עבירות סמים

ב- ע"פ 3192/00 {ביטון רפאל נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 569 (2000)} נדון ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ג'ובראן) ב- ב"ש 2119/00 בה נדחתה בקשת המערער לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל בן 24 חודשים שהוטל עליו על-ידי בית-משפט השלום בחדרה ב- ת"פ 1763/00 (כב' השופטת סלע) וזאת עד להכרעה בערעור על גזר-הדין שהגיש לבית-המשפט המחוזי בחיפה ב- ע"פ 781/00.

בעניין דנן המערער הורשע בבית-משפט השלום על-פי הודאתו בעבירות של החזקת סם מסוכן מסוג הרואין לצריכה עצמית ושלא לצריכה עצמית, 9 התפרצויות לבתי דירות וגניבות, פריצה לרכב וגניבה מתוכו וכן בהסגת גבול. העבירות בוצעו בשנים 95 ו- 96. בית-המשפט גזר את דינו למאסר בפועל ל- 24 חודשים ומאסר על-תנאי ל- 12 חודשים.

"עם מתן גזר-הדין ביקש המערער לעכב את ביצועו לצורך הגשת ערעור, אולם בית-משפט השלום דחה את בקשתו והמערער נעצר מיד לאחר-מכן והחל בריצוי עונשו. הוא ערער על דחיית בקשתו לעיכוב ביצוע לבית-המשפט המחוזי בחיפה, ובקשתו זו נדחתה ביום 28.4.00 בלא שצורפו לכך נימוקים."

בעניין זה בית-המשפט קבע:

"3. טענות המערער בתמיכה לבקשתו לעכב את ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו נסבו על שני נדבכים עיקריים אלה הכרוכים זה בזה:

(א) עונש המאסר שהוטל על המערער איננו ראוי בנסיבות העניין מאחר שהוא קוטע באמצעו הליך גמילה מסמים שהמערער השתלב בו.

(ב) בכל מקרה, ראוי לאפשר למערער להמשיך בהליך הגמילה בתקופת הביניים עד למתן פסק-הדין בערעור, וזאת, בין היתר, בהתחשב בעובדה כי הוא היה משוחרר ממעצר במהלך תקופת משפטו, ועיכוב תחילת ריצוי המאסר מהווה המשך ישיר למצב דברים ששרר קודם לסיום המשפט בערכאה הראשונה.

אשר לסיכויי הגמילה, הוגש מכתבה של העובדת הסוציאלית זהבה ביטון מיום 12.4.00 ובו המלצה להימנע מלקטוע בשלב זה את סיכויי הליך הגמילה ולשקול אפשרות שילובו של המערער בקהילה טיפולית.

באת-כוח המערער הצביעה בטיעוניה על תפנית שחלה בפסיקת בית-המשפט העליון בבקשות לעיכוב ביצוע עונשי מאסר, מכוחה לא עוד מניחים כנקודת מוצא כי עונש מאסר ירוצה באופן מיידי, אלא כף האיזון הוטתה לעבר הגנה על חירותו האישית של הנאשם כל עוד גזר-דינו לא הפך סופי, והוא - אם אין חשש ממסוכנותו לציבור או מהימלטותו מן הדין (ע"פ 7068/98 חכמי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(4), 77 (1998)).

4. באת-כוח המשיבה טענה בתשובה, ראשית, כי הפסיקה עליה הצביעה באת-כוח המערער משקפת רק אחת מן הגישות הנקוטות בפסיקת בית-המשפט העליון בסוגיית עיכוב ביצוע עונשים ועדיין שרירה הדעה שהיתה שלטת מזה זמן לפיה רק נסיבות מיוחדות וחריגות מצדיקות עיכוב ביצוע גזר-דין.

לגופם של דברים הצביעה באת-כוח המשיבה על סיכויים קלושים לשינוי גזר-הדין בערעור לעניין העונש, ועל כישלון הליך הגמילה של המערער כפי שמשתקף מן הנתונים שהובאו."

בית-המשפט, בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע, קבע:

"(א) אמת הדבר כי בסוגיית טיבן של אמות-המידה לעיכוב ביצוע עונש מאסר נושבת רוח חדשה בפסיקת בית-המשפט העליון. אכן, הובעה דעה לפיה לא עוד חל הכלל כי נאשם ירצה את עונשו לאלתר מיד עם מתן גזר-הדין והוא - גם אם אינו סופי - אלא אם נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות, אלא ראוי כי הכלל שיחול יורה כי אדם לא ישא את עונשו עד שיהפך סופי, אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות של מסוכנות, חשש להימלטות או נסיבה מיוחדת אחרת המצדיקה זאת (פרשת חכמי, שם).

עם-זאת, הגישה האמורה איננה משקפת נכון לעת זו הלכה כללית נוהגת ובנושא זה דן הרכב מורחב היושב על המדוכה וטרם נתן את פסיקתו בסוגיה זו.

בנסיבות אלה, הגישה הרווחת לעת זו היא כי כל עוד לא נתגבשה גישה אחרת, יש להחיל את ההלכה הנוהגת על-ידי בית-המשפט העליון מזה שנים לפיה אין לעכב עונש מאסר בפועל אלא בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. גזר-הדין יבוצע ביום נתינתו (סעיף 43 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) אלא-אם-כן, הורה בית-המשפט אחרת (סעיפים 43, 44, ו- 87 לחוק העונשין). רק במקרים מיוחדים וחריגים יידחה ביצוע גזר-הדין: (ראה למשל ע"פ 1791/00 חלדי נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 18 (2000); 2000(2), 1713 (2000), שניתן על-ידי השופט חשין ביום 21.3.00; ע"פ 9018/99 תאיה נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 122 (מיום 6.5.00) שניתן על-ידי השופטת ביניש) וכן ע"פ 2789/98 דקל נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1), 1193 (1999); 98(3), 377 (1998); 98(2), 1124 (1998); 98(2), 357 (1998), ו- ע"פ 8549/00 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 99(4), 65 (1999)).

לאור האמור, ראוי להחיל גם בענייננו את אמות-המידה הנהוגות בסוגיה שלפנינו על-פי ההלכה הקיימת מימים ימימה, וזאת כל עוד זו לא שונתה בפסיקה חדשה המשקפת את גישת רוב שופטי בית-המשפט העליון.

(ב) מן הכלל אל הפרט:

לא מצאתי כי נתקיימו במקרה זה נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות עיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר על המערער:

ראשית: סיכויי הערעור אינם טובים. המדובר בערעור על גזר-הדין בלבד לאחר שהמערער הודה בעבירות והכרעת-הדין ניתנה על-פי הודייתו. העונש שנגזר עליו אינו נראה, על פניו, חריג בהתייחס לעובדה כי ההרשעה נסבה על עבירות רבות ורציניות של סמים ורכוש, ועל רקע עבר פלילי מכביד הרובץ על המערער.

שנית: אין לכחד, כי הימצאו של נאשם בהליך גמילה מסמים עשוי להיחשב נסיבה מיוחדת לצורך עיכוב ביצוע עונש מאסר במגמה לאפשר השלמת תהליך שיקום חשוב ולא לקוטעו במהלכו אלא שהדברים אמורים במצבים שבהם באיזון כולל של הנסיבות והנתונים יש לתת להיבט זה משקל מכריע. בענייננו לא כך הדבר. המערער קיבל הזדמנות מיוחדת להיקלט בהליך של גמילה ושיקום עוד בשלב ניהול המשפט בבית-משפט השלום. בצעד יוצא-דופן וראוי להערכה, דחתה שופטת בית-משפט השלום את מתן גזר-הדין לתקופה ארוכה במיוחד המתקרבת לשנתיים וחצי על-מנת ליתן למערער הזדמנות להשתלב בהליך הגמילה. דא עקא, הליך זה לא צלח, והמערער לא עמד בניסיון וכשל בו. גם במסגרת פסק הזמן בבית-משפט השלום, ניתנה לו יותר מהזדמנות אחת לחזור לתוכנית השיקום אולם כוחותיו להשתקם לא עמדו לו. בנסיבות אלה המציאות הראתה כי נסיונות השיקום מצד המערער לא עלו יפה, ונימוק זה איבד, על-כן, הרבה ממשקלו ומתקפותו. אציין במאמר מוסגר, כי נתתי דעתי לתוכן מכתביה של העובדת הסוציאלית זהבה ביטון ואינני רואה על יסודם בלבד להשתית מסקנה אחרת.

שלישית: עונש המאסר שנגזר על המערער אינו קצר, ולפיכך משך תקופת המאסר שנגזר אינו יכול, הוא עצמו, לשמש במקרה זה שיקול ראוי לעיכוב ביצוע גזר-הדין. עוד אוסיף כי המערער החל בינתיים לרצות את עונשו וזאת כבר לפני קרוב לחודש ימים. לאור האמור, הערעור לעיכוב ביצוע העונש נדחה."

ב- ע"פ 3408/03 {יעיש עמיר נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 574 (2003)} בית-המשפט נעתר לבקשת עיכוב בסברו:

"בנסיבות העניין, בייחוד בשל העונש שנגזר על שותפו של העורר לעסקת הסם, ובתיתי דעתי לכך שהעורר היה משוחרר בערובה כל זמן משפטו, אני סבור - לא בלי היסוסים - כי ראוי להוסיף לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל שנגזר על העורר.

אני מחליט לדחות את ביצוע גזר-דין המאסר שנגזר על העורר עד ליום 30.6.03. אני פונה למזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה כי ערעורו של העורר על גזר-הדין יישמע לפני יום 30.6.03, או, למצער, עד יום 15.7.03. אם ייקבע הערעור לשמיעה לפני יום 30.6.03, יודיע עורך-דין שרעבי על כך והערר יימחק. ואילו אם ייקבע הערעור לשמיעה בין הימים 30.6 ל- 15.7, גם אז יודיע עורך-דין שרעבי על כך וארחיב את מועד עיכוב הביצוע על-פי הצורך.

בכל מקרה, עורך-דין שרעבי ידאג להגיש בימים הקרובים בקשה מתאימה לבית-המשפט המחוזי לקביעת מועד שמיעה, ויצרף לבקשה החלטתי זו בצירוף הסכמתה של הפרקליטות."

ב- רע"פ 4204/01 {אלי מדר נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 779 (2002)} המבקש הורשע בבית-משפט השלום בפתח-תקווה בעבירות שונות על-פי פקודת מס הכנסה (נוסח חדש) ועל-פי חוק מס שבח מקרקעין, התשכ"ג-1963. המבקש נידון ל- 24 חודשי מאסר, מתוכם 18 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי וכן לקנס בסך של 75,000 ש"ח.

