שותפות רשומה ולא רשומה - אישיות משפטית - מבוא

1. כללי
המשפט הישראלי מכיר בקיומה של אישיות משפטית נפרדת לשותפות רשומה וזאת למרות שפקודת השותפויות, אינה אומרת כך במפורש. לעומת-זאת, באשר לשותפות הלא רשומה אין הכרעה חד-משמעית. כך נאמר על-ידי הנשיא {כתוארו אז} שמגר: "שאלת היותה של שותפות בלתי-רשומה בגדר אישיות משפטית נפרדת מהשותפים המרכיבים אותה הינה שאלה מורכבת, אשר אין לגביה הכרעה ברורה בפסיקת בית-משפט זה..." {ע"א 583/88 ברנע נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ ואח', פ"ד מה(5), 670, 684-683 (1991)}.

על-פי פסיקת בית-המשפט העליון, בעוד שעקרון האישיות המשפטית הנפרדת הוא מנשמת אפם של דיני החברות, הרי שיישומו ביחס לשותפות בלתי-רשומה לא הוכרע עדיין.

שאלת היותה של שותפות בלתי-רשומה בגדר אישיות משפטית נפרדת מהשותפים המרכיבים אותה הינה שאלה מורכבת, אשר אין לגביה הכרעה ברורה בפסיקת בתי-המשפט.

גם בין המלומדים קיימת מחלוקת בשאלה זו.

דעות התומכות בהיותה של שותפות בלתי-רשומה בגדר אישיות משפטית נפרדת ניתן למצוא בעמדות המלומדים בחיבוריהם להלן: ג' פרוקצ'יה התאגיד, מהותו ויצירתו (אבוקה, תשכ"ה), 173; י' כהן דיני חברות, כרך א' (בורסי, 1988), 46-45; וראה גם נ' זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (רמות, תשנ"א), 462 {ע"א 367/73 מוני מבורך נ' הנרי (הרי) ג'רסי ו- 6 אח', פ"ד כח(1), 749 (1974)}.

דעות השוללות היותה של השותפות הבלתי-רשומה אישיות משפטית נפרדת ניתן למצוא בדעות המלומדים להלן: א' ברק חוק השליחות, התשכ"ה-1965 - פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ה 313 ה"ש 18; ז' יהודאי דיני שותפויות בישראל (תמר, תשמ"ט), 85 {ע"א 583/88 ברנע אלכסנדר נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ, פ"ד מה(5), 670, 684-683 (1991)}.

ב- ע"א 583/88 {אלכסנדר ברנע נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים, פ"ד מה(5), 670 (1991)} היה המערער אחד הבעלים ומנהלן של שתי חברות. בין שתי חברות אלה קמה שותפות בלתי-רשומה, שהמערער היה מנהלה. בהתאם להסכם שנערך בין המשיבה 1 לבין אחת משתי החברות, כאשר בשמה של האחרונה חתמו המערער כמנהל והחברה, חכרה השותפות מושבים בטיסות המשיבה 1 ללונדון.

כמו-כן נחתמה התחייבות על-ידי השותפות בקשר לטיסות בחברה מסויימת, שהמשיבה 1 שימשה כסוכן שלה. בתאריך מאוחר יותר נתקיימה ישיבה במשרדי המשיבה 1 בהשתתפות מנהלה, מנהל השיווק שלה, היועץ המשפטי שלה והמערער.

בתום הישיבה נערך פרוטוקול, שכלל הסדר בעניין אופן התשלום על-ידי החברה של החוב שלה למשיבה 1. על-פי הפרוטוקול תיתן החברה הוראה בלתי-חוזרת לחברת אשראי לתשלום חלק מהחוב בתשלומים שפורטו בפרוטוקול. כמו-כן הוסדר בפרוטוקול אופן תשלום יתרת החוב.

הפרוטוקול נכתב בכתב ידו של היועץ המשפטי של 1, אך נחתם רק לאחר שהמערער העיר הערותיו לגבי תוכנו. המערער חתם שמו בראשי תיבות במקום שיועד לכך בשולי הפרוטוקול. מאוחר יותר המציאה המשיבה 1 למערער, בתור מנהלה של השותפות, הסכם, המשקף בעיקרו את תוכן הפרוטוקול.

הצדדים להסכם היו המשיבה 1 מצד אחד והשותפות ו/או החברה מצד שני. חתימתה של המשיבה 1 צורפה להסכם. השותפות והחברה לא חתמו עליו. כעבור מספר ימים נתנה השותפות הוראה בלתי-חוזרת לבנק ולחברת האשראי לביצוע תשלום חלק מהחוב למשיבה 1 באופן התואם את ההסדר המופיע בפרוטוקול.

