עבירת נשק

ב- ע"פ 161/02 {גאסן בן עאווני זאהדה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 279 (2002)} המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בביצוע עבירות בנשק. בית-המשפט המחוזי בירושלים גזר על המבקש מאסר בפועל לתקופה של שמונה חודשים ומאסר על-תנאי לתקופה של שנים-עשר חודשים.

המבקש הגיש לבית-משפט זה ערעור על חומרת העונש והוא מבקש לעכב את ביצוע עונש המאסר עד למתן פסק-הדין בערעור.

בית-המשפט נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע לאור הסכמת המדינה, תוך שהוא פונה למזכירות בית-המשפט בבקשה לקבוע את הדיון בערעור בהקדם האפשרי.

ב- ע"פ 363/00 {עטא נעיראת נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 771 (2000)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש בבית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט בן דוד) ב- ת"פ 241/99 מיום 23.12.99.

העורר הורשע על-פי הודאתו, בביצוע עבירות בנשק שלא כדין, השמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט - עבירות לפי סעיפים 144(א) רישא וסיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), סעיף 242 לחוק, וסעיף 244 לחוק. על העורר הושתו 4 שנות מאסר מתוכן שנה אחת בפועל והיתרה על-תנאי. גזר-הדין עוכב על-ידי בית-המשפט המחוזי עד ליום ה- 16.1.00, ובית-משפט העליון עיכב ביצוע גזר-הדין עד למתן החלטה בבקשה זו.

בעניין זה נקבע מפי כב' השופט זועבי:

"בא-כוח העורר טען בפני כי יש לעכב את ביצוע גזר-הדין (ריצוי עונש המאסר בפועל) שהשיתה הערכאה הראשונה מן הנימוק שהעונש שהוטל על העורר נבע מטעות של בית-משפט קמא אשר ייחס לו עבירה של מסירת אקדח לאדם אחר - אקדח אשר באמצעותו נהרג קרוב משפחתו של אותו אדם עקב פליטת כדור. לטענת בא-כוח העורר העבירה הנ"ל נמחקה מכתב האישום המתוקן עקב עסקת הטיעון.

בפרוטוקול הישיבה שהתקיימה בתאריך 21.10.99 בבית-משפט קמא נאמר:

'באי-כוח בעלי הדין: הגענו להסדר טיעון לפיו יתוקן כתב האישום. הנאשם יודה בעבירות שבכתב האישום המתוקן, יורשע ודינו ייגזר לאחר שישמע טיעון פתוח.'

'עורך-דין קופטי: הודאת הנאשם מתייחסת לאותן עובדות שנגזרו מהעבירות שנותרו בכתב האישום המתוקן.'

'עורך-דין צפריר: לא נבסס כל טיעון על העובדות שקשורות לעבירות שנמחקו מכתב האישום.'

מעיון בכתב האישום המתוקן בו הודה העורר, נראה שבסעיף 5 לחלק א' (פרק העובדות) נמחקו המילים: 'סחר הנאשם בנשק ובתחמושת', והמילים: 'הניע אדם שימסור הודאת שקר בחקירה על-פי דין'.

בחלק ב' (פרק הוראות החיקוק) נמחקו העבירות 'עבירות בנשק שלא כדין - עבירה לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977' ו- 'הדחה בחקירה - עבירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין הנ"ל'.

בא-כוח העורר טוען שהעורר הודה רק בעובדות שנגזרו מהעבירות שנותרו בכתב האישום. דהיינו, העורר לא הודה בעובדת מסירת האקדח לאדם אחר אשר גרם לפליטת כדור והריגת קרוב משפחתו, על-אף שעובדה זו לא נמחקה לאחר התיקון.

על-כן, טוען הוא כי שגה בית-משפט בהשיתו על העורר עונש זה מבלי שהביא בחשבון כי התיקון בהוראות החיקוק כלל תיקון בעובדות.

לטענת העורר הוא הודה בכך שלאחר המעשה של פליטת הכדור מהאקדח הגיע לביתו אותו אדם רועד ומחזיק באקדח, אך לא הודה במה שקדם לכך, והבדל זה מחייב התחשבות בעורר.

בא-כוח העורר טוען עוד, שהעורר שיתף פעולה עם המשטרה כבר בראשית החקירה, מסר להם את האקדח ללא עסקה או טובת הנאה. מעשיו של העורר לא גרמו לשיבוש או פגיעה בחקירה, כי אם התנהגותו היתה התחלתו של ניסיון כושל לשיבוש החקירה אשר לא יצא לפועל. מנגד טוען בא-כוח המדינה כי קיימת מחלוקת עובדתית משמעותית באשר לשאלה במה הודה העורר בבית-משפט קמא. לטענתו העובדות בכתב האישום המתוקן נשארו, ובנסיבות אלה לפנינו ערעור על גזר-הדין בלבד.

