עיכוב ביצוע והגשת בקשה לחנינה

ההלכה הינה כי בית-המשפט לא יעכב ביצוע בשל הגשת בקשת חנינה אלא במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל. סקירת החלטות בתי-המשפט בשאלה אם יעוכב ביצועו של גזר-דין עקב הגשת בקשת חנינה מצביעה על כך שרק במקרים בודדים אכן עוכב הביצוע. גם זאת כאשר המדינה אישרה שתשובת הנשיא לבקשת החנינה אכן תתבצע בהקדם.

לא אחת נפסק כי אין מקום לעיכוב ביצוע של עונש המאסר שהוטל על הנידון, בשל הגשת חנינה בפני נשיא המדינה, אלא במקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל {ראה בש"פ 1835/93 קלווין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 101 (1993); ע"פ 3685/04 רונן יעקב נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 23 (2004)}.

כב' הנשיא א' ברק קבע בפרשת אסולין יעקב {רע"פ 2699/97 אסולין יעקב נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 304 (1997)} כי המבקש עיכוב ביצוע עונש המאסר, זכאי, ככל עבריין, לפנות לנשיא המדינה בבקשת חנינה או הקלה בעונשו.

כב' הנשיא ברק בעניין זה הגדיר את הבקשה לחנינה כבקשת חסד.

בפרשת כרמל צמח {רע"פ 2754/04 כרמל צמח נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 195 (2004)} קבע בית-המשפט כי עיכוב ביצוע עונש המאסר, בטענה שהוגשה בקשה לחנינה לנשיא המדינה, יש בו משום עירוב שיקוליו של בית-המשפט בשיקוליה של הרשות המכוננת, וכדברי בית-המשפט:

"...כבר נקבע, כי עיכוב ביצוע גזר-דין בנימוק שהוגשה בקשה לחנינה לנשיא המדינה יש בו משום עירוב שיקוליו של בית-המשפט בשיקוליה של הרשות המכוננת, ומשום אפשרות של, כביכול, השפעה על שיקוליה של זו, ומן הראוי שלא יעשה כך ולא יראה כך..."

ב- דנ"פ 6738/99 {ישראל גוטליב נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 742 (2000)} נקבע מפי כב' השופט א' ברק:

"בפניי בקשה לדחיית ביצוע ריצויו של עונש המאסר שהוטל על המבקש.

1. ביום 23.1.00 דחיתי את עתירתו של המבקש לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון ב- ע"פ 3941/99. בפסק-דין זה נדחה (בדעת רוב) ערעורו של המבקש על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי. בהחלטתי הוריתי, כי המבקש יחל בריצוי עונשו ביום 6.2.00.

2. ביום 30.1.00 הגיש המבקש בקשה לדחיית ביצוע עונשו. בבקשתו טוען המבקש, כי הן בית-המשפט המחוזי והן בית-המשפט העליון מצאו לנכון לעכב את ביצועו של עונש המאסר שהוטל על המבקש, ואף המשיבה הסכימה לכך. לטענת המבקש, טעמיהם של המשיבים ושל בתי-המשפט - טעמים הנובעים מנסיבות הרשעתו וגזר-דינו, כמו גם מנסיבותיו האישיות, עומדים בתוקפם גם עתה, משפונה המבקש בבקשת חנינה לנשיא המדינה. לעניין זה מציין המבקש, כי שותפיו, שבניגוד לו כפרו באישומים נגדם, הורשעו בעבירות פחותות ונדונו לתקופות מאסר קצרות באופן משמעותי. עוד הוא טוען, כי מאז האירועים נשוא הרשעתו השתקם ותיקן את דרכיו - ואף בכך יש בכדי להצדיק חנינה או הקלה בעונש. המבקש מוסיף וטוען, כי נוכח תקופת מאסרו הקצרה יחסית עלול טעמה של החנינה להינטל אם לא יעוכב ביצוע מאסרו.

3. המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע המאסר. לעניין זה היא מסתמכת על פסיקתו של בית-המשפט העליון לפיה בקשת חנינה אינה מהווה עילה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר. המשיבה מוסיפה, כי אכן ריצוי עונשו של המבקש נדחה (בהסכמתה) מזה זמן רב - מאז נגזר דינו בבית-המשפט המחוזי ועד סיום הדיון בעתירתו לדיון נוסף. אולם, משמיצה המבקש את ההליכים השיפוטיים שעמדו לרשותו אין עוד מקום להוסיף ולעכב את ריצוי עונשו. בהקשר זה מוסיפה המשיבה, כי המאמצים לשיקומו של המבקש לא צלחו, ואף הוגדרו בפסק-דינו של בית-משפט זה כ-'כישלון מוחלט'.