להשלמת הוראה זאת נתנו השותפות ושתי החברות השותפות בה לחברת האשראי המחאת זכות והוראה בלתי-חוזרת לביצוע הוראותיו של הפרוטוקול. משלא הומצאו למשיבה 1 המחאות להבטחת התשלומים של חלק מהחוב, כפי שנקבע בפרוטוקול, שלחה המשיבה 1 מכתב התראה לשותפות, לשתי החברות השותפות בה ולמערער, בו עמדה על קיום הוראותיו של הפרוטוקול, המהווה הסכם פשרה מחייב בין הצדדים.

מאוחר יותר הגישו המשיבות בבית-המשפט המחוזי כתב-תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער, השותפות והחברות השותפות בה על מלוא החוב. רשם בית-המשפט לא נתן לשותפות ולשתי החברות רשות להתגונן אלא כדי חלק קטן מהתביעה, ולמערער ניתנה רשות להתגונן כנגד התביעה חולה.

בערעור על החלטת הרשם שהגישו המשיבות לבית-המשפט המחוזי נקבע, שלשותפות ולשתי החברות השותפות בה אין הגנה כלשהי, אולם למערער ניתנה רשות להתגונן. בית-המשפט קבע, כי הפלוגתא היחידה שעומדת להכרעה היא, אם חתימת המערער על הפרוטוקול הקימה חבות אישית שלו לתשלום סכום החוב שנקבע בפרוטוקול, והשיב על-כך כחיוב. מכאן הערעור לבית-המשפט העליון, שנסב על השאלות בדבר אחריותו האישית של המערער ובדבר זכותו להעלות טענות כנגד קיום החוב ושיעורו.

בית-המשפט העליון פסק כי במקרה דנן, הוגשה הבקשה למתן רשות להתגונן מטעם המערער והתאגידים האחרים כאחד, ומשנדחתה ההגנה נגד אותם תאגידים תוך קביעה בדבר קיומו של החוב וגובהו, המערער, כמי שהיה אחד הצדדים מושתק מלטעון נגד קיומו של החוב, מה עוד שהמערער לא העלה כל טענת הגנה אישית המיוחדת לו, במובחן משאר הנתבעים, כנגד קיום החוב ושיעורו. מתן הרשות להתגונן למערער מתייחס לשאלת חבותו האישית בלבד.

המערער חתם על הפרוטוקול בשם השותפות.

אף לפי ההנחה כי השותפות הבלתי-רשומה הינה אישיות משפטית, לא יכול היה המערער לחייב אותה בחתימתו, שכן רק אחת {או יותר} מהחברות השותפות היתה רשאית ומוסמכת לחייב את השותפות. לפיכך, חל כעניין דנן סעיף 6(ב) לחוק השליחות.

נציגי המשיבה 1 לא ידעו, בשעת עריכת הפרוטוקול, כי המערער אינו רשאי להתחייב בשם השותפות, ולנוכח נסיבות שליטתו של המערער בעסקיה, גם לא היו צריכים לדעת עובדה זו, ומכאן חבותו האישית של המערער.

בהנחה שהשותפות הבלתי-רשומה איננה בעלת אישיות משפטית משלה, הרי שבעת שחתם המערער על הפרוטוקול בשם תאגיד שאינו קיים, לא יכול היה לחייב אלא את עצמו.

כל עוד מתקיימות הוראות סעיף 6(ב) לחוק השליחות לעניין זכויות הצדדים בעת האישור, אין כל פגם במתן אישור הבא לאחר שהאישור סורב, מסיבה זו או אחרת.

משנודע לצד השלישי דבר אישור פעולת השלוח, אין עומדת לפניו עוד האפשרות לראות את השלוח כבעל דברו.

האישור במקרה דנן נעשה בדרך התנהגות, היינו במתן ההוראות הבלתי-חוזרות בהתאם לאמור בפרוטוקול.

אין בידי השולח לאשר רק את מרכיבי הפעולה המזכים אותו, בלא שייטול על עצמו את החבויות הכרוכות בכך. אולם אין בכך כדי לשלול אישור חלקי של החבות, מקום בו מדובר בפעולה שהיא בת-פיצול, לדוגמה עסקה, המורכבת ממספר עסקאות-משנה, אשר כל אחת מהן הינה בעלת היגיון כלכלי משלה ויכולה לעמוד בזכות עצמה. היקפו של האישור ייקבע, על-כן, לפי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה.

במקרה דנן, היה אישור של פעולת המערער כולה והיתה הפיכת החברות השותפות לבעלות דינן של המשיבות.

בהנחה שהשותפות הינה אישיות משפטית, הרי שהאישור על-ידי השותפות והחברות השותפות נעשה, במקרה דנן, כדין.

בהנחה שהשותפות איננה אישיות משפטית, הרי שלכאורה אין בנמצא גורם, אשר יוכל לאשר את פעולת המערער. אולם נטילת החוב על-ידי גורם נוסף, אשר אינו השולח אותו התכוון השלוח לחייב, יכול שתיחשב כהצעה חוזית מצד אותו גורם, המופנית אל הצד השלישי עמו נקשר השלוח. הצעה זו תשתכלל לכדי חוזה, אם בא עליה קיבול מצידו של האחרון.

