}. הנתבעת 1 היא חברה קבלנית פרטית בע״מ {להלן: ״חברת קופלר״}, אשר התקשרה עם בעלי המקרקעין בעסקת קומבינציה.

במהלך שנת 1994 יזמו הנתבעים 1 ו- 2 עסקת קומבינציה עם בעלי המקרקעין לביצוע פרוייקט הבניה. במקביל, פנו הנתבעים 1 ו- 2 לבנק, וביקשו לנהל עמו משא-ומתן לצורך מתן ליווי פיננסי לעסקה המתוכננת. כתנאי לקבלת הליווי הפיננסי נדרשו הנתבע 2 והחברה שבבעלותו להציג בטוחות שונות לטובת הבנק, ערובה לתשלום האשראי שינתן לחברה.

על רקע זה, נחתם הסכם בין הנתבע 2 והחברה בבעלותו מצד אחד לבין הנתבע 5 והחברה בבעלותו מצד שני {להלן: ״הסכם קופלר-ביירך״}. על-פי עיקרי ההסכם התחייבו הנתבע 5 והחברה שבבעלותו להעמיד בטחונות לטובת הבנק בקשר עם חשבון הפרוייקט, בתמורה ל- 50% מרווחי הפרוייקט.
לטענת הבנק, הסכם קופלר־ביירך הינו הסכם שותפות ובהתאם לו הנתבעים 2 ו- 5 הינם שותפים האחראים כלפי הבנק ביחד ולחוד.

סעיף 1 בפקודת השותפויות מגדיר שותפות כך: "חבר-בני-אדם שהתקשרו בקשרי שותפות״. משמע, שותפות יסודה בהסכם. קשרי שותפות על-פי הפקודה הם ״הקשרים שבין בני-אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר״.

סעיף 14 בפקודה קובע את הכלל לפיו פעולות שותף במסגרת השותפות מחייבות את השותפות ואת השותפים בה, וזו לשונו: ״כל שותף הוא שלוח של השותפות ושל שאר שותפיו לכל עניין של עסקי השותפות; ופעולותיו של כל שותף, כשהוא עושה בדרך הרגילה עסק מן הסוג שעושה השותפות שהוא חבר בה, יחייבו את השותפות ואת שותפיו, זולת אם למעשה אין לו הרשאה לפעול בשם השותפות באותו עסק, והאדם שעמו נשא מתן יודע שאץ לשותף הרשאה לכך, או שאינו יודע, או אינו מאמין, שהוא שותף״.

ככלל, פעולותיו של שותף בענייני השותפות מחייבות הן את השותפות והן את יתר השותפים בה. חריג לכלל הוא כאשר שותף פועל בחריגה מהרשאה והצד השלישי שעמו הוא עוסק יודע כי הוא אינו מורשה לפעולה או שאינו יודע או אינו מאמין שהוא עוסק עם שותף.

חריג זה אינו מתקיים בעניין דנן, שכן, על-אף שהבנק מאשר כי לא ידע בזמנים הרלוונטיים על קיומה של השותפות, פעולותיו של הנתבע 5 בהתקשרות עם הבנק נעשו כולן בהרשאתו ובידיעתו של הנתבע 2 ולא נעשו ״בהיעדר הרשאה״.
בית- המשפט קיבל את תביעת הבנק במלואה וקבע כי המדובר בשותפות לאור ההסכם שנערך בין הנתבעים ועל-כן, הם חייבים ביחד ולחוד לשלם את חובם לבנק.

ב- רע"א 8113/09 {אלייד סוכניות לביטוח (1975) בע"מ נ' מוניות ישיר סוכנות לביטוח 2001 בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.11.10)} בין חברת מוניות ישיר סוכנות לביטוח 2001 בע"מ {להלן: "המשיבה"} לבין עמי זהר {להלן: "המשיב הפורמאלי"} נכרתו שני הסכמים לשיתוף פעולה בביטוח מוניות, האחד בשנת 2003 והשני בשנת 2005.

לאור מחלוקת שהתעוררה בין הצדדים בקשר לביטול ההסכם משנת 2005, כרתו הצדדים הסכם נוסף ביום 20.06.07 {להלן: "ההסכם"} שקיבל תוקף של פסק-דין.

לטענת המשיבה אין חולק שהמשיב הפורמאלי הוא שותפה של המבקשת, ועל-כן, בהתאם לסעיף 14 לפקודת השותפויות, המשיב הפורמאלי הינו שלוחה של המבקשת, וחתימתו על ההסכם מחייבת אותה. באשר לטענת המבקשת כי היא שותפתו של המשיב הפורמאלי רק לשם מיזם משותף, טענה המשיבה כי טענה זו עומדת בסתירה לסעיף 19 להסכם ולהודעת הביטול.

לפי סעיף 14 לפקודת השותפויות שותף הינו שלוח של השותפות ושל שותפיה, ופעולות עסקיות הרגילות לשותפות אותן מבצע אחד השותפים מחייבות את השותפות ואת יתר השותפים בה.

ב- תא"מ (ת"א) 55991/07 {מאיר ליסקר נ' רועי קניטלר, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.01.12)} הוגשה תביעה שבמסגרתה טען התובע כי הכיר את החייבים {הנתבע ובעלת בית-הקפה ביחד עם הנתבע} בתיקי ההוצאה לפועל כאשר היה לקוח קבוע בבית הקפה אשר בבעלותם.