4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

'בית-המשפט שב וקבע, כי: 'עיכוב ביצוע גזר-דין בנימוק שהוגשה בקשה לחנינה לכב' נשיא המדינה, יש בו... משום עירוב שיקוליו של בית-המשפט בשיקוליה של הרשות המכוננת, ומשום אפשרות של, כביכול, השפעה על שיקוליה של זו, ומן הראוי שלא ייעשה כך ולא ייראה כך' (בש"פ 1835/93 דב קלווין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1), 101, 104. ראה גם: רע"פ 8182/91 צרפתי אליאב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2669/97 אסולין יעקב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 5267/97 מסעודה דקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); דנ"פ 4603/97 אהרן משולם נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 614 (1998)).

כל עוד לא מיצה המבקש את הסעדים הדיוניים שעמדו לרשותו היה מקום לשקול את עיכוב ביצוע עונש מאסרו. אולם משמיצה המבקש סעדים אלה עד תום גוברת ידו של האינטרס הציבורי בהטלת עונשים ובריצויים סמוך ככל האפשר למועד ביצוע העבירות. בנסיבות אלה ונוכח גישתו העקבית של בית-המשפט, כפי שהובאה לעיל, אין עוד מקום בהמשך עיכובו של ביצוע העונש שהוטל על המבקש.

הבקשה נדחית, איפוא."

ב- רע"פ 5479/99 {חסון בן עפיף חמוד נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 662 (1999)} המבקש הורשע (ביום 8.6.97) בבית-משפט השלום בחיפה (השופט ע' רנד) בעבירות של קבלת שוחד, קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזיוף בידי עובד ציבור. הוטל עליו עונש מאסר של שנתיים, מהן שנה לריצוי בפועל. ערעורו על הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר עליו (כמו גם ערעורה של המשיבה על קולת העונש) נדחה על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ח' פיזם והשופטים ש' ברלינר ו-ס' ג'ובראן) ביום 15.7.99. המבקש ביקש לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בקשתו נדחתה על-ידי כב' השופט אור ביום 10.10.99. ביום 12.10.99 הורה כב' השופט אור, כי המבקש יחל בריצוי עונש מאסרו ביום 17.10.99. ביום 17.10.99 הגיש המבקש "בקשה דחופה ביותר ובהסכמה לדחיית ביצוע גזר-הדין עד ליום 1.11.99". הבקשה נענתה. ולפיכך אמור המבקש להתחיל בריצוי עונשו ביום 1.11.99.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט א' ברק:

"2. עתה מגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין ב- 3 חודשים. בקשתו זו מנומקת בכך שהגיש בקשת לחנינה ולחלופין להקלה בעונש ובכך שהוא מעריך, כי טובים סיכויו לקבלת חנינה או הקלה בעונש כאמור. עוד הוא מבקש שהות נוספת בטרם יחל בריצוי עונשו, על-מנת להסדיר את ענייניו וענייני משפחתו. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, אין הגשת בקשת חנינה מהווה (למעט במקרים חריגים ויוצאי-דופן) עילה לדחיית ביצועו של גזר-דין חלוט.

3. דין הבקשה להידחות. המבקש מיצה את זכויותיו הדיוניות בכל שלוש הערכאות ולפיכך אין עוד עילה שתצדיק דחיה נוספת בריצוי עונש המאסר שהוטל עליו. הגשת בקשת חנינה אינה מהווה שלב נוסף בהליך השיפוטי, המצדיק עיכוב נוסף עד ההכרעה בשלב זה. כלל הוא, כי הגשת בקשת חנינה איננה מספקת כדי להצדיק עיכוב ביצוע העונש, אלא במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל (דנ"פ 4603/97 אהרן משולם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) והאזכורים שם). עניינו של המבקש אינו בא בגדרם של מקרים אלה. גם שאר טענותיו של המבקש אינן מצדיקות דחיה נוספת בריצוי עונשו. דינו של המבקש נגזר עוד ב- 8.6.97 ומאז עוכב ביצוע עונשו. חלפו, איפוא, כעשר שנים מאז ביצע את העבירות בהן הורשע ולמעלה משלוש שנים מאז נגזר דינו. בתקופה זו היה למבקש די והותר זמן להיערך למאסרו הצפוי (לא למותר להזכיר, כי בית-המשפט המחוזי שדחה את ערעורו של המבקש עוד ביום 15.7.99, נעתר לבקשתו ועיכב את ביצוע עונש המאסר עד ליום 1.10.99). אין, איפוא, עילה או הצדקה לדחיה נוספת. הבקשה לדחיית ביצוע נדחית."

