תביעות בין שותפים

1. כללי
הכלל הוא שאין שותף רשאי להגיש תביעה נגד שותפו לפני פירוקה של השותפות ושיש מקום לתביעה כזאת רק תוך כדי עשיית חשבון במהלך הפירוק. זה הכלל, אך ישנם יוצאים מן הכלל, כגון, שיש מקום לתביעה בין שותפים, אף לפני פירוק, אם מבוססת היא על טענת מרמה או, למשל, על טענת עשיית רווחים בלתי-חוקיים מחוץ למסגרת השותפות שאף זו בעצם מעין טענת מרמה {ת"א 449/65 אברהם אזולאי נ' אלימלך אק, פ"מ נב 86 (1966)}.

2. השבת כספי השקעה בשותפות
ב- תא"ק (יר') 4517-09 {אופיר שאזו נ' משה מזרחי, תק-של 2013(3), 37871 (2013)} הוגשה תביעה להשבת מלוא הכספים שהתובע העביר לידי הנתבע במסגרת התקשרות חוזית ביניהם.

התובע טוען כי הוא זכאי להשבת כספי ההשקעה ממספר טעמים: ראשית, הנתבע הפר את ההסכם עימו ולא עשה למעשה דבר כדי להקים את העסק. שנית, בהתאם להוראות סעיף 12ט יכול היה התובע לחזור בו מהסכמתו להשקיע את הכספים ואז היו מחוייבים השותפים האחרים להחזיר לו אותם, בניכוי קנס של 10%. שלישית, בשיחות שהתקיימו עימו התחייב הנתבע להשיב לידי התובע את מלוא הכספים.

הנתבע טוען כי לא הפר את ההסכם כלל, אלא מילא אחר התחייבויותיו במלואן. הנתבע גם טוען כי על-פי סעיף 12ט השותפות היא שצריכה להחזיר את סכום ההשקעה ולא השותפים. לבסוף טוען הנתבע כי מעולם לא התחייב להחזיר את מלוא הכסף, אלא לפנים משורת הדין, ובגלל שנכמרו רחמיו על התובע, החזיר את הסכום שהיה אמור להיות העמלה שלו.

בהתאם להסכם, התחייב הנתבע להשקיע "מידע ונסיון חיים אישי". הנתבע טוען כי לפני החתימה על ההסכם הסביר לתובע שהוא רוכש את קווי הטלפון באמצעות ג'ף, שאינו מוכר לו אישית, אך התגלה כאמין בעסקאות קודמות. התובע אמנם ניסה לטעון בחקירתו הנגדית כי לא ידע שהכסף שהוא משקיע יועבר לארצות הברית, לפחות בחלקו, אך התברר שהוא אכן הבין שרכישת הקווים חייבת להיות שם.

לטענת הנתבע די היה בכך שיעביר את הכסף לידי ג'ף, כדי להוות ולמצות את תרומתו לעסק. טענה זו דינה להדחות משני טעמים: ראשית, הנתבע עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי הוא התחייב לסייע לעסק בחודשים הראשונים ולתרום מניסיונו בניהול השוטף של העסק. הנתבע למשל טען בחקירה הנגדית במסגרת בקשת הרשות להתגונן כי הוא שכר משרדים לעסק, ורכש כסאות ושולחנות.

הנתבע טען כי יוכל להציג את הסכם השכירות, אך בתצהיר העדות הראשית לא צירף אותו. בחקירה הנגדית שהתקיימה במסגרת ההליך העיקרי טען שהוא ומר פירו שכרו יחד את המשרד. הנתבע גם טען כי יוכל להציג קבלות בגין רכישת הציוד לעסק, אך לא עשה כן. כלומר הנתבע עצמו הודה שציפו ממנו לבצע פעולות שונות להקמת העסק, וזאת עם הכסף שקיבל משני המשקיעים, אך לא הוכיח כי ביצע איזו מהפעולות לה טען.

שנית, הנתבע לא הוכיח כי אכן העביר את הכספים לג'ף המסתורי. אמנם הנתבע הציג דף חשבון המעיד על העברת כספים לחו"ל, ומסמך הנחזה לקבלת הכספים על-ידי ג'ף, אך לא די בכך כדי לשכנע כי אכן מדובר בכספים שהועברו לצורך רכישת הקווים. הנתבע טען כי אינו מכיר כלל את ג'ף, אינו יודע את שם משפחתו ואינו יודע איפה הוא גר.

טענה זו אינה יכולה לעמוד לנתבע וזאת נוכח כתב האישום שהוגש על ידו ושהוא עצמו הגיש לבית-המשפט. מכתב האישום עולה כי ג'ף, שמכונה בו ג.א. אכן מתגורר בארצות הברית, אך הנתבע איים על קרובי משפחה של ג'ף, שמתגוררים בארץ.

הימנעות מהזמנת עד רלבנטי ומהותי כמוה כהימנעות מהבאת ראיה. ההלכה היא כי "הימנעות מלהביא ראיה שיכולה היתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע {ראו, לדוגמה, ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3), 617, 625 (1987); ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2), 606, 614 (1993) בסמוך לאותיות ה-ו; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4), 651, 658 (1991); ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.12.94); י' קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה כרך שלישי, (תשס"ד), 1650-1649), ע"א 143/08 בני חי קרצמן נ' שירותי בריאות כללית, תק-על 2010(2), 2688, 2693 (2010).

מסקנתו של בית-המשפט היא כי הנתבע אכן לא עשה דבר בהתאם להסכם ולא מילא את חלקו, אלא הפר אותו הפרה יסודית, שלא לומר בוטה.

במקרה דנן, מדובר בשותפות לא רשומה, ולא בחברה, מכאן שהשותפים חייבים בחובותיה של השותפות ביחד ולחוד. מכאן שגם אם השותפות חייבת לשלם לתובע, ולא שותפיו, הרי שחוב זה מגולגל על השותפים עצמם.

שני השותפים התחייבו ביחד ולחוד להשיב לידי התובע את כספי השקעתו.

כך או כך נראה כי כוונת הצדדים במועד החתימה על ההסכם היתה לשכנע את התובע להשקיע בעסק סכום ניכר ולשכנע אותו כי השקעתו בטוחה.

הנתבע התחייב על-פי ההסכם להחזיר לתובע 90% מהשקעתו, והנתבע הפר את ההסכם והתובע ביטל אותו. בנסיבות אלו קמה לתובע הזכות להשבה מלאה של הכספים שהשקיע, ושעל-פי כל הראיות שהוצגו הם הועברו לידי הנתבע. על-כן פסק בית-המשפט כי התביעה מתקבלת במלואה.

3. חוות-דעת מומחה שמונה לבדיקת תביעות הדדיות של שותפים
ב- ת"א (יר') 14981-01 {יעקב שניאור נ' גבריאל מצונשוילי, תק-של 2013(2), 62021 (2013)} קבע בית-המשפט לעניין מימצאי חוות-דעת המומחה כי:

המומחה מציין כי שני הצדדים הצהירו בפניו כי בתקופת השותפות לא היו להם הכנסות אחרות.

בנוסף בחן המומחה את התשלומים אשר כל אחד מן הצדדים ביצע לספקים שונים, כמו גם את הכספים שנשארו בכל אחד מן העסקים ונלקחו על-ידי מי שהפעיל את אותו העסק וקבע את האיזונים שיש לעשות בשל אלה.

ההלכה הפסוקה היא כי חוות-דעת של מומחה בית-המשפט אשר מונה בהסכמת הצדדים, מחייבת את הצדדים בממצאיה. כמו-כן נקבע כי רק כאשר ישנם נימוקים כבדי משקל ניתן לסטות מממצאי חוות-דעת שכזו {ראה לעניין זה בפסק-דינו של כב' השופט אלוני ב- ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.12.88)}:

"משממנה בית-המשפט מומחה על-מנת שחוות-דעתו תספק לבית-המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית-המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא-אם-כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת."

כמו-כן, בפסק-דינו של כב' נשיא בית-משפט העליון לשעבר, מ' שמגר, ע"א 402/85 {רחל מרקוביץ נ' עיריית ראשון-לציון, פ"ד מא(1), 133 (1987)}:

"משמונה מומחה מטעם בית-המשפט, הרי בית-המשפט הוא המחליט, אילו מסקנות יש להסיק מחוות-דעתו של המומחה, ובעלי הדין אינם יכולים לדרוש, כי בית-המשפט יצמצם עצמו רק לעיון וללימוד של חלקים מחוות-דעתו של השמאי שמונה על ידיו.
בית-המשפט הוא הממנה מומחה מטעמו כדי לקבל תמונה מדוייקת ומלאה, ואם חוות-הדעת של המומחה שמינה מקובלת עליו, רשאי בית-המשפט להסתמך על כל חלק אשר כלול בה... יכולתם של הצדדים להביא ראיות נוספות מצטמצמת.
לצורך העניין שלפנינו יש להוסיף, שגם יכולתם להסתמך על דברי המומחים שלהם מצטמצמת, כי לפני בית-המשפט מצויה חוות-הדעת של מי שמונה על ידיו, היינו של מי שאינו מייצג צד בדיון, ובית-המשפט הוא הפוסק בעניין כוחה של חוות-דעת של המומחה והוא הקובע מהי המידה, מהו האופן ומהו ההיקף של האימוץ על ידיו של האמור בחוות-הדעת."

