botox
הספריה המשפטית
עיכוב ביצוע במשפט הפלילי

הפרקים שבספר:

אורך תקופת המאסר

אורך תקופת המאסר עשויה להשפיע על שיקול-דעתו של בית-המשפט בואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע של עונש המאסר.

כך, לדוגמה, אדם שנידון לתקופת מאסר קצרה יתכן ויספיק לסיים את ריצויו של עונש המאסר טרם הכרעה סופית בערעורו, ועל-כן בית-המשפט, במקרים מאין אלה, ייטה לעכב את עונש המאסר.

לעומת זאת, אדם שנידון לתקופת מאסר ממושכת, יתכן וינסה לשבש את הליכי ערעורו ו/או להימלט מהדין, ועל-כן ייטה בית-המשפט במקרה שכזה, לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

לעניין זה ראה דברי בית-המשפט בפסק-דין שוורץ {ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 1640 (2000)} כדלקמן:

"אורך תקופת המאסר עשוי להשפיע על שיקול-הדעת של בית-המשפט במספר מובנים.

ראשית, כאשר תקופת המאסר היא קצרה, ביחס למועד בו צפוי להישמע הערעור, קיים חשש כי הנידון ירצה את עונשו בטרם ישמע ערעורו. במקרה כזה, ראוי לעכב את ביצוע המאסר על-מנת לאפשר לנידון לממש באופן אפקטיבי את זכות הערעור העומדת לו לפי חוק. עמדה זו מקובלת גם לפי הגישה המסורתית לעיכוב ביצוע מאסר, ונדמה שהיא מתחייבת לפי כללי הפרשנות המקובלים כפי שפותחו בפסיקה, לפיהם יש לפרש דבר חקיקה באופן המקיים את זכות הערעור ומאפשר את מימושה.

שנית, אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון עשוי להשפיע על הערכת החשש להימלטות הנידון מהדין או לנקיטת ניסיונות לשיבוש הליך הערעור מצידו, הידיעה הקונקרטית של הנידון כי הוא צפוי לעונש מאסר ממושך אם ייכשל בערעורו, עשויה להגביר את החשש להימלטות מהדין מצידו, זאת אף אם במהלך משפטו בערכאה הדיונית הוא התייצב למשפטו כנדרש.

שלישית, חומרת העונש שהוטל על הנידון מלמדת על חומרת העבירה בה הורשע, שהרי בדרך-כלל משקף העונש את חומרת המעשה הפלילי."

יש להעיר כי בחלפנו על פסיקת בתי-המשפט בנושא עיכוב ביצוע גזר-הדין מאז ועד היום, נמצא כי באותם מקרים בהם אכן התייחס בית-המשפט לעניין אורך תקופת המאסר, לא היווה שיקול זה בבחינת שיקול יחידי בהחלטת בתי-המשפט.

זאת ועוד, השאלה המטרידה הינה: כיצד נפרש מהי תקופת מאסר קצרה ומהי תקופת מאסר ארוכה במציאות הקיימת שערעורים מתבררים בחלוף תקופה ארוכה. יש להמעיט בחשיבותו של מרכיב זה של אורך תקופת המאסר בין שיקוליו של בית-המשפט בהחלטתו לעכב אם לאו, אלא אם מדובר בתקופה קצרה ביותר שלכל הדעות ברור שהערעור לא יתברר במשך תקופה זו.

גם השפעת אלמנט אורך התקופה על שיקול ההימלטות מן הדין לא יהיה קיים באם הנאשם היה משוחרר תקופה ארוכה ביותר והמשפט נתארך שלא באשמתו. שהרי אדם המכיר במעשיו ממילא - אם בכוונתו לברוח - כך יעשה.

ב- ע"פ 5021/00 {אילן כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 100, 101 (2000)} נקבע כי סיכויי הערעור אינם כאלה המצדיקים עיכוב ביצוע המאסר אל מול השיקולים הציבוריים המצדיקים מניעת העיכוב. תקופת המאסר היא ממושכת ואין חשש שהמבקש ירצה את מלוא התקופה בטרם יישמע ערעורו, גם אם עונשו יופחת {ראה גם ע"פ 3192/00 ביטון רפאל נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 569 (2000), בו נקבע כי: "עונש המאסר שנגזר על המערער אינו קצר, ולפיכך משך תקופת המאסר שנגזר אינו יכול, הוא עצמו, לשמש במקרה זה שיקול ראוי לעיכוב ביצוע גזר-הדין"}. ועל-כן בית-המשפט דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע.