ב- רע"פ 7355/98 {חברת בנוי והידור בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1), 700 (1999)} המבקשים הורשעו בבית-משפט השלום בירושלים על-פי הודאתם ובמסגרת הסדר טיעון, בשורת עבירות מס (ת"פ 2425/96). על המבקשת 2 הוטל קנס כספי בסך 1,000 ש"ח. על המבקש 1 נגזרו ארבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל, תשעה חודשי מאסר על-תנאי, וכן קנס כספי בסך 25,000 ש"ח.

המבקשים ערערו על חומרת העונש לבית-המשפט המחוזי, ומנגד ערערה המדינה על קולת העונש. בית-המשפט המחוזי (ע"פ 1894/98 ו- ע"פ 1861/98) קיבל ברוב דעות את ערעור המדינה, גזר על המבקשת 1 קנס כספי בסך 100,000 ש"ח, והטיל על המבקש 2 שבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל. יתר חלקי גזר-הדין של בית-משפט השלום הושארו על כנם. לבקשת בא-כוח המבקשים, עיכב בית-המשפט המחוזי את ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש 2, עד ליום 30.11.98.

המבקשים הגישו לבית-משפט זה בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. כב' המשנה לנשיא דחה את הבקשה, וקבע כי המבקש 2 יתייצב לריצוי עונשו ביום 20.12.98.

בטרם הגיע המועד שנקבע לריצוי עונש המאסר בפועל, ביקש המבקש לעכב את ריצוי עונשו. בהסכמת המשיבה, נעתר כב' המשנה לנשיא לבקשה, ועיכב את ביצוע העונש עד ליום 1.2.99.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

"בפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונשו של המבקש ב- 90 ימים נוספים. המבקש מנמק את בקשתו בכך שהגיש לנשיא המדינה בקשת חנינה, ובכך שדרוש לו זמן נוסף כדי למצוא מחליף שיטפל באימו הקשישה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המדינה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי הגשת בקשת חנינה אינה מספקת כדי להצדיק עיכוב ביצוע העונש, אלא במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל (רע"פ 26/97 חיים לקס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המבקש לא הראה טעם מיוחד המצדיק סטיה מכלל זה בעניינו.

למבקש ניתנה שהות של קרוב לשלושה חודשים, להתארגן לקראת ריצוי עונשו.

אין במצבה של אימו, כדי להצדיק עיכוב ביצוע נוסף של העונש.

הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו כפי שנקבע בהחלטת המשנה לנשיא מיום 14.12.98."

ב- דנ"פ 4603/97 {אהרן משולם נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 614 (1998)} נפסק בדיון הנוסף כי:

"ביום 29.6.98 הורינו, כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 26.7.98.

לאחר מתן החלטה זו פנה המבקש בבקשה לדחיית ביצועו של עונש המאסר שהושת עליו עד לסוף חודש אוקטובר 1998. הדחיה האמורה מתבקשת משום שבכוונת המבקש לפנות לנשיא המדינה בבקשה להקל בעונשו ולהמיר את המאסר בפועל שהושת עליו במאסר על-תנאי. המבקש מעריך, כי נוכח נסיבותיו האישיות ונוכח הנסיבות הדיוניות הנוגעות לעניינו יש לבקשתו סיכוי ממשי. דא עקא, שהמבקש חושש, כי כב' נשיא המדינה לא יספיק לטפל בבקשתו בטרם יחל בריצוי עונשו לפי החלטתנו מיום 29.6.98, ולפיכך מתבקשת הדחיה האמורה.

המשיבה מותירה את ההכרעה בבקשה לשיקול-דעתנו ואינה מתנגדת לה, אף שאין היא סבורה, כי הבקשה מגלה עילה של ממש לעיכוב ביצועו של עונש המאסר שהושת על המבקש.

