botox
הספריה המשפטית
שותפויות שותפות רשומה, שותפות בלתי-רשומה - דין והלכה

הפרקים שבספר:

עורכי-דין

1. שכירים או שותפים
ב- ב"ל (נצ') 1529/99 {קנט מיכאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(2), 295 (2000)} התובעים פנו לנתבע בבקשה להכיר בהם כעובדים, בקשתם נדחתה, בנימוק כי הם בעלי מניות בחברה שהוקמה על ידם, ואין בינם לבין החברה הפרדה, לטענת פקיד התביעות פעילות התובעים לא השתנתה לאחר הקמת החברה, והם ממשיכים לעשות אותה עבודה. לפיכך הוגשה התביעה, בה טענו התובעים שהם עבדו כשותפים במשרד עורכי-דין, בשלב מסויים ולאחר יעוץ שקבלו החליטו להקים חברה בה יעבדו כשכירים לכל דבר, כן נטען שיש להם זכות קנויה ליהנות מיתרונות שמעניקה צורת התאגדות של חברה.

בכתב ההגנה נטען, שהתובעים הינם בעלי מניות ומנהלים יחידים בחב' קנט את רכס, בינם לבין החברה לא מתקיימים יחסי עובד ומעביד, אלא מערכת יחסים של חברה ובעלי מניות, לפיכך, אין לראות בתובעים "שכירים" בחברה, יש להמשיך ולראות בהם בעלים עצמאיים של משרד עורכי-דין, והם ממשיכים לבצע אותה עבודה שעסקו בה כשותפים.

התובעים הינם עורכי-דין במקצועם, עד לסוף שנת 1998 קיימו התובעים את פעילותם במסגרת שותפות רשומה בשם "קנט את רכס עו"ד. חלקו של כל אחד מהם בשותפות היה 50%.

לפי ייעוץ מקצועי שקיבלו, ייסדו התובעים בסוף שנת 1998 חברה בשם "קנט את רכס" {להלן: "החברה"}.

החברה מעסיקה עובדים שכירים ובהם 8 עורכי-דין {כולל התובעים}, 2 מתמחים וכן כ- 10 מזכירות, מנהלת חשבונות, פקידת הוצאה לפועל וכד'.

ביום 01.01.99 נחתם חוזה עבודה אישי בין החברה לבין כל אחד מן התובעים אשר בו נקבעה והוגדרה מערכת היחסים, הזכויות החובות של כל אחד מהם בהיותו עובד שכיר של החברה.

לתובעים שולם שכר חודשי בתלושי שכר.

החברה בהיותה המעבידה של התובעים, נהגה לנכות ממשכורתם של התובעים מס הכנסה במקור, ולהעביר לנתבע עבור התובעים דמי ביטוח בהתאם לחובתה כמעבידה, על-פי חוק הביטוח הלאומי.

לתובעים לא היתה מסגרת שעות קבועה, הם עבדו באותה מסגרת של שעות וימים בחברה, כפי שעבדו בהיותם שותפים. אם עבדו שעות נוספות השעות נכללו במסגרת המשרה המלאה.

בפועל, לא היה שינוי בעבודתם של התובעים, הם המשיכו לבצע אותה עבודה והמשיכו להיות אחראים על ניהול משרדם.

שעות עבודה - הטענה כי מסגרת שעות העבודה לא השתנתה לאחר הקמת החברה, וכאשר עבדו שעות נוספות לא קיבלו תשלום מיוחד עבורם. בהתאם להסכם העבודה שנחתם בין התובעים לחברה הועסקו התובעים כעורכי-דין ומנהלים, ובהתאם לכך נקבעה מכסת שעות עבודתם; משרה מלאה וכן לפי דרישות החברה.

כאשר ההגדרה הנה כנ"ל, יש לראות בתובעים כעובדים שחוק שעות העבודה והמנוחה, תשי"א-1951 לא חל עליהם, מכאן, החברה פטורה מלשלם להם שעות נוספות. די לעיין בשכ"ע ששולם להם כדי להגיע למסקנה כי מדובר בעובדים המועסקים גם בתפקיד ניהול.

תפקיד התובעים - הטענה כי לא חל שינוי בתפקיד התובעים והם המשיכו לבצע אותה עבודה שעשו לפני כן, כאשר היו שותפים. על-פי הראיות שהוצגו לא נראה שצריך לחול שינוי מיוחד בתפקידם של התובעים, מהטעם, שהם היו עורכי-דין, תפקדו כעורכי-דין, וגם לאחר הקמת החברה הם המשיכו לתפקד כעורכי-דין, זאת בנוסף ליתר פעילויות הנהול שנטלו על עצמם כאחראים על צוות העובדים במשרד.