ב- ע"פ 3192/00 {ביטון רפאל נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 569 (2000)} נדון המקרה בו ביקש המערער, עם מתן גזר-הדין, לעכב את ביצועו לצורך הגשת ערעור, אולם בית-משפט השלום דחה את בקשתו והמערער נעצר מיד לאחר-מכן והחל בריצוי עונשו. הוא ערער על דחיית בקשתו לעיכוב ביצוע לבית-המשפט המחוזי בחיפה, ובקשתו זו נדחתה ביום 28.4.00 בלא שצורפו לכך נימוקים.

"החלטה זו הינה נשוא הערעור שבפניי.

בעניין זה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע כאמור בהחלטתה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

3. טענות המערער בתמיכה לבקשתו לעכב את ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו נסבו על שני נדבכים עיקריים אלה הכרוכים זה בזה:

(א) עונש המאסר שהוטל על המערער איננו ראוי בנסיבות העניין מאחר שהוא קוטע באמצעו הליך גמילה מסמים שהמערער השתלב בו.

(ב) בכל מקרה, ראוי לאפשר למערער להמשיך בהליך הגמילה בתקופת הביניים עד למתן פסק-הדין בערעור, וזאת, בין היתר, בהתחשב בעובדה כי הוא היה משוחרר ממעצר במהלך תקופת משפטו, ועיכוב תחילת ריצוי המאסר מהווה המשך ישיר למצב דברים ששרר קודם לסיום המשפט בערכאה הראשונה.

אשר לסיכויי הגמילה, הוגש מכתבה של העובדת הסוציאלית זהבה ביטון מיום 12.4.00 ובו המלצה להימנע מלקטוע בשלב זה את סיכויי הליך הגמילה ולשקול אפשרות שילובו של המערער בקהילה טיפולית.

באת-כוח המערער הצביעה בטיעוניה על תפנית שחלה בפסיקת בית-המשפט העליון בבקשות לעיכוב ביצוע עונשי מאסר, מכוחה לא עוד מניחים כנקודת מוצא כי עונש מאסר ירוצה באופן מיידי, אלא כף האיזון הוטתה לעבר הגנה על חירותו האישית של הנאשם כל עוד גזר-דינו לא הפך סופי, והוא - אם אין חשש ממסוכנותו לציבור או מהימלטותו מן הדין (ע"פ 7068/98 חכמי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(4), 77 (1998)).

4. באת-כוח המשיבה טענה בתשובה, ראשית, כי הפסיקה עליה הצביעה באת- כוח המערער משקפת רק אחת מן הגישות הנקוטות בפסיקת בית-המשפט העליון בסוגיית עיכוב ביצוע עונשים ועדיין שרירה הדעה שהיתה שלטת מזה זמן לפיה רק נסיבות מיוחדות וחריגות מצדיקות עיכוב ביצוע גזר-דין.

לגופם של דברים הצביעה באת-כוח המשיבה על סיכויים קלושים לשינוי גזר-הדין בערעור לעניין העונש, ועל כשלון הליך הגמילה של המערער כפי שמשתקף מן הנתונים שהובאו.

5. נתתי דעתי למכלול נסיבות העניין על רקע טיעוני הצדדים ובאתי לידי מסקנה כי דינו של הערעור להידחות.

אלה טעמיי:

(א) אמת הדבר כי בסוגיית טיבן של אמות-המידה לעיכוב ביצוע עונש מאסר נושבת רוח חדשה בפסיקת בית-המשפט העליון. אכן, הובעה דעה לפיה לא עוד חל הכלל כי נאשם ירצה את עונשו לאלתר מיד עם מתן גזר-הדין והוא - גם אם אינו סופי - אלא אם נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות, אלא ראוי כי הכלל שיחול יורה כי אדם לא ישא את עונשו עד שיהפך סופי, אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות של מסוכנות, חשש להימלטות או נסיבה מיוחדת אחרת המצדיקה זאת (פרשת חכמי, שם).

עם-זאת, הגישה האמורה איננה משקפת נכון לעת זו הלכה כללית נוהגת ובנושא זה דן הרכב מורחב היושב על המדוכה וטרם נתן את פסיקתו בסוגיה זו.