לא מצאנו מקום להיעתר לבקשה. בית-המשפט שב וקבע, כי:

'עיכוב ביצוע גזר-דין בנימוק שהוגשה בקשה לחנינה לכב' נשיא המדינה, יש בו... משום עירוב שיקוליו של בית-המשפט בשיקוליה של הרשות המכוננת, ומשום אפשרות של, כביכול, השפעה על שיקוליה של זו, ומן הראוי שלא ייעשה כך ולא ייראה כך' (בש"פ 1835/93 דב קלווין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 101, 104. ראה גם: רע"פ 8182/91 צרפתי אליאב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2669/97 אסולין יעקב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ו- רע"פ 5267/97 מסעודה דקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

המבקש לא הצביע על אותן נסיבות מיוחדות שיש בן כדי לגבור על הכלל שהובא לעיל וליצור לו חריג. אדרבא: העבירות בהן הורשע המבקש בוצעו לפני כשש שנים וחצי, עונש המאסר הוטל על המבקש לפני כשלוש שנים וחצי וביצועו עוכב עד עתה. מושכלות יסוד בתחום הענישה הפלילית מחייבות את ריצויו של עונש שהושת על אדם סמוך ככל האפשר למועד ביצוע העבירות בהן הורשע, ולמצער - סמוך ככל האפשר למועד הרשעתו. בנסיבות אלו, משמיצה המבקש את כל ההליכים הדיוניים שעמדו לרשותו, אין עוד מקום להמשיך ולדחות את מועד ריצוי העונש שהוטל עליו, בשל טעמים המצויים מחוץ לתחומה של הרשות השופטת.

הבקשה לדחיית מועד ריצויו של עונש המאסר שהושת על המבקש נדחית, איפוא."

ב- רע"פ 6261/97 {אברהם בוזנשוילי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(1), 14 (1998)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עד להחלטה בבקשת חנינה.

בעניין זה נפסק מפי כב' הנשיא א' ברק:

"ביום 17.12.97 דחיתי בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים א' אבן-ארי, ר' שטרנברג-אליעז ו-ה' אחיטוב), שדחה את ערעורו של המבקש על הרשעתו על-ידי בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת י' אמסטרדם).

כעת פונה המבקש בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו (מאסר של חודשיים, לריצוי בעבודות שירות) ואשר הוא אמור להתחיל בריצויו ביום 4.1.97. המבקש מנמק את בקשתו בעובדה שהגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה ובכך שריצוי המאסר יעקור את הבקשה מעיקר תוכנה.

לאחר שעיינתי בבקשה החלטתי לדחותה. הרשעתו של המבקש מתבססת על אירוע שהתרחש לפני כשלוש שנים. גזר-דינו ניתן לפני כשנה וחצי. בנסיבות אלו ראוי, כי לא ייגרם עיכוב נוסף וכי המבקש ירצה כעת את עונשו. הגשת בקשת חנינה לנשיא המדינה אינה מהווה, בדרך-כלל, עילה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר. בית-משפט זה קבע לא פעם, כי הגשת בקשת חנינה לא תעכב את ביצועו של גזר-דין אלא במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל, הנוגעים, בדרך-כלל, לנסיבות שנוצרו לאחר שהסתיים הדיון בערכאות בעניינו של המבקש (רע"פ 2699/97 אסולין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). עניינו של המבקש אינו בא בגדרם של מקרים חריגים אלה.

הבקשה נדחית."

ב- רע"פ 38/96 {גולדשטיין אבנר נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 898 (1997)} נדונה בקשה נוספת, שלישית במספר, לדחיית ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש לאחר שהורשע ונגזר דינו, וערעורו נדחה הן בבית-המשפט המחוזי והן בבית-משפט זה.

במועד שימוע פסק-הדין בבית-משפט זה (11.2.97) נקבע, כי המבקש יתחיל לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו ביום 97'. ביום 13.2.97 הגיש המבקש "בקשה להארכת עיכוב ביצוע" "למען השגת הסדר נושים", ומועד ריצוי העונש נדחה על-ידי בית-משפט זה ליום 97'. ביום 16.4.97 פנה שוב המבקש ב-"בקשה להמשך עיכוב ביצוע עונש מאסר" כיוון שיום קודם לכן הגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה. בקשתו זו נדחתה על-ידי כב' השופט גולדברג.