במקרה דנן, יש לשים-לב כי גם המומחה מטעם בית-המשפט היה ער לאפשרות שחוות-הדעת האחרונה שיצאה תחת ידו, אינה בגדר "סוף פסוק" וכי ייתכן ויהיה צורך לבצע בה שינויים.

4. חלקו של צד בשותפות ועצם קיומה של שותפות
ב- ת"א (ראשל"צ) 1790-08 {סמדר עזרא נ' פאב אוקונור שותפות בלתי-רשומה ואח', תק-של 2011(1), 11503 (2011)} הוגשה תביעה בעניין שאלת היותה של התובעת שותפה במסגרת שותפות בלתי-רשומה לצורך ניהול בית עסק של פאב.

לטענת התובעת, הוסכם בינה לבין הנתבעים בתחילת שנת 2006 לערך על הקמת שותפות לצורך ניהול והפעלה של פאב מסעדה תחת השם "פאב אוקונור" בראשון לציון.

בכתב התביעה נטען כי בהתאם להסכמות הצדדים היתה התובעת זכאית ל-10% מן השותפות וזאת כנגד עבודתה בהקמת והפעלת בית העסק ונוכח נסיונה וקשריה בתחום.

התביעה שהוגשה הינה תביעה למתן חשבונות כמו גם תביעה כספית.

לטענת הנתבעים 2-1, לא היתה התובעת שותפה בבית העסק וקיבלה לידיה במהלך תקופת פעילותה תמורה מלאה עבור עבודתה ואף למעלה מכך.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי הועלתה אפשרות הפיכתה של התובעת לשותפה ואולם אפשרות זו הותנתה בהשקעה כספית בפועל של התובעת בדומה ליתרת השותפים. משלא הושקעו הכספים בפועל, לא השתכללה מעולם שותפותה של התובעת.

עוד נטען במסגרת כתב ההגנה כי התובעת גרמה בדרך התנהלותה לנזקים כבדים לבית העסק ופעלה שלא כדין בשעה שנטלה לידיה כספים שלא כדין.

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה והוכיחה כי היתה שותפה בבית העסק בשיעור של 10% כנטען על ידה.

אין חולק כי בין הצדדים לא נחתם מעולם הסכם בכתב. טענתה של התובעת הינה לקיומו של הסכם שבעל-פה.

השאלה אשר עמדה בפני בית-המשפט הינה האם על בסיס מכלול הראיות והעדויות ניתן להסיק דבר קיומה של שותפות בין הצדדים, אם לאו.

לאחר שנתן דעתו למכלול הראיות שהוגשו ולעדויות הצדדים הגיע בית-המשפט לכלל מסקנה כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי חלקה בשותפות מקורו בניסיון ובעבודה שהושקעה על ידה וכי שיעור זה עומד על 10% כגירסתה.

אשר-על-כן קבע בית-המשפט כי לתובעת זכאות ל- 10% מן השותפות.

5. דחיית תביעה כספית בענייני שותפות - התביעה לא הוכחה
ב- ת"א (ת"א-יפו) 164967-09 {מנחם נהוראי ואח' נ' ירון אזולאי, תק-של 2012(3), 10887 (2012)} התובעים הגישו כנגד הנתבע תביעה כספית אשר עניינה הסכם שותפות נטען בין התובעים לבין הנתבע. לטענת התובעים, מחדליו של הנתבע בניהול השותפות והיעלמותו הפתאומית היוו הפרה יסודית של ההסכם, הן מהטעם שגרם נזק לשותפות, ברווחיותה ובמוניטין שלה והן מהטעם שבמחדליו סיכל את יכולתו לפרוע את חובו כלפי התובעים ולהשיב להם מחצית מההוצאות שהוצאו בקשר לשותפות, כפי שהתחייב בהסכם.

בדחותו את התביעה פסק בית-המשפט כי התובעים לא השכילו להוכיח את סכום התביעה. "המוציא מחברו עליו הראיה" הוא כלל בסיסי בדין האזרחי, לפיו על תובע בתביעה אזרחית רובץ גם נטל השכנוע וגם נטל הבאת הראיות, אלא-אם-כן נקבעת בחוק חזקה הפוכה {י' קדמי על הראיות, חלק רביעי (2009), 1508}.

את סכום התביעה היה על התובעים להוכיח כיתר מרכיביה העובדתיים של התביעה ואם בגמר גביית העדויות מתברר, כי טענה פלונית לא הוכחה כדי שכנועו של בית-המשפט, יכריע בית-המשפט על-פי נטל השכנוע; היינו יפסוק נגד אותו בעל דין שעליו היה להוכיח אותה טענה {א' הרנון דיני ראיות חלק ראשון, 189}

במקרה דנן, הסכום הנתבע לא הוכח. כמו-כן, לא הוכח שהסכו הנתבע משקף את חובו של הנתבע, ככל שהנתבע חב כספים כלשהם לתובעים.

הצדדים הקימו שותפות לא רשומה. התובעים בעצמם טוענים, כי הנתבע נשא ולו בחלק קטן מהוצאות הקמתה. התובעים לא טרחו לציין מה מצבה של השותפות היום, האם היא ממשיכה לפעול והאם הם ממשיכים ליהנות מפרותיה.

התובעים לא הוכיחו את סכום התובענה ולא פרסו בפני בית-המשפט את התמונה העובדתית המלאה בעניין זה ועל-כן - דין תביעתם להידחות. בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו.

6. גילוי מסמכים בסכסוך שותפים
ב- ת"א (ראשל"צ) 3161-09 {בני גואטה נ' רוני חנגל, תק-של 2012(4), 92638 (2012)} נדונה בקשה למתן צו לגילוי מסמכים ספציפיים. בקבלו חלקית את הבקשה קבע בית-המשפט כי הליך גילוי מסמכים מצוי בין סמכויות העזר הנתונות לבית-המשפט, מתוך תפיסה כי החתירה לגילוי האמת מהווה בסיס להליך המשפטי, ועל הליך זה להתקיים "בקלפים גלויים".

לפיכך, לכל צד קמה הזכות לעיין בכל המסמכים המצויים באמתחת הצד שכנגד {אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט, 2009), 198}.

יחד-עם-זאת, חובת הגילוי אינה מוחלטת, שכן יש לאזן את עיקרון חובת הגילוי למול ערכים אחרים של יעילות הדיון, הגנה על אינטרסים לגיטימיים של הצד המגלה ומניעת פגיעה בצדדים שלישיים.

הפסיקה פירשה את דרישת הרלוונטיות בהקשר של גילוי מסמכים מתוך מגמה מרחיבה. כך נפסק כי חובת הגילוי מתפרשת גם על מסמכים אשר תועלתם להליך המשפטי הינה עקיפה, ודי בשלב גילוי המסמכים להצביע על-כך כי למסמך עשויה להיות רלוונטיות בהמשך ההליך.

נוכח האמור, יש לבחון האם המסמכים שגילויים מתבקש חיוניים לבירור התביעה ורלוונטיים לעובדות הנטענות בה.

בשים-לב למבחני הגילוי, טענות הצדדים והמחלוקות שבין הצדדים, מצא בית-המשפט להיעתר לבקשה בכל הנוגע להעתקי חשבוניות שהוציא המשיב בגין התקופה החל מיום 01.03.09 ועד ליום 31.05.09; דוחות מע"מ של המשיב חתומים בגין התקופה החל מחודש מרץ 2009 ועד כולל חודש מאי 2009 וכן דוחות מלאי ודוחות רווח והפסד בגין השנים 2008 ו- 2009 מאומתים על-ידי רואה חשבון.