בהיעדר תשתית ראייתית נאותה בדבר ניצולה לרעה של האישיות המשפטית של התאגיד במטרה להונות את נושיו, ובהיעדר עילה חוקית אחרת, אין מקום להרים את המסך ולראות במנהל התאגיד כמי שנטל על עצמו את חיובי התאגיד.

יש מידה מסויימת של טעם לפגם בהעלאת טענות בדבר חתימה בשם בלתי-מלא של תאגיד, כאשר הצד שמעלה את הטענה חתם אף הוא בשם חסר, והוא זה שניסח את המסמך.

2. תחולת הוראות פקודת השותפויות אף על שותפות לא רשומה
ב- ע"א 868/90 {הכונס הרשמי בתפקידו נ' רג'ואן - שמחוני, פ"ד מח(3), 416 (1994)} המשיבה, שותפות בלתי-רשומה, עסקה בייבוא מזון עד למחיקתה באפריל 1987. המשיבים 6-2, אורי שמחוני וארבעת האחים רג'ואן, בשמם פעל אחד מהם, אפרים רג'ואן, היו שותפים בשותפות.

ביום 10.10.79 נפתח בסניף בנק צפון אמריקה חשבון על שם רג'ואן-שמחוני בו הפקידה השותפות סכום כולל של יותר מ- 820 אלף דולר בשתי הפקדות. כחודש וחצי לאחר ההפקדה השניה של 570 אלף דולר נתגלה שהיתרה בחשבון עומדת על אפס.

הסתבר כי הסכומים נמשכו על-ידי מנהל סניף הבנק, משה שטרן, שבסופו-של-דבר הודה בגניבת הסכומים האמורים והורשע בתיק פלילי. בעקבות זאת תבעו השותפות ושותפיה את הבנק להשיב להם את הסכומים שהופקדו ואת בנק ישראל לשלם סכומים אלה מכוח ערבותו לבנק ומכוח פיקוח בלתי-נאות על פעולות הבנק.

בית-המשפט המחוזי קבע כי החשבון נפתח לשותפות ולא לשותפים אישית, כי לפי תנאי פתיחת החשבון טעונה כל פעולה בו חתימות של שניים מן השותפים, כי הכספים נמשכו בהיעדר חתימות כאלה על-ידי שטרן, כי השותפות לא הפקידה את הכספים בבנק לשימושו של שטרן לשם ביצוע השקעות "חוץ בנקאיות" אלא לשם העברתם לתשלום בחו"ל לספקי סחורה לשותפות, כי עד להעברת הסכומים הופקדו להשקעה בתוך הבנק, כי גם אם היתה הסכמה של אפרים רג'ואן למשיכת הכספים על-ידי שטרן כדי להשקיעם בעסקאות "חוץ בנקאיות", אין בכוח הסכמה כזו לחייב את השותפות.

לפיכך קבע השופט כי על הבנק להחזיר ללקוח את מלוא הסכום. כן חייב את בנק ישראל, מכוח ערבותו, לשלם את הסכום האמור למשיבים. ערעור הכונס נתקבל רק לעניין גובה הריבית, וערעורו של בנק ישראל נתקבל פה אחד.

באשר לשאלה אם נתן אפרים רג'ואן הרשאה לשטרן להוציא את הכספים למטרות חוץ בנקאיות - עמדו בפני בית-המשפט שלוש גרסאות. השופט לא קבע בפסק-דינו למי מהעדים הוא מאמין, אך לאחר שניתח את הגיונה הפנימי והכלכלי של כל אחת מהגרסאות הגיע למסקנה כי הכספים אמנם נועדו לעשיית רווחים, אך בתוך הבנק ולא מחוץ לבנק, ולפיכך לא היה שטרן, כמנהל הסניף, רשאי למשוך את הכספים. בעניין זה קיבל בית-המשפט העליון את קביעתו של בית-המשפט המחוזי ברוב דעות, בפסק-דין מפי השופטת שטרסברג-כהן שאליה הצטרף השופט ש' לוין, השופט גולדברג {בדעת מיעוט} סבר שיש לקבל את הטענה שאפרים רג'ואן הורה לשטרן למשוך את הכספים להשקעות מחוץ לבנק, אך הוא לא היה מוסמך לחייב את השותפות, ומכיוון שהוא אחד מחמישה שותפים, הרי את חלקו בסכום הנתבע מהבנק אין הוא יכול לקבל.