ערעורו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נדחה. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, ובהסכמת המדינה הוחזר עניינו לבית-המשפט המחוזי על-מנת שהערעור יישמע מחדש בפני הרכב אחר. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על הכרעת-הדין, וקיבל, באופן חלקי, את ערעורו על גזר-הדין בהפחיתו את הקנס ל- 20,000 ש"ח.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, ובקשתו נדחתה. בהסכמת המדינה, ונוכח העובדה כי המבקש עבר תהליך גמילה מסמים ורכש השכלה במכללה, נדחה עיכוב ביצוע עונש המאסר בכחמישה חודשים, עד לתאריך 1.9.02.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת ד' דורנר:

"כעת שב המבקש והגיש בקשה נוספת לדחיית ריצוי עונשו עד לתאריך 1.1.03.

המבקש טען, כי לא הצליח לסיים את לימודיו, שבעטיים נעתר בית-משפט זה לבקשתו הקודמת לעיכוב ביצוע; כי התחיל ללמוד בחודש יוני האחרון בקורס של שוחטים בירושלים, שצפוי להסתיים בסוף חודש דצמבר השנה; וכי ממילא אלמנט ההרתעה המיידי כבר איבד מחיוניותו.

המדינה התנגדה לבקשה וטענה, כי נוכח כישלונותיו של המבקש בקורסים קודמים בהם השתתף, ספק אם סיכוייו לסיים בהצלחה את הקורס הנוכחי הינם גבוהים, וכי הדחיה הניכרת במועד ביצוע העונש פוגעת באינטרס הציבורי.

דין הבקשה להידחות.

כאמור, המדובר בבקשת דחיה שניה, לתקופה ארוכה למדיי של ארבעה חודשים, וזאת לאחר שבית-משפט זה כבר נעתר לבקשתו הקודמת של המבקש ועיכב את ביצוע ריצוי עונש המאסר בכחמישה חודשים. לפיכך, אין מקום להיעתר לבקשה ולאפשר למבקש שהורשע לרצות את עונשו זמן ניכר לאחר שפסק-דינו הפך לחלוט, וזאת בהעדר נסיבות חריגות המצדיקות דחיה כזו.

המבקש יתייצב, איפוא, לריצוי עונשו בתאריך 1.9.02 עד השעה 11:00 במזכירות בית-משפט השלום בפתח-תקווה."

ב- בש"פ 4369/01 {שמעון דיין נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2), 1587 (2001)} העורר, המשוחרר כעת בתנאים מגבילים ביניהם מעצר בית מלא, הורשע בבית-המשפט השלום בקריית-גת, על-פי הודאתו, בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, ונידון ל- 12 חודשי מאסר בפועל ול- 6 חודשי מאסר על-תנאי.

על חומרת העונש הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, במסגרתו, נדחתה בקשת העורר לעיכוב ביצוע גזר-הדין. הוגש הערר הנדון.

נפסק מפי כב' השופטת ד' דורנר:

"כאן הערר שבפניי. שבגדרו טוען העורר כי יש לעכב את ביצוע גזר-דינו עד לאחר מתן פסק-דין בערעורו. זאת, בין היתר, בשל סיכוייו בערעור המסתמכים על המלצות שירות המבחן לתת לו עונש מאסר בעבודות שירות, העובדה שבכניסתו לכלא לתקופה כה קצרה - יינטל הטעם מהערעור, וכן בשל היותו נתון ממילא במעצר בית.

המדינה בתגובתה טענה, כי מן הדין שלא להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, וכי באם יעוכב ביצוע גזר-הדין, יש לקצוב את עיכוב הביצוע, ו- 'להורות לבא-כוח המערער לפנות בבקשה דחופה לבית-המשפט המחוזי על-מנת לעשות לשמיעת הערעור במהלך תקופה זו'.

נראה לי כי לאור הנסיבות ובמיוחד לנוכח תקופת המעצר הקצרה יחסית, ראוי להיעתר לבקשת העורר. אני מורה, איפוא, על עיכוב ביצוע עונשו עד למתן פסק-דין בבית-המשפט המחוזי. התנאים על פיהם העורר משוחרר יעמדו בעינם.

עם-זאת ראוי הוא שהערעור יישמע בהקדם האפשרי, ועל הצדדים להגיש בקשה משותפת לנשיא בית-המשפט המחוזי להקדים את הדיון בערעור."

ב- ע"פ 6976/00 {רונן דיין נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1646 (2000)} המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט גינת) ביום 27.9.00 ב- ת"פ 261/00 בעבירות של יצוא, יבוא, מסחר והספקה של סמים מסוכנים ופעולה במטבע חוץ ללא היתר בניגוד לחוק הפיקוח על המטבע.

עיקר הרשעתו של המערער מתייחסת למעורבותו באמצע שנת 1998 ברשת בינלאומית שעסקה בהעברות סמים בכמויות גדולות מארץ לארץ. במסגרת פעולות רשת זו, טס המערער לבלגיה וקיבל מאחד מראשי הרשת מזוודה ובה כמות גדולה של סם מסוכן מסוג "אקסטזי" ועמה נסע לארצות הברית ומסרה שם לאנשי הרשת. המערער חזר לבלגיה, פגש את ראש הרשת וקיבל ממנו סכום כסף גדול לצורך העברתו לאחד מחברי הרשת בארץ. לאחר-מכן, הוא יצא את הארץ פעם נוספת ב- 25.1.99 בשליחות הרשת ונפגש עם אחד מראשיה אשר מסר לו סכום כסף נוסף של 95,000 דולר כדי שיעבירם לחבר הרשת בארץ.

המערער נדון ל- 4 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי ורכבו חולט. הוא מבקש את עיכוב ביצועו של עונש המאסר עד להכרעה בערעורו.

בדחותה את הבקשה לעיכוב ביצוע קובעת כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

"לצורך הכרעה בבקשה חשוב לציין את העובדות הבאות: המערער היה משוחרר בערבות במשך מרבית התקופה בה התנהל המשפט. בסיום הקראת גזר-דינו ביקש בא-כוחו לעכב את ביצוע גזר-דינו לצורך פניה לערכאת הערעור ובא-כוח התביעה לא התנגד לכך בהנחה כי מדובר בעיכוב מוגבל בזמן לתקופה הנדרשת לצורך הגשת ערעור. חרף עמדה זו, קבע בית-משפט קמא כי נוכח מהות הרשעתו של המערער לא מתקיימות נסיבות המצדיקות עיכוב ביצוע גזר-דינו אך הסכים לעכב את ביצוע העונש רק למשך מספר ימים לצורך הגשת בקשת עיכוב לבית-המשפט העליון.

עיקר טענותיו של בא-כוח המערער בתמיכה לבקשתו לעכב ביצוע נסמכת על העניינים הבאים:

(1) סיכויי הערעור הן על ההרשעה והן על העונש הינם טובים משהתשתית הראייתית להרשעת המערער אינה מוצקה.

(2) המערער היה משוחרר בערבות כמעט שנה ועמד בכל התנאים שהוטלו עליו.

(3) למערער אין עבר פלילי משמעותי ומעולם לא ריצה עונש מאסר והוא מנהל אורח חיים נורמטיבי.

(4) התובע הסכים למתן דחיית ביצוע ל- 5 יום לצורך הגשת ערעור ומכאן יש ללמוד כי אין מדובר בנאשם המסוכן לציבור, שאלמלא כך לא היתה ניתנת הסכמת התביעה לעיכוב ביצוע העונש ולו עיכוב מוגבל בזמן.

התביעה מתנגדת למתן עיכוב ביצוע נוסף של העונש וזאת בהתחשב באופי העבירות ובשאר נסיבות העניין.

נראית לי עמדתו של בית-משפט קמא (כב' השופט גינת) ועמדתה של התביעה כפי שהובעה בדיון בערכאה זו.

הלכת שוורץ (ע"פ 111/99א שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241 (2000)) הגדירה מחדש את אמות-המידה למתן עיכוב ביצוע של תחילת ריצוי עונש מאסר לאחר מתן פסק-דין מרשיע כאשר תלוי ועומד ערעור עליו. במסגרת אמות-מידה אלה נקודת המוצא ככלל היא כי משהורשע אדם ונגזר דינו למאסר עליו להתחיל בריצוי עונשו גם אם בדעתו להגיש ערעור. ריצוי מיידי של העונש נותן נפקות למגמת האכיפה האפקטיבית של החוק ובתוך כך לצורך בהרתעה ובשמירת אימון הציבור במערכת אכיפת החוק והדבר עונה על אינטרס ציבור חשוב. אולם בצד עיקרון זה, ובתוכן נשמר שיקול-דעת רחב לבית-המשפט להביא בחשבון גורמים אחרים הקשורים בנסיבות המקרה ובעיקר בנאשם ובזכויותיו לבל תפגענה מעבר לנדרש.

וכך, שיקולים כגון חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר שנגזרה, טיב הערעור וסיכוייו, עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במשפט כל אלה הינם מסוג השיקולים שניתן לשוקלם בצד הצורך באכיפה מיידית, ובהערכה ובאיזון כוללים של מכלול השיקולים מתקבלת ההחלטה אם לעכב ביצועו של גזר-הדין או להימנע מכך.

אכן, במסגרת איזון זה 'נקודת המוצא צריכה להיות כי על בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו באופן המביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר עוד בטרם בירור הערעור, אך עם-זאת עליו להקפיד כי מימוש אינטרס זה איננו פוגע בנידון ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש...

הנטל על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר לשכנע את בית-המשפט שבנסיבות המקרה נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני אינטרסים נוספים המעורבים בסוגיה... פרשת שוורץ, שם, 277).

בענייננו, כנגד האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית של גזר-הדין אין עומדים שיקולים כבדי משקל שכנגד המטים את הכף אל עבר עיכוב ביצועו של העונש.

העבירות בהן הורשע המבקש הן חמורות, וגם בקשת עבירות הסמים יוחד להם מקום מיוחד לחומרה. מעורבות פעילה בהעברות סמים מסוכנים במסגרת רשת בינלאומית נתפסת על-ידי מערכת אכיפת החוק במלוא חומרתה גם אם מעביר הסם הוא ביסודו כלי שרת בידי מנהיגות הרשת שבידיה התכנון והפיקוח על פעילות עובדיה בשטח.

