התיישנות

סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

סעיף זה דורש, שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע", כלומר בקיום אותה "זכות", נשוא התובענה. למצער, על הנתבע להודות בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זו, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות.
{ראה: ע"א 1017/91 פסח משה ו- 51 אח' נ' הכפר הירוק ע"ש לוי, תק-על 96(2), 243 (1996)}

לא די, איפוא, בציון עובדה כזו או אחרת, אשר ייתכן, שיש בה כדי לרמז על אפשרות קיומה של הזכות הנטענת.

על-מנת להפסיק את מירוץ ההתיישנות ולהחזיר עטרה ליושנה - על הנתבע להודות מפורשות בכל העובדות, המקימות את עילת התביעה, שאם-לא-כן - מירוץ ההתיישנות לא יחדל.

הלכה זו, עולה בקנה אחד עם תכלית החוק, שנועדה לאזן, בין האינטרס של התובע, לזכות בסעד המבוקש, חרף חלוף הזמן הרב, בו היה סיפק בידו להגיש את התובענה במועד ולא עשה כן, לבין האינטרס של הנתבע, לבל יוטרד שוב ושוב, לאורך שנות דור.

סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"15. תובענה שנדחתה
הוגשה תובענה לפני בית-משפט... והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה."

אין לפרש את הדיבור "נדחתה" בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי אלא משמעותו רחבה יותר והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכח החלטת בית-המשפט כגון שהתובענה הופסקה. הרי כבר נפסק לא אחת שלאותו מונח יכול להיות פירוש שונה בדברי חקיקה שונים {ראה, למשל, ע"א 260/79 פרגר נ' קצין תגמולים, פ"ד לד(1), 165, 167 (1979)}. הלשון שבה נקט המחוקק לא תמיד קובעת ודיבור בדבר חקיקה פלוני צריך שיבחן על רקע החקיקה ותכליתה {רע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור ג'ומעה מחמוד, פ"ד מג(2), 624 (1989)}.

ב- ע"א 502/88 {אדמונד שמעון נ' עזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל, פ"ד מד(3), 833 (1990)} נדון המקרה הבא:

המערער ואחיו המנוח, שעזבונו ויורשיו הם המשיבים, היו שותפים בחנות לצורכי מכולת בסיטונות. בהליך קודם שהגיש המערער הוא טען, שנוכח לדעת, כשחזר ארצה לאחר היעדרות של שנתיים, כי המנוח רימה אותו בניהול עסקי השותפות. המערער ביקש בהליך ההוא את פירוק השותפות ומתן חשבונות. תביעה זאת נמחקה.

בהליך הנוכחי תבע המערער מתן חשבונות השותפות (שבקיומה הודה המנוח בהליך הקודם) וחיוב על פיהם. התובענה נדחתה מחמת התיישנות, שכן בית-המשפט המחוזי סבר, שעילת המערער נולדה קצת למעלה משבע שנים קודם לכן, במועד גילוי המירמה על-ידי המערער. בחישוב תקופת ההתיישנות לא התעלם בית-המשפט בהליך הנוכחי מהליך קודם, אלא שלדעתו לא הוכיח המערער את פרק הזמן, שבו היה אותו הליך תלוי ועומד. מכאן הערעור.

בית-המשפט העליון פסק כי יש לתת למונח "נדחתה" בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, משמעות רחבה, באופן שיכלול את כל המקרים בהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית-המשפט, ובכלל זה גם מחיקה. לפיכך, גם הליך של הגשת תובענה שהסתיים במחיקה מפסיק את מירוץ ההתיישנות בתקופה שבין הגשת ההליך לבין המחיקה.

במקרה דנן, עילת המערער היא תביעה למתן חשבונות של עסקי השותפות.

לעילה זו אין הוא נזקק לטענת מירמה או הונאה, שכן די לעילה זו בקיום שותפות, עובדה שהמנוח הודה בה גם בהליכים הקודמים.

עילה למתן חשבונות היא עילה מתמשכת ומתחדשת מיום ליום.

במקרה דנן, אף בהנחה שההליך הקודם אינו מפסיק את מירוץ ההתיישנות, תחול ההתיישנות רק על מתן חשבונות לתקופה שהסתיימה שבע שנים קודם להגשת התביעה, אך לא מאותו מועד ואילך ועד הגשת התביעה, ולפיכך לא היה מקום למחיקת התביעה כולה.

במקרה דנן, קיים חומר ראיות מספיק, ממנו ניתן ללמוד על פרק הזמן בו היה תלוי ועומד ההליך הקודם. בפרק זמן זה הופסק מירוץ ההתיישנות, וכפועל יוצא מכך התביעה לא התיישנה כלל.

בחיוב בהוצאות יש להתחשב בקיום הכחשות גורפות ובלתי-מוצדקות ובטענה מופרכת בכתב ההגנה של המשיבים, שסיבכו שלא לצורך את הדיון בשאלת ההתיישנות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

התיישנות