יש להניח שאם הם היו מפסיקים לעבוד כעורכי-דין ומתפקדים כפי שמתפקד מנהל ובעל מניות הם היו מפסיקים לעבוד כעורכי-דין, להופיע בבתי-משפט וכד', במקרה זה הם היו צריכים להעסיק עובדים שכירים במקומם. מבחינת פעילות התובעים כעורכי-דין, הם תפקדו כיתר עורכי-הדין במשרד, פרט לכך, הם גם שימשו כמנהלים בחברה ובכך אין פסול, בסופו-של-דבר התאגדות משפטית כל שהיא צריכה לפעול באמצעות אנשים.

שכר - לגירסת בא-כוח הנתבע התנודות בשכר כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתלושי המשכורת, אינם מצביעים על שכר בגין עבודה, אלא על בעלי חברה הנהנים מרווחי החברה. לעניין זה העיד עורך-דין קנט והסביר את פשר המשכורת הנמוכה שקבלו התובעים בחודשי העבודה הראשוניים, כדי שיוכלו להתקיים באותה תקופה.

עיון בתלושי העבודה 1/99 - 9/99, מלמד, שבחודשים 1/99 עד 3/99 המשכורת היתה קבועה ונמוכה יחסית, מחודשים 4/99 ואילך. בחודשים 4/99 ואילך המשכורת היתה קבועה, בנוסף לכך שולמו פרמיות. יש לדחות טענת בא-כוח הנתבע כי מדובר במשכורת ששולמה לבעלי מניות בשל רווחי החברה, להבדיל מ"משכורת" המשולמת לעובד, זאת מהטעמים הבאים:

גובה המשכורת נותר קבוע בהתחשב בתקופות הנ"ל, זאת אם נתעלם מהסכומים ששולמו כפרמיות.

לא הוכח כי הסכומים שקבלו התובעים אינם סבירים בתחום עסוק זה.

אין מחלוקת שהתובעים עבדו בפועל, מכאן התמורה שולמה להם בגין עבודתם.

הטענה כי יש ערוב בין השכר לפרמיות דינה להידחות, מהטעם שבתלוש המשכורת יש הפרדה בין הסכומים. בראיות שהוצגו בפני בית-המשפט לא התקבלו פרטים לגבי רכיב הפרמיה, כיצד שולם ועל-פי איזה בסיס, לפיכך, אין בית-המשפט יכול להביע עמדה אם אכן מדובר בפרמיה או תשלום לבעל מניות בחברה.

חוזי העבודה - הטענה כי חוזי העבודה נחתמו לצורך התביעה דינה להידחות, לעניין זה די לנו בהצגת החוזים הנושאים כותרת 01.01.99, וכן במכתבו של רו"ח פורת, כי נחתמו חוזי עבודה.

הקמת החברה מטעמים של יתרונות פיסקליים - אין פסול בהקמת חברה לשם השגת יתרונות פיסקליים, לא נמצאה הוראה בדין השוללת זאת.

ההלכה הפסוקה קובעת שדירקטור נחשב כנציג חברה או כאורגן שלה, ואין לראות בתפקידו תפקיד של "עובד" {ל"א 3/75 אלי אליעזר נ' אימפריה של קולנוע, פד"ע נ"ד, 220 ואזכורי פסיקה שם}, זאת נקודת המוצא, והטוען אחרת עליו נטל הראיה.

במקרה דנן, שוכנע בית-המשפט כי התובעים הרימו את נטל הראיה המוטל עליהם, לחריג שנקבע בפסיקה.

כפי שציינו לעיל אין פסול בהקמת חברה כדי להנות מיתרונות כלכליים ופיסקליים, כל עוד ויסוד החברה אינו מנוגד לדין.
ביסוד צורת התארגנות זאת טמון היתרון הכלכלי, הפיסקלי, וכן היתרון של האישיות המשפטית הנפרדת.

ישום המבחנים שנקבעו ב- עב"ל (ארצי) 20182/97 {המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף צבי גרוסקופף, לד 97 (1999)} מביא למסקנה כי התקיימו בין התובעים לחברה יחסי עובד ומעביד. הוכח שהתובעים עובדים באופן פעיל בחברה כעורכי-דין, מקום עבודתם היחיד הינו החברה, קיים חוזה עבודה המגדיר את יחסיהם עם החברה להבדיל מבעלי מניות, כך גם הציגו עצמם התובעים בפני רשויות המס, כעובדים, שולמה להם משכורת מגובה בתלושי משכורת, אם תשמע טענה כי מדובר במשכורת גבוה נשיב כפי שהשבנו לעיל, שגובה המשכורת מותנה ברמת השכר המשולמת בתחום מקצוע זה, ולא הוכח אחרת.