המבקש לא ביצע מעשה עבירה נקודתי, אחד, כי אם שירת את הרשת במשך תקופה ונסע לשליחות פעמיים והראה במעורבות זו נכונות לקחת חלק בפעילות סמים אסורה בקנה-מידה גדול אשר סכנותיה אינן צריכות הדגשה. אין צריך לומר כי אופי זה של עבירות חשוף גם לחשש מתמיד בדבר אפשרות למעורבות נוספת בפעילות סמים אסורה גם אם המערער היה משוחרר תקופה ארוכה - עובדה שאין להתכחש לה. אשר לתקופת המאסר שהושתה על המערער - מדובר בתקופה ארוכה יחסית של מאסר ל- 4 שנים ובה בלבד אין כדי להצדיק עיכוב ביצוע ריצוי המאסר המתאים בדרך-כלל לתקופות מאסר קצרות שעלולות להסתיים בעיקרן או ברובן עוד בטרם הוכרע הערעור. ואשר לטיב הערעור והצלחתו - כל שניתן לומר נכון לעת זו הוא כי עיקרי טענותיו של המערער בערעור נסבו על קביעות של עובדות הבנויות על ראיות שבית-משפט קמא ניתח ובחן וקבע את אמינותן ומשקלן. בכגון דא תחום התערבותה של ערכאת הערעור הוא מצומצם למדי, ומכאן שאין לפנינו מקרה בו ניתן לומר כי סיכויי הצלחת הערעור בולטים על פניהם. יתר-על-כן, לא מצאתי כי למערער נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות את עיכוב ביצוע עונשו.

אוסיף ואומר: אינני רואה בעובדה בלבד כי המערער משוחרר בערבות במהלך המשפט וכי התביעה הסכימה לעיכוב ביצוע מאסרו ל- 45 יום לאחר מתן פסק-הדין לצורך הגשת ערעור בבחינת שיקול מכריע לצורך המשך עיכוב הביצוע עד להכרעה בערעור. השיקולים הרלוונטיים לשחרור בערובה לפני הרשעה אינם זהים לאלה הנשקלים לאחר הרשעה בדין, ומה שעשוי היה להיות נכון בשלב הראשון אינו בהכרח נכון לאחר שנבחנו הראיות והוכרעה אשמתו של נאשם בדין. אם הנטל לשכנע בדבר נחיצותו של מעצר עד תום ההליכים מוטל על התביעה בשלב בירור האישום, הוא עובר לשכמו של הנאשם המבקש עיכוב ביצוע גזר-דינו לאחר הרשעתו ובשלב זה יש לבחון את הנתונים הרלוונטיים לאותה עת. הסכמת התביעה לעיכוב ביצוע לתקופה קצרה לצורך הגשת הערעור גם היא אינה חורצת, כשלעצמה, את גורל בקשת העיכוב ומשלא הובאו טעמים כבדי משקל נוספים הכרוכים בנסיבותיו המיוחדות של העניין ושל המערער, יש להחיל את הכלל לפיו עונש המאסר ירוצה בסמוך לאחר מתן גזר-הדין.

לאור האמור אני מחליטה: ערעורו של המערער לעניין עיכוב ביצוע עונשו נדחה.

המערער יתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום 22 לאוקטובר 2000 עד שעה 12:00 בצהריים בתחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריו."

ב- ע"פ 5450/00 {מרדכי שושני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2), 817 (2000)} המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות של סחר בסם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי וקשירת קשר לביצוע פשע, והוכרז כסוחר סמים. בית-המשפט המחוזי בנצרת (השופט אהרון אמינוף) גזר על המבקש 15 שנות מאסר, מתוכן 12 שנים לריצוי בפועל וקנס בסך 200,000 ש"ח. כן הורה בית-המשפט על חילוט רכושו של המבקש, על-פי רשימת חילוט שהוגשה מטעם המדינה.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת ד' דורנר:

"המבקש הגיש לבית-משפט זה ערעור על גזר-הדין וכן בקשה לעיכוב ביצוע הקנס והוראות החילוט.

2. בהחלטתי מתאריך 31.7.00 הוריתי, כי יעוכב ביצוע הקנס והוראות החילוט שהוטלו על המערער, וזאת עד למתן פסק-דין בערעור שהוגש. החלטה זו ניתנה על בסיס הסכמת המדינה, שלנוכח קשיי תקשורת התקבלה בעל-פה.

כעת מבקשת המדינה שאבהיר, כי עיכוב ביצוע הוראות החילוט ניתן רק לגבי דירת המגורים המשמשת את משפחתו של המבקש, כיוון שהסכמתה ניתנה לגבי דירה זו בלבד.

3. רשימת החילוט שהגישה המדינה בבית-המשפט המחוזי כוללת נכסים רבים, לרבות נכסי נדל"ן, כלי רכב וסכומי כסף שונים. נכסים אלה נתפסו על-ידי המדינה ולפיכך הוסר החשש, כי המבקש יבצע בהם דיספוזיציות עד למתן פסק-דין בערעורו. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להגביל את עיכוב ביצוע הוראות החילוט לדירת המגורים בלבד.

אשר-על-כן מובהר בזאת, כי עיכוב הביצוע ניתן לגבי כלל הנכסים הנכללים בהוראות החילוט."

ב- ב"ש (יר') 1436/00 {בועז דהן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2000(2), 28689 (2000)} המבקש הורשע על-פי הודאתו בבית-משפט השלום בירושלים, ב- 25 אישומים. הכרעת-הדין ניתנה ביום 1.11.98, ולבקשת הסניגוריה נדחה מתן גזר-הדין, על-מנת לאפשר לנאשם להשתלב בהליכי גמילה מסמים, שכן נמצא קשר בין צריכת הסמים לבין העבריינות שבה נקט. המסלול האמור של גמילה ושיקום למעשה, בטרם יינתן גזר-הדין, הינו הליך המהווה חריג לכלל, שלפיו את דינו של נאשם יש לגזור לאלתר.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט גל:

"אכן, לעתים נדירות נוקטים בתי-המשפט גם בדרך זו, הכל מתוך כוונה לפעול באפיק השיקום, בכפיפות להצלחתו למעשה. לכן, מועד מתן גזר-הדין נדחה מעת לעת, עד אשר שירות המבחן מאשר את השלמת הליך הגמילה. למעלה משנה התמיד המבקש בהליך הגמילה האמור, עד שבחודש פברואר שנה זו חלה הסטיה הראשונה, עת הפר הוראת משמעת בכפר אילנות וסולק מן המקום. בנסיבות אלו ביקשה המאשימה, היא המשיבה שלפני, להורות על מעצרו ועל מתן גזר-דין לאלתר. בית-משפט קמא, בהחלטתו מיום 14.3.00, קבע שיש ליתן למבקש הזדמנות נוספת, ועל-כן הותיר את מועד מתן גזר-הדין על כנו. הדיון היה קבוע ליום 5.7.00.

לקראת המועד האמור התברר שהמבקש מעד בנוגע לצריכת הסמים. לפיכך, לאחר הטיעונים ביום 5.7.00, החליט בית-המשפט להפסיק את הליך השיקום, וגזר את דינו בו במקום. בגזר-הדין הוטלו על המבקש 30 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת המעצר שבה היה נתון למעשה בגין העבירות באותו התיק.

כפי הנובע מכתב הערעור, אין מחלוקת כי העונש אשר הוטל בגזר-הדין איננו חמור. הערעור שהוגש לבית-משפט זה מכוון, בעיקרו, כלפי הפסקת הליך השיקום והגמילה ומתן גזר-הדין, תוך הטלת עונש המאסר בפועל תחתיו. בגדר הערעור הוגשה הבקשה דנן, להורות על עיכוב ביצוע. למעשה אין המדובר בעיכוב ביצוע, אלא בהוראה לשחרר את המבקש מן הכלא עד לשמיעת הערעור, שכן המבקש כבר נאסר, מכיוון שבית-משפט קמא ראה ליתן אורכה בת 24 שעות בלבד.

לקראת הדיון שלפנינו, הגיש שירות המבחן תסקיר המפרט את חשיבות הליכי הגמילה והתהליך שבו החל הנאשם לפני כשנה וחצי, תוך ציון ההשפעות השליליות ואולי ההרסניות לגביו, בשהיה בין כותלי בית-הסוהר. לשאלתי את נציגת שירות המבחן, היא הבהירה, כי הליכי השיקום והגמילה במסגרת בית-הסוהר אינם נתונים לפיקוח שירות המבחן, ולכן אין בידה להתייחס לחלופה זו. עם-זאת, ידוע הדבר כי כיום ניתן להשלים הליכי גמילה טובים ומוצלחים, גם בין כותלי בית-הסוהר, זאת לעומת המצב ששרר לפני שנים אחדות. לפיכך, עמדת שירות המבחן אינה מבטאת את המצב המאוזן בכללותו.

לטענת הסניגורים המלומדים, שגה בית-משפט קמא בכך, שלא המשיך בהליכי השיקום והגמילה כפי המלצת שירות המבחן, שכן לא חל שינוי מהותי במצב ששרר קודם לכן, באשר את המעידות של הנאשם ניתן להסביר באירועים טראומטיים שחווה אך לאחרונה. בנסיבות אלו, נכון היה לדעתם להתעלם מהסטיות הקלות שחלו בהתנהגותו של המבקש, בכל הנוגע להליך השיקום.

מנגד לטענות האמורות, עמדת המשיבה היא, שיש להשאיר את הנאשם בין כותלי בית-הסוהר. בכל מקרה היא סבורה, כי המבקש יוכל לעבור שם את הליכי הגמילה.

לעיל הובהר, כי ההליך שבו נקטה הערכאה הקודמת הוא נדיר ויוצא דופן. הליך כזה ננקט רק כאשר שירות המבחן ממליץ לעשות כן, ולבית-המשפט יש אמון מיוחד בנאשם, המצביע על סיכוי להצלחת ההליך. בנסיבות שלפנינו היה לבית-משפט קמא אמון רב במבקש, לאורך זמן ניכר, אולם, לבסוף הוא נגדע בשל התנהגותו, עד שבית-המשפט לא יכל להמשיך במסלול שבו החל לאחר ההרשעה.

