botox
הספריה המשפטית
עיכוב ביצוע במשפט הפלילי

הפרקים שבספר:

עקרונות היסוד על-פי הלכת שוורץ - המפנה

יחודו ומיוחדותו של פסק-דין שוורץ {ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 1640 (2000)} נעוצים בשלושה עקרים. האחד, בכך שהינו מאזן באורח ברור בין כל האינטרסים הקיימים ביסוד עיכובו של עונש המאסר אגב הגשת ערעור. השני, בכך שקבע את נוסחת האיזון בין כל הגישות שהיו קיימות ערב קביעת ההלכה בפסק-הדין, הן הגישה המצמצמת, הן הגישה הגמישה והן הגישה המרחיבה. השלישי, שקבע כפי שנצביע להלן את העקרונות, השיקולים, האיזונים, האינטרסים אותם ישקול בית-המשפט בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע מאסר.

כך הציגה כב' השופטת ביניש את מטרת פסק-הדין:

"18. נוכח השיקולים והאינטרסים השונים המעורבים בסוגיית עיכוב הביצוע, אשר פורטו... כיצד יפעיל בית-המשפט את שיקול-דעתו בבואו לבחון בקשה לעכב ביצוע מאסר שהושת על נידון, עד לבירור ערעורו? נציין תחילה כי תשובתו של בא-כוח המבקש לשאלה זו, הנשענת בעיקרה על החלטתו של השופט אילן בעניין חכמי הנ"ל, אינה מקובלת עלינו. גישה זו, לפיה עצם הגשת הערעור מצדיקה את עיכוב ביצוע המאסר, למעט במקרים בהם קיים חשש כי הנידון יסכן את בטחון הציבור או כי לא יתייצב לריצוי עונשו, היא מרחיקת לכת. היא איננה מבחינה כראוי בין השלב של מעצר - בעת שחזקת החפות עומדת בעינה, לבין השלב שלאחר ההרשעה; היא מחטיאה את התכלית של מתן ביטוי אפקטיבי מרתיע לענישה הפלילית ועלולה לפגוע באמון הציבור במערכת אכיפת החוק עקב שחרורם, על דרך השגרה, של מי שהורשעו בביצוע עבירות פליליות. היא אף עלולה לעודד הגשת ערעורי סרק שנועדו לדחות את ביצוע המאסר. בעניין זה אין גם ללמוד מהדין הנוהג בסוגיה במשפט הקונטיננטלי, אשר בו כאמור תפיסת ההליך הפלילי הדיוני, הגדרת תפקידה של ערכאת הערעור ומידת התערבותה בקביעות הערכאה הראשונה, אינם דומים לשיטתנו (ראו: ספרו של ש' לוין, שם, שם; מאמרו של Damaska הנ"ל, שם).

עם-זאת, גם 'הגישה המקובלת' לעיכוב ביצוע מאסר בתקופת הערעור, במובנה המסורתי והמצומצם, אינה עומדת עוד."

בפסק-דין שוורץ נשאלה השאלה מהו התהליך המחשבתי אותו צריך לחוות שופט בית-משפט בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע?

להלן נסקור השיקולים כפי שהופיעו בפסק-דין שוורץ:

א. הגישה הראויה

"הגישה הראויה בסוגיה זו צריכה להתחשב וליתן משקל למכלול האינטרסים והשיקולים הרלוונטיים עליהם עמדנו."

ב. בחינת מכלול הנתונים

"במסגרת זאת, על בית-המשפט לבחון את מכלול הנתונים העשויים להשליך על האינטרסים השונים המעורבים בסוגיה ועל מידת עוצמתם בנסיבות המקרה, וליתן להם את המשקל היחסי ההולם."

ג. יש להתנות קווים מנחים

"לפי גישה זו, אין לקבוע כללים נוקשים להפעלת שיקול-הדעת אלא יש להתוות קווים מנחים להפעלתו."