בדחותה את הבקשה קובעת השופטת ד' ביניש:

"הבקשה שלפני הוגשה ביום 97'. אף שהחלטת השופט גולדברג היתה אמורה לשים סוף פסוק לפניותיו של המבקש, ביקשתי תגובת המדינה לטענות שהועלו בבקשה. מתשובת המדינה עולה, כי הבקשה לקתה באי-דיוקים רבים, בכל הנוגע להשתלשלות העובדות הקשורות לעניינו של המבקש. אולם, אף בלא קשר לכך, אינני סבורה כי המבקש הראה טעם כלשהו לדחיה שלישית של ביצוע העונש אשר אושר באופן סופי בבית-משפט זה עוד ביום 97'. כבר נאמר לא אחת, כי אין לראות בהגשת בקשת חנינה משום עילה לעיכוב גזר-דין אלא במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל (ראו, למשל, בש"פ 2435/95 לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 95(2), 130 (1995)). המקרה שבפניי איננו מקרה כזה. אשר-על-כן, הבקשה נדחית."

ב- בש"פ 2435/95 {גדעון לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 95(2), 130 (1995)} נדונה בקשה לדחיית ריצוי עונש מאסר בפועל, עקב הגשת בקשת חנינה מכב' נשיא המדינה, בתקווה שהחנינה תפחית משמונת חודשי המאסר שנגזרו על המבקש, וגם תמיר את יתרת המאסר בעבודות שירות. המבקש הורשע בבית-משפט השלום בירושלים על אי-הגשת דו"ח תקופתי לשלטונות מע"מ במועד תוך כוונה להתחמק מתשלום מע"מ, בסכום שערכו אותה שעה היה כ- 54,000 ש"ח. ערעורו של המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים נדחה (פרט לכך שעונשו הכולל הועמד על שמונה חודשי מאסר במקום עשרה חודשי מאסר). בקשת רשות הערעור לבית-משפט זה נדחתה על-ידי כב' הנשיא, ונמצא שגזר-הדין הפך להיות חלוט וסופי.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט צ' טל:

"כבר נאמר לא אחת שאין הגשת בקשה לחנינה מעכבת ביצוע גזר-דין אלא במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל (בש"פ 1399/91, הובא בהסכמה ב- בש"פ 1835/93; וראה בש"פ 617/95). הנימוק העיקרי בבקשה שלפניי הוא תקופת המאסר הקצרה יחסית, שאם תירצה בפועל שוב לא יהיה טעם לבקשת החנינה.

אינני סבור שטעם זה הופך את המקרה למקרה נדיר או יוצא מן הכלל.

אמת הדבר שכאשר מדובר בגזר-דין לתקופת מאסר קצרה הנתון עדיין בערעור, הנוהג של הפרקליטות הוא להסכים לדחיית הביצוע. ואולם נוהג נכון זה מתבסס על כך שכאשר תלוי ועומד ערעור, גזר-הדין עדיין אינו סופי וחלוט. ריצוי העונש עוד לפני ההחלטה בערעור עלול לגרום לעיוות-דין אם הערעור יתקבל. שמיעת הערעור היא זכות שבדין. מה שאין כן חנינה, שאינה אלא חסד. לאור האמור אין לי אלא לדחות את הבקשה."

ב- בש"פ 3010/94 {יוסף ביטה נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3), 699 (1994)} המבקש הורשע בבית-משפט השלום בעבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ("גרימת מוות ברשלנות") וסעיף 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) ("גרימת מוות בנהיגה רשלנית"). הוא נדון לתקופת מאסר בפועל של שישה חודשים שירוצו בעבודות שירות, למאסר על-תנאי למשך שנה, לפסילה בפועל של רישיון הנהיגה למשך שלוש שנים ולפסילה על-תנאי של רישיון הנהיגה למשך שתי שנים וכן לקנס בסך 2,500 ש"ח.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט י' זמיר:

"עכשיו פונה המבקש שנית ומבקש שוב שבית-משפט זה יעכב את ביצוע העונש. הפעם טעמה של הבקשה הוא שהמבקש פנה בבקשת חנינה אל נשיא המדינה. הבקשה היא, לפיכך, שביצוע העונש יעוכב עד שנשיא המדינה יקבל החלטה בבקשת החנינה.

