דיון נוסף ועיכוב ביצוע

ההלכות הדנות בעיכוב ביצוע אגב בקשות לדיון נוסף נחלקות לשתיים.

קבוצה אחת, היא זו כאשר הדיון הנוסף נושאו הינו דחיית בקשה לעיכוב ביצוע על-ידי בית-המשפט העליון.

קבוצה שניה, היא זו כאשר הדיון הנוסף נושאו פסק-דין חלוט לגבי ההרשעה והעונש או העונש בלבד ולגביו מוגשת בקשה לקיום דיון נוסף ואגב בקשה זו מוגשת בקשה לעיכוב ביצוע של העונש עד להכרעה בבקשה לדיון הנוסף או באם הוחלט על דיון נוסף על עיכוב עד להכרעת ההרכב במסגרת הדיון הנוסף.

אנו נסקור את ההלכות כמתייחסות לשתי הקבוצות.

ב- בש"פ 5501/03 {עוואד אבו גרדוד ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 2452 (2003)} המערערים הורשעו, בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע והחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי. המערער 1 הורשע גם בביצוע מעשי פזיזות ורשלנות. ערעור שהגישו השניים לבית-המשפט העליון (ע"פ 3862/02) נדחה על-ידי השופטות ט' שטרסברג-כהן, ד' דורנר ו-ד' ביניש.

המערערים הגישו, באיחור, בקשה לקיום דיון נוסף, וביקשו הארכת מועד. כמו-כן הגישו בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליהם. הבקשה לעיכוב הביצוע הובאה בפני השופט א' א' לוי, אשר קבע מועד לדיון בה, אולם עוד בטרם נתקיים הדיון, דחה כב' הרשם ע' שחם את הבקשה להארכת מועד. בנסיבות אלה, קבע השופט א' א' לוי כי מתייתר הצורך בדיון בבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין, והורה על התייצבות המערערים לריצוי עונשם ביום 22.6.2003.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט א' ריבלין:

"2. עתה מערערים השניים על החלטת כב' הרשם לדחות את בקשתם להארכת מועד, ומבקשים את עיכוב ביצוע גזר-הדין שהוטל עליהם. לאחר שעיינתי בבקשה ובמסמכים הנוספים, נחה דעתי כי לא נפל כל פגם בהחלטת כב' הרשם. בהחלטת הרשם צויין, כי פסק-הדין ניתן ביום 15.5.2003, ומרישומי מחשב בית-המשפט עולה כי הומצא לבא-כוח המערערים ביום 22.5.2003. המערערים לא פנו לבית-המשפט במהלך 8 הימים, שנותרו להם לצורך הגשת הבקשה לדיון נוסף, אף לא בבקשת ארכה. אף לו? היתה נמנית התקופה להגשת העתירה לדיון נוסף מיום ההמצאה, כך ציין כב' הרשם, עדיין איחרו המערערים בהגשתה. לאיחור זה, כך קבע כב' הרשם, לא ניתן כל טעם, ודאי לא טעם סביר. עוד נאמר בהחלטת כב' הרשם, כי עיון בפסק-הדין ובבקשה לדיון נוסף אינו מגלה כל טעם ממשי לקיום דיון נוסף.

המערערים אינם מגלים כל עילה להתערבות בהחלטת כב' הרשם, ולפיכך - דין הערעור להידחות. ממילא גם אין מקום לעיכוב ביצוע גזר-הדין. המערערים יתייצבו, איפוא, לריצוי עונשם, במועד ובמקום שנקבע בהחלטת השופט א' א' לוי."

ב- דנ"פ 2888/01 {עומר כנען נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2), 139 (2001)} נדונה עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון ב- רע"פ 4837/00 (כב' השופטים מ' חשין, ד' ביניש, י' אנגלרד) מיום 10.4.2001, בו נדחתה בקשת העותר לעיכוב ביצוע גזר-דין.

