שותף שנפטר - דיירות מוגנת

ב- רע"א 7411/12 {אילן הוניג נ' אורלי גונן, תק-על 2013(4), 10540 (2013)} המבקש ומשיבים 8-6 הם ילדיו של יוסף הוניג {להלן: "המנוח"} והניה הוניג {להלן: "המנוחה"}, המחזיקים בנכס בתל אביב {להלן: "המושכר"} כאשר משיבים 5-1 הם הבעלים הרשומים של המושכר.

בשנות החמישים הקימו המנוח ושותפו שותפות בלתי-רשומה. בשנת 1961 נחתם הסכם שכירות מוגנת בין הבעלים המקוריים לשותפות, באמצעות המנוח ושותפו בדבר השימוש במושכר.

המנוח ושותפו ניהלו במושכר את עסקם באמצעות השותפות, ובהמשך על-ידי שתי חברות שבבעלותם. בשנת 1981, פרש השותף מהשותפות ומהחברות, אך המנוח המשיך להחזיק במושכר עד לפטירתו בשנת 1996. יצויין כי במסגרת הליכים קודמים נקבע כי הדייר המוגן במושכר הוא המנוח, הרשאי לנהל בו את עסקיו.

לאחר פטירת המנוח נכנסה המנוחה בנעליו והחזיקה במושכר עד לפטירתה בשנת 2005. לאחר מועד זה, המשיכו המבקש ומשיבים 8-6 להפעיל את העסק במושכר באמצעות אחת החברות. משיבים 5-1 הגישו לבית-משפט השלום תביעה לסילוק ידם של המבקש ומשיבים 8-6 מהמושכר.

הערכאות קמא עסקו בשאלת תחולתו של סעיף 27(2) לחוק הגנת הדייר על ילדי המנוח, ונחלקו בשאלת מעמדם במושכר ובתוצאתו, ומכאן בקשת רשות הערעור.

בית-המשפט נדרש לראשונה לסוגיית תחולתו של סעיף 27(2) סיפא על ילדי הדייר המקורי המוגן. בית-המשפט נדרש לפרשנות הסעיף בציינו כי מסעיפים 26-20 לחוק הגנת הדייר עולה כי כאשר המחוקק התכוון להתייחס לזכויות ילדיו של הדייר המקורי, הוא נקט במונח זה ישירות, ואבחן בין מעמד זה למעמדם של יורשי הדייר המקורי.

עוד ציין בית-המשפט כי ככל שמדובר בדיירות מוגנת בבית עסק, נקט המחוקק בגישה מקלה כלפי ילדי הדייר המקורי, מבחינת התנאים שעליהם לקיים, על-מנת לזכות בה, בשונה מדרישות החוק לגבי יורשיו של הדייר המקורי.

בית-המשפט קבע כי כוונת המחוקק, שלא להערים קשיים על ילדי הדייר המקורי, המבקשים לזכות בדיירות מוגנת בבית עסק מכוח מעמדם כדיירים "נגזרים", בשונה מיחסו ליורשי הדייר המקורי, מחלחלת גם אל הגדרת הזכות לדיירות מוגנת בבית עסק של דיירים "נדחים", המעוגנת בסעיף 27(2) לחוק הגנת הדייר.

עוד קבע בית-המשפט כי המחוקק ביקש להתנות את זכותם של יורשים לדיירות מוגנת בבית עסק בהוכחת האמור בסעיף 27(2) סיפא, ואילו ילדי הדייר המקורי, אינם נדרשים לעמוד באותו תנאי.

בית-המשפט ציין כי סעיפים 26-20 לחוק הגנת הדייר עוסקים בדיירות "נגזרת", היינו "בסבב שני", ואילו סעיף 27 לאותו חוק עוסק בדייר נדחה, כלומר בהעברה שלישית של הזכויות המוגנות. בית-המשפט ציין כי הזכויות המוגנות והמעוגנות בסעיף 27 הן זכויות "רחוקות" יותר, ומן הראוי היה לצמצם את היקף תחולתו של הסעיף, כלפי כל הדיירים הנדחים, מבלי להבחין בין יורשים או הורים של הדייר המקורי לבין ילדיו, ואולם בית-המשפט פסק כי לא ניתן להטיל מגבלה על זכותם של ילדי הדייר המקורי לדיירות מוגנת, הזהה לזו המוטלת על יורשיו, שעה שזו אינה מתיישבת עם לשון החוק.

קביעה כי ילדי הדייר המקורי אינם נדרשים לעמוד בתנאי הנקוב בסיפת סעיף 27(2) לחוק הגנת הדייר הולמת את תכלית חקיקתו ועולה בקנה אחד עם האבחנה שעשה המחוקק בין ילדי הדייר המקורי לבין יורשיו, במסגרת סעיפים אחרים של אותו חוק. לפיכך פסק בית-המשפט כי די בכך שהמבקש עומד בתנאי סעיף 27(2) רישא לחוק, על-מנת להכיר במעמדו כדייר נדחה במושכר.

לאחר שבית-המשפט קבע כי יש לראות במבקש משום דייר נדחה במושכר, פסק, לאחר שבחן את הוראות הסכם השכירות המקורי, כי המנוח הוא הדייר המקורי במושכר. לאור הכרעה זו, ונוכח הקביעה כי המבקש אינו נדרש לעמוד בתנאי סעיף 27(2) סיפא לחוק הגנת הדייר על-מנת לזכות במעמד של דייר נדחה באותו מושכר, פסק בית-המשפט כי למבקש עומדת הזכות לשוב ולנהל במושכר את עסקו כדייר מוגן.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שותף שנפטר - דיירות מוגנת