בנסיבות אלה, הגישה הרווחת לעת זו היא כי כל עוד לא נתגבשה גישה אחרת, יש להחיל את ההלכה הנוהגת על-ידי בית-המשפט העליון מזה שנים לפיה אין לעכב עונש מאסר בפועל אלא בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. גזר-הדין יבוצע ביום נתינתו (סעיף 43 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) אלא-אם-כן הורה בית-המשפט אחרת (סעיפים 43, 44, ו- 87 לחוק העונשין). רק במקרים מיוחדים וחריגים יידחה ביצוע גזר-הדין (ראה למשל ע"פ 1791/00 חלדי נ' מדינת ישראל, שניתן על-ידי השופט חשין ביום 21.3.00; ע"פ 9018/99 תאיה נ' מדינת ישראל (מיום 6.5.00 שניתן על-ידי השופטת ביניש) וכן ע"פ 2789/98 דקל נ' מדינת ישראל ו- ע"פ 8549/00 בן הרוש נ' מדינת ישראל).

לאור האמור, ראוי להחיל גם בענייננו את אמות-המידה הנהוגות בסוגיה שלפנינו על-פי ההלכה הקיימת מימים ימימה, וזאת כל עוד זו לא שונתה בפסיקה חדשה המשקפת את גישת רוב שופטי בית-המשפט העליון.

(ב) מן הכלל אל הפרט:

לא מצאתי כי נתקיימו במקרה זה נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות עיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר על המערער:
ראשית: סיכויי הערעור אינם טובים. המדובר בערעור על גזר-הדין בלבד לאחר שהמערער הודה בעבירות והכרעת-הדין ניתנה על-פי הודייתו. העונש שנגזר עליו אינו נראה, על פניו, חריג בהתייחס לעובדה כי ההרשעה נסבה על עבירות רבות ורציניות של סמים ורכוש, ועל רקע עבר פלילי מכביד הרובץ על המערער.

שנית: אין לכחד, כי הימצאו של נאשם בהליך גמילה מסמים עשוי להיחשב נסיבה מיוחדת לצורך עיכוב ביצוע עונש מאסר במגמה לאפשר השלמת תהליך שיקום חשוב ולא לקוטעו במהלכו אלא שהדברים אמורים במצבים שבהם באיזון כולל של הנסיבות והנתונים יש לתת להיבט זה משקל מכריע. בענייננו לא כך הדבר. המערער קיבל הזדמנות מיוחדת להיקלט בהליך של גמילה ושיקום עוד בשלב ניהול המשפט בבית-משפט השלום. בצעד יוצא דופן וראוי להערכה, דחתה שופטת בית-משפט השלום את מתן גזר-הדין לתקופה ארוכה במיוחד המתקרבת לשנתיים וחצי על-מנת ליתן למערער הזדמנות להשתלב בהליך הגמילה. דא עקא, הליך זה לא צלח, והמערער לא עמד בניסיון וכשל בו. גם במסגרת פסק הזמן בבית-משפט השלום, ניתנה לו יותר מהזדמנות אחת לחזור לתוכנית השיקום אולם כוחותיו להשתקם לא עמדו לו. בנסיבות אלה המציאות הראתה כי נסיונות השיקום מצד המערער לא עלו יפה, ונימוק זה איבד, על-כן, הרבה ממשקלו ומתקפותו. אציין במאמר מוסגר, כי נתתי דעתי לתוכן מכתביה של העובדת הסוציאלית זהבה ביטון ואינני רואה על יסודם בלבד להשתית מסקנה אחרת.

שלישית: עונש המאסר שנגזר על המערער אינו קצר, ולפיכך משך תקופת המאסר שנגזר אינו יכול, הוא עצמו, לשמש במקרה זה שיקול ראוי לעיכוב ביצוע גזר-הדין. עוד אוסיף כי המערער החל בינתיים לרצות את עונשו וזאת כבר לפני קרוב לחודש ימים."

ב- ע"פ 6976/00 {רונן דיין נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1646 (2000)} דחה בית-המשפט בקשה לעיכוב ביצוע.

בעניין זה נפסק:

"נראית לי עמדתו של בית-משפט קמא (כב' השופט גינת) ועמדתה של התביעה כפי שהובעה בדיון בערכאה זו.