בעניין זה נפסק:

"נסיבות המקרה, כפי שעולה מהחלטתו של בית-משפט זה, הן כי העותר הורשע בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירות מירמה כהגדרתן בפקודת מס הכנסה ובעבירות זיוף ושימוש במסמך מזוייף בניגוד לחוק העונשין, במטרה לחמוק מתשלום מס אמת. בית-משפט השלום גזר (ביום 18.10.99) על העותר עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל. העותר ערער לבית-המשפט המחוזי. ערעורו נדחה (ביום 22.6.2000). לבקשת העותר, דחה בית-המשפט המחוזי את ביצוע העונש, עד ליום 12.7.2000. העותר פנה לבית-משפט זה בבקשה למתן רשות ערעור. במקביל ביקש עיכוב ביצוע עונש המאסר עד להחלטה בבקשה. בקשת הערעור נעתרה. לגוף העניין, נדחתה (ביום 15.3.2001) הבקשה ליתן רשות ערעור. נקבע כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 15.4.2001.

2. ביום 10.4.2001, דחה בית-משפט זה (כב' השופטים מ' חשין, ד' ביניש, י' אנגלרד) את בקשת העותר לפיה יעוכב ביצוע גזר-הדין עד אשר יכריע בית-משפט זה בבקשתו, אותה היה עתיד להגיש, למשפט חוזר. בית-המשפט קבע, כי אין בראיות, עליהן נסמכת בקשת העותר למשפט חוזר, כדי להצדיק עיכוב ביצוע המאסר. בנסיבות העניין, בהן גזר-הדין הושת על העותר לפני כשנה וחצי, כאשר מדובר בראיות שאינן מהוות ראיות 'חדשות' עליהן לא ידע העותר בעת קיום ההליכים בבתי-המשפט בעניינו; וכן מקום בו נראה היה לבית-המשפט כי ראיות אלו אינן מצדיקות לכאורה משפט חוזר, בית-המשפט סבר כי לא יהיה זה ראוי להוסיף לדחות את ביצוע העונש.

3. על החלטה זו הוגשה העתירה לקיום דיון נוסף. העותר טוען כי הקריטריונים לעיכוב ביצוע גזר-דין, כאשר מוגשת בקשה למשפט חוזר, הם סוגיה אשר חשיבותה וחידושה מחייבים עריכת דיון נוסף. לטענתו, אל לו לבית-המשפט, בבוחנו את עיכוב הביצוע, להתייחס לסיכוייה הלכאוריים של בקשתו למשפט חוזר. לפיכך, כך נטען, שגה בית-המשפט בבוחנו את טיב הראיות עליהן מתבססת הבקשה למשפט חוזר.

4. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. אין בהחלטת בית-המשפט בעניין עיכוב הביצוע משום קושי או חידוש במובן המצריך דיון נוסף כקבוע בסעיף 30(ב) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984.

בקשת עיכוב ביצוע העונש נבחנה והוכרעה על-ידי בית-משפט זה, אשר קבע, תוך בחינת כלל נסיבות המקרה, כי לא יהיה זה ראוי להוסיף ולדחות את ביצוע העונש. כבר קבענו, בנסיבות אחרות, כי יכול בית-המשפט לשקול בהחלטתו על עיכוב ביצוע העונש, בין השיקולים השונים, גם את סיכויי בקשתו של העותר (השוו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241 (2000); בג"צ 3089/00 שמעון ביטון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). על-כן, בנסיבות העניין - ומבלי להביע עמדה באשר לבקשה אפשרית של העותר לקיומו של משפט חוזר או לסיכוייה - הרי שבעתירה זו אין אלא ניסיון לערעור נוסף על קביעתו ושיקול-דעתו של בית-משפט זה. וכפי שקבענו לא פעם, דיון נוסף איננו ערעור נוסף (ראו: דנ"פ 6914/99 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

על-כן, נחה דעתי כי דין העתירה, וכך גם בקשת עיכוב ביצוע עונש המאסר, להידחות."

ב- דנ"פ 6738/99 {ישראל גוטליב נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 742 (2000)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט א' ברק:

"1. ביום 23.1.00 דחיתי את עתירתו של המבקש לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון ב- ע"פ 3941/99. בפסק-דין זה נדחה (בדעת רוב) ערעורו של המבקש על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי. בהחלטתי הוריתי, כי המבקש יחל בריצוי עונשו ביום 6.2.00.