7. חיוב שותף בגרעון שנוצר בכספי השותפות
ב- ת"א (ק"ש) 294-07 {נט פארם שיווק בע"מ נ' מרוואני זהר, תק-של 2012(1), 53878 (2012)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"4. אין חולק כי בין הצדדים נכרת ההסכם הראשון מיום 03.06.05.
לעניין ההסכם השני, למרות שהנתבע הכחיש את חתימתו על ההסכם השני, לא טרחה התובעת להציג את ההסכם המקורי עליו מתנוססת, לטענתה, חתימת הנתבע ואף לא המציאה חוות-דעת גרפולוגית, הקובעת (על בסיס השוואה בין חתימת הנתבע על מסמכים אחרים שהיו בידיה), כי המדובר בחתימת הנתבע.
ההלכה הינה, כי כאשר צד מכחיש חתימתו, על הצד השני מוטל נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה. הדין המהותי הולך בעניין זה אחר הדין הראייתי וכאשר מוטל ספק באמיתות חתימה על מסמך, אזי חובת ההוכחה על מביאו ולא על הטוען טענת זיוף (ראה ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נ(1), 499, 504 (1996); ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3), 240 (1993); ת"א (מחוזי חי') 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.02.06) ).
כל שעשתה התובעת על-מנת להרים את הנטל המוטל עליה, הינו לטעון לדמיון בולט לחתימות אחרות של הנתבע. אודה, כי אכן קיים דמיון בין החתימות. יחד-עם-זאת, כבר נקבע כי בית-המשפט אינו מומחה לכתבי יד ובעת שעולה שאלה מורכבת ביחס לאמיתות חתימה, רצוי כי בית-המשפט ייעזר בחוות-דעת גרפולוגית (ראה ע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.02.09)).
בהערת אגב אציין, כי בדיון ביום 01.02.11, הצעתי לצדדים, כי ימונה גרפולוג ואולם הצעתי לא נתקבלה.
מאחר שהתובעת, עליה מוטל נטל ההוכחה בעניין, לא המציאה חוות-דעת מקצועית מטעמה אשר תסתור את טענת הנתבע כי המדובר בזיוף חתימתו, אין די בדמיון לחתימות הנתבע, על-מנת שאקבע באופן מקצועי, כי אין המדובר בזיוף, כטענת הנתבע.
זאת ועוד, התובעת אף לא הציגה את ההסכם המקורי ולא הגישה כל בקשה, או תצהיר, אשר יתייחסו לנסיבות העדרו של ההסכם המקורי, אשר הנתבע הכחישו. בהתאם לכלל "הראיה הטובה ביותר", שומה על בעל דין להציג בפני בית-המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביא להוכחת העובדה שאותה הוא מבקש להוכיח.
לפיכך, תכנו של מסמך בכתב אינו ניתן להוכחה, אלא על-ידי הצגת המסמך בפני בית-המשפט. אמנם, כלל משפטי זה התרכך בשנים האחרונות, והוכרו חריגים לכלל, על פיהם, בין היתר, די כיום שבעל דין יציג טעם ראוי לאי הצגת המסמך המקורי, בגין אובדנו וכיוצ"ב.
יחד-עם-זאת, במקרה דנן, בו טען הנתבע מפורשות כי חתימתו על המסמך מזוייפת, ולמרות זאת לא הציגה התובעת כל טעם לאי-הצגת ההסכם המקורי (אשר לו חשיבות לצורך בחינתו על-ידי גרפולוג הבודק, בין היתר, לחץ העט על הנייר וכיוצ"ב), לא הרימה התובעת את נטל ההוכחה כי המדובר בחתימת הנתבע.
בדיון מיום 01.02.11 הועלתה האפשרות כי ההסכם נמסר למשטרה ואולם, למרות שהות שניתנה לתובעת לצורך הצגת ההסכם, לא הוגשה בקשה בצירוף אישור על עצם המצאת ההסכם המקורי בעבר, למשטרה. לא הוכח כי נעשתה פנייה לקבלת ההסכם מהמשטרה ולמעשה אף לא הוגשה כל בקשה נתמכת בתצהיר מטעם התובעת לעניין ניסיונותיה לאתר את ההסכם.
יצויין, כי בסיכומיה (סעיף 29) הודיעה התובעת כי נוכח נטל ההוכחה המוטל עליה היא מותרת על טענתה לעניין ההסכם השני ומסתפקת בהסכם הראשון. לאור האמור, יש לבחון את טענת הצדדים בהתייחס להסכם הראשון:
5. אין חולק כי ההסכם הראשון - הסכם העקרונות, כן נכרת בין הצדדים. אמנם התובעת הציגה את ההסכם כשהוא חתום רק על ידה, אולם שני הצדדים הודו כי ההסכם נחתם על-ידי שני הצדדים.
עיון בהסכם זה ובעדויות שהוצגו בפני, מביא למסקנה כי הסכום בסך 200,000 ש"ח ששילם הנתבע לתובעת, היה תמורה עבור הזכות להיכנס כשותף לשותפות ועשיית שימוש במוניטין ובשם התובעת, לניהול החנות בשותפות.
אין חולק, כי הסכם העקרונות הינו הסכם להקמת שותפות. וראה בפרק ה"הואיל" את השימוש החוזר ונשנה במילה "שותפות" וכן בגוף ההסכם המתייחס ל"שותפות".
בסעיף ב(2) להסכם זה נקבע: "בתמורה לקבלת 40% ממניות השותפות יזרים זוהר לחברה כ- 200,000 ש"ח" (הדגשות שלי, ר.א)
(החברה היא התובעת, ראה הגדרת "החברה" בראשית ההסכם)
הנתבע לא התכחש לכך שהסכום אכן שולם לחברה (ולא לשותפות) ואף השיק נרשם לפקודת החברה. כאמור בסעיף זה, נאמר במפורש כי הסכום משולם בתמורה לקבלת 40% ממניות השותפות. אכן אין בשותפות מושג של מניות, והמינוח בעניין זה, שגוי. אולם, מניסוח הסעיף משתמעת בבירור ההסכמה כי עבור הזכות להיכנס כשותף לשותפות באותם אחוזים, ישלם הנתבע את הסך שנקבע. לא נאמר כי המדובר בסכום שיהווה הון התחלתי בחשבון השותפות, או שישולם כהשקעה בשותפות, או כי הנתבע "יזרים" או "ישקיע" סכום זה בשותפות, כטענת הנתבע, אלא כאמור, נקבע מפורשות כי המדובר בתמורה עבור קבלת אחוזים בשותפות.
בהתאם למפורט לא ניתן לקבל את טענת הנתבע כי לא הבין, או טעה בכוונת סעיף זה (שכן וכפי שיפורט בהמשך, הצהיר הנתבע מפורשות כי הסכום הועבר לרכישת הזיכיון). אולם, גם אם לא הבין הנתבע את מטרת התשלום, הרי כבר נקבע כי: "דין הוא שאדם החותם על מסמך בלי לדעת מה תוכנו לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים, פ"ד נד(1), 341 (1990)).
הנתבע לא טען ולא הוכיח הטעיה או טעות בחתימתו על הסכם זה, וטענתו בעניין "טעות" הועלתה לראשונה בסעיף 44 לסיכומיו. מובן, כי לא ניתן להעלות טענה מסוג זה רק במסגרת הסיכומים. המדובר בהרחבת חזית שבהעדר אזכורה בתצהיר, גם לא הוכחה כלל וכלל. לפיכך, סעיף זה אשר לא בוטל, תקף ומבטא כמפורט לעיל, את הסכמת הצדדים.
6. אם לא די באמור, הרי שבתצהיר עדות ראשית אשר מסר הנתבע במסגרת התביעה למתן חשבונות (ת/1) בסעיף 6, הצהיר הנתבע מפורשות בסעיפים 6-7 לתצהירו:
'בתמימותי משסברתי והסתמכתי על ההסכם לטווח ארוך, שכנע אותי מר צוברי הנ"ל כי עלי לשלם עבור הזיכיון של מכירת המוצרים, 200,000 ש"ח שאמורים היו להיות מוזרמים לחברת נט פארם. אני כאמור מילאתי את חלקי והעברתי לחברת נט פארם 200,000 ש"ח מחשבוני הפרטי, באמצעות המחאה פרטית שלי.'
(הדגשות שלי, ר.א)
כלומר, המדובר בתשלום עבור זיכיון שהיה אמור להיות "מוזרם לחברת נט פארם", ולא לשותפות.
גם בחקירתו בבקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, אשר נערכה ביום 14.09.08 העיד הנתבע: "שילמתי 200,000 ש"ח על זיכיון של עסק" (עמ' 2 שורה 2 לפרוטוקול מיום 14.09.08).
התמודדותו של הנתבע בחקירתו עם תצהירו ועדותו כמפורט, הינה כי אין "לתפוס" אותו על-כך שפלט את המילה "זיכיון" (עמ' 25 שורה 22 בפרוטוקול מיום 01.02.11).
יחד-עם-זאת, אין המדובר רק ב"פליטת פה" בחקירה, אלא כאמור גם בתצהיר ערוך ומאומת כדין שהוגש לבית-המשפט והינו בבחינת הודאת בעל דין.
מעדויות הצדדים עולה, כי המדובר בשותפות שפעלה תחת שם התובעת, מכרה תחילה את מוצריה, כשהתובעת אף היא שרכשה את הציוד הנדרש להפעלת החנות.
זיכיון הינו רשות, או מתן זכות לשיווק מוצר, או שירות של נותן הזיכיון, המקבל עבור מתן הרשות, כאמור, תמורה. הנתבע עצמו העיד, כי המדובר בתשלום עבור זיכיון. השותפות עשתה שימוש במוצרים של הנתבעת (ראה סעיף 1 להסכם השותפות: "השותפות תפעל במרץ בפעילות שיווק ומכר של מגוון המוצרים שבחברה באזור טבריה") וכן עשתה שימוש בשם התובעת, לרבות במוניטין אשר רכשה התובעת לאורך שנים.
יתכן והנתבע סבר כי כדאי לו לשלם את הסכום ששילם, שכן חשב בטעות שההסכם יימשך זמן ממושך. אולם, אין בכך, אלא משום טעות בכדאיות העסקה, ואין בה כדי לשנות את משמעות התשלום כפי שהסכימו הצדדים.
7. למעלה מן הצורך, אוסיף כי גם לו הייתי מגיעה למסקנה כי המדובר בסכום השקעה בשותפות, לא הציג הנתבע כל הסכמה על זכותו לקזז סכום זה מגירעון השותפות. בהעדר הסכם בכתב על פיו הוסכם מראש כי שותף זכאי לקבל את סכום השקעתו בחזרה, הרי אין כל זכות שבדין לקיזוז השקעת שותף מהפסדי שותפות. מעבר לכך, הרי מול טענת הנתבע כי השקיע בשותפות סכום של 200,000 ש"ח (טענה אשר כאמור, לא קיבלתי!), השקיעה גם התובעת כספים ברכישת הציוד לשותפות, וכן השקיעה מהמוניטין ומהידע שלה להקמת השותפות (ראה עמ' 10 שורה 23 לפרוטוקול מיום 01.02.11, שם מתוארת השקעת התובעת בחנות וכן בהמשך לעניין העמדת הרכב בליסינג ורכישת הפלאפון).
ברי לפיכך, כי בהעדר הסכמה בדבר הזכות לקבלת ההשקעות, אין לקזז סכומי השקעה בשותפות מחובות השותפות (ביחס לנושים חיצוניים, בוודאי כי אין לשותף משקיע, קדימות על נושים).
8. עוד ובטרם אבחן את הטענות לסכום הגירעון ולזכותה של התובעת לקבל חלק מסכום הגירעון מהנתבע, אתייחס לטענת הנתבע, המשתמעת, כאילו יחסי השותפות כלל לא הגיעו לקיצם. דין טענה זו להידחות, הן מהפן המשפטי והן מהפן העובדתי. מן הפן המשפטי, בסעיף 36 לפקודת השותפויות נקבע, כי בהיעדר קביעה מפורשת למועד סיום השותפות, רשאי כל שותף להביא את השותפות לידי סיום בכל עת על-ידי מתן הודעה ליתר השותפים: "לא הוסכם על תקופה קצובה לקיום השותפות, יוכל כל שותף לסיימה בכל עת במתן הודעה על כוונתו זו לכל שאר השותפים...".
בסעיף 41(א) לפקודה נקבע, בזו הלשון:
'3. אם נתכוננה לתקופה לא מסויימת - כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות; והכל בכפוף להסכם שבין השותפים.
4. פירוקה של שותפות לתקופה לא מסויימת יהיה בתאריך שנקב השותף בהודעתו, ואם לא נקב בתאריך - בתאריך שבו נמסרה ההודעה...'
על-פי האמור בשני סעיפים אלה, ברור כי אם הוקמה שותפות לתקופה לא קצובה, חופשי כל אחד מהשותפים, בכל עת, להביא לסיומה בהודעה חד-צדדית על כוונתו זו ליתר שותפיו, והכול בכפוף להסכם בין השותפים. מכאן, שלא היתה כל מניעה מצד התובעת להביא לפירוקה של השותפות.
אף מן הפן העובדתי, אציין, כי התרשמתי מעדות הנתבע כמי שהסכים לסיום השותפות, הואיל וכבר יום למחרת ה- 31.12.06, מועד סיום השותפות לדברי התובעת, החל לעבוד בחברת "נעמן פורצלן", באותה חנות שבה נוהלה השותפות. (ראה עמ' 18, שורות 27-18 לפרוטוקול מיום 01.02.11). אילו לא היה הנתבע מסכים להפסקת פעילות השותפות, לא היה מנהל משא-ומתן עם חברה אחרת ומתחיל לעבוד אצלה.
9. להוכחת היקף ההפסדים, הסתמכה התובעת על דו"ח הכנסות והוצאות אשר נערך על דף אקסל ועל פיו הגירעון שנוצר לתקופת הפעלת השותפות, עומד על 351,743 ש"ח. לאור האמור, טענה התובעת, כי חלקו של הנתבע בגירעון בשיעור של 40%, עומד על 140,695 ש"ח.
הנתבע כפר בנתונים אלו, טען כי עם סיום השותפות, נלקחו המחשבים מהחנות והוא לא יכול היה לבדוק את טענות התובעת בעניין. הנתבע הוסיף כי אין די בצירוף הדו"ח כראיה קבילה להוכחת הטענה.
אכן וכפי שיפורט, הדו"ח כשלעצמו אינו מהווה ראיה קבילה וראה בעניין זה סעיף 12 להלן.
יחד-עם-זאת, הנתבע עצמו צירף לתצהירו, דו"ח רואה חשבון לויתן בנימין, אשר ביקר את הדוחות הכספיים של החברה.
בהתאם לדוח זה, אשר הגיש הנתבע עצמו, עמד סכום הגירעון של השותפות על-סך של 313,769 ש"ח וחלקו של הנתבע בשיעור 40% עמד לפיכך, על-סך של 125,508 ש"ח. גם המסמך שצירף הנתבע מטעם רואה החשבון בחרי מטעמו, מעלה כי אף רואה החשבון בחרי אינו חולק על סכום הגירעון, אלא שלטענתו, יש להביא בחשבון לקיזוז את הסכום של 200,000 ש"ח. (ראה מכתבו של רו"ח בחרי מיום 16.04.08, אשר על פיו חלקו של הנתבע בגירעון בטרם קיזוז הסך של 200,000 ש"ח עומד על-סך של 144,000 ש"ח, סכום הגבוה אף מזה המצויין בדו"ח של רו"ח לויתן, שכן רו"ח בחרי אף הביא בחשבון רכוש שנשאר ברשות הנתבע).
שאלת הזכות לקיזוז הסכום ששילם הנתבע - 200,000 ש"ח, הינה שאלה משפטית והיא כבר הוכרעה דלעיל באופן שלא הכרתי בזכות קיזוז זו.
הנתבע טען, שהדו"ח של רו"ח לויתן אינו ערוך כחוות-דעת ואף לא צורף תצהיר מטעם רו"ח ולפיכך אין המדובר בראיה קבילה. יחד-עם-זאת, בנסיבות בהן הנתבע עצמו צירף את הדו"ח לתצהירו (ואף הגיש מכתב רו"ח מטעמו אשר לכאורה אף תומך בדו"ח זה), לא ברור כיצד יכול הנתבע לטעון לאי-קבילות מסמך, אותו הגיש בעצמו. המדובר בטענה מיתממת שכן הנתבע הכשיר את הדו"ח המבוקר כראיה קבילה בעצם צירופו לתצהירו.