הלכת שוורץ (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241 (2000)) הגדירה מחדש את אמות-המידה למתן עיכוב ביצוע של תחילת ריצוי עונש מאסר לאחר מתן פסק-דין מרשיע כאשר תלוי ועומד ערעור עליו. במסגרת אמות-מידה אלה נקודת המוצא ככלל היא כי משהורשע אדם ונגזר דינו למאסר עליו להתחיל בריצוי עונשו גם אם בדעתו להגיש ערעור. ריצוי מיידי של העונש נותן נפקות למגמת האכיפה האפקטיבית של החוק ובתוך כך לצורך בהרתעה ובשמירת אימון הציבור במערכת אכיפת החוק והדבר עונה על אינטרס ציבור חשוב. אולם בצד עיקרון זה, ובתוכן נשמר שיקול-דעת רחב לבית-המשפט להביא בחשבון גורמים אחרים הקשורים בנסיבות המקרה ובעיקר בנאשם ובזכויותיו לבל תפגענה מעבר לנדרש.

וכך, שיקולים כגון חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר שנגזרה, טיב הערעור וסיכוייו, עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במשפט כל אלה הינם מסוג השיקולים שניתן לשוקלם בצד הצורך באכיפה מיידית, ובהערכה ובאיזון כוללים של מכלול השיקולים מתקבלת ההחלטה אם לעכב ביצועו של גזר-הדין או להימנע מכך.

אכן, במסגרת איזון זה 'נקודת המוצא צריכה להיות כי על בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו באופן המביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר עוד בטרם בירור הערעור, אך עם-זאת עליו להקפיד כי מימוש אינטרס זה איננו פוגע בנידון ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש...

הנטל על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר לשכנע את בית-המשפט שבנסיבות המקרה נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני אינטרסים נוספים המעורבים בסוגיה... (פרשת שוורץ, שם, 277).

בענייננו, כנגד האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית של גזר-הדין אין עומדים שיקולים כבדי משקל שכנגד המטים את הכף אל עבר עיכוב ביצועו של העונש.

העבירות בהן הורשע המבקש הן חמורות, וגם בקשת עבירות הסמים יוחד להם מקום מיוחד לחומרה. מעורבות פעילה בהעברות סמים מסוכנים במסגרת רשת בינלאומית נתפסת על-ידי מערכת אכיפת החוק במלוא חומרתה גם אם מעביר הסם הוא ביסודו כלי שרת בידי מנהיגות הרשת שבידיה התכנון והפיקוח על פעילות עובדיה בשטח.

המבקש לא ביצע מעשה עבירה נקודתי, אחד, כי אם שירת את הרשת במשך תקופה ונסע לשליחות פעמיים והראה במעורבות זו נכונות לקחת חלק בפעילות סמים אסורה בקנה-מידה גדול אשר סכנותיה אינן צריכות הדגשה. אין צריך לומר כי אופי זה של עבירות חשוף גם לחשש מתמיד בדבר אפשרות למעורבות נוספת בפעילות סמים אסורה גם אם המערער היה משוחרר תקופה ארוכה - עובדה שאין להתכחש לה. אשר לתקופת המאסר שהושתה על המערער - מדובר בתקופה ארוכה יחסית של מאסר ל- 4 שנים ובה בלבד אין כדי להצדיק עיכוב ביצוע ריצוי המאסר המתאים בדרך-כלל לתקופות מאסר קצרות שעלולות להסתיים בעיקרן או ברובן עוד בטרם הוכרע הערעור. ואשר לטיב הערעור והצלחתו - כל שניתן לומר נכון לעת זו הוא כי עיקרי טענותיו של המערער בערעור נסבו על קביעות של עובדות הבנויות על ראיות שבית-משפט קמא ניתח ובחן וקבע את אמינותן ומשקלן. בכגון דא תחום התערבותה של ערכאת הערעור הוא מצומצם למדי, ומכאן שאין לפנינו מקרה בו ניתן לומר כי סיכויי הצלחת הערעור בולטים על פניהם. יתר-על-כן, לא מצאתי כי למערער נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות את עיכוב ביצוע עונשו."