ד. האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר

"נקודת המוצא צריכה להיות כי על בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו באופן המביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, עוד בטרם בירור הערעור, אך עליו להקפיד עם-זאת כי מימוש אינטרס זה איננו פוגע בנידון ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש. כמפורט לעיל, הוראת המחוקק היא כי ככלל, עונש מאסר יבוצע מיד לאחר מתן גזר-הדין. כפי שהוסבר על ידינו, הגשת ערעור על פסק-הדין אין בה כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע המאסר, אלא הדבר נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט."

ה. יש בהגשת ערעור משום נסיבה נוספת

"עם-זאת, בבוא בית-המשפט להכריע בבקשה לדחות את מועד ריצוי המאסר על-פי הסמכות הנתונה לו בחוק, יש בהגשת ערעור משום נסיבה נוספת, שעשויה להשפיע על מכלול השיקולים העומדים בפני בית-המשפט, ועל עריכת האיזון ביניהם. הנטל על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר, לשכנע את בית-המשפט שבנסיבות המקרה, נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים בסוגיה עליהם עמדנו לעיל."

ו. הרשימה אינה סגורה

"השיקולים והאינטרסים הרלוונטים ייבחנו על-ידי בית-המשפט הדן בבקשה, ומבלי להתיימר להציג רשימה סגורה, ללמדנו גם הרשימה הנקבעת בפסק-דין שוורץ אינה מהווה רשימה סגורה ובתי-המשפט רשאים לפסוק גם על-פי נתונים אחרים."

ז. חומרת העבירה ונסיבותיה

"חומרת העבירה ונסיבות ביצועה:

חומרת העבירה ונסיבות ביצועה משפיעות על עוצמת האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר. ככלל, ככל שהעבירה ונסיבות ביצועה חמורות יותר, גדל האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, על היבטיו השונים. כך, לעניין החשש לסכנה הנשקפת לציבור מהנידון, חומרת העבירה בה הורשע הנידון יכולה כשלעצמה להוות אינדיקציה למסוכנותו. לעניין מהותן של העבירות המהוות כשלעצמן אינדיקציה למסוכנות, ניתן ללמוד גם מדיני המעצר, לפיהם אישום בעבירות מסויימות מקים חזקה בדבר מסוכנותו של הנאשם (ראו סעיף: 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים). יצויין כי במשפט האמריקאי נקבע בחוק כי אדם שהורשע בביצוע עבירות חמורות מסויימות, כגון עבירות של אלימות או עבירות שעונשן מוות או מאסר מעל לתקופה כלשהי, לא ישוחרר בערובה או שהתנאים לשחרורו יהיו קשים מהרגיל (ראו: Bail Reform Act of 1984, s. 3143. 2nd. 283 (b)(2); 8A Am. Jur.). חומרת העבירה ונסיבות ביצועה משליכות אף על עוצמת האינטרס בדבר שמירה על אפקטיביות הענישה הפלילית ופעולותיהן של רשויות אכיפת החוק; ככל שהעבירה ונסיבות ביצועה חמורות יותר, גדל האינטרס הציבורי בהשגת הרתעה אפקטיבית מפני ביצוע עבירות דומות על-ידי אחרים וגובר החשש לפגיעה באפקטיביות הענישה ובאמון הציבור במערכות האכיפה אם ישלח הנידון לחופשי. ודוק: לעניין אחרון זה אינני סבורה כי חומרתן של העבירות צריכה להיקבע רק לפי מידת האלימות שהיתה כרוכה בביצוען. לגישתי, גם שחרורו של מי שהורשע בביצוע עבירות שאינן מערבות אלימות קשה ואינן מסוג העבירות המנויות בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים, אך הפוגעות באינטרסים חברתיים מוגנים בעלי חשיבות, ובהן גם עבירות תרמית רחבות היקף או עבירות שחיתות שבוצעו תוך ניצול לרעה של תפקיד ציבורי, עלולות בנסיבות מסויימות לפגוע באמון הציבור ברשויות אכיפת החוק ובאפקטיביות של האכיפה הפלילית. פגיעה כזו הינה שיקול בגדר שיקולי בית-המשפט בהכרעה באשר לעיכוב המאסר, תוך בחינתו על רקע שאר נתוני המקרה."