10. גם בטענות הנתבע כאילו יתכן שרו"ח הסתמך על נתונים מוטעים שהתובעת העבירה אליו, אין ממש. עיון בדו"ח מעלה, כי הוא נערך לאחר ביקורת אשר כללה גם: "בחינה מדגמית של ראיות התומכות בסכומים ובמידע שבדוחות הכספיים...". (מתוך הדו"ח). למשמעות דו"ח כספי מבוקר, ראה ת"א 1009/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ברוידא ושות' רואי חשבון, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.06.08):
'הביקורת בהקשר של ראיית חשבון, משמעותה הפעולות שעל רואה החשבון לעשותן, כדי שיוכל לחוות-דעתו בשאלה, באיזו מידה משקפים הדוחות הכספיים באופן נאות את מצב העסקים של החברה המבוקרת לתאריך המאזן ואת תוצאת פעולותיה לתקופה שנסתיימה בתאריך המאזן.'
יחד-עם-זאת ולאור מסקנתי כמפורט להלן, אינני רואה צורך להכריע בטענה זו של הנתבע, שכן, גם אם אקבל כי בנסיבות הוכח כי סכום הגירעון של השותפות עמד על-סך של 313,769 ש"ח, הרי עדיין כדי לזכות בתביעה, היתה צריכה התובעת להוכיח כי היא זו שנשאה בסכום גירעון זה וזאת כפי שיפורט, לא השכילה התובעת להוכיח.
11. על-פי סעיף 20(א) לפקודת השותפויות, כל שותף חב, יחד ולחוד, עם שאר השותפים בכל החובות שהשותפות חבה בהם, בהיותו שותף. בהתאם לסעיף זה, על שותף הטוען למעמד שונה מזה הקבוע בחוק (וכאילו אינו חב בחובות השותפות), מוטל נטל ההוכחה להוכיח טענתו. לדוגמא, שותף הטוען למעמד של "שותף מוגבל", אשר אינו חשוף להפסדים, אלא לרווחים בלבד, צריך לתמוך טענתו בראיות.
לאור האמור, ברור כי ביחס לנושים חיצוניים, חב הנתבע בחובות השותפות.
יחד-עם-זאת, על-מנת שתתקבל תביעת שותף כנגד שותפו, הרי שבהתאם לסעיף 20(ב) סיפא לפקודת השותפויות המתייחסת ליחסים בין השותפים לבין עצמם, זכותו של שותף לסעד כספי מן השותפים האחרים בגין חובות השותפות, קמה בשיעור יחסי אך ורק מעת שפרע את החוב לנושה.
ראה בעניין זה, בתביעה דומה בה תבע שותף את שותפו בגין חובות השותפות - ת"א (מחוזי ת"א) 1002/99 אבי כהן נ' אבי פיטרוק, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.05.01), פסק-דינה של כב' השופטת אסתר חיות מיום 08.05.01:
'אשר ליחסים שבין השותפים לבין עצמם, קובעת הוראת סעיף 20(ב) סיפא באופן ברור, כי זכותו של שותף לסעד כספי מן השותפים האחרים, בגין חובות השותפות, קמה, בשיעור יחסי, אך ורק מעת שפרע את החוב לנושה (לעניין הוראת סעיף 20 ומשמעותה, ראו ז' יהודאי דיני שותפויות בישראל תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקני (הוצאת תמר, 1988), 147-136). התביעה שבפנינו אינה נוגעת לאחריותו של הנתבע כלפי מי מנושי השותפות, והיא מצטמצמת אך ורק ליחסים שבין השותפים לבין עצמם.
על-מנת להכריע בשאלה, האם זכאי התובע לסעד כספי מידי הנתבע בגין חובות השותפות, יש, אפוא, לברר:
א. מהם החובות הפוטנציאליים אשר בגינם עשוי הנתבע לחוב...
ב. איזה מתוך החיובים והחובות הרלוונטיים, מבחינת התובע, נפרעו על-ידי התובע באופן המקים לו עילת שיפוי, בשיעור יחסי, כנגד הנתבע להשתתפות בסכומים ששילם.
ובהמשך, בסעיף 19 לפסק-הדין:
'גם אילו הייתי מוכנה להניח כי חובות השותפות הנטענים, או איזה מהם, נולדו בתקופה שבה היה הנתבע שותף בשותפות... הרי לא היה בכך כדי להועיל לתובע בתביעה הכספית שהפנה כנגד הנתבע, שכן התובע לא השכיל להציג כל ראיות המעידות כי פרע חובות אלה או איזה מהם, לנושים הרלוונטיים, וכפי שכבר ציינתי, זכותו של שותף להפרע משותפו כדי שיעור יחסי, את חובות השותפות, קמה על-פי הוראת סעיף 20(ב) סיפא לפקודת השותפויות, רק מקום שבו פרע השותף התובע את החובות נשוא תביעתו לנושים.'
(הדגשה שלי ר.א)
כלומר, כדי שתתקבל התביעה במקרה דנן, אין די בכך שהתקבלה טענת התובעת לעניין סכום הגירעון, אלא על התובעת היה להוכיח כי שילמה חובות אלו ולפיכך היא זכאית לשיפוי מהנתבע ביחס לחלקו בחובות אותם שילמה.
בעניין זה אציין כי הטענה בעניין הועלתה על-ידי הנתבע, הן בעצם הכחשתו את דו"ח רווח והפסד - נספח ג' לתצהיר התובעת, בו צויין "גרעון מכוסה על-ידי נט פארם", והן בעצם חקירתו של צוברי, עת נשאל (עמ' 14, 15 לפרוטוקול) האם התובעת היא זו שסגרה את הגירעון ומדוע לא צרף הוכחות לכך.
יצויין, שהתובעת לא טענה במהלך החקירה הנגדית, להרחבת חזית, ובכך הוכשרה הטענה. מכל מקום, טענת הנתבע הועלתה כבר בכתב ההגנה בעצם הכחשת הדו"ח עליו הסתמכה התובעת, גם לעניין פירעון החוב על ידה.
12. במקרה דנן, לא הגישה התובעת כל ראיה כי שילמה את גירעון השותפות. מתדפיס חשבון הבנק שצורף (נ/2), לא ניתן לראות את תשלום סכום הגירעון הנטען.
זאת ועוד, אמנם עיון בתדפיס חשבון הבנק מעלה, כי מעת לעת הופקדו בחשבון שיקים וכן מזומן לכיסוי יתרות חוב. אולם, לא הומצאה כל ראיה לכך שהמדובר בכספי התובעת שהופקדו בחשבון ויתכן כי המדובר בתקבולי המכירות מחנות השותפות אשר בהתאם לעדות הנתבע הופקדו בחשבון זה.
צוברי טען, כי התובעת היא ש"סגרה" את הגירעונות בבנק לאומי, אבל כשנשאל מדוע לא צרף הוכחה להעברה מחשבון התובעת לחשבון השותפות, השיב:
'למה אני צריך לצרף' (עמ' 15, שורות 3-1 לפרוטוקול מיום 01.02.11).'
יודגש, כי בנקל יכלה התובעת לצרף אסמכתאות המצביעות על מקור השיקים שהופקדו בחשבון, או אסמכתאות לכך שהכספים שהופקדו בחשבון השותפות נמשכו מחשבונה, אולם היא לא המציאה כל ראיה לכך.
החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא היתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גירסת הצד שכנגד.
'מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת כנגדו (602ז').'
(ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4), 595 (1990))