המדיניות של בית-משפט זה היא, שלא לעכב את תחילת הביצוע של עונש שהוטל על-ידי בית-המשפט, ובמיוחד לא עונש שהוטל בפסק-דין סופי, שאין עליו ערעור, להוציא נסיבות מיוחדות. בדרך-כלל הגשת בקשה לחנינה על-ידי נשיא המדינה אינה יכולה לשמש טעם לדחיית הביצוע של עונש. בנסיבות של מקרה זה אין טעם לסטות ממדיניות זאת. לפיכך אני דוחה את הבקשה.

המבקש יתחיל לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו בעבודות שירות ביום 29.9.94 במקום ובשעה שנקבעו על-ידי הממונה על עבודות השירות."

ב- בש"פ 617/94 {יהודה אוטמזגין נ' מדינת ישראל, תק-על 94(1), 693 (1994)} נדונה בקשה לדחות ריצוי עונש מאסר בפועל שהוטל על המבקש עקב הגשת בקשתו לכב' נשיא המדינה כי יחון אותו. בערעורו של המבקש לפני בית-המשפט העליון (ע"פ 5179/93) הקל בית-המשפט עם המבקש והפחית מעונשו במידת מה ועונש זה הועמד על 15 חודשי מאסר במקום השנתיים שנגזרו עליו בערכאה קודמת.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט צ' טל:

"הכלל הוא שאין הגשת בקשה לחנינה מעכבת ביצוע גזר-הדין אלא במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל.

הנימוקים שהסניגור המלומד מעלה הם נישואיו של המבקש לאחר גזר-דינו ועובדת היות אשתו בהריון. זאת מלבד הצלקות שנשארו בגוף המבקש שנכווה בעת ביצוע העבירה ברוב חלקי גופו והמשמשים לו מזכרת עוון מתמדת לנגד עיניו.

חוששני שהנימוקים של המבקש אינם בבחינת החריג הנדיר והיוצא מן הכלל שהיה מצדיק קבלת בקשה כזו. לכך יש להוסיף את אשר נאמר על-ידי בית-משפט זה ב- ע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל ואשר הובא בהסכמה ב- בש"פ 1835/93:

'עיכוב ביצוע גזר-דין בנימוק שהוגשה בקשה לחנינה לכב' נשיא המדינה, יש בו - במיוחד בנסיבות שבפנינו - משום עירוב שיקוליו של בית-המשפט בשיקוליה של הרשות החוננת ומשום אפשרות, כביכול של השפעה על שיקוליה של זו מן הראוי שלא יעשה כך ולא יראה כך.'

אשר-על-כן הבקשה נדחית."

ב- בש"פ 4341/93 {בנימין פוריאן נ' מדינת ישראל, תק-על 93(3), 198 (1993)} עסקינן במקרה בו עוכב ביצוע העונש לאור הסכמת המדינה.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"המבקש הורשע בבית-משפט השלום באשקלון בעבירות בניגוד לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, ונדון ל-12 חודשי מאסר בפועל. כן החליט בית-משפט השלום להפעיל מאסר על-תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המבקש לתקופה של תשעה חודשים, בקובעו כי שני המאסרים ירוצו בחופף. ערעורו של המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע התקבל בחלקו, ותקופת המאסר שהושתה על המבקש הועמדה על תשעה חודשים.

פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי ניתן ביום 13.1.93, ומאז זוכה המבקש בהרחבות מועד לתחילת ביצוע עונש המאסר. ביום 3.5.93 החליט כב' השופט לרון להאריך את עיכוב ביצוע המאסר עד ליום 2.8.93, בהוסיפו כי לא יינתנו כל דחיות נוספות.

המבקש לא החל בריצוי המאסר ביום 2.8.93, ותחת זאת הגיש, שלושה ימים לאחר-מכן - ביום 5.8.93 - בקשה להמשיך ולעכב את ביצוע עונש המאסר. זו הפעם טען המבקש כי הגיש בקשת חנינה לכב' נשיא המדינה. בקשתו היתה, כמסתבר, כי לא יחל בעונש המאסר עד שכב' הנשיא יחליט בבקשת החנינה. על גבי בקשתו לעיכוב ביצוע גזר-הדין מצאתי כתובים דברים אלה:

'5.8.93

תגובת בא-כוח המשיבה אין מצידנו התנגדות לדחיית ביצוע גזר-הדין לחודשיים נוספים.