המסקנה מכל האמור לעיל, שהתובעים הרימו הנטל המוטל עליהם להוכיח שבינם לבין החברה התקיימו יחסי עובד ומעביד. לפיכך, יש לקבוע את מעמדם ככזה.

2. שותפות בין עורכי-דין בעסקאות משותפות ומתן חשבונות
ב- ת"א (יר') 1519/97 {בן ציון שיפטן, עו"ד נ' דוד קירשנבאום, עו"ד, תק-מח 2002(4), 20779 (2002)} התובע ביקש פסק-דין הצהרתי בעניינים אלה:

(א) להצהיר כי התובע זכאי למחצית שכר-הטרחה או כל שכר, שקיבל הנתבע או שיקבל, במסגרת הטיפול המשפטי, או הטיפול הכולל, בפרוייקט הבניה ביישוב קריית ספר, שבנתה חברת צפחה בע"מ, במתתיהו צפון {להלן: "הפרוייקט" או "פרוייקט קריית ספר"}. לחלופין, להצהיר כי התובע זכאי ל- 35% או לשליש משכר-הטרחה שהנתבע קיבל או יקבל במסגרת הפרוייקט;
(ב) לחייב את הנתבע בגילוי ספרים ובעריכת חשבונות בכל הקשור לתקבולים שהתקבלו בידיו בגין הפרוייקט, כדי לקבוע את הסכומים שלהם זכאי התובע, נוכח הטענה כי "זכותו של המבקש לשותפות בשכר-הטרחה שינבע מהפרוייקט אינה שנויה במחלוקת".
בית-המשפט קבע כי שותפות ואפילו "שותפות של ציפיה לרווח", כפי שמגדיר הנתבע את היחסים של בעלי הדין בפרוייקט האמור, אין משמעה כי "השותף הזוטר" נושא בכל ההוצאות של הפרוייקט ואילו "השותף הבכיר" משוחרר מן ההוצאות ביחס לחלקו של "השותף הזוטר".

שיטה מתקבלת על הדעת היא השיטה שלפיה החלק של 20% שקבע בית-המשפט כחלקו של התובע - יתקבל לאחר ניכוי ההוצאות מן ההכנסות של הפרוייקט, וכל אחד מבעלי הדין יקבל את חלקו ביתרה כהכנסה החייבת במס. בשיטה זו ניתן לקבוע הכנסות מיוחדות והוצאות שאין להביאם בחשבון בקביעת חלקו של כל אחד מן השותפים.

הקושי בכל שיטה שיבחר בית-המשפט הוא, שהצדדים חלוקים ביניהם בסכומי ההכנסות שנתקבלו מהפרוייקט, והם חולקים זה על זה גם בקביעת ההוצאות. בעוד שניתן לקבוע את ההכנסות ולפסוק לגבי סכומים שבמחלוקת, הרי שהקושי בעניין גדול יותר.

ההוצאות שיש "להעמיס" על הפרוייקט אינן נפרדות מיתר ההוצאות שבמשרד הנתבע, ואין דו"חות כספיים נפרדים. כל שקבעו רואי החשבון מטעם בעלי הדין בכל הנוגע להוצאות אינו אלא אומדן, שנעשה על-פי הצד שכל אחד מהם מייצג.

עניין נוסף שיש להקיש ממנו הוא חלק שכר-הטרחה, אשר עורך-דין גובה בהעברת תיק לעורך-דין אחר - כאחוז משכר-הטרחה. גם במקרה זה אחוז שכר-הטרחה, נקבע בלא קשר להוצאות שהוציא עורך-דין שקיבל את הטיפול בתיק לידיו - מידי חברו.

שכר-טרחתו של הנתבע בגין העסקה של הקרקע, נקבע כאחוז ממספר הדירות שיימכרו בפרוייקט. לפיכך, סבור הנתבע, כי כל פעולה משפטית או כל עבודה שעשה הנתבע במסגרת עסקת מכירת הקרקע תשולם לו במסגרת או אחוז משווי הדירות.

מאידך גיסא, כל תשלום אחר שאינו אחוז משווי הדירות, ניתן לו לנתבע בגין פעולות שאינן כלולות בעסקת הקרקע, ובין היתר פעולות שביצע הנתבע לבדו ואינן קשורות לעסקת המכירה של הקרקע. על-פי גישה זו - אין לכלול בחישוב שכר-הטרחה מכירת "דירות יד שניה" או "מכירת מחסנים" או "ביטול חוזה", שאין קשר ביניהן לבין עסקת המקרקעין שבגינה הוגשה התובענה, כך לטענת הנתבע.