זאת ועוד, בחקירתו בהמשך ובניגוד להפניה למסמך נ/2, טען צוברי, כי החוב כלל אינו משתקף במסמכי הבנק וכי המדובר בגירעון שנוצר כתוצאה מחובות לספקים. כשנשאל איך נסגר הגירעון השיב: "בכסף למי שצריך לשלם, לספקים, נעמן, בנק". אבל שוב כשנשאל מדוע לא המציא הוכחות, לא המציא תשובה מספקת (ראה עמ' 15 שורות 21 ואילך לפרוטוקול מיום 01.02.11).
התובעת כאמור, לא הציגה כל אסמכתא המעידה כי שילמה לספקים חובות אלו. אפילו לגבי העברות שטענה כי שילמה לחברת נעמן, המדובר באמירת אגב במהלך חקירת צוברי ללא שניתנה לכך התייחסות בתצהיר עדות ראשית וללא שצורפו אסמכתאות. בעניין זה ראה גם טענות הנתבע בעמ' 7 לסיכומיו.
אדגיש כי בדוח המבוקר אשר ניתן אמנם לבעלי המניות של התובעת, צוינו סכום ההפסדים וצויין כי חלקו של הנתבע, 40%. אולם, ראשית לא צויין בדו"ח זה כי התובעת היא שנשאה בגירעון, אלא רק צויין סכום הגירעון ומה חלקו של הנתבע בהתייחס לאחוזי חלקו בשותפות. שנית, הדו"ח מתייחס ספציפית לדו"חות הכספיים של חנות השותפות בטבריה, ולא לתובעת עצמה והוצאותיה. עיון בדו"ח מעלה, כי הוא מתייחס כאמור להכנסות החנות ולהוצאות החנות. לא ניתן ללמוד מהדו"ח בלבד - ללא עדות, או אסמכתאות נוספות, כי הגירעון כבר כוסה ולא ניתן ללמוד כי הגירעון כוסה על-ידי התובעת דווקא.
עוד אוסיף, כי התובעת לא הגישה דו"ח כספי מבוקר של התובעת עצמה, ממנו ניתן היה ללמוד כי הוצאות השותפות הינן בגדר הוצאותיה של התובעת, או כאילו נשאה בהוצאות אלו. מהדוח שהוגש, המתייחס לשותפות בלבד, לא ניתן ללמוד כי התובעת היא זו שנשאה בגירעון השותפות.
בסיכומיה (סעיף 38) טענה התובעת, כי אין מחלוקת שהוכיחה כי כיסתה לבדה את הגירעון. אלא שכאמור לעיל, כן היתה מחלוקת בעניין. התובעת הפנתה לאמור בסעיף 6 לתצהיר צוברי ובאמירתו בעמ' 14 שורות 31-10 לפרוטוקול, כאילו התובעת כיסתה את הגירעונות בבנק. אלא שאמירות אלו אינן בגדר "הוכחה" ועל התובעת היה להמציא ראיות להוכחת הטענה כגון: אסמכתאות כי הכספים שהועברו לחשבון השותפות, הועברו מהתובעת, או לחילופין שתשלומי חובות לספקים, שולמו ישירות על-ידי התובעת.
גם בהפניה לנספח ג' לתצהיר צוברי, אין די. אמנם, מצאתי לקבל את נתוני הדו"ח לעניין עצם הגירעון וזאת כפי שפורט לעיל, בהתבסס על-כך שהנתבע עצמו צירף דו"ח מבוקר המאשר את נתוני הגירעון והוא מושתק לפיכך, מלטעון כנגד קבילות הדו"ח.
יחד-עם-זאת כאמור, מהדו"ח המבוקר לא ניתן לדעת שהתובעת היא שכיסתה את סכום הגירעון ואילו לנספח ג' כשלעצמו, אין משמעות ראייתית. יצויין, כי התובעת לא טענה כלל כי נספח ג' מהווה רשימה מוסדית אשר על-פי סעיף 36 לפקודת הראיות מהווה ראיה קבילה להוכחת תכנה.
גם לו היתה הטענה מועלית, הרי נטל ההוכחה לקבילותה ככזו, היה מוטל על התובעת (ראה י' קדמי על הראיות, חלק שני (תש"ע-2009), 987).
בעניין זה ראה ע"א 3491/04 תנובת השרון (1995) נ' זאב הולדר, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.11.06), שם נקבע כי על-מנת לקבל כרטסת הנהלת חשבונות כראיה קבילה, על מגיש הכרטסת להוכיח כי ננקטו אמצעי הגנה סבירים, באופן סדיר מפני חדירה לחומר המחשב ושיבוש בעבודתו וכי הכרטסות כשלעצמן ללא הוכחת התנאים לקבילותן, אינן ראיה קבילה לאמינות תוכנן.
לאור כל האמור, לא הוכיחה התובעת עילת תביעה המאפשרת בשלב זה מתן הסעד הנתבע, וראה גם ת"א 16350/00 אהוד חן נ' ניר חן, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.02.07):
'חיובם של השותפים כלפי הנושים הנו ביחד ולחוד. לעומת-זאת, ביחסים בין השותפים לבין עצמם חלה הוראת סעיף 56 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. סעיף 56(ב) קובע לאמור:
'חיוב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, זכאי לחזור על החייב השני ולהיפרע ממנו לפי חלקיהם.'
'משלא הוכיח התובע כי שילם לנושים אלה יותר מכפי חלקו היחסי הרי שטרם קמה עילת תביעה לתבוע השבה משותפו.'
13. בנוסף להשתתפות בגירעון, תבעה התובעת חובות כספים נוספים ואולם אלו ברובם לא הוכחו:
התובעת טענה, כי הנתבע גבה סך של 584 ש"ח מלקוח, וסכום זה לא הועבר לקופת השותפות. אין כל דרך לדעת מחשבונית ג' שצורפה לתצהיר התובעת, להוכחת טענה זו, כי הכספים אכן שולמו (המדובר בחשבונית בלבד) ואף אין לדעת, אם וככל ששולמו, כי לא הופקדו בחשבון השותפות, בין יתר התקבולים שהופקדו. לפיכך, לא הוכחה טענה זו.
לעניין החובות הנטענים בגין שימוש בפלאפון התובעת לאחר סיום ההתקשרות - התובעת לא צירפה לתצהיר עדות ראשית מטעמה כל מסמך התומך בטענה והמצביע על חיובים בגין שיחות שערך התובע באותו מכשיר לאחר סיום השותפות.
במהלך חקירתו הוצגה לנתבע חשבונית, ואולם התובעת, לא ביקשה להגישה (בקשה אשר היתה אמורה להיות מלווה בהסבר לעניין אי-צירופה לתצהיר). מכל מקום, מאחר שהחשבונית לא הוגשה ואינה מונחת בפני ומאחר שהנתבע הכחיש את טענות התובעת בעניין, הרי גם טענה זו לא הוכחה.
לעניין חובות בגין רכישות מחנות השותפות, עליהם לא שילם הנתבע - התובעת המציאה חשבוניות שאינן חתומות על-ידי הנתבע. משהתובע הכחיש כי נטל את הסחורה נשוא אותן חשבוניות שלא שולמו, ומשלא הוצגה אסמכתא לרכישה על-ידי הנתבע - לא הוכחה גם טענה זו.
יחד-עם-זאת, הנתבע הודה כי הינו חב לנתבעת חוב בסכום של 515 ש"ח - ראה בחקירתו של הנתבע מיום 10.11.11 (עמ' 36 שורה 7), שם הודה הנתבע כי נטל מהקופה סכום זה ולא החזירו עד היום, וכי בכוונתו היה: "שנשאיר את זה לסוף".
14. לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבע להשיב לתובעת את הסכום של 515 ש"ח אותו הודה הנתבע עצמו, כי הוא חב לתובעת.
בנסיבות העניין מאחר, שמחד את רוב הסכום הנתבע לא הוכיחה התובעת כי על הנתבע לשלם לה, ומאידך לא קיבלתי את טענות הנתבע כמפורט לעיל, למעט לעניין אי-הוכחת פירעון הגירעון על-ידי התובעת ואף מצאתי לחייבו בסכום של 515 ש"ח, ולאחר ששקלתי את נסיבות העניין, לא מצאתי לחייב מי מהצדדים בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו."