ח. אורך תקופת המאסר

"אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון: אורך תקופת המאסר עשוי להשפיע על שיקול-הדעת של בית-המשפט במספר מובנים. ראשית, כאשר תקופת המאסר היא קצרה, ביחס למועד בו צפוי להישמע הערעור, קיים חשש כי הנידון ירצה את עונשו בטרם ישמע ערעורו. במקרה כזה, ראוי לעכב את ביצוע המאסר על-מנת לאפשר לנידון לממש באופן אפקטיבי את זכות הערעור העומדת לו לפי חוק. עמדה זו מקובלת גם לפי הגישה המסורתית לעיכוב ביצוע מאסר, ונדמה שהיא מתחייבת לפי כללי הפרשנות המקובלים כפי שפותחו בפסיקה, לפיהם יש לפרש דבר חקיקה באופן המקיים את זכות הערעור ומאפשר את מימושה. שנית, אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון עשוי להשפיע על הערכת החשש להימלטות הנידון מהדין או לנקיטת ניסיונות לשיבוש הליך הערעור מצידו; הידיעה הקונקרטית של הנידון כי הוא צפוי לעונש מאסר ממושך אם ייכשל בערעורו, עשויה להגביר את החשש להימלטות מהדין מצידו, זאת אף אם במהלך משפטו בערכאה הדיונית הוא התייצב למשפטו כנדרש. שלישית, חומרת העונש שהוטל על הנידון מלמדת על חומרת העבירה בה הורשע, שהרי בדרך-כלל משקף העונש את חומרת המעשה הפלילי."