המערער טען כי משהוכח שבשנים 1982-1979 נעשו פעולות בחשבון בחתימה אחת ולעיתים ללא חתימה, יש בכך כדי ליצור נוהג המשנה את הוראות פתיחת החשבון. ברם, צדק בית-המשפט המחוזי כי העובדה שמאז 1982 לא היתה שום פעילות בחשבון והסכומים שנגנבו הופקדו בשתי הפקדות בדצמבר 1984 ובמרץ 1985, מביאה לכך שאין לראות בנוהל האמור נוהג ששינה את ההוראות הכתובות בדף פתיחת החשבון שנותרו ללא שינוי. התקופה הארוכה שעברה ללא פעילות וללא שינוי הוראות פתיחת החשבון, יכולה בהחלט להיחשב כתקופה של הפסקת נוהל.

אשר לחבות הבנק בגין פעולותיו של שטרן - שטרן שהוציא את הכספים בחתימתו, היה מנהלו של הסניף הירושלמי של הבנק. כאשר מנהל פועל ומושך כספים מחשבון לקוח שלא בהרשאת הלקוח מיוחסת פעולת המנהל לתאגיד. לפיכך יש לראות בפעולתיו של שטרן פעולות של הבנק עצמו.
אשר לחבותו של בנק ישראל - ביום 20.08.85 פורסמה הודעת בנק ישראל בדבר מתן ערבות לבנק. השופט המחוזי מצא שבנק ישראל חייב על-פי הערבות. בעניין זה יש לקבל את ערעורו של בנק ישראל על יסוד הנימוק שמדובר בהתחייבות "שלא נכללה או שלא השתקפה בדינים וחשבונות שהגיש הבנק לבנק ישראל או למפקח על הבנקים, או שלא נכללה או שלא השתקפה בדין וחשבון השנתי... של הבנק", כאמור בסעיף 3(א)(2) סיפא לערבות. לפי המצב העובדתי נמשכו הכספים שהופקדו בו ביום ולא באו לכלל ביטוי בערבו של יום שהוא מועד הדיווח לבנק ישראל.

3. ההלכה הפסוקה
א. ב- ת"א (ת"א-יפו) 23250/05 {א. בהר מ. מושקוביץ אדריכלות ובינוי ערים נ' דרזנין נדב, עו"ד ואח', תק-של 2008(2), 20100 (2008)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"המשפט הישראלי מכיר בקיומה של אישיות משפטית נפרדת לשותפות רשומה וזאת למרות שפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975, אינה אומרת כך במפורש. לעומת-זאת, באשר לשותפות הלא רשומה אין הכרעה חד-משמעית. כך נאמר על-ידי הנשיא (כתוארו אז) שמגר: "שאלת היותה של שותפות בלתי-רשומה בגדר אישיות משפטית נפרדת מהשותפים המרכיבים אותה הינה שאלה מורכבת, אשר אין לגביה הכרעה ברורה בפסיקת בית-משפט זה... (ע"א 583/88 ברנע נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ ואח', פ"ד מה(5), 670, 684-683 (1991)).
כאמור, אין הכרעה חד-משמעית בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של שותפות שלא נרשמה. אולם נראה, כי במקרה זה אין צורך להיזקק כלל להכרעה בשאלה זו, שכן, לצד שמה של השותפות הוספו שמות יחידיה ומספרי תעודות הזהות שלהם, באופן בו הן השותפות והן יחידיה מופיעים כתובעים. מכאן, כי אף אם השותפות הלא רשומה נעדרת כשרות משפטית לתבוע, אזי כתב התביעה אינו בטל מעיקרו עקב כשרותם המשפטית של יחידיה."
ב. ב- ע"א (יר') 3341-09 {י.ק.מ. ירקות קטיף מהדרין בע"מ ואח' נ' ועדת הזכאות בהתאם לחוק יישום תכנית ההתנתקות, תק-מח 2011(4), 7000 (2011)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"בפסיקה אין תשובה חד-משמעית לשאלה האם שותפות בלתי-רשומה, כבענייננו, מהווה אישיות משפטית נפרדת מחבריה. בניגוד לשותפות רשומה, לגביה נקבע בסעיף 66 לפקודה כי היא מהווה תאגיד ויכולה לתבוע ולהיתבע בשמה הרשום (ראו גם סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999), אין הוראה דומה ביחס לשותפות בלתי-רשומה:
'שאלת היותה של שותפות בלתי-רשומה בגדר אישיות משפטית נפרדת מהשותפים המרכיבים אותה הינה שאלה מורכבת, אשר אין לגביה הכרעה ברורה בפסיקת בית-משפט זה... גם בין המלומדים קיימת מחלוקת בשאלה זו.'
(ע"א 583/88 ברנע נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ, פ"ד מה(5), 670, 683 (1991)).
על-אף המחלוקת דלעיל, כבר נקבע בפסיקה כי העברת חלק בשותפות מהווה העברת זכות בעסק פעיל, על כל מכלול נכסיו והתחייבויותיו, כאשר זכות זו קרובה ביסודה למושג המניה בחברה העסקית (ראו: ע"א 2026/92 פקיד שומה פתח-תקווה נ' שדות חברה להובלה (1982) בע"מ, פ"ד נה(4), 89 (2001)).
אף שהוראה זו נקבעה במסגרת דיני המס, הרציונאל העומד בבסיסה יפה אף לענייננו. הנה-כי-כן, העובדה כי המערער רכש את חלקו של סבן בשותפות קודם להתאגדותה של החברה משפיעה אמנם על זהות השותפים, אולם אין בה כדי לשנות את זהותה של השותפות בנפרד מהיחידים, בעלי הזכויות בה. בנסיבות אלו, אין בהעברה כדי לקטוע את הרצף המהותי בין עסק הירקות לבין החברה, כנטען על-ידי הוועדה."