יוטעם, כי טענת הסניגורים לפיה לא חל שינוי מהותי בעקבות התנהגות המבקש, איננה יכולה להתקבל ולו מן הטעם שהליך השיקום והגמילה מצריך זמן רב, חודשים ולעיתים שנים. בענייננו, המתין בית-המשפט למעלה משנה וחצי, עד שהסתבר שהמבקש אינו עומד בתנאים. פירושו של דבר, שקבלת עמדת ההגנה היתה מובילה בהכרח להמתנה נוספת במתן גזר-הדין, של פרק זמן ארוך נוסף, שמניינו היה מתחיל למעשה מחודש יולי 2000. פשיטא, שכל הזמן שחלף בין מועד ההרשעה לבין מועד מתן גזר-הדין היה יורד לטמיון.

ההליך שבו מדובר מתבסס על שיקול-דעת מיוחד של הערכאה המקורית. בנסיבות אלו, בכל מקרה, התערבות ערכאת הערעור היא נדירה ותיעשה רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן. מכיוון שכך, אינני סבור כי סיכויי הערעור מבוססים דיים, כפי הנדרש ב- ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל (2000).

אכן קיימת אפשרות שהערעור יתקבל, אולם סיכוי לא מבוטל ממנו הוא, שהערעור ידחה. גם במקרה שהערעור יתקבל, אינני סבור שהפגיעה במבקש תהיה גדולה אם בשלב הנוכחי הוא יישאר בין כותלי בית-הסוהר, שכן גם שם ניתן בינתיים לבקש לשכנו באגף המתאים לנאשמים החפצים בהליך של גמילה. בכל מקרה, המדובר בתקופת זמן לא ארוכה, מכיוון שהליכי הערעור בבית-משפט זה נשמעים בהקדם.

אמנם אנו מצויים כיום בפתחה של הפגרה, ויכול לחול עיכוב של כחודשיים-שלושה עד שמיעת הערעור, אולם לא למותר יהיה לציין, כי שמשהובאה אלי הבקשה במעמד צד אחד, הצעתי לסניגור המלומד לחזור בו ממנה ולהגיש לאלתר בקשה לשמיעת הערעור בהקדם. אפשר שאילו כך היה ננקט, הערעור היה נשמע עוד לפני הפגרה. דא-עקא, שאפשרות זו נדחתה והנאשם עמד על שמיעת הבקשה כמות שהיא. בנסיבות אלו נקבע התיק לשמיעה להיום. במכלול העולה מן המקובץ, לא מצאתי, כי יש הצדקה להורות על עיכוב ביצוע.

לפיכך, הבקשה נדחית."

ב- ע"פ 4772/99 {אבי אפריימוב נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2), 335 (1999)} נדון ערעור על דחיית בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין. הערעור מתייחס להחלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 7.7.99, ב- ב"ש 91472/99 (ב- ע"פ 70708/99).

על המערער נגזרו, בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, ב- ת"פ 2777/99, שמונה חודשי מאסר - מתוכם ארבעה לריצוי בפועל - בגין עבירה של החזקת סמים לשימוש עצמי (עבירה לפי סעיף 7(א)(ג) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973) ועבירה של החזקת כלים לשימוש בסם (עבירה לפי סעיף 10 לפקודה). בנוסף הופעל כנגד המערער עונש מאסר על-תנאי כך שהוא חוייב בריצוי מאסר בן אחד-עשר חודשים בסך הכל. לבית-משפט השלום לא הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט אנגלרד:

"3. המערער פנה לבית-המשפט המחוזי בערעור על חומרת העונש ובבקשה לעיכוב ביצוע ריצוי עונשו. ביום 14.6.99 קבע בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת ע' סלומון- צ'רניאק, ב- ב"ש 91292/99, כי כיוון שקיים יסוד להאמין, שערעורו של המערער ישמע לפני הפגרה ובהתחשב בכך שלא מדובר בערעור מורכב יש לדחות את בקשתו של המערער לעיכוב ביצוע גזר-הדין. בית-המשפט ציין עם-זאת כי 'אם יתברר בתוך שלושת השבועות הקרובים כי תקוותי נתבדתה יהיה בכך משום נסיבה חדשה והמבקש יוכל לפנות שוב בבקשה זהה'.

על החלטה זו ערער המערער לבית-המשפט העליון. בהחלטתה מיום 22.6.99, דחתה חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן את הערר, בקובעה כי מקום בו הערעור הוא על חומרת העונש בלבד לא מתקיים החשש - העומד לרוב בבסיס ההיעתרות לבקשות כגון דא - כי העורר יזוכה בדינו, אך בשל משכה הקצר של תקופת המאסר יסיים את ריצוי עונשו טרם הזיכוי. עוד נקבע כי העונש שהושת על המערער הוא קל והולם לכאורה את הנסיבות.

4. משחלפו שלושת השבועות הגיש המערער בקשה נוספת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, היא הבקשה נשוא הערעור. בית-המשפט, מפי השופט ע' דוויק, דחה את בקשתו. נקבע כי אין סיכוי סביר כי המערער לא ידרש לרצות כלל עונש מאסר בפועל וכי לא קיימת סכנה כי המערער ירצה עונש שהוא אינו מחוייב בו.

עוד נקבע כי משך הזמן עד בירור הערעור קצר. בית-המשפט קמא הדגיש כי מדובר באדם שחזר וביצע עבירה בתוך תקופת ענישה על-תנאי ומעובדה זו ניתן ללמוד, לטעמו, על מידה של מסוכנות גם כשמדובר בשימוש עצמי בסם.

יצויין כי הדיון בערעורו של המערער על חומרת העונש נקבע ליום 17.8.99.

5. בהחלטתי מיום 15.7.99, שבה זימנתי את הצדדים לדיון, ביקשתי מהם כי יתייחסו לשאלה המשפטית האם ניתן לערער בשנית על דחיית בקשת עיכוב ביצוע גזר-דין. בשל תקלה משרדית, בקשה זו לא הובאה לתשומת-ליבם של הצדדים.

בדיון לפניי צויין כי הפרקטיקה בבית-משפט זה היא כי דנים בערעורים כאלה בדן יחיד. ואמנם, גם בתיק זה דנה חברתי, השופטת ט' שטרסברג-כהן, בשלב קודם בערעור מסוג זה. לכן, על-אף אי-בהירות מסויימת בהוראות החוק הנוגעות לערעורים על החלטות בדבר עיכוב ביצוע גזר-דין, אני מחליט להשאיר את הדיון בשאלה זו לעת מצוא, ולנהוג על-פי הפרקטיקה המקובלת.

6. לגופו-של-עניין, טען לפניי בא-כוח המערער כי יש לו השגות מהותיות על הדיון בבית-משפט השלום, שבו המערער לא היה מיוצג על-ידי עורך-דין.

לטענתו, לא הוסברו למערער זכויותיו, ובמיוחד לא היה מודע לכך כי תלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי בשל הרשעתו היחידה הקודמת.

7. לאחר ששקלתי בעניין, הגעתי למסקנה כי על-אף פרק הזמן, הקצר יחסית, שנותר עד לשמיעת הערעור, הקבוע ליום 17.8.99, מן הראוי לעכב את ביצוע גזר-הדין ולשחרר את המערער ממאסרו עד להכרעה בערעורו. יצויין כי השופטת ע' סלומון-צ'רניאק קיוותה כי המשפט יסתיים בראשית חודש יולי וגם חברתי, השופטת ט' שטרסברג-כהן, המליצה על הקדמת שמיעת הערעור. על-אף-כל-זאת, הערעור ישמע רק בעוד כחודש ואין ביטחון כי ייגמר בתאריך הקבוע לדיון. מלבד שיקולים אלה יש משקל מסויים לטענותיו של בא-כוח המערער בעניין אי-ייצוגו של המערער בבית-משפט של דיון. כמובן, איני מביע דעה כלשהי לגופן של טענות אלה, אך עצם קיומן, בצירוף השהיית בירור הערעור, על רקע תקופת המאסר שנגזרה עליו, הביאו אותי למסקנה כי מקרה זה הוא יוצא דופן ומן הראוי לשחרר את המערער ממאסרו.

אי-לכך אני מורה על עיכוב ביצוע של גזר-הדין, עד להכרעה בערעור. המערער ישוחרר ממאסרו על-פי התנאים שהיו בתוקף עד לגזר-דינו, שהם ערבות עצמית בסך 3,000 ש"ח וערבות צד ג' על אותו הסכום מצד אביו. כן אני מורה על עיכוב יציאה מן הארץ ועל הפקדת דרכונו במשטרת השכונות בתל-אביב תוך 24 שעות."

ב- ב"ש (יר') 2295/98 {וקנין ויקטור נ' מדינת ישראל, תק-מח 98(2), 2409 (1998)} המבקש הורשע בבית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט כ' מוסק), ביום 24.5.98 בהחזקת 4.4185 גרם נטו של סם מסוכן מסוג הירואין - שלא לשימוש עצמי בלבד, בניגוד לסעיפים 7(א) ו- 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח משולב).

בית-המשפט קמא דן את המבקש ל- 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל ועוד 12 חודשים על-תנאי.

בית-המשפט קמא נעתר לבקשה וציווה על עיכוב ביצוע גזר-הדין ל- 7 ימים.

בעניין זה נפסק:

"המבקש עותר לעכב את ביצוע גזר-הדין עד להחלטה בערעור שהגיש על פסק-הדין של בית-המשפט קמא (ע"פ 1712/98).

ביקשתי את תגובת באת-כוח המשיבה, שפרטה בכתב את נימוקי התנגדותה לעיכוב הביצוע של גזר-דין.

2. אמת נכון הדבר, שמשהורשע נאשם והושת עליו מאסר לריצוי בפועל - הדין הוא שיחל לרצות את מאסרו לאלתר, והגשת ערעור - אם על ההרשעה ואם על חומרת העונש - אינה מקימה טעם המצדיק עיכוב ביצוע של גזר-דין (ע"פ 288/98 דניאל לוזון נ' מדינת ישראל, תק-על 98(1), 44 (1998)).

כדי להצדיק עיכוב ביצוע של גזר-דין של מאסר, יש צורך בנימוקים של ממש, כדי לאפשר סטיה מהכלל של ביצוע גזר-דין לאלתר. בענייננו, הורשע המבקש בהחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית בכמות גדולה. המבקש לא חלק על הרשעתו והערעור שהגיש מכוון על חומרת העונש. עוד אומר בא-כוח המבקש בכתב הערעור כי לפני מתן גזר-דין 'המצטיין בחומרתו' היה צורך לשמוע את הרשויות המטפלות במבקש, כגון: שירות המבחן ושירותי הקהילה והרווחה.