ט. טיב הערעור וסיכוייו

"שאלה מרכזית שעלינו לתת עליה את הדעת היא מהו המשקל שיש לתת לעובדת הגשת הערעור ולסיכויי הערעור. מהטעמים שכבר פירטנו, ראינו לדחות את הגישה לפיה עצם הגשת הערעור מצדיקה את עיכוב ביצוע המאסר. עם-זאת, נראה כי היבט שבו יש מקום לשנות מההלכה הנוהגת, נוגע למשקל שיש לתת לטיב הטענות המועלות בערעור ולסיכויי הצלחתו במסגרת בחינת הבקשה לעיכוב ביצוע המאסר עד תום הערעור. הגישה המקובלת בסוגיית עיכוב הביצוע הנהיגה פתח צר ביותר להתחשבות בערעורו של הנידון, כשאין מדובר בתקופת מאסר קצרה ובעבירות קלות. על-פי אותה גישה, רק סיכויים בולטים לזכות בערעור או עיוות בולט בפסק-הדין המרשיע, מצדיקים עיכוב ביצוע מאסר במהלך תקופת הערעור. מבחן זה מציב רף גבוה אשר רק במקרים מעטים יעמוד בו הנידון המבקש את עיכוב מאסרו. מבחן כזה עלול לפגוע באופן בלתי-מידתי בחירותו של הנידון ובמימוש אפקטיבי של זכות הערעור; הוא יוצר פער גדול מדי בין רמת הבחינה בשלב המקדמי של ההכרעה בבקשת עיכוב הביצוע, לבין בחינת הערעור גופו, ומגדיל את הסיכוי לכך שריצוי המאסר יתברר בדיעבד כבלתי-מוצדק. בנסיבות אלה, עלול האמצעי של ביצוע מיידי של המאסר, לגרום נזק העולה על התועלת הטמונה בו. לא למותר לציין, כי המבחן בדבר סיכויי הערעור כפי שנוסח בזמנו בפסיקה, 'נזנח' הלכה למעשה בהחלטות רבות של בית-משפט זה, ואף המדינה בטיעוניה בפנינו איננה מנסחת את הכלל הראוי לגישתה בלשון כה מצמצמת. השיקול הנוגע לסיכויי הערעור הינו שיקול רלוונטי לשאלת עיכוב ביצוע המאסר בתקופת הערעור. ככל שיש בידי הנידון להראות כי ערעורו מושתת על נימוקים מוצקים יותר, גוברת ההצדקה להימנע מאכיפה מיידית של גזר-הדין בטרם יבורר הערעור לגופו. עם-זאת, אין להתעלם מכך כי השיקול בדבר סיכויי הערעור הינו שיקול מורכב, והערכת סיכויי הערעור וטיבו מציבה בפני השופט קשיים לא מבוטלים. מאפיו של הליך המתקיים בבקשה לעיכוב ביצוע נובע, שאין בידי השופט כלים מספיקים להעריך בצורה מושכלת את הטענות המועלות בערעור; ההליך מתקיים על יסוד בחינה לכאורית של הטענות ואינו כולל בדרך-כלל לימוד של הפרוטוקול ושל מכלול הראיות שהובאו בתיק. יתרה מזו, אין זה רצוי כי שופט הדן בבקשה לעיכוב ביצוע, יקבע קביעות שעלולה להיות להן השפעה על הדיון בערעור לגופו. על-אף הקשיים האמורים, אין אנו דנים במטלה יוצאת-דופן ששופטים אינם מורגלים בה. ההערכה הלכאורית אינה זרה לבית-המשפט, והוא נוהג להפעיל שיקולים מסוג זה גם בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים, כאשר חזקת החפות עומדת בעינה. הליך דומה של הערכת סיכויי ערעור לכאוריים, מקובל על בית-המשפט גם בדונו בבקשות לעיכוב ביצוע בערעורים אזרחיים. נציין עוד כי אף בשיטות משפט זרות הקרובות לשיטתנו, ניתן משקל לסיכויי הערעור וטיבו במסגרת ההכרעה בדבר עיכוב המאסר עד להכרעה בערעור; כך קובע החוק הפדראלי בארצות-הברית כי שחרורו של נידון בערובה במהלך תקופת ערעורו מותנה בכך שיוכיח כי ערעורו raises a substantial question of law or fact likely to result in reversal... Bail Reform Act of 1984, s. 3143(b)(B)). בתי-המשפט הפדראליים נחלקו ביניהם באשר לפרשנותו של הסעיף הנ"ל, אך נראה כי הגישה הרווחת היא כי על הנידון להראות שהערעור מעורר שאלה שהינה לפחות "שקולה" בסיכוייה (close question"") ראו: T. W. Cushing 'Raising a Substantial Question': The Key to Unlocking the Door Under the Bail Reform Act' 62 Notre Dame L. Rev. (1986) 192, 198). החוק הקנדי מסתפק אמנם בדרישה כי הערעור איננו חסר בסיס או טורדני ('frivolous'), אך במספר פסקי-דין פורש התנאי הסטטוטורי בדבר העדר אינטרס ציבורי בכליאתו של הנידון ככולל, בין היתר, את הערכת טיבם וחוזקם של נימוקי הערעור (ראו: R v. Mcauley (1997) Ont. C.A Lexis 3; R v. Farinacci (1993) 86 C.C.C 32, 48; R v. Pabani (1991) 10 C.R., 4th.e.d., 381). ההערכה הלכאורית של סיכויי הערעור, במסגרת בחינת הבקשה לעיכוב ביצוע, אינה נעשית על-פי מבחן הסתברותי 'מכניסטי' ביחס לתוצאות האפשריות של הערעור; בחינה כזו איננה אפשרית בפועל ואין זה רצוי כי תיעשה על-ידי שופט יחיד בשלב כה מוקדם של הדיון. על השופט הדן בבקשת עיכוב הביצוע לבחון את טיב הטענות שבערעור וסוגן, ולהעריך את הפוטנציאל הגלום בהן להשפיע על תוצאות הערעור. העוצמה הלכאורית של הטענות תבחן על רקע הכללים המקובלים בשיטתנו ביחס להפעלת ביקורתה של ערכאת הערעור. כך, למשל, טענות המבקשות לשנות ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מעדים, או קביעות מהימנות של ערכאה זו, לא יהיה בהן בדרך-כלל כדי לבסס סיכויים לכאוריים טובים לערעור. כאשר הערעור מתמקד בשאלות משפטיות, אשר ניתן לקבוע ברמה לכאורית כי הן מעוררות קושי ממשי, יהיה בכך, בדרך-כלל, כדי להצביע על ערעור המצדיק את עיכוב הביצוע עד לבירורו. לא למותר לציין כי לא הלבוש המשפטי החיצוני הניתן לטענה הערעורית הוא המכריע, אלא מהות הטענה ומידת התייחסותה והרלוונטיות שלה לנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון, באופן שיש בו כדי להשפיע על תוצאות הערעור אם תתקבל הטענה. כך ניתן לסכם, שכאשר מדובר בטענות רציניות, אשר יש בהן על-פי אופיין ומהותן - אם תתקבלנה - כדי להשפיע על תוצאות הערעור, יהיה בכך שיקול נכבד להצדקת עיכוב המאסר עד לבירור הערעור, והכל בהתחשב במכלול נסיבות העניין."