ג. ב- ה"פ (חי') 41/98 {נגרית אחים גנטוס ואח' נ' ועדת הערר, תק-מח 99(1), 319 (1999)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"זכות עמידה
על-פי הטענה, "נגרית אחים גנטוס" שחתומה על הבקשה להקמת תחנת הדלק וחתומה גם על הערר, אינה אישיות משפטית כלל ועל-כן אינה יכולה להיות צד להליכים משפטיים. שני העותרים האחרים לא היו כלל צד להליכים הקודמים (אלא הוריהם).
לדעתי, אין לקבל טיעון זה.
העותרת הראשונה היא שותפות בלתי-רשומה (סעיף 1 לעתירה).
גם אם לא נקבל את הדעה לפיה שותפות בלתי-רשומה רשאית לתבוע בשמה היא (ראה ע"א 583/88 ברנע נ' ארקיע, פ"ד מה(5), 670, 684 (1991), הרי שבנסיבות דנן ולאור מגמת הפסיקה להרחיב את "זכות העמידה" (ראה בג"צ 910/86 יהודה רסלר ואח' נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2), 441, 462 (1988); ע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן-נון, פ"ד מו(3), 738, 742 (1992)), דומני כי יש לראות בעותרים 2 ו- 3, שהם המנהלים בפועל של הנגריה ומחזיקים בחלקה (סעיף 2 לעתירה) כבעלי אינטרס מספיק על-מנת לאפשר להם להגיש את העתירה."

ד. ב- ת"א 2630/63 {משה ניניו נ' אברהם לוינשטיין, פ"מ נו 362 (1967)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"כבר נוכחנו לדעת שבתי-המשפט בארץ קבעו כי:
1. שותפות רשומה היא אישיות משפטית.
2. רישום השותפות הינו הצהרתי בלבד וקיום השותפות אינו מושפע מהרישום.
3. סעיף 62(1) לפקודה חל גם על שותפות בלתי-רשומה.
אם קביעות אלה נכונות הן, קשה לנו להבין כיצד יתכן שרישום השותפות הוא הצהרתי, שהוראות הסובסטנטיביות של הפקודה חלות על השותפות הרשומה והבלתי-רשומה כאחד ובכ"ז השותפות הרשומה היא אישיות משפטית והבלתי-רשומה איננה כזו.
מהו כוח הפלא הטמון ברישום השותפות - רישום שהוא הצהרתי בלבד ואינו משפיע על קיום השותפות - אשר יוצר לפתע סוביקטיביות בדין והעדרו מונע את קיומה.
ביחסים הפנימיים של השותף והשותפות, לא יתכן שיווצר מצב בו תהיה השותפות מעבידה של שותף או תהיה חייבת כלפי השותף בדברים שלמעשה עלולים להזיק לזרים, אשר התקשרו עם השותפות.
{ראה גם ת"א 73/51 בנימין נ' ברק ואח', פ"מ ה' 45 (1951); ת"א 2059/52 בן ציון סולומון נ' מנשה סדובסקי, פ"מ ה' 138; ה"פ 1667/96 שי נשר נ' אלכסנדר ברנע, תק-מח 97(2), 1298 (1997)}