8. מתן צו אכיפה להסכם שותפות ומניעת התחרות
ב- ה"פ (חי') 46727-05-14 {איט אירועים בע"מ נ' שרית רסין, תק-מח 2014(3), 6392 (2014)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"המחלוקת העיקרית היא האם יש ליתן צו אכיפה, כאשר המשיבות טוענות שחל הסייג האמור בסעיף 3(3) לחוק החוזים (תרופות), לפיו בית-משפט לא יאכוף חוזה, מקום בו האכיפה תחייב את בית-המשפט למידה בלתי-סבירה של פיקוח.
לטענת המשיבות, מדובר בהסכם מורכב ביותר, המשתרע על מתחמים ופעילויות רבות ורחבות היקף; ההסכם מחייב שיתוף פעולה הדוק בין הצדדים; ההסכם מחייב את הצדדים לנהוג האחד כלפי השני באמון ונאמנות מוגברים, כאשר יחסי האמון לא קיימים; ההסכם חסר הוראות מהותיות; ההסכם מעורר בעיות פרשניות קשות; ההסכם מופר עוד לפני תחילת ביצועו; ההסכם מיועד לארבע שנים, שזו תקופה ארוכה.
על-פי ע"א 108/84 חייא סתם נ' מרקוביץ, פ"ד מב(1), 757, 766 (1988), "בבוחנו את השאלה, אם יש מקום ליישם את החלופה השלישית האמורה בכיוון לאי-מתן צו לאכיפת חוזה, יתחשב בית-המשפט בעיקר בשיקולים הרלוונטיים הבאים:
1) מידת מורכבותו של החוזה האמור. ככל שהוא מורכב יותר, כן גדול החשש לצורך בפיקוח של בית-משפט. 2) משך הזמן הצפוי של ביצוע החוזה. כשמדובר בעסקה אשר ניתן לבצעה במהירות ובאופן חד-פעמי, ייטה השופט לקבוע, כי החשש של צורך בפיקוח אינו גדול. 3) מידת שיתוף הפעולה הנדרש בין הצדדים. גם כאשר שיתוף הפעולה הנדרש אינו מגיע כדי שירות אישי, עדיין ייתכן שיידרשו מן הצדדים שיתוף פעולה ורצון טוב רבים, כאשר החשש להעדרם יוביל למסקנה כי אין לאכוף את החוזה." באותו מקרה, היתה העסקה עסקת קומבינציה בין בעל קרקע לקבלן, ועל רקע פסיקה ארוכת שנים, החל מע"א 846/75 עוניסון חברה לבנין בע"מ נ' דויטש, פ"ד ל(2), 398 (1976), שאכיפת עסקת בניה עשויה לדרוש מידה בלתי-סבירה של פיקוח מטעם בית-המשפט.
אין להסיק מפסק-דין חייא סתם, שכל חוזה יחס בין הצדדים, שמטבעו הוא לתקופה ולא חד-פעמי ומטבעו מחייב שיתוף פעולה בין צדדים, אינו ניתן לאכיפה. אין להסיק אפילו שכל עסקת קומבינציה בין צדדים תכנס לתחום הסייג הזה לאכיפה. הדבר תלוי בהסכם ובצדדים.
כפי שנקבע ב- ע"א 3380/97 תמגר בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4), 673 (1998), "אמנם מדובר בעסקת קומבינציה שמשך הזמן הצפוי לביצועה אינו קצר, אולם החוזה אינו מורכב במיוחד ולאור הפירוט שנקטו הצדדים בזיכרונות-הדברים שאליהם צירפו את המפרט הטכני המיוחד, אין לומר כי קיים חשש שהיעדר שיתוף פעולה ורצון טוב יובילו לצורך בפיקוח בלתי-סביר של בית-המשפט. אין גם כל סיבה עניינית לאי-שיתוף פעולה מצד המשיבות עם תמגר לצורך מימוש ההסכמים. כמבואר לעיל, טענות המשיבות לא הצדיקו את מסקנתן שאין הן חייבות במילוי ההסכמים. משהגענו למסקנה זו, אין להתיר להן עתה ליצור אווירה של אי-אמון או אי-שיתוף פעולה שבאמצעותם יותר להן שלא לקיים את התחייבויותיהן על-פי ההסכמים". נעבור איפוא לבחון את מערכת היחסים שבפני.
אני דוחה את טענת המשיבות שמדובר בהסכם מורכב ומסובך. אמנם, הוא מתייחס ל- 5 פעולות שונות, אבל הן דומות וקרובות באופיין. הפעלת אירועים דומה להפעלת קייטרינג ולמופעים, שבהם גם מגישים מזון, והפעלת קייטרינג דומה להפעלת בית קפה ופאב. חזיון נפרץ הוא שמנהלים אירועים או מארגנים מופעים בפאב או בבית קפה.
נקבע בין הצדדים פירוט של התנאים, מרזולוציות של מחירי תפריטים, דרך ביצוע הדרכה לצוות המלצרים לגבי הופעות בפני האורחים, ועד עלות תלבושות מיוחדות לכל המלצרים. עיקר ההסכם הוא סדרי תשלומים בין הצדדים, ואין ההסכם שונה מכל הסכם אחר במובן זה.
נכון הוא שמדובר בהסכם ל- 4 שנים או 8 שנים, תוך שיתוף פעולה, שבחלקו לובש צורה של שותפות. השותפות היא רק בבית הקפה ובמופעים. במופעים יש שותפות מלאה. לעומת-זאת, בבית הקפה נקבעה שותפות מלאה באחזקות ובהשקעות, אך מרגע פתיחת בית הקפה, יהיו המבקשות אחראיות על התיפעול והניהול של בית הקפה.
בצדק טען בא-כוח המשיבות, שאינו טוען שאי אפשר לאכוף שותפות. אפשר לאכוף שותפות, כאשר כפי שנקבע בפסק-דין תמגר, אין סיבה עניינית לאי-שיתוף פעולה בין הצדדים.
נציג המשיבות, מר כהן, העיד שאין אמון בין הצדדים. אם ירצו נציגי המשיבות שלא יהיה אמון בין הצדדים, אכן לא יהיה אמון. לכן המלצתי לצדדים להגיע להסכמות ביניהם. מכיוון שלא הגיעו להסכמות, אין מנוס אלא להכריע. הכרעה זו אינה יכולה להיעשות על-פי הצהרה של המשיבות שאין להן אמון במבקשות.
אילו כך היה, ניתן היה לסכל כל צו אכיפה. היה על המשיבות להצביע על נימוק ענייני המונע אמון בין הצדדים, וכדברי פסק-דין תמגר (שוב), אין להתיר למשיבה 2 ליצור אוירה של אי-אמון או אי-שיתוף פעולה שתתיר לה שלא לקיים את התחייבותה. אני לא מצאתי נימוק ענייני לאי-שיתוף פעולה. אם הצדדים יגשו לביצוע ההסכם בנפש חפצה, אין סיבה שלא יבצעו אותו, תוך הפקת רווחים לתועלת שני הצדדים.
משהסכימו המשיבות שההסכם תקף, ממילא ויתרו על טענתן שההסכם חסר הוראות מהותיות.
אני דוחה את טענת המשיבות, שההסכם הופר עוד לפני תחילת ביצועו. מדובר בקיום 2 אירועים במתחם על-ידי המבקשות. המצהיר מטעם המשיבות לא יכל להעיד עליהם מידיעתו. מי שהעיד הוא המצהיר מטעם המבקשות, מר איתן פאוקר, שהעיד שהאירועים התקיימו עוד לפני חתימת ההסכם בין המשיבות לחברה לפיתוח עכו (חל"פ), בהסכמת החל"פ, ובידיעת המשיבה 1.
מנגד העיד שיש לו אירוע ב- 05.06.14, לאחר חתימת ההסכם, אבל לפני תחילת ביצועו. זה אינו מעשה או מחדל בניגוד לחוזה, שכן לפני ההסכם למשיבות לא היתה עדיין זכות לקיים אירועים במתחם, וגם היום לא השלימו את ההתקשרות עם החל"פ. על-כן, זו אינה הפרה של החוזה.
אשר לטענה שההסכם מעורר בעיות פרשניות קשות, יש לומר, שגם הסכם שיש מחלוקת על פירושו, עשוי להיות הסכם אכיף, אלא אם המחלוקת היא בנושא היורד לשורשו של ההסכם. מבלי לעסוק בשאלה אם המחלוקת אודות מיליון השקלים יורדת לשורשם של היחסים שבן הצדדים, אכריע במחלוקת הפרשנית, ובכך יוכלו הצדדים לצאת להמשך דרכם המשותפת.
בהסכם נאמר:
בתמורה תשלם צד ב' לצד א' את הסכומים הבאים:
בשנת 2014 - 1 מיליון ש"ח עבור 60 האירועים הראשונים + 10% ממחזור המכירות של כל האירועים החל מהאירוע ה- 61.
למען הסר ספק תשלום המינימום של 1 מיליון ש"ח בשנת 2014 יהיה בתוקף גם אם צד ב' ביצע פחות מ- 60 אירועים בשנה הראשונה.
בשנת 2015 - תשלם צד ב' לצד א' 12% מסה"כ המכירות של כל האירועים במהלך השנה, עם התחייבות לתשלום מינימום של 1.1 מיליון ש"ח (91,666 ש"ח לחודש)
...
במידה ובהסכם המפעיל יתברר שצד א' לא משלם 10% על כל מחזור הקיטרינג תשלם צד ב' לצד א' מינימום 550,000 ₪ לחודש בכל שנה לכך יש להוסיף את ההוראה בהסכם, שהתשלום יחל מיום שהמשיבה 2 תשלם שכ"ד לחברה הכלכלית.
אין ספק, שביצוע ההסכם לא החל, ולכן השאלה היא האם על המבקשות לשלם 1 מיליון ש"ח לשנת 2014, ללא קשר לשאלה מתי מתחיל ההסכם להתבצע, כטענת המשיבות, או שעל המבקשות לשלם 1 מיליון ש"ח לשנה אם ההסכם מתחיל להתבצע בתחילת 2014, ואם לא, לפי חלוקה לחודשים.
בהחלטתי מיום 26.05.14 נתתי צו זמני המותנה בהפקדת 650,000 ש"ח (שלא הופקדו) בין היתר על-פי התחייבות המבקשות לשלם לא פחות מ- 1 מיליון ש"ח עבור שנת 2014. המשיבות מסיקות מכך שקבלתי את פרשנותן שצריך לשלם בכל מקרה 1 מיליון ש"ח עבור שנת 2014, אבל אם כך הייתי מתנה בהפקדה של 1 מיליון ש"ח.