בכבוד רב, עמיאל רפי מ"מ מ.א. מע"מ אשדוד.'

כב' השופט ד"ר א' גרוניס החליט לדחות את בקשת העיכוב, ומכאן הבקשה שלפניי לדחות את ביצוע גזר-הדין.

ספק בעיניי אם קניתי סמכות לדון בבקשה הנדונה, אך מתוך שבאת-כוח המדינה לא העלתה טענת סמכות (וככל שהדברים יישמעו מוזרים, אין לי אלא לשבח אותה על כך), אדון בבקשה כמו קניתי סמכות להכריע בה.

צדק כב' השופט ד"ר גרוניס בקובעו כי הגשת בקשת חנינה לכב' נשיא המדינה אין בה כדי לדחות ביצועו של גזר-הדין אלא בנסיבות מיוחדות; הייתי מוסיף ואומר: בנסיבות יוצאות-דופן במיוחד בבחינת 'אחד מעיר ושניים ממשפחה'. בעניינו של העותר לא נתקיימו נסיבות כה יוצאות דופן המצדיקות עיכוב ביצועו של גזר-הדין. אני מסכים אף לשני הנימוקים הנוספים שהעלה השופט ד"ר גרוניס לדחיית בקשתו של המבקש, לאמור, כי הבקשה הוגשה לאחר שהמבקש היה חייב להחל בריצוי עונשו - דבר המדבר נגד המבקש - וכי נאמר למבקש מפורשות, עוד ביום 3.5.93, כי לא תינתנה לו ארכות נוספות. עונש... יש לרצות אותו על-פי דין, ודחיות ביצוע הבאות תכופות בזו אחר זו - ללא הצדקה נראית לעין - עלולות להביא לפיחות ניכר בערך גזרי-דין שגוזרים בתי-משפט, כמו איש הישר בעיניו יעשה.

החלטתו של כב' השופט ד"ר גרוניס נכוחה היא, ולא הייתי נוטל לעצמי היתר להתערב בה לולא גורם אחד בלבד שכב' השופט לא הזכיר כלל - לא לחיוב, לא לשלילה ולא בכלל - והוא: הסכמתו של איש מע"מ לדחיית הביצוע לחודשיים נוספים. אין לי להסיק מכאן אלא זאת, שהסכמה זו נעלמה מעיניו של שופט בית-משפט קמא, ומכאן חובתי להשלים את החסר.

לא הבנתי פישרה של אותה הסכמה לעיכוב ביצועו של גזר-הדין, ומכל נקודת מבט אפשרית. ראשית לכל, לא ידעתי מיהו אותו עמיאל רפי שחתם על ההסכמה לדחיית ביצוע; לא ידעתי מהו 'מ"מ מ.א. מע"מ אשדוד'; ולא ידעתי מה סמכות קנה אותו מ"מ מ.א. מע"מ אשדוד להסכים בשם המדינה לעיכוב ביצוע גזר-דין מאסר. לא אני ידעתי, ולא ידעו אף לא בא-כוח העותר ולא באת-כוח המדינה שהופיעה בפניי. ראוי שהדבר יובא לתשומת-ליבה של פרקליטות המדינה לעיון ולבירור. דומה כי לאחר הטלתו של גזר-דין מאסר על נאשם, רק היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטי המדינה רשאים להסכים לדחיית ביצועו (כמובן, בלא שהדבר יחייב את בית-המשפט); ואם נתגלתה בענייננו לאקונה בנושא זה של עיכוב ביצוע גזר-דין מאסר, כי אז ראוי שהחסר יתמלא והמעוות יתוקן. ואולם, לאחר שנעשה מה שנעשה, קשה עלי להתעלם ממה שנעשה. לא כל שבשתא ראויה שתתקיים, אך דומני שבענייננו נתקיים הכלל כי: 'שבשתא, כיוון דעל - על', לאמור: מעיקרו של דין חל שיבוש בהליכים, אך שיבוש זה יצר ציפיות ותקוות, ודומני שלא יהיה זה מן הראוי כי נתעלם מדברים שהיו כמו לא היו.

באת-כוח המדינה מוסיפה ואומרת כי בדקה את הדברים, ולדעתה אפשר שהחלטתו של נשיא המדינה בבקשתו של המבקש תינתן בתוך כחודש ימים.