2. ביום 30.1.00 הגיש המבקש בקשה לדחיית ביצוע עונשו. בבקשתו טוען המבקש, כי הן בית-המשפט המחוזי והן בית-המשפט העליון מצאו לנכון לעכב את ביצועו של עונש המאסר שהוטל על המבקש, ואף המשיבה הסכימה לכך. לטענת המבקש, טעמיהם של המשיבים ושל בתי-המשפט - טעמים הנובעים מנסיבות הרשעתו וגזר-דינו, כמו גם מנסיבותיו האישיות, עומדים בתוקפם גם עתה, משפונה המבקש בבקשת חנינה לנשיא המדינה. לעניין זה מציין המבקש, כי שותפיו, שבניגוד לו כפרו באישומים נגדם, הורשעו בעבירות פחותות ונדונו לתקופות מאסר קצרות באופן משמעותי. עוד הוא טוען, כי מאז האירועים נשוא הרשעתו השתקם ותיקן את דרכיו - ואף בכך יש בכדי להצדיק חנינה או הקלה בעונש. המבקש מוסיף וטוען, כי נוכח תקופת מאסרו הקצרה יחסית עלול טעמה של החנינה להינטל אם לא יעוכב ביצוע מאסרו.

3. המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע המאסר. לעניין זה היא מסתמכת על פסיקתו של בית-המשפט העליון לפיה בקשת חנינה אינה מהווה עילה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר. המשיבה מוסיפה, כי אכן ריצוי עונשו של המבקש נדחה (בהסכמתה) מזה זמן רב - מאז נגזר דינו בבית-המשפט המחוזי ועד סיום הדיון בעתירתו לדיון נוסף. אולם, משמיצה המבקש את ההליכים השיפוטיים שעמדו לרשותו אין עוד מקום להוסיף ולעכב את ריצוי עונשו. בהקשר זה מוסיפה המשיבה, כי המאמצים לשיקומו של המבקש לא צלחו, ואף הוגדרו בפסק-דינו של בית-משפט זה כ- "כישלון מוחלט".

4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

'בית-המשפט שב וקבע, כי: 'עיכוב ביצוע גזר-דין בנימוק שהוגשה בקשה לחנינה לכב' נשיא המדינה, יש בו... משום עירוב שיקוליו של בית-המשפט בשיקוליה של הרשות המכוננת, ומשום אפשרות של, כביכול, השפעה על שיקוליה של זו, ומן הראוי שלא ייעשה כך ולא ייראה כך' (בש"פ 1835/93 דב קלווין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1), 101, 104. ראה גם: רע"פ 8182/91 צרפתי אליאב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2669/97 אסולין יעקב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ו- רע"פ 5267/97 מסעודה דקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).'
(דנ"פ 4603/07 אהרן משולם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)

כל עוד לא מיצה המבקש את הסעדים הדיוניים שעמדו לרשותו היה מקום לשקול את עיכוב ביצוע עונש מאסרו. אולם משמיצה המבקש סעדים אלה עד תום גוברת ידו של האינטרס הציבורי בהטלת עונשים ובריצויים סמוך ככל האפשר למועד ביצוע העבירות. בנסיבות אלה ונוכח גישתו העקבית של בית-המשפט, כפי שהובאה לעיל, אין עוד מקום בהמשך עיכובו של ביצוע העונש שהוטל על המבקש. הבקשה נדחית, איפוא."

ב- דנ"פ 9335/99 {מרדכי שמעון נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 757 (2000)} נדונה עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-משפט זה (כב' השופטים ד' דורנר, י' טירקל וא' ריבלין) ב- ע"פ 4822/99 לפיו נדחה ערעורו של העותר על הרשעתו בביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה ותקיפה בנסיבות מחמירות. כמו-כן הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט א' ברק:

"1. העותר קבלן לעבודות עפר. ג'לאל שמסאנה ("המתלונן") עבד אצל העותר כמפעיל טרקטור במסגרת עבודות חפירה. על-פי העובדות העולות מפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, חשד העותר במתלונן שהוא אחראי לגניבת ציוד וחומרים מאתר החפירה. חשד זה הוביל את העותר לתכנן את חטיפתו של המתלונן לצורך תחקורו ותשאולו בעניין. לצורך כך, שכר העותר רכב פורד מסוג טרנזיט, ובשעת לילה מאוחרת נסע עם ארבעה אחרים לאתר העבודה, בו נשאר המתלונן לעבוד בהוראתו של העותר. העותר נשאר יחד עם אחד האנשים ברכב בשעה שהאחרים, התחפשו לרעולי פנים, תפסו את המתלונן והכניסו אותו לרכב, קשרו את עיניו, ידיו ורגליו וחקרו אותו תוך שימוש באלימות. יצויין, כי הכאת המתלונן, במהלך החקירה, בוצעה הלכה למעשה על-ידי האנשים האחרים בעוד שהעותר עצמו לא נטל חלק בחקירה הקולנית ובמכות, אלא רק הנחה את "החוקרים". עם סיום החקירה הורד המתלונן בצד הכביש. העותר שילם לאחרים עבור חלקם באירוע.