ב- ע"פ 5411/02 {קדוש מאיר נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 455 (2002)} נקבע תוך דחיית הבקשה לעיכוב והדגשת תקופת המאסר הממושכת כי:

"בחנתי טענות אלה ואת הפסיקה הרלוונטית והגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לדחיית מועד תחילת ריצוי העונש עד לאחר הדיון בערעור. שיקולים שונים משמשים בזירה כאשר נשקלת דחיה כאמור. המבקש אינו נהנה עוד מחזקת החפות, והאפקטיביות של אכיפת החוק מכתיבה את תחילת ריצוי העונש עם מתן גזר-הדין. חומרת העבירות המיוחסות למבקש ונסיבות ביצוען חמורות ביותר, במיוחד באשר בוצעו על-ידי שוטר תוך ניצול מעמדו וחולשת הקורבן. טיב הערעור וסיכויי הצלחתו אינם רבים. פסק-הדין מושתת על התרשמותו של בית-המשפט מן העדים שהעידו בפניו, על חומר הראיות והעדויות, בהן מצא בית-המשפט תמיכה בגרסאות המתלוננות, ועל דחיית גרסאותיו הסותרות והמשתנות של המבקש. הערעור שהוגש מתמקד בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים.

טרם נקבע מועד לשמיעת הערעור, עם-זאת, ברור הוא לפי יומנו של בית-המשפט כי נוכח המאסר הממושך שהושת עליו, לא קיים חשש כי המבקש ירצה חלק גדול מעונשו בטרם יישמע הערעור."

ב- ע"פ 5634/03 {גדעון מסיקה נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 2544 (2003)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר שהושת על המבקש בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. במקרה זה, המבקש הורשע על-פי הודאתו בעבירות של התפרצות, רכוש והצתה. בעקבות הודאתו של המבקש, בית-המשפט המחוזי הטיל על המבקש 21 חודשי מאסר בפועל. המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט העליון על חומרת העונש שהוטל עליו.

המבקש טוען להגנתו כי יש לעכב את ביצוע עונש המאסר בשל הסיבה כי הוא נמצא כל הזמן משוחרר, נמצא בדרך שיקומית ואף לא הסתבך עם החוק. המבקש טוען כי אי-עיכוב הביצוע של עונש המאסר, יוביל לכך ששיקומו יעקר מן השורש.

בקבלו את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר קובע כב' השופט ס' ג'ובראן כדלקמן:

"נראה לכאורה כי חומרת העבירות שבהן הורשע המבקש הצדיקה את העונש שהוטל עליו. העיקרון הוא כי משנגזר על נאשם עונש מאסר - יש לרצותו בתכוף לאחר הטלתו, מאחר ויש בכך משום תמיכה למערכת אכיפת החוק - אך יחד-עם-זאת, במקרה שלפנינו מאחר והמבקש היה משוחרר במשך כל תקופת ניהול משפטו, וכן לאור העובדה כי תקופת המאסר שהוטלה על המבקש אינה ארוכה במיוחד ואם ינוכה ממנה שליש בגין התנהגות טובה, היא תסתכם ב- 11 חודשי מאסר. יוצא מכאן כי אם המבקש יתחיל לרצות את עונשו לאלתר, עלול הדבר להביא לכך כי ההכרעה בערעור תינתן לאחר ריצוי חלק גדול של עונש המאסר.

במצב דברים זה, ומבלי להביע את דעתי לגבי סיכויי ההצלחה בערעור עצמו, הגעתי למסקנה כי עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש, יחד עם היות המבקש במסגרת טיפולית שיקומית, יהיה בהם משום תועלת לציבור.

אשר-על-כן, ולאור האמור לעיל, אני מחליט בזה לעכב את התחלת ריצוי עונש המאסר שהוטל על המבקש, עד למתן פסק-דין בערעור בעניינו."

ב- ע"פ 4684/04 {טארק זיאד נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2), 1746 (2004)} המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות של חבלה חמורה וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות. המבקש נידון ל- 9 חודשי מאסר בפועל ומאסר על-תנאי.

בקבלה את הבקשה לעיכוב ביצוע קובעת כב' השופטת ד' בייניש כדלקמן:

"העבירה שבה הורשע המבקש על-פי הנסיבות המתוארות בעובדות כתב האישום, אכן מצביעה על מסוכנותו כאיש אלים. מתברר גם כי בעברו הרשעות קודמות. עם-זאת, העבירה שבגינה נדון בוצעה לפני קרוב לשלוש שנים, ועד לשלב זה של ההליכים הוא משוחרר בערובה. תקופת המאסר לריצוי בפועל שהושתה עליו היא יחסית קצרה, ויש חשש כי אם יתחיל עתה בריצויה, עלולה תקופת המאסר שיירצה לסכל את תכלית הערעור. בנסיבות אלה אני נעתרת לבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד למתן החלטה בערעור."