אולם, מלכתחילה גזר בית-המשפט קמא על המערער פיקוח של מבחן ולנוכח חומרת העבירה בעברו הפלילי המכביד של המבקש, יש בכך עונש מקל ביותר. לפני שבית-המשפט קמא גזר את הדין על המבקש, ניתנה למבקש אפשרות של שיקום במסגרת הקהילה ואחר כך בהוסטל פתוח, בצד טיפול במבקש. הוגשו בעניינו של המבקש שישה תסקירים לבית-המשפט לפני שנגזר דינו, תוך גילוי סבלנות ואורך רוח על-ידי בית-המשפט קמא כלפי המבקש, אך המבקש ניתק את הקשרים עם הלשכה לשירותים חברתיים ושב להשתמש בסמים, כמפורט בגזר-הדין של בית-המשפט קמא.

לאור כל אלה, נראים לי סיכויי הערעור של המבקש - קלושים, כך שיהא על המבקש לרצות את עונש המאסר.

3. לאחר ששקלתי כל אלה אינני רואה להיעתר לבקשה לעיכוב הביצוע של עונש המאסר, ואני מצווה כי המבקש יתייצב בבית-המעצר במגרש הרוסים ביום 7.6.98 עד השעה 8:00."

ב- ת"פ (חי') 16/96 {מדינת ישראל נ' חמד קיס, תק-מח 98(1), 99549 (1998)} הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); עשיית עסקה אחרת בסם מסוכן, עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 (להלן: "הפקודה"); החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א)(2) רישא לפקודה יחד עם סעיף 26 לחוק; בידוי ראיות, עבירה לפי סעיפים 238+26 לחוק; ידיעות כוזבות, עבירה לפי סעיפים 243+26 לחוק.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט גרשון:

"2. סיפור מעשיו של הנאשם פורט בהרחבה בהכרעת-הדין ולא אחזור עליו גם כאן.

עם-זאת, ראוי להדגיש כי אלמלא נתגלתה האמת לחוקרי המשטרה, כי אז עלולים היו המתלוננים, אנשים חפים מפשע, למצוא עצמם מורשעים בדין על לא עוול בכפם ויתכן שאף היו מאבדים את חירותם.

3. העבירות של בידוי ראיות וידיעות כוזבות, שהן חלק מן העבירות שבהן הורשע הנאשם הינן עבירות חמורות ביותר שיש בהן כדי לחתור תחת אושיות שלטון החוק, ולהביא לערעור אמונו של הציבור במערכת אכיפת החוק.

למותר לציין את חומרתן הרבה של העבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עשיית עסקה אחרת בסם מסוכן, והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית.

4. באת-כוחה המלומדת של המאשימה, עורכת-דין גב' לילך תמיר, בקשה מבית-המשפט לשוות לנגד עיניו את העונש שהושת על שותפו של הנאשם לדבר העבירה, עפיף סארה:

עפיף סארה, שהוא זה שביצע, בפועל, את מעשה הטמנת הסם המסוכן ברכושם של המתלוננים, ואשר התקשר למשטרה והניע אותה בהודעה כוזבת להגיע למחצבה המוחזקת בידי המתולננים ולחפש ולמצוא בה את אריזת סם ההירואין, והכל תמורת בצע כסף ובכדי "להיפטר" מן המתלוננים, הביע חרטה על מעשיו והורשע על-פי הודאתו באותן עבירות שבהן הורשע הנאשם כאן ובית-משפט זה (כב' השופט ג'ובראן) השית עליו מאסר לתקופה של 4.5 שנים שמתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל ושנתיים על-תנאי למשך שלוש שנים. כמו-כן, הורה בית-המשפט על העמדתו של עפיף סארה תחת פיקוח שירות המבחן לתקופה של שנה מיום שחרורו מן הכלא.

התובעת המלומדת עמדה על חומרתן הרבה של העבירות ועל הפגיעה הרבה שהיו למעשה הנאשם במתלוננים ובהשלכה של מעשים אלה על המערכת המשטרתית ועל סדרי החוק והמשפט. לדבריה, הדברים מחייבים עונש מרתיע כדי למנוע הישנות מעשים כאלה.

התובעת ציינה כי לדעתה חלקו של הנאשם שבפניי במעשי העבירה שפורטו בכתב האישום גדול יותר מחלקו של עפיף סארה 'שכן היה היוזם והרוח החיה מאחרי המעשים'.

באת-כוח המאשימה ציינה כי להבדיל מעפיף סארה לא הביע הנאשם שבפני כל חרטה על מעשיו, כפר באשמה שיוחסה לו ו-'לא קיצר הליכים ולא למד את לקחו (...) מכאן שעונשו צריך להיות חמור מעונשו של עפיף'.

התובעת המלומדת הגישה לבית-המשפט את גליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם (המוצג ת/21) מהן עולה כי לנאשם 3 רישומים פלילים (שאחד מהם הוא ללא הרשעה), בגין עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, תגרה במקום ציבורי, וגניבה. מדובר בעבירות שנעברו לפני שנים רבות שהאחרונה שבהן משנת 90'.

על שום כל אלה בקשה התובעת המלומדת להטיל על הנאשם 'מאסר בפועל משמעותי', מאסר על-תנאי, קנס ופיצוי למתלוננים על שנעצרו בעקבות מעשיות של הנאשם.

5. א. הסניגור המלומד, עורך-דין צבי לידסקי, הלין על דבריה הנ"ל של באת-כוח המדינה. לדבריו, פרושן הוא כי 'כועסים על הנאשם על כך שלא הודה, ניהל מאבק של חפות מפשע ולא הודה'. הסניגור הדגיש כי זוהי זכותו המלאה של הנאשם וכי אין מקום לבוא עימו חשבון בשל כך.

ב. הסניגור עמד על כך שלמרות גליון ההרשעות הקודמות ת/21, מדובר בעבירות שנעשו לפני שנים רבות, אחת מהן כשהנאשם היה קטין.

הסניגור הדגיש כי הנאשם הינו אדם חיובי, נשוי ואב לילדים קטנים, המהווה את עמוד התווך של משפחתו המורחבת שכן למן פטירת אביו נטל על עצמו את ניהול העסק המשפחתי והוא תומך ומפרנס את כל המשפחה.

ג. הסניגור המלומד הדגיש בטענותיו כי עפיף סארה אינו אלא 'ציפור כלא', הנכנס ויוצא מבתי-הכלא, עבריין בעל עבר פלילי עשיר. לדבריו, אין ספק שחלקו של עפיף סארה בפרשה גדול לאין ארוך מחלקו של הנאשם. עפיף הוא זה שביצע את הדברים, הוא זה ש-'הגיע למקום, התחזה לקונה, שיחק לבעלי המחצבה את תפקיד הקונה, גלגל את עיניו בצדקנות השמיימה, דיבר ושאל על קניה, גילה אומץ רוח ואכזריות שאין כדוגמתה כשהוא רואה מול עיניו את האנשים שהוא הולך לגרום להם לפול במלכודת, באותו זמן טמן מה שטמן'.

ד. הסניגור המלומד הפנה את בית-המשפט לתסקיר שירות המבחן וטען כי האמור שם תואם את עדות אחי הנאשם, מר נאדר קיס, מהיום. הנאשם הינו אדם אהוב על-ידי תושבי כפרו, איש עבודה, איש משפחה התומך באמו ובאחיו ואחיותיו. הוא אב לשני ילדים רכים (האחד בן שנתיים והשני בן חודשיים). לדברי הסניגור אם יוטל על הנאשם עונש של מאסר בפועל, כי אז יהיה בכך כדי לפגוע באופן קשה בעסקיו של הנאשם ובמשפחתו.

על שום כל אלה ביקש הסנגור המלומד להסתפק בהטלת עונש מאסר על-תנאי על הנאשם וכי אם מתכוון בית-המשפט להטיל עונש של מאסר בפועל, שיעשה כן על דרך של עבודות שירות.

6. שירות המבחן הגיש לבית-המשפט תסקיר שבו נמנע ממתן המלצה. זאת, בשל כך שהנאשם המשיך להכחיש גם בפני השירות כל מעורבות בעבירות שיוחסו לו בתיק זה ולא קיבל עליו אחריות.

תסקיר שירות המבחן נתן לבית-המשפט תמונה שלמה על משפחתו המורחבת ומשפחתו הקרובה של הנאשם. מתברר כי אביו של הנאשם נפטר בשנת 1989 בגיל 53 לאחר שלקה במחלה קשה. לפני מותו עבד במחצבה במשך עשרות שנים באופן עצמאי והעסיק עמו חלק מילדיו, והנאשם בתוכם. הנאשם עצמו אמנם סיים 8 שנות לימוד, אך נותר אנאלפאבית. לעומת זאת, השתלב במעגל העבודה כבר מגיל צעיר ובשנת 1989, עם מותו של אביו, המשיך הנאשם לעבוד במחצבה יחד עם חלק מאחיו והם הרחיבו את העסק, רכשו את המכונות הדרושות להרחבה, התפתחו ונראה כי הם בכוון להצלחה בעבודה.

עוד נאמר בתסקיר כי בשנת 1993 נסגרה המחצבה על-ידי הרשויות בשל העדר רשיונות להפעלתה.

קצין המבחן כתב כי:

'חמד שוב ניסה את מזלו בהקמת מפעל שיש, באותה מחצבה יחד עם אחיו, אשר בשלב מסויים נפצע קשה בתאונת דרכים, בעקבותיה הפסיק לעבוד, מאז המצב בעבודה הלך והתדרדר. חמד לא הצליח להשתלט בעבודה, נגדו הצטברו חובות כבדים, נפתחו תיקים בהוצאה לפועל, ובסוף הכריז פשיטת רגל, כיום הוא משלם תשלום קבוע באופן חודשי במסגרת איחוד תיקים.'

כאמור, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה.

7. א. שקלתי את מכלול נסיבות העניין.

ב. למען הסר כל ספק אני רואה להדגיש כבר בפתח הדברים שאין כל מקום למחשבה שמי שכופר באישום המיוחס לו צריך להענש בחומרה רבה יותר מזה שמודה בעבירות המיוחסות לו.

הנכון הוא, שמי שמודה וחוסך מזמנו השיפוטי של בית-המשפט ומזמנם של הצדדים, זכאי לכך שבית-המשפט ישקול עובדה זו לקולא בעת שהוא בא לגזור את עונשו.