ה. ב- ת"א (ת"א-יפו) 19537/07 {שנקלר שלמה ואח' נ' דוד (דידי) קסטל, תק-של 2007(2), 24024 (2007)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"האם העובדה שהתובעים בתובענה דנן, הינם יחידי השותפות ולא השותפות עצמה, מוליכה לסילוק התביעה על-הסף מחמת העדר יריבות?
החיקוק הרלוונטי לענייננו, הינו פקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975.
המחוקק דן המעמדה של שותפות רשומה, בסעיף 66 לפקודה, כדלקמן:
'66. שותפות רשומה היא תאגיד
(א) שותפות רשומה לפי פקודה זו היא תאגיד, ויכולה לתבוע ולהיתבע בשמה הרשום.
(ב) סעיף זה יחול על תובענות שבין השותפות לחבריה או שבין שותפויות שיש להן חבר משותף והן מנהלות עסקים בישראל; אולם בתובענות אלה לא יינתן צו הוצאה לפועל בלי רשות מבית-המשפט שדן בתובענה, ואם הוגשה בקשת רשות כאמור, רשאי בית-המשפט להורות על עריכת חשבונות וחקירות וכל הוראה אחרת שיראה לצודק.'
בית-המשפט העליון סבר כי היות השותפות רשומה, כשלעצמה אינו מונע הליכים באשר ליחידיה.
בתיק ע"א 2026/92 פקיד שומה פתח-תקווה נ' שדות חברה להובלה (1982) בע"מ, פ"ד נה(4), 89, 102 (2001) שם, נאמר:
'המושג של אישיות משפטית אינו אלא קונסטרוקציה של תורת המשפט, ואין לו שום ממשות חברתית. הוא בבחינת מושג עזר המתאר צרור או פקעת של זכויות וחובות המתייחסות להתנהגותם של בני-אדם אחדים השואפים להשגת מטרה משותפת. אין כל הכרח לייחד את המושג למערכת בעלת תוכן נורמטיבי קבוע.'
בענייננו, לא מצאתי בכתב התביעה התייחסות להיות השותפות רשומה. אף המבקש לא הביא אסמכתאות לדבר היותה של השותפות, שותפות רשומה. כל המסמכים שצרף המבקש, נוקבים בשמם של שני התובעים בכותרת. גם החשבוניות שהמבקש עצמו הנפיק לתובעים נושאות את הכיתוב "מרפאת אלנבי ד"ר שנקלר, ד"ר יקיר".
מכאן, אינני רואה מקום לקבוע כי יש להגיש את התביעה בשם השותפות. ראינו כי גם היות השותפות רשומה, אינו חוסם דרכם של יחידי שותפות. קל וחומר, בהיותה בלתי-רשומה."

ו. ד"ר יואל זוסמן בספרו סדר הדין האזרחי (מהדורה רביעית), 88:
"שותפות שלא נרשמה אינה גוף משפטי, אך החוק אינו מתעלם מפאת חוסר הרישום, מקיומה. הדעה הרווחת היא, כי שותפות כזו אינה רשאית לתבוע בשמה, אלא השותפים, באופן אישי, צריכים להצטרף ולהגיש את התביעות יחדיו ובשמם הם."

ז. ב- ע"א 254/74 {פולקסוואגנורק אג. נ' מוסך טנוס את נג'אר, פ"ד כח(2), 701 (1974)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"כן עלי להעיר על טעות נוספת שנפלה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. נאמר שם "שאין אפשרות לתבוע את המוסך, שאינו אישיות משפטית". חלקו השני של משפט זה מתווה קביעת עובדה שאין מאחוריה ראיה כלשהי.
כבר הוסבר מקודם שבמשפט הנוכחי לא הוגשו ראיות כל שהן והסכסוך בין הצדדים נדון אך ורק על בסיס העובדות שנטענו בפרשת-התביעה. מאחר ובפרשת-התביעה אין דבר המצביע על מעמדו של המשיב או הקשור עם אישיותו המשפטית, לא יכול היה בית-המשפט המחוזי לקבוע כעובדה שלמשיב אין אישיות משפטית.
ואם תאמר שהשופט המלומד רשאי היה בעניין זה להתעלם מכתבי-הטענות ולהסיק את מסקנותיו מהתנהגותם של הצדדים, הרי חייב היה להגיע למסקנה הפוכה מזו אליה הגיע.
בפתח דברי תיארתי את תולדות היחסים בין הצדדים והסכסוך הקודם שביניהם אשר הגיע עד לבית-משפט זה. במשך הדיון בתביעה הראשונה לא כפר המשיב בכשרו להתדיין עם המערערת בבתי-המשפט ולהיפך, על-ידי השתתפותו בדיונים אלה נתן ביטוי לדעתו שהוא הינו בעל כושר התדיינות כזו ויכול להיתבע בשמו.
אותו דבר חזר גם בתביעה הנוספת כשנכנס המשיב לדיון משפטי בשמו הוא, העלה טענות מטענות שונות ולא גילה אף במילה אחת שלמעשה אין הוא רשאי כלל להופיע ולטעון בפני בית-המשפט. משמעותו של דבר זה הוא שמהתנהגות המשיב לא יכול היה השופט המלומד להסיק שהוא חסר "אישיות משפטית" וגם ראיות אחרות בעניין זה לא היו קיימות בפניו."