כפי טענת התובע, לאחר שיחסיו עם הנתבעים התהדקו, הלווה להם כספים ובתמורה קיבל את השיקים שהוגשו לביצוע בתיקי ההוצאה לפועל.

טענת התובע הינה כי ההמחאות אשר קיבל מידי החייבים חוללו מסיבת "חשבון מוגבל" וכי גם במידה והנתבע לא חתם על ההמחאות, אין חולק כי שמו של הנתבע מופיע על-גבי המחאות אלו.

בנוסף טען התובע, כי אין חולק כי החייבים ניהלו שותפות בבית הקפה ולכן חל סעיף 14 לפקודת השותפויות.

במסגרת טענותיו טען הנתבע, כי רכש יחד עם החייבת את בית הקפה. לטענתו, בתחילת חודש אפריל 2005 מכר את חלקו בבית הקפה לבעלה של החייבת וזאת כנגד התחייבותם לשלם לו סך של 40,000 ש"ח וכן לשאת בהתחייבויות של בית הקפה לצדדים שלישיים על-פי ההסכם ביניהם.

לטענת הנתבע, עד היום לא שולמה לו התמורה בגין מכירת חלקו בבית הקפה כאשר הוסכם בינו לבין הרוכשים כי מכיוון ובחשבון נותרה יתרת חוב של מאות ש"ח בודדים ייסגר החשבון. לטענתו מאז שמכר את חלקו לא התחייב בשם בית הקפה עזב את השותפות ולכן איננו אחראי לחובות שנוצרו לאחר שעזב.

סעיף 14 לפקודת השותפויות קובע כי בכוחו של כל שותף לחייב את השותפות בהיותו שלוח של השותפות ושל שאר שותפיו לכל עניין הקשור לעסקי השותפות וכל פעולה כאמור של שותף תחייב גם את השותפים למעט החריגים שבסיפא לסעיף.

בית-המשפט קיבל את גירסתו של הנתבע ודחה את התביעה. הנתבע לא חתם על השיקים בעצמו. במועד הרלוונטי למתן ההלוואה וחתימת השיקים הנתבע לא היה שותף בעסק בית הקפה,לא ידע על ההלוואה ולא היה צד לה ולא הסמיך את בעלת בית-הקפה או אחר לקבל ההלוואה גם עבורו או להתחייב בשמו.

על-כן, אין להחיל את סעיף 14 לפקודת השותפויות. שמו של הנתבע יימחק מרישומי תיקי ההוצל"פ כחייב וכל ההליכים נגדו יבוטלו.
ב- ד"מ (חי') 3348/05 {פז יצחק נ' עו"ד צבי רגב, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.04.08)} שימש הנתבע, כשותף בשותפות "פז את רגב ושות'" - שותפות לא רשומה בחלקים שווים שבין הנתבע ועורכת-דין שרי פז-מסטבאום {להלן: "השותפות"}. התובע סטודנט למשפטים, הועסק בשותפות כפקיד בעבודות משפטיות שונות.

בין השותפים לשותפות היו חיכוכים מתמשכים, עד אשר הנתבע החליט לפרק את השותפות. לכן, ביום 29.08.04 מסר הנתבע לתובע במסירה אישית, מכתב הפסקת עבודה. ביום 01.09.04 כתבה עורכת-הדין שרי פז-מסטבאום לתובע כי מכתבו של הנתבע הוצא שלא על דעתה וקראה לו לחזור לעבודה סדירה.

משכך, פנה התובע אל שני השותפים במכתב בו דרש לשלם לו פיצויי פיטורים בגין פיטוריו. הנתבע כפר בזכאותו של התובע לפיצויי פיטורים.

יתרה-מכך, לשיטת התובע, עורכת-דין שרי פז-מסטבאום קיבלה על עצמה להמשיך להיות המאמנת של התובע גם לאחר פירוק השותפות, ובמצב דברים זה, המדובר בנסיבות של חילופי מעבידים שאינן מולידות זכות לפיצויי פיטורים.

התובע קיבל את מכתב הנתבע בעניין סיום העסקתו "עקב פירוק השותפות". מכתב זה נכתב על נייר פירמה של השותפות ונחתם בידי הנתבע שהיה אז אחד משני השותפים. במכתב נאמר במפורש כי סיום ההעסקה בא בעקבות סיום השותפות שתתפרק.

לפי סעיף 14 לפקודת השותפויות, הודעה זו מחייבת את השותפות, והתובע - במעמדו כעובד השותפות - רשאי היה להסתמך עליה.

אי לכך, ובניגוד לסברת הנתבע, אין זאת אלא כי מכתב הפסקת העבודה ששלח הנתבע לתובע מהווה מכתב פיטורים.

כל הסכמה מאוחרת למועד זה, אם הושגה, בין התובע לבין עורכת-דין שרי פז-מסטבאום, אין בה כדי להחזיר את התובע להיות עובד השותפות, ומכאן שיעבודתו של התובע כעובד השותפות, הסתיימה בהתאם למועד משלוח מכתב הפסקת העבודה בשותפות.

ומכאן שאף מטעם זה, יש לראות במצב שנוצר בעקבות הנתק בין השותפים משום חילופי מעבידים שבנסיבות העניין מזכים את התובע בפיצויי פיטורים.

אשר-על-כן, בית-המשפט דחה את טענתו של הנתבע.