ההלכה העומדת בשאלת עיכוב ביצוע גזר-הדין כאשר התיק נמצא בשלב הערעור, היא שיש להתחיל לרצות עונש מאסר מיד עם מתן גזר-הדין בערכאה הראשונה אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות את עיכוב ביצוע גזר-הדין (ראה: ע"פ 2789/98 דקל נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1), 1193 (1999); 98(3), 377; 98(2), 1124 (1998); 98(2), 357 (1998), ו-ע"פ 8549/99 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 99(4), 65 (1999)). נסיבות המקרה דנן, כאשר המדובר בעבירות בנשק שלא כדין והשמדת ראיה ושיבוש הליכי משפט אמנם חמורות הן. יחד-עם-זאת, לא נעלמות מעיני טענות בא-כוח העורר הנוגעות לנסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות (אב ל- 8 ילדים המשמש כמפרנס יחידי), העובדה כי הוא זה אשר מסר את הנשק למשטרה, והעובדה שהודה וחסך מזמנו של בית-המשפט. אני סבור כי נסיבות אלה הן נסיבות מיוחדות המצדיקות את עיכוב ביצוע גזר-הדין.

אשר-על-כן, אני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על העורר ביום 23.12.99 ב- ת"פ 241/99 של בית-משפט מחוזי בנצרת, עד למתן פסק-דין בערעור. יתר חלקי גזר-הדין לא יעוכבו. תנאי השחרור שעמדו עד למתן גזר-הדין ימשיכו לעמוד בתוקף. המזכירות מתבקשת לקבוע את הדיון לא יאוחר מחודש מרץ 2000."

ב- בש"פ 5635/94, ע"פ 5634/94 {עמרם אביחיל נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3), 351 (1994)} המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של החזקת נשק, נשיאת נשק, ניסיון לחבול בחומר נפץ וניסיון להיזק בחומר נפץ (ת"פ (ת"א) 221/92), ונדון לעונש מאסר בפועל לתקופה של 46 חודשים, מתוכם 22 חודשים מאסר בפועל. בקשתו לעכב את ביצוע גזר-הדין נדחתה, והמבקש החל לרצות את עונשו בסמוך לאחר מתן גזר-הדין (ביום 9 לאוקטובר 1994).

בעניין זה נקבע מפי כב' השופט מ' חשין:

"הבקשה שלפני היא לעכב את ביצוע גזר-הדין עד לאחר שמיעת הערעור, ועורך- הדין צדוק חוגי התייצב והשמיע טיעונים לעניין זה מטעמו של המבקש.

את עיקר טיעוניו הקדיש עורך-הדין חוגי לנסות ולשכנעני כי בית-משפט קמא נתפש לכלל טעות בהרשיעו את המבקש כפי שהרשיעו, ולעניין זה ניתח את פסק-הדין לאורכו ולרוחבו, והצביע על סתירות ועל אי-הבנות שנתגלעו, לדעתו, על פני פסק-הדין. כן תקף עורך-הדין חוגי את האמון שנתן בבית-משפט קמא בעדותו של העד המרכזי, וגם לעניין זה טען טענות עוד ועוד. חוששני שנתחלפו לו לעורך-הדין חוגי הליכים של ערעורים בהליכים של עיכוב ביצועו של גזר-דין, והרי הכל יודעים שאינני יושב כיום בערעור על פסק-דינו של בית-משפט קמא. גם אם יש טעם במקצת טענותיו של עורך-הדין חוגי, טענות אלו יפות הן לערעור אך לא להליך עיכוב ביצועו של גזר-דין. כל טיעוניו של עורך-הדין חוגי, בין כל טיעון לעצמו ובין בהצטבר הטיעונים אלה אל אלה, אין בכוחם כדי לערער את עיקרי פסק-הדין של בית-משפט קמא, ולא שמעתי מפיו טענה בעלת משקל שיש בה כדי להטיל ספק בפסק-דינו של בית-משפט קמא כפי שניתן.

מוסיף וטוען עורך-הדין חוגי, כי המבקש היה משוחרר כשנתיים מאז הגשת כתב האישום נגדו, וכי אין חשש שיימלט מחובת הדין. אכן כן הוא, כדברי עורך-הדין חוגי, שהמבקש היה משוחרר בערבות כל עוד נמשכו והלכו ההליכים בבית-משפט קמא. ואולם עתה נפל דבר. המבקש הורשע בדינו ועונשו נגזר ללכת לבית-הסוהר. הלכה קבועה ועומדת היא, שעונש מאסר כי יוטל על מורשע בדינו, אמור אותו עונש מאסר להחל במירוץ מיד עם גזר-הדין אלא אם נתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות דחיה, בין דחיה לשעה בין דחיה ארוכה. לא מצאתי כי בענייננו נתקיימו נסיבות המוציאות אותו מן הכלל.

אני מחליט לדחות את הבקשה, אך אוסיף ואסב את תשומת-לב מזכירות בית-המשפט לצורך לקבוע את שמיעת הערעור בהקדם האפשרי."