דירת יד שניה או ביטול חוזה, רשאי רוכש הדירה לעשותה שלא באמצעות עורך-דין "מטעם הקבלן-מוכר הדירה". זו עסקה עצמאית שאינה קשורה כלל לעסקה של מכירת הדירות בפרוייקט, שהיא עסקת המקרקעין שאודותיה דיברו בעלי הדין, ואותה ביקשה לעשות במשותף - עד לשלב שבו היזם הרחיק, למעשה, את התובע ממתן השירותים המשפטיים ליוזמת הרכישה של הקרקע, בניית הדירות ומכירתן.

בתקופה הרלבנטית נוהל משא-ומתן בין היזם של פרוייקט ציפחה לבין "הריבוע הכחול". היזם שילם לנתבע שכר-טרחה בסכום של 91,000 ש"ח. אין לראות בהכנסה זו חלק משכר-הטרחה בגין מכירת דירות בפרוייקט.

לפיכך, בגדר ההכנסות מהפרוייקט אין לכלול אל השירותים שניתנו בגין מכירת דירות יד שניה, ביטול חוזים וכן שכר-הטרחה ששולם בגין העסקה עם הריבוע הכחול, וסכום נוסף של 50,000 ש"ח שניתן לנתבע, עוד לפני שהחלה מכירת הדירות כשנתיים אחרי כן. כל סכום אחר שנתקבל כשכר-טרחה מהפרוייקט, יבוא בגדר ההכנסות מן הפרוייקט. בעניין ההכנסות, נלך לפי חישוביו של רו"ח סמואל, מטעם הנתבע, לפיה ההכנסה עד סוף אוקטובר 2002 היא 5,241,000 ש"ח.

המחלוקת העולה מחוות-הדעת של הצדדים, היא בעניין "נטרול" הכנסות בסעיפים מסויימים. בעוד שלפי שיטתו של רו"ח סמואל אין לנטרל מן ההכנסות דבר, שיטת רו"ח ברזלי היא שיש לנטרל 50% מן ההכנסות מרכישת הדירות על-ידי עמותת "דגל התורה" בסכום של 937,000 ש"ח, וכן 50,000 ש"ח ששולמו לנתבע, כאמור, לפני שהחלה מכירת הדירות ועוד 91,000 ש"ח כשכר-טרחה בגין ייעוץ בעסקת "הריבוע הכחול".

אין לקבל את השיטה של נטרול חלק משכר-הטרחה שניתן לנתבע במכירת הדירות לעמותת דגל התורה.

נראה כי יש לקבוע כי בסעיף ההכנסה יש לכלול את כל הסכום שנתקבל בעסקת "דגל התורה" כשכר-טרחה. אולם, יש מקום ליתן ביטוי בסעיף ההוצאה לזמן הרב שהוקדש לטיפול בפרוייקט. לשון אחר, באין אפשרות לקבוע במדוייק מה אחוז ההוצאות של הנתבע ומשרדו שיש לייחס לפרוייקט בכלל ההוצאות הכלליות של המשרד - יש ליתן ביטוי למאמצים ולעבודה שהושקעה על-ידי הנתבע וצוות עורכי-הדין והמינהל במשרדו לצורך הפרוייקט לעומת עבודות אחרות.

מקובל על בית-המשפט, כי בשנים 2000-1997 עיקר עבודת המשרד של הנתבע הוקדשה לפרוייקט האמור. אולם, אין לייחס את הוצאות הפרוייקט באחוז שקבע רו"ח ברזלי. גם השיטות שנקט רו"ח ברזלי אינם אלא אומדנים. ובעניין זה כשהגישות רחוקות זו מזו, והשיטות שנקטו רואי החשבון של הצדדים מבוססות על אומדנים, כשכל אחד מהם "מושך" לצד מזמין חוות-הדעת ממנו, נראה כי יש ללכת בדרך האיזון, באופן שיקבע כי בשנים בהן עסק משרד הנתבע בחוזים של מכירת דירות, היו ההוצאות שיש לזקוף לפרוייקט 55% מכלל ההוצאות.