2. בבית-המשפט המחוזי הורשע העותר בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, ובעבירות חטיפה ותקיפה בנסיבות מחמירות כ-'מבצע בצוותא'. על העותר נגזר עונש של 30 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשי מאסר בפועל והיתרה על-תנאי, וכן תשלום פיצויים למתלונן. בית-המשפט המחוזי אף קבע כי העותר הוא שתכנן ויזם את אירוע החטיפה. העותר ערער על הכרעת-הדין לבית-משפט זה, אשר דחה את ערעורו תוך שהוא מציין:

'בטיעונו הפרטני הצביע שמעון (העותר - א' ב') על סתירות בין הגרסאות המרשיעות שהוצגו בבית-המשפט המחוזי וטען כי מדובר בעלילה שנרקמה נגדו בעקבות תביעה אזרחית שהגיש כנגד המתלונן... המערערים ביקשו, איפוא, כי נתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי... לא מצאנו בסתירות ובפירכות שעליהן הצביעו שמעון ופארס עילה להתערב במימצאיו של בית-המשפט המחוזי.'

היינו, בית-משפט זה התייחס לערעורו של העותר כערעור במישור העובדתי וקבע כי לא מצא מקום להתערב במימצאיו של בית-המשפט המחוזי.

3. כעת מבקש העותר לקיים דיון נוסף בשתי הלכות משפטיות עקרוניות העולות, לטענתו, מפסק-הדין נשוא עתירה זו. האחת - האם ניתן כיום, לאחר ביטול האחריות הסולידרית של הקושרים, להרשיע אדם בעבירת קשר כאשר ביצועה של העבירה המושלמת הוכח והוא הורשע בביצועה. לטענת העותר, קיימות בעניין זה דעות שונות בין שופטי בית-המשפט העליון, ועל-כן ראוי לקיים בסוגיה זו דיון נוסף. השניה - מהם התנאים בהם אדם שיזם ותכנן את העבירה אך לא השתתף בה בפועל, יוצא מגדר "משדל" ונכנס לגדר "מבצע עיקרי". טענה זו עולה נוכח העובדה, כי העותר עצמו לא השתתף בחטיפת המתלונן בפועל, אלא רק ישב ברכב, ולא השתתף באופן פעיל באלימות שננקטה נגד המתלונן.

4. המדינה מתנגדת לקיומו של דיון נוסף. לטענתה, שאלת ההרשעה המקבילה בעבירת קשר ובעבירה המושלמת לא נידונה באף אחת מהערכאות ואף לא עלתה כטיעון על-ידי העותר בהודעת הערעור. על-כן, אין כאן 'הלכה שנפסקה', כאמור בסעיף 30(ב) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, שיש לקיים בה דיון נוסף. באשר לשאלת קו הגבול בין "מבצע עיקרי" ל- "משדל" טוענת המדינה, כי סוגיה זו נידונה בבית-משפט זה בעבר בשורה של פסקי-דין וההכרעה בה היא ברורה, מה עוד שהמקרה דנן הוא מקרה פשוט שאינו מעורר קושי בהלכות שנקבעו, ובוודאי שאינו סוטה מהן.

5. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה לה על נספחיהן נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. מעיון בפסק-הדין נשוא העתירה עולה, כי הוא עוסק רק בשאלות העובדתיות עליהן ערער העותר, ככל שהן מתייחסות להבדלי הגרסאות בעדויות השונות של המעורבים בפרשה. פסק-הדין אינו מחדש הלכה כלשהי, וממילא אין מקום לקיים דיון נוסף - ולמעשה ראשון, בסוגיות אותן מעלה העותר (ראו דנ"פ 4874/99 חכמי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