הצו ניתן לפני תום מאי 2014, כך שאם היה ההסכם מבוצע מתחיל יוני 2014, היה על המבקשות לשלם, אף לפי גירסתן, 583,333 ש"ח עבור יתרת השנה, בנוסף על תשלומים נוספים.
אין ספק, שלמרות ההוראה המפורשת שצוטטה לעיל, בדבר תשלום 550,000 ש"ח לחודש כל שנה, זו טעות סופר. מדובר בסכום שנתי שצריך להשתלם לפי חודש, במקרה שבו המשיבה 2 לא תחוייב לפי הסכם המפעיל לשלם 10% על מחזור הקייטרינג. כך העיד איתן פאוקר בעמ' 8 וכך גם אישר אליהו כהן בעמ' 11. לפי שאלות בא-כוח המשיבות, נראה שאכן בהסכם המפעיל לא חוייבה המשיבה 2 לשלם 10% ולכן, כל הנושא של מיליון ש"ח אינו רלבנטי, אבל בהנחה שהוא רלבנטי, אמשיך בבחינת פירוש ההסכם.
מטעם המשיבות העיד רק אליהו כהן. הוא לא היה שותף למשא-ומתן לכריתת ההסכם הנדון, ונכנס לתמונה רק באפריל 2014, הרבה לאחר שההסכם נחתם. ממילא אינו יכול להעיד על כוונת הצדדים בעת עריכת ההסכם.
אמנם, המבקשות לא התנגדו לקבילות תצהירו כעדות שמיעה, אבל משקלה של עדותו על מה שהבין ככוונת הצדדים, קרוב לאפס. זאת, במיוחד כאשר המשיבה 1, שהיתה צד למשא-ומתן לכריתת ההסכם, ויודעת למה כיוונו הצדדים, היתה נוכחת בעת הדיון בצו המניעה הזמני, היא זמינה ולא היתה כל מניעה לתת תצהיר מטעמה.
הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה בה דוגל הצד שכנגד (ע"א 465/88 בנק למימון ולסחר נ' מתתיהו, פ"ד מה(4), 651 (1991). די בכך, על-מנת לקבל את עמדת המבקשות, אבל לא אסתפק בכך.
ההסכם בין הצדדים נערך בהמשך לתכנית העסקית שנבנתה על-ידי נציג השותפות שקדמה למשיבה 2, גדי שטרן (שאף הוא לא הובא להעיד למרות שהיה שותף למשא-ומתן). אין ספק, שעל-פי התכנית העסקית, היה הסכום בשנה הראשונה אמור להשתלם מדי חודש ולא באופן שנתי.
מחקירתו של אליהו כהן בעמ' 16-15 עלה, שהוא לא ראה כלל קודם לכן שבשנת 2015 התשלום היה חודשי, אבל בשעה שראה, הסכים לכך. אני דוחה את הסברו המאוחר, שהכיר את התנאים ל- 2015 ורק לא זכר. זאת, משום שדבריו היו "אבדוק רגע בהסכם, אני לא מכיר את זה בעל-פה (בודק) לפי הבנתי את ההסכם שאני קורא עכשיו עם תחילת 2015 על המבקשת לשלם 1 מיליון ש"ח (במחשבתו שהתנאי הוא כמו בשנת 2014- מ.ר.), סליחה, אני מבקש למחוק אני רואה עכשיו בהסכם שהתשלום הוא 91,666 לחודש". הוא פשוט לא הכיר את התנאים לשנת 2015.
הוא גם הסכים שבשנת 2015 התשלום היה גב אל גב לתשלום לחל"פ. למרות זאת נותר עיקש בטענתו שיש הבחנה בין 2014 ל- 2015, ובשנת 2014 התשלום לא היה גב לגב, כאשר ברור שהמשיבה 2 לא החלה לשלם. זאת, לטענתו, מתוך הבנתו את דברי שרית (המשיבה 1) ושלומי (עד נוסף שלא העיד) בישיבות שהיו לו איתם.
איני מאמין לדברי אליהו כהן שהבין שיש הבדל בין 2014 ל- 2015. הוא לא ידע על הבדל כזה, וחשב עד חקירתו, שהתנאים דומים בשתי השנים. זאת, משום שההסכם נועד לבצע את התכנית העסקית בדבר תשלום חודשי.
סימן נוסף לכך שמדובר בתשלום גב אל גב עם התשלום לחל"פ, שטרם החל, הוא ההוראה בתחילת עמוד 3 להסכם כי "תשלום המינימום, בשנת 2014 יחל מהיום שבו צד א' יתחיל לשלם לחברה הכלכלית תשלום שכ"ד". יש כאן קישור מובהק לתשלום לחל"פ, הן לגבי מועד התשלום, והן לגבי מהות התשלום. כפי שהתשלום לחל"פ הוא חודשי, גם התשלום למשיבה 2 חודשי.
על-כן, אני מקבל את הפרשנות של המבקשות, כי כמו בסעיף המאוחר יותר, גם בנושא זה היתה טעות סופר, בכך שלא נאמר לגבי 2014, כפי שנאמר לגבי 2015, "(83,333 ש"ח לחודש)" ואילו נאמר כך, הרי כמו שלגבי שנת 2015 היה ברור שמדובר בסכום חודשי, גם לגבי 2014 היה ברור שמדובר בסכום חודשי. הפירוש הנכון של ההסכם הוא איפוא, שגם תשלום המינימום לשנת 2014 הוא חודשי בסך 83,333 ש"ח, שאותו יש לשלם כאמור החל מיום שהמשיבה 2 תשלם דמי שכירות לחל"פ.
המשיבות הוסיפו לטענותיהם בתשובתם להמרצת הפתיחה טענות חדשות, בדבר הוראות רבות בהסכם שאינן ברורות או חסרות. כך, לגבי שכר הדירה לשנים הבאות, נקבע בהסכם שבסיום השנה הראשונה יחליטו הצדדים על שכ"ד מינימום לשנים הבאות.
אני דוחה את טענת המשיבות, שהוראה זו מונעת את אכיפת ההסכם. לא לחינם ציטט בא-כוח המשיבות כתמיכה בטענתו פסק-דין הקובע כי כאשר יש הוראה כזו, עשוי זכרון-הדברים שלא להיחשב כהסכם. טענה זו מקומה בעת הדיון בשאלה אם יש בין הצדדים הסכם תקף, ולא בשאלה אם מן הראוי לאכוף את ההסכם התקף שביניהם.
יתר-על-כן, מדובר רק על פעילות הפאב, כאשר מוסכם מה יהיה שכר הדירה בשנה הראשונה, והשנים הבאות הושארו למשא-ומתן נוסף. ככל שהצדדים יכשלו במשא-ומתן, יש להניח שיקרה אחד משנים - או שלא תבוצע פעילות הפאב הצלבני, או שיחול האמור בסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לפיו פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים (למשל 15% כמו בשנה הראשונה) ובאין נוהג כזה, לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים.
המשיבות טענו שאין בהסכם התייחסות לביטוחים שעל המבקשות לערוך, לביטחונות שעל המבקשות להעמיד, ולתשלומים לרשויות עבור ארנונה, מים חשמל וכיו"ב. שוב, מדובר בטענות שההסכם אינו מסויים כדי האפשרות לכרות את ההסכם כמחייב. עברנו כבר את השלב הזה. ניתן לראות טענות אלה כטענות של סתם המיועדות למצוא מן הגורן ומן היקב סיבות להתנערות מהסכם מחייב. אפשר לקבוע בהסכם מי ישא בהוצאות השוטפות, אבל לא חייבים.
די בכך שנאמר מי יפעיל את בית הקפה או את הפאב, על-מנת שיהיה ברור שכשם שהמפעיל צריך לשאת בתשלום למלצרים ורכישת מוצרים, עליו לשלם גם את הארנונה המוטלת על מחזיק, מים, חשמל, וכיו"ב.
הצדדים החליטו לחרוג מהדברים הברורים והפשוטים האלה, וקבעו במפורש שלגבי בית הקפה, למרות שצד ב' יהיה אחראי על התיפעול והניהול של בית הקפה, "השותפות תהיה אחראית על ביצוע תשלומי חברת חשמל וחברת המים באופן שוטף".
אשר לביטוחים, אין חובה לבטח. ככל שהמפעיל יבטח את עצמו, ויש להניח שחברה מסודרת תבטח את עצמה, המפעיל ישא בעלות הביטוח. אם מי שאינו מפעיל יחליט לבטח את עצמו, הוא ישא בעלות הביטוח. הצדדים לא קבעו דבר בעניין זה, ולכן נמנעה מהמשיבה 2 האפשרות להתנות, שהיא תחשב כמבוטח בהסכם הביטוח, על-מנת להימנע מתביעת שיבוב, אבל תנאי כזה אינו בסיס לאי-אכיפת ההסכם.
אשר לביטחונות, הצדדים לא קבעו דבר בעניין זה בהסכם תקף ומחייב, למרות שהשותפות שבמקומה באה המשיבה 2 ידעה כבר אז שיהיה עליה להעמיד ערבויות בנקאיות לחל"פ. מן הסתם סברו וקיבלו, שאם המבקשות משקיעות כספים לצורך ביצוע ההסכם, ומשלמות תשלומי מינימום כמוסכם, יש בכך בטוחה מספקת לכך שיקיימו את ההסכם ולא יפסידו את השקעתן ואת תשלומיהן. אין בכך כדי למנוע את אכיפת ההסכם.
על-פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התובענה כנגד המשיבה 2 ומצהיר שההסכם שבין הצדדים תקף, מחייב, שריר ואכיף, וכאכיפה שלו אני מורה למשיבה 2 להימנע מלהתקשר עם צד שלישי כלשהו בקשר עם מכירת מזון ומשקאות או הפעלת מסעדה, פאב ובית קפה במתחם, במסגרת התקשרות המשיבה עם החל"פ במכרז פומבי מ17/13, ולבטל כל התקשרות עם צד שלישי בנושאים האמורים, במידה וכזו קיימת."
{ההדגשות לא במקור}

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תביעות בין שותפים