ח. ב- ת"א (ת"א) 3195/84 {ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' אלכסנדר ברנע, פ"מ תשמ"ט(א), 429 (1988)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"(ב) לפי סעיף 6 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975, אי-רישומה של שותפות לא ישפיע על השאלה, אם שותפות קיימת או אינה קיימת. עם-זאת, כבר נקבע (ב- ע"א 117/47 בעמ' 190) ש"שותפות רשומה... אינה זהה עם כל אחד השותפים אשר מהם היא מורכבת, ואינה עולה אפילו בחשבון אחד עם כלל זכויותיהם של כל השותפים. זוהי אישיות משפטית נבדלת ונפרדת, ומעמדה המשפטי אף הוא שונה מזה של כל אחד משותפיה הבודדים, או של כולם יחד; ...יש לה לשותפות, בחסדי החוק, כוח משלה ורצון משלה, ונכסים וצרכים משלה. ועל סמך לשון ההן, כבר נקבע גם לשון הלאו (בג"צ 29/61 מפעלי עמק הירדן בע"מ נ' מנהל הארנונה ומס רכוש ירושלים, 1246, 1248 (1961)) לפיה - 'נקוד על 'שותפות רשומה' ומכלל הן שומע אתה לאו, כי אם השותפות היא בלתי-רשומה היא איננה אישיות משפטית...'
נכון, שהלכה זאת אינה נקיה מספקות (ראה: בג"צ 194/84 מוניות השחר נתניה בע"מ נ' אגף המכס והבלו תחנות נתניה, פ"ד לט(1), 522, 525 (1985); י' כהן דיני חברות, חלק א' (1988), 45), אולם היה על ברנע לשכנע, שהדין הוא, ששותפות בלתי-רשומה מהווה אישיות משפטית. הוא לא עמד בחובת השכנוע הזאת.
כיוון שכך, ומאחר שהדעה המקובלת היא, ששותפות בלתי-רשומה אינה מהווה אישיות משפטית נפרדת ונבדלת מיחידיה, יש לבחון את חתימתו של ברנע, בשם טיולי נופש, תחת האספקלריה הזאת. לבחינה זאת שתי פנים: ברנע חתם בשם גוף שאינו קיים מבחינה משפטית; ברנע חתם בשם יחידיה של טיולי נופש, החברות נופש פלוס בע"מ וצ'רטר פלוס בע"מ. הבחינה האחרונה תעשה למטה מכאן, במסגרת הפרק, שבו תידון חתימתו של ברנע, בשם נופש פלוס, בתור החברה נופש פלוס בע"מ. עתה נערוך את הבחינה שנוגעת לחתימתו של ברנע בשם גוף שאינו קיים."
ט. ב- ע"ש (ב"ש) 2738/98 {מכון טיפול בשפכי נ' נהל המכס, תק-מח 2002(3), 2722 (2002)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"שותפות רשומה לא רק שהינה אישיות משפטית נפרדת במישור "הטכני משפטי" - אלא שזהותה, אופיה ומהותה נקבעים כבריה חדשה המשלבת לתוכה את תנאי השותפות כפי שהסכימו השותפים ב"חוקתה" הלא היא הסכם השותפות המכונן.
דברים אלה מתבקשים מדיני התאגידים בכלל ומהוראות פקודת השותפויות בפרט.
הוסף אליהם את התייחסותו של חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ"), בסעיף 128:
'128(א) עסקה שעשה שותף בשותפות רשומה, יראוה כאילו עשתה אותה השותפות, אם לא הוכח להנחת דעתו של המנהל היפוכו-של-דבר.'
העיריה ומקורות התאגדו בהסכם לשותפות שנרשמה, וכשם שלא תישמע טענת שותף בשותפות רשומה כי עסקה שעשתה השותפות איננה עניין לשותפות אלא למי מהשותפים, כן לא תישמע טענה כי מס תשומות ששילמה השותפות לא יקוזז אלא ממס העסקאות של אחד השותפים."

י. ב- ת"א 395/51 {יוסף לומברוזו ואח' נ' שלמה גז, פ"מ ט'} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"מייסדים של חברה פרטית בע"מ המנהלים בפעול עסקים משותפים לפני רישום החברה כחוק, הרי אם החברה לא נרשמה כלל ייחשבו כשותפים על-פי פקודת השותפויות."

יא. ד"ר יואל זוסמן בספרו סדר הדין האזרחי (מהדורה רביעית), 243:

"שותפות שצריכה רישיון עסק לניהול עסקיה, ואף התכוונה להשיג את הרישיון אך לא קיבלה אותו, בית-המשפט יזקק לבקשה לפרק את העסק, ולא ישעה אל הטענה כי ניהול העסק היה נוגד את החוק."