6. במסגרת עתירתו לקיום דיון נוסף ביקש העותר לעכב את ביצוע גזר-הדין עד להכרעה בעתירה לדיון הנוסף, ובדיון הנוסף אם יתקיים כזה, ולחלופין לפרק זמן של חמישה חודשים, עד שימצא העותר אמצעיים חלופיים לתמיכה שהוא מעניק לבני משפחתו. לא ניתן להיעתר לבקשת העותר. עם דחיית העתירה ניטל הטעם בהמשך עיכוב הביצוע. זאת ועוד; בית-המשפט המחוזי אשר נתן את גזר-הדין ביום 2.6.99 עיכב את ביצוע גזר-הדין עד למתן פסק-דין בערעור, ובית-משפט זה אשר נתן את פסק-דינו ביום 14.12.99 עיכב את ביצוע גזר-הדין עד לתאריך 30.1.00. הזמן שחלף ממתן הכרעת-הדין בבית-המשפט המחוזי ועד היום (למעלה מ- 7 חודשים) די היה בו כדי לאפשר לעותר להתארגן לקראת ריצוי עונשו. על-כן, איני מוצא מקום למתן דחיה נוספת של חמישה חודשים בריצוי העונש.

התוצאה היא כי העתירה נדחית. העותר יתייצב לריצוי עונשו ביום 2.2.00 בתחנת המשטרה במגרש הרוסים עד לשעה 12:00."

ב- דנ"פ 3301/97 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 26 (1997)} נדונה עתירה לדיון נוסף על פסק-דינו של בית-המשפט העליון, שניתן על-ידי כב' השופטים: ג' בך, א' מצא, י' קדמי, ולחלופין לקיום משפט חוזר.

בעניין זה נפסק מפי כב' הנשיא א' ברק:

"בפניי 'עתירה לדיון נוסף ולחלופין לקיום משפט חוזר'.

1. כנגד העותר הוגש בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (בפני כב' השופט א' סטרשנוב) כתב אישום המייחס לו שתי עבירות אינוס (עבירות על סעיף 345(א)(1) וסעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, להלן: "החוק"), שתי עבירות מעשה מגונה (עבירה על סעיף 348(א) בצירוף 345(א)(1) לחוק), תקיפה סתם (עבירה על סעיף 379 לחוק) ואיומים (עבירה על סעיף 192 לחוק). כל העבירות המיוחסות לעותר בוצעו, לפי האמור בכתב האישום, כלפי רעייתו של העותר, עמה היה העותר שרוי בסכסוך מתמשך. במהלך משפטו של העותר, בזמן חקירתה הנגדית של רעיית העותר על-ידי בא-כוח העותר הופסק הדיון והצדדים קיימו שיחות ביניהן, חלקן בלשכת השופט. עם סיום ההפסקה נרשמו הדברים הבאים בפרוטוקול:

'התובע: ברצוני להודיע לבית-המשפט כי הגענו להסדר לפיו ישונה כתב האישום כך שהוראת החיקוק השלישית באישום הראשון והשניה באישום השני (אינוס) תימחק. הנאשם יודה בכתב האישום המתוקן, יורשע בו. חברי מבקש לצרף שני תיקים - האחד של בית-משפט שלום והשני תיק משטרתי (ת"פ 3759/94 אליו צורף פ"א 1762/93 - שעניינו תקיפה חבלנית). בתיקים אלה הנאשם הודה, הורשע על-ידי השופט נויטל וטרם נשמעו הטיעונים לעונש וגזר-הדין. הצדדים יעתרו לתסקיר שירות מבחן אודות הנאשם. הדחיה תהיה לצורך הסדרת ההליך האזרחי בין הנאשם למתלוננת. לאחר-מכן, התביעה תעתור למאסר בפועל הולם בגין העבירות בהן הודה הנאשם, וחברי יעתור לעונש פחות מכך.

עורך-דין לנדשטיין: אני מאשר את פרטי העסקה אליה הגענו. אני מבקש לצרף את התיקים עליהם דיבר התובע. אני מאשר שצו ההרחקה כנגד הנאשם, האוסר עליו להיכנס לעיר הרצליה, עומד בעינו, זולת התרה של כניסת הנאשם פעם אחת לביתו לשם נטילת חפצים שלו.

הנאשם: אני מאשר את דברי סניגורי, מודה באשמה בכתב האישום המתוקן ויודע שבית-משפט יגזור עלי עונש.'