י. עברו הפלילי והתנהגותו במהלך המשפט

"כפי שצויין כבר לעיל, נסיבות אלה יכולות להצביע על מידת הסכנה הנשקפת לציבור משחרורו של הנידון ועל קיומו של חשש להימלטותו מהדין. מכיוון שכך, הן עשויות להיות רלוונטיות להפעלת שיקול-הדעת של בית-המשפט בבואו לבחון האם לעכב את ביצוע המאסר עד להכרעה בערעור. ודוק: אין מדובר בשיקול העומד לעצמו, ועל-כן לא בכל מקרה שהנידון איננו בעל עבר פלילי או שהוכח כי התייצב כנדרש במהלך משפטו, יהיה בכך כדי להכריע לעניין עיכוב ביצוע מאסרו. ניתן אף לומר כי בדרך-כלל, בשלב שלאחר ההרשעה, עבר נקי והקפדה על תנאי השחרור בערובה בעת ניהול ההליכים, אין בהם כשלעצמם כדי להכריע את הכף לדחיית הביצוע, בהתחשב בהשפעת ההרשעה וגזר-הדין על הערכת המסוכנות ועל החשש מהמלטות הנידון, ובשיקולי ההרתעה והאפקטיביות... אך במסגרת מכלול השיקולים הרלוונטיים, אל מול בחינת חומרת העבירה, מידת העונש שנגזר וטיבו של הערעור, ניתן להביא בחשבון גם נתונים בדבר עברו הנקי של הנידון והתנהגותו הטובה במהלך המשפט."