יב. ב- ע"א 792/86 {מדינת ישראל נ' דובדבני את שני ו- 2 אח', פ"ד מג(4), 13 (1989)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"כאשר מדובר, דרך משל, בשותפות בת שלושה שותפים, ומתחלף שותף אחד מבין השלושה תוך שמירה על אישיותה של השותפות, ניתן להתייחס למקרה כזה כאל שינוי פרסונלי בתוך השותפות.
אולם לא זה המקרה שלפנינו. בערעור המונח לפנינו התחלפו בו-זמנית כל השותפים טננברג, שהיו השותפים היחידים באותה שותפות, ותחתיהם באו המשיבים אשר שינו גם את שמה של השותפות. קשה להתייחס לשינוי טוטלי זה כאל מקרה של שינוי פרסונלי כמובן לעיל. זאת מפני, שהשותפות שהיתה קיימת בעת ההעברה באה על סיומה עם התחלפותן של כל הנפשות שפעלו באותה שותפות, ובמקומה באה שותפות אחרת עם שותפים חדשים. שהרי הבסיס הרעיוני-משפטי שבשותפות:
'אשר עליו בנויה השותפות הוא יחסי האימון ההדדיים הנקבעים בין השותפים לבין עצמם.'
(דברי כב' השופט חשין (כתוארו אז) ב- ע"א 162/52, פסקים עליון כרך ט' עמוד 237)
מכאן, ולאור הנתונים שהונחו לפנינו, מתבקשת המסקנה, ששותפות חדשה (קרי: אישיות משפטית חדשה) נולדה וקמה בשמם של המשיבים, וכל נסיון להתהדר בעיקרון, שהאישיות המשפטית הקודמת עדיין קיימת אינו אלא התחמקות מעובדת יסוד זו. ולפיכך, מן הראוי היה לראות בהעברת הזכויות לשותפות החדשה משום העברה במובן סעיף 12 לחוזה החכירה הראשון (נספח 2), שמחייבת קבלת הסכמתו מראש של המינהל."

יג. ב- בג"צ 433/72 {אלמי את מעתוק בע"מ נ' עיריית ירושלים, פ"ד כז(1), 51 (1972)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"במקרה שלפנינו, נראה לנו, שהפגם הנ"ל בהליכי המכרז היה פגם טכני, ושאין לפסול בגללו את החלטת העיריה. לו היתה ההצעה מוגשת על-ידי קוטלר בלבד, אי- אפשר היה למצוא בה כל פגם. מטרת הדרישה, שהמציע יהיה קבלן רשום היא כפולה : ראשית - להבטיח שהמציע יהיה אדם שיש לו הכישורים הדרושים-לביצוע עבודות בניין, שנית - למלא אחרי הוראות החוק האוסרות ביצוע עבודה על-ידי קבלן שאינו רשום.
צירופו של עדיקא כשותף לקוטלר, שהוא קבלן רשום, אינו פוגע בראשונה משתי המטרות הנ"ל, כי האחריות הנוספת שמקבל על עצמו עדיקא למילוי החוזה עם העיריה איננה פוגעת באחריותו של קוטלר. בעניין זה מותר לנו ללמוד גזירה שווה מ- בג"צ 258/72 {שמשונים חברה לבניה בע"מ נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד כו(2), 617 (1972)}, שנזכר לעיל. כך גם כנראה סבר המחוקק, כשקבע בסעיף 4(5) לחוק, שאם אחד משני שותפים זכאי להירשם, ממילא זכאית השותפות להירשם כקבלן.
אשר למטרה של מילוי אחרי הוראות החוק, הרי בעניין זה תצא העיריה ידי חובתה, אם בעת חתימת החוזה השותפות כבר תהיה רשומה כקבלן לעבודות עד לסכום הכולל את מחיר העבודה הנ"ל (בג"צ 90/72 חברה לבניין ולעבודות ציבוריות מיסודו של סולל בונה בע"מ נ' עיריית ראשון-לציון, ואח', פ"ד כו(2), 194 (1972)) וכאמור רישום כזה כבר קיים.
יתר-על-כן, העותרת עצמה היתה כנראה סבורה, שרישומו של קוטלר כקבלן כמוהו כרישום השותפות, ובמכתבה הנ"ל מיום 11.10.72 לא טענה כלל, שהשותפות לא נרשמה כקבלן, אלא שסכום הסיווג של השותפות הוא קטן בהרבה מסכום ההצעה. אם העותרת כך הבינה את המצב, מה זכותה לבוא בטרוניה כלפי המשיבה השלישית, שאף היא היתה סבורה, שדי בכך שקוטלר רשום כקבלן, ואין זה מההכרח לרשום גם את השותפות ?
6. דעתנו על-כן היא, שעל-אף הפגם הנ"ל בהליכי המכרז, אין כאן מקרה, שבו הצדק מחייב את התערבותו של בית-משפט זה. בא-כוח העותרת ציטט בפנינו את דברי השופט לנדוי ב- בג"צ 70/69 "חרות" בע"מ נ' עיריית טבריה, פ"ד כג(1), 430, 431 (1969)), כי קיום הוראות תקנות המכרזים "דרוש כדי להרחיק לזות שפתיים בכך, שכל אחד מן המתחרים יוכל להיווכח ממראה עיניו שבשלב חשוב זה נעשה הכל כשורה" (דברים אלה צוטטו בהסכמה על-ידי השופט ויתקון ב- בג"צ 252/71 {רסקו בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד כה(2), 582, 586 (1971)}."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שותפות רשומה ולא רשומה - אישיות משפטית - מבוא