משנמצא לנו כך, אני מחליט לעכב את ביצוע גזר-הדין שהושת על המבקש עד ליום 13 באוקטובר 1993 ועד בכלל. ביום 14 באוקטובר יתייצב המבקש לריצוי עונשו במשטרת שדרות, אלא-אם-כן יבטל כב' הנשיא המדינה את עונש המאסר שהוטל עליו. במקרה זה דבר הנשיא הוא יקום."

ב- בש"פ 1835/93 {דב קלווין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 101 (1993)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. במקרה דנן, המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בגין עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה ביד מנהל, זיוף, רישום כוזב במסמכי תאגיד. בית-המשפט המחוזי השית על המבקש עונש של 3.5 שנות מאסר, מהן 1.5 שנה בפועל והיתרה על-תנאי וכן קנס כספי.

ערעורו של המבקש נדחה על-ידי בית-המשפט אשר קבע כי המבקש יחל את ריצוי עונשו בתאריך 14.2.93. ביום 22.1.93 הגיש המבקש בקשת לעיכוב ביצוע עונש המאסר, בשל נסיבות אישיות. ביום 31.1.93, בית-המשפט הורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד ליום 15.4.93.

ביום 1.4.93, הגיש המבקש בקשת עיכוב ביצוע נוספת בטענה שבין לבין הגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה. המבקש טען כי סיכויי בקשתו לנשיא המדינה טובים הם. מנגד טענה באת-כוח המדינה כי לדעתה יש לדחות את הבקשה, שכן, מן הבקשה עולה כי לא צויין כל טעם מיוחד.

כב' המשנה לנשיא השופט מ' אלון, כתוארו דאז, בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, קובע כדלקמן:

"...עיינתי בחומר שבפניי, ולא שמעתי מפיו של המבקש כל טעם מיוחד, לגופו-של-עניין, שיצדיק דחיה נוספת זו. כל הטעמים שהעלה המבקש, כגון הזמן הרב שעבר מביצוע העבירות, נימוקים שבבריאות, הסדרים אישיים וכיוצא באלה, היו בפני בית-המשפט בשעת גזירת הדין והדחיה הקודמת, ונלקחו חשבון בשיעור העונש, ובדחיית הביצוע לתאריך 15.4.93, ואין עתה כל טעם מיוחד שיצדיק דחיה נוספת של מועד ביצוע המאסר. התאריך של מחצית אפריל, הוא התאריך אותו ביקש המבקש עצמו בדחיה הקודמת לרגל נסיבות אישיות שונות, ובית-המשפט נענה לבקשתו ודחה את ביצוע עונש המאסר עד ליום 15.4.93.

6. אכן, הטעם העיקרי לבקשה שבפניי הוא בקשת החנינה מהנשיא, שהמבקש מעריך שתינתן לו. נראה לי כי מן הראוי, פרט למקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל, שנימוק זה, כשלעצמו, לא ישמש טעם לעיכוב ביצוע גזר-הדין. וטעם רב יש בדבר. על דרך השתת העונש על-ידי בית-המשפט, אמרנו במקום אחר (ע"פ 156/80 בנימין נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 744, 747):

'כשופטים מצווים אנו להחליט מהו העונש על-פי מידת הדין - ומידה זו יכול שתהא מהולה במידה מסויימת של מידת הרחמים המותרת לנו - שמן הצדק ומן הראוי לגזור על מי שהורשע בדין, הכל לפי העבירה, לפי העבריין ולפי נסיבותיו של כל עניין ועניין. השימוש במידת החסד הפקיד המחוקק בידיה של הרשות המכוננת, ואין בידינו לערב שיקוליה של זו בשיקולינו שלנו.'

וראה עוד לאחרונה ע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1), 177, בפסקה 13).

עיכוב ביצוע גזר-דין בנימוק שהוגשה בקשה לחנינה לכב' נשיא המדינה, יש בו במיוחד בנסיבות שבפנינו - משום עירוב שיקוליו של בית-המשפט בשיקוליה של הרשות המכוננת, ומשום אפשרות של, כביכול, השפעה על שיקוליה של זו, ומן הראוי שלא ייעשה כך ולא ייראה כך..."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עיכוב ביצוע והגשת בקשה לחנינה