באותו מעמד ניתנה הכרעת-דין והעותר הורשע באותן עבירות שבכתב האישום המתוקן. הדיון בגזר-הדין נדחה למועד מאוחר יותר, על-מנת לאפשר את קבלתו של תסקיר מעודכן משירות המבחן למבוגרים. בדיון שהתקיים עובר למתן גזר-הדין ביקש התובע להטיל על העותר 'עונש מאסר בפועל הולם וכן מאסר על-תנאי'. ואילו מפי בא-כוח העותר נרשם בפרוטוקול הדיון:

'אנחנו הבנו מהתביעה שהיא תסתפק בעונש של שישה חודשי מאסר ואילו אנו נוכל לטעון לעבודות שירות. נאמר שבית-המשפט אינו כבול בהסדר הטיעון... אני מקווה שהמקום שאליו הנאשם הולך אינו נקבע על-ידי בית-המשפט לפני שהוא שומע טיעונים. מאידך, אני מסיק שאדוני לא גמר בדעתו ואני סמוך ובטוח שאני יכול לטעון בקו פתוח.'

בית-המשפט גזר על העותר ארבע שנות מאסר, מהן שנתיים בפועל. בגזר-דינו ציין בית-המשפט:

'יאמר מיד, כי אם השתמע מדברי הסניגור המלומד בסיכומיו לעונש כי הבין מפי בא-כוח התביעה עורך-דין א' שוורץ כי היא תסתפק בעונש של שישה חודשי מאסר בלבד הרי לא רק שדברים אלה נדחו מיד ובתוקף על-ידי התובע בדיון היום אלא שאף אין להם כל בסיס בפרוטוקול הדיונים מהישיבה הקודמת, כפי שצוטט לעיל.'

לאחר גזר-הדין הגיש העותר בקשה לתיקון הפרוטוקול, כך שישקף את הדברים שנאמרו, לטענתו בלשכת השופט, עובר להודעה לפרוטוקול על הסדר הטיעון (העותר לא פרט בבקשתו מהם הדברים שנאמרו, לטענתו, באותו אירוע אלא ביקש, כי יינתן לצדדים להביא את ראיותיהם בעניין זה). בית-המשפט דחה את בקשת התיקון, בלא שנדרש לתגובת המשיבה, באמרו:

'תוכן הדברים שנאמרו בלשכה לפני כארבעה חודשים אינו זכור לי במדוייק. סביר להניח כי הוחלפו דברים באשר להסדר הטיעון, כפי שהם באו לידי ביטוי מפורש, מיד בתום ההפסקה, בדברי התובע לפרוטוקול שאושרו על-ידי הסניגור.'

2. העותר ערער על הכרעת-הדין וגזר-הדין. הוא הגיש גם בקשה לבית-משפט זה לתיקון הפרוטוקול של בית-המשפט המחוזי ולהבאת ראיות לעניין זה. על-פי הנטען בבקשה, הודיע בית-המשפט קמא לצדדים, שעה שנועדו בלשכתו, כי לא ירשיע את העותר באונס וחיווה דעתו, כי יש להגיע לפתרון מוסכם. עוד נטען, כי לאחר דברים אלה, ובעקבות התייעצות של בא-כוח המאשימה עם פרקליטת המחוז הודיע הראשון, כי התביעה תבקש מאסר בפועל של שישה חודשים, כך שהעותר יוכל לבקש, כי העונש ירוצה בעבודות שירות, וכי השופט סיכם ברוח זו את הסדר הטיעון ו-'רמז' לבא-כוחו של העותר על כך שהעונש שיוטל ירוצה בעבודות שירות. בקשתו נדחתה על-ידי המותב שדן בעניינו (כב' השופטים בך, מצא וקדמי) תוך ציון, כי 'הנימוקים להחלטה זו יכללו בבוא העת בפסק-דיננו'.

בפסק-הדין בערעור קבע בית-המשפט, כי טענות העותר נסתרות על-ידי האמור בפרוטוקול (כפי שצוטט לעיל) ועל-ידי הערות בית-המשפט המחוזי. עוד קבע בית-המשפט, כי לא מצא ממש 'בטענות בדבר התערבותו הפעילה כביכול של השופט המחוזי, אשר השפיעה, כנטען, על החלטת הנאשם להסכים לעסקת הטיעון'.

לעניין זה סקר בית-המשפט את הפסיקה הנוגעת למעורבות בית-המשפט בעסקות טיעון ולתוצאותיה וציין: 'מהאמור עולה, כי לו היה המערער במקרה שלפנינו מוכיח עובדתית את טענתו באשר ל- "רמז" שנתן השופט בעניין נטייתו להקל בעונש, הרי שהיה מקום לשקול לבטל את הכרעת-הדין ולהחזיר את התיק לערכאה הראשונה לשם שמיעת הראיות בדרך הרגילה'. לפיכך דחה בית-המשפט העליון קו טיעון זה. בית-המשפט לא מצא גם מקום להתערב בעונש שנגזר על העותר.