ב- בש"פ 2605/91 {משה אלזימי נ' מדינת ישראל, תק-על 91(2), 481 (1991)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 1.5.91 ב- ת"פ 183/89. המבקש הורשע בהחזקת נשק שלא כדין, היינו רימון רסס, ובשל עבירה זו נדון ל- 4 שנים מאסר, מהן שנתיים מאסר בפועל והיתרה על-תנאי.

אחרי הרשעתו בדין ביקש הנאשם להודות בעבירה נוספת ולקחתה בחשבון לצורך מתן גזר-הדין. זאת על-פי הפרוצדורה הקבועה בסעיף 39(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המדובר בעבירה של מתן עדות הסותרת את הודעתו במשטרה, וזאת בקשר לחקירה בעניין עבירה של קשירת קשר לביצוע שוד מזויין, אשר גם בה היה המבקש שותף. בשל עבירה נוספת זו, בה הוא כאמור הודה, נדון המבקש גם כן ל- 4 שנים מאסר, מהן שנתיים מאסר בפועל, ונקבע כי שנה אחת מתוך אותן שנתיים תרוצה במצטבר לעונש המאסר בפועל של שנתיים שהוטל עליו בגין העבירה המקורית בתיק זה.

העולה מכאן הוא, שעל המבקש לרצות מאסר בפועל לתקופה כוללת של שלוש שנים.

בית-המשפט המחוזי הורה על עיכוב ביצוע גזר-הדין ל- 45 יום, ותקופה זו מסתיימת ביום א', ה- 16.6.91.

בדחותו את בקשת העיכוב קובע כב' השופט ג' בך:

"2. קבענו לא פעם בעבר, כי אדם אשר נדון לתקופת מאסר ממושכת, חייב בדרך-כלל להתחיל בריצוי עונשו לאלתר, אף אם הגיש ערעור על פסק-הדין. ישנם חריגים לכלל זה, והחלטנו לעתים על שחרורם של מורשעים בערובה עד למתן פסק-הדין בערעור, וזאת כאשר שוכנענו, כי לנאשמים סיכויים מאוד טובים לזכות בערעוריהם.

יצויין, כי הרשעתו של המבקש בעבירה של החזקת הרימון שלא כדין מבוססת על עדותו של עד מדינה, ביחד עם הוכחות לחיזוק, הכוללות ראיות בדבר התנהגותו והתבטאויותיו של המבקש עצמו.

הסניגוריה מנסה להראות בערעורה, שאותו עד מדינה, שבית-המשפט המחוזי סמך את ידו על גרסתו, לא היה ראוי לאמון, וכי אשמתו של המבקש לא הוכחה במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי. בא-כוחו המלומד של המבקש גם מצביע על פגמים שונים בהגשת האישום ובעיתוי ההגשה.

אלה הן טענות, הראויות להישמע בערעור, אך לא שוכנעתי כי הן מכניסות את המקרה למסגרת המקרים החריגים, בהם מצדיקים נימוקי הערעור את שחרורו של הנאשם עד מתן פסק-הדין בערעור.

3. יתרה מזו: עולה מהאמור לעיל, כי המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בעבירה נוספת של מסירת עדות סותרת, ואף בגין עבירה זו נדון לשנתיים מאסר בפועל.

אפילו אם נצא מההנחה שהמבקש יזכה בערעורו ויזוכה מהעבירה של החזקת רימון הרסס, עדיין תעמוד ההרשעה הנוספת בעינה, שכן נקבע בסעיף 39(ד) לחוק העונשין, אליו הופניתי על-ידי בא-כוחה המלומד של המדינה, כהאי לישנא:

'השתמש בית-המשפט בסמכותו לפי סעיף זה ובערעור על פסק-דינו בוטלה ההרשעה בשל העבירה שהנאשם הואשם בה, אין בכך כדי לפגוע בהרשעה ובגזר-הדין בשל העבירות האחרות.'

לא נראה, איפוא, שייגרם עוול למבקש באם יתחיל לרצות את עונש המאסר עתה.

4. אין גם להתעלם מכך, שהמבקש הינו בעל עבר פלילי, ושהוא נדון לשנה וחצי מאסר בפועל בשל השתתפותו בעבירה הנ"ל של קשירת קשר לביצוע שוד מזויין.

5. בהסתמך על השיקולים הנ"ל, במשקלם המצטבר, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להידחות, וכך אני מחליט.

6. בשל העובדה, שנולדה למבקש לפני יומיים בת, ומטעם זה בלבד, הנני מחליט להעתר לבקשת הסניגור לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל למשך שבועיים מהיום היינו עד יום 28.6.91.

בתאריך הנ"ל על המבקש להתייצב בתחנת המשטרה שבבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בשעה 12:00.

תנאי השחרור בערובה יישארו בתוקף עד למעצרו של המבקש לריצוי מאסרו."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עבירת נשק