ג. כפי שציינתי לעיל אני רואה בחומרה רבה את העבירות של בידוי ראיות ומסירת ידיעות כוזבות בשל פגיעתן הרבה באושיות שלטון החוק. ולמותר לציין את חומרתן הרבה של יתר העבירות שנעברו בידי הנאשם.

אני סבור שהנאשם שלפני, בסופו-של-דבר, אינו אדם שבחר בעבריינות כדרך חיים.

אלא מאי, שהנאשם בחר בדרך עבריינית לחסל חשבונות עם שכניו - מתחריו, ולמותר לציין כי מתפקידו ומחובתו של בית-המשפט לענוש את הנאשם באופן שיהיה בו הן כדי להרתיע את הנאשם הספציפי מלהמשיך ולעשות עבירות כאלה בעתיד, והן כדי להוות תמרור אזהרה בפני כלל הציבור שלא להתפתות ולמצוא 'פתרונות' מן הסוג שבהם בחר הנאשם.

8. סוף דבר

לאור כל האמור לעיל אני דן את הנאשם כדלקמן:

א. אני דן את הנאשם ל- 4.5 שנות מאסר שמתוכן שנתיים יהיו לריצוי בפועל, והיתר על-תנאי למשך שלש שנים מהיום שבו ישתחרר הנאשם ממאסרו והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתקופה זו עבירה מן העבירות המפורטות בכתב האישום המתוקן שבתיק זה ויורשע עליה.

ב. לאור מצבו הכלכלי הקשה של הנאשם לא ראיתי לנכון לחייבו לשלם למתלוננים פיצויים. אני סבור שנכון יותר יהיה להשאיר עניין זה להתדיינות אזרחית בין הצדדים הנוגעים בדבר."

בעניין דנן בית-המשפט נעתר לעיכוב ביצוע בן חודש ימים.

ב- רע"פ 1856/97 {דלויה אברהם נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 122 (1997)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר שהוטל על המבקש. המבקש נתפס על-ידי המשטרה, לאחר מרדף, כשברשותו 920.9 גר' קאנאביס. הוא הורשע, לפי הודאתו, בבית-משפט השלום בחיפה (כב' הנשיא א' קיטאי) בהחזקת סם מסוכן ללא היתר חוקי ושלא לצריכה עצמית בלבד (עבירה לפי סעיף 7(א)(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973). בית-משפט השלום גזר על המבקש שנתיים מאסר, מתוכם חצי שנת מאסר בפועל, וקנס של 12,000 ש"ח. בית-המשפט הורה לנכות מתקופת המאסר את תקופת מעצרו של המבקש (חדשיים) וקבע, כי יתרת התקופה תרוצה בעבודות שירות.

המשיבה ערערה על קולת העונש. בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ח' פיזם, ש' ברלינר ו- י' גריל) קיבל את הערעור ברוב דעות והטיל על המבקש עונש של חמישה-עשר חדשי מאסר בפועל, בניכוי התקופה בה שהה המבקש במעצר ובניכוי התקופה אותה ריצה המבקש בעבודות שירות. עונש המאסר על-תנאי והקנס נותרו בעינם.

בעניין זה נפסק מפי כב' הנשיא א' ברק:

"המבקש מבקש לערער על פסק-דין זה וכן הוא מבקש, כי יעוכב ביצוע עונשו עד לדיון בבקשת רשות הערעור. לטענתו, טובים סיכוייו לזכות בבקשת רשות הערעור ובערעור, נותרה לו, לאחר קיזוז תקופת המעצר ועבודות השירות, תקופה קצרה לריצוי, ואי-השהיית המאסר תשלול ממנו למעשה את האפשרות לערער. ביום 20.3.97 הוריתי על מתן צו עיכוב ביצוע ארעי עד לקבלת תגובת המשיבה לבקשה.

המשיבה מתנגדת לעיכוב הביצוע. לטענתה, סיכויי בקשת רשות הערעור אינם גבוהים, העבירה בה הורשע המבקש חמורה, למבקש עבר פלילי, לרבות בעבירות סמים, והוא אף הורשע בעבר בהחזקת 3.5 ק"ג חשיש, שירות המבחן למבוגרים נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו ולפיכך, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוא שקול ומבוסס. עוד מציינת המשיבה, כי תקופת המאסר שעל המבקש לרצות, אף לאחר הניכויים האמורים, ובהפחתת שליש, עומדת על כשישה חודשים.

לאחר שעיינתי במסמכים שבפניי נחה דעתי, שדין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

ככלל, אין הגשת ערעור, כשלעצמה, מהווה עילה מספקת לעיכוב ביצוע. מקל וחומר שכך הם פני הדברים כאשר מדובר בבקשה לרשות ערעור. על פני הדברים, מועטים סיכוייה של בקשת רשות ערעור שכל עניינה בחומרת העונש שנגזר על המבקש (וראה: בר"ע 2853/91 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 91(3), 568 (1991); רע"פ 142/88 אטיאס נ' מדינת ישראל, תק-על 88(4), 184 (1988); רע"פ 1459/91 טולדנו נ' מדינת ישראל, תק-על 91(2), 2755 (1991) ו- רע"פ 7175/96 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 96(4), 134) (1996). גם חומרת העבירה ועברו של המבקש אינם מקלים עליו בבקשתו.

הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר ביום א' 97', לא יאוחר מן השעה 10:00, בבית-המעצר 'קישון'. יש לזרז הטיפול בבקשת רשות הערעור."

ב- בש"פ 9279/96 {שלום (צ'רלי) דרעי נ' מדינת ישראל, תק-על 97(1), 111 (1997)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, שהרשיע את המבקש בעבירה של סחר בסם מסוכן בהחזקת סמים שלא לשימוש עצמי וגזר עליו מאסר בפועל של 52 חודשים מתוכם 28 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. תחילת ריצוי העונש נקבע לתאריך 2.1.97 והוארכה עד למתן החלטה זו. הבקשה הוגשה במסגרת ערעור שהוגש על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין.

בעניין זה קובעת כב' השופטת שטרסברג-כהן:

"שמעתי את טענות באי-כוח הצדדים במשך שתי ישיבות. הישיבה השניה נקבעה כדי לאפשר לצדדים להמציא את פרוטוקול בית-המשפט קמא ולהשלים את הטיעון וכך אכן נעשה.

2. טענותיו של הסניגור המלומד מתמקדות בכך שהמבקש לא זכה לייצוג נאות בערכאה הראשונה. במסגרת טענה זו, טוען הוא כי בית-המשפט סרב לתת למבקש אפשרות וזמן לבחור לעצמו עורך-דין כלבבו כדי לייצגו, תחת עורך-דין שמונה לו על-ידי בית-המשפט וכי עורך-הדין הממונה ניהל את ההגנה בצורה כושלת וללא שיתוף פעולה מצד המבקש. בנוסף לכך טוען הוא, כי ההרשעה נסבה על ראיות נסיבתיות בלתי-מספיקות וכי בית-המשפט גזר את דינו של המבקש בטרם שמע את טענותיו לעונש וכי העונש חמור יתר-על-המידה במיוחד בהשוואה ליתר הנאשמים באותה פרשה. מכל אלה עולים סיכוייו של המבקש בערעור המצדיקים את עיכוב תחילת ריצוי העונש. עוד טוען הוא כי המבקש חזר לחיות בחיק משפחתו ונמצא בתהליך גמילה ואין לקטוע זאת.

3. עיון בחומר שהוגש מצביע על כך שאין התמונה כפי שניסה לציירה הסניגור המלומד.

מסתבר שהמבקש יוצג על-ידי סניגור ממונה וכי לא נדחתה על-ידי בית-המשפט כל בקשה קונקרטית להחלפת ייצוג וכי ניתנו לו כל הזדמנויות נאותות כדי לעשות כן וכי הדיון נדחה מעת לעת בגלל בקשות להחלפת ייצוג וכי בסופו-של-דבר קצה נפשו של בית-המשפט בכל הדחיות והוא מינה למבקש סניגור ממונה, בכפוף לכך שאם יביא המבקש עורך-דין מטעמו לישיבה שתיקבע, ישוחרר הסניגור - עורך-דין קרפ - מייצוגו. לאחר שהחל המשפט להישמע נתבקשו שוב דחיות כדי להחליף את הסניגור הממונה והבקשות נדחו. בגלל כל אלה התנהל המשפט לאורך מספר שנים. הרושם המצטבר הוא, שהמבקש לא שיתף פעולה עם הסניגור הממונה לקדום משפטו וגם לא החליפו באחר, אף-על-פי שהיו לו הזדמנויות למכביר לעשות כן, תחת זאת בחר הוא לבקש מעת לעת דחיות למטרה זו ומשקבלן, לא דאג לייצוג כרצונו. משלא עשה המבקש לעצמו ולא שתף פעולה עם סנגורו, אין לו להלין אלא על עצמו. הסנגור עשה כמיטב יכולתו. לא יתכן שנאשם שאינו דואג לייצוג מטעמו, יסכל את אפשרות ניהול המשפט על-ידי אי-שתוף פעולה עם הסנגור הממונה. נכון עשה השופט קמא שהמשיך בנהול המשפט כפי שהמשיך.

4. עוד עולה מהחומר, כי לא קויים אף דיון שלא בנוכחות המבקש וכי וכל מועדי הדיון הודעו בפומבי. הטענה לפיה נגזר דינו בטרם הושמעו טיעוניו לעונש, נכונה טכנית, משום טעות בתאריך המופיע על גזר-הדין, אבל אינה נכונה עניינית והמבקש אמור לדעת זאת, שכן, על-פי תוכן גזר-הדין ברור שהוא ניתן לאחר הטיעון לעונש ולאחר קבלת תסקיר שירות המבחן שנמסר לבית-המשפט כחודש לאחר התאריך השגוי המופיע על גזר-הדין. גם לטענה לפיה ביקש הסניגור הממונה שבית-המשפט לא ינכה את תקופת המאסר בת 28 חודש שריצה אותה עת המבקש בגין הרשעה בעבירת סמים בתיק אחר, אינה נכונה עובדתית ואינה מעלה או מורידה משפטית. בפועל, ביקש הסניגור לתת משקל למאסר זה כנימוק לקולא, אף-על-פי שלא ברור לי כלל שמאסר שריצויו מסתיים בטרם הושת על המבקש מאסר בתיק נשוא בקשה זו, נלקח בחשבון כנסיבה מקלה. נהפוך הוא, לכאורה יש בהרשעה בעבירת סמים חמורה פעם שניה לאחר ריצוי עונש מאסר קודם-לכן בגין עבירת סמים חמורה, נסיבה לחומרא ולא לקולא.