יא. נסיבותיו האישיות של הנידון

"במסגרת בחינת הבקשה לעיכוב ביצוע מאסר, ניתן לבחון, במקרים מתאימים, אף את נסיבותיו האישיות של הנידון. החלטה שיפוטית, שמשמעותה המיידית היא כליאתו של אדם, בין אם מדובר בשלב גזירת-הדין ובין אם בשלב הערעור, איננה צריכה להתעלם לחלוטין מכל טענה בדבר מצבו האישי של האדם ובדבר ההשלכות הצפויות לו כתוצאה מכליאתו. בהתאם לכך, נסיבות אישיות מהוות שיקול לדחיית מועד ביצוע עונש המאסר לאו-דווקא בנסיבות של הגשת ערעור. זאת ועוד, קיומן של נסיבות אישיות מיוחדות, עשוי להשפיע גם על משקלו של האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר. יפים לעניין זה דברי השופט ברק ב- בש"פ 37171/91 מדינת ישראל נ' גולדין, פ"ד מה(4), 807, שנאמרו בסוגיה שונה של מעצר עד תום ההליכים בעילה של חומרת העבירה (לפני חקיקת חוק המעצרים): 'הפגיעה באפקטיביות של החוק הפלילי ואכיפתו, הנגרמת מקום שמי שעבר עבירה חמורה, 'מטייל בשוק' קשורה, מטבע הדברים, בנסיבות הלכאוריות של ביצוע העבירה. היעילות של אכיפת החוק לא תפגע, אם מי שעבר לכאורה עבירה חמורה לא נעצר כיוון שהוא נמצא במצב של גסיסה. כל אחד מבין, כי הנסיבות המיוחדות של המקרה מצדיקות, כי אף מי שלכאורה עבר עבירה חמורה, לא ייעצר בנסיבות אלה. נהפוך הוא: מעצר הנאשם בנסיבות אלו עשוי לעורר את התחושה כי המדינה מתנקמת בחשוד ומבקשת את רעתו'... נראה לי כי ההגיון העומד מאחורי דברים אלה יפה, בשינויים המחוייבים, גם כאשר מדובר בנסיבותיו האישיות הקשות של נידון שערעורו תלוי ועומד. אכן, בהתחשב בכך שמצויים אנו בשלב שלאחר הרשעה, אפשר שלנסיבות אישיות - כשלעצמן - לא יהיה בדרך-כלל משקל רב בהחלטת בית-המשפט לעניין עיכוב ביצוע המאסר, שהרי ההנחה היא כי בית-המשפט אשר גזר את הדין, הביא בגדר שיקוליו העונשיים גם את קיומן של נסיבות אלה. עם-זאת, ייתכנו מקרים בהם נראה על פניו כי הנחה זאת אינה מתקיימת; כך למשל, כאשר הנסיבות האישיות הנטענות התגבשו או השתנו במידה מהותית לאחר גזר-הדין. כך גם במקרים אחרים בשל נסיבותיו האישיות המיוחדות של הנידון, כגון גילו הצעיר, מצבו הנפשי הקשה או נתונים נוספים בשלהם תוצאת ביצוע המאסר עלולה להיות קשה במיוחד. במקרים כאלה, ישמשו הנסיבות האישיות משקל נוסף להחלטה לעכב את ביצוע המאסר עד להכרעה בערעור. נציין כי מעיון בהחלטות של בית-משפט זה בבקשות לעיכוב ביצוע עולה כי נסיבות אישיות מיוחדות אכן משמשות לעיתים שיקול בין שיקוליו של בית-המשפט בבואו להכריע בבקשות לעיכוב ביצוע מאסר בתקופת הערעור."

יב. ערעור על חומרת העונש

"נתון נוסף שיש לשקול לעניין בקשות לעיכוב ביצוע מאסר בתקופת הערעור, הוא האם מופנה הערעור נגד פסק-הדין ותוקף את ההרשעה עצמה, או שמא מדובר בערעור שעניינו חומרת העונש שהושת בלבד? ככלל, בערעורים מהסוג האחרון, הנטיה תהיה שלא לעכב את ביצוע המאסר. כאשר הערעור נסב על חומרת העונש, מאזן השיקולים והאינטרסים העומדים כנגד עיני בית-המשפט עשוי להשתנות. במקרה כזה, ההרשעה עצמה - הפרכת חזקת החפות - היא חלוטה, ולא מתקיים אותו פוטנציאל להשבתה על כנה בערעור, עליו עמדנו לעיל. בחינת טיב הערעור וסיכוייו תיעשה בשים-לב לכללים בדבר מידת התערבות ערכאת הערעור בענישה שגזרה הערכאה הדיונית, ולשאלת היחס בין הזמן הצפוי לבירור הערעור לבין תקופת המאסר שהושתה על הנידון. כאשר על פניו אין מדובר בעונש החורג ממדיניות הענישה המקובלת, וכאשר מידת הענישה המקובלת במקרים דומים עולה על משך הזמן הצפוי לבירור הערעור, לא יעוכב ביצוע המאסר אלא במקרים חריגים שהנטל להצדקתם מוטל על המבקש."