3. בעתירה שבפניי מעלה העותר שלוש טענות עיקריות:

- לטענתו סטה בית-המשפט העליון מן התקדימים שצויינו על ידו בכל הנוגע למעורבות בית-משפט בהסדר טיעון (ובפרט ע"פ 5518/91 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מו(3), 525). לחלופין הוא טוען, כי נגרם לו עיוות-דין, שכן לא ניתן לו להוכיח את טענתו בדבר חילופי הדברים בלשכת השופט.

- עוד טוען העותר, כי עתירתו מעלה את השאלה המהותית מה דינם של חילופי דברים המתנהלים בלשכת שופט - האם הם חלק מן הפרוטוקול אם לאו והאם חלה עליהם הוראת סעיף 134 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 ('במשפט פלילי ינוהל פרוטוקול שישקף את כל הנאמר והמתרחש בו והנוגע למשפט').

- כמו-כן מעורר העותר את השאלה כיצד ניתן להגיש ראיות נוספות בערעור פלילי: האם יש לצרפן לבקשה להבאת ראיות נוספות או שמא יש להימנע מהצגתן בפני בית-המשפט כל עוד לא ניתנה החלטה המתירה את הצגתן.

בשולי דבריו מעורר העותר את השאלה מהם סדרי הדיון כאשר מעורר עותר טענות שמקצתן מצדיקות קיום דיון נוסף ומקצתן מצדיקות קיום משפט חוזר.

4. המשיבה מתנגדת לקיום דיון נוסף. לטענת המדינה, כבודם של התקדימים המשפטיים ושל הטענות המשפטיות שמעלה העותר במקומו מונח, אולם עתירתו נכשלת עוד בשלב העובדתי, שכן מפרוטוקול הדיון שנערך בבית-המשפט קמא עולה, כי העותר לא העלה בשום שלב שהוא עובר למתן גזר-הדין טענה בדבר מעורבות השופט בהסדר הטיעון ובדבר תוכנו של אותו הסדר. המדינה מוסיפה וטוענת, כי לפיכך צדק בית-המשפט העליון בדחותו את טענותיו העובדתיות של העותר וכי אין מקום לקיים דיון נוסף בטענות אלו.

5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות.

העתירה לקיום דיון נוסף אינה מגלה כל עילה מן העילות המנויות בסעיף 30 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. פסק-הדין נשוא העתירה אינו עומד בסתירה להלכה קודמת של בית-משפט זה ואינו קובע הלכה חדשה, קשה או חשובה. בבסיס פסק-דינו של בית-משפט זה עמדה ההחלטה לדחות את גרסתו העובדתית של העותר, גרסה שאימוצה הוא תנאי הכרחי לדיון בסוגיות המשפטיות שמעלה העותר. בית-המשפט העליון נימק את דחיית הבקשה והצביע על הסתירות הרבות בין גרסתו המאוחרת של העותר לבין הדברים שנרשמו בפרוטוקול הדיון מפי העותר ומפי בא-כוחו עובר למתן גזר-הדין בעניינו. מסקנתו העובדתית של בית-המשפט היא מבוססת כדבעי, ומכל מקום אין הדיון הנוסף מיועד לשמש ערכאת ערעור על ממצאים עובדתיים.

באשר לכותרתה החלופית של עתירת העותר, היינו עתירה לקיום משפט חוזר - אם חפץ העותר בקיום משפט חוזר עליו לפעול בהתאם להוראות תקנות בתי-משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957.

העתירה נדחית. ממילא בטל גם צו עיכוב ביצוע שניתן על ידי ביום 97'...

בשולי הדברים יצויין, כי העותר ביקש, כי הדיון בעתירה יתקיים במעמד הצדדים. לאחר ששקלתי את הבקשה החלטתי שלא להיעתר לה. הכלל הוא, כי עתירות לדיון נוסף אינן נשמעות במעמד הצדדים (תקנה 10 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984). העותר לא הצביע על סיבה של ממש שיש בה כדי להצדיק חריגה מכלל זה בעניינו."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דיון נוסף ועיכוב ביצוע