5. האישור שהמציא בא-כוח המבקש בקשר לתוכנית גמילה שנרשם על 'טופס סטנדרטי' עם הערות בכתב-יד, אינו מזהה את הגוף בו נעשה הטיפול, אינו מתאר את הטיפול שהמבקש מקבל בפועל אם הוא מקבל כזה ואינו נותן תמונה כלשהי בדבר רצינות התוכנית. בכל מקרה, אין בהשתתפות בתוכנית כזו כדי להצדיק דחיית ריצוי העונש מה עוד שניתן לעבור תהליך גמילה גם בבית-הסוהר. שלטונות בית-הסוהר מתבקשים לבדוק את הנושא ולשבץ את המבקש למסגרת גמילה, אם ניתן הדבר ואם הוא מתאים לכך.

גם חזרתו לחיק משפחתו אינה עילה להצדקת עיכוב ביצוע ריצוי המאסר.

6. מכל האמור לעיל, עולה כי אף אחת מהטענות שהועלו להצדקת עיכוב ביצוע פסק-הדין וכולן יחד, אינן מצדיקות עיכוב כזה. זאת ועוד, מדובר בעבירת סמים חמורה ביותר כשלמבקש הרשעות קודמות בין השאר בעבירות סמים, ביניהן יצוא יבוא מסחר ואספקת סמים מסוכנים, שבגינה נידון לחמש שנות מאסר מתוכן שלוש בפועל, אותן ריצה.

7. הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו בבית-המשפט המחוזי בחיפה ביום 97'."

ב- בש"פ 2472/94, ע"פ 2014/94 {מונדר סאלח נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 1631 (1994)} המבקש הועמד לדין בפני בית-המשפט המחוזי בנצרת ב- ת"פ 110-109/92 באשמות שונות הקשורות ליבוא, סחר והחזקה של סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. הוא הורשע בדין ודינו נגזר לחמש שנות מאסר, מהן שלוש שנים לריצוי בפועל ושנתיים על-תנאי, וכן להפעלת עונש מאסר על-תנאי של שנה וחצי, שמחציתו תהא חופפת ומחציתו מצטברת לעונש שהוטל בתיק זה. סך הכל, אם כן, הוטל על המבקש לרצות עונש מאסר של 45 חודש. הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט זמיר:

"בקשתו שטוחה עכשיו בפני לעכב את ביצוע העונש. שני טעמים בפיו לבקשה זאת. ראשית הוא הגיש ערעור על הרשעתו בפני בית-משפט זה, והוא סבור כי סיכוייו לזכות בערעור טובים מאוד. שנית, הוא טוען כי בנסיבות העניין ריצוי העונש שהוטל עליו גורם לו עוול כבד. אתייחס לטעמים אלה ראשון ראשון ושני שני.

הטעם הראשון הוא, כאמור, שלדעת המערער יש לו סיכוי טוב מאוד לזכות בערעורו. אולם, אשר לי, אין לי לנגד עיני אלא פסק-הדין אשר ניתן על-ידי בית-המשפט קמא. פסק-דין זה דן בטענת ההגנה של המבקש, לפיה עשה מה שעשה, ועליו הורשע, בהיותו סוכן משטרתי, ולפיכך ללא כוונה פלילית. בית-המשפט מסכם וקובע כי טענה זאת שיקרית ולפיכך הוא דוחה את הגנת הנאשם ומרשיע אותו בדין. עיינתי בפסק-הדין, ואין בידי לומר, על יסוד הכתוב, כי הקביעה של בית-המשפט קמא מופרכת על פניה, וכי על יסוד פסק-הדין לבדו ניתן לומר כי אכן יש למבקש סיכוי טוב מאוד לזכות בערעורו. לפיכך איני רואה לנכון להיענות לבקשה לעכב את ביצוע גזר-הדין מטעם זה.

הטעם השני לבקשה מתבסס על השתלשלות הדברים ולוח הזמנים בכל הנוגע למעצרו ולמשפטו של המבקש. המבקש נמצא במעצר בגין תיק זה מיום 29.5.1992. בית-המשפט קמא הרשיע את המבקש ביום 10.1.1994. באותו מועד לא נתן בית-המשפט הכרעת-דין מלאה ומנומקת, אלא רק, כלשונו, את 'עיקרי הכרעת-הדין'. על בסיס זה ניתן גזר-הדין ביום 12.1.1994. כאמור, הוא נדון למאסר בפועל אשר, יחד עם מאסר על-תנאי שהופעל אותו זמן, הגיע לתקופה של 45 חודשים. הווי אומר, מיום שנעצר ועד מתן גזר-הדין חלפו על המבקש בהיותו במעצר קרוב ל- 20 חודש. המבקש החליט לערער על הרשעתו בדין. אך בפועל נמנע הדבר ממנו בלא שניתנה על-ידי בית-המשפט הכרעת-דין מלאה ומנומקת. הוא המתין להכרעת-דין זאת, ומשבוששה לבוא פנה לבית-משפט זה ביום 13.3.1994 וביקש עיכוב ביצוע העונש שהוטל עליו. בין לבין הגיש גם ערעור על הרשעתו, ביום 5.4.1994, הוא ע"פ 2014/94, כשהוא מציין בהודעת הערעור כי 'הכרעת-הדין בעניינם של המערערים טרם ניתנה על-ידי בית-המשפט קמא, על-אף העובדה כי ביום 8.12.93 נסתימה פרשת הסיכומים של הצדדים'. עוד נאמר בהודעת הערעור כך: 'לאור העדרה של הכרעת-הדין, לא נותר לסניגוריה אלא להביא בשלב זה רק תקציר של הנימוקים המבוססים על טיעוניה בשלב הסיכומים, שלהם לא היתה כל התייחסות באותם עיקרים של הכרעת-הדין הנ"ל, ובית-משפט נכבד זה יתבקש לאפשר לסניגוריה לתקן ולפרט את נימוקי הערעור בהתאם להכרעת-הדין הצפויה של בית-משפט הנכבד קמא'. גם היום, בעת הטיעון בבקשה זאת, אמר בא-כוח המבקש כי טרם קיבל את הכרעת-הדין, וראה בכך טעם לחזק את הבקשה לעיכוב הביצוע של העונש שהוטל עליו. אולם, מיניה וביה, נכונה לו, וגם לי, הפתעה. בא-כוח המדינה קם על רגליו והודיע כי בינתיים ניתנה. הכרעת-הדין המלאה והמנומקת, והוא אף הציג את הכרעת-הדין המלומדת בפני. איני יודע מתי ניתנה הכרעת-דין זאת. בא-כוח המדינה אמר שהיא ניתנה לפני קרוב לשבועיים. היא עצמה נושאת תאריך של 10.1.94, היום בו נתן בית-המשפט את 'עיקרי הכרעת-הדין'. ואילו העותק שנמסר לי נושא על פניו את החתימה של פרקליט מחוז הצפון מיום 1.4.1994. כך או כך, ראיתי עצמי נאלץ לעשות הפסקה בדיון, כדי לאפשר לבא-כוח המבקש לעיין בהכרעת-הדין על אתר. לאחר חידוש הדיון הודיעני בא-כוח המבקש כי הוא עומד על בקשתו, ואף נתחזק בדעתו שטובים סיכוייו לזכות בערעור לבית-משפט זה.

השתלשות הדברים ראויה לציון ולפירוט, כפי שעשיתי, בשל שני טעמים. ראשית, יתכן כי נפלה תקלה בבית-משפט קמא, ואם כך מן הראוי להפיק ממנה לקח, על-מנת שלא תישנה כמותה. כיוון שאיני יודע מה אירע ואם אמנם נפלה תקלה, ואף בא-כוח המדינה לא יכול היה להאיר עיני בעניין זה, לא אוכל להוסיף ולהביע דעה כלשהי באשר לזה. עם-זאת, בשל האפשרות שאמנם נפלה תקלה, אני סבור כי מן הראוי לערוך בירור בעניין זה. לצורך זה אני מורה כי העתק של החלטה זאת יובא לעיונו של נשיא בית-המשפט המחוזי בנצרת.

שנית, בא-כוח המערער מצביע על המצוקה אליה נקלע המבקש ועל, כטענתו, העוול שנגרם לו בשל השיהוי במתן הכרעת-הדין. לדבריו, לו הוכרע דינו במועד הראוי, היה מערער והיה לו, לדעתו, סיכוי טוב לזכות בערעור ולצאת חופשי. ואילו עכשיו הוא עצור תקופה ממושכת, ואפילו יזוכה בערעור, אין מי שישיב לו את החירות שכבר נגזלה ממנו. זאת ועוד. לדבריו הוא אמור להופיע בפני ועדת השחרורים בחודש ספטמבר, כלומר, בעוד ארבעה חודשים לערך. אם עד אז לא יוכרע ערעורו, יהיה הדבר בעוכריו. ויתירה מזאת, כפי שטען בפניי, לפני כשבועיים הופקע הרישיון שניתן לו להתהלך חופשי, בקשר למאסר שהוטל עליו בגין עבירה אחרת, והוא הוחזר לכלא לתקופה, דומני, של שנתיים נוספות, וכל זה, לדעתו, אולי היה נמנע ממנו לו ניתנה הכרעת-הדין במועד הראוי, ואפשר שעד היום כבר היה ערעורו נשמע ונגמר לטובה.

בכל זה, אני סבור, אין טעם טוב לשחרר עכשיו את המבקש מן המאסר בו הוא נתון בתוקף הרשעתו בדין. במיוחד כך משום שניתן עתה לשמוע את הערעור שהגיש לבית-משפט זה בהקדם. עם-זאת, אני חושב שאין לבטל את טענתו כי הוא נפגע מחלוף הזמן, שלכאורה נראה שיהוי בלתי-ראוי, על לא עוול בכפו. משום כך אני רואה טעם טוב לפעול כדי שהערעור שהגיש לבית-משפט זה ישמע בהקדם. אכן, בא-כוח המבקש הודיעני כי תנוח דעתו אם הערעור ישמע ויוכרע לפני שתגיעה שעתו של המבקש להתייצב בפני ועדת השחרורים. לצורך זה, כך אמר בפניי, הגיש בקשתו זה מקרוב, להקדמת הדיון בערעור, אך טרם קיבל תשובה לבקשה זאת.