יג. "רשימת הנסיבות המפורטת לעיל איננה מתיימרת להיות ממצה. היא מדגימה את סוג הנסיבות והנתונים שיש בהם כדי להשפיע על הפעלת שיקול-דעתו של בית-המשפט בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע מאסר בתקופת הערעור; נתונים אלה נוגעים לאינטרס הציבורי באכיפה מיידית של גזר-הדין מחד, ולשמירה על זכויותיו של הנידון מאידך. על בית-המשפט להכריע בכל מקרה ומקרה על-פי נתוניו, תוך איזון בין האינטרסים השונים המעורבים בסוגיה עליהם עמדנו לעיל. חשוב להדגיש כי השיקולים עליהם עמדנו אינם סטטיים ואינם עומדים בפני עצמם, אלא משפיעים הם זה על זה. מלאכת האיזון ביניהם תיעשה לאחר הערכת עוצמת האינטרסים השונים והמשקל שיש לתת לכל אחד מהם בנסיבותיו של המקרה. כך, למשל, ככל שבידי הנידון להראות כי סיכוייו הלכאוריים להצליח בערעור טובים ומבוססים יותר, יפחת משקלו של האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, וכך לפי העניין יצטמצם עד לאותם שיקולים של סכנה לציבור או הימלטות מהדין, המשמשים אף בדיני המעצר עד תום ההליכים. כמו-כן, ככל שמדובר בהרשעה בעבירה פלילית חמורה יותר, שנסיבות ביצועה חמורות, יגבר הנטל על הנידון המבקש לעכב את ביצוע מאסרו להראות כי מתקיימות נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצוע המאסר על-אף האינטרס הציבורי באכיפתו המיידית."

יד. בית-המשפט מסיים את פסק-דין שוורץ בתמצתו את עמדתו כלהלן:

"לסיכום הדברים, תמצית עמדתנו לעניין עיכוב ביצוע עונש מאסר בתקופת הערעור, היא זו:

א. הגשת ערעור אין בה כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע עונש המאסר. עיכוב ביצוע עונש מאסר בתקופת הערעור מסור לשיקול-דעתו של בית-המשפט.

ב. הגישה אשר היתה מקובלת בפסיקתו של בית-משפט זה, לפיה עיכוב ביצוע עונש מאסר בתקופת הערעור הוא בבחינת חריג החל רק במקרים יוצאים מגדר הרגיל ובהתקיים נסיבות מיוחדות, איננה עומדת עוד.

ג. בהפעלת שיקול-דעתו לעניין עיכוב ביצוע מאסר בתקופת הערעור, יתחשב בית-המשפט באינטרס הציבורי באכיפה מיידית של גזר-הדין, ובשיקולים הנוגעים לפרט הנידון ולזכויותיו נוכח קיומו של הליך ערעור תלוי ועומד; בית-המשפט יעמוד על כך שההגנה על האינטרס הציבורי לא תפגע בנידון ובזכויותיו באופן שאינו מידתי. סוג הנסיבות והשיקולים הרלוונטים בהם יתחשב בית-המשפט בהפעילו את שיקול-דעתו האמור, פורטו בהחלטתנו.

ד. הנטל על המבקש את עיכוב ביצוע עונש המאסר לשכנע את בית-המשפט שבנסיבות המקרה, נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של עונש המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים בסוגיה.

הגישה המוצעת על ידינו איננה חדשה בפסיקת בית-משפט זה; היא משתלבת במגמת ההרחבה שהסתמנה בהחלטות קודמות של בית-המשפט, כמו למשל בהחלטותיה של השופטת שטרסברג-כהן בעניין מרקדו, קוצ'ינסקי ושרעבי הנ"ל. גישה זו פועלת להגמשתה של הגישה המקובלת לעיכוב ביצוע מאסר בתקופת הערעור, באופן שישקף את מכלול השיקולים והאינטרסים המעורבים בסוגיה, תוך מתן משקל ראוי לחשש מפגיעה בזכויותיו של הנידון."