3. פירוק שותפות בין עורכי-דין
ב- ה"פ (נצ') 207/99 {עו"ד ג'ראר פיראס נ' עו"ד רובין יהושע, תק-מח 2002(2), 1028 (2002)} נדונה בקשה שהוגשה על-ידי המבקש ב- 11.01.99 להורות על פירוק השותפות בין הצדדים, במשרד עורכי-דין "רובין את ג'ראר, עורכי-דין" {להלן: "השותפות"}. כמו-כן, התבקש בית-המשפט ליתן צווים והוראות בדבר עריכת חשבונותיה של השותפות, חלוקת נכסיה, זכויותיה וחובותיה ובדבר אופן חיסולה.
עורכי-הדין שהקימו שותפות קצרת ימים ביולי 1997. על-פי הסכם השותפות, היה המבקש אמור לנהל לבד את המשרד בעפולה בעבור השותפות, ואילו תרומתו של המשיב היא בייעוץ, בהדרכה ובעבודות נוטריון. בין הצדדים התגלו סכסוכים שאינם בני-גישור, ובאפריל 1998 שיגר המשיב למבקש מכתב ובו הודיע על פירוק השותפות תוך 60 יום.

בפועל המשיך המשרד לפעול עד לסוף שנת 1998. המשיב טוען כי מועד סיום השותפות הוא מועד סיומה בפועל, ולפיכך הוא זכאי ל- 50% מרווחי השותפות עד למועד שבו פורקה בפועל, המבקש טוען כי היה זכאי להקים תשתית תעסוקתית נפרדת מהשותפות בידיעה כי השותפות עומדת להסתיים, וכך עשה, ולפיכך אינו חייב במחצית הרווחים למשיב. הצדדים הסכימו לפסק-דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984.

בית-המשפט המחוזי קבע כי אין בהסכם השותפות סעיף המתיר לאחד השותפים לפתח פרקטיקה פרטית במסגרת השותפות. לפי סעיף 39 לפקודת השותפויות, הדבר אף אסור על שותף, ואם עשה כן, הוא חייב ליתן לשותפות דין וחשבון על הרווחים שעשה ולשלמם.

סעיף 38 לפקודת השותפויות קובע חבויות של השותפים גם בתקופת הדמדומים שבין פירוק השותפות לחיסולה הגמור, לפיכך כל כסף שקיבל המבקש בתקופה שעד לחיסולה הסופי של השותפות, בסוף 1998, שייך לשותפות, לרבות כסף עבור תיקים חדשים שקיבל המבקש בתקופה זו, וכמו-כן שייכים לשותפות כספים שיגיעו לאחר מועד זה בגין עבודה שנעשתה על-ידי המבקש קודם לו. הזכות היחידה הקיימת, אולי, למבקש היא הזכות לקחת את התיקים החדשים עמו.



4. חבותה של שותפות לא רשומה של עורכי-דין ברשלנות מקצועית
ב- ת"א (ת"א-יפו) 199234/02 {רימר ובניו בע"מ נ' לובצקי-בן טובים ושות' שותפות ואח', תק-של 2004(1), 7974 (2004)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"השותפות פורקה בחודש אפריל 2001 (סעיפים 4-3 לתצהיר לובצקי), עם עזיבתו של רונן.
שלא כמו שותפות רשומה, אשר הינה תאגיד בהתאם לסעיף 66(א) לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975 (להלן: "פקודת השותפויות"), הרי ששותפות בלתי-רשומה מעוררת מחלוקת מלומדים באשר לשאלת היותה אישיות משפטית נפרדת:
'יש מבין המלומדים המעמידים את כל הבעיה על מהותה של השותפות בתור אישיות משפטית... האמת היא כי השאלה אם שותפות בלתי-רשומה היא אישיות משפטית, דהיינו, תאגיד, טרם הוכרעה בשיטתנו וכך אומר על-כך בית-משפט זה ב- ע"א 583/88 ברנע נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ ואח', פ"ד מה(5), 670, 684-683 (1991), מפי הנשיא מ' שמגר:
'שאלת היותה של שותפות בלתי-רשומה בגדר אישיות משפטית נפרדת מהשותפים המרכיבים אותה הנה שאלה מורכבת, אשר אין לגביה הכרעה ברורה בפסיקת בית-משפט זה...
גם בין המלומדים קיימת מחלוקת בשאלה זו.'
(סעיף 16 לפסק-דינו של השופט אנגלרד; ע"א 2026/92 פקיד שומה נ' שדות, חברה להובלה (1982) בע"מ, פ"ד נה(4), 89 (2001))
שאלה זו עולה ביתר שאת, מקום בו השותפות הבלתי-רשומה פורקה. בניגוד לשותפות רשומה, אשר, כאמור, נתפסת כתאגיד ומכוח כך קיימת אפשרות לפנות לבית-המשפט בבקשה להחיותה (ראה סעיף 367 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג-1983) - שותפות שאינה רשומה אשר פורקה אינה ברת-תביעה. אשר-על-כן גם מהטעם הזה יש לדחות את התביעה נגד נתבעת 1."