על יסוד כל האמור אני מבקש שהמזכירות תקבע את ערעור של המבקש, הוא ע"פ 2014/94, לשמיעה בהקדם, ולא יאוחר מסוף חודש זה. הבקשה לעיכוב הביצוע של העונש נדחית."

ב- בש"פ 1643/93 {עדי כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 93(1), 1297 (1993)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין של שבע שנות מאסר בפועל, בגין עבירת סחר בסם מסוכן. שלוש שנים מתוך שבע השנים הנ"ל הן הפעלת שלושה מאסרים על-תנאי - שבית-המשפט חפף אותם בינם לבין עצמם - במצטבר לארבע שנים שהושתו בשל התיק דנן.

בעניין זה נקבע מפי כב' השופט אלון:

"בבית-משפט השלום יצא המערער זכאי בדינו. בערעור בבית-המשפט המחוזי יצא חייב בדינו. טוען מר קליין, בא-כוחו המלומד של המבקש, כי פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי לקוי בטעות כזו, שבית-המשפט העליון, בדונו בערעור, יהיה חייב לזכותו.

לביסוס טענתו זו האריך בטיעונו בכתב, וכן בעל-פה בפני. הגב' פלדמן, באת-כוחה המלומדת של המדינה, השיבה בטיעון מפורט, וכן הצביעה על עברו הפלילי העשיר של המבקש, בעבירות סמים. לא אביע עמדה לגבי עצם סיכוייו של הערעור; דבר זה ייעשה בעת שמיעתו לגופו בבית-המשפט. בשלב זה, לעניין עיכוב ביצוע גזר-הדין כאמור, לא מצאתי סיבה של ממש כדי להיענות לבקשתו של מר קליין.

אני ממליץ לשמוע הערעור בהקדם, לפי האפשרויות ביומן. הבקשה נדחית."

ב- ע"פ 8092/04 {ישראל חביב נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 1146 (2004)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על-ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים. המבקש הורשע, על-פי הודאתו בגדרו של עסקת טיעון, בעבירות של סחר בסם מסוכן מסוג קנבוס ובהחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, החזקת סכין שלא כדין, זיוף, שימוש במסמך מזוייף, התחזות כאדם אחר והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בית-המשפט המחוזי השית על המבקש עונש מאסר של 48 חודשים מתוכם 40 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי וכן קנס כספי.

המבקש מסתמך בערעורו על כך שהוא מטופל מזה שנה ושלושה חודשים בקהילה טיפולית לנפגעי סמים ולכן הוא מבקש להישאר בתוכנית זו עד לסיום תהליך הגמילה. לעומת זאת, באם ייכנס המבקש לתאי הכלא, ייתכן מאוד שתהליך כאמור ייכשל.

מנגד, המדינה מתנגדת לבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שכן, מעשיו של המבקש חמורים וכי את תהליך הגמילה ניתן להמשיך בין כותלי בית-הסוהר.

בקבלו את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר קובע כב' השופט י' טירקל כדלקמן:

"3. עיינתי בגזר-הדין, בתסקירי שירות המבחן, בהחלטותיו של בית-המשפט המחוזי, שהחליט לשחרר את המבקש לחלופת מעצר בקהילה הטיפולית ובהחלטתה של חברתי הנכבדה, השופטת ד' דורנר, מיום 17.7.03, (בש"פ 6504/03 מדינת ישראל נ' חביב, פ"ד נז(5), 865), שאשרה את החלטת השחרור. לפי כתב האישום, שבעובדותיו הודה המבקש, מדובר בארבע עסקות סמים שבהן מכר סם מסוכן מסוג קנבוס: בראשונה - 5.060 ק"ג; בשניה - 1.040 ק"ג, בשלישית - 7.580 ק"ג, ברביעית - 19.3 ק"ג. כמו-כן החזיק בכמות נוספת במשקל 19.935 ק"ג שלא לשימושו העצמי. הרשעותיו הנוספות היו בשל החזקת סכין ובשל זיוף רישיון נהיגה וכן שימוש ברישיון המזוייף לשם התחזות כאחר כלפי שוטרים שעיכבו אותו. עוד עולה מגיליון המרשם הפלילי של המבקש כי הורשע בעבר 50 פעמים, מאז מלאו לו 14 שנים, בעבירות רכוש ואחרי כ- 8 שנים התחילה מעורבותו בעבירות סמים.

אכן, נראה לכאורה כי הסיכויים שערכאת הערעור תבטל את עונש המאסר, או תקל בעונש במידה ניכרת, אינם גדולים; ולפי המקובל עלינו, במצב דברים כזה, דינה של בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין להידחות. אולם, המשפט הפלילי עניינו חייו של אדם, ואף חייהם של הסובבים אותו, ולפעמים חובה עלינו לחרוג מגדרם של כללים מקובלים. התרשמתי כי למבקש - שהוא כבן 34 שנים - נפתחו עתה, ככל הנראה בפעם הראשונה בחייו, שערי תשובה. אחרי שנות ילדות ונערות שבמהלכן לא זכה בחינוך ובתמיכה אוהבת הגיע למסגרת תומכת שהוא נענה לה. ככל הנראה, בפעם הראשונה בחייו, מחזיק הוא ביד המושטת לעזרתו ומבקש לצאת מיוון המצולה שבו שקע. היום קשה מאוד, ואולי אי-אפשר, לחזות את סופו של התהליך, אולם אחרי תקופה של שנה ושלושה חודשים של התקדמות, סבורני שיש יסוד לתקוה. על כך כתבתי במקום אחר, לעניין שחרור לחלופת מעצר במוסד גמילה, כי בשל התקווה, שלעולם אין להתייאש ממנה, יש להעניק הזדמנות נוספת (בש"פ 10029/03 לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4), 880 (2003)). אם יידחה, איפוא, ביצוע גזר-הדין יתכן שבינתיים יעלה המבקש על דרך הישר. אז ייצא, כמובן, המבקש עצמו נשכר, אך גם החברה תצא נשכרת; ואולי גם תמצא בכך ערכאת הערעור טעם טוב להקלה בעונשו (ראו ע"פ 5619/01 סלים כאמלה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 821 (2002)). זאת ועוד, באיזון בין הנזק העלול להיגרם לציבור אם ימשך עיכוב הביצוע - בשל החשש שהמבקש יעבור עבירות נוספות בזמן שהייתו בקהילה הטיפולית - לבין הנזק העלול להיגרם למבקש, ולציבור, אם יופסק התהליך הטיפולי, נראה לי שמשקלו של החשש מפני הנזק האחרון גובר.

4. לפיכך, אני מעכב את ביצוע גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי, לרבות הקנס שהוטל, למשך תקופה של 6 חודשים מהיום, על-מנת שהמבקש יוסיף לשהות בקהילה הטיפולית שבה הוא שוהה ויסיים את התהליך הטיפולי. סמוך לתום התקופה יגיש שירות המבחן תסקיר מעודכן על המבקש וסמוך לאחר-מכן ייקבע מועד לשמיעת הערעור. אם ייפסק התהליך הטיפולי יודיעו על כך מנהלי הקהילה הטיפולית לבית-המשפט ותישקל הפסקתו של עיכוב הביצוע..."

ב- ע"פ 2494/05 {עודה אבו קרון נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 3395 (2005)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בעבירות של סחר בסם מסוכן והחזקת סם שלא לצריכה עצמית. בית-המשפט המחוזי השית על המבקש 40 חודשי מאסר בפועל ו- 18 חודשים על-תנאי.

המבקש מסמך בערעורו על הטענה כי סיכויי ערעורו טובים. בנוסף, המבקש שוחרר ממעצר במהלך משפטו ואף המדינה הסכימה כי המבקש ישתלב בלימודים, היות ומדובר באדם ללא הרשעות קודמות. כל אלה מהווים דרך להשתקמותו של המבקש.

המדינה מתנגדת לבקשת העיכוב שכן לגרסתה סיכויי הערעור נמוכים שכן, פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי מתבסס על האמון שנתן בית-המשפט בעדות השוטר ששימש סוכן וכי תסקיר שירות המבחן נמנע מהמלצה.

בדחותה את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר קובעת כב' השופטת ע' ארבל כדלקמן:

"3. אכן, אין להתעלם מהעובדה שחזקת החפות של המבקש פקעה. הוא הורשע וקיים נגדו פסק-דין הגוזר עליו תקופת מאסר לא קצרה ורק במקרים יוצאי-דופן ייעתר בית-המשפט לעיכוב ביצוע העונש. ככלל, קיים אינטרס ציבורי של ביצוע מיידי של עונש המאסר, הנעוץ באינטרס של אכיפה אפקטיבית של הדין הפלילי ובהרחקת עבריינים פוטנציאליים (ראו: בש"פ 166/87 מדינת ישראל נ' עזראן, פ"ד מא(2), 808).

השאלה שיש לשאול היא, איפוא, האם קיימת הצדקה בנסיבות המקרה להעדיף אינטרסים אחרים על פני האינטרס הציבורי כאמור והאם משקלם של האינטרסים האחרים עשוי לגבור על האינטרס הציבורי של הודעה מידית של מעשה העבירה.

4. נתתי דעתי למכלול השיקולים. חומרת העבירה - מדובר בכמות מסחרית של סם מסוכן אותו מכר הנאשם לסוכן משטרתי שעדותו היתה אמינה על בית-המשפט, תקופת המאסר שהושתה עליו אינה קצרה ויש לקוות שהדיון בערעורו יקבע בהקדם. נכון שאין למבקש הרשעות קודמות ועובדה זו נשקלה במסגרת שיקולי גזר-הדין אך אין בה, כמו שאר נסיבותיו האישיות, כדי להוות משקל רב בהחלטה לעניין ביצוע עונש המאסר. העובדה שהמדינה הסכימה לאפשר לו להשתלב במסגרת לימודית גם היא אינה יכולה להכריע לעניין עיכוב ביצוע מאסרו. כל עוד התנהל המשפט עמדה למבקש חזקת חפות. משהורשע ונגזר דינו יש חשיבות לביצוע העונש באופן מיידי כך שיהיה ברור לנאשם, כמו לעבריינים פוטנציאליים אחרים, שבית-המשפט מוקיע עברייני סמים, ומבקש ליתן ביטוי מידי לסלידת החברה מכל מי שמוכר סמים קשים בכמויות מסחריות באופן שיש בו לפגוע בציבור.

מטעמים אלו הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